כן, המלוכה היא שריד אנכרוניסטי מעידן אחר. כן, הרעיון שהנהגה עוברת בירושה, נפוטיזם רב-דורי שכזה, הוא רעיון מגוחך.

אבל אחרי שאמרנו את זה אפשר גם לקחת צעד אחורה ולהעריך שושלת מלכותית שמחד שלטה על יותר חלקים מכדור הארץ ויותר בני אדם מכל אחת אחרת אי פעם, ומאידך ידעה לצמצם את כוחה בהדרגה ולוותר על אותה השררה חסרת התקדים באופן חסר תקדים.

נתחיל באימפריה.

מאז המהפכה המהוללת ב-1688 – בה הודח המלך ג'יימס הקתולי והוחלף בבתו מארי ובנזוגה וויליאם מאורנג', ובה עברה אנגליה באופן סופי לקיום כמונרכיה חוקתית – האנגלים ניצחו בכל מערכה בינלאומית. חוזר: בכל מערכה בינלאומית.

מלחמת תשע השנים, מלחמת הירושה הספרדית, מלחמת הירושה האוסטרית, מלחמת שבע השנים, המלחמה נגד צרפת הנפוליאונית, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השניה.

היוצאת מהכלל כאן היא רק מלחמת העצמאות של ארה"ב, והם הפסידו בה כי הם נלחמו מול אנגלים, כמוהם.
הניצחונות האלה הובילו את האנגלים לכונן את האימפירה הגדולה ביותר אי פעם. בשיאה חלשה האימפירה הבריטית על רבע באדמות העולם, ושלטה על רבע מאוכלוסיית בני האדם. מניו-זינלנד, דרך הודו, המזרח התיכון (ובכללו ארץ הקודש כמובן), דרך אירופה ועד אמריקה. האנגלים היו בכל מקום ושלטו על הרבה הרבה בני אדם.

הצי הבריטי היה מאז המאה ה-17 החזק ביותר (Rule, Britannia! Britannia rule the waves) והוא הביא למסחר ענף (שהעשיר, כמובן, קודם כל את האיים הבריטים), ולהפצת עקרונות התרבות והשלטון הבריטי בכל העולם. במאה ה-19 אותו צי הופנה נגד הסחר בעבדות (לאחר שהיא הוצאה מחוץ לחוק בבריטניה עצמה), וספינות עבדים ספרדיות ופורטוגזיות נעצרו, ועבדיהם שוחררו.

אבל הסיפור החשוב הוא הסיפור התרבותי.

האימפריה העצומה, על הצי הדומיננטי שלה, הביאה לכינון ההגמוניה התרבותית הגדולה אי פעם (השפה האנגלית, הנצרות הפרוטסטנטית-פוריטנית, נורמות של פרלמנטריזם ושלטון חוק, כדורגל, טניס, איגרוף, פוקר, ברידג').

כפי שאני כותב בספרי 'אדם בצלם אלוהים', התרבות האנגלית הפכה להיות התרבות המערבית: אינדיבידואליסטית, פלורליסטית, חובבת-שינוי, חובבת-מסחר, ליברלית, קפיטליסטית.

הבריטים דחו את הפאודליזם מוקדם, כוננו זכויות (לא שוות) במגנה כרטה (1215), הגבילו את כוחה של המלוכה ועברו בהדרגה למונרכיה חוקתית, היו מאבותיו העיקריים של הליברליזם (הובס, לוק, בנת'ם, מיל – כולם היו אנגלים, ותוסיפו את אדם סמית הסקוטי).

אבל מעל לכל התפשט בעולם האינדיבידואליזם המסויים שהתפתח בבריטניה. על פי ההיסטוריונית מרגרט ג'ייקוב, באנגליה של סוף המאה השבע‑עשרה נפוץ "אינדיבידואליזם אדנותי" (Possessive Individualism): תפיסת הפרט את עצמו כאדון בלעדי של כישוריו, כבלתי תלוי וכמי שלא חייב דבר לחברה.

אינדיבידואליזם כזה, שמבין חירות כחופש ממגבלות שמטילים אחרים, שמוצא בחוסר תלות באחרים מעלה ומחשיב את כישורי האדם לשלו בלבד, ללא חוב כלשהו לסביבתו, התפתח במאה השבע‑עשרה במיוחד באנגליה.
אחרי ביקורו באנגליה ב‑1729 כתב מונטסקייה כי "האנגלים מצטיינים מכל עמי העולם בשלושה עניינים חשובים: באדיקות דתית, במסחר ובחירות".

האדיקות הזאת, הפוריטנית, היא אדיקות דתית אינדיבידואליסטית שמרוכזת בחייו הפנימיים ומצפונו של הפרט. היא מכוננת שיח של חופש מצפון, של זכויות. תפיסת העולם הפוריטנית, כפי שכותב מקס ובר במחקרו הידוע על האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם, "עמדה בערש האדם הכלכלי המודרני", דהיינו בנקודת הלידה של האינדיבידואל היוזם, השיטתי, התבוני והאוטונומי.

אנגליה, בריטניה, התרבות האנגלו-סקסית, עומדות בבסיסו של העולם המערבי. הן אלה שהוליכו את הרעיון שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים לכיוון אינדיבידואליסטי, ליברלי וקפיטליסטי. את אלה הורישה אנגליה לעולם, לטוב ולרע.

המלכה המנוחה חיה את חייה וחזתה בפירוק האימפריה הבריטית. בריטניה בתקופתה נסוגה מכל כיבושיה והצטמצמה חזרה לאי שלה. שלא כמו שליטים אחרים על אימפריות עבר (סתם דוגמא, פוטין), היא או הבריטים לא חלמו על ניסיון עיוור וכושל להחזיק בכוח במה שהיה ברור שבלתי אפשרי. הם הרפו מכל זה בקור רוח. זה היה הדבר הבריטי לעשות.