כשחברי המפלגות החרדיות אומרים שוב ושוב שיתמכו בבנימין נתניהו לראשות הממשלה, אפשר היה לצפות שהאגדה הפוליטית על היותם "לשון מאזניים" תדעך, אולם נראה שיש המתעקשים להחזיק בה. לא מובן, למשל, כיצד נשמעות בארשת רצינית הטענות שעל פיהן אם מפלגתו של בני גנץ רק תיפטר מיאיר לפיד היא תקבל את אות כשרות בד"ץ העדה החרדית, או איך מועלות תהיות שמא דווקא עם אהוד ברק החרדים יוכלו לרקוד טנגו.

תקוות שווא אלה מבוססות על ההנחה, שבסוגיות הקשורות למעמד השטחים הכבושים אין לחרדים עמדה אידיאולוגית סדורה השוללת נסיגה, ולכן ממשלת שמאל החותרת לחלוקת הארץ לשתי מדינות לא תרתיע אותם. אולם לפנינו מקרה של הסקת מסקנות שגויות מעובדות נכונות. רוצה לומר, נכון שהן הרב אלעזר שך והן הרב עובדיה יוסף פסקו שמותר להחזיר שטחים ולפנות יישובים תמורת שלום, אלא שזה לבדו לא אומר שהיתה להם חיבה מיוחדת לשמאל הישראלי. ההפך הוא הנכון.

כך הרב שך, גדול הדור שעיצב את תפישתה של החברה החרדית כיום, קבע מחד גיסא ש"לפי ההלכה אין כל מניעה לוותר על חלק מארץ ישראל למען השלום", ואף היה יוני עד כדי כך שהתנגד לחוק לסיפוח רמת הגולן וגרס שאין לחוקק את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (1980). מאידך גיסא הוא הקפיד להביע שוב ושוב את הסתייגותו מהשמאל הישראלי.

ב–1990, למשל, קבע כי בין אנשי השמאל נמנים "שונאי תורה ושונאי מצוות", וכי הליכוד הוא מפלגתם של "בעלי האמונה התמימה". ב–1992 פסק, כי "אין להתחבר כלל עם השמאלנים שהם לגמרי דבר טרף", וזאת משום ש"השמאלנים מצהירים בגלוי שאין הם מאמינים, שהם כופרים בכל", ואילו בימין "עוברים על הדת רק בתור יחידים אך בפרהסיא הם מכבדים ונותנים דרך ארץ להדת".

ההכללות הגסות הללו נשמעות אולי כמו עוד פליטה של בני ציפר, אולם הן נושאות נקודה של אמת. הרב שך מביט מגבוה על הימין ועל השמאל לדורותיהם. הוא יודע שהשמאל העולמי עלה מתוך רוח הנאורות, שנטתה לכיוונים אנטי־דתיים ואנטי־מסורתיים. הימין הוא הצד השמרן יותר, וממילא הדתי יותר. ללא קשר לעמדותיהן של המפלגות בנושאי ביטחון, יחסו של השמאל למסורת הוא לכל הפחות מורכב, בעוד שבקרב הימין היחס למסורת פשוט הרבה יותר.

כפי שקבע הרב שך, "תמיד היו הרבה פורקי עול, [אולם] זה היה באופן פרטי, לא בתור שיטה" — לאמור, הן השמאל והן הימין אינם מקפידים על איסור בשר בחלב, אלא שעבור חלקים מהשמאל זה עניין אידיאולוגי. יש הבדל בין מומר לתיאבון לבין מומר להכעיס. המפלגות החרדיות, אפוא, הן "השותפות הטבעיות" של הליכוד לא בגלל יחסן לארץ ישראל, אלא בגלל החיבה המשותפת למסורת (וכיום, אפשר לומר, גם בגלל הנטייה לאנטי־ליברליזם). אין מדובר במחלוקת בין יונים לנצים’ אלא במחלוקת בין שמרנים לפרוגרסיביים. פשוט: בעוד המנהיגות החרדית מסוגלת להיות יונית כמו ניצן הורוביץ, השמאל לעולם ייחשד בעיניה בנשיאת דגל החילוניות.

אם נבין שזו עמדת המוצא ביחס של העולם החרדי למפה הפוליטית, נבין שבחירתן הראשונה של מפלגות החרדיות תמיד תהיה הימין. זה המצב הבסיסי ולא תעזור כל חנופה. מנגד, גם התקפות מצד המרכז־שמאל על החרדים לא ישפיעו לרעה ולא "יקלקלו" שום דבר, מכיוון שאם תגענה המפלגות החרדיות לממשלת שמאל זה ממילא יהיה רק מחוסר ברירה. ואמנם, כשאינטרסים חשובים יהיו על הכף כל איבה ועלבון יישכחו. ראינו כיצד גם בצלאל סמוטריץ', כשהוא רוצה מספיק להיות שר התחבורה, יכול לסבול עבודת יהודים ברכבת בשבת.

טוב יעשו מפלגות השמאל אם ישלימו עם המציאות הזאת. לפיד כבר התפכח מפרק החנפנות לחרדים בקריירה הפוליטית שלו אחרי שראה שאין לזה כל השפעה על עמדותיהם. חלילה אין להסית נגד הציבור החרדי, ובהחלט מוטב וראוי שהשמאל לא יגשים את חששותיהם של החרדים ולא יקדם עמדה אנטי־דתית, אולם יש להחזיר את יחסי המדינה עם המגזר החרדי לפרופורציות התקינות. אצל נתניהו היה לחרדים צ'ק פתוח, והוא נפרע כלכלית על חשבון משלמי המסים, מדינית על חשבון הקשר עם יהדות ארצות הברית, וחברתית על חשבונן של הנשים, שהודרו באקדמיה, בצבא ואף במרחב הציבורי. הגיע הזמן, גם כאן, לחזור לעקרונות הדמוקרטיה הליברלית.

---

פורסם במדור הדעות של הארץ

המאבק על חופש התפילה בכותל מציב דילמה לא פשוטה עבור אנשי שמאל שהמתחם ומשמעויותיו הלאומיות הם לצנינים בעיניהם. במשך שנים היה נדמה שהכותל הולך ומאבד מחשיבותו עבור הציבוריות הישראלית, והנה באות אותן נשים, ובהיותן חמושות בטליתות בלבד מצליחות להציב אותו שוב כאתר רלוונטי, כזה שכדאי אפילו להילחם עבורו. בלבו של דרור אטקס (הארץ, 13.5) דרכן מעוררת "אי נוחות" וזאת על שום היסודות הלאומיים שבמאבקן ("משחררות הכותל"). אטקס טוען כי מוטב היה לו התנועות הפרוגרסיביות ביהדות היו נאבקות על ערכים, לא על מקומות, שכן מאבקן של נשות הכותל ה"חבושות בכיפות מצחיקות […] אינו מעניין אף אחד".

אינני יודע אם מאבקן של אותן נשים מעניין מישהו, אולם ברור לי שזכויות אדם ואזרח אינן תלויות במבחני פופולריות, ולא מוותרים עליהן מחוסר עניין לציבור. מפליא שאטקס, לוחם רב שנים והישגים למען זכויותיהם הפרטיות והלאומיות של הפלסטינים, אינו מכיר בעובדה פשוטה זו. אם לא די בכך, במקום לתמוך במאבק אזרחי שנמשך כבר 24 שנים ברציפות, מוסיף אטקס ומנסה לחנך את אותן נשים בדבר הדרכים הראויות לדעתו להיות יהודי דתי פרוגרסיבי. הן כנראה לא מבינות בזה מספיק.

אטקס אינו היחיד שמעקם את אפו אל מול המאבק לחופש דת בכותל. כמוהו חושבים ומתבטאים אישים שונים מהשמאל הליברלי, כאלה שנשמע את קולם ברום באשר לזכותם של להט"בים להתחתן או זכותם של פועלים להתאגד. דווקא בנושא זה הם ישמיעו זמירות אחרות. נדמה לי שהסיבה לכך נעוצה בבלבול ארוך שנים בין ליברליזם לאתאיזם.

העניין פשוט: דת, כידוע לכל בר בי רב, היא דבר מעצבן. מדובר במיליארדי אנשים שעוסקים במה שעבור החילוני נראה כזוטות חסרות חשיבות במקרה הטוב, וכבזבזנות פושעת של חיי אדם במקרה הרע. היקפי בזבוז החיים באירופה של ראשית העת המודרנית היו למעשה כה גדולים, עד שבני היבשת ביקשו למתן את הכוח הקטלני של המחוייבות הדתית. האפשרות לחיות יחד, בני דתות שונות זה לצד זה, התממשה על ידי תהליך הדרגתי אשר במסגרתו הופרדה הסמכות הדתית מהסמכות הפוליטית. כך ממצב שבו דת הנתין היתה תלויה בדת הריבון, הפכה המדינה המודרנית למסגרת ליברלית אשר מאפשרת בין כתליה לאנשים שונים לטפח את אמונותיהם הנבדלות. טיפוח כזה אף הוגדר כ"זכות", ושוריין בחוקות הדמוקרטיות המודרניות.

מה מיוחד כל כך בחופש דת שעבורו מנסחים סעיפים מיוחדים בחוקה? אין זאת אלא שהדת (או החוסר בדת) היא מרכיב מהותי ועמוק בזהות שלנו. כולנו מקבלים כמובן מאיליו הגבלות מצד המדינה על חיינו. בתחומי התחבורה, התברואה, הבניה, המדיה והכלכלה המדינה מגבילה אותנו במגוון צורות. אולם לא נסכים בשום אופן שהמדינה תגביל או תפלה אותנו על בסיס זהותנו הדתית, בדיוק כפי שלא נסכים שהיא תגביל או תפלה אותנו על בסיס זהותנו המינית, העדתית או הפוליטית. המשותף לאלה הוא היותם מרכיבים עמוקים וחשובים של עצם היותנו בני אדם, ושל בני האדם שהם אנו. עמוקים וחשובים מספיק עד שמובן מאליו שלמדינה אין כל זכות לפגוע בהם, או בנו בגללם.

והנה כאן אנחנו מגיעים למקרה המוזר של הליברלים החילוניים. מתוך הרשימה האחרונה הם שוכחים את הסעיף הדתי. אין זה רק מפני שלהם באופן אישי זה לא חשוב. לא מדובר כאן בעיוורון שאגואיזם ביסודו. העניין עמוק מכך, ושורשיו במוצאם המשותף של הליברליזם והאתאיזם. שני אלה הם אחים, ולהם אם משותפת: הנאורות. מתוך רוחות הרציונליזם וההומניזם של המאות הי"ח והי"ט עלתה, יחד עם ההבטחה לא לפגוע בדתו של הפרט או לכפות דת על איש, גם הציפייה השקטה שהדת בתמורה תעשה טובה ותתנדף.

זה לא קרה, אולם אצל ליברלים חילונים מסויימים הציפייה הזאת עדיין קיימת, ומעוותת לפעמים את שדה הראייה. אלו טועים לחשוב שהדת היא סרח עודף וחסר חשיבות של המודרנה, ושבמאבק למען ליברליזם אפשר לוותר על זכויותיהם של דתיים לחופש פולחן. אחים יכולים להיות חברים טובים, ולחילופין אויבים מרים מאין כמוהם. במקרה דנן האתאיזם חונק למוות את אחיו, הליברליזם, ובמקום עמידה עיקשת על זכותו של הזולת להיות שונה אנחנו מקבלים זלזול והתנשאות.

אלא שבלתי אפשרי להילחם למען זכויות אדם מבלי להתחשב בכל המימדים העמוקים של חיי האדם, והדת היא לבטח אחד מאלו – גם כיום, גם בעידננו. וכמו שגם מי שלא משתגע מלאומיות יאבק על זכותו של עם לממש את שאיפותיו הלאומיות, ומי שחושב שנישואים הם מלכודת שיצר השטן יאבק על זכותם של אזרחים להתחתן בחופשיות בארצם, ראוי גם שמי שחושב שהדת היא אוסף של זוטות חסרות חשיבות יאבק על זכותם של נשים להתפלל כדרכן. כאמור, מדובר בחלק עמוק ומהותי מחייהן.

המאבק על זכות התפילה בכותל הוא מאבק בסיסי על חופש דת בישראל. הניצחון בו – וניצחון בוא יבוא – כנראה לא יפיל את הבסטיליה של הרבנות, אבל יצעיד את כולנו צעד נוסף אל עבר מימוש זכותנו הבסיסית לחירות דתית. ועל הזכות הזאת אין לאף אחד מאיתנו אפשרות או רשות לוותר.

—

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'.

ביום שישי האחרון פורסמה במוסף 'שבת' של מקור ראשון ביקורת של רוני שויקה על ספרו האחרון של הרב דוד סתיו. ביקורת שנונה, חודרת וקטלנית. שויקה (חוקר הגניזה הקהירית ומחבר הספר שיר חדש – דרשות על יצירות רוק ישראליות) התייחס לניסיון של סתיו לתת מענה הלכתי לשדות קיום מודרניים כאמנות, בילוי ופנאי בספרו בין הזמנים: תרבות, בילוי ופנאי בהלכה ובמחשבה. למעשה אפשר לתמצת את ביקורתו של שויקה בכך שהרב סתיו לא תופס שאמנות, בילוי ופנאי הם אכן הוויות מודרניות בפירוש ולחלוטין, ועל כן, כשניסה לטפל בהם בכלים הלכתיים סטנדרטיים, הוא נכשל.

שויקה מביא דוגמאות רבות מספור לבעיות שבספרו של סתיו, וגם עומד על הכשלים העקרוניים שבחיבור. הנה ארבע פסקאות (שבמקור אינן עוקבות) הראשונה שמביאה אחת מהדוגמאות והבאות המצביעות על כשלים אלו:

חלק גדול מהמקורות המצוטטים מהספרות הרבנית חסרי רלוונטיות ומתייחסים למושגים הרחוקים שנות אור מצורתם הנוכחית. כך, לדוגמה, בפרק שעוסק בטיול בהלכה מצטט המחבר את "מדרש שמואל" לפרקי אבות הממליץ למי "שיימצא גופו חלוש" "לטייל מעט בשווקים וברחובות". ובכלל – מדוע צריך אסמכתא מר' שמואל אוזידה בשביל לצאת עם האישה והילד לטייל בשכונה? אלו בדיוק המקורות שיגרמו לכל אדם בריא בנפשו לבעט ולצאת ולסגור אחריו את הדלת בטריקה עזה. גם בשביל לצאת מהבית לנשום קצת אוויר אנחנו צריכים אישור מהרבנים?

הרב סתיו פותח במקרא ומסיים ברב קוק, והסגנון הרגיל הוא: אנו רואים כי האמנות / הספרות / המוזיקה וכו' ליוו את עמנו לאורך הדורות, יש בהם כדי לתרום לבריאות ולשלוות הנפש באמצעות מנוחה ורגיעה הנדרשות מעת לעת, ואף חכמינו התייחסו לכך באהדה; אלא שאין לעסוק בהן בקביעות והן מציבות סכנות רבות שיש לזהותן ולהימנע מהן וכו'. מהלך דיון כזה, המבקש להציב את התרבות המודרנית בתוך המסגרת הקלאסית של הדיון ההלכתי, חוטא בשניים. ראשית, הוא מגלה פנים שלא כהלכה פעמים רבות בדברי חז"ל ובספרות הרבנית, ושנית הוא מגלה חוסר הבנה בשאלות מהי תרבות מודרנית, כיצד היא נוצרת, באילו הקשרים חברתיים היא פועלת, אילו תפקידים וצרכים היא ממלאת, וכדומה.

בפרט יש כאן החמצה של דיון אמיתי על הזיקה האימננטית בין תרבות במאה העשרים וחילוניות, על אי-הנחת הדתית מהתרבות האוטונומית, ועל השיתוק היצירתי שהציבור הדתי נמצא בו כבר שנים רבות מאוד, ורק לאחרונה מתעורר ממנו. […] המחבר אינו מכיר עדיין אפילו בזעזוע שעברה החברה היהודית בעקבות תנועת ההשכלה כמשבר דתי חיוני, ואינו מודה בתרומה של ספרות ההשכלה ודור התחייה לעיצוב חדש של האדם הדתי כאדם שלם ובריא יותר. כביכול, עולם כמנהגו נוהג ותומת ישרים תנחם.

אני בספק אם ניתן למלא את הקטגוריות ההלכתיות הישנות במרחב [תרבותי] זה בתוכן חדש שיתאים לדורנו. אני מאמין שחינוך טוב לתרבות והקשבה יגדל דור שיצליח למצוא את דרכו בכוחות עצמו לעבר חיים של אמונה, שמירת מצוות ותיקון החברה והאדם. אולם אסור להשלים בשום פנים עם הונאה עצמית, העמדת פנים או זיוף, גם במחיר של שבר נוסף בתודעה הפיקטיבית של הרציפות ההלכתית.

הבעיה ששויקה מצביע עליה, אם כן, היא חוסר ההבנה של סתיו את הקטגוריות התרבותיות המודרניות כמודרניות, או לחילופין, מה שסביר יותר, הניסיון של סתיו לשכנע את עצמו ואת קוראיו כי קטגוריות אלה אינן אלא מופע נוסף, בשם שונה, של גזרי מציאות שהיו מאז ומעולם, אם בעת נדודיו של אברהם מחרן לכנען, אם בימי בית שני, ואם בגליציה או בליטה של לפני ארבע-מאות שנה. את זה מכנה שויקה "העמדת פנים או זיוף", וניכר שלא נתקררה דעתו עד אשר כתב את מאמרו.

ועל כך ארצה לומר שני דברים.

ראשית ועיקר, והוא השאלה שעולה מבין השורות של מאמרו של שוויקה. שאלה זו היא לדעתי השאלה החשובה ביותר שיהודי יכול ואמור לשאול את עצמו בזמן הזה. זו אכן שאלה שרבים שואלים אותה ועונים עליה, אם כי לרוב לא בצורה מודעת, ואנצל הזדמנות זו כדי לנסות להעלות אותה על פני השטח.

השאלה היא האם קרה משהו בשלוש-מאות השנים האחרונות. במילים קצת יותר מפורשות, השאלה היא האם ההשכלה, החילון, התודעה ההיסטורית והמתודה המדעית הם התפתחויות בעלות משמעות בהיסטוריה האנושית, או שהם אירועים נוספים על רצף התלאות שעובר עם ישראל במסעו מגלות לגאולה, חסרי ייחוד כשלעצמם. כפי שכתבתי כבר בעבר, הדבר החשוב ביותר

שעל היהודי – או הגוף האידיאולוגי-דתי היהודי – להכריע עבור עצמו האם המודרנה, על ערכיה וחזונותיה, היא שינוי של ממש, או עוד אופנה חולפת; האם תהליך החילון אומר משהו, או אינו אלא סימן לאופיים החלש של האנשים כיום ונהייתם אחרי תשוקותיהם; האם המהפכה המדעית היא אכן מהפכה או שמא ממצאי המדע המודרני – על הפיתוחים הטכנולוגים הנובעים מהם – אינם שונים מבחינה מהותית מתמונת העולם האריסטוטלית שמלכה בכיפה לפניהם, או המערכת הקבלית שמציעה אלטרנטיבה להם גם בימים אלה.

אם יכריע היהודי דנן שההתפתחויות הרעיוניות, התרבותיות והחברתיות שנתרגשו על יושבי כדור הארץ במאות השנים האחרונות אינן מהוות שלב חדש בדברי ימי האנושות, אינן קפיצה ממשית מעבר לכל מה שקדם להן, אינן עליית מדרגה אלא המשך של השתרכות מישורית, ממילא לא יראה כל צורך בעדכון או התאמה של המערך ההלכתי אל המצב המודרני. אם, לעומת זאת, יחשוב שהעולם אכן השתנה מבחינה ממשית, סביר להניח שיגרוס גם שההלכה אמורה להשתנות איתו.

דוגמאות נאות לגישות הנבדלות שהובילו כבר לפני מאתיים שנה לתשובות מנוגדות על השאלה הזאת הן כמובן התנועה הרפורמית מחד גיסא והחברה החרדית מאידך גיסא. הראשונה החזיקה שהמודרנה, החשיבה הרציונלית הרווחת, הנאורות, האמנציפציה – כל אלה הן סימניו המובהקים של עידן חדש, ושעל היהדות להתאים עצמה אליו. האחרונה סבורה שעוילם גוילם כמנהגו נוהג, ולכן על היהודים גם לנהוג כמנהגיהם מימים ימימה (אלא שבגלל שרבו פורצי הגדר, עלינו לבנות גדר סביב עצמנו וכו'. ולא ניכנס כאן לאירוניה שבעובדת היותה של החרדיות עצמה היא תופעה מודרנית).

או ניקח למשל את המשכילים של מזרח אירופה במאה ה-18. מה שאיפשר להם לפרוק עול ולפרוץ דרכים חדשות של הוויה יהודית היא קודם כל ההכרעה שאכן הגענו לנקודת שבר, שמשהו דרמטי אכן קרה, ומתוך כך שעלינו להוביל דרך חדשה. ייתכן שמה שמאפשר לרב סתיו לכתוב את ספרו הנ"ל הוא השכנוע העצמי שאולי קרו כמה דברים מעניינים מבחינה חברתית וטכנולוגית (ואליהם יש להגיב, כך או אחרת), אבל שום דבר מהותי שדורש חשיבה רצינית מחדש. אם כי קשה לי להאמין שהוא אכן חושב כך. ניתן לומר שחבל שלא השתמש הרב סתיו בספר תחת הכותרת "בין הזמנים" כדי לנתח גם ובעיקר את ההבדל המהותי בין התקופות השונות בתולדות הציביליזציה המערבית, ועם ישראל בתוכה.

יש להדגיש ולומר שחשיבה מחדש אינה חייבת בהכרח להוביל למסקנות שהגיעו אליהם המשכילים או ראשי התנועה הרפורמית. באופן אישי אני חושב שלא נכון עולם ישן עדי יסוד להחריב, ולנסות לברוא את עצמנו מחדש אך ורק על פי עקרונות רציונליים שנדמה לנו שאנחנו מחלצים מתוך המצב המודרני או הפוסט מודרני. אבל התחשבות במפנה הדרמטי שאכן התרחש היא מן ההכרח על מנת להיות נאמנים ליושר האינטלקטואלי הבסיסי, ועל מנת לאפשר לעצמנו ולתלמידנו התמודדות אמיתית עם המציאות הקיימת.

וכאן אנחנו מגיעים לדבר השני, הקטן יותר, שארצה לומר, והוא הציפיה מהרב סתיו, רב סרוג כיפה שגם מכהן כיו"ר ארגון רבני צהר, לגלות אחריות ולא לנסות להגיש לקוראיו פלפולים הלכתיים שלא מחזיקים מים על אמנות ופנאי. דהיינו אני מנחש שלוּ היה אותו ספר יוצא תחת ידיו של הרב טאו למשל, או הרב אבינר למשל, רוני שויקה כלל לא היה נזעק, משום שברור מראש שרבנים אלה הינם חסרי מודעות היסטורית מינימלית, לעיתים גם כמעט חסרי מודעות עצמית, ואין תימה בכך שינסו להציג לתלמידיהם מציאות וירטואלית שמקופלת כולה בין דפיו של ה'שולחן ערוך'.

ובאופן מעניין יש לנו כאן עוד קריטריון המבדיל בין הזרמים כיום בציונות הדתית: אם אתה רב מהזרם המרכזי לא יקבלו ממך טיפול לא אמיץ ולא כן במציאות הפיזית וההלכתית, ולא יסבלו ממך העמדת פנים. אם אתה חרד"לניק לא יצפו ממך לצאת מתוך העולם הבדיוני שבו כלאת את עצמך ואת תלמידיך.

סתם

—

אני כמובן לא שוכח שיש מכם שמחכים עדיין לפרק הבא בסאגת 'ג'וזף סמית נביא ואזוטריקן'. אקווה שהרשימה הבאה תרווה, לפחות זמנית, צימאון זה.
עדכון 12:35: מסתבר שהערב בעשר אדבר עם ערן סבג בתוכניתו בגלי צה"ל על ג'וזף סמית, לכל מי שלא רוצה לחכות…

בשנת הלימודים הבאה אעביר קורס בבית המדרש של 'בינה' על משיחיות יהודית מודרנית. הקהל הרחב מוזמן. פרטים כאן.