אדם נושא תפילה על הר. על ראשו כיפה לבנה, בוהקת כפסגה מושלגת. סביבו ערפל של בוקר, והמעיל שעליו מלמד גם הוא שקר בחוץ.

אותו אדם הוא יהודי, וההר נמצא בצפת. על ההר, פזורים כעדר עזים הגולש מן הגלעד, קברים. בין שלל הקברים לא מעט קברי צדיקים, הלא הם צדיקי העיר אשר במאה השש-עשרה צהלה ושמחה כשכינסה תחתיה את גדולי הקבלה. אותו יהודי מבקש את רחמיהם.

לפני חמש-מאות שנה. לא היו ימים טובים מאלה לעיר הקדושה שבגליל. כולם נקבצו ובאו לה, ובכלל אלה הגבוהים והגדולים ביותר. הם הגיעו מקצבות הארץ, חלקם אחרי גירוש ספרד, ויצרו בה את אחד ממוקדי התחייה הרוחנית הגדולים והיצירתיים בהיסטוריה היהודית.

קברו של אחד מהם, ר' שלמה אלקבץ, המשורר-המקובל שפיוטו 'לכה דודי' זכה להיכנס לסידור התפילה, נראה בברור: מצבתו זקופה בצדה הימני של התמונה, למרגלותיה שלט קטן ורעוע ועליו שמו. מתחת לשמו אפשר לראות בקושי את מילות פיוטו הידוע: "לכה דודי, לקראת כלה, פני שבת נקבלה".

אולם היהודי שלנו לא מתפלל אל מול קברו של אלקבץ. הוא עומד מול קברו של האר"י, הוא הקבר הגדול אשר פאת מצבתו מושחרת מעשן נרות נשמה. ייתכן שמשום שכולם יודעים שזה קברו, אין צורך בשלט, ובמקומו, למרגלות יציקת האבן הלבנה, נמצאת קופסת צדקה. המילים כתובות עליה בכתב ובדפוס: צדקה עגולה ורכה, וצדקה קשה וחדה.

בחייהם ובמותם לא נפרדו. משמאל לציון האר"י, שוכב ללא מצבה זקופה אבל עם אותיות על פניו, מורו ורבו ר' משה קורדוברו, והקבר זרוע האבנים שצמוד לרגליו של גיבורנו המצולם שייך למשה בן יוסף מטראני, גם הוא מחבורת המקובלים של המאה השש-עשרה בצפת. הם כולם כאן, מצופפים יחדיו, כפי שהיו בחייהם. אז הקרבה אפשרה הפרייה ההדדית, כמו גם קנאת הסופרים, ואלו הביאו לשלב משמעותי וחדש בתולדות הקבלה. כיום הקרבה מאפשרת השתטחות קלה ונוחה על כמה צדיקי-עליון בבוקר אחד.

אדם נושא תפילה על הר, ראשו כפוף מעט קדימה ושמאלה. הוא קורא בספר תהילים מן הסתם. סביבו קברי צדיקים, לפניו העמק שמתחת לעיר צפת. מהקברים הלבנים אל כיפתו הלבנה של האיש, וממנה אליהם, זה שדה ההתרחשות המתוחה והשקטה. ובאופק, מעל הכיפה, הר מירון, שם קבר ר' שמעון בר יוחאי מאותת ומחזיר הד של קדושה.

האדם המתפלל משיב למקובלים שלרגליו טובה תחת זו שנתנו לו: הללו לקחו את תורתו של רשב"י, אשר עד תקופתם נשמרה כתורה סוד, והפכוה לנחלת הכלל – כל דכפין לאורות גבוהים ייתי ויקח. או אז היא גם התחילה להשפיע בצורה ברורה על המסורת היהודית בכללה; על כך פיוטו של אלקבץ יכול להעיד.

התמונה צולמה בשנת 1985, וככל שהיתה הקבלה פופולרית מהמאה השש-עשרה ועד שנות השמונים, מאז היא נפוצה שבעת מונים. גרסאותיה רבות ונהרותיה מתרחבים והולכים, שותפים יהודים ושאינם יהודים בגימטריות וקמעות, כוונות וייחודים. לא רק שומרי מצוות, אלא יהודים חילונים מחפשים בקבלה רוחניות ומשמעות, ובתוך כך הופכים אותה בצורה ובמהות לתורה פופולרית, פעמים רבות שטחית, המשפיעה על מיליונים.

כיום אין עוד אפשרות להתפלל במקום שבו עומד אותו יהודי. אתר הקבר מגודר, סביבו סככה. המצבות צבועות תכלת, ועליהן שלטים המכריזים בגאון על הקבורים תחתן. תיבות מתכת וזכוכית לכל צדדיהם מזמינות אל תוכן נרות נשמה שלא יכבו ברוח. אל ההר מגיעים לא יחידים, אלא קבוצות מתפללים, מתחננים לפרנסה, בריאות, זיווג, פיריון. עולי הרגל רבים יותר, זרמי הקבלה מסועפים ומגוונים יותר. הבקשה היתה ותישאר אחת: תיקון.

–
[הצילום של יואל קנטור והטקסט שלי הם מתוך ספר חדש שיצא לאור מאת ויויאן סילבר-ברודי, 'פני הארץ: סיפורו של אוסף תצלומי פלשטינה-ארץ ישראל'. הספר מציג כמאתיים תצלומים מתוך האוסף הפרטי שלה, ולצידם טקסטים מאת כותבים שונים, כגון חיים גורי, הדסה פרומן, יהושע סובול, רונית שני, אלכס ליבק, מחמוד יזבק, יורם קניוק, עטווה אבו פריח ועוד, בנוסף לחיבור של סילבר-ברודי עצמה העוקב אחרי הדורות השונים בהן צולמו הצילומים. כאן דף הספר.]

כמו בצל, המשבר הנוכחי בישראל מקפל בתוכו שכבות שונות. סוגיית סמכותו של בית המשפט העליון היא הזרע שהביא להתפרצות המאבק הנוכחי, אבל היא משנית לשתי הרמות המקיפות אותה והמשמשות מניע ודלק: שאלת היהדות, ומשבר הליברליזם הגלובלי.

האחרון מתגלם בעלייתן של תנועות פופוליסטיות ברחבי העולם, מהודו, דרך הונגריה ועד ארצות הברית. הדמוקרטיה הליברלית, שנראתה כמסגרת הפוליטית התקפה האחרונה אחרי התפרקות הגוש הקומוניסטי ("קץ ההיסטוריה"), מאותגרת על ידי כוחות שמנצלים את חולשותיה ופגמיה ברדיפה אחר כוח, כסף וכבוד.

בשונה מהגל הפשיסטי והבולשביקי שחווינו לפני מאה שנה, כאן אין אידיאולוגיה מתחרה. הפופוליזם מבקש דווקא להדגיש שהוא דמוקרטי, ואף מייצג את "העם" כנגד אליטה משכילה, עמידה או "גלובליסטית". בפועל שלטון פופוליסטי מתגלה עד כה כבעל נטיות אנטי-ליברליות וכחסר כישורים ויכולת. הישגו המרכזי מתממש ביצירת מנהיג אוטוקרטי המוקף מעגל מקורבים קלפטוקרטי.

בין הרזולוציה הצרה ביותר, היא השאלה המשפטית, ובין זו הרחבה ביותר, משבר הליברליזם העולמי, נמצא המאבק שמתחולל בישראל על יהדותה. כאן המשבר גלובלי מתגלם בביטוי הפרטיקולרי שלו, ומכאן מגיע רוב חומר הנפץ החברתי. בשנה ה-75 לקיום המדינה נפתחת שאלת זהותה היהודית.

קל לראות שהקואליציה הנוכחית מחזיקה בתפיסה מסויימת מאוד באשר לאופיה הרצוי של הזהות היהודית בעת הזאת, תפיסה שמקבילה בין יהדות להלכה, בין הלכה לדחיית ערכי המערב, שרואה בציבור החרדי את הביטוי האותנטי ביותר של המסורת, שרואה בנשים מטרד ובלא-יהודים עלבון.

כך, מעבר לפלפולים על עילת הסבירות או פסקת ההתגברות עומד רצונו של מיעוט נחוש לערוך הלכיזציה של המרחב הציבורי. יש להדגיש: לא עצם הדבקות בהלכה היא המשמעותית, אלא פרשנות ההלכה כעומדת בניגוד לערכי המערב הליברלי, והרצון לעצב על פיה את המדינה.

למרות תקוות הגוש הפונדמנטליסטי שגם ללא היי-טק, השקעות זרות או מערך מילואים "עם ישראל יסתדר ואתם תלכו לעזאזל", כלשונו הזהב  של שר התקשורת, ברור לכל בר דעת שישראל תיאוקרטית היא חזון יהודי דיסטופי, פוסט-אפוקליפטי, בו הן המדינה והן היהדות קרסו ואנו מוטלים בין חורבותיהן. הפחד מכך מסביר את עוצמת המאבק הנוכחי, אולם פחד אינו מספיק עבור אלטרנטיבה.

מול הממשלה ניצב גוש אדיר שנחישות עמידתו על חשיבותם של ערכי ההומניזם והליברליזם עומדת ביחס הפוך למידת הבהירות שלו בקשר לאופי – או אף ללגיטימיות – של זהותו היהודית. ציבור זה, שרובו חילוני אך מכיל גם מסורתיים ודתיים, נמצא במבוכה באשר לשאלת השילוב בין יהדות לליברליזם. מחד ברור לו שהוא לא ירפה לא מזו ולא מזה, מאידך חסרה לו דרך לנסח את יהדותו.

נקודת המתח נמצאת בקשר בין היהדות לערכי המערב המודרני. בעוד עצם יהדותו של הגוש הפונדמנטליסטי בנויה מתוך דחייה של ההומניזם והליברליזם, רוב הציבור בארץ אימץ אותם ומעוניין להחזיק בהם, אולם לא השלים תודעתית את החיבור שלהם עם היהדות. באופן טרגי רבים הפנימו את התפיסה הפונדמנטליסטית שיש סתירה מהותית בין יהדות למודרנה.

מחד עומדים אפוא אלה המגדירים את יהדותם על דרך ההנגדה למודרנה, מאידך אלה המקבלים עקרונית את ההנגדה הזו ונבוכים בה. באירוניה היסטורית, העולם המערבי, ששורשיו בתנ"ך וברעיון הבריאה בצלם אלוהים, נדחה כיום על ידי אלה המתיימרים להמשיך את המסורת, ומאומץ דווקא על ידי המהססים להתגאות בה.

כרגע הגוש הליברלי אוחז בדגל ובתרומה למדינה כביטויים לזהותו, אבל מתקשה להשלים אותם לכדי חזון. אם יש לפנינו אתגר הוא לעבור מקרב הבלימה המוצלח לניסוח אמירה מגובשת, ישראלית, ליברלית, דמוקרטית – ויהודית.

בנאום לאסיפת הנבחרים השניה של הישוב היהודי בישראל, בינואר 1926, פסק דוד בן גוריון שלא יהיה ניתן להגיע לעצמאות ללא אימוצה של "ההכרה המוסרית של היהדות האמיתית, לא זו המזויפת שכל כך מדברים בשמה אנשים וחוגים הרחוקים מחיים מוסריים". כמעט מאה שנים אחרי כן, זהו שוב האתגר שלפנינו.

---

גרסה קצרה יותר פורסמה במוסף הארץ

דוק של פרודיה ליווה את דברי עו"ד בומבך כשביקש לרוקן את מגילת העצמאות מתוקף. מעין תחושת תדהמה מרירה-מצחיקה שמקורה בקביעות שמדויקות עובדתית אבל מופרכות בכל רמה אחרת.

דבריו על "37 אנשים שלא נבחרו מעולם" אבל חתמו על מגילת העצמאות ממחישים את האבסורד שנוצר מהתפיסה הפופוליסטית של הממשלה הנוכחית, ויותר מכך – את חוסר ההבנה שלה באשר למקורות הסמכות בדמוקרטיה.

הנה העניין: מדינות לא מוקמות בבחירות שוות וחופשיות. הן מוקמות במלחמות, או תוך איחוד של נסיכויות, או תוך חלוקה של אימפריות, או תוך החלטות בינלאומיות, או בכל מיני דרכים, אבל לפני שיש מדינה אין אזרחים וממילא אין מי שיצביע.

אלא שהימין הפופוליסטי חייב בחירות, מפני שהוא עורך רדוקציה של הדמוקרטיה כולה לבחירות, או לרצון הרוב. למעשה נדמה שכל תפיסתו הפוליטית נשענת על הפורמליזם הצר שרואה בבחירות ורק בבחירות מקור סמכות, וברוב ורק ברוב את הזרוע המבצעת של "רצון העם" שיכולה לעשות בו כרצונה.

הגישה הזאת מובילה למסקנות אבסורדיות כמו ריקונה של מגילת העצמאות מערך, ואליה גם אפשר להוסיף את החלטת האו"ם של כ"ט בנובמבר, שהרי גם היא נקבעה על ידי אנשים שלא נבחרו, או הצהרת בלפור, וכיוצא באלה. כולן חסרות תוקף. גם החוקה האמריקאית אושרה בבחירות רק על ידי גברים לבנים, אז אולי אין לה סמכות לגבי נשים ושחורים.

אבל מה לעשות, במציאות ממש, בשונה מהתיאוריות המשפטיות של הפופוליסטים, הדברים פועלים אחרת. יש מוסדות שפועלים מתוקף סמכות גם אם הם לא נבחרו. יש ערך להיסטוריה, למסורת, לתקדים, ולהסכמה מובלעת של אזרחים שנכונים לבנות ולהיבנות ולמות על מדינה שהם אוהבים ונאמנים לה, גם אם הם לא הביעו את אהבתם או את נאמנותם זו דווקא בשלשול פתק לקלפי.

יש עוד דרכים להעניק סמכות. אחת הדרכים היא כאמור עצם ההתכנסות יחד על מנת לכונן מוסדות ציבוריים ופוליטיים, כלומר מדינה. תפיסה ליברלית בסיסית מתנה את הנכונות להתכנסות הזאת ולכינון המדינה בהבטחת זכויותיהם של האזרחים לעתיד. בני אדם לא יתקבצו יחד על מנת לתת את הכוח לשלטון לאמלל אותם.

סביר להניח שאותם יהודים שהתכנסו יחד בפלשתינה המנדטורית עשו זאת לא רק מתוך פליטות נטולת ברירה או אהבת הארץ, אלא גם מתוך תקווה לכונן כאן מדינה דמוקרטית. מובן שהתפיסה שלהם של מה הדבר כולל בדיוק היתה מגוונת, אבל קשה להניח שהרוב לא ביקשו בחירות שוות וחופשיות ושמירה על זכויות היסוד שלהם.

במקרה, כלומר ממש לא במקרה, זה בדיוק מה שמובטח לאותם אזרחים במגילת העצמאות, ואפשר בהחלט להניח את נכונותם להיאבק על קיום המדינה בהבטחה שאחרי שהיא תקום הם לא ישועבדו לשלטון שינהג בהם בשרירותיות.

כל אדם בעל רגישות היסטורית מינימלית יודע שיש ערך למוסדות חברתיים שהזמן עצמו קידש. למגילת העצמאות עומדות 75 שנה של הערכה משותפת של דורות של ישראלים, ישראלים שלא דחו אותה, אלא אדרבה – אימצו אותה אל לבם וכוננו סביבה אתוס משותף. זו האצלת סמכות שאינה נופלת מתמיכה במפלגה פלונית.

כל זה אינו אומר שמגילת העצמאות היא חוקה, אולם זה ודאי מספיק כדי לדחות תפיסות על פיה מדובר בהצהרה חסרת כל תוקף. למוסדות חברתיים יש תוקף מעצם התקבלותם על ידי ציבור רחב. למעשה במקביל לצד הפורמלי של העמידה בתנאי החוק והבחירה הדמוקרטית, כל מוסד חברתי חייב גם להתקבל על ידי הציבור כדי להנות מלגיטימציה. והרי כל קיומה של הממשלה הזאת נשען רק על הצד הפורמלי ("64 מנדטים!!!"), תוך חוסר הבנה מוחלט שזה אינו מספיק אם אין מאחוריו לגיטימציה ציבורית.

רצונה של הממשלה הנוכחית לערער כל מוסד שאינו סר למרותה הביאו אותה לפסילת מגילת העצמאות כמסמך מכונן. בהמשך למאבקה בבית המשפט העליון היא חותרת תחת אחד האתוסים האחרונים המשותפים שלנו, אחד המוסדות החברתיים שעדיין מוחזקים כמקודשים על ידי רוב הישראלים, שעדיין מכוננים את היחד הישראלי.

אין דבר הזר ליהדות מזלזול בחיבור שהפך לנכס תרבות ואין דבר המנוכר יותר לישראליות מזלזול במגילת העצמאות.

פורסם במדור הדעות של הארץ

בתחילת 2019 צירוף 'עוצמה יהודית' הכהניסטית לאחת ממפלגות הציונות הדתית נראה כמעט בלתי מתקבל על הדעת.

המהלך גרר את פרישת יפעת ארליך מרשימת 'הבית היהודי', שלא הסכימה לרוץ באותה מפלגה עם איתמר בן גביר, ורבנים מרכזיים כמשה ליכטנשטיין, אמנון בזק ואילעאי עופרן יצאו בתקיפות נגדו. לצורך הכשרתו בציבור שווק האיחוד כ"בלוק טכני".

לקראת בחירות 2022 האיחוד בין 'הציונות הדתית' לבין 'עוצמה יהודית' כבר נראה טבעי, מובן מאליו, ולא היה צריך שום תירוץ.

חדירת הכהניזם לציונות הדתית הוא אחד התהליכים המשמעותיים פוליטית וסוציולוגית בישראל בעת הזאת. נירמול בן גביר, דיבור על "מחיקת" כפרים, תמיכה מובלעת ומפורשת בנערי גבעות וחלוקת סטיקרים 'ברוך גולדשטיין צדק' בהפגנות הם אירועים שנמצאים על רצף אחד, ומשנים את פניה, ומאיימים על ליבה, של הציונות הדתית.

הגליון החדש של 'דעות' מבית נאמני תורה ועבודה מוקדש לכהניזציה של הציונות הדתית, והוא לדעתי אחד החשובים ביותר שלהם. מובאים בו לא רק ניתוחים של המצב, אלא גם מאמר מקיף, שכמוהו טרם פורסם, של ד"ר ירון עידן, סוציולוג שחוקר בשטח את הכהניזם בישראל זה למעלה מעשור(!).

גם פרופ' ניסים לאון כותב בגליון על מגמות של "עליונות יהודית" במחוזות ש"ס; אלעד נחשון כותב על ההצלחה של 'עוצמה' בפריפריה; ד"ר ארי אנגלברג שחוקר מזה שנים את מעגלי להב"ה, כותב על החיבור בין ציונות, כבוד ונקמה; הרב יוסף מילר כותב על חרדיות ימנית; ועו"ד אריאל שורץ תוהה מה יהודית ב'עוצמה יהודית'.

המאמר שלי, שפתוח לקריאה למי שאינם מנויים, מנסה לנתח את המניעים העמוקים של המבקשים להחדיר את הכהניזם לציונות הדתית. בקצרה, אילוץ האלקטורט הציוני-דתי לנרמל את הגזענות פירושו הבאתו להתנכרות לערכי המערב – לזה שמעבר לים, וחשוב יותר, לזה שבתוכו. פירושו של דבר הוא חירדו"לה של הציונות הדתית, ויש רבים שמעונינים בכך.

– קישור למאמר שלי ולגליון באתר דעות –

גליון חדש של כתב העת Sources של מכון הרטמן בארה”ב יצא לאור ובו מאמר שלי תחת הכותרת (באנגלית) "מעשה טבעי של נקמה: אלימות מתנחלים ושני סוגים של פונדמנטליזם יהודי".

במאמר אני כותב על עלייתה של ציונות דתית פונדמנטליסטית: קנאית, לאומנית, אולם לא ממלכתית ולעיתים לא ציונית. חבריהן אימצו את הבסיס המקראי שהתנועה הציונית בנתה עליו את יחסה לארץ ישראל, אולם זאת מתוך פרשנות מילולית ואקסקלוסיביסטית, ותוך דחייה חד-משמעית של הסדר הליברלי והמדינה המודרנית על ערכיהם ומנגנוניהם הממלכתיים.

אני כותב על שתי קבוצות, שדרכיהן שונות אולם מטרתן הסופית היא חיסול ישראל כמדינה דמוקרטית המקיימת מרחב ציבורי חילוני וליברלי, והן נשענות על תפיסות תיאולוגיות פונדמנטליסטיות, כמו גם רומנטיות. צמיחתן מתוך הציונות הדתית רומזת על משבר הזהות בו נמצא ציבור זה, והן מאתגרות ללא הרף את הרוב הבוגרני של הציבור הסרוג.

במאמר אני מבחין בין שני זרמים של פונדמנטליזם יהודי-דתי בישראל כיום:

הראשון הוא חרד"ל פוסט-ממלכתי שמנהיגו הפוליטי הנוכחי הוא בצלאל סמוטריץ'. פונדמנטליזם כזה מבקש להצעיד את ישראל לכיוון תיאוקרטי ואתנוצנטרי תוך שאיבת סמכות מפירוש מילולי וסלקטיבי של כתבי הקודש (למשל ספר יהושע).

השני הם נערי גבעות אנטי-ממלכתיים. כאן המטרה המפורשת היא ריסוק מדינת ישראל כפי שהיא, ולעומת ההקפדה ההלכתית של החרד"ל אנחנו מוצאים אתוס רומנטי של "קרבה לטבע" ו"אותנטיות", שמגיעה הן מתוך החיים הפשוטים בארץ המקרא (רעיית צאן וכו'), והן מתוך הסיכון וההתלהבות שבאלימות כנגד פלסטינים וכוחות צבא ושיטור ישראלים.

שני הזרמים האלה נבדלים בתפיסותיהם, אבל משלימים זה את זה במעשיהם: האחד בשטח, השני בפוליטיקה. האחד קורא תיגר על שלטון צה"ל בשטחים על ידי אלימות, השני, ממשרד הביטחון, עושה זאת על ידי מדיניות. האחד מקים מאחזים לא חוקיים, השני מכשיר אותם. האחד שורף את חווארה, השני מגבה אותו מדינית ומסביר שצריך אמנם "למחוק" את הכפר, אבל שהמדינה צריכה לעשות זאת.

בעת הזו קבוצות אלה נמצאות בשיא של השפעה פוליטית וחברתית בישראל, כאשר מחד הן מיוצגות על ידי שר האוצר, מאידך הן פועלות בדרגי ביניים (חמנאל דורפמן כדוגמא זמינה) ולבסוף זוכות לעצימת עין בפעילות השטח האלימה שלהן. המערכת הפוליטית כולה נתונה למנופי לחץ שהם מפעילים עליה.

כאן קישור לאתר וכאן פידיאף.