בסוף פגישתי עם הרב סתיו, לפני כחצי שנה, שאלתי אותו, אוף דה רקורד, מה לדעתו הסיכויים שלו להיבחר לרב הראשי האשכנזי הבא. "מצויינים" אמר לי סתיו ללא היסוס. היה זה בתחילת המרוץ לרבנות הראשית, לפני ההשמצות, התככים, הקללות, המלחמות הפנימיות, הקומבינות, האינטריגות, ה"עמלק". אבל גם אחרי כל אלה, כששאלתי אחד מבכירי רבני צהר כמה ימים לפני הבחירות מה לדעתו סיכוייו של סתיו, התשובה היתה דומה. עד הרגע האחרון שידרו במחנה סתיו אופטימיות וספרו רוב ברור של קולות שנציגים שונים של הגוף הבוחר הבטיחו להם.

למרות שתמכתי במועמדותו של סתיו הייתי הרבה פחות אופטימי מהם. למעשה, כבר לפני כחודש וחצי הגעתי למסקנה שלרב סתיו אין סיכוי ממשי לנצח במרוץ, ואף כתבתי על העניין בפירוט לפני שלושה שבועות. ההערכה שלי לא הסתמכה על הכרות אישית עם חברי הגוף הבוחר, אלא על שלושה נתונים פשוטים: חריפות התוקפנות האידיאולוגית של הפלג החרד"לי (חרדי-לאומי) בציונות הדתית כנגד סתיו, האינטרסים הכלכליים שיש לש"ס במערך הכשרות שלה ('בית יוסף'), והשמרנות האינהרנטית של הפסיכולוגיה הרבנית. השילוב של שלושת אלה היה קטלני עבור מועמדותו של סתיו.

אני לא רוצה לעשות עניין יותר מדי גדול מההערכה הנכונה שלי, משום שבתנאים מעט שונים הייתי יכול לטעות, אבל הייתי רוצה בכל זאת לפרט מעט יותר. כל מי שעקב אחרי המרוץ היה יכול להבחין בעומק התהום שפעורה בין הרב סתיו לעמיתיו בציונות הדתית המחורד"לת. מדיבורים על כך שהרב סתיו מתמרד כנגד רבנים בכירים ממנו, דרך ההאשמה שהוא "מדבר נגד הרבנות", ועד תיוגו כאפיקורוס בידי הרב אבינר. ישיבות ה'קו' בהנהגת הרב טאו היו הכוח המניע מאחורי ההתנגדות הנחושה הזאת לסתיו, ואם יש משהו שאנשיהן יודעים לעשות, זה לבצע פקודות ולעמוד במטרה שהציבו לעצמם. כפי שכתבתי לפני שלושה שבועות:

אני מוכן להעריך שבימים אלה עוברים אנשיו של טאו ונפגשים לשיחה עם כל אחד ואחד מרבני הגוף הבוחר של הרב הראשי הבא (כשמונים איש). אני מוכן להעריך שהם מנסים לשכנע כל רב ורב שהרב סתיו הוא רפורמי, אפיקורוס וסכנה לעתידה של היהדות.

כשהגיעו רבני הגוף הבוחר אל מאחורי הקלפי הם היו מלאים באזהרות מפני הרב סתיו. למרות שחלק מהם הבטיחו לו את תמיכתם, ברגע האמת הם לא היו יכולים "להסתכן" ולבחור ברב "רפורמי".

לזה יש להוסיף את האיום הברור שהציב סתיו בפני מערך הכשרות של ש"ס. מדובר במפעל השווה מיליונים, ומפרנס היטב ענפים מסועפים של משפחת יוסף. מנגד, הרב סתיו הציב לעצמו לערוך רפורמה במערך הכשרות: "כשמסעדה היום רוצה תעודת כשרות היא צריכה הכשר גם מהרבנות וגם מהעדה החרדית. אני אומר: למה שבעלי המסעדות יצטרכו לשלם פעמיים?" למה? כדי שלמשפחת יוסף תהיה פרנסה, זה למה. מכאן הדרך קצרה עד להכרזה של הרב עובדיה על כך שסתיו "רשע" ו"לא ראוי לכלום".

הרב סתיו הוא אדם מוכשר וראוי, אבל לא הוא, וכנראה שלא איש, היה יכול לעמוד מול הכוחות המשולבים של החרד"ל וש"ס. כוחות אלה השתמשו בשמרנות הבסיסית של חברי הגוף הבוחר כדי לעורר בהם חשש מהשינויים שהתכוון סתיו לעשות. עבור אנשים שהשמרנות היא לחם חוקם, זה לא היה קשה, וגורלו נחרץ.

באגף הספרדי העניין היה יותר פשוט: ש"ס עדיין מכתיבה את הטון, גם אם היא לא חזקה כפי שהיתה. הציונות הדתית בחרה את המועמד שלה באיחור, ובחרה מועמד שהתואר "שנוי במחלוקת" מחמיא לו. בנו של הרב עובדיה נבחר לצד בנו של הרב לאו, ושושלת המלוכה ממשיכה למשול בהרמון הנפוטיסטי שהוא הרבנות הראשית לישראל.

הלאה

ומה הלאה? שתי שאלות לפנינו: מה יעשה ארגון 'צהר', ומה יעשה הציבור הכללי. לגבי 'צהר', קשה להעריך עד כמה הם מסוגלים להיות מושפלים לפני שיצאו לדרך עצמאית. ההכרזות שלהם אחרי הבחירות נשבעו אמונים למוסד שהקים רבם, הרב קוק, אולם סביר להניח שעם הזמן, ובעיקר אם שוב הרבנות תתעמר בהם ולא תאפשר להם לחתן אזרחים כרצונם (והרי הם בעיקר דואגים לעצמם – זה לא שסירובה של הרבנות לאפשר לרבנים מזרמים אחרים לחתן אזרחים מפריע להם), יתחילו דיבורים על הקמת גוף נפרד.

עוד מבחן גדול צפוי כבר בשנה הבאה, עם תחילת ההכנות לשנת שמיטה. הרב יצחק יוסף כבר הבטיח להימנע ככל האפשר מ"היתר מכירה", ההסדר ההלכתי שהנהיג הרב קוק שמאפשר לחקלאים יהודיים להמשיך בעבודתם בשנת שמיטה. מדובר במוקד ידוע לפולמוס בין הציונות הדתית לחרדים, ויש להניח שמנהיגי החרדים לא היו תומכים ברב דוד לאו אם לא היו מקבלים גם ממנו הבטחה שהוא יתנגד לעניין. אם אכן כך, גם זה יכול להעצים את הקרע בין המגזר לבין הרבנות.

לגבי הציבור הכללי, שני הרבנים הראשיים החדשים אינם מהווים אתגר מיוחד עבור כל מי שמעוניין ליצור אלטרנטיבה לרבנות. הם "עוד מאותו דבר", ואנחנו יודעים שהאותו דבר הזה נכשל עד כה כישלון חרוץ. אזרחי ישראל היהודים מדירים רגליהם מהרבנות במספרים גדלים והולכים, חתונות אלטרנטיביות, בין אם בחו"ל ובין אם בארץ, מתקיימות בקצב גובר, וגם יוזמות לכשרות אלטרנטיבית מתחילות להתגבש.

מכיוון שכעת ברור שמהרבנות לא תבוא ישועה למי שמעוניין להתחתן אחרת, בטח שלא למי שמעוניינת להתגרש בצורה מהירה ומכובדת, שדה המאבק חייב לעבור לכנסת, כלומר לציבור. יש להגביר ולהעצים את קול הזעקה כנגד המוסד המסואב והמושחת הזה, כנגד הכפייה הדתית שהוא מנהיג, כנגד חילול ה' שמגולם בו. יש לדרוש מנציגנו בכנסת ובממשלה לפטור אותנו מהעונש האנטי-דמוקרטי הזה. מישהו ב'יש עתיד' שומע? נדמה לי שזה מה שהבוחרים שלכם שלחו אתכם לעשות.

:

—

פורסם באתר אבי חי.

שלי, נטלי ואנג'ליקה הם השמות הבדויים שבחרו שלוש נשים שהתראיינו לנרי ליבנה ('מוסף הארץ' 18.7), ובפיהן הצהרה ברורה: אנחנו זונות, ואנחנו עושות את זה מבחירה. שלוש הנשים, החברות בעמותה להסדרת הזנות בישראל (על פי הכתבה בעמותה רשומות כשישים זונות), יוצאות כנגד מאמציהן של "הפמיניסטיות" לקדם חקיקה שתפליל לא רק את הפרוצות וסרסוריהן, אלא גם לקוחות, וזאת כחלק ממלחמה כוללת בתופעת הזנות. שלוש המרואיינות לא רוצות להילחם בתופעה, כי הדבר יפגע בפרנסתן. הן רוצות להסדיר אותה. הן טוענות שבחרו מרצון לעסוק בזנות, ומצהירות שאמנם זה לא ממש נעים ולו יכלו להרוויח אותו שכר בדרכים אחרות היו מעדיפות להימנע מן הזנות. מצד שני, הן טוענות, זה "מקצוע כמו כל מקצוע", וכשצריך פרנסה, אפשר לעסוק גם בזה.

כדי להדגיש את ישוב דעתן מדגישות הנשים כי הן כולן מבוגרות, נשואות ואמהות. לא מדובר במשוגת נעורים או בכפייה. שלושתן הגיעו לזנות מתוך צורך כלכלי. אנג'ליקה מספרת כי כאשר עבדה "בשלוש עבודות לא היתה לי בכלל תקשורת עם הילד, ופה ראיתי שיש לי אפשרות אחרת, להיות אימא כמו שאני מבינה שצריך להיות אימא." ונטלי מחרה-מחזיקה אחריה: "ברור לי שאני נשארת בזנות, כי זה הפתרון היחיד שיאפשר לי סוג של רווחה כלכלית". נטלי בחרה לדבריה, "בחירה אמיצה. בחרתי להקריב חלק ממני למען המשפחה."

המשפט האחרון המצוטט מפי נטלי חשוב, מפני שהוא מציג תופעה שחזרה בדברי המרואיינות. הן לא הסתפקו באמירה כי בחירתן בזנות הייתה "חופשית", אלא לוו את דבריהן בהכרזות הנותנות תוקף מוסרי לבחירה. על פי דבריהן לא רק שלא מדובר במעשים שיפגעו בהן, ולא רק שלא מדובר במעשים בעלי מטען ערכי שלילי, אלא ששלושתן נמצאות במסע אישי של הגשמה עצמית. נטלי מתארת כאמור את בחירתה כ"אמיצה", ובמקום אחר מדגישה כי היא "עושה את זה מתוך סוג של שליחות". היא ושלי משתמשות בביטוי "מימוש עצמי" כדי לתאר את נכונותן לשכב עם גברים זרים תמורת כסף. ייתכן שהזנות היא המקצוע העתיק בעולם, אולם כאן היא מקבלת עטיפה מודרנית ומיתוג מעודכן.

וזה בעצם לב העניין: בקוראנו את דבריהן של שלוש הזונות הישראליות הללו, מתברר לנו כי הן עושות שימוש באותם נימוקים עצמם שבהם גברים ונשים בני זמננו מצדיקים בחירות פחות ויותר שנויות במחלוקת—מלימודי תואר ראשון באמנות ועד להפלת עוברים, מקעקוע על הכתף ועד לנישואים חד-מיניים. פעמים רבות אנחנו נותנים תוקף מוסרי לבחירות כאלה על ידי הפנייה לזכותו של העושה ל"בחירה חופשית" ועל ידי הכרזה שהבחירה תתרום ל"הגשמתם העצמית". משהודבקו שתי התוויות הללו על מעשה מן המעשים הוא נעשה כשר.

ואל תספרו לנטלי או לשלי שיש להן "תודעה כוזבת". הן כבר שמעו על זה ואין להן הרבה סבלנות למרקסיזם בגרוש. "מי שמה לקבוע התודעה של מי כוזבת ושל מי לא?" שואלת שלי בנוגע לדבריה של "פמיניסטית", שהתפלמסה אתה ברדיו. ובאמת מי יכול לקבוע? האם מן העובדה שרוב האנשים חושבים שזנות היא עניין שלילי נובע שאין נשים שבעבורן היא יכולה להיות דרך המלך להתפתחות מוסרית ולמימוש עצמי, ובלבד שתיעשה מרצון?

הראיון של נרי ליבנה עם שלוש הנשים מציב בפנינו דילמה מטא-מוסרית המעמתת אותנו עם ההנחות המוסריות שלקחנו כמובנות מאליהן. מתברר לנו שסוסי המרוץ המוסריים שלנו, אותם טיעונים עליהם רכבנו אל הניצחון בפולמוסים כה רבים כנגד אנשי דת או שמרנים למיניהם, נגנבו מאורוותינו ומשמשים כעת לניהול מערכה כנגד המחזיקים בתפיסת עולם "נאורה". כי חשובה ככל שתהיה זכותו של כל פרט לעשות מה שבא לו, דומה שכל מי שגם דמותה של החברה חשובה בעיניו, אמור לחשוב שמכירת שירותי מין מבזה את האדם, ופוגעת במרקם החברתי.

הזנות, בין מרצון ובין מאונס, מהווה פגיעה בצלם האדם (בדרך כלל, בצלם האישה). מאותה סיבה שנתנגד לסחר בבני אדם, לעבדות, גם אם יימצא מי שירצה למכור את עצמו, נתנגד גם למכירת שירותי מין: מדובר באקט שבו הופך בן אנוש לחפץ, למוצר, ובן אנוש אחר הופך לרוכש נפשות, לבעל קניין אנושי—ולו לזמן מוגבל . נדמה לי שכולנו מרגישים אינטואיטיבית קושי מוסרי עם מצב שכזה (לכן יש לנו קושי עם אקט הקניין בנישואים על פי ההלכה, לא?). למעשה, מצב כזה מנוגד במהותו לשאיפה למימוש עצמי בכל מובן הומניסטי או דתי, שכן קשה לדמיין מימוש עצמי של אדם שבא לידי ביטוי בהפיכתו לכלי לסיפוק צרכיו של אדם אחר.

אם אכן כך אנחנו חושבים, מסתבר שהנימוקים שלנו לטובת נישואים חד-מיניים, למשל, כלל אינם מתמצים בכך שמדובר באקט שנעשה בהסכמה בין שני מבוגרים הזקוקים לו לצורך מימוש אהבתם. זה נכון וחשוב, אולם מעבר לכך נישואים חד-מיניים פשוט לא סותרים עבורנו כל תפיסה של אנושיות, של מימוש עצמי, ושל חברה בריאה. מה שעומד בשורש נכונותנו לקבל נישואים חד מיניים הוא התשובה שאנחנו נותנים לשאלה: מהו האדם? ואולי גם לשאלות: מהי משפחה? מהי חברה ?

רק אם התשובות שאנו משיבים לשאלות האלה אינן נוגדות נישואים חד-מיניים (או פונדקאות, או מכירת כליות, או עישון חשיש), אנחנו מוכנים לקבל כלגיטימית את בחירתם החופשית של יחידים המעוניינים בהם. ולחילופין, רק מכיוון שאנשי דת והוגים שמרניים עונים על השאלות הללו באופן שמנוגד לנישואים חד-מיניים הם לא מוכנים לקבל אותם, גם אם אותם זוגות מצהירים על כך שמדובר בבחירתם החופשית ובדרך שלהם למימוש עצמי. חישבו על התנגדותכם לזנות מבחירה לפני הפעם הבאה שתצאו בצעקות על הומופוביה כנגד מי שמתנגד ליחסים הומוסקסואלים מבחירה. אם אכן הקריטריון הבסיסי לגיבוש העמדה שלנו אינו הבחירה החופשית, אלא דמות האדם (המשפחה, החברה) העומדת לנגד עינינו, כי אז מדובר בהכרעה מוסרית דאונטולוגית, הבאה לפני לכל שיקול תועלתני והשוללת את הלגיטימיות של בחירות מסוימות. על הכרעות שכאלה קשה מאוד להתווכח.

והערה אחת לסיום: חשוב לחזור לנסיבות הכלכליות שהביאו את אותן נשים לבחור בזנות. אם אנחנו רוצים שנשים לא תמצאנה את עצמן נגררות לזנות "מבחירה חופשית" עלינו לדאוג לא רק בפרט אלא גם לחברה, עלינו לשאוף לכך שהמדינה תנהל את כלכלתה כך שמשפחות ממוצעות לא יגיעו למצב שבו כדי להתפרנס בכבוד נשקלת האפשרות לפנות לזנות . גם כאן המדינה אחראית למינימום של הסדרה והשגחה. גם זה חלק מהתנועה לקראת בנייה של חברה בריאה.

:

—

פורסם באתר 'קומפרס'.

• אמש שודרה כתבה בחדשות 10 על התלאות שעוברים זוגות בדרך לחתונה ברבנות: מחקירות פולשניות על מוצא הוריהם, דרך כפיית טבילה במקווה, ועד הרצאות של "מדריכת כלות" בהן מוסבר לכלה שאם תאכיל את ילדיה באוכל לא כשר הם יתחרפנו. הכתבה מציירת תמונה קשה על מצב שירותי הרבנות, ואני ממליץ מאוד לראות אותה (אף אני רואיינתי בה והצלחתי להשחיל שני משפטים).
• ב'יומן' של הערוץ הראשון ביום שישי שודרה כתבה על זוגות דתיים שלא מוכנים להתחתן ברבנות מסיבות שונות. אשתי ואני מרואיינים כאחד הזוגות (אם כי יש לציין שבניגוד למרואיינים האחרים אנחנו לא מגדירים עצמנו כאורתודוקסים).

כשירד הגרזן על צווארו של צ'רלס הראשון, מלך אנגליה, היה זה אוליבר קרומוול שהרוויח את הנתח הגדול ביותר בשלל. הוא עלה כשליט הראשון בתולדות אנגליה שאינו ממשפחת מלוכה, ואף שלט על הממלכה כמה שנים, עד מותו (הבלתי-אלים) ב-1658. קרומוול, שחווה התגלות דתית, היה נוצרי פוריטני אדוק, ודווקא בתקופתו הורשו יהודים לחזור ולהתיישב באנגליה, אחרי שגורשו מאדמותיה עוד ב-1290.

לא מתוך מתקפה מתפרצת של חיבת ציון הרשה זאת קרומוול. למעשה, הוא ועמיתיו הפוריטנים תכננו לנסות ולנצר את היהודים שיגיעו לאנגליה. בנוסף, בין הנימוקים לטובת חזרתם של היהודים היה פסוק ס"ד מפרק כ"ח של ספר דברים: "והפיצך ה' בכל העמים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ". מכיוון שהיה ברור לאנגלים שהם יושבים בקצה הארץ, ומכיוון שהם היו משוכנעים שישו לא ישוב ויגאל את העולם עד שלא יתמלאו כל דבריו של משה בנבואתו שם, הם הסיקו כי אין ברירה אלא לאפשר לישראל שבבשר לשוב ולאכלס את ארצם.

דוגמא שכזאת לתלות בין הגאולה הנוצרית למעשי היהודים היתה פעם נדירה, אולם לא עוד. כיום אפשר להבחין בסימניה בנקל, גם אם לא נזהה אותם במבט ראשון. "תיאולוגית ההחלפה", זו המציבה את הנצרות כ"ישראל האמיתית", שהחליפה את היהדות בקרבתה הבלעדית לבורא, אינה באופנה כיום, ופרוטסטנטים אוונגליסטים אף דוחים אותה במילים מפורשות. אלה עומדים על כך שהברית בין היהודים לאל היא כברזל יצוק.

מדובר באותם אוונגליסטים ציוניים המתנגדים לכל הסדר שלום שבמסגרתו תוותר ישראל על חבלי מולדת והנוהגים לתרום כספים לעמותות ימין שונות. עבורם לריבונות ישראלית על ארץ הקודש יש משמעות גאולית, וממילא רק הברית המתמשכת והנצחית בין העם היהודי לאלוהיו שבשמיים מעניקה משמעות משיחית למצבו של ישראל על פני האדמה. מתוך הלך רוח שכזה הכריז עוד ב-1988 המטיף האוונגליסטי הידוע ג'רי פלוול כי "התאריך החשוב ביותר [מאז תחייתו ועלייתו השמיימה של ישו] הוא ה-14 למאי, 1948." זאת משום שלדעתו תחייתה והקמתה של מדינת ישראל מהווה "את הסימן המובהק ביותר לחזרתו המתקרבת של ישו המשיח."

אולם מדינה וקוץ בה: לפני כחודשיים חגגנו 65 שנה להקמתה של מדינת ישראל, וישו עדיין לא הופיע. כיצד אפשר להסביר את עובדת השתהותו? כאן מתקשרים דברינו לט' באב, לחורבן הבית. כידוע, מאז שחרב בית המקדש גלתה השכינה, אולם רבים אינם יודעים עד כמה העניין גם מחבל במאמציו של בן האלוהים לחזור ולגאול את העולם. בית מקדש, כך יטענו נוצרים מסוימים, הכרחי עבור הגאולה הנוצרית. כדי להבין מדוע נהיה חייבים לרדת לפרטי אמונתם המשיחית של אותם אוונגליסטים ציונים.

מרביתם של אלה מנויים על תורתו של אוונגליסט אנגלי-אירי בשם ג'ון נלסון דרבי (1800-1882). דרבי ראה בכתבי הקודש רצף נבואי אחיד שכל חלקיו קשורים ומצוררים זה בזה. הוא פיתח פרשנות המוצאת בשרשור הטקסטואלי רמזים חוזרים ותחזיות מסוות להתרחשות היסטורית-גאולית המחולקת לשלבים, התרחשות שאנחנו נמצאים כיום על סיפה. על פי דרבי, ביאתו השנייה של ישו תתחיל כאשר הוא יופיע בשמיים, וימשוך אליו את מאמיניו. זוהי ה"התעלות" (rapture) שמתרחשת בפתאומיות, ותגרום למיליוני נוצרים הגונים להעלם בבת אחת מעל פני האדמה.

ואז מתחיל השלב השני. בעוד אותם נוצרים מבלים בשמיים שבע שנים טובות, על פני האדמה מתחילות להתרחש תלאות ופורענויות. מאסונות טבע ועד מלחמות, החיים יהפכו לגיהנום עבור כל מי שלא עלה לעולמות העליונים. ליהודים באופן ספציפי התקופה הזאת תהיה קשה. הם אמנם יחיו בארצם ותחת ריבונותם, אך לא ישכילו לקבל אל לבם את ישו. במקומו הם יעדיפו להחשיב אחד משלהם כמשיח. לצערנו הרב, למעשה יהיה מדובר באנטיכריסט.

משיח-שקר זה יסחוף את היהודים אחריו, יבנה את בית המקדש ויחדש את עבודת הקורבנות. שאר העולם לא יאלם דום: צבאות עוינים יפלשו אל ארץ ישראל (למעשה פחות או יותר כל אסיה, אפריקה ואירופה), ובמלחמות האדירות שתתרחשנה יושמדו שני שלישים מהעם היהודי. השליש הנותר יחליט (סוף סוף) להתנצר. בתום שבע השנים יירד ישו יחד עם מאמיניו מהשמיים, יגרש את משיח השקר וישלוט למשך אלף שנים מבירתו, ירושלים.

תסריט אפוקליפטי זה מחייב את חסידיו להאמין שכדי שתבוא הגאולה על היהודים להקים מדינה (וזה כידוע התממש ב-1948), לשלוט בירושלים ובהר הבית (1967), ולבנות את בית המקדש (טרם). הקמתו של בית המקדש היא קריטית, משום שעל פי תורתו של דרבי אותו משיח שקר יהודי יהיה חייב לחלל אותו. מתוך פרשנות של פסוקים בספר דניאל ובבשורה על פי מתי קבע דרבי שאותו שליט יעמיד "שִׁקּוּץ מְשׁמֵם" בתוך קודש הקודשים. לא ברור בדיוק מה זה, אבל ברור שזה יטמא את המקדש. על פי דרבי הדבר ישמש כאות ברור לקרבת ביאתו השנייה של ישו ותחילת שלטונו בן האלף. עבור מימוש הגאולה השלמה יש צורך אפוא בחילול בית המקדש. אלא שבשביל לחלל בית מקדש, צריך קודם שיהיה בית מקדש.

בספר The Late Great Planet Earth ("כדור הארץ ז"ל"), שהפך לרב מכר בקנה מידה מיתי והופץ בלמעלה מחמשה עשר מיליון עותקים, מסכם האל לינדסי, סופר אוונגליסט, את התנאים לגאולה:

אלו הנקודות העיקריות: ראשית, תהיה חזרה לפולחן יהודי על פי חוקי משה, עם קורבנות ומנחות בזמן הכללי של שובו של ישו. שנית, צריך להתקיים חילולו של בית המקדש היהודי מיד לפני שובו של ישו. […] אם אכן אנחנו בעידן [הגאולה], כפי שהכותב הזה מאמין, בנייתו של בית המקדש תתחיל בקרוב. (עמ' 57)

הספר יצא לאור בשנת 1970. לינדסי מוסיף ומורה בו למאמיניו: "חפשו תנועות בישראל [שמבקשות] להפוך את ירושלים למרכז הדתי של העולם ולהקים מחדש את בית המקדש" (עמ' 184). מאז הוא ותלמידיו אכן מחפשים.

בשנים האחרונות הם בהחלט מוצאים. שיתוף הפעולה בין שוחרי מקדש יהודים לבין קבוצות נוצריות החל עוד בשנות השמונים, אולם רק לקראת המילניום הוא התהדק והפך עניין שבשגרה. לבד מהתמיכה – הפוליטית והכספית – בעמדות הימין הישראלי, קבוצות אוונגליסטיות תורמות כספים לפעילויות של תנועות שוחרי המקדש, ובשנים האחרונות מתקיים בכל שנה בסוכות כנס בבנייני האומה בירושלים אליו מגיעים אלפי אוונגליסטים, כמו גם חברי כנסת ממפלגות הימין. רק לפני שנה, בביקורו בארץ, קבע המטיף האוונגליסטי ג'ון הייגי (שתרם בעבר כסף גם לתנועת 'אם תרצו'), שאחרי מלחמות טרום הגאולה יהיה זה על הר הבית ש"יוצב מקדשו של האדון ישו, כאשר הוא ימלוך וימשול בעולם, מירושלים, למשך אלף שנים."

מערכת היחסים בין האוונגליסטים הנוצרים לתנועות שוחרי המקדש נמצאת כיום בחמימות שיא, וזאת תוך שהאחרונים מעדיפים בדרך כלל להעלים עין מציפיותיהם התיאולוגיות של הראשונים (ומדינת ישראל -מציפיותיהם התיאולוגיות של שני הצדדים). כפי שאמר הקיסר אספסינוס בקשר למס שהטיל על שימוש במשתנות ציבוריות ברומא, pecunia non olet – הכסף לא מסריח. לכן אפשר לקחת אותו מכל מי שמוכן לתת. זהו בדיוק אותו אספסינוס שפיקד על דיכוי המרד הגדול בשנת 67, ושבנו, טיטוס, החריב את בית המקדש. דרבי צדק: בסוף הכל מתחבר.

—

פורסם במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ', 12.7.13

באמצע יוני חוקק הדוּמה, הבית התחתון בפרלמנט הרוסי, שני חוקים שפגעו פגיעה קשה בזכויות האזרח והאדם במדינה: הראשון אסר על הפצת חומר הנוגע להומוסקסואליות, או במילותיו של החוק "פרופגנדה הנוגעת ליחסי מין לא מסורתיים" – החוק עבר פה אחד, 436 נציגים בעדו, ללא מתנגדים, והעובר עליו צפוי לקנס כספי. החוק השני אוסר על "פגיעה ברגשות דתיים", והעובר עליו צפוי לעונש של עד שלוש שנות מאסר. סגן יו"ר הדומה, סרגי זלזניק, הדגיש במיוחד את הצורך לקבוע עונש בחוק למעליבים את רגשות הדתיים בבלוגים וברשתות חברתיות.

שני החוקים, שהתקבלו סופית בחתימת הנשיא פוטין בתחילת החודש הזה, מחזקים מאוד את מעמדה של הכנסייה הרוסית אורתודוקסית, שבפועל משמשת כדת הנבחרת ברוסיה וכגוף הדתי הממלכתי במדינה. מאז שפוטין עלה לשלטון התהדקו היחסים בין המשטר לכנסייה, והחוקים שעברו כעת נותנים תוקף משפטי לסימביוזה הבלתי-קדושה הזאת. השלטון כיום מפלה לרעה, ולפעמים ממש מדכא ומכחיד, זרמים דתיים אחרים, נוצריים ושאינם נוצריים, והכנסייה מצידה מעניקה למשטר גושפנקה דתית רשמית, הילה שמרנית-פטריוטית ולגיטימיציה בעיני האל ומאמיניו.

האם זה גורלו ההכרחי של כל גוף דתי, דהיינו להיות עזר לכוחות הדיכוי וההשתקה? אני מאמין שלא. עד לפני עשרים שנה, כלומר עד לנפילת ברה"מ, הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בעצמה היתה גורם שנאבק למען ליברליזם וזכויות אזרח, וכחלק מפעולותיה כנגד השלטונות כמה מאנשיה אף נאסרו והוגלו. אז מה קרה במעבר לסמי-דמוקרטיה הרוסית? כמובן, הכנסייה צברה כוח. וכוח, כידוע, משחית.

וזאת טענתי הראשונה: הבעיה בגופים דתיים אינה הדת שבהם, אלא הגוף שבהם, כלומר הכוח שהם מקבלים. הדת עצמה יכולה להיות גורם הפועל, עקרונית ומעשית, לטובת הליברליזם. תהליך ההתדרדרות לכדי מערכת דכאנית ומושחתת מתחיל בדיוק ברגע שהדת מקבל לידיה עוצמה פוליטית.

רבנות, לא בירוקרטיה

ואפרופו מערכות דכאניות ומושחתות, הבא נדבר על הרבנות הראשית לישראל. לרבנות הראשית כוח לא מבוטל על חיי אזרחיה היהודיים של המדינה, והיא כידוע לא משתמשת בו בצורה נאורה יותר מדי. דכאנותה של הרבנות הפכה זה מכבר לעניין כמעט מובן מאליו, וכאשר הרב הראשי במעצר בית, ברור לכולנו שמבחינת תדמיתית ומהותית מצבה בכי רע.

הקולות הדורשים לפרק את הרבנות הם רבים, ואין ספק שהם מבטאים לא רק תחושת מיאוס כללית מהממסד המסואב הזה, אלא גם אינטואיציה מוסרית בריאה. וכי למה למדינה לממן את כל הגועל הזה? עם זאת, לדעתי קיומו של גוף רבני מרכזי אינו עצמו רע, והוא אפילו יכול להיות טוב. הציר סביבו תפקוד הרבנות הראשית יכול להיגזר לשבט או לחסד הוא, כאמור לעיל, מידת הכוח שיש לה כלפי הציבור היהודי בישראל.

וזו, אם כן, טענתי השנייה: רבנות ראשית לישראל יכולה להיות גוף חיובי, ולו רק יילקח ממנה הכוח הבירוקרטי המונופוליסטי. את כפיפותם של אזרחי ישראל לרבנות, בנישואים, כשרות וקבורה יש לבטל. קודם כל מפני שחופש דת הוא עניין עקרוני ובסיסי בדמוקרטיה. שנית, מפני שזה מה שיכול להציל את הרבנות. רק רבנות ללא כפייה תהיה מסוגלת לשקם את הלגיטימציה הציבורית שלה, לנקות את אורוותיה, לשדד את מערכותיה ולהתחיל להיות גוף שרלוונטי למשהו לבד מהתנשאות דתית ורודנות כפיינית.

אני יודע מה אתם חושבים: נניח שהרבנות לא תהיה כפוייה עלינו, תשקם את הלגיטימציה שלה, ואפילו תנקה את עצמה משחיתות ונפוטיזם – איך היא בדיוק תהיה רלוונטית למשהו? הרי בסופו של דבר עדיין יהיה מדובר בגוף דתי-ארכאי שלא מעודכן בצורה אומללה בהלכות העולם המודרני, לא? ובכן, במובן מסויים כן, אבל אוולי דווקא בזה יהיה כוחו. לדעתי במקרה שהוא נטול כוח פוליטי הממסד הדתי יכול להיות רלוונטי בכמה וכמה מישורים: הוא יכול לאזן את הכוח של המערכת הפוליטית, הוא יכול למתן מדיניות פזיזה וחסרת אחריות, והוא יכול (וחייב) להשמיע ביקורת כלפי הממשל. כדי להבין כיצד אביא כמה אבחנות בנושא בשם אדמונד בֶּרק, ההוגה השמרני המפורסם מהמאה ה-18.

שמירת ארציותו של המשטר

ברק עסק הרבה מאוד בגבולותיו של הכוח, הן הפוליטי והן הדתי. הוא תפס את החילון הכפוי של המהפכה הצרפתית כמסוכן לשלמותה של החברה, וגרס שיש חשיבות רבה לקיומו של ממסד הדתי במדינת הלאום. עבור ברק הכנסייה היא משקל נגד לשלטון, בהיותה מביאה קול שנמצא מעל לסמכותה של המדינה, הוא קולו של האל כמובן. בהביאה גם את קול העבר, את סמכותה של המסורת, היא מהווה לדעתו בלם בפני פזיזות וחוסר שיקול דעת. הממסד הדתי והמסורת שהוא מייצג, אם כן, יכולים לאזן את תשוקת השלטון להיות כל יכול, קול יחיד, ולנהוג באופן קפריזי ונמהר.

ללא ממסד דתי, כלומר כממסד אידיאולוגי יחיד, המערכת הפוליטית, או "המדינה", עלולים להפוך לקדושים בפני עצמם. הטרור שאחרי המהפכה הצרפתית היה עבור ברק עדות לחוסר איזון שבתפיסת המשטר (שהתיימר לפעול על פי "רצון העם") כרשות יחידה וכל-יכולה. הצבת ממסד דתי לצד הממסד הפוליטי מהווה איזון לתשוקה – המודעת או הבלתי-מודעת – לתפיסת האחרון כמורם מעם, כאלוהי. במילים אחרות, דווקא ביצור מעמדה של הדת כרשות עצמאית אמור להוביל לכיוון ההפוך מזה שאליו לוקח פוטין את רוסיה – לא לפטריוטיזם לאומני המקבל הילה של קדושה וגושפנקא אלוהית, אלא לשמירת חילונו וארציותו של המשטר.

עם זאת על פי ברק ביצור מעמדו של הממסד הכנסייתי חייב ללכת יד ביד עם פתיחתו לביקורת, הן אזרחית והן דתית, ועם חופש דת לאזרחים. "אל לנו להקריב את הטוב הזמני של קהילה אנושית כלשהי עבור האמת או הכזב שבדעה דתית כלשהי", קבע. הדת אמורה לאזן ממרחק, לתת השראה וכיוון, לא לשלוט באזרחים באופן ישיר. בעקבות ברק זו, אם כן, טענתי השלישית: ממסד דתי ללא כוח אזרחי יכול להביא איזון למערכת השלטון ולקדם חברה בריאה.

הצבתו של קנה מידה ערכי שונה

ומה עם השמעת ביקורת מצד הממסד הדתי כלפי הממשל? כאן הייתי רוצה להביא דוגמא נאה מימינו. בהיותה של הרבנות הראשית כיום לא יותר מכלי שרת של הממסד הבירוקרטי ושל הזרם היהודי-אורתודוקסי, אין כמובן מבחר שופע של דוגמאות, ובכל זאת נחזה לא מזמן קיומו של ניצוץ של קדושה ממש במעמקי הקליפות. לפני כחצי שנה פרסם הראשון לציון שלמה עמאר פסק הלכה הקובע כי "בעלי שליטה אשר גרמו בהתנהלותם לנזק ולאובדן כספי ציבור, שהובילו גם לתספורות – מחויבים לשאת בעצמם בנזק זה" – דהיינו, הקץ לתספורות על חשבון הפנסיות של הציבור.

לפסק אין כל סמכות משפטית והוא אינו יכול להיכפות על אותם בעלי שליטה – וטוב מאוד שאין לו כל סמכות שכזו. כאמור לעיל, הדבר האחרון שאנחנו רוצים הוא דת בעלת כוח פוליטי. יש הכרח מוחלט שפסקים כאלה יהיו ללא כל שיניים. כוחו של הפסק הוא בהצבת קנה מידה ערכי שונה, בהשמעת קול המסורת ובהבאת ביקורת ציבורית מפי דמות שאמורה להיות סמכות דתית ומוסרית.

כידוע, הרבנים הראשיים כיום אינם נתפסים בציבור כדמויות המהוות סמכות מוסרית ודתית. אולם מהסיבות שמניתי לעיל חשוב שהרבנות הראשית תישאר, אחרי שיילקח ממנה כוחה הפוליטי, כממסד ייצוגי יציב ופעיל, במימון המדינה אך בעל עצמאות אידיאולוגית וערכית (בדומה לאקדמיה). בעיני רוחי אני רואה רבנות ראשית שנציגיה נבחרים על ידי הציבור, או על ידי נציגי ציבור (ולא על ידי גוף אינטרסנטי ונפוטיסטי של רבנים), רבנות ראשית שנותנת את תרומתה למען איזון אידיאולוגי לכנסת ולממשלה, ושמשמיעה את קולה במרחב הציבורי הישראלי.

:

—

פורסם באתר אבי חי. הנושא הזה, שכולל הליכה על הגבול של הפרדת דת ומדינה, הוא מורכב, ואני מתכוון להקדיש לו רשימה נוספת.

שלשום נפגשתי עם הרב אביחי רונצקי לשיחה בקשר ל'מנהלת לזהות יהודית' שהוא עומד בראשה. המנהלת עדיין לא קיבלה אישור ממלכתי, אולם היא כבר פועלת, כפי שהופתעתי לגלות, וממומנת בינתיים מתקציב מפלגת 'הבית היהודי'. הבעיה שמטרידה אותי (ועוד רבים כמובן) היא שהרב רונצקי יתמקד במסגרת המנהלת בזהות יהודית מסוג מאוד מסויים, דהיינו אורתודוקסית ציונית-דתית. אני מקווה שמיותר לומר שזאת זהות לגיטימית ואף בעלת לא מעט חן, אלא שהיא לבדה אינה הזהות היהודית כולה, ואין שום הצדקה שאותה מנהלת, לו תהיה ממלכתית, תקדם רק אותה.

בפולמוס שהיה ביני ובין ח"כ איילת שקד בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' בסוף מאי בקשר לאותה מנהלת היא הביעה צער על שלא ישבתי עם הרב רונצקי ושמעתי ממנו על התוכניות, וסברה שלו הייתי עושה זאת הייתי מגלה שהוא פתוח להצעות. היא גם אמרה שהמנהלת בראשותו "בפירוש" תהיה מוכנה לשתף פעולה עם התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית (שם, דקה 6). כפי שתראו מיד, מאז השתנו התוכניות.

הרב רונצקי הוא אדם נעים. הוא בהחלט "יהודי חם" על כל הטוב והרע של המונח. הוא אדם חיובי, נחמד, מאיר פנים, לבבי, נחוש, נטול ספקות, מאמין, דוגמטי. בראיון ליאיר אטינגר הוא דיבר על כך שהוא רוצה "אמת, לא משהו אקדמי כזה לא ברור. רוצים את הדבר החי, התוסס, המחבר". לרונצקי יש בהחלט הרבה מהדבר החי והתוסס הזה בעיניים. בקשר למחבר, ימים יגידו.

לפניכם השיחה, שקיבלתי אישור לפרסמה כמובן. הציטוטים מדוייקים ככל שהצלחתי לקלוט מההקלטה, אולם מדי פעם דילגתי על מילים שחזרו על עצמן או חצאי משפטים. כפי שתשימו לב, הרב רונצקי נוטה לדיבור אסוציאטיבי, ולפעמים מדבר על נושא שאינו ממשיך את התמה המרכזית שהתחיל בה, ולכן לא הכנסתי את כל מה שנאמר. גם כך הדברים מעט תזזיתיים, ואני מקווה שיהיה מספיק ברור.

אני מודה מקרב לב לרב רונצקי על שהסכים להיפגש איתי, ואני מקווה להיפגש איתו שוב. אני מאוד מבקש בתגובות לרשימה להישאר ענייניים ולא לרדת לפסים אישיים.

—

ת.פ.: [אני פותח באוטוביוגרפיה קצרה, ואז] אולי נתחיל, פשוט אני יודע שאין לנו הרבה זמן…

א.ר.: כן, פשוט אני עכשיו ראש המנהלת לזהות יהודית, ואני עושה רונדלים –

ת.פ.: אה, התחלתם כבר לעבוד בעצם?

א.ר.: ודאי. ולא רק אני. אנחנו לא מחכים. אתה יודע, המתנחלים, אנחנו אנשי אידיאולוגיה ואנשי מעשה. אנחנו לא מחכים ל[פרשן המשפטי משה] הנגבי עם התוכניות שלו.

ת.פ.: הנגבי?

א.ר.: ברדיו, אני אוהב מאוד לשמוע את התוכנית שלו.

ת.פ.: אה. אבל צריך תקציב, בכל אופן.

א.ר.: לא. כל הבירוקרטיה הולכת אחרינו. כמו בצבא: אתה רץ [קדימה], ו[חילות הסיוע] מגיעים מאחוריך.

ת.פ.: הרב רונצקי, למה אני בא לפה? אני רוצה להביע את החשש שלי, לפחות, שמה שהמנהלת לזהות יהודית תקדם היא זהות יהודית מאוד ספציפית. מאוד מסויימת. שהיא הזהות היהודית האורתודוקסית, כיפה סרוגה, על ציר מרכז הרב – הר המור. כאשר בעצם הזהות היהודית, לעניות דעתי, מורכבת מעושר הרבה יותר גדול, ומהרבה יותר רבגוניות, ולא הייתי רוצה לצמצם אותה לפס הצר הזה, שהוא חיובי מבחינתו, אבל הוא לא מכיל את כל הזהות היהודית. אתה מבין? ואני מתאר לעצמי שאתה חושב אחרת ממני.

א.ר.: תראה, השבת הזאת הייתי באחד הבתים היהודיים שמפוזרים בארץ. אתה יודע שמפוזרים בארץ בתים יהודיים… בחודשיים האחרונים עשינו מיפוי של השטח. עברנו ברובם הגדול. הייתי גם ב'עלמה', שמעתי את מעוז כהנא…

ת.פ.: הוא נהדר.

א.ר.: מיוחד במינו. […] הייתי גם בבאר שבע. […] בקרב הציבור יש בורות איומה. לא יודעים מה זה גמרא ומה זה משנה. ולנו יש תוכניות, הדברים הכי בסיסיים. למשל ארגון שעובד בבתי ספר תיכוניים. כמובן שהמנהלים הם סוברניים לגמרי. הם בוחרים. הם עובדים עם 80 בתי ספר, באזור המרכז רובם.

ת.פ.: מה הם מציעים להם?

א.ר.: הרבה תוכניות. למשל בבית הספר [השם שמור במערכת], ישבנו איתם וסיכמנו איתם.

ת.פ.: מה סוכם?

א.ר.: 12 מפגשים שנתיים, כיתות י"א, סגרנו את כל השנה כבר. או למשל עמותת 'איילים'. חילונים לגמרי. עובדים איתם.

ת.פ.: אז מה מלמדים אותם? גמרא?

א.ר.: לא לא, בכלל לא. הכל דברים בסיסיים…

ת.פ.: מה? שבת?

א.ר.: לא לא לא. לא מלמדים הלכות.

ת.פ.: אז מה?

א.ר.: הכי בסיסי. התוכניות של העמותות. אנחנו רק המטה. אנחנו מפעילים עמותות. כל מה שיש כאן זה אני ועוד ארבעה אנשים. אין מעלי אף אחד. הקב"ה מעלי, אבל זהו. נפתלי בנט, אבל הוא לא ממש יגיד לי מה לעשות. הוא שר הדתות. מה שאנחנו רוצים זה קשר. מגע. לא משהו אקדמי. שפינוזה וחבריהם. זה חשוב והכל, אבל לא, גם לא הרב קוק וחבריו. לא עוסקים באקדמיה. למשל בר מצווה. כל עיר, 13 מפגשים. 80 בתי ספר. אבל אם היה לנו עוד… הכפלת התוכניות, לא 80, אלא 160. המנהלים משתתפים איתנו בעלויות.

ת.פ.: אתם גם שמים כסף.

א.ר.: ודאי. כדי שמה שקיים היום לא יוכפל, אלא יהיה פי מאה. שעם ישראל שלנו.. בעיני זה קיומי. שיהיה מחובר למה שהוא. על זה מדובר.

ת.פ.: אז השאלה שלי היא האם בין העמותות שאתם שולחים לבתי ספר, יהיו גם עמותות לא אורתודוקסיות?

א.ר.: תראה, משפט קצר של הקדמה. 'הבית היהודי'. כל מפלגה נותנת מהכסף שלה למשהו. הבימה, הקאמרי. בגלל שהם תל-אביבים. אמרתי לשר החינוך, סגרתי עם שר החינוך, בסוף זה לא הלך. לא רצו אותי. משרד הדתות הוא של הדתיים. הדתיים יחליטו מה שהם רוצים.

ת.פ.: אבל הם הולכים לבתי ספר של החילונים!

א.ר.: רק כאלה שרוצים אותם! מנהל בית הספר סוברני לגמרי להחליט מה שהוא רוצה. ומה שהוא יקבל היום זה לא 'בינה' ואחרים, אלא החברה האלה, החברה עם הברק בעיניים.

ת.פ.: אני מכיר אנשים מ'בינה' עם ברק בעיניים.

א.ר.: אני לא מכיר. לא שאין, אולי יש ואני לא מכיר. שר האוצר נותן כך וכך מיליונים למשרד החינוך, הולכים להקים שם משהו בשבילם. הוא ייתן להם. חבל.

ת.פ.: למה חבל?

א.ר.: אתה לא מבין למה? כמו שבצבא יש רבנות וחינוך. ניסיתי המון לעבוד יחד.

ת.פ.: כן, אבל [הרבנות הצבאית וחיל החינוך] זה לא אותו דבר!

א.ר.: אז יהיה מישהו שיממן את 'עלמה' ושות', ובתי הספר יחליטו איך שהם רוצים. יש שוק חופשי. אני לא רציתי את זה. אני רציתי משרד החינוך, להכיל את הכל. אבל לא רצו אותי במשרד החינוך. אז תודה רבה.

ת.פ.: תראה, כשאתה אומר "שוק חופשי" זה עקרונית נכון, אבל מצד שני, כשאתה בא למנהל, הוא יכול להגיד לך לא, אבל אם אתה מגיע למקום, מה שנקרא, "מוחלש", אז…

א.ר.: תל אביב!

ת.פ.: אז גם תל אביב, ואתה מציע למנהל שתביא את התקציבים, את הכסף, ותתן לו העשרה יהודית…

א.ר.: אבל גם לאחרים יהיה כסף! תקשיב. מה התקציב של הרבנות הראשית? 7 מיליון שקלים לשנה. ומה התקציב של חיל החינוך? 100 מיליון שקלים.

ת.פ.: אז איך [הצלחתם לחדור ליחידות]?

א.ר.: אני הצעתי להם לשתף פעולה, אבל הכל אקדמי, הוא מפחד מכל רוח שזזה…

ת.פ.: הוא לא יכול [מבחינה עקרונית]…

א.ר.: בבה"ד אחד כל שבת יש רב. אף אחד לא משלם לו. למה? כי אכפת להם. חיל חינוך לא רוצה להגיע לשם בכלל. מי מהחברה התל-אביבים ירצה לעשות שם שבת? הרב יושב איתם, לומדים, קמצא ובר קמצא, מבסוטים. תראה, אתה שולח מג"ד שהוא גם רב, במקום משק"ית [חינוך] צעירה כזאת… המפקדים רוצים אותם. הייתי עכשיו בכנס על "הדתה" בצה"ל. זו המילה החדשה. חוששים. יש חשש מהחברה המזוקנים האלה, עם האור בעיניים. מח"ט גבעתי, מח"ט גולני.

ת.פ.: החשש הוא לא מהברק בעיניים. החשש הוא שתהיה הדרת נשים.

א.ר.: איזה הדרת נשים?

ת.פ.: כי פתאום לא יכולות להיות מש"קיות ספורט…

א.ר.: לא נכון. […] התחושה שלי, והיא חזקה ביותר, ואני מדבר על זה לא מהיום, היא שגונבים להם את המדינה.

ת.פ.: מי?

א.ר.: אנחנו, הדתיים.

ת.פ.: אה, זאת התחושה של החילונים.

א.ר.: כן. לא, לא החילונים. זה מיעוט קטן. מה שקוראים לו "האליטות". אותם חברה, המג"דים, המח"טים, אלה עם השבעה ילדים, לנשים שלהם יש כיסוי ראש, זה זר [להם] לגמרי, זאת שפה אחרת. הוא לא מקלל, מה לעשות? הוא מדבר שפה אחרת. הוא מדבר שפה עדינה, הוא ערכי, הוא לאומי.

ת.פ.: היחס שלו לערבים לא כל כך עדין, לא?

א.ר.: הוא לא עדין לערבים? אני לא עדין לערבים? אולי התל אביב הזה, שהוא לא רוצה להריח את הריח שלו…

ת.פ.: גם הרב שמואל אליהו…

א.ר.: אני לא בעד הרב שמואל אליהו.

ת.פ.: אבל יש גם כאלה, נכון?

א.ר.: הוא לא מאפיין.

ת.פ.: הוא לא מאפיין את כולם, אבל…

א.ר.: אני חייתי עם ערבים שלושים שנה. הם חברים. לקחתי טרמפיסטים… עד שהתחילו להרוג אותנו. אז אמרתי טוב חברה, עד פה.

[הדיון מתדרדר לויכוח פוליטי די טיפשי, אחסוך מכם. אחריו חוזרים למצב בצה"ל:]

א.ר.: תוך עשרים שנה המטה הכללי – אני קצת מכיר את האנשים [בדרגות הבינוניות בצה"ל], איפה כל אחד נמצא – המטה הכללי, ברובו הגדול, כולל הרמטכ"ל, [יהיה] חברה עם כיפות סרוגות. שוק חופשי. למה אתם לא הולכים לצבא? למה היום 41% מבוגרי בה"ד אחד הם חובשי כיפה סרוגה? תראה, תומר, אני מאוד בעד דמוקרטיה, אבל דמוקרטיה לכל הכיוונים. היום 'הבית היהודי' בממשלה, בבחירות הבאות יהיו לו הרבה יותר מנדטים, אוהבים אותם, ואני יודע את זה.

ת.פ.: הרב רונצקי, אנחנו בעד דמוקרטיה. עכשיו, מה שמאפיין דמוקרטיה הוא שגם כאשר מפלגה מסויימת נמצאת בשלטון היא שומרת על כללים מסויימים, וביניהם האיסור להפלות לרעה קבוצות מסויימות…

א.ר.: אני רציתי להיות במשרד החינוך. רציתי להיות ראש מטה לאומי. אבל לא נתנו לי. זרקו אותי ממשרד החינוך. למה? פוליטיקה. אמרו לי: לך למשרד הדתות. אז אני לא אהיה פראייר. אני הולך את הכסף שלי לתת לאנשים שאצלם היהדות חיה. לא יהדות אקדמית.

ת.פ.: אנחנו מדברים על דמוקרטיה. בבחירות הבאות, נגיד, תיאורטית, אגודת ישראל משתלטים על משרד הדתות. יכול להיות, נכון? ומה אם הם יקימו מנהלת לזהות יהודית אנטי-ציונית? זהות יהודית שהיא רק אנטי-ציונית.

א.ר.: יכול להיות. מה אני יכול לעשות?

ת.פ.: אבל זה לא בסדר אם הם יעשו את זה. מה שאני מנסה לומר הוא שזה לא בסדר אם הם יעשו דבר כזה.

א.ר.: תראה, אנחנו עוד צריכים להחליט. עוד לא החלטנו. צריך לדון עם נפתלי בנט על זה. הרי נלך לבג"ץ על זה. זאת התמודדות מול בג"ץ. אם אנחנו נחליט שאנחנו לא מממנים פעילויות של גופים לא אורתודוקסיים… עוד לא החלטנו. עוד לא החלטנו. אז חבל, שזה לא יהיה גוף לאומי. למה אין מנהלת אחת [ממשרד החינוך]? אבל זה מה שיהיה. זה המצב.

—

השיחה הזאת, כאמור, תזזיתית למדי, אבל אני חושב שאפשר לקבל ממנה את תמונה הבאה: כבר כיום פועלת מנהלת לזהות יהודית בראשות הרב רונצקי. היא ממומנת מכספה של מפלגת 'הבית היהודי', ואת הכסף הזה היא מעבירה לעמותות שונות, כדי שהן יתנו שיעורי העשרה יהודית בבתי ספר, תנועות נוער, קהילות, ועוד. כרגע המנהלת הזאת עדיין לא ממלכתית, וגם עוד אין החלטה רשמית שאם היא תהיה, היא תממן רק ארגונים אורתודוקסים (ציונים-דתיים), אבל זה מה שהיא עושה בימים אלה.

בתזמון נאה, אור קשתי מדווח היום ב'הארץ' על תוכנית העבודה של הצוות האחראי במנהלת על גיבוש הפעילות במוסדות החינוך העל־יסודי. היעד הראשון בפעילות בתיכונים הוא "יצירת גל תודעתי, שעיקרו הגברת אהבת המולדת, העם והמורשת ההיסטורית היהודית". על פי התוכנית יעד זה יושג על ידי "יצירת מפגש חי ומשמעותי של הנוער עם אוצרות הדעת של היהדות ועם מורשתו ההיסטורית של עם ישראל" ו"יצירת מגע ישיר של בני הנוער עם סוגיות ערכיות במחשבת ישראל לדורותיה […] תוך המחשת ההשתלבות האורגנית של חוכמת התורה בחיי היומיום […] של החברה כולה". כל זאת באמצעות תמיכה בארגונים הפועלים בתחום, כפי שאכן אפשר גם להבין מהכתוב מעלה. יש לי הרבה מה לומר על מונחים כמו "גל תודעתי" ו"השתלבות אורגנית", אבל נשאיר את זה לפעם אחרת.

מכל האמור לעיל, ומהפגישה האישית שלי עם הרב רונצקי, הרושם שהתקבל אצלי הוא שאם הוא ינהיג את המנהלת לזהות יהודית האופי שלה יהיה חד-מימדי. בכך לדעתי היא תהיה בעצם גוף אנטי-דמוקרטי, שכן לבד מהבעייתיות המהותית והעקרונית באינדוקטרינציה דתית כלשהי מטעם המדינה (דבר שבגבולות מסויימים אני אישית מוכן לקבל, ואני מקווה להקדיש לעניין רשימה נפרדת בבלוג בקרוב), היא תציע אינדוקטרינציה דתית ספציפית ואקסקלוסיבית, שתקדם השקפה דתית מסויימת וזרם דתי מסויים. וזה לטעמי דבר מגונה. יש לקוות שכך גם בעיני שר האוצר ושרת המשפטים.

:

—

הבחירות לרבנות הראשית יתקיימו בדיוק בעוד 16 יום בדיוק, ב-24 ליולי. לקראת מאבק הטיטנים על לא פחות מאשר ההנהגה (הבירוקרטית) של הדת במדינה מעלה אתר 'אבי חי' סדרה של מאמרים על הנושא, ביניהם כמה פרי עטי. אתמול פורסם הראשון שבהם, על שורשיה ההיסטוריים ומקורותיה העקרוניים של האיבה הבוערת שבין הרב טאו לרב סתיו. קראו, קראו. תוכלו להשכיל גם קצת ברזי המוזיקה הקלאסית. (ואני יודע מה אתם חושבים: עכשיו? בתשעת הימים? עוד מעט ט' באב ואתה מספר לנו על סכסוכים בין יהודים? אבל זה בסדר, אפשר להירגע: ב"ה לא מדובר בשנאת חינם.)