אין שום דבר חדש בטרור יהודי. הוא מלווה אותנו עוד מלפני קום המדינה, כשארגונים כלח"י וכאצ"ל הניחו מטעני חבלה בשווקים, זרקו רימונים אל תוך אוטובוסים ורצחו ערבים, בריטים, נשים וילדים. פיגוע הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה של הארץ הזאת עדיין רשום על שם האצ"ל, פיצוץ מלון המלך דוד, בו נהרגו כתשעים בני אדם.

מה שכן חדש הוא המניעים העמוקים לפיגועים. אם בעבר הטרור היהודי נאבק על זכותו של העם היהודי להקים מדינה ריבונית בארץ ישראל, היום כבר יש מדינה, ומי שעוסק בטרור, מבאר רועי שרון בספרו החדש, עושה זאת משלוש סיבות עיקריות: על מנת לנקום דם יהודי שפוך; על מנת לסכל תהליך מדיני כלשהו הכולל נסיגה משטחי הארץ; או על מנת להחיש את הקץ, כלומר לקרב את הגאולה (שעל פי רוב כוללת את המעבר מדמוקרטיה למדינת הלכה מלוכנית).

מרבית הטרור כיום יוצא מהגבעות בשומרון, ומונהג על ידי קבוצה מטושטשת גבולות המכונה "נערי הגבעות". בספר 'ואנקמה' (כנרת-זמורה-דביר) מביא רועי שרון, עיתונאי 'כאן' כיום, את סיפורם של מגוון פיגועים ומעשי טרור שביצעו יחידם וקבוצות מבינם וגם מציבורים אחרים בישראל.

שרון מתרכז בטרור היהודי מאז שנות התשעים (ולכן לא מטפל, למשל, במחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים), ומציג כרוניקה מרתקת של כל מקרה ומקרה: מי עשה מה, איך, כמה ולמה, וזאת לרוב תוך שימוש בחומרי החקירה של החשודים או המורשעים. הספר הוא בעצם דוקו-טרור יהודי: כל פרק מוקדש למחבל אחד או יותר, ולפיגועים שהוא או הם ביצעו.

האחים קהלני, ברוך גולדשטיין (רצח 29 מתפללים מוסלמים), גור המל (רצח זקן פלסטיני), מחתרת בת עין (שמונה פלסטינים, וכן תכננו לפוצץ עגלת תופת בין מאות תלמידות בית ספר פלסטיניות), אשר ויזגן (ארבעה פועלים פלסטינים), עדן נתן זאדה (ארבעה אזרחים ערבים), ג'ק טייטל (רצח שני פלסטנים, הניח מטען ליד ניידת משטרה, ניסה לרצוח את פרופ' שטרנהל), תופעת תג מחיר, עמירם בן אוליאל (שריפת המשפחה בכפר דומא), יוסף חיים בן דוד (רצח מוחמד אבו-ח'דיר), ועוד כמה.

שרון במיטבו כשהוא מביא פרטים מתוך חקירות השב"כ, כולל חשיפת שיטות החקירה השונות (שלצערנו החשודים המיידיים כבר מכירים). הוא גם פורש באופן מעניין מאוד את התפתחותה של תופעת 'תג מחיר', מרעיון שנועד להרתיע את רשויות מדינת ישראל ועד לתופעה רחבה ומסוכנת, שהגיעה עד מקרי רצח מזוויעים. הוא גם מזכיר את מניפסט 'המרד', שכתב מאיר אטינגר, נכדו של הרב כהנא, שנותן משהו מהתשתית הרעיונית מאחורי פעולות תג מחיר, כולל מטרתן הסופית: מיטוט מדינת ישראל והקמת מדינת הלכה.

מה שהספר אינו עושה כלל הוא עיון בתפיסות האמוניות והתורניות (כלומר, התיאולוגיות) שעומדות מאחורי התופעות והמקרים השונים שהוא מתאר. במאמרים שונים התייחסתי לתפיסת הנקמה הכהניסטית, כמו גם זו של הרב גינזבורג. כתבתי גם על הפונדמנטליזם החרד"לי, שבא לידי ביטוי למשל בתפיסותיו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. ייתכן כמובן שזה תפקידם של אקדמאים ולא עיתונאים, אבל לי זה היה חסר.

הספר דן בהשפעתם של רבנים שונים על גורמי הטרור היהודי, ומתאר, למשל, את אזהרות השב"כ לרב גינזבורג לבל יגזים עם דברי ההסתה שתומכים באלימות כלפי פלסטינים. סביב עניין זה רציתי לברר עם שרון, עד כמה ההשפעה של הרבנים אכן משמעותית. הנה:

אני: שמות הרבנים יצחק גינזבורג ודוב ליאור מופיעים בספר, יחד עם עוד כמה רבנים זוטרים יותר. עד כמה הרבנים משפיעים על תפיסותיהם ו/או על פעולותיהם של נערי הגבעות?

רועי שרון: להערכתי, עד בערך שנת 2014 לרב גינזבורג היתה השפעה חזקה על פעילי גבעות, במובן שהוא היה הסמכות התורנית המקובלת על רוב יצרני התג מחיר. גם גבעונים שלא קראו בחיים שלהם יותר משני עמודים, ידעו לצטט חצאי משפטים ששמעו בהתוועדות של הרב ג׳ על ערבים ועל קליפות ועל גאולה. זו גם הסיבה שהוא זומן לשיחת שב"כ שבה הוזהר שאם לא יגנה בפומבי הפרות חוק הוא יישא בתוצאות במקרה של פגיעה בחיי אדם. בנוגע לרב ליאור, צריך לומר שמשנתו פחות קיצונית ויותר ציונית משל גינזבורג, אבל גם אותו ציטטו בגבעות, הוא העניק גיבוי לספר תורת המלך, והיו נערים שפירשו את דבריו כתמיכה במה שמכונה ״יוזמות פרטיות״.

מתישהו סביב 2013 קם דור חדש שלא הזדקק יותר לרבנים שיסמנו את הדרך במאבק על ארץ ישראל. כך יצא שלמרות שהרב גינזבורג נשא דרשה נגד תג מחיר, כעבור חצי שנה התרחש הפיגוע בדומא. דור המאחזים החדש שקם באותה שנה והיה מזוהה עם תשתית המרד, לא חיפש אישורים הלכתיים מרבנים. הסמכויות הרוחניות של נערי גבעות בני 15 היו נערים בני 17. וזו מגמה שנמשכת עד היום. ישנם לא מעט נערי גבעות שלא שמעו מימיהם שיעור של ג׳ ולא קראו עמוד שכתב.

יש כאן תופעה שהחלה אחרי ההתנתקות של חיזוק המוטיב החסידי – חיזוק האינדיבידואל על חשבון המוטיב הקהילתי של דור המייסדים, שאכזב במאבק על גוש קטיף. זה התבטא בלבוש חיצוני, בסגנון תפילה, בחיבור לאלמנטים חסידיים, וגם בחיפוש אחרי מנהיגים מקומיים שזיהו את הצורך בזן חדש של עבודת ה׳. בין היתר, זה הצמיח דור של נערי גבעות, לעתים גם בני 14, לתוך סביבה המאפשרת ניתוק מכל מסגרת רשמית, ודור שמלא בתחושת בוז לכל מי שמייצג עבורם את הממסד, וזה כלל לא רק את מערכת המשפט או המשטרה או מועצת ישע, אלא גם רבנים מהימין העמוק, כמו הרבנים לבנון ואליעזר מלמד. תהליכים כאלה מטבע הדברים לא נשלטים מלמעלה, ככה שהגיע היום שגם הגורו של הימין הקיצוני – הרב ג׳ – גם הוא כבר הפך מתון מדי בשביל נערים שאימצו רעיונות אנרכיסטיים ביחס למדינה ולרשויות.

מה שכן, השפעת רבנים קיימת על המעגל השני והשלישי של נוער הגבעות, אלה שלומדים במסגרות מוכרות, וקופצים מדי פעם לביקור או לחיזוק מאחזים, בשגרה או לקראת פינוי צפוי.

אני: טרור יהודי נחשב פעם לתועבה בציבור הסרוג. כשאנשי המחתרת היהודית נתפסו הציבור הציוני דתי היה בהלם, ויצאו גינויים למעשה גם מגדולי הרבנים כשפירא וטאו. כיום נראה שהמצב שונה, ואפילו כהניזם מפורש זוכה להכשר. אילו תהליכים חברתיים עבר הציבור הציוני-דתי שגרמו לשינוי הזה?

רועי שרון: קרו להבנתי שלושה תהליכים. אחד הוא הצורך הפוליטי, שהביא את נתניהו, שפסל בעבר שיתוף פעולה עם אנשי כהנא, ליזום חיבורים פוליטיים להכנסת עוצמה יהודית לכנסת, ובהמשך גם לממשלה. זה גם 'סייע' לרבנים וגם למנהיגי ציבור שהסתייגו מאנשי כהנא להתגבר על הקושי ולתמוך באנשי עוצמה יהודית ולהכיר בהם כלגיטימיים.

הציר השני הוא השפעת הרשתות החברתיות על מנהיגי הציבור. כמו סיפור נתניהו ואלאור אזריה, כך גם פועלים הלייקים והווצאפים על עולם הערכים של נבחרי הציבור. ה'בייס' הוא תמיד קיצוני יותר, הרשתות מקצינות את השיח, (כמו בכל העולם), יש פחות מקום למורכבות, ובעיקר אין לזה טראפיק. זה מאפשר בולטות לדעות פופוליסטיות וגזעניות, ומנהיגי ציבור לעתים נאלצים ולעתים ששים ליישר קו עם השיח המתלהם. בשיח הזה מי שחורג משורת המקהלה משלם מחירים בפריימריז או במספר הלייקים או בזמן המסך או במספר הודעות הנאצה שיקבל למכשיר הנייד.

הציר השלישי שהוא גם תוצאה של שני הקודמים וגם יש לו חיים משל עצמו הוא חילופי דורות בהנהגת הציונות הדתית. אם לפני עשור עד עשור וחצי היו בהנהגת המגזר גם דמויות כמו זבולון אורלב ושאול יהלום ואורי אורבך, שהיו חכים במפלגה המגזרית, היום לזרם הליברלי, לימין המתון, אין שום ייצוג במפלגות המגזריות של הציונות הדתית. יש להם ייצוג בכחול לבן או ביש עתיד, אבל יש ציבור שמתקשה למפלגות שאינן דתיות או נכללות בגוש השמאל. ככה שאם בעבר היית שומע מצד מנהיגי ציבור מהימין אמירות ערכיות חריפות ונחרצות נגד פשיעה לאומנית, היום אתה מתקשה לשמוע. זה מטריד כי מדובר במגמה מתחזקת המשלבת ציפוף שורות לצרכים פוליטיים, של כניעה לשיח ברשתות החברתיות, ושל וואקום בהנהגת הימין הדתי.

אני: תודה רבה.

הדברים של שרון כאן חשובים, ומלמדים על תהליכים מדאיגים הן בקרב נוער הגבעות והן בהנהגה הציונית דתית. שתי הקבוצות מוותרות על גבולות גזרה שהיו מאפיינים אותן בעבר. תהליך של התפרקות ערכית, שהיא הרקע העצוב לאירועים שמתוארים בספר. מעניינת גם לדעתי האבחנה של שרון על המוטיבים החסידיים שגוררים אינדיבידואליזם, דבר שכמובן מובנה בחסידות, וכאן נלקח למקום אנרכיסטי ואלים.

הספר מביא בפני הקורא את נתיביו השונים והמזוויעים של הטרור היהודי מאז שנות התשעים, וכמובן מגביל עצמו באופן טבעי לטרור שהתממש (שרון מציין כדרך אגב את תפיסתה מבעוד מועד של חוליה שתכננה לירות טיל לאו על כיפת הסלע על מנת לסכל את הנסיגה מעזה. לא קרה, אין הרבה מה לספר), וגם, בגדול למקרים שפוענחו (הספר מביא רשימה של פיגועים בהם נרצחו פלסטינים שאין לשב"כ קצה חוט לפתרונם).

שרון צמוד לפרטים, ואינו מנתח מגמות חברתיות או תיאולוגיות מעבר להן. אני כאמור מצטער על כך, אם כי אני מבין ששרון אינו חושב שזה תפקידו. אולם לא קשה להעלות מסקנה מתוך הספר: אם לפני קום המדינה שימש הטרור היהודי ככלי להפלת המנדט הבריטי ולהקמת מדינת לאום יהודית בארץ ישראל, כעת משמש הטרור ככלי להפלת ממשלת ישראל ולהקמת מדינת הלכה. ועוד הבדל: בשונה מימי המנדט, כיום יש לטרוריסטים נציגים בדרגים הגבוהים ביותר בממשלה, שחזונם משותף, שמגינים עליהם, שמעניקים להם גב, ושאף מעודדים את מעשיהם.