ב-17 באוקטובר 1917, במקום שנקרא פטימה אשר בפורטוגל, התכסו כשישים אלף איש בציפייה להתגלותה של מריה הקדושה. הם עשו זאת לאחר שבחמשת החודשים שלפני כן היתה התגלות כזאת. בפעם הראשונה שהופיע המדונה, בחודש מאי, ראו אותה שלושה ילדים קטנים. מכיוון שהיא הבטיחה להם שתתגלה שוב בחודשים הבאים באותו תאריך, ביוני הם הביאו איתם את אנשי הכפר בו הם גרו. והיא אכן הופיעה. ביולי כבר הגיעו אלפים. היא שוב הופיעה. כך גדל קהל הצופים מחודש לחודש, עד שבאוקטובר היו, כאמור, רבבות. והם אכן לא התאכזבו: בדיוק כפי שהבטיחה, הופיעה אם האלוהים על צמרתו של עץ.
או אולי זו לא היתה בדיוק היא? רבים אכן ראו דמות אישה על ראש של עץ, אולם אחרים ראו בכלל ענן. או כדור. או מטוס. או דיסק. או משהו גדול שיורד מהשמיים, ומשמיע קולות של רעמים ארוכים. או ברקים ואש וזיקוקים. חלק ראו "צלב גדול יוצא מהשמש" וחלק "רחוב מואר" בשמיים. היה גם ערפל בכל מני צבעים. חלק מהעדים – והיו כאמור רבבות – העידו ש"האדמה התחלקה לריבועים, כל אחד מהם בצבע אחר". חלק הרגישו את האדמה זזה. חלק ראו חומר לבן נופל מהשמיים ונאסף על האדמה.
אז מה קרה בפטימה? עבור הכנסייה הקתולית, לא היה כל ספק: מדובר בהתגלות אלוהית. במקום הוכרז כקדוש וכיום עומדת שם כנסיית Our Lady of Fatima. אחרים חשבו שמדובר בתחילתו של סוף העולם. היו כאלה שניסו להסביר את זה כתופעת טבע מקורית, והחל משנות השישים רבים קשרו את העניין לתופעת העב"מים, וראו בו עדות לביקור של חוצנים.
אז מה באמת קרה בפטימה? על פי פרופ' ג'פרי קרייפל, מחוקרי הדתות הבכירים בעולם, אנחנו באמת לא יודעים. כל הניסיונות להסביר את התופעה אינם יותר מהשלכות של העולם הסימבולי שלנו החוצה על התופעה. על פי קרייפל גם ההסבר העב"מולוגי אינו יותר מאשר תרגומו של העל-טבעי אל העידן הטכנולוגי שבו אנחנו חיים. אבל כל זה פחות חשוב, כי מה שמשמעותי הוא שאכן קרה שם משהו שפשוט אי אפשר להסביר ללא פנייה אל התחום שאותו קרייפל מכנה "הבלתי-אפשרי". וקרייפל מעוניין שנבין שגם אם קשה – או למעשה בלתי אפשרי –להגדיר אותו, "הבלתי-אפשרי" קיים. ושהוא משפיע עלינו. ושהוא חלק מאוד מהותי מאיתנו.
גם את קרייפל קשה להגדיר. הוא פרופסור המתמחה בחקר הרוחניות העכשווית, אבל קהל הקוראים של ספריו אינו מוגבל רק לאקדמאים. כמעט כל ספר שהוציא הפך לסיפור בפני עצמו, ומחקריו נעו לאורך השנים מניתוח מניעיו המיניים-טנטריים של הקדוש ההודי הגדול ראמאקרישנה, דרך סיכום דרכו של אחד מעמודי התווך של תרבות הנגד והניו-אייג' בארה"ב – מרכז אסלן (Esalen), ועד לחקר הפאראנורמלי, כלומר – "הבלתי-אפשרי".
"הבלתי-אפשרי" הוא כינוי שנותן קרייפל לתופעות שונות מהתחום הפאראנורמלי, העל-טבעי, הדתי והקדוש. התופעות האלה עצמן, הוא מדגיש, מתעוררות כמעין דיאלוג בין האדם להוויה, ועל כן תמיד הן תופענה כמציאות שהוא מכיר (למשל, מריה הקדושה). מאוחר יותר אותו אדם גם יפרש אותן בהתאם, ויוסיף להם תיאורים מדמיונו. זה הרגע שבו "הבלתי-אפשרי" הופך לנראטיב, ובעצם למיתוס. בצורתו זו אנחנו מקבלים אותו משולב בסיפורי הדתות כולן, אולם במהותו "הבלתי-אפשרי" הוא תמיד בלתי מובן, תמיד אחר. המגיעים לפטימה כיום ישמעו על התגלות של המדונה, למרות שמהעדויות שנאספו אחרי אותו אירוע עולה שרבים לא הבינו אותו כך. לא הבינו אותו בכלל.
בעולם המערבי המודרני והחילוני "הבלתי-אפשרי" מרוחק מאיתנו פעמיים: ראשית, אנחנו, כרגיל, לא מבינים אותו, ואף מתכחשים לקיומו. שנית, אפילו את המיתוסים הדתיים עליו אנחנו לא מוכנים לקבל. גם "הבלתי-אפשרי" וגם הסיפור הסימבולי שעוטף אותו נדחים על ידי התרבות החילונית המודרנית, כך שלא נשאר לנו כל מגע עם המימד המסתורי של הקיום. בספרו האחרון, Mutants & Mystics ("מוטנטים ומיסטיקנים"), מצביע קרייפל על המקום האחרון שמאפשר לנו קשר עם "הבלתי-אפשרי": ספרי הפנטזיה וסרטי המדע הבדיוני. על פי קרייפל בחברה המערבית המודרנית הוגלה "הבלתי-אפשרי" ונדחק לספרות ולקולנוע.
ביחוד מוצא אותו קרייפל בסיפורי גיבורי העל שבקומיקס האמריקאי. אלה מפתחים כוחות על בעקבות היחשפותם לקרינה (ספיידרמן, הענק הירוק), או לפעמים הם יצורים מכוכב אחר שדווקא מאבדים כוח בעקבות החשפות לקרינה (סופרמן). לעיתים הם פשוט בני אדם שעברו מוטציות (X-Men), ועל כן זכו לכוחות שבכל מקום אחר מחוץ לקומיקס היו נחשבים לרוחניים ומקודשים. בני נוער כיום מקווים להפוך לגיבורי-על ולא לקדושים או למורים רוחניים. הם מתמכרים לסיפורי פנטזייה דוגמת "מלחמת הכוכבים" או "שר הטבעות" המדברים על מלחמות אפיות בין הטוב המוחלט לרע המוחלט, בעוד מיתוסים דתיים המדברים על אותו דבר בדיוק נזנחים ללא דורש.
הפארא-נורמלי מעסיק את קרייפל. למעשה, כשכתב את הדוקטורט שלו הוא עצמו עבר חוויה חוץ גופית בה הוא הרגיש "מחושמל על ידי אלוהים" ויצא לריחוף מעל לאדמה בתודעתו בלבד. לדבריו החוויה הזאת השפיע על כל מחקרו מאז, והעובדה שהוא מוכן לדבר על זה היא נדירה מאוד עבור אקדמאי שחוקר את התחום. מרבית החוקרים מנהיגים הפרדה ברורה בין חייהם האישיים לבין מחקרם, והדיבור על חוויות מיסטיות אישיות הוא כמעט טאבו.
בסוף מאי יגיע קרייפל לישראל, כדי להרצות בפתיחתו של הכנס הישראלי החמישי לחקר הדת והרוחניות העכשווית, שיתקיים באוניברסיטת תל-אביב ב-28-29 למאי. הכנס יכלול מעל לשבעים הרצאות, אשר יעסקו במגוון רחב של נושאים (רוחניות ופילוסופיה בהודו, רוחניות בכלכלה ובעסקים, חסידות ויהדות מודרנית, סופיות, קבלה עכשווית, פגאניזם מודרני, חינוך ורוחניות, מגדר, נשים ויהדות, רוחניות ופסיכולוגיה ועוד), ויבחן בעיקר את התהליך (הפרדוקסלי) של יצירתן של מסורות חדשות. קרייפל יישא את הרצאת הפתיחה שתעסוק ב"בלתי-אפשרי". ניצלתי את ההזדמנות כדי לדבר איתו קצת על מחקריו ועמדותיו.
נתחיל מהסוף: כשקוראים את ספריך, מקבלים את התחושה המוזרה שאתה לא מעוניין רק לייצר ידע אקדמי. מה, אם אפשר לשאול, אתה מקווה להשיג במחקרך? מה יתווסף לחיי קוראיך ממנו, או לחיי התרבות שלנו בכלל?
בהחלט היתה לי הרגשה שהספרים שלי חגים סביב משהו, מעין "חור שחור", אם תרצה. כפי שמרמזת המטאפורה האפלה, אני לא מתיימר לבהירות או אפילו למודעות מלאה למשמעות העבודה שלי. אם הייתי חייב לומר, הייתי אומר שספריי עוסקים בראש ובראשונה בקריאת תגר על חלוקות חדות ומופרכות בשדות הדת והתודעה (מין מול רוח, תודעה מול חומר, אנושי מול אלוהי); ושנית, ובאופן פחות ודאי, בנוגע לממדים הקוסמיים של הטבע האנושי, אותו טבע שנתפש בחטף כ'טבע-על' בעת חוויות דתיות קיצוניות.
נתייחס לחלוקה המסורתית של מין מול רוח. דרך כל כתביך עובר קו ברור המחבר בין המיני למקודש. למה לדעתך הם קשורים? מדוע אתה חושב שהמין בולט במיוחד במפגש עם הקדוש (ולא אוכל, רכוש, כסף, מעמד חברתי וכו')?
זהו נושא עצום ומורכב מאד, אבל באופן כללי מאד, אני חושב שביסודו הדבר קשור ב"אנרגיה" ובדרכים בהן יכולות האנרגיות הארוטיות לתווך ולהשתנות בין הממדים החומריים והרוחניים של החוויה האנושית, מתאוות הבשרים הגולמית ביותר ועד למרומי האקסטזה הדתית. אני לא חושב שאנחנו יודעים למעשה מה בדיוק הן האנרגיות הללו. יש להן קשר כלשהו לסוד החיים, לאבולוציה ביולוגית, וליצירתיות תרבותית, אמנותית ודתית. ללא ספק יש בהן יותר, הרבה יותר מכפי שאנו מדמיינים.
ודאי יצא לך לשמוע פעם או פעמיים את התיאור "שנוי במחלוקת" מוצמד לתיאורים של עבודתך. מדוע אתה סבור שעבודה כזו בתקופה הנוכחית היא 'שנויה במחלוקת'?
כן, שמעתי. חלק מזה, אני חושב, הוא תוצר של העובדה שרבות מן הדתות שלנו נסמכות על החלוקות שאני מבקש לאתגר ולהשאיר מאחור. עבודתי המוקדמת היתה 'שנויה במחלוקת' משום שהיא הכחישה את קיומו של הבדל מהותי כלשהו בין המיסטי לארוטי (מין\רוח). עבודתי המאוחרת שנויה במחלוקת משום שהיא מכחישה את קיומו של הבדל מהותי בין התודעה לעולם החומרי (תודעה\חומר). למעשה מדובר באותו פרויקט בשתי צורות שונות. בכל מקרה, במידה שכל מאמץ אינטלקטואלי במחקר הדתות נוגע בנושאים חשובים, אין מנוס מכך שיהיה "שנוי במחלוקת".
אני רוצה לחדד את העניין הזה: אתה אומר שאתה מתנגד לחלוקות תפישתיות כוזבות – מה כל-כך מרגיז בזה? למה התרבות שלנו (המערב? העולם המודרני? האנושות?) מושקעת כל-כך בחלוקות הללו, באופן שהופך אותן כה חשובות לה, והופך כל ניסיון לשנות אותן "שנוי במחלוקת"?
כל התרבויות האנושיות פועלות מתוך חלוקות תפישתיות. נראה שהן חיוניות לחיי החברה שלנו. כחבר בחברה, גם אני חי על פיהן. אני פשוט לא חושב שהן נכונות באופן מוחלט. נחיצותו של דבר היא עניין אחד. אמיתותו היא עניין אחר לגמרי. אני מחפש את האמת, לא את הכורח התפעולי.
אתה מרבה לדבר על "בן האדם כשניים" (The Human as Two). מתשובתך הראשונה ניתן להבין שאתה סבור שלבני האנוש יש גם טבע וגם "טבע-על" – מדוע זו אינה חלוקה כוזבת?
בביטוי זו אין הכוונה לכך שיש שני דברים באדם, כמו, נאמר, גוף ונפש. כלל לא. הכוונה היא שהיצור האנושי הוא הרבה, הרבה יותר מאשר האגו החברתי או ה'אני' המודע. אנו נוטים לחשוב על עצמנו כעל מקשה אחת, כעל מארג ייחודי ויציב של גוף ועצמיות. אבל זה לא מה שחוויות דתיות חושפות בפנינו. הן חושפות שייחודיות המארג גוף-נפש היא ביסודה אשליה, וכי יש ממדים אחרים, מצבים אחרים של תודעה, חומר ואנרגיה ממש 'מתחת לפני השטח' או 'מעבר לאגו הגשמי'. אינני מתיימר לדעת מה הן התצורות האחרות הללו של הגוף והנפש; אני אומר שרק שאם אנחנו לוקחים ברצינות את הספרות המיסטית ההשוואתית, הרי שהן קיימות ומהוות אף הן חלק מאיתנו. ראה השיר הזעיר שלי, בן שלוש המלים: "בן האדם כשניים".
בספרך Authors of the Impossible ("סופרי הבלתי-אפשרי") אתה מתאר את העל-טבעי, הפארא-נורמלי, כאירועים סמיוטיים ודיאלוגיים, הנשענים על קריסת החלוקה המוכרת של הסובייקט-אובייקט. זה כמובן נשמע טוב מאוד, אבל אני תוהה אם תוכל להסביר את זה באופן שיובן על ידי בן-עשרה. האם יש דרך פשוטה לתפוס את כוונתך, למעט על ידי חוויית העל-טבעי?
אני אכן סבור שהבנה אמיתית מצריכה חוויה ממשית, אבל הייתי מהמר שמחצית עד שני שליש מהאנשים שבפניהם אני מרצה עברו חוויה כזו בדיוק. בכל מקרה, את הבסיס קל למדי להסביר, אפילו למישהו שמעולם לא עבר חוויה כזו. אירוע פארא-נורמלי הוא אירוע שבו העולם "שבחוץ" והעולם "שבפנים" מופיעים כאותו עולם. זה כאילו שהממדים המוחיים והגשמיים של החוויה האנושית "התפצלו" מאותה הקרקע ההיולית או מתוך אותו עולם אחיד ומאוחד. העולם הגשמי מתחיל לפעול כמו סיפור או סדרה של סימנים. לכן התיאור הנפוץ של חוויות כאלה: “הרגשתי כאילו אני דמות בספר" או "זה היה כאילו נלכדתי בתוך סרט". אני מציע לראות את התפישות האינטואיטיביות הללו כמדויקות מאד, משום שכולנו לכודים, בצורה ממשית מאוד, בספרים ובסרטים, אותם אנו מכנים התרבות והדת שלנו. רגע פארא-נורמלי הוא רגע בו אנו קולטים שכך הוא הדבר. מה אנחנו עושים עם התובנה הזאת תלוי בנו.
דומני שתסכים שכל שאלה בנוגע לממשותם של אירועים פארא-נורמליים נותרת קשה מאד לניסוח, היות שהפארא-נורמלי, על פי הגדרתך, איננו דבר, איננו עצם – הוא התרחשות דיאלקטית הנתונה לפרשנות. אולם אתה טוען שהוא טומן בחובו דבר מה ממשי. מה אם כן ממשי בו?
אם ב"ממשי" כוונתך לדבר שניתן למדוד ולשלוט בו כעצם נייח, הרי שלא, האירועים הללו אינם "ממשיים". אבל מה אם התנאי הזה דווקא לא קובע מה "ממשי" ומה לא? מה אם יש מימד עמוק יותר של העולם, מימד שהוא חי במובהק, מודע בצורה עליונה, הקיים לא כ"אובייקט" ולא כ"סובייקט", אלא משהו אחר לחלוטין, וגדול הרבה יותר? זה, נראה לי, בדיוק מה שאירועים פארא-נורמליים מרמזים או מצביעים עליו.
ולמה שיהיה לנו אכפת מזה?
משום שהמחשבה כי חוויותך ה"סובייקטיביות" המתקיימות "כאן בפנים" שונות מהעולם ה"אובייקטיבי" המת והנייח "שם בחוץ" היא א) ככל הנראה כוזבת וב) מדכאת. בעוד שהתובנה כי אתה חלק אינטימי מיקום חי ומודע היא א) ככל הנראה נכונה וב) ממש ממש מגניבה.
היא ללא ספק מגניבה, על אף שהדברים שאנשים עשו עם התובנה הזו היו לא-מגניבים בעליל, החל בהירארכיות דתיות ובמלחמות דת, וכלה בבוקי-סריקי ניו-אייג'י שטחי ופשטני. נראה כאילו למימד העומק הזה יש כישרון אמיתי לגרום לנו להתנהג כמו נבלים, או סתם טמבלים. למה, בשם אלוהים?
אמת. לא יכולתי להסכים יותר, תומר. וזו הסיבה שאנו זקוקים כה נואשות לדרכים להתייחס למצבים הללו במנותק מכל מסורת או סמכות דתית מקובלים. אנו זקוקים לדרך מחשבה חדשה בנוגע אליהם שתמזג בו בזמן סימפטיה עמוקה וביקורת נוקבת. תשובתי שלי כאן היא פשוטה: אנחנו צריכים לדבר ולחשוב עליהם באופן השוואתי. אחרי הכל, מרגע שאנו מבינים שמצבים מיוחדים אלה אינם ייחודיים בשום אופן לדת או לתרבות מסויימת כלשהי, שהם מופיעים בכל רחבי הגלובוס ומהווים ככל הנראה פוטנציאל אנושי אוניברסלי, הרי שכבר התקדמנו כברת-דרך ניכרת לפתרון המאפיינים הבעייתיים והמסוכנים ביותר של התופעה.
מה בנוגע לחוויית הפארא-נורמלי, העל-טבעי, או המיסטי לצורך העניין? האם כדאי לנסות? אם כן, למה? ואגב, האם שמת לב שיש אנשים שמוכשרים בזה יותר מאחרים? האם אתה חושב שזו הסיבה שהחוויות הללו הן טאבו בחוגים אקדמיים?
על אף שנראה כי יש אנשים מחוננים יותר מאחרים בכל הנוגע למצבים שכאלה, אינני סבור שאפילו הם יכולים לשחזר את האירועים הללו באופן אמין, לפחות לא במופעיהם הברורים והשלמים יותר. אירועים פארא-נורמליים נוטים להופיע ברגעים משבריים, בטראומה, בפציעה או בחוויות של סף-מוות. זו סיבה אחת שבגללה אנשים דוחים אותם מבחינה רציונלית. ההיגיון והמדע מסתמכים על אמיתות הניתנות לשחזור ולאימות פומבי. אולם הפארא-נורמלי פשוט אינו משחק על פי הכללים הללו. לחקור את הפארא-נורמלי לאור ההיגיון הטהור זה כמו לחקור את הכוכבים באור הצהריים, וכתוצאה מכך לטעון שהם אינם קיימים. כל עוד אנחנו יכולים לדעת דברים רק לאור הצהריים, זוהי מסקנה סבירה בהחלט. היא גם שגויה בתכלית.
נשאל את ההיפך: אם החוויה של הפארא-נורמלי מביאה בשורה בכל הנוגע להתעוררות אל האמת, מה הטעם במחקר אקדמי? מדוע לטרוח בהוצאתו ובזבוזו של כוחך האינטלקטואלי והרוחני במאמרים וספרים מרובי הערות שוליים, ולא לפנות פשוט למסורת נסתרת, ולצלול בכל הכוח אל מעמקיה? הרי אין ספק שמחויבות מעין זו תשפר את סיכוייך "לתפוש" את הפארא-נורמלי (אני מכיר כמה ישיבות לקבלה כאן בירושלים אם אתה מעוניין בהמרת-דת מהירה ושינוי קריירה).
ניסיתי את זה. התחלתי בצעירותי בסמינר נזירי. זה היה נפלא אבל החלטתי בסופו של דבר שייעודי הוא אינטלקטואלי באופיו. אני מבין שהיעוד שלי הוא לעסוק בעניינים בעלי חשיבות גדולה באופן ציבורי פחות או יותר, ובמנותק מכל שליטה פוליטית או דתית. אני רואה את משימתי האישית בבנייתם של "אזורים בטוחים" בתוך השיח הציבורי – במקרה שלפנינו, הספרים שלי – שבהם יכולים אנשים חושבים להתכנס ולבוא בדיונים שאינם אפשריים בצורות אחרות.
באשר לקהילות הנסתר, אני מעריץ גדול שלהן, אבל יש כאן שתי בעיות: האחת היא שמסורות מעין אלה הן בהגדרתן נסתרות, ולכן באופן כללי פונות נגד דיון ציבורי ופתוח בנושאים הללו. לכן הן נוטות לשתק, להכחיש או לצנזר את הדיונים שאני רוצה להתחיל ולסייע לפתח. הבעיה האחרת היא שקהילות כאלה מרבות לבלבל בין תולדותיהן ההיסטוריות הפרטיות והתיווך הסמלי שהן מציעות על מנת להבין ולתפוס את האמיתי – עם האמיתי עצמו. הן לא תופסות שהחוויות הספציפיות שלהן של התגלות, גאולה והארה מותנות ומעוצבות על ידי הזמן והמקום ולעולם לא יכולות להיות אוניברסליות. הפרדוקס הבסיסי בהיסטוריה של הדתות הוא שכל התגשמות של הקדושה מגלה ומסתירה, מאירה ומעוותת – בו בזמן. זה כאילו שהאמיתי יכול להראות את עצמו רק בצורות מוגבלות וסופיות. אני חושב שכל מסורת דתית שלא מצליחה להבין את האמת הזאת ולהעביר אותה למאמיניה הינה בלתי-משכנעת ובלתי-מועילה – אם לא ממש מסוכנת – ברגע ההיסטורי הזה.
בספרך Mutants & Mystics אתה כותב על הגלייתו של הפארא-נורמלי, ואף חלקים מן הקדוש ומהדתי, אל עולמות הפנטזיה של התרבות הפופולארית: ספרי הקומיקס, סרטי המדע הבדיוני וכו'. בואו נחזור לבן העשרה שציינו קודם. יש לו חברה, והיא מאוהבת בערפדים. מה תוכל לומר לה על אהבתה למהלכי-לילה מוצצי-דם? מה מסתתר במעמקיה האפלים?
ובכן, אני לא עוסק בערפדים. או זומבים. אבל אני חושד שמה שמסתתר כאן הוא ארוטיקה רוחנית (הערפד) וביקורת על העולם החומרני המבין את האדם כגופה מהלכת ללא חיים אמיתיים או מודעות אמיתית (הזומבי).
האם היית אומר, אם כן, שמה שמרתק אותנו אל המיתוסים הללו היא חוסר יכולתנו לסבול את תפישת העולם החומרנית-חילונית הנכפית עלינו בידי השיח ההגמוני-מדעי (ואם יורשה לי להוסיף, על ידי השיח הדתי מהסוג הבורגני-פרוטסטנטי)?
כן. זה מה שאני מנסה לומר. זוהי למעשה התזה שלי ב"מוטנטים ומיסטיקנים". הפארא-נורמלי נודד אל התרבות הפופולרית משום שהוא הוגלה הן מהדת הממוסדת (המבקשת לעשות לו דמוניזציה) והן על ידי האליטה המדעית (המבקשת לעשות לו דמוניזציה). הוא הולך לאן שהוא יכול לשרוד במידה כלשהי של נאמנות לטבעו האמיתי – בפרוזה, בפנטזיה, בקולנוע. והוא גורף שם הון עתק, היות שהסוגות הללו פונות באופן כה ישיר ויפהפה לאותו חלק בנו המוכחש על ידי הדת והמדע בצורתם הנפוצה.
איפה נכנסת לכאן המסורת הרוחנית של ימינו? מה אתה חושב הקשר בין הניו-אייג' לפארא-נורמלי, למיסטי ולדתי? הרי אין שספק שבנוסף להמון השטחי יותר, יש לא מעט אנשים רציניים ומחויבים מאד המבקשים דרכים רוחניות של התפתחות. מהו מקומם על פי ההבנה שלך את התרבות המערבית הנוכחית?
אני רואה את התופעות הפארא-נורמליות (טלפתיה, ידיעה מוקדמת, חזיונות, חוויות חוץ-גופיות) כפרוטו-דתיות, כלומר כאבני הבניין של מערכות דתיות עתידיות, אם לנקוט בניסוחה של עמיתתי אן טבס (Ann Taves). כך גם בנוגע לתנועות ניו-אייג' רבות. רבות מהן עמוקות למדי ומאד מתוחכמות, אולם עדיין לא היה להן די זמן ליצור צורות יציבות ולהפוך ל"דתות" מוכרות.מה שיותר מעניין אותי הוא העובדה שהן נוטות למקם את האלוהי בתוך הגוף האנושי, ולכן נוח להן הרבה יותר עם תופעות פארא-נורמליות ופארא-פסיכולוגיות, המצביעות באותו כיוון.
בכל הנוגע לפארא-נורמלי, היהדות האורתודוקסית המודרנית היא ככל הנראה אחת הדתות הסכיזופרניות בעולם. היא מנסה לקיים חזות "מוסרית", נכבדת ושומרת חוק (אלוהי), אולם בו בזמן, למטה ומאחור, ולמעשה בכל מקום, היא נושאת את הסמלים וההשפעות של הקבלה, המסורת האזוטרית המיסטית-מאגית. הרי הפוסק ההלכתי המוביל, שעל כתביו מבוססת רוב ההלכה המודרנית, רבי יוסף קארו, ניהל יומן שבו תיעד את שיחותיו היומיות עם מלאך ממין נקבה – שיחות שאינן נדונות לעולם בקרב מרבית הרבנים בני זמנו. מה אתה מבין מזה? מה הערכתך לגבי היהדות כמתבונן מבחוץ?
ובכן, ברמה מסוימת, אני בספק אם האורתודוקסיה היהודית המודרנית באמת שונה מכל מערכת דתית מבוססת אחרת. מחיצות דומות בין הציבורי לנסתר ניתן למצוא בקלות בכל אחת מן הדתות המבוססות האחרות. אולם ברמה אחרת, האורתודוקסיה היהודית המודרנית מן הסתם חולקת את אותו "אתגר מיסטי" המשותף לכל המסורות התאיסטיות. כדת ציבורית, היא רוצה למקם את האלוהי מחוץ לאדם, ב"אלוהים" חיצוני וטרנסצנדנטי, אולם כמסורת של בני אדם רבים מני-ספור, הנפרשת על פני מאות ואלפי שנים, היא נתקלת ללא הרף במקרים שבהם האלוהי מתגלם בתוך ומתוך היצור האנושי, ובדמותו. דרך אחת להתמודד עם זה היא ליצור מה שמהווה מסורת כפולה, עם פנים ציבוריות ופנים נסתרות. הנצרות, כמובן, טיפלה בעניין באופן שונה: היא אימצה את האדם האלוהי, אולם הגבילה תופעה זו למופע היסטורי בודד. גם בזה אינני רואה תועלת רבה.
אתה בארץ לרגל כינוסו של הכנס הישראלי החמישי למחקר הרוחניות והדת. על מה תדבר בהרצאת הפתיחה של הכנס?
אני אשא את הרצאתי "סופרי הבלתי-אפשרי: טלפתיה ומחקר הדת". היא עוסקת בצורה שבה אירועים פארא-נורמלים מופיעים לעיתים כל כך קרובות כנרטיבים או צורות טקסטואליות (לכן אנחנו מדברים "קריאה נפשית" או "כתיבה אוטומטית"). כוונתי היא לצורה שבה הם פועלים כסיפורים שנדמה שנכתבים – אם כי לא ברור על ידי מי. בקיצור, אתמקד באופן שבו הפארא-נורמלי הוא סוג של כתיבה וקריאה, ולחילופין, איך שכתיבה וקריאה היא כוח פארא-נורמלי בפוטנציה. ליטשתי את זה בשלל אוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה. אני מקווה שהקהל כאן יעריך את זה. בכל מקרה, לכבוד הוא לי להיות מוזמן לאירוע הזה ואני אסיר תודה על כך.
—
פורסם במוסף 'ערב שבת' של מעריב, 17.5.13
על מה שקרה בפטימה כתבתי מעט כאן. על קרייפל כתבתי מעט כאן.
הכנס הישראלי החמישי לחקר הדת והרוחניות העכשווית יתקיים כאמור באוניברסיטת תל-אביב ב-28-29 למאי. כאן התוכנייה. יש להירשם מראש, וכמובן שמאוד כדאי להגיע.
לולאת האל 