בכל הנוגע להתדרדרות לאוטוקרטיה, כמה יסודות מבדילים בין המצב בישראל לבין מדינות כהונגריה, פולין או הודו. אחד מהם הוא ההתגייסות הכוללת, הנחושה והיצירתית של החברה והמגזר העסקי בישראל, שמעמידים תנועת מחאה יוצאת דופן בנחישותה, שקשה למצוא לה מקבילה בזמננו. השני הוא המצב הביטחוני המיוחד של ישראל, ותלותה המוחלטת בצבאה.

בפברואר השנה ערכה ממשלת ויקטור אורבן סבב גדול של פיטורים בצבא הונגריה. מאות קצינים נשלחו הביתה, בצעד שתואר על ידי הממשלה כרצון לרענן את השורות, אולם נחשד כניסיון לדלל את מספר הקצינים בעלי תפישה אוהדת כלפי נאט"ו, או פשוט כמאמץ של אורבן למלא את הצבא בנאמניו.

תרגיל כזה לא ייתכן בישראל. צה"ל מנהיג גיוס חובה, וקציניו אינם אנשי קריירה אלא משרתי ציבור הבאים מכלל שדרות החברה. מעבר לכך צה"ל, ואיתו מדינת ישראל, לא יכולים להרשות לעצמם לאבד מאות קצינים מסיבות בסיסיות של כשירות מבצעית. הצבא פשוט לא יוכל להגן על המדינה.

עדות לתלותה הקיומית של המדינה בקציניה ובלוחמיה קיבלנו ככל שהתקרבה חקיקת המהפכה המשפטית. בשבועות שקדמו לפיטורי שר הביטחון יואב גלנט, קבוצות שונות של חיילים הבהירו לממשלה שהם לא יתייצבו לשירות תחת שלטון לא דמוקרטי. בעקבות דבריהם קבע שר הביטחון, ש"ישנה סכנה מיידית לביטחון המדינה".

האם ניתן להצדיק את פעולת אנשי הצבא? אי־ציות אזרחי, בהגדרתו המקובלת, הוא מעשה מצפוני לא אלים, שמנוגד לחוק ונעשה בפומבי, במטרה לגרום לשינוי במדיניות מסוימת של הממשל. כאשר רוזה פארקס ישבה ב–1955 על ספסל האוטובוס שאסור היה לה לשבת עליו על פי חוק, היא הנהיגה אי־ציות אזרחי. כך גם כאשר מהאטמה גנדהי יצר ב–1930 מלח על ידי הרתחת מים, ללא תשלום מס, בניגוד לחוק הבריטי.

איום החיילים לסרב לשרת, ודאי אם הם משרתים בהתנדבות, אינו בדיוק אי־ציות אזרחי, משום שספק אם יש בו משום עבירה על החוק. מנגד, מסיבות אחרות הוא חמור יותר מאי־ציות אזרחי. בשל התנאים שקיימים בישראל ולא קיימים בהונגריה, הוא היה בבחינת התנגדות אזרחית הנוגעת לעצם האפשרות של המדינה להבטיח ביטחון לאזרחיה. בדיוק משום כך הסירוב גם היה כל כך אפקטיבי.

עם זאת, ניתן למצוא הצדקה לסירוב של אנשי המילואים. הצעד שלהם כמובן לא נבע מכך שהם "לא קיבלו את תוצאות הבחירות", כפי שטוענים בימין. הם נקטו אותו מתוך התפישה הבסיסית ששלטון במדינה ליברלית שואב את הלגיטימציה שלו מההגנה שהוא מעניק לזכויות האדם והאזרח. ולחילופין, שלטון המבקש להחליש את ההגנה שלו על זכויות אלה, מחליש את הלגיטימציה שלו עצמו.

ממשלה בדמוקרטיה ליברלית שואבת את סמכותה משני מקורות. האחד הוא בחירות הוגנות וחופשיות, שבהן לכל אזרח קול שווה. השני הוא המחויבות של השלטון לשמור על זכויות היסוד של האזרחים. ממשלה שזוכה ברוב קולות אולם מחליטה לשלול מנשים (או מיהודים או משחורים וכו') את זכות הבחירה אינה ממשלה לגיטימית.

זכויות אדם אינן ג'וקר שמבטל כל שיקול אחר, אולם כל שלטון המתיימר להיות ליברלי מחויב לשמור עליהן. הכרזת העצמאות של ארצות הברית, הדמוקרטיה הליברלית הראשונה, מונה כידוע את הזכויות המובנות מאליהן לחיים, לחירות ולחתירה לאושר, וקובעת מיד במשפט הבא, כי "על מנת לשמור על הזכויות הללו, ממשלות מוקמות על ידי בני אדם". ההגנה על הזכויות על ידי השלטון היא לב העניין. מבחינת אבות האומה האמריקאית זאת היתה הסיבה העיקרית לרצונם להיפרד מהכתר האנגלי ולהקים רפובליקה.

הסדר הליברלי תופש כמובנת מאליה את שאיפתו של הפרט להיות סובייקט הנהנה מביטחון אישי ומאוטונומיה. ככזה הוא משתף פעולה עם פרטים אחרים כדי ליצור ממשל מרכזי, רק מתוך ההנחה שביטחונו והאוטונומיה שלו — שבאה לידי ביטוי ברשימת זכויות מסוימת — יישמרו. מנגד, "אם צורת ממשל כלשהי נעשית הרסנית ביחס למטרות אלה", כפי שכתוב בהמשך הצהרת העצמאות של ארצות הברית, "זוהי זכותם של בני האדם לשנות או לבטל אותה".

אנשי הצבא שנקטו אי־ציות אזרחי הביעו באופן אינטואיטיבי ומדויק את דרישתם למחויבות מצד הממשלה לברית הבלתי כתובה שבינה ובין אזרחיה — ועל אחת כמה וכמה בינה ובין האנשים שהיא מבקשת מהם לסכן את חייהם עבורה. הברית הזאת כוללת, בין השאר, תפישת השלטון כמופקד על הגנת זכויות היסוד של האזרחים, ומתנגדת לכל צורה של ממשל שהרסנית כלפיהן.

כשראש הממשלה הטיח באלופי המטכ"ל, "אתם צבא שעולה למדינה 70 מיליארד שקל בשנה ויצאתם לשביתה נגד הממשלה, זה לא ייתכן", הוא הסגיר תפישה מעוותת לחלוטין של מערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין אנשי הצבא שלה.

כאמור, בשונה מאנשי הצבא בהונגריה (או ברוב מדינות העולם), צה"ל אינו אפיק לקריירה, אלא צבא שמפעיל גיוס חובה וגדוש בפעילות מבצעית מסכנת חיים. חייליו, באופן המילולי ביותר, שופכים דם. אי לכך מערכת היחסים בין צה"ל לבין המשרתים בו אינה תועלתנית או מסחרית, אלא נובעת מסולידריות חברתית וממחויבות ערכית. עבור חלק גדול מאנשי הצבא, אותה מחויבות ערכית חייבת לכלול נאמנות לעקרונות הליברליזם.

ביוני 1647, אחרי שצבא אנגליה הדיח את המלך צ'ארלס הראשון שביקש למשול באופן אבסולוטי וללא התחשבות בנציגי העם בפרלמנט, ביקשו אנשי הצבא להבטיח שהסדרי השלטון המתגבשים לא יאפשרו הישנות של הטעויות של המלך. "איננו צבא שכירי חרב", נמסר בשמם במנשר רשמי, "שנשכר לשרת את כוחה השרירותי של מדינה, אלא נקראנו וגובשנו על ידי הצהרות הפרלמנט כדי להגן על זכויותיו וחירויותיו הצודקות של העם ושלנו".

צה"ל אינו צבא של שכירי חרב, ואין לצפות מחייליו לציות עיוור. צה"ל וגובש על מנת להגן על הזכויות והחירויות הצודקות של אזרחי מדינת ישראל. המחויבות של אנשיו לזכויות אדם ואזרח אינה בעיה, אלא נכס יקר מפז.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ