1. לפני חודש פרסם מכון PEW סקר נוסף על מצב הדתיות בארה"ב (שנערך בקרב מעל 4000 אמריקאים), והממצאים מעניינים, גם חלקם אם צפויים במקצת. ניחשתם נכון: הניו-אייג' בעלייה. שימו לב למשל לעיגולי הפסטל משמאל: נתחים נאים מהנוצרים מאמינים באסטרולוגיה. טוב, תאמרו, זה כסף קטן, מי לא מאמין באסטרולוגיה? אבל לבד מזה על פי הסקר 22% מהנוצרים מאמינים בגלגול נשמות. זה כבר ממש מנוגד לציור היפה שבו אנחנו עולים לגן-עדן פוגשים את ישו, לא? 23% מהאוכלוסיה הכללית חושבים שיוגה היא תרגול טוב לנשמה, לא רק לגוף, ו- 26% מאמינים שיש אנרגיה רוחנית בעצמים חומריים. אגב, בקרב הפרוטסטנטים השחורים, ההיספנים, הצעירים, הדמוקרטים והליברלים האחוזים הם הגבוהים ביותר לאמונות הללו.

בעוד הדוגמה הנוצרית מתרופפת, המגע הישיר עם האלוהות דווקא בעליה: 49% מעידים כי חוו חוויה מיסטית! (שהוגדרה, אגב, כ"רגע של תובנה דתית או התעוררות".) וזה הרבה יותר גבוה מאשר אי פעם בעבר, שימו לב לגרף הבא:
 

וזה כבר באמת מעניין. כי אפשר להסביר את הנתונים הללו בשתי דרכים: או שהירח בבית השביעי ויופיטר מיושר עם מאדים, כלומר פשוט נכנסנו אל עידן הדלי, 2012 בפתח והרוחניקים במתח, "העידן החדש" מפסיק להיות שם מותג ובאמת מגיע וכו' וכו' וכו', או שננסה למצוא הסבר נטורליסטי יותר לענין.

הנה ההסבר שאני מציע. זה שהמערב עובר מפנה סובייקטיבי, זה כבר הסכמנו, נכון? אז במסגרת המפנה הזה אנשים מתחילים כידוע להתעניין יותר בפנימיות שלהם, ב"חלל הפנימי" שלהם, ב"עומקים" שהם מגלים בחוויתם הסובייקטיבית. המימד הסובייקטיבי גם הולך והופך חשוב יותר ויותר עבור כולנו. הוא מה שנחשב עבורנו הכי, יותר מהמעמד שלנו או התפקידים הושנים שלנו. עכשיו, מה קורה כשאנחנו מחשיבים יותר את המימד הפנימי? הרבה דברים, אבל גם דבר פשוט מאוד: אנחנו מודעים יותר לעצמנו. פשוט איכפת לנו, אז אנחנו מתבוננים. ומה קורה כשאנחנו מתבוננים בעצמנו? לא יודעים?

נסו את זה עכשיו: היו מודעים לכך שאתם מתבוננים במסך המחשב שמולכם. יפה לא? פתאום הפכתם מודעים לעצמכם, להווה, לקיום עצמו. התעוררתם. ומה היה קודם? לא הייתם מודעים לעצמכם. לא אכנס כאן לעניין בהרחבה, אבל הנקודה היא שהמודעות שלנו עובדת בצורה רפלקטיבית, ועבודתה גם מתעצמת ככל שהיא יותר רפלקטיבית. כאשר אנחנו מודעים לעצמנו אנחנו יותר מודעים. לעצמנו. ובכלל. כלומר עצם ההתבוננות שלנו, כאן, עכשיו, במה שקורה, מעוררת אותנו למה שקורה. וזה העניין: התעצמות החשיבות שאנחנו מקנים לעולמנו הפנימי מגדילה את המודעות שלנו לעולמנו הפנימי, והגדלת המודעות שלנו לעולמנו הפנימי מעצימה את החוויה שלנו של עולמנו הפנימי. וזה מה שמביא אותנו לרגשות ותובנות דתיות יותר גדולות ורבות. כן: עצם המודעות מאפשרת ומזמנת חוויה. ככה פועלת התודעה שלנו. זה לפחות ההסבר שלי.

אגב, בקרב האוונגליסטים הלבנים והפרוטסטנטים השחורים 70% חוו חוויה מיסטית. למה? ברור: האוונגליסטים שמים במרכז דתיותם את החוויה הישירה של רוח הקודש. זה חשוב להם ולעיתים הכרחי מבחינתם כדי להיות נוצרי טוב. וגם אם הם לא חוו, הם יאמרו שחוו. והשחורים? נו, הגוספל וכל הג'אז הזה. יודעים ליצור התלהבות דתית.

ועוד פרט מעניין: בקרב שמרנים חוויות מיסטיות נפוצות יותר (55%) מאשר בקרב ליברלים (50%), ושני אלה משאירים הרחק מאחור את האוכלוסייה הממוצעת (moderates – 43%). למה? לדעתי השמרנים פשוט לוקחים את דתם ברצינות, ורצינות היא מרכיב חשוב בהתעוררות חוויה דתית אינטנסיבית. והליברלים? טוב, הרפייה היא גם מרכיב חשוב, ונראה לי שליברלים גם מרשים לעצמם גיוון גדול יותר בפרקטיקות הדתיות שלהם, וזה גם עוזר.

2. מתחילתה אהבה הנצרות לאסוף מזכרות מקדושיה. עצמות, חלקי לבוש, כל דבר קטן שהיה אי פעם במגע עם מישהו שהיה אי פעם במגע עם אלוהים יכול היה לזכות למעמד של "Relic" ולהפוך מוקד משיכה לעולי רגל. אכן, את המרצ'נדייזינג המציאו מזמן. במאמר המשעשע הבא מונה המחבר, David Farley (שחיבר גם ספר בעניין) את עשרת העצמים הקדושים ביותר בהיסטוריה הנוצרית: החל מהשמיכי בה ישו התכרבל כתינוק (מקום 10); דרך דמעותיו של ישו (דמעות שונות שנשמרו במקומות שונים. על פי הכותב היו כל כך הרבה דמעות-ישו בכנסיות באירופה בימי הביניים שבימיו הפחות טובים של ישו בטח היתה התרוצצות לא קטנה בקרב השליחים בנסיון לתפוס אותן בנוטפן – מקום 3); דרך חלב האם של מריה (שגם נשפך בכנסייות אירופה בכמויות שלא היו מביישות שום מחלבה. ז'אן קלווין כתב במאה ה-16 ש"לא הגיוני שהיא הפיקה כמות כזאת" וש"אני לא מעז לחשוב איך בכלל השיגו את החלב" – מקום 2); ועד עורלתו של בייבי-ג'יזס (שמתם לב ודאי שאם ישו נולד ב-24 לדצמבר, השנה החדשה בעצם מתחילה לא ביום לידתו, אלא ביום מילתו. קלווין: "הם לא היו יכולים לתת לישו ללכת בלי לקחת חתיכה קטנה ממנו". – מקום 1).

3. ג'יי מיכאלסון, שעל ספרו כתבתי כאן, כותב יפה ב"הארץ" באנגלית על הרגשת היותנו "יהודים אמיתיים" – או לא. אחרי שהוא מונה את הבעיות שיש עם כל ניסיון להגדיר על פי קריטריונים חיצוניים מיהו יהודי אמיתי ומי לא, ואת הנזק שהעיסוק בזה מסב לקהילות יהודיות בארה"ב, קובע מיכאלסון כי

כדי שיהדות פרוגרסיבית תוכל להצליח היא חייבת להשליך ממנה את מיתוס האותנטיות שמבוסס על צורות "אמיתיות" שיהודים "אמיתיים" מאמינים בהן, ולהחליפה בהשקפה של אותנטיות הנמדדת על פי יושרה והתמדה אישית.

על פי מיכאלסון, אם כן, החוויה והכוונה הפנימית של היהודי היא שהופכת אותו ל"אמיתי" או לא. לכן יכול מיכאלסון לומר על יבוא פרקטיקות רוחניות זרות אל תוך היהדות ש"יהודים פרוגרסיבים לא עושים את מה שהם עושים כדי לסכן את האותנטיות של היהדות, אלא כדי לשמור עליה", שכן "יהודים אמתיים הם יהודים שעושים את יהדותם אמיתית עבורם."

4. ברברה ארנרייך, עיתונאית רצינית מארה"ב, כתבה ספר שיוצא נגד אובססית החשיבה החיובית, זאת אחרי שחלתה בסרטן השד ונמאס לה שמטיפים לה שהיא צריכה לחבק את הגידול. הנה ראיון שלה אצל ג'ון סטיוארט, וראיון שלה בכלכליסט.

5. על פי מחקר חדש ארצות המערב בהן האמונה הדתית גדולה ביותר הן גם אלו בהן המרקם החברתי הוא המעורער ביותר. כלומר ארה"ב. לכן הדת, על פי החוקר, גרגורי פול, איננה נטייה טבעית לאדם, אלא תגובה של האדם למצוקה. על פי פול "זה כנראה בלתי אפשרי לחברה בריאה מבחינה חברתית להיות דתית". טוב, אלו כמובן שטויות. בכ"א, סוזן בלקמור מדווחת.

6. השלט משמאל נתלה בניו-זינלנד לפני חג המולד. על ידי כנסייה. כן, הדתיים שם די נינוחים בקשר לדת שלהם. בהתחלה חשבתי שזה סר טעם ודי אדיוטי, אבל כאן טוען הארכידיאקון [תוקן] של הכנסייה (כנסייה אנגליקנית ששמה "כנסיית מתי-הקדוש-בעיר"!) שכל העניין הוא לצחוק על המחשבה שאלוהים הוא זכר שלכאורה עיבר את מריה על ידי יחסי מין. וואללה.

7. ראיון טוב של נעמי אלון עם יוסקה אחיטוב, על הטירוף המשיחי שאוחז בציונות הדתית בימינו. הראיון לא ערוך, אבל מציג תמונה חשובה מאוד על ההקצנה של התודעה המשיחית בקרב הסרוגים החל מאחרי מלחמת ששת הימים, כלומר: זה לא תמיד היה ככה וזה ודאי לא נגזר מההלכה. זאת פרשנות של תורתו של הראי"ה קוק ושל בנו הרצי"ה, שתודלקה על ידי המאורעות ההיסטורים של אז, ושמתרסקת על ידי המאורעות ההיסטוריים של ימינו. אחיטוב ממיין את הימין האורתודוקסי לסוגיו וזניו, ומבדיל בין ממלכתים לשאינם, משיחיים יותר ופחות וכו'. עקרון אחד שהוא מבהיר הוא ש

ההלכה היא לא שיש מושג של הלכה אובייקטיבית שהיא מנוטרלת מאידיאולוגיה. אין דבר כזה, עובדה שההלכה שמדברים עליה בחוגים החרדיים בחלק מהדברים שונה מההלכה שמדברים עליה בציונות הדתית, ושונה מזו של האורתודוקסיה המודרנית, וכולם מדברים בשם ההלכה.

8. הרצאה מתומצתת, של חמש דקות, של פרופ משה אידל על המקובל האקסטטי בן המאה ה-13, אברהם אבולעפיה:

9. צפו בזה:

ואחר כך נסו לומר שלוש פעמים בלי לצחוק: "ירושלים בירתנו המאוחדת לנצח נצחים".

10. הרב עובדיה בוכה בפני הרב שיינברג על כאבי הגב שלו, וזוקף אותן לגנות עוונותיו.

מה שמדהים לדעתי בקטע הזה הוא ששני הרבנים הגדולים האלה לא יכולים לתקשר ללא מתורגמנים.

11. זה לא קשור ישירות לרוחניות: פניה בעברית ובאנגלית של אמנסטי ישראל נגד החוק שאמור למנוע מפליטים להיכנס לישראל. באתר תוכלו לשלוח מכתב לשר הביטחון ושר הפנים. 

הצעת החוק כוללת הוראות שאינן עולות בקנה אחד עם המחויבויות הבינלאומיות של ישראל בעניין זכויות אדם, ובפרט זכויות פליטים ומבקשי מקלט. ההצעה מעלה שני קשיים מרכזיים: (1) הצעת החוק מפלילה באופן אוטומאטי כל כניסה בלתי מוסדרת לשטחה של מדינת ישראל מבלי להתחשב בנסיבות הכניסה; (2) הצעת החוק מקשה על אלו המופללים לפעול למען הסדרת מעמדם כפליטים.

היכולת שלנו לשכוח כי גרים היינו בארץ מצריים, כי פליטים היינו באירופה, ולהפנות עורף לאלו שהיום מצבם כמו שהיה שלנו אז, היא מדהימה. צריך למנוע את החוק הזה.

12. גם לא קשור ישירות: ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר.

13. ולסיום, ג'ון סטיוארט וחבר שדרניו מייעצים לטייגר וודס איזו דת תמחל הכי מהר על חטאיו הרבים:

The Daily Show With Jon Stewart	Mon – Thurs 11p / 10c
The Best F**king News Team Ever – Tiger Woods' Faith
www.thedailyshow.com
Daily Show Full Episodes Political Humor Health Care Crisis

 

[הבלוג חצה את קו חצי מיליון הצפיות. שיהיה עשור מגניב לכולנו]

בין גלעד שליט לאליעזר מלמד אולי נסתרה מעינינו התפתחות מעניינת שיכולות להיות לה בעתיד השלכות מעניינות לא פחות. אני מתכוון לפסיקה של בתי המשפט בבריטניה בשאלה ברוכת השנים הידוע בכינויה "מיהו יהודי". שכן לפני חודש נפל דבר בממלכה המאוחדת, כאשר בית משפט קבע שילד שיצא מתוך רחמה של אישה שעברה גיור קונסרבטיבי הוא יהודי לכל דבר. כתבה של שרה ליאל מלפני חודש מסכמת את העניין יפה:

הפרשה התעוררה כאשר נער בן 12, בן לאב יהודי דתי ולאם גיורת, ניסה להתקבל לבית הספר JFS שנוסד ב-1732 ונחשב לאחד ממרכזי הקהילה היהודית בצפון לונדון. במוסד לומדים כ-1,900 תלמידים, ורבים מבין המבקשים להתקבל אליו נדחים.

בבריטניה פועלים כ-7,000 בתי ספר דתיים – יהודיים, מוסלמיים, פרוטסטנטיים וקתוליים, שזוכים למימון מהמדינה. על פי חוק מ-2006, הם רשאים להעדיף מועמדים מדת מסוימת לפי קריטריונים שקבעו המועצות הדתיות. [… אבל] אמו של "מ" עברה גיור בבית כנסת רפורמי [כנראה קונסרבטיבי – ת.פ.] ומשום כך אינה יהודייה, וכך גם בנה, טענו מנהלי המוסד, שסירבו לקבל את הילד ללימודים.

המשפחה לא ויתרה, תבעה את בית הספר על אפליה, הפסידה במשפט, הגישה ערעור וזכתה בו בקיץ האחרון. בית המשפט לערעורים קבע בחודש יוני כי דחיית מועמדותו של התלמיד על בסיס בדיקת "יהדות האם" מהווה אפליה. "הדרישה ולפיה על התלמיד להוכיח את יהדותו על פי יהדות אמו היא מעין בחינה אתנית המפרה את חוק הגזע", נאמר בהחלטת בית המשפט. עוד נאמר כי מותר לבי"ס יהודי להעדיף קבלת תלמידים יהודים, אולם תנאי הקבלה אינם אמורים להיות תלויים בקשרי משפחה אלא באמונה. בית המשפט הוסיף כי את אותו רציונל ניתן גם להחיל על בית ספר קתולי ש"מסרב לקבל לשורותיו ילד שמקיים את מנהגי הנצרות, אך ששורשי משפחתו הם יהודיים".

המשפט האחרון הוא דוגמא מוחשית לבעייתיות שבפסיקה של השופטים הבריטים, שכן ברור ממנו ובכלל שהם פשוט לא מסוגלים להבין את המבנה הבסיסי של היהדות ושל ההלכה האורתודוקסית. כי היהדות, כפי שכל ילד בישראל יודע לשנן, היא גם דת וגם לאום. היהדות היא גם מעין משפחה גדולה ("בני ישראל", כלומר צאצאיו של יעקב) וגם סט של חוקים, מנהגים ואמונות, ושני הרבדים הללו שלובים זה בזה. לכן כאשר בית המשפט הבריטי קבע שיש לשפוט את העניין על פי אותו רציונל שבו שופטים מקרה נוצרי מקביל, הוא בעצם מכפיף את ההלכה היהודית לרציונל הנוצרי, ובצורה שהיא או חסרת מודעות או חסרת התחשבות.

מה שקורה הוא שבעצם בית המשפט עונה כאן את התשובה הנוצרית לשאלה היהודית, כי לבחון את דתו של אדם על פי אמונתו, לומר שדתו תלויה לא "בקשרי משפחה אלא באמונה", זה לעשות מעשה שהוא עתיק כימי פאולוס ומבחינת היהדות באותה מידה בלתי הוגן. הדבר דומה לשופט כדורגל שיפסול סל של שחקן כדורסל מפני שהוא נגע בכדור בידיים. נכון, בשני המקרים מדובר באנשים שמשחקים בכדור, אבל מדובר כמובן בשני משחקים שונים, בעלי הגיון פנימי וחוקים שונים. (הצעד המקביל הבא יהיה לקרוא לכדורגל "כדורסל האמיתי").

למעשה משפחתו של הנער הדחוי ניצלה את העובדה שמערכת המשפט המודרני, כמו המדינה הדמוקרטית בכלל, צמחו מתוך הנצרות, ועל כן מתנהלים עם כל חילוניותם על פי ההגיון הנוצרי. וההגיון הנוצרי אומר, אם לנסח את זה בפשטות, שמה שבחוץ לא משנה, משנה רק מה שבפנים. לכן על המצוות אפשר לוותר, אבל צריך גם צריך להאמין. לכן הבשורה הטובה (בין אם היא ישועתו של המשיח, בין אם היא החשיבה הרציונלית ובין אם היא הדמוקרטיה הליברלית) הינה פתוחה לכל העמים, ובלבד שכל העמים יאבדו את מאפייניהם האידיוסינקרטים המבדילים אותם אלו מאלו.*

שלא תהיה טעות: אני לא חושב שאותו נער הוא פחות יהודי או יהודי פחות טוב מגלעד שליט או מאליעזר מלמד, ואני די בטוח שאין שום קסם בגיור האורתודוקסי שהופך אדם ליהודי ושאינו קיים בזה הקונסרבטיבי או הרפורמי. ממילא בשאלת מיהו יהודי הכריעו רוב היהודים כיום שאין הדבר כרוך בקבלת עול תורה ומצוות, וכמו השופט חיים כהן זי"ע אני חושב שמי שמפגין זיקה ורצון אמיתיים להשתייך לעם היהודי – בפנים.

יחד עם זאת אם מותר לבית ספר פרוטסטנטי לא לקבל בין תלמדיו קתולי, ראוי שיהיה מותר לבית ספר אורתודוקסי לא לקבל לשורותיו קונסרבטיבי. בכל זאת, בשביל זה יש בתי ספר פרטיים: כדי לממש את זכותנו הטבעית לקסנופוביה, להדרת האחר ולאזור סטרילי ובלתי-מאתגר אמונית, לא? תשאלו כל חרדי או תושב התנחלות-בוטיק. אבל כן, ראוי שיהיה מותר לדת מסויימת לקבוע מי ילמד במוסדותיה הפרטיים.

אז כך היה כבר לפני חודש, ולפני שבוע דחה בית המשפט העליון בבריטניה את עתירת ביה"ס היהודי ההוא ובזאת קיבל את עמדת קודמו. כלומר העניין סגור. על כך אמר סיימון הוכהאוזר, נשיא הארגון היהודי הבריטי האותודוכסי "יונייטד סינגוג": "עתה אנו מחוייבים להגדרה לא-יהודית למיהו יהודי". הוא צודק. 

אבל העניין גדול מהבעיה הפרטית של בית הספר ההוא בברטיניה. המרכיב "המשפחתי" בזהות היהודית הוא כאמור הצד של הלאום בצירוף היהודי כל כך של דת ולאום. לעומת כל מני קולות שנשמעים פה ושם אני בהחלט חושב שהיהדות אינה רק דת אלא גם לאום, ואני חושב שלא קשה לראות את זה: יהודים לא דתיים משייכים עצמם לעם היהודי באופן מובן מאליו, ותודעה עצמית היא עניין בעל משמעות רבה בדברים הללו (קל וחומר אם תודעה עצמית כזו מתקיימת בצורות שונות כבר כ-3000 שנה).

מהבחינה הזאת חשוב להבין מה משמעותה של פסיקת בית המשפט העליון בבריטניה. בית המשפט שם, על פי ההגיון הנוצרי בואכה חילוני-דמוקרטי שבו הוא מחזיק, מתייחס אל היהדות רק כדת, וככזו כדת שמעוצבת על פי הדגם הנוצרי, דהיינו: אמונה. על כן כמובן שאפלייה על בסיס קשרי דם היא בשבילו בלתי-הגיונית, שלא לומר בלתי-מוסרית.

משמעות תפיסת העולם הזאת תתחוור לנו ביתר בהירות אם וכאשר חלילה לא תחולק הארץ הזאת לשתי מדינות ויעלה באירופה ובארה"ב הרעיון הליברלי, הדמוקרטי והרציונלי כל כך של "מדינת כל אזרחיה". ייתכן שאז יהיה קשה מאוד לממשלות המדינות הנוצריות, כמו גם לדעת הקהל בהן, להבין את ההתעקשות היהודית על מדינה נפרדת. "מה מפריע לכם," הן תשאלנה, "אם תהיה מסגרת אחת דמוקרטית בה תוכלו כמובן לשמור על דתכם, ולידכם יחיו ערבים כאזרחים שווי זכויות שגם הם כמובן יהיו יכולים להמשיך להיות נוצרים או מוסלמים?"

כשנציגי ישראל ינסו להגן על עמדתם שהיהדות היא גם לאום, וככזה ראויה לטריטוריה שאת גבולותיה מגדירות חלוקות אתניות, יתקל הדבר בחומות של חוסר הבנה, או גרוע מכך, של בוז. עבור המערב החופש להאמין במה שאתה רוצה הוא כמעט כל מה שמגדיר חופש דת (על זה נלחמו באירופה מאות שנים) – כלומר עבורם חופש דת בשום אופן אינו החופש לדחות את מי שדם זר זורם בעורקיו, או החופש לייסד (מה שבמערב נתפס כ)תיאוקרטיה.

היהדות נמצאת אם כן בבעיה: דחיית התפיסה האתנית-משפחתית שלה פירושה מחיקת חלק חשוב מזהותה, ומאידך התעקשות על המימד הזה (לפחות בגרסה האורתודוקסית שלו) מובילה אותה לחיכוך בלתי נמנע עם המערב הליברלי (הד נוסף לכך היה אפשר לקבל גם בדו"ח האחרון של מחלקת המדינה האמריקאית, שקבע שישראל מפלה אזרחים על בסיס דתי). הבעיה של בית המשפט הבריטי היא שהוא ניגש ליהדות עם כלים נוצריים. הבעיה של היהדות היא שהיא חיה בעולם שכליו נוצריים. חשוב שנבין את שתי הבעיות האלה, מפני שאם לא ניזהר יום אחד הן יהפכו לבעיותיה של המדינה היהודית.

—

* אכן, היה זה קאנט שקבע שעלינו רק להפנים את המעבר "אט אט של אמונת-הכנסייה לדת תבונה כללית" (מתוך הדת בגבולות התבונה בלבד), כלומר לדידו הנצרות מובילה בצורה אורגנית לדת תבונית (למעשה, הוא חושב שצריך פשוט לנקות ממנה את שאריות היהדות שדבקו בה!). הציטוט הזה נמצא בהקדמה של כריסטוף שמידט לספר האלוהים לא יאלם דום: המודרנה היהודית והתיאולוגיה הפוליטית (עורך: כריסטוף שמידט, ואן-ליר והקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 8-9), שמסכם: "ההבדל בין הנצרות, שמושתתת על חוקת הרוח והאהבה הפנימית, לבין היהדות, שמושתתת על חוקים חיצוניים, מכתיב את אופי המסלול של החילון כחילון נוצרי (פרוטסטנטי). תיאור ההבדל הזה אצל קאנט טומן בחובו את המפתח להבנת המתח בין התרבות היהודית לתרבות הכללית."

 

בגליון האחרון של אדם עולם (9, דצמבר 2009 – ינואר 2010), כתב עת לא רע בכלל של התנועה האנתרופוסופית בארץ (שאת עורכו, נועם שרון, ראיינתי כאן), ישנה כתבה מעניינת של מיה ענבר על הומוסקסואליות. ענבר מנסה לברר את יחסה של האנתרופוסופיה לעניין, ומקבלת תשובות שונות ואף סותרות. למה ככה? העניין הוא שרודולף שטיינר עצמו כפי הנראה לא התייחס ישירות לנושא, ומצד שני אפשר על פי תורתו לשער מה הוא היה אומר.

ולמה אפשר לשער? כי לשטיינר היתה מטאפיזיקה שלמה שכללה כוחות ועולמות בלתי נראים. מכיוון שעולמות אלה קשורים לאדם (בכל זאת, קוראים לזה אנתרופוסופיה), זאת בעצם סוג של אנתרופולוגיה, ועל כן כמובן שהיא משפיעה על האתיקה. כי כל אנתרופולוגיה היא כזו: אם למשל יש לנו אנתרופולוגיה מטריאליסטית לחלוטין, כלומר אנחנו חושבים שהאדם הוא אך ורק חומר, לא הגיוני שישנה לנו מאוד מה אותו חומר עושה עם עצמו (או לכל היותר: בלבד שלא יזיק או יכאיב). מצד שני, אם אנחנו חושבים שהאדם הוא, למשל, "צלם אלוהים", ברור שיש דברים שראוי שיעשה ויש שראוי שלא יעשה, בהתאם למושג שלנו של אלוהים (וכאן למשל הרמב"ם חושב אחרת מחז"ל וכו').

ושטיינר? שטיינר מציג אנתרופולוגיה שכוללת מגוון של "גופים" לבד מזה הפיזי. בין אלו יש כמובן את הנשמה, אבל ישנם גם כל מני רבדים אתריים ואסטרליים, הילות וכוחות, כיד "מדע הרוח" הטובה עליו. מה שמעניין בכתבה הוא חילוקי הדעות שמתגלים בין האנתרופוסופים, וזאת על רקע יחסם לאותה אנתרופולוגיה שטיינריסטית.

הנה למשל חן עתיד, מורה לאנתרופוסופיה כבר 15 שנים, שקובע כי

התקופה הנוכחית היא תקופה של חציית סף […] החצייה הראשונית היא מהפיזי אל האתרי. […] מי שעושה עבודה רוחנית 'נכונה', כמו ששטיינר קורא לה, עבודה שמובילה לחופש, מפתח בהדרגה מודעות לכוחות אתריים. […] לעומת זאת, אדם יכול, בצורה בלתי מודעת, לחוש את הכוחות האתריים שבתוכו בלי להבין את ההקשר הרחב שלהם. בעוד ההפרדה בין נפש לגוף פיזי היא ברורה, קשה לדעת לאן לשייך את התחושה האתרית. […] וכך, משהו מהגוף האתרי מקרין לתודעה את המיניות ההופכית, נחווה כחוויה פיזית ויוצר בלבול בתחום המיני.

כלומר ההומוסקסואליות היא בלבול הנגרם מזיהוי לא נכון של הגוף האתרי. בלבול איננו חטא, אבל ברור שזה גם לא משהו שצריך להשלים איתו.

לעומתו יפתח בן אהרון, משורר ומורה לאנתרופוסופיה, נתלה גם הוא בייחודיותה של התקופה הנוכחית, אבל פרשנותו שונה:

עידן נפש התודעה [הוא עידננו על פי דבריו – ת.פ.] מבקש מאיתנו לפעול מתוך הממשות, לחיות את ה'אני' שלנו במקום האמיתי והעכשווי, כפי שהגורל הציב אותנו […] ב[עידן ]נפש התודעה המעטפות הגופניות-נפשיות הופכות להיות פחות רלוונטיות. […] כשמדובר בזוגיות חד-מינית, יכול להיות מצב שבספירת ה'אני', ההשלמה של אדם מסויים צריכה לבוא בצורה אחרת, לא מהמין השני. זהו 'אני' הזקוק למפגש עם 'אני' ספציפי בן אותו המין, לצורך השלמה של הקארמה.

מה קורה כאן? בן אהרון מוותר על המטאפיזיקה של "המעטפות" האתריות למיניהן לטובת מסגרת של גורל, או קארמה. ההבדל המהותי בין ראיית האדם כנתון בתוך מעטפות אתריות לראייתו כנתון בתוך טלאולוגיה של גורל היא שהגורל יכול להיות אישי או אינדבידואלי לגמרי. כלומר אותו אדם לא יכול בעצם "לטעות", כי הוא לא יוצא נגד מציאות אובייקטיבית ("התבלבלת! הגוף האתרי שלך הוא כזה ואתה עושה אחרת!") אלא מטפל בגורלו האידיאוסינקרטי ("כפי הנראה בגלגול הזה עליך להשלים מעגל קרמטי על ידי התמודדות עם אהבה חד מינית. שיהיה בהצלחה."). זהו גורלו וגורל אין ברירה אלא למצות, וכך מוכשרת הדרך לזוגיות הומוסקסואלית.

את העמדה האחרונה מקצין המרואיין-המומחה האחרון בכתבה, דני אמן (יועץ ביוגרפי ומייסד בית הספר לייעוץ ביוגרפי בישראל): באשר להומוסקסואלים, הוא אומר, 

מדובר באנשים שמתמודדים עם גורל אינדבידואלי שיכול לקבל צורות שונות. צריך לכבד וללוות אותם באהבה, ולא בניסיון להתאים אותם לקנוונציה או מסורת.

חד לחלק: הגופים האתריים עפים, עברנו לתמיכה חסרת תנאים וחיבוקים.

אז מה ראינו כאן? כמו דתות ותיקות ממנה בהרבה, נאלצת האנתרופוסופיה להתמודד עם ההכשר המובן מאיליו כמעט שנותנת התרבות המערבית בזמננו למיניות הומוסקסואלית, ובכלל זה גם עם הרגשתם הכנה של רוב חבריה שעם כל הכבוד למעטפות אתריות, אם שני גברים או שתי נשים אוהבים מאוד אלו את אלו, זה לא באמת יכול להיות דבר רע. ומה שנחמד הוא שבדרך ההתמודדות שניתן לראות כאן אפשר למצוא שתי הקבלות נאות להתמודדות של היהדות עם המודרנה:

1. כמו הרב קוק, גם שטיינר הושפע מאוד מהפילוסופיה ההגלינית. כפי שהראי"ה יכול להכשיר (זמנית) פריצת גדרות הלכתיות בשם הדיאלקטיקה ההיסטורית, ניתן גם לחסידיו של שטיינר לשלב את ההלכה השטיינריסטית, שהיא המטאפיזיקה שלו, בתוך המסגרת ההיסטורית (שכאמור ממילא מאוד חשובה לשטיינר), וכך להסביר למה עכשיו לא נורא מה שבעבר היה (כנראה) מאוד לא מומלץ.

2. אבל לא כולם הרב קוק כמובן, וממילא גם מצטיירת כאן גם חלוקה יהודית מאוד בקרב האנתרופוסופים: חן עתיד הוא אורתודוקס. חוק זה חוק וגופים אתריים הם גופים אתריים. שטיינר לא דיבר סתם. הומואים: לימין שור. יפתח בן אהרון הוא קונסרבטיבי: נכון, בטח שגופים אתריים הם גופים אתריים, על זה אין כל ויכוח. אבל בתקופתנו, תקופת נפש-תודעה, הרי שהם פחות רלוונטיים, ומה שיותר רלוונטי הוא הגורל האינדבידואלי, הקארמה. ההלכה מתאימה עצמה למציאות, ואנחנו מוכנים לקבל יחסים הומוסקסואלים. דני אמן הוא רפורמי. הקונוונציה והמסורת הן עבורו הצעות נאות, אבל אין דבר העומד בפני האהבה. אפשר גם לחתן זוגות חד-מיניים.

אציין לסיום שהכתבה גם נפתחת בתיאור חתונתם של זוג גברים בקהילה אנתרופוסופית בארץ, כך שכפי הנראה ממילא המציאות חזקה מכל.

מזמן לא הגשתי לכם, קוראים יקרים, אסופה של לינקים מעניינים (העבודה העבודה העבודה) ולכן כמה מהם כאן קצת מיושנים, אבל לדעתי לא נס ליחם. קדימה:

1. ראשית כמה שיחות שהתקיימו בסוף אוקטובר ועלו לרשת ממש עכשיו. תחת הכותרת Rethinking Secularism: The power of religion in the public sphere דיברו ביחד וכל אחד לחוד כמה מענקי הרוח של זמננו: אחרון נפילי פרנקפורט יורגן הברמס, מר"ן צ'רלס טיילור, גברת ג'נדר טרבל ג'ודית באטלר והמרקסיסט השחור קורנל ווסט. כן, ניקח כמה שניות לנגב עם טישו את הבלגן שעשינו. ועכשיו הלינקים:
כל אחד מהם לחוד
דיון בין הברמס וטיילור
שמעתי בינתיים רק את הברמס וטיילור כל אחד לחוד. אצל הברמס קשה להבין מה הוא אומר (כלומר לא את הרעיונות, את המילים) וטיילור מציג שתי תפיסות שונות של secularism, שהוא חושב שאחת עדיפה על השנייה. המשך יבוא.

2. ואם כבר אודיו, אז ראיון מאוקטובר עם תומס מטצינגר בו הוא מציג את התיאוריה שלו (העצמי הוא מודל שמיוצר ע"י המוח). כתבתי עליו כאן. ותודה לאריאל שהפנה אותי אליו.

3. מצאתי ברשת (כאן ב-pdf) מאמר קלאסי של טום וולף מ-1976 על הניו-אייג': The 'Me' Decade and the Third Great Awakening. וולף עובר דרך סדנאות "שיפור עצמי" למיניהן ומתעד את החקירה-העצמית-תוך-פינוק-עצמי. לבד מהאנקדוטות שערכן בעיקר ארכיוני, הפסקאות הבאות הן היחידות שמחייבת קריאה לדעתי:

Whatever the Third Great Awakening amounts to, for better or for worse, will have to do with this unprecedented post-World War II American development: the luxury, enjoyed by so many millions of middling folk, of dwelling upon the self. At first glance, Shirley Polykoff's slogan—"If I've only one life, let me live it as a blonde!" —seems like merely another example of a superficial and irritating rhetorical trope (antanaclasis) that now happens to be fashionable among advertising copywriters.

But in fact the notion of "If I've only one life" challenges one of those assumptions of society that are so deep-rooted and ancient, they have no name—they are simply lived by. In this case: man's age-old belief in serial immortality. The husband and wife who sacrifice their own ambitions and their material assets in order to provide "a better future" for their children… the soldier who risks his life, or perhaps consciously sacrifices it, in battle… the man who devotes his life to some struggle for "his people" that cannot possibly be won in his lifetime… people (or most of them) who buy life insurance or leave wills… and, for that matter, most women upon becoming pregnant for the first time… are people who conceive of themselves, however unconsciously, as part of a great biological stream. Just as something of their ancestors lives on in them, so will something of them live on in their children… or in their people, their race, their community—for childless people, too, conduct their lives and try to arrange their postmortem affairs with concern for how the great stream is going to flow on. Most people, historically, have not lived their lives as if thinking, "I have only one life to live." Instead they have lived as if they are living their ancestors' lives and their offspring's lives and perhaps their neighbors' lives as well. They have seen themselves as inseparable from the great tide of chromosomes of which they are created and which they pass on. The mere fact that you were only going to be here a short time and would be dead soon enough did not give you the license to try to climb out of the stream and change the natural order of things. The Chinese, in ancestor worship, have literally worshiped the great tide itself, and not any god or gods. For anyone to renounce the notion of serial immortality, in the West or the East, has been to defy what seems like a law of Nature. Hence the wicked feeling—the excitement!—of "If I've only one life, let me live it as a ———!" Fill in the blank, if you dare.

4. ראיון מעניין אצל לונדון וקירשנבאום על כך שישנה עליה במספר הנשים העוזבות את החברה החרדית. שלומי דורון, שחוקר את העניין, מספר שהסיבה לעזיבה היא פעמים רבות המיאיסה בצורת החיים הדכאנית והמפלה כלפיהן הכוללת עבודה + לידה של 9 ילדים בממוצע. אחרי כל הבלגן שהיה סביב שרה איינפלד ויציאתה מחסידות גור, מעניין לשמוע את זה.

5. אבי לבקוביץ רב הפעלים מתמחה לאחרונה באיתור ווירדוז מגלומאנים ומשיחי צעצוע. הוא הפנה אותי אל ראיון מבדר (וידאו) עם פאר מלך המשיח, שמופיע גם בתמונה טובת הטעם משמאל (שלקוחה מכאן). ויש גם את האתר הזה, של אחד, עידן, שגם הוא המשיח.

6. קטעים מספר חדש, American Guru, על אנדרו כהן, מאת חסידיו לשעבר. הוא לא יוצא מזה טוב.

7. מאמר נאה על ההיסטוריה של הרוזנקרוצים באירופה.

8. ומאגודה סודית אחת למשניה: הספר החדש של דן בראון עוסק בבונים החופשיים. כאן תגלו עד כמה הוא מדייק ביחס לאגודה, ומה הוא המציא (התשובה: בסך הכל הוא דייק, הממזר).

9. נתונים על יותר ויותר אמריקאים שהופכים ל- unchurched believers: מאמינים ללא כנסייה, מבחירה כמובן.

10. אורי קציר מביא בבלוגו רשימה שאסף המשפטן עודד גדות של טרוריסטים יהודים. כחמישים גברים שרצחו 43 פלסטינאים ו-5 אזרחי ישראל, ביניהם ראש ממשלה אחד. הם כולם שומרי מצוות אורתודוקסים, אבל כמובן שזה בכלל לא קשור.

11. ב"משאל ראש השנה" של "תרבות וספרות" של "הארץ" שאלו אנשים על דלדולה של הרוח בשיראל. המשורר אמיר אור האשים את הניו-אייג':

ה"כאן ועכשיו", שבסבנטיז היה מחוז חפצם של מודטים טרנסצנדנטליים, נהפך למוטו של קייטנה רוחנית חדשה שבה החוויה האישית היא תכלית החיים. אם אתה כאן ועכשיו, לא משנה במה תמלא את חייך. העיקר שתהיה "קול" ותעביר לך את הזמן בכיף ובסיפוק: אכול ושתה, אחי, כי אין מחר. ולא שיש משהו רע באוכל, בכסף, בסקס, ובכל הפריפריה של העיסוק בהם. אבל אם כל מה שיש באדם הוא הגוף המתכלה והחומרים שסביבו, אדם לאדם מצרך. ולמה בעצם לא לחיות את הרגע? הרי בין כה וכה אי אפשר לשנות כלום.

זו רק פסקה אחת מהרשימה כמובן ואתם מוזמנים לקרוא את כולה. בתגובה לרשימה שלחתי מכתב למערכת והוא פורסם שבועיים לאחר מכן:

במשאל ראש השנה "על דלדולה של הרוח בישראל" מלין אמיר אור על "הקייטנה הרוחנית" של הניו-אייג', ומסיק ששקיעת הרוח בזמננו היא חסרת אחריות במיוחד מפני שהיא מצווה רק "לזרום" ולחוות את הרגע.
יש אמת במה שאור אומר, אבל זו אמת מאוד חד צדדית. הניו-אייג' הוא תופעה מגוונת ורבת רבדים, ולמרות שבהחלט אפשר לשמוע מכיוונן של סדנאות מדיטציה למיניהן את הקריאה "להרפות", ראוי לשים לב להקשר שבתוכה היא נשמעת. 
הלוך הרוח האתי שאנחנו רגילים אליו בחברה המערבית המודרנית הוא כזה של ציוויים, או במלים אחרות, זוהי אתיקה של פעולה, של מה ראוי ומה לא ראוי לעשות. בניגוד לאתוס הזה, ובדומה לאתיקה של יוון הקדומה למשל, הניו-אייג' מבקש לכונן אתיקה של הוויה, שבמרכזה עומדת השאלה מה ראוי ומה לא ראוי להיות. האתיקה הזאת, מעצם טבעה כמובן, עוסקת פחות בגיוס כוח אדם למבצעי הצלה או צדקה למיניהם, ויותר בטרנספורמציה פנימית. 
שלא כמו שאור טוען, אין כאן הפקרת האחריות, לא האישית ולא החברתית, אלא התבוננות עמוקה על מצבו של האדם ומעמדו הקיומי. נכון, זה לא מה שאנחנו רואים לרוב, אבל זה מפני שלרוב אנחנו רואים בני אדם ממוצעים, שרוחניות הניו-אייג היא להם לא יותר מאשר תחביב. האשמת הניו-אייג' בחטאיהם משולה לטפילת כל חטאי "דור האספרסו" על האספרסו.

12. בבוקר יום שישי, היום הראשון בשבוע הראשון של השנה החדשה של העשור החדש אתן הרצאה (לפני סרט) במסגרת סדרת "סינמה נירוונה" שבסינמטק תל אביב. הנה לשון הפלייר:

01-01-10
מי אני?
רמאנה מהארשי הוא אחד מהמורים הרוחניים ההודים הגדולים בהיסטוריה. נדבר עליו, על תורתו, ועל זרם האדוויטה-ודאנטה שבהינדואיזם, אליו שייכים כל המורים השונים שמדברים בסרט.

אחרי ההרצאה יוקרן הסרט: תרשים להתעוררות
בימוי:פרם אננדה / גרמניה 2009 / 92 דקות/,תיעודי/  אנגלית, תרגום לעברית
רגעי שיא מתוך ראיונות שנערכו עם 16 מורים הודים נאורים שנשאלו אותן 12 שאלות בנושאים רוחניים המבוססות על משנתו של רמנה מהרישי. הסרט הערוך בקפידה כולל את פסיפס תשובותיהם של המורים ומוגש לצופים כסאט-סאנג (מפגש עם האמת) מופלא עם מגוון של מורים מוארים כולל קטעי וידאו נדירים של רמנה מהרישי עצמו.

בקיצור הרצאה + סרט והכל ב-48 שקלים בלבד (למנויים 35, ואפשר גם כחלק מסדרה של ארבע הרצאות בהנחה – פרטים כאן). מי שלא בא מרובע.

בדיוק לפני שבועיים, כשהרב בני לאו פרסם ב"תרבות וספרות" רשימה שעוסקת בסיפור חוני המעגל, עסקתי גם אני עם תלמידי כיתה ט11 בביה"ס הריאלי העברי בחיפה באותה סוגייה עצמה (מהמשנה). בקצרה: בעקבות בצורת קשה העם מבקש מחוני שיוריד גשם, וחוני, מאגיקן ובעל-שם שכמותו, אכן מכריח את האל להוריד מים מהשמיים. שמעון בן שטח, ממנהיגי הציבור באותה תקופה (תחילת המאה הראשונה לפנה"ס) כועס על חוני. שעורי הבית היו: מנה שתי סיבות לכעסו של שב"ש על חוני.

תשובות התלמידים גרמו לי לחשוב. לשם דוגמא אחת מני רבות, תלמיד אחד כתב כך:

שמעון בן שטח כועס על חוני בגלל שתי סיבות:
הראשונה היא שהוא קרא לה' בשמו הסודי דבר שאומר שה' "חבר" של חוני אבל הוא לא וזוהי חוצפה וחוסר כבוד לקרוא לו בשמו הסודי.
השניה היא שהוא גורם לה' להוריד גשם. אם ה' לא מוריד גשם זה אומר שישראל חוטאים וה' לא מרוצה. ברגע שחוני יכול להוריד גשמים הוא מבטל את רצון ה' שבנ"י יכפרו על חטאיהם דבר שאומר שהם יכולים להמשיך לחטוא.

שימו לב בעיקר לסיבה השנייה. היא נכונה כמובן (כלומר: זה מה שדובר בו בכיתה, וראו מאמרו של לאו), אבל חשבתי לי עד כמה בקלות משתמשים היום בלימודי היהדות במילה "חטא", ועד כמה אין לה היום משמעות. שכן עד כמה המילה "חטא" בכלל מובנת לנערים ונערות חילוניים? מהו "חטא" עבור התלמיד הזה וחבריו? נראה לי (אם אני זוכר מה היה עבורי חטא כאשר למדתי אני בביה"ס) שחטא זה משהו שכשעושים אותו אלוהים-של-פעם כועס. ואלוהים-של-פעם הרי תמיד כועס על משהו. וממילא אי אפשר להבין למה הוא כועס, כי הציוויים שלו חסרי היגיון, וממילא זה לא ממש משנה, כי היום אף אחד לא חושב שאלוהים כועס (אלוהים-של-היום הוא משהו שונה לגמרי), וכל העניין נראה כמו אגדת ילדים די משעממת.

איך בכלל יכול תלמיד חילוני להזדהות עם המילה הזרה כל כך הזאת, אם כל מה שהוא לומד זה השימוש שלה בתנ"ך ובתלמוד? הרי לפני התלמידים מוצגת תמונה על פיה אלוהים הוא מעין שדון כל-יכול שיושב בשמיים ולא מרוצה תמידית. שדון לא-לא. אסור את זה ואסור את זה, וכשעושים את זה אז הוא ממש מתעצבן. וכל הזמן עושים את זה והוא כל הזמן עצבני. ומה בסך הכל עושים? הרי ברור שהתלמידים לא ממש מבינים מה רע, למשל, בעבודה זרה. אותם זה בכלל לא מעצבן אם מישהו (סתם דוגמא: המורה שלהם) נוסע להודו ומתעסק בהינדואיזם, למשל.

התמונה הזאת גם לא מובנת להם, וגם לא רלוונטית לעולמם של התלמידים. ויוצא שאחד המושגים המרכזיים שעליהם מושתת העולם היהודי נותר עבורם חסר משמעות (לא שמילים כמו "מצווה", "גאולה", "תשובה" מובנות להם כמובן). מה אני עושה בעניין? אני לא רוצה להאריך בכך, אבל אני למשל מלמד מיד אחרי הסיפור של חוני סיפור שגם עוסק בהורדת גשמים על רבי תנחומא (בראשית רבה, ל"ג, ג' – ראו נספח), שם אלוהים מוריד גשם רק כאשר נעשית בעולם פעולה אמיתית של רחמים, של חמלה. זה מובן, ורלוונטי.

—

כל זה חידד לי את ההכרה בדבר ריקונו מתוכן של הלקסיקון הדתי, שהוא כמובן רק חלק אחד מאותה דה-מיסטיקפיקציה של העולם, של החילון, של המודרנה וכו' וכו'. כי לעזאזל, פעם אנשים נרדפו ומתו עבור אמונתם. פעם כדי לא לחטוא אישה אחת היתה מוכנה לראות את כל שבעת בניה נשחטים מול עיניה. פעם, בין 1550 ל-1650 ליתר דיוק, נהרגו מאות רבות של אלפים במלחמות בין פרוטסטנטים לקתולים ובין זרמים שונים של פרוטסטנטים באירופה, ועוד מאות אלפים הפכו לפליטים כדי להימנע מהמרת דת – וכל זה בשביל אמונות שהומצאו עבורם על ידי הרפורמציה, כלומר לעיתים רק בדור הקודם.

הסיבה היא פשוטה: פעם הדת היתה מרכיב המהותי ביותר בזהותו של אדם. ואדם לא יוותר על זהותו. אם היית הוגונוטי, זה היה מה שהגדיר אותך, ובלי להיות הוגנוטי לא היית שום דבר. לבגוד בהוגנוטיות שלך פירושו היה לוותר לא רק על הכבוד שלך, אלא על העצמיות שלך ממש. ובשביל להימנע מאובדן הזהות שלהם מוכנים אנשים למות.

אולי ניתן להשוות את זה למה שהיום עבורנו היא הנטייה המינית שלנו. נכון, היום, כמו שאמר המשורר, כבר לא מתים מאהבה ואנחנו בטח פחות "פנטים" לגבי כל מני מימדים של החיים מאשר אבותינו, אבל עבור הביטוי החופשי של נטייתם המינית (במידה והוא מאויים) אנשים מוכנים להילחם. הם מוכנים להסתכן ולצעוד ברחובות למרות איומים, הם מוכנים לסכן את מקום העבודה או את הקריירה שלהם כדי להצהיר על נטייתם, והם באופן שנראה טבעי להפתיע יוצרים קהילות שהמשותף שבין חבריהן הוא אך ורק נטייתם המינית.

—

מה שמביא אותי לסיפור החם של השבוע בעולם הדת: הכנסייה הקתולית מציעה לאנשי-דת אנגליקנים לערוק לשורותיה. העילה: הכנסייה האנגליקנית כפי הנראה, אחרי דיונים אינסופיים, בדרך לאישור הסמכת כהני דת הומוסקסואלים (במוצהר כמובן, בארון הם מזמן מוסמכים) וכוהנות דת (יענו, נשים). זה סיפור גדול, עצום למעשה, שיכול א) לצמצם עוד יותר את הכנסייה האנגליקנית שממילא מצטמצמת; ב) לחזק את שורות הכמורה הקתולית שבכלל ראתה ימים טובים בהרבה; ג) לעורר איבה מאוד לא נוצרית בין האנגליקנים לקתולים ו-ד) לעלות שוב את השאלה שעולה בערך מדי יומיים בכנסייה הקתולית, והיא "בשם כל הקדושים, למה שלא תיתנו כבר לכמרים להתחתן?!?", שהרי שאנגליקנים יבואו על נשותיהם וטפיהם – כן, הווטיקן יאפשר זאת: תהיה תת-קטגוריה של אנגליקנים-קתולים בתוך הכנסייה הקתולית.

מדובר, אם כן, בניצול מאוד לא מקובל של מצוקותיה של כנסייה אחות, ומרי האנט, תיאולוגית קתולית שתומכת בהסמכת נשים, שואלת האם ינתן גם לכמרים קתולים שדווקא רוצים להתחתן להצטרף לכנסייה האנגליקנית בתת-כנסייה משלהם שם, או אולי למוסלמים שלא אוהבים הומואים להצטרף גם הם לכנסייה הקתולית במעין כנסיית-מסגד-קתולית – שהרי ממילא מה שחשוב כנראה הוא השמרנות, ולא התיאולוגיה.

מסכן רואן וויליאמס, הארכיבישוף של קנטנברי וראש הכנסייה האנגליקנית, שבסך הכל רצה להיות נאמן למצפונו ולא לתת לאברי המין של קהילתו להיות הגורם שיכריע אם אדם מסויים יכול להיות כהן דת או לא. אבל בכנסייתו יש עדיין שמרנים רבים, והיא על סף פילוג. אותה מרי האנט כותבת יפה שהחיבור בין האנגליקנים לקתולים הוא לא יותר מאשר איחוד של שני מחנות שהמשותף להם הוא דחיית נשים והומוסקסואלים. וכך יוצא שהכנסייה האנגליקנית, שחבה את קיומה לחיי האהבה של הנרי השמיני ונשותיו, בתהליכי קריסה בגלל חיי האהבה החד-מיניים של כמריה, אבל תכניס בדלת האחורית לרומא כמרים שיוכלו להנות מחיי אהבה פעילים עם נשותיהם.

וכל זה מדגיש היטב עד כמה זהות מינית היא היום מה שאמונה היתה בעבר: אחד מהדברים המהותיים ביותר לזהותנו, למה שמגדיר אותנו, למה שמגדיר בעינינו אחרים, למה שאנחנו מוכנים להילחם בשבילו. פעם אנגליקנים היו מוכנים למות ולא להפוך לקתולים. היום הם מוכנים להפוך לקתולים ולא לשבת באותה כנסייה עם הומו.

—

ואם נתבונן לעומקם של דברים, נראה שבסופו של דבר זה אף פעם לא היה על אמונה, והיום זה לא על נטייה מינית. זה היה ותמיד יהיה על זהות. על השאלה "מי אני?" אנשים מוכנים למות, ולהרוג. אבל לבדוק מי אנחנו באמת, להתבונן אל תוך עצמנו בזהירות ובכנות, זה כבר סיפור אחר.

נספח: רבי תנחומא והגרוש

בימיו של רבי תנחומא היו צריכים ישראל לתענית. באו אליו ואמרו לו: רבי, גזור תענית!
גזר תענית. יום ראשון, יום שני ויום שלישי ולא ירד גשם. נכנס ודרש להם. אמר להם: בני! התמלאו רחמים אלו על אלו, והקב"ה מתמלא עליכם רחמים.
עד שהם מחלקים צדקה לענייהם, ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו.
באו לפניו ואמרו לו: רבי! מה אנחנו יושבים כאן, והעבירה שם!
אמר להם: מה ראיתם?
אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו.
שלח אחריהם, והביאו את השניים לפני הציבור.
אמר לו: מה היא לך זו?
אמר לו: גרושתי היא.
אמר לו: מפני מה נתת לה מעות?
אמר לו: רבי, ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים.
באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר:
רבון על העולמים! מה אם זה, שאין לה עליו מזונות, ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים, אתה, שכתוב בך חנון ורחום ואנו בני ידידיך, בני אברהם יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה, שתתמלא עלינו רחמים!
מיד ירדו גשמים ונתרוה העולם.
(בראשית רבה, ל"ג, ג', מתורגם מארמית)

כלומר תלמידי הרב חושבים שאותו אדם מקיים יחסי מין עם גרושתו (והרי למה אם לא כך יהיה בקשר טוב איתה או ייתן לה כסף?), אבל מתברר שהוא פשוט חומל עליה, ומיד יורד גשם.