ביוני 2009 הכריזה שרי אריסון שהיא מקבלת מסרים מהשמיים, והשמיים לא נפלו. אזרחי ישראל, ונגיד בנקהּ, שרגילים זה מכבר לראות את שועי הארץ מצטופפים בחצרות רבנים ומשתטחים על קברי צדיקים, היו צריכים כעת לעכל שלאחת הדמויות החזקות במשק הישראלי יש, לטענתה, קשר אישי, חי וישיר, עם ישויות שמימיות, והם עשו זאת בקלות מרשימה. שום בעל סמכות לא דרש את ניתוקה של אריסון מבנק הפועלים, ציבור בעלי החשבונות לא נכנס להיסטריה, והמנייה של הבנק עלתה יום אחרי הגילוי באחוז וחצי.

אין זאת אלא שתפיסת העולם הניו-אייג'ית, בה קיים עולם רוחני ונסתר, וקיים בכל אחד פוטנציאל לקשור עמו קשר (או פשוט לתקשר אותו), קנתה לה אחיזה אמיצה בפרהסיה הישראלית. כי גם אם רק למיעוט מהציבור אמונות אלה הן מובנות מאליהן, לרוב אזרחי ישראל הן בהחלט מובנות, והם יקבלו בהבנה גם אנשים שיחזיקו בהן. ואם דרושה גושפנקא רשמית לתפוצת התופעה, הרי שהניו-אייג' בארץ כבר מעורר עניין אקדמי לא מבוטל (ועל כך מיד).

אכן, אם צדק קיקרו ואין שני איצטגנינים יכולים לעבור האחד על פני אחיו ברחוב מבלי לכבוש חיוך, הרי ששלל ההילרים והגורואים, המתקשרים והמעוננים, הקוצ'רים והמקובלים הפוקדים את מחוזותינו בזמן הזה לבטח לא יכולים להפסיק לצחוק. הרוחניות הססגונית של הניו-אייג', שקיבלה את דמותה בשנות השבעים בארה"ב, נקלטה בצורה נפלאה על אדמת ארץ הקודש, ומחקרים מראים שישראל כיום היא אחת המדינות בה תת-התרבות הייחודית הזאת פורחת בצורה המרשימה ביותר.

אך מהו הניו-אייג'? המנסה לתת הגדרה לתופעה נתקל בבעיה דומה לזו בה נתקל המבקש להגדיר את הפוסטמודרניזם: מדובר בתופעה רחבה מאוד, אך מפוזרת ומבוזרת, מלאה מאפיינים שונים שלא תמיד עולים בקנה אחד, יחודית כשם שהיא אקלקטית, נוכחת בכל כשם שהיא חמקמקה, ומלנכולית כשם שהיא מקסימה. על פי רוב המונח משמש לתיאור אוסף גדול והטרוגני מאוד של תנועות רוחניות, אורחות חיים ומוצרים, ערב רב ומעורבב של פאגניזם, פילוסופיות מזרחיות ואוקולטיזם.

יחד עם זאת, אין ספק שלמשפחת "העידן החדש" יש קוד גנטי ברור: מדובר בתופעה דתית שהיא בד בבד אישית מאוד, ופנימית מאוד. הכוונה היא שהפולחן בה מתקיים רובו ככולו בראשו ובלבו של הפרט, ושהמתרחש באלו גם מהווה עבורו את מקור הסמכות הבלעדי. במילים פשוטות, מה שחשוב לניו-אייג'יסט הוא מה שהוא חושב, מדמיין ומרגיש, ומה שהוא חושב, מדמיין ומרגיש קובע עבור הניו-אייג'יסט את מה שחשוב.

מהבחינה הזאת קל לראות ששורשיו של "העידן החדש" נטועים במעיינות הותיקים של ההומניזם והרומנטיקה. בניגוד לדעה הרווחת, הניו-אייג' אינו מסמן השלה של כל אחריות, אלא דווקא נתינת תוקף לאחריותו של הפרט על חייו ועל התפתחותו. הניו-אייג'יסט רואה עצמו כאינדיבידואל אוטונומי המתבקש לבחון את דרכיו, ואף לדקדק, "להיות מודע", לתחושותיו ותשוקותיו. הפניית העורף לממסד הדתי (או התרבותי) ההגמוני אינה משאירה את ההולך בדרך זו בשממה אתית, אלא עצמה מגיעה אחרי שמוקד הסמכות והאחריות עבר מהחוץ פנימה, ועל כן משמעותה דווקא קבלה של אחריות, וזאת מתוך עמדה הומניסטית אופטימית ששינוי מהותי לטובה הוא מן האפשר.

אל העמדה הזו מצטרף מה שהפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור מכנה "המפנה האקספרסיביסטי", כלומר הרעיון שנפוץ במערב החל מסוף המאה ה-18, על פיו כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד, שייחודו של כל אדם מתבטא בחוויותיו ורגשותיו, ושיחודיות זו אמורה להנחות אותו בחייו: כך הפרט אמור "לממש" את עצמו.

השקפות אלה הן כבר מזמן חלק מהאויר שאנחנו נושמים, ובשדה הדת, בגלל סיבות כלכליות וחברתיות שונות, הן תורגמו במחצית השנייה של המאה העשרים לצורה דתית נפוצה מאוד בה הקשר עם האל הוא כאמור עניין אישי וחוויתי. יחד עם הציפיות הגדולות, המשיחיות, שהביאה על כנפיה המודרנה, ציפיות לעידן חדש בו העולם ישתלם ויהפוך לעדן, קיבלה תנועה רוחנית זו את התקווה לטרנספורמציה כללית של המציאות, ואת שמה, "The New Age".

אם נתבונן במבט היסטורי מקיף אף יותר, נראה שבניו-אייג' מאמץ המערב מחדש אידיאלים פילוסופיים-דתיים שנשכחו והושכחו על ידי נציגיו המונותאיסטים. ה"הארה" שמשתוקקים לה אנשי הניו-אייג' אינה שונה מבחינת התפקיד האתי שהיא ממלאת מה- ataraxia שהבטיח אפיקורוס, ה- autarkeia של הקיניקנים, ה- apatheia עליה דיברו הסטואיקנים, או אף "אהבת אלוהים השכלית" של שפינוזה. כל אלה הן צורות בהן מוצא הפרט בכוחותיו, ובתוכו, את הנשגב. הניו-אייג'יסט חורג בכך מהלך הרוח הכללי של התרבות היודו-נוצרית בה המוסרי הוגדר בעיקר כפעולות שראוי לעשות, וחוזר אל תפיסת עולם בה הטוב העליון נתפס כטרנספורמציה פנימית אותה ראוי לעבור.

נחזור לשרי אריסון. הניו-אייג' הוא מעצם טבעו מערך תרבותי שובר היררכיות: כל אחד יכול להיות בו נביא, כל אחד יכול לייסד דת, כל אחד יכול להאמין במה שהוא רוצה ולהיות חבר באיזו דת או כת שהוא רוצה. מקור הסמכות עבור האינדיבידואל הניו-אייג'יסט הוא כאמור אך ורק האינדבידואל הניו-אייג'יסט: הוא עצמו ופנתיאון תובנותיו וחוויותיו. כרגיל בחברתנו הפוסט-מודרנית אין עם זה שום בעיה, וכולנו שמחים לתת לכל אחד לעבוד את אלוהיו או אליליו כמיטב הכרתו.

אך מה קורה כאשר תפיסת-עולם א-היררכית שכזו נפגשת עם מערכת שבה עדיין חשוב לנו, עם כל הכבוד לדרידה, לשמור על היררכיות ברורות של סמכות וידע? מערכות כאלו הן למשל הצבא או הכלכלה – כלומר כל מקום בו לא ניתן לשכנע את עצמנו שהשפעתן של ההכרעות שמתקבלות בו היא אך ורק אסתטית (והרי על טעם ועל ריח וגו'), אלא ברור לנו שמדובר בעניינים של חיים ומוות. האם גם בארזים הללו נפלה שלהבת?

נראה שכן. ראייה לכך ניתן להביא מתחום הרפואה, בו ודאי נגזרים גורלות, אך זה מכבר מציעים לנו נציגיו הממסדיים במדינה שלל צורות של רפואה אלטרנטיבית, שלא כולן נבחנו ואושרו על ידי המתודות המדעיות שהביאונו עד הלום. ציבור הפציינטים של היום רוצה לא רק להרגיש טוב תוך כדי הטיפול, אלא לעיתים בטוח שהרגשה טובה היא היא הטיפול היעיל ביותר למצבו. כאן שוב ניכר שההגיון הניו-אייג'י, על פיו החוויה הפנימית היא הן מקור הסמכות והן המטרה הסופית, חדר לשדרה המרכזית של תרבותנו.

בדיוק משום כך כאשר אריסון מתוודה שהיא שומעת קולות השאלה המעניינת אינה זו העוסקת בבריאותה הנפשית או בהשגתה הרוחנית, אלא במידה בה דבריה יעוררו חוסר נוחות בקרב הציבור: עד לאיזו דרגה בהיררכיה החברתית-מדינית ישלים הקונצנזוס הישראלי עם מפגן בוטה של חוסר רציונליות? אם נזכור שעל אותה רפסודה אירציונלית עומדים יחד עם אריסון חברי כנסת שמאמינים ששליטה צבאית בחבלי ארץ מזרזת את בוא המשיח, נבין שכפי הנראה העניין יכול להגיע עד לרמות הגבוהות ביותר. ואולי היה זה הניו-אייג' שפתח את הדלת למרכז החברה עבור הפונדמנטליזם.

במגוון השאלות החברתיות שמעלה הניו-אייג' יעסוק "הכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית" שיכונס ב-8 למרץ באוניברסיטת חיפה. הכנס המרשים בגודלו יציע 32 מושבים בהם ידברו מעל מאה מרצים, ובכללם חוקרים המגיעים מחו"ל. בין המושבים ניתן יהיה לשמוע על כל דבר החל מהקשר בין רוחניות לבריאות הגוף, דרך יחסי הגומלין בין רוחניות הניו-אייג' והאמנות, האינטרנט, המרחב העסקי ואף המשפט, ועד ההתחדשות הרוחנית היהודית והקשר המתחזק בין יהדות ובודהיזם. בין לבין ישולבו אף אפשרויות להתנסות בפרקטיקות הנחקרות. הכנס, שמארגנות פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר, יפתח מושב מליאה בנושא השפעת המדיטציה על המוח על פי המחקר המודרני, ואם הוא יהיה דומה לקודמו בשנה שעברה, הרי שצפוי לקהל אירוע מלמד, שלא לומר מעורר.

 

[פורסם היום בשינויים קלים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". הכנס כאמור יערך ב-8 למרץ, יום שני, באונ' חיפה. הנה האתר עם טופס ההרשמה (והנה התוכנייה כולה בקובץ pdf). את הכנס מארגנות פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר זו השנה השנייה, ואף אני הק' אתן בו הרצאה תחת הכותרת "בדרכי נועם: הניו-אייג' כהפנמה של אתוס נוצרי ביהדות בת זמננו". הנה התרשמותי מהכנס בשנה שעברה. והנה התוכנית הכללית של הכנס השנה:

אני במושב ב'. בואו בהמוניכם.]

1. בשבוע שעבר הייתי ביום עיון שנערך בישיבת 'שיח יצחק' תחת השם "הלכה עכשווית". יום העיון אורגן על ידי הישיבה, ומיד כשצדה עיני את המודעה בדברו ב"מקור ראשון" (המופיעה משמאל) ידעתי שאני חייב להיות שם. כלומר, חוץ מהבעיה הקטנה שכל הסיפור מתרחש באפרת, דהיינו בשטחים הכבושים. טוב, לא אאריך בחיבוטי נפשי; זה לא מעניין ולא אמור לעניין. אומר רק שהחלטתי להפסיק עם החרם שהטלתי על עצמי, שלא להינות מפירות הגזל. זו היתה בסה"כ הפעם השלישית בחיי שעברתי את הקו הירוק שלא למטרות אנטי-כיבושיות (תעיוש וכו'), אבל לצערי זה כנראה יקרה שוב. המציאות ניצחה את העקרונות.

ונעבור לדברים עצמם, שבעצם לא כל כך שונים מהתחבטויותי, שכן יום העיון ניסה בעצם לברר האם ההלכה אמורה להשתנות בצורה מהותית מכיוון שהמציאות השתנתה בצורה מהותית, או שמה נכפה את עקרונות העבר על העולם הסרבני. הכוונה איננה דווקא לחידושי המודרנה למיניהם, אלא לעובדה הפשוטה שעם ישראל נמצא כיום בארצו, ותחת ריבונותו. האם הלכה שפותחה ועוצבה בגלות יכולה להתאים לו?

הדובר הראשון היה הרב שלמה דייכובסקי, לשעבר אב בית הדין הרבני בירושלים. את דבריו לא שמעתי, אך נמסר לי שהוא דיבר על כך שיש מישור של מציאות ומישור של הלכה ולעולם המישור ההלכתי הוא זה שקובע ולא זה המציאותי, גם כאשר עולה סתירה מובהקת בין השניים. ההלכה, אם כן, קודמת ואמיתית יותר מהעולם. במושב השני כבר נכחתי, והוא היה מרתק. לא אצטט ארוכות מדברי הדוברים, מכיוון שכפי שתראו, ממילא מה שנאמר היה לפעמים פחות חשוב ממה שלא נאמר.

הרב אליעזר מלמד, רב הישוב וראש ישיבת 'הר ברכה', הראשון לדבר (שאגב בצורה משמחת עשה עלי רושם של אדם רך ונעים הליכות), פתח את דבריו בכך שמתח סקאלה הלכתית מהתנועה הקונסרבטיבית ועד סאטמר, על פי יחסם למציאות ולשאלה עד כמה יש לקחת אותה בחשבון. לדידו, קבע מלמד, יש מצד אחד לבדוק כל רעיון מודרני לטיבו, ומאידך "להקים חומות" כדי שאלו לא יפרקו את כל תפיסת העולם. אחרי הקדמה זו ניסה הרב מלמד להדגים את דבריו על ידי הבאת אנקדוטות הלכתיות שונות.

הרב ברוך גיגי, ראש ישיבת 'הר עציון' שבאלון שבות, שדיבר אחריו, נע ונד בין קביעות שונות לגבי מצבנו ההלכתי. מחד הוא טען ש"המציאות שלנו נותנת לנו מבט חדש על הדברים", ומצד שני גרס שכדי לפסוק בצורה מקורית צריך ללמוד היטב היטב ו"להכיר את הסוגייה לעומק". מצד אחד ברור לו שחז"ל פסקו ש"כל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תיפלות" פשוט מפני שחיו בסיטואציה שונה לגמרי מאתנו, שכן כיום נשים שותפות לכל רבדי ההשכלה וכו', ומצד שני הדגיש שממילא אין בעצם איסור הלכתי לנשים ללמוד תורה, והוא אף מוכן שנשים מלומדות ישמשו כפוסקות הלכה. ולגבי "ברוך שלא עשני אשה" למשל, הוא מודה שזה בעייתי מזווית מסויימת, אבל גורס שלא תיתכן הוראה כללית להפסיק לומר זאת, אלא רק הנחות חשאיות ליחידים שמתקשם עם זה במיוחד.

יואב שורק, עורך מוסף 'שבת' ב'מקור ראשון', דיבר אחרת לגמרי, ודיבר יפה, וכאן אין לי אלא להצטער שאני לא יכול להביא את דבריו כלשונם. במרכז דבריו עמדה ההכרה שמשהו מהותי השתנה במאה העשרים בעולם היהודי, וזו בעצם, בפשטות, התגשמותן של אלפיים שנות תפילה: העם היהודי חזר לארץ ישראל, והקים בה מדינה ריבונית. אין שיעבוד מלכויות, וילדים משחקים ברחובות ירושלים. כך שעל פי שורק הציונות החילונית בעצם הצליחה לעשות מה שיהודים התפללו לו. מה שהיא לא הצליחה לעשות זה לכונן יהודי חדש שממשיך את הרוח המקורית של התרבות היהודית.

אם הבנתי אותו נכון זה אמור להיות תפקידה של ההלכה, באם היא תעבור את הרפורמה שהוא חושב שהכרחי שהיא תעבור. המצוות נועדו על פיו לשמר "פיקדון" בשנות הגלות (או כפי שזה נקרא במקורות להוות 'ציונים' לדבר עצמו), אבל עכשיו כשחזרנו לארץ צריך להוציא את הפיקדון הזה מהעטיפה שלו ולהתחיל להשתמש בו. אי אפשר רק לשמר, אלא צריך לעשות איתו משהו, להפוך אותו למשהו שחיים אותו. ההלכה חייבת להיות מחוברת לחיים. ובעוד האורתודוקסיה נכשלת בכך לצערו של שורק רוב העם היהודי כבר המשיך הלאה וזנח את הן את העטיפה והן את הפיקדון.

במושב האחרון דיבר ראש ישיבת שיח יצחק, הרב יאיר דרייפוס. גם הוא דיבר בצורה שונה – הרב דרייפוס למעשה נשא דרשה חסידית. הוא דיבר על הצורך שלו לפעמים להתפלל ביחידות, על הצורך שלנו לתת אמון בזולת שעובד את ה' בצורה יחודית, וטען שאנחנו כולנו צריכים להשתנות, שהלב שלנו צריך להשתנות, שכל "שדה השיח האנושי צריך לעבור טרנספורמציה". בנקודה זו שאלתי אותו על מקומה של ההלכה בטרנספורמציה הזו – האם היא מביאה אותה או מתבוננת בה מהצד, והרב דרייפוס ניסה להבהיר לי שעבורו אין "ההלכה" שכוללת רק חוקים ומצוות, אלא שגם גילוי שכינה הוא ההלכה, וודאי שגם פעולות הנפש הן הלכה. נקודה יפה, שאני אשא עוד זמן רב.

אז מה היה לנו שם? נראה לי שניתן היה לשמוע שם כמה שפות הלכתיות שונות: ראשית, השפה של רבני הציונות הדתית, של גמישות – אבל בגבולות ההלכה. שנית, השפה של יואב שורק, שקורא בריש גלי לרפורמה מהותית (תוך שמירה על רצף, על המהות וכו'). שלישית, את שפתו של הרב דרייפוס, שפה יותר רגשית, סובייקטיביסטית, "חסידית", במובן שהוא קרא לקשר אישי עם האל, שכאמור יכול גם להתבצע על ידי תפילה ביחידות ושלא במניין וכו'.

בקשר לדוברים, מה שמעניין אולי בדבריהם של הרב מלמד והרב גיגי הוא דווקא שהם לא הציגו בעצם טיעון אחיד, קו אחיד, "השקפת עולם". את אלה היה צריך (ואפשר) להבין מתוך דבריהם, אבל הם לא הכריזו עליהם, כפי שעשה שורק. הרב מלמד, למשל, קפץ מאנקדוטה לאנקדוטה בצורה מאוד אינטואיטיבית. הרב גיגי דיבר בצורה מסודרת יותר, אך עדיין, כאמור.

השאלה שניתן לשאול היא האם שני הרבנים הרציניים האלה לא הצליחו להציג דבר דבור על אופניו מפני שהם פשוט לא טובים בדיבור מול קהל, או מפני שהם עצמם לא הגדירו לעצמם מה הם בעצם רוצים לומר. אם האפשרות השנייה נכונה, צריך לשאול האם זה בגלל שהם פשוט לא מודעים לכך שהם מחזיקים בהשקפה מסויימת (כמו דג בתוך המים, הם לא מבינים שהתייחסותם המסויימת להלכה אינה מובנת מאליה, אלא היא עמדה מסויימת, שניתן להתווכח עליה), או בגלל שהם מנסים להסוות את השקפתם כהשקפה, כלומר להנתהג כאילו היא מובנת מאליה, וזו הדרך היחידה לתפוס את הדברים. ואולי הם פשוט מפחדים לומר משהו בעל משקל. ההרגשה שלי היא שגם אם כל הנ"ל נכון, ייתכן שרבנים מסויימים פשוט לא יודעים לשאת דרשה. הם יודעים להתפלפל. הם יודעים לדבר הלכה, ולא מטא-הלכה.

שורק כאמור דיבר בצורה מובנית ובהירה, ואמר גם לדעתי דברים של טעם. יחד עם כמה דברים ששמעתי מהרב אלחנן ניר (שהנחה את יום העיון), ויחד עם דברים שבמקרה קראתי בסופ"ש אצל ג'קי לוי בטורו במוסף שישבת של "ישראל היום" (כן, מדי פעם זה מגיע אלי יחד עם "הארץ", ומדי פעם לא. לא יודע איך זה פועל), על "היכולת להשאיר את הגלות מאחור והאפשרות לראות בישראליות חלק מהיהדות ולהפך", מצטייר בעיני שיש אולי איזה פער בין הדורות. שמה שהדור המבוגר יותר לא מסוגל להעלות על דעתו (כלומר חיבור עולם ההלכה לחוויותיו הקיומיות ולחייו על כל רבדיהם), הדור הצעיר יותר כבר תובע בריש גלי.

2. אז כן, יואב שורק היה הדובר המעניין ביותר באותו יום עיון, והנה בתזמון נאה מצאתי ראיון איתו בגליון סוף השבוע הזה של מוסף "דיוקן" (עורכת: אורלי גולדקלנג) של "מקור ראשון" (זה עיתון מעניין, שבו עובדים בסה"כ ארבעה-חמישה עיתונאים, והנה הם גם מראיינים איש את רעהו!). אביא שתי פסקאות משמעותיות מהראיון:

…יואב שורק הוא מהדתיים הכי פחות מתוסבכים שמסתובבים כאן. יש לו משנה סדורה, מקורית, מאתגרת, שהוא פורס זה כעשור וחצי במאמרים על פני מבחר במות, ובתוכן מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' שהוא עורך. בלבה עומדת האבחנה ששיבת ציון ותקומת מדינת ישראל הן שלב חדש בתולדות היהדות, המחייב אותה להתחדש – כפי שידעה לשנות את עצמה לפני אלפיים שנה, כשאבדה הריבונות היהודית. עליה לאסוף אל חיקה את חיי המעשה, את החולין, כפי שעשתה עד החורבן. לשיטתו, הציונות הדתית כשלה בהבנת השינוי הזה, ומבחינה תיאולוגית נותרה חרדית, ואילו הציונות החילונית בחרה בניתוק במקום בשינוי. הגיע הזמן ליהדות ישראלית, יהדות של עם בארצו, לתורה שאינה תוחמת עצמה למגזר ואינה מסמנת עצמה בכיפה.

שאלה: אולי הישועה תבוא ממה שאתה קורא לו מגזר התפר, אנשים שמסתובבים בין הדתי לחילוני?
שורק: נכון. הורדת הכיפה היא אולי סוג של הצטרפות למרחב המגוון הזה [שורק הוריד את הכיפה לפני כמה שבועות – ת.פ.]. אני מצטרף אליו כדתל"ש שומר מצוות, או איך שתקרא לזה. מדובר באנשים שהמשותף להם הוא החשיבה שהזהות היהודית היא העיקר, שהיא צריכה להנהיג אותנו – ומצד שני ההבנה שהנוסחה הדתית האורתודוכסית היא לא זו שתושיע אותנו. אלו אנשים שלא קונים את עסקת החבילה הזו, מכל מני סיבות. חוזרים בתשובה, יוצאים בשאלה, ביאליקיסטים מאחרוני המוהיקנים, יוצאי מכינות מעורבות, ועוד ועוד. כל החבורה הזאת היא בעיניי קדושה, כי שם נמצא המפתח בחיבור הזה.
אלא שהחבורה הזו אמורפית. היא שטה. כל אחד עם הצירוף שלו. מה שחסר זו תפיסת עולם בנויה שיכולה לחולל מחויבות, שמסוגלת להצמיח תהליך חברתי מעבר לדברים המעניינים שיכולים לצאת מכל אחת מהדמויות. זאת השליחות שאני רואה לעצמי, התנועה שאני מנסה לבנות.

אני בפנים. הנה לינק לראיון (בבלוג של המראיין, צור ארליך). דבריו מעניינים, חשובים, ובאים לא רגע אחד מוקדם מדי.

3. ובאתר אבי-חי התפרסם מאמרון דעה שלי על המאבק המוצדק של אנשי שהם נגד הכוונה של השר לשירותי דת, יעקב מרגי מש"ס, להקים להם מועצה דתית. אני נעזר שם גם בדבריו של הרב ד"ר אבי קדיש בגליון "דעות" האחרון (טבת תש"ע – המלצתי עליו מימין) כדי לנסות ולהצביע על הבעייתיות שברבנות מטעם המדינה. כנסו וקראו, זה חינם.

1. כנראה המשפחה הזאת היתה עוד פחות בריאה ממה שחשבנו, ואם אכן הוא אשם במה שרומזים שהוא אשם, טוב כמובן שהוא הורחק מבני ביתו. גואל באזיקים. על כן ראשית מחמאותי למשטרה ולשרותי הרווחה, שעשו עבודה מצויינת בפירוק הקומונה של רצון ללא אלימות וללא דם. אחרי איומים מפורשים מצד כמה מהנשים להתאבד אם וכאשר, ואחרי נסיונות העבר לפירוק קהילות כיתתיות בארה"ב (ג'ונסטאון, דיוויד כורש), בכלל לא צריך לקחת את זה כמובן מאליו.

אבל זהו, שלדעתי אין ממש בהשוואה בין הכתות ההן למשפחה המורחבת של רצון. נכון, זו בהחלט לא משפחה פוליגמית פחות או יותר רגילה, כפי שנטיתי לחשוב לפני שהתפרסמו המסמכים התיאולוגיים וההלכתיים של רצון, אבל להגדיר את מה שהיה שם ככת זה עדיין צולע בעיני. כי מה שהיה שם זה בכל זאת מערכת יחסים פוליגמית. נכון, עם אידיאליזציה, שלא לומר דאיפיקציה, של הגבר. נכון, עם יחסים היררכים דרקוניים. נכון, עם מניפולציות נפשיות למיניהן. אבל עדיין, הירק העיקרי במרק הסמיך של רצון היה יחסי הזוגיות. הפוליגמיה. זה מה שעמד במרכז המבנה הקהילתי שם. לא האמונות הבלתי-מתוחכמות שלהם ולא ההערצה של רצון כמורה רוחני. למעשה אני מעריך שהחריגה מהנורמות המקובלות היא שדרשה הצדקה תיאולוגית מיוחדת (רצון הוא המשיח), וזו נבנתה סביבה ובאה אחריה. קודם כל היתה שם משפחה גדולה שבמרכזה זכר אלפא אוטוריטטיבי. לכן, אגב, כגבר, אני למשל לא הייתי יכול להתקבל לכת של רצון. לכן זו לא ממש כת.

ראיתי אצל לונדון וקירשנבאום את ד"ר דוד גרין מזכיר את המילים "מיינד קונטרול", ופני התכרכמו ביאוש. לא הגיע זמן להפסיק עם זה? ברור שגואל רצון היה מניפולטיבי וידע איך ליצור יחסי תלות בינו ובין נשותיו. אבל איך זה שונה מכל גבר מניפולטיבי אחר? מכל אישה מניפולטיבית? אין כאן שום עניין שמעבר ליחסי אנוש פשוטים, על הדינמיקה המבאסת שלפעמים אופפת אותם. מוחותיהן של הנשים לא נשלטו על ידי רצון בשום צורה אוקולטית, היפנוטית, טלפתית או מיסתורית. הוא פשוט ידע לנצל את חולשותיהן ולתת להן מה שחשבו שהן צריכות. זה הכל, כאחרון ה- jerks.

ומה בעצם עומד מאחורי ניפנופי המיינד-קונטרול? בין השאר הרצון להסביר לעצמנו איך זה ייתכן שהממזר הזה הצליח לשכנע נשים כה רבות להיות שלו ורק שלו. ובכלל, זה לדעתי מה שעומד גם מאחורי כל העניין הגדול בסיפור רצון. הלא כתות יש הרבה, ומשפחות דיספונקציונליות הרבה עוד יותר. אבל גבר אחד עם כל כך הרבה נשים? זה כבר ממש מעצבן. אז זהו, פיניטו לה קומדיה. אפשר לנשום לרווחה, כלומר אפשר לעמוד זקופי קומה.

2. לא מזמן ציין העולם היהודי את צום י' בטבת (לא שמתם לב?), לזכר תחילת המצור של נבוכדנצר על ירושלים, מצור שהסתיים בחורבן בית ראשון. נכון, רוב היהודים בעולם לא צמו. נכון, רובנו לא צמנו. נכון, גם אני לא צמתי. אבל אף אחד מאיתנו לא עשה מזה עניין! כמה חב"דניקים באוסטרליה עשו מזה עניין:

אנטינומיזם משיחי, מישהו? אז החברה האלה החליטו שמכיוון שהגאולה כבר הגיעה יש לערוך "סעודת יום טוב" במקום הצום. וזה מאוד משמעותי. אני זוכר איך מישהו, מקורב לחב"ד, פעם הסביר לי שהרבי מליובאוויטש אינו משיח שקר, אלא רק משיח כושל. מה ההבדל? משיח שקר הוא מישהו כמו ישו או שבתי צבי, שמשנה או מבטל את ההלכה. משיח כושל הוא מישהו כמו בר כוכבא, שלא משנה את תורת משה, אלא רק לא מצליח להביא אותה למיצויה.

חב"ד מאוד מאוד נזהרים לא לחרוג מתחומי ההלכה, בדיוק בשל החשש להיחשב לממשיכי השבתאות, וכפי שכותב שמריה רוזנברג, חב"דניק לשעבר ובלוגיסט חתרני בהווה (שבשבוע שעבר אף נכתב עליו בניו-יורק טיימס), יש חשש גדול בחב"ד מכל מני משיגענערס שכאלה שיחליטו על דעת עצמם לבטל חלקים מההלכה בשם הגאולה. מצד שני, אם הגאולה אכן הגיעה הרי די ברור שההלכה משתנה, למשל בענייני צומות למיניהן. שלא כמו במקרה של רצון, כאן האמונה באה לפני המעשה, התורה קובעת את ההתנהגות, ולא להפך. ויוצא מכך שיש בחב"ד מתח תמידי בין הרצון להישאר חלק מהיהדות האורתודוקסית (דהיינו להתנהג על פי ההלכה) לבין הרצון להפגין את אמונתך שהגאולה אכן הגיעה (להתנהג על פי האמונה).

נכון להיום הרצון הראשון גובר על השני, ועל כן רב קהילת חב"ד במלבורן הוציא עליהם חרם (עד שיחזרו בתשובה). אבל הבלוגיסט הזה, שאני לא מכיר, כותב שאת ילדיהם של האוכלים-בצום לא יעיפו מבתי-הספר שלהם, וזו הרי הסנקציה האמיתית בחברה החרדית כנגד בנים סוררים, כך שכנראה לא מעוניינים באמת להעניש את הסועדים העליזים.

וזה באמת מה שמעניין, כי הרי אין משוגעים על אי בודד. במילים אחרות, החברה שסביבך היא שקובעת עד כמה אתה פסיכי. כך בנוגע למחלות נפש, וכך בנוגע לחריגות מהנורמה ההלכתית. השאלה היא תמיד כיצד תגיב הקהילה. מדינת ישראל הבהירה לגואל רצון שהוא עבר את הגבול מבחינתה. ואם היא היתה צריכה לעבוד קשה כדי למצוא ראיות למעצר, אז היא עבדה קשה, ועכשיו הוא עצור. הרב של מלבורן לא היה צריך לעבוד קשה כדי לדעת מה מעוללים חברי קהילתו, כי הם העלו את מעשיהן ליו-טיוב. גם לפני זה, הוא ודאי יכול היה לדעת מי הם צאן מרעיתו ומה הם חושבים. הפעולה המהירה אבל המסוייגת שהוא הפגין יכולה להפגין בפנינו את האמביוולנטיות שהוא מרגיש כלפי החורגים מהתלם: האם מה שהם עשו הוא נורא, או שמא מה שנורא הוא שהם העלו את מה שהם עשו ליו-טיוב?

ומילה אחרונה בעניין: שימו לב שאחד החסידים מברך על הארוחה ברכת "שהחיינו", ומנמק זאת בכך שכדי שהברכה לא תהיה לבטלה, הקב"ה באמת יביא את הגאולה. כלומר הוא מאלץ את הקב"ה לגאול את העולם כי ברור שהקב"ה לא יכול להרשות לעצמו שחסיד חב"ד יחטא.

אז ראשית, מדובר בתפיסה חב"דית שורשית, והיא שההלכה קובעת את המציאות, ולא להיפך, כלומר העולם נברא אחרי קיום התורה, על פיה, ושהוא עדיין ממשיך להיברא בהתאם להתפתחותה. כך שלא רק שיהודי שמקיים הלכה מתחזק את המציאות, אלא שרב שפוסק הלכה משנה אותה (וראו מאמרי על הרבי, חפשו "פסק הלכה"). קביעת "ברכה גאולה" בצום י' בטבת אמורה לשנות את המציאות. לגאול אותה.

אבל שנית, זה גם מגלה לנו את היחס האמביוולנטי של אותו חסיד לגאולה: האם היא הגיעה או מחכה להתגלות? האם אנחנו סועדים בי' בטבת כי כבר בא משיח, או כדי להביא אותו?

(ברגע האחרון: מסתבר שעוד חסיד חב"ד חגג את תום הצום, באיביזה והעלה את העניין ליו-טיוב. ונסיים בשירת "יחי אדוננו".)

1. לפני חודש פרסם מכון PEW סקר נוסף על מצב הדתיות בארה"ב (שנערך בקרב מעל 4000 אמריקאים), והממצאים מעניינים, גם חלקם אם צפויים במקצת. ניחשתם נכון: הניו-אייג' בעלייה. שימו לב למשל לעיגולי הפסטל משמאל: נתחים נאים מהנוצרים מאמינים באסטרולוגיה. טוב, תאמרו, זה כסף קטן, מי לא מאמין באסטרולוגיה? אבל לבד מזה על פי הסקר 22% מהנוצרים מאמינים בגלגול נשמות. זה כבר ממש מנוגד לציור היפה שבו אנחנו עולים לגן-עדן פוגשים את ישו, לא? 23% מהאוכלוסיה הכללית חושבים שיוגה היא תרגול טוב לנשמה, לא רק לגוף, ו- 26% מאמינים שיש אנרגיה רוחנית בעצמים חומריים. אגב, בקרב הפרוטסטנטים השחורים, ההיספנים, הצעירים, הדמוקרטים והליברלים האחוזים הם הגבוהים ביותר לאמונות הללו.

בעוד הדוגמה הנוצרית מתרופפת, המגע הישיר עם האלוהות דווקא בעליה: 49% מעידים כי חוו חוויה מיסטית! (שהוגדרה, אגב, כ"רגע של תובנה דתית או התעוררות".) וזה הרבה יותר גבוה מאשר אי פעם בעבר, שימו לב לגרף הבא:
 

וזה כבר באמת מעניין. כי אפשר להסביר את הנתונים הללו בשתי דרכים: או שהירח בבית השביעי ויופיטר מיושר עם מאדים, כלומר פשוט נכנסנו אל עידן הדלי, 2012 בפתח והרוחניקים במתח, "העידן החדש" מפסיק להיות שם מותג ובאמת מגיע וכו' וכו' וכו', או שננסה למצוא הסבר נטורליסטי יותר לענין.

הנה ההסבר שאני מציע. זה שהמערב עובר מפנה סובייקטיבי, זה כבר הסכמנו, נכון? אז במסגרת המפנה הזה אנשים מתחילים כידוע להתעניין יותר בפנימיות שלהם, ב"חלל הפנימי" שלהם, ב"עומקים" שהם מגלים בחוויתם הסובייקטיבית. המימד הסובייקטיבי גם הולך והופך חשוב יותר ויותר עבור כולנו. הוא מה שנחשב עבורנו הכי, יותר מהמעמד שלנו או התפקידים הושנים שלנו. עכשיו, מה קורה כשאנחנו מחשיבים יותר את המימד הפנימי? הרבה דברים, אבל גם דבר פשוט מאוד: אנחנו מודעים יותר לעצמנו. פשוט איכפת לנו, אז אנחנו מתבוננים. ומה קורה כשאנחנו מתבוננים בעצמנו? לא יודעים?

נסו את זה עכשיו: היו מודעים לכך שאתם מתבוננים במסך המחשב שמולכם. יפה לא? פתאום הפכתם מודעים לעצמכם, להווה, לקיום עצמו. התעוררתם. ומה היה קודם? לא הייתם מודעים לעצמכם. לא אכנס כאן לעניין בהרחבה, אבל הנקודה היא שהמודעות שלנו עובדת בצורה רפלקטיבית, ועבודתה גם מתעצמת ככל שהיא יותר רפלקטיבית. כאשר אנחנו מודעים לעצמנו אנחנו יותר מודעים. לעצמנו. ובכלל. כלומר עצם ההתבוננות שלנו, כאן, עכשיו, במה שקורה, מעוררת אותנו למה שקורה. וזה העניין: התעצמות החשיבות שאנחנו מקנים לעולמנו הפנימי מגדילה את המודעות שלנו לעולמנו הפנימי, והגדלת המודעות שלנו לעולמנו הפנימי מעצימה את החוויה שלנו של עולמנו הפנימי. וזה מה שמביא אותנו לרגשות ותובנות דתיות יותר גדולות ורבות. כן: עצם המודעות מאפשרת ומזמנת חוויה. ככה פועלת התודעה שלנו. זה לפחות ההסבר שלי.

אגב, בקרב האוונגליסטים הלבנים והפרוטסטנטים השחורים 70% חוו חוויה מיסטית. למה? ברור: האוונגליסטים שמים במרכז דתיותם את החוויה הישירה של רוח הקודש. זה חשוב להם ולעיתים הכרחי מבחינתם כדי להיות נוצרי טוב. וגם אם הם לא חוו, הם יאמרו שחוו. והשחורים? נו, הגוספל וכל הג'אז הזה. יודעים ליצור התלהבות דתית.

ועוד פרט מעניין: בקרב שמרנים חוויות מיסטיות נפוצות יותר (55%) מאשר בקרב ליברלים (50%), ושני אלה משאירים הרחק מאחור את האוכלוסייה הממוצעת (moderates – 43%). למה? לדעתי השמרנים פשוט לוקחים את דתם ברצינות, ורצינות היא מרכיב חשוב בהתעוררות חוויה דתית אינטנסיבית. והליברלים? טוב, הרפייה היא גם מרכיב חשוב, ונראה לי שליברלים גם מרשים לעצמם גיוון גדול יותר בפרקטיקות הדתיות שלהם, וזה גם עוזר.

2. מתחילתה אהבה הנצרות לאסוף מזכרות מקדושיה. עצמות, חלקי לבוש, כל דבר קטן שהיה אי פעם במגע עם מישהו שהיה אי פעם במגע עם אלוהים יכול היה לזכות למעמד של "Relic" ולהפוך מוקד משיכה לעולי רגל. אכן, את המרצ'נדייזינג המציאו מזמן. במאמר המשעשע הבא מונה המחבר, David Farley (שחיבר גם ספר בעניין) את עשרת העצמים הקדושים ביותר בהיסטוריה הנוצרית: החל מהשמיכי בה ישו התכרבל כתינוק (מקום 10); דרך דמעותיו של ישו (דמעות שונות שנשמרו במקומות שונים. על פי הכותב היו כל כך הרבה דמעות-ישו בכנסיות באירופה בימי הביניים שבימיו הפחות טובים של ישו בטח היתה התרוצצות לא קטנה בקרב השליחים בנסיון לתפוס אותן בנוטפן – מקום 3); דרך חלב האם של מריה (שגם נשפך בכנסייות אירופה בכמויות שלא היו מביישות שום מחלבה. ז'אן קלווין כתב במאה ה-16 ש"לא הגיוני שהיא הפיקה כמות כזאת" וש"אני לא מעז לחשוב איך בכלל השיגו את החלב" – מקום 2); ועד עורלתו של בייבי-ג'יזס (שמתם לב ודאי שאם ישו נולד ב-24 לדצמבר, השנה החדשה בעצם מתחילה לא ביום לידתו, אלא ביום מילתו. קלווין: "הם לא היו יכולים לתת לישו ללכת בלי לקחת חתיכה קטנה ממנו". – מקום 1).

3. ג'יי מיכאלסון, שעל ספרו כתבתי כאן, כותב יפה ב"הארץ" באנגלית על הרגשת היותנו "יהודים אמיתיים" – או לא. אחרי שהוא מונה את הבעיות שיש עם כל ניסיון להגדיר על פי קריטריונים חיצוניים מיהו יהודי אמיתי ומי לא, ואת הנזק שהעיסוק בזה מסב לקהילות יהודיות בארה"ב, קובע מיכאלסון כי

כדי שיהדות פרוגרסיבית תוכל להצליח היא חייבת להשליך ממנה את מיתוס האותנטיות שמבוסס על צורות "אמיתיות" שיהודים "אמיתיים" מאמינים בהן, ולהחליפה בהשקפה של אותנטיות הנמדדת על פי יושרה והתמדה אישית.

על פי מיכאלסון, אם כן, החוויה והכוונה הפנימית של היהודי היא שהופכת אותו ל"אמיתי" או לא. לכן יכול מיכאלסון לומר על יבוא פרקטיקות רוחניות זרות אל תוך היהדות ש"יהודים פרוגרסיבים לא עושים את מה שהם עושים כדי לסכן את האותנטיות של היהדות, אלא כדי לשמור עליה", שכן "יהודים אמתיים הם יהודים שעושים את יהדותם אמיתית עבורם."

4. ברברה ארנרייך, עיתונאית רצינית מארה"ב, כתבה ספר שיוצא נגד אובססית החשיבה החיובית, זאת אחרי שחלתה בסרטן השד ונמאס לה שמטיפים לה שהיא צריכה לחבק את הגידול. הנה ראיון שלה אצל ג'ון סטיוארט, וראיון שלה בכלכליסט.

5. על פי מחקר חדש ארצות המערב בהן האמונה הדתית גדולה ביותר הן גם אלו בהן המרקם החברתי הוא המעורער ביותר. כלומר ארה"ב. לכן הדת, על פי החוקר, גרגורי פול, איננה נטייה טבעית לאדם, אלא תגובה של האדם למצוקה. על פי פול "זה כנראה בלתי אפשרי לחברה בריאה מבחינה חברתית להיות דתית". טוב, אלו כמובן שטויות. בכ"א, סוזן בלקמור מדווחת.

6. השלט משמאל נתלה בניו-זינלנד לפני חג המולד. על ידי כנסייה. כן, הדתיים שם די נינוחים בקשר לדת שלהם. בהתחלה חשבתי שזה סר טעם ודי אדיוטי, אבל כאן טוען הארכידיאקון [תוקן] של הכנסייה (כנסייה אנגליקנית ששמה "כנסיית מתי-הקדוש-בעיר"!) שכל העניין הוא לצחוק על המחשבה שאלוהים הוא זכר שלכאורה עיבר את מריה על ידי יחסי מין. וואללה.

7. ראיון טוב של נעמי אלון עם יוסקה אחיטוב, על הטירוף המשיחי שאוחז בציונות הדתית בימינו. הראיון לא ערוך, אבל מציג תמונה חשובה מאוד על ההקצנה של התודעה המשיחית בקרב הסרוגים החל מאחרי מלחמת ששת הימים, כלומר: זה לא תמיד היה ככה וזה ודאי לא נגזר מההלכה. זאת פרשנות של תורתו של הראי"ה קוק ושל בנו הרצי"ה, שתודלקה על ידי המאורעות ההיסטורים של אז, ושמתרסקת על ידי המאורעות ההיסטוריים של ימינו. אחיטוב ממיין את הימין האורתודוקסי לסוגיו וזניו, ומבדיל בין ממלכתים לשאינם, משיחיים יותר ופחות וכו'. עקרון אחד שהוא מבהיר הוא ש

ההלכה היא לא שיש מושג של הלכה אובייקטיבית שהיא מנוטרלת מאידיאולוגיה. אין דבר כזה, עובדה שההלכה שמדברים עליה בחוגים החרדיים בחלק מהדברים שונה מההלכה שמדברים עליה בציונות הדתית, ושונה מזו של האורתודוקסיה המודרנית, וכולם מדברים בשם ההלכה.

8. הרצאה מתומצתת, של חמש דקות, של פרופ משה אידל על המקובל האקסטטי בן המאה ה-13, אברהם אבולעפיה:

9. צפו בזה:

ואחר כך נסו לומר שלוש פעמים בלי לצחוק: "ירושלים בירתנו המאוחדת לנצח נצחים".

10. הרב עובדיה בוכה בפני הרב שיינברג על כאבי הגב שלו, וזוקף אותן לגנות עוונותיו.

מה שמדהים לדעתי בקטע הזה הוא ששני הרבנים הגדולים האלה לא יכולים לתקשר ללא מתורגמנים.

11. זה לא קשור ישירות לרוחניות: פניה בעברית ובאנגלית של אמנסטי ישראל נגד החוק שאמור למנוע מפליטים להיכנס לישראל. באתר תוכלו לשלוח מכתב לשר הביטחון ושר הפנים. 

הצעת החוק כוללת הוראות שאינן עולות בקנה אחד עם המחויבויות הבינלאומיות של ישראל בעניין זכויות אדם, ובפרט זכויות פליטים ומבקשי מקלט. ההצעה מעלה שני קשיים מרכזיים: (1) הצעת החוק מפלילה באופן אוטומאטי כל כניסה בלתי מוסדרת לשטחה של מדינת ישראל מבלי להתחשב בנסיבות הכניסה; (2) הצעת החוק מקשה על אלו המופללים לפעול למען הסדרת מעמדם כפליטים.

היכולת שלנו לשכוח כי גרים היינו בארץ מצריים, כי פליטים היינו באירופה, ולהפנות עורף לאלו שהיום מצבם כמו שהיה שלנו אז, היא מדהימה. צריך למנוע את החוק הזה.

12. גם לא קשור ישירות: ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר.

13. ולסיום, ג'ון סטיוארט וחבר שדרניו מייעצים לטייגר וודס איזו דת תמחל הכי מהר על חטאיו הרבים:

The Daily Show With Jon Stewart	Mon – Thurs 11p / 10c
The Best F**king News Team Ever – Tiger Woods' Faith
www.thedailyshow.com
Daily Show Full Episodes Political Humor Health Care Crisis

 

[הבלוג חצה את קו חצי מיליון הצפיות. שיהיה עשור מגניב לכולנו]

בין גלעד שליט לאליעזר מלמד אולי נסתרה מעינינו התפתחות מעניינת שיכולות להיות לה בעתיד השלכות מעניינות לא פחות. אני מתכוון לפסיקה של בתי המשפט בבריטניה בשאלה ברוכת השנים הידוע בכינויה "מיהו יהודי". שכן לפני חודש נפל דבר בממלכה המאוחדת, כאשר בית משפט קבע שילד שיצא מתוך רחמה של אישה שעברה גיור קונסרבטיבי הוא יהודי לכל דבר. כתבה של שרה ליאל מלפני חודש מסכמת את העניין יפה:

הפרשה התעוררה כאשר נער בן 12, בן לאב יהודי דתי ולאם גיורת, ניסה להתקבל לבית הספר JFS שנוסד ב-1732 ונחשב לאחד ממרכזי הקהילה היהודית בצפון לונדון. במוסד לומדים כ-1,900 תלמידים, ורבים מבין המבקשים להתקבל אליו נדחים.

בבריטניה פועלים כ-7,000 בתי ספר דתיים – יהודיים, מוסלמיים, פרוטסטנטיים וקתוליים, שזוכים למימון מהמדינה. על פי חוק מ-2006, הם רשאים להעדיף מועמדים מדת מסוימת לפי קריטריונים שקבעו המועצות הדתיות. [… אבל] אמו של "מ" עברה גיור בבית כנסת רפורמי [כנראה קונסרבטיבי – ת.פ.] ומשום כך אינה יהודייה, וכך גם בנה, טענו מנהלי המוסד, שסירבו לקבל את הילד ללימודים.

המשפחה לא ויתרה, תבעה את בית הספר על אפליה, הפסידה במשפט, הגישה ערעור וזכתה בו בקיץ האחרון. בית המשפט לערעורים קבע בחודש יוני כי דחיית מועמדותו של התלמיד על בסיס בדיקת "יהדות האם" מהווה אפליה. "הדרישה ולפיה על התלמיד להוכיח את יהדותו על פי יהדות אמו היא מעין בחינה אתנית המפרה את חוק הגזע", נאמר בהחלטת בית המשפט. עוד נאמר כי מותר לבי"ס יהודי להעדיף קבלת תלמידים יהודים, אולם תנאי הקבלה אינם אמורים להיות תלויים בקשרי משפחה אלא באמונה. בית המשפט הוסיף כי את אותו רציונל ניתן גם להחיל על בית ספר קתולי ש"מסרב לקבל לשורותיו ילד שמקיים את מנהגי הנצרות, אך ששורשי משפחתו הם יהודיים".

המשפט האחרון הוא דוגמא מוחשית לבעייתיות שבפסיקה של השופטים הבריטים, שכן ברור ממנו ובכלל שהם פשוט לא מסוגלים להבין את המבנה הבסיסי של היהדות ושל ההלכה האורתודוקסית. כי היהדות, כפי שכל ילד בישראל יודע לשנן, היא גם דת וגם לאום. היהדות היא גם מעין משפחה גדולה ("בני ישראל", כלומר צאצאיו של יעקב) וגם סט של חוקים, מנהגים ואמונות, ושני הרבדים הללו שלובים זה בזה. לכן כאשר בית המשפט הבריטי קבע שיש לשפוט את העניין על פי אותו רציונל שבו שופטים מקרה נוצרי מקביל, הוא בעצם מכפיף את ההלכה היהודית לרציונל הנוצרי, ובצורה שהיא או חסרת מודעות או חסרת התחשבות.

מה שקורה הוא שבעצם בית המשפט עונה כאן את התשובה הנוצרית לשאלה היהודית, כי לבחון את דתו של אדם על פי אמונתו, לומר שדתו תלויה לא "בקשרי משפחה אלא באמונה", זה לעשות מעשה שהוא עתיק כימי פאולוס ומבחינת היהדות באותה מידה בלתי הוגן. הדבר דומה לשופט כדורגל שיפסול סל של שחקן כדורסל מפני שהוא נגע בכדור בידיים. נכון, בשני המקרים מדובר באנשים שמשחקים בכדור, אבל מדובר כמובן בשני משחקים שונים, בעלי הגיון פנימי וחוקים שונים. (הצעד המקביל הבא יהיה לקרוא לכדורגל "כדורסל האמיתי").

למעשה משפחתו של הנער הדחוי ניצלה את העובדה שמערכת המשפט המודרני, כמו המדינה הדמוקרטית בכלל, צמחו מתוך הנצרות, ועל כן מתנהלים עם כל חילוניותם על פי ההגיון הנוצרי. וההגיון הנוצרי אומר, אם לנסח את זה בפשטות, שמה שבחוץ לא משנה, משנה רק מה שבפנים. לכן על המצוות אפשר לוותר, אבל צריך גם צריך להאמין. לכן הבשורה הטובה (בין אם היא ישועתו של המשיח, בין אם היא החשיבה הרציונלית ובין אם היא הדמוקרטיה הליברלית) הינה פתוחה לכל העמים, ובלבד שכל העמים יאבדו את מאפייניהם האידיוסינקרטים המבדילים אותם אלו מאלו.*

שלא תהיה טעות: אני לא חושב שאותו נער הוא פחות יהודי או יהודי פחות טוב מגלעד שליט או מאליעזר מלמד, ואני די בטוח שאין שום קסם בגיור האורתודוקסי שהופך אדם ליהודי ושאינו קיים בזה הקונסרבטיבי או הרפורמי. ממילא בשאלת מיהו יהודי הכריעו רוב היהודים כיום שאין הדבר כרוך בקבלת עול תורה ומצוות, וכמו השופט חיים כהן זי"ע אני חושב שמי שמפגין זיקה ורצון אמיתיים להשתייך לעם היהודי – בפנים.

יחד עם זאת אם מותר לבית ספר פרוטסטנטי לא לקבל בין תלמדיו קתולי, ראוי שיהיה מותר לבית ספר אורתודוקסי לא לקבל לשורותיו קונסרבטיבי. בכל זאת, בשביל זה יש בתי ספר פרטיים: כדי לממש את זכותנו הטבעית לקסנופוביה, להדרת האחר ולאזור סטרילי ובלתי-מאתגר אמונית, לא? תשאלו כל חרדי או תושב התנחלות-בוטיק. אבל כן, ראוי שיהיה מותר לדת מסויימת לקבוע מי ילמד במוסדותיה הפרטיים.

אז כך היה כבר לפני חודש, ולפני שבוע דחה בית המשפט העליון בבריטניה את עתירת ביה"ס היהודי ההוא ובזאת קיבל את עמדת קודמו. כלומר העניין סגור. על כך אמר סיימון הוכהאוזר, נשיא הארגון היהודי הבריטי האותודוכסי "יונייטד סינגוג": "עתה אנו מחוייבים להגדרה לא-יהודית למיהו יהודי". הוא צודק. 

אבל העניין גדול מהבעיה הפרטית של בית הספר ההוא בברטיניה. המרכיב "המשפחתי" בזהות היהודית הוא כאמור הצד של הלאום בצירוף היהודי כל כך של דת ולאום. לעומת כל מני קולות שנשמעים פה ושם אני בהחלט חושב שהיהדות אינה רק דת אלא גם לאום, ואני חושב שלא קשה לראות את זה: יהודים לא דתיים משייכים עצמם לעם היהודי באופן מובן מאליו, ותודעה עצמית היא עניין בעל משמעות רבה בדברים הללו (קל וחומר אם תודעה עצמית כזו מתקיימת בצורות שונות כבר כ-3000 שנה).

מהבחינה הזאת חשוב להבין מה משמעותה של פסיקת בית המשפט העליון בבריטניה. בית המשפט שם, על פי ההגיון הנוצרי בואכה חילוני-דמוקרטי שבו הוא מחזיק, מתייחס אל היהדות רק כדת, וככזו כדת שמעוצבת על פי הדגם הנוצרי, דהיינו: אמונה. על כן כמובן שאפלייה על בסיס קשרי דם היא בשבילו בלתי-הגיונית, שלא לומר בלתי-מוסרית.

משמעות תפיסת העולם הזאת תתחוור לנו ביתר בהירות אם וכאשר חלילה לא תחולק הארץ הזאת לשתי מדינות ויעלה באירופה ובארה"ב הרעיון הליברלי, הדמוקרטי והרציונלי כל כך של "מדינת כל אזרחיה". ייתכן שאז יהיה קשה מאוד לממשלות המדינות הנוצריות, כמו גם לדעת הקהל בהן, להבין את ההתעקשות היהודית על מדינה נפרדת. "מה מפריע לכם," הן תשאלנה, "אם תהיה מסגרת אחת דמוקרטית בה תוכלו כמובן לשמור על דתכם, ולידכם יחיו ערבים כאזרחים שווי זכויות שגם הם כמובן יהיו יכולים להמשיך להיות נוצרים או מוסלמים?"

כשנציגי ישראל ינסו להגן על עמדתם שהיהדות היא גם לאום, וככזה ראויה לטריטוריה שאת גבולותיה מגדירות חלוקות אתניות, יתקל הדבר בחומות של חוסר הבנה, או גרוע מכך, של בוז. עבור המערב החופש להאמין במה שאתה רוצה הוא כמעט כל מה שמגדיר חופש דת (על זה נלחמו באירופה מאות שנים) – כלומר עבורם חופש דת בשום אופן אינו החופש לדחות את מי שדם זר זורם בעורקיו, או החופש לייסד (מה שבמערב נתפס כ)תיאוקרטיה.

היהדות נמצאת אם כן בבעיה: דחיית התפיסה האתנית-משפחתית שלה פירושה מחיקת חלק חשוב מזהותה, ומאידך התעקשות על המימד הזה (לפחות בגרסה האורתודוקסית שלו) מובילה אותה לחיכוך בלתי נמנע עם המערב הליברלי (הד נוסף לכך היה אפשר לקבל גם בדו"ח האחרון של מחלקת המדינה האמריקאית, שקבע שישראל מפלה אזרחים על בסיס דתי). הבעיה של בית המשפט הבריטי היא שהוא ניגש ליהדות עם כלים נוצריים. הבעיה של היהדות היא שהיא חיה בעולם שכליו נוצריים. חשוב שנבין את שתי הבעיות האלה, מפני שאם לא ניזהר יום אחד הן יהפכו לבעיותיה של המדינה היהודית.

—

* אכן, היה זה קאנט שקבע שעלינו רק להפנים את המעבר "אט אט של אמונת-הכנסייה לדת תבונה כללית" (מתוך הדת בגבולות התבונה בלבד), כלומר לדידו הנצרות מובילה בצורה אורגנית לדת תבונית (למעשה, הוא חושב שצריך פשוט לנקות ממנה את שאריות היהדות שדבקו בה!). הציטוט הזה נמצא בהקדמה של כריסטוף שמידט לספר האלוהים לא יאלם דום: המודרנה היהודית והתיאולוגיה הפוליטית (עורך: כריסטוף שמידט, ואן-ליר והקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 8-9), שמסכם: "ההבדל בין הנצרות, שמושתתת על חוקת הרוח והאהבה הפנימית, לבין היהדות, שמושתתת על חוקים חיצוניים, מכתיב את אופי המסלול של החילון כחילון נוצרי (פרוטסטנטי). תיאור ההבדל הזה אצל קאנט טומן בחובו את המפתח להבנת המתח בין התרבות היהודית לתרבות הכללית."