1. בסופו של דבר בסך הכל הסתבר לנו שהרב מוטי אלון הומו. לא פדופיל, לא "סתם" מטרידן סדרתי, אלא אדם שנמשך לגברים ומחותן לאישה. אדם שעולמו ותהילתו מבוססים על מערכת חוקים שבתוכם שלילה מוחלטת ליצריו הבסיסיים ביותר, ושהוא לא מסוגל להתכחש לאלו האחרונים, גם במחיר אבדן אלו הראשונים. אדם שלא היה חזק מספיק לא לשבור את החוקים שעיצבו את חייו, ומצד שני גם לא חזק מספיק לצאת ולומר בגלוי שיש בהם משהו פגום ושהוא מניח אותם בצד (או משנה אותם – ודווקא הוא היה יכול). בסופו של דבר בסך הכל הסתבר לנו שהרב מוטי אלון הוא אחד הקורבנות הגדולים של קו השבר המודרני בין הדת המונותאיסטית להומוסקסואליות.

סיפורו של מוטי אלון עתיד להיות קו פרשת מים בכל הנוגע ליחסי האורתודוקסיה וההומוסקסואליות בישראל. כולנו ראינו איך בשנים האחרונות הסכר ההלכתי מתקשה לעצור את שתף הפניות החוזרות ונשנות על כך שיש לערוך רביזיה עמוקה בכל הנוגע ליחסי ההלכה האורתודוקסית וההומוסקסואליות. רק יומיים לפני התפוצצות הפרשה הופיע הרב רונן לוביץ' ב"לונדון וקירשנבאום" כאחד מקבוצת רבנים שמקדמת עמדה על פיה יש לנהוג בסובלנות וקבלה כלפי הומואים דתיים, וארגון הו"ד כבר מזמן הוציא מהחשכה את המצוקה והעיוורון שאופפים את הנושא בציבור האורתודוקסי.

עבור העיוורון הזה חשיפת ההומוסקסואליות של הרב אלון היא כמו ניתוח להסרת קטרקט. היום בערב ישודר בתוכנית "ואקום" בערוץ 23 עימות בין הרבנים מנחם פרומן, בני לאו ושמואל אליהו בנושא. גל גבאי, המנחה, השכילה להביא לאולפן לסבית דתייה כדי לתת ל"בעיה" הזאת שם ופנים (ראו כאן דיווח וכאן קטעי וידאו מהתוכנית). הרב פרומן, בשילוב מכוער של גסות רוח והלבנת פנים הודיע לה בקול שקט שהוא היה מייעץ להוריה לשבת עליה שבעה, ושאם זה פרימיטיבי אז הוא "פרימיטיבי גאה". בתגובה הרב לאו קבע מיד ש"זה לא בא מהתורה, זו לא עמדה הלכתית, זה הרב מנחם פרומן בשם עצמו. זו ממש עמדת קצה שלגמרי סוטה מדרך ההלכה. זאת סטייה הלכתית".

אבל ההמשך יותר מעניין: לאו עמד על הנקודה שבה נופלים פרומן ודומיו, והיא המחשבה שהומוסקסואליות היא משהו שבוחרים, ו/או משהו שאפשר לשנות: "הם חושבים שעל ידי אמירה דקלרטיבית, הצהרתית שבהשתדלות אפשר… שזה בידיים שלך. הם לא מכירים במציאות של דרך ללא מוצא". כמובן, הם חייבים לא להכיר בכך מבחינתם, כי הם מאמינים שאין התורה מורה על משהו שהופך חייו של אדם לאומללים. הם טועים במקרה זה, לפחות בכל הנוגע לעידן המודרני שבו המיניות שלנו היא חלק מהותי מהזהות שלנו. אבל זה נגמר: את הבורות או הזדון שמאפשרים את ההשקפה הזאת תביא פרשת אלון לסופם.

מי שיביא כדוגמא הומו ש"הוא מכיר" ושהצליח "לצאת מזה" יכול לשמור את אותו ההומו לעצמו. זה לא משנה, כי גם אם יש מאה הומואים כאלה, מסתבר שיש גם כאלה שלא יכולים להשתנות ולא מסוגלים שלא להימשך לגברים. כן, גם אם הם נשואים עם ילדים. כן, אפילו אם הם תלמידי חכמים. כן, אפילו אפילו אם הם צדיקי עליון. רוצים דוגמא? הרב מוטי אלון.

2. האם טוב עשה פורום "תקנה" כשהסתיר את הקשר המיני ההומוסקסואלי של הרב אלון? אני מבין לחלוטין את המניע: למנוע שבר אמוני, למנוע חילול ה'. למנוע את כל מה שמתרחש עכשיו. אבל, כמובן, השבר הזה הוא טוב. טוב לדעת שאין אנשים מושלמים. טוב לפגום לנו בוודאות של האמונה. טוב לנעוץ סיכה בבלונים של כריזמה ויומרה. חבל שהיהדות האורתודוקסית מכניסה את עצמה לעמדת התגוננות מפני המציאות. במקום כזה תמיד מפסידים. במקום להתמודד כבר עם גילוי הדברים עם משמעותם ועם סוגיית ההומוסקסואליות, החליט הפורום להגן על שמו הטוב של הרב אלון ועל שמה הטוב של התורה. כמה הומואים דתיים הרגישו שהם אשמים במצבם בשנים האלה? כמה סבל היה אפשר למנוע על ידי התייחסות פתוחה לעניין? אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, וגם זה דרש אומץ ויושר.

3. לפני כמה שנים קראתי את הספר בו מספרת בתו של מזכירו האישי של קרישנמורטי על הרומן שהיה למורה הדגול עם אמהּ (בעוד זו נשואה לאביה). כתבתי על כך אחרי כן באתר מעריב, כתבה שהתגובות לה מזכירות מאוד את אלו של חסידיו של אלון, היינו טמינת הראש החול והכחשה מוחלטת. ישנן מספר נסיבות מקלות למעשיו של קרישנמורטי (קראו שם), ובודאי שמעשיו של אלון חמורים הרבה יותר (מבחינת ניצול יחסי מרות וכו'). אבל אני זוכר שתוך כדי קריאת הספר, תוך כדי ריסוקה של התמונה הכמעט מושלמת שהיתה לי של המורה הגדול הזה, שאלתי את עצמי שוב ושוב: "איך יכולת?" כלומר, גם אם אהבת אותה והיא אותך וכו' וכו' – איך לא חשבת מה זה יעשה לשם שלך? מה זה יעשה לתורה שלך?

זה מה שקשה לי להבין גם בפרשת אלון: איך זה שהתשוקה גדולה מספיק לא רק לעבור על ההלכה (שבשבילך היא מסד הקיום כולו), לא רק לבגוד באשתך, לא רק לנצל תמימות של נער שבא אליך לעזרה – דברים איומים ונוראיים כמובן – אלא גם גדולה מספיק, וכוח הרצון קטן מדי, כדי להרוס ככה מפעל חיים, כדי לרסק אמון של רבים כל כך, כדי להבאיש (מבחינתך) קבל עם ועדה את התורה? את זה אני לא מצליח לתפוס. האם התשוקה אכן יכולה להיות גדולה עד כדי כך?

ואולי… אולי באמת כל הגדול מחברו יצרו גדול המנו, והתשוקה רק גדלה עם התהילה. לא רק התשוקה המינית. התשוקה להרס. התשוקה לחבל בתמונה המושלמת, התשוקה לפוצץ את הבועה חסרת הביסוס. כי ככל שהפרסום וההוקרה שאנחנו מקבלים גדולים יותר כך גדול גם יותר הפער בין הדימוי שלנו לעצמנו ממש. הפער הזה קיים בכל אחד, ולו רק מפני שמלכתחילה האגו איננו אמת, אנחנו לא "אנחנו", אלא רחבים ומלאים הרבה יותר מחד ודקים וריקים הרבה יותר מאידך. ייתכן שככל שתהילתנו גדלה קשה לנו יותר להתמודד עם השקר שבה, ואנחנו מנווטים את חיינו, או מוכנים שהם ינווטו, לקראת חורבנם.

4. האם מעז ייצא מתוק? האם, כמו שאמר הרב אלון, האמת עתידה להתגלות בקרוב? לא האמת על חפותו, שאני משוכנע שאיננה קיימת, אלא האמת על הצורך של האורתודוקסיה להתמודד בפתיחות וביושר ובאומץ עם מציאות ההומוסקסואליות. האם רבנים רציניים וחשובים ינצלו את המשבר הזה כדי לתקן תיקון גדול והכרחי בהלכה? או האם יוותרו על זה בשם אותו פחד שהסתיר את מעשיו של אלון בשנים האחרונות? אולי זה הזמן לקבוע כלל פשוט: אם אנחנו שמים לב שהמערכת ההלכתית שלנו מכניסה אותנו למשבר אמונה כל שבועיים-שלושה, אולי זה סימן שהמערכת ההלכתית שלנו זקוקה לריענון.

 

[המשך: פרשת מוטי אלון – שבירת הפרדיגמה]

הצנחן שרץ אל הכותל המשוחרר כדי להביט בו בעיניים דומעות לא היה מעז להוריד היום את הקסדה. להיכנס ללא כיסוי ראש לרחבת הכותל בזמננו היא משימה בלתי-אפשרית, שלא לומר מסוכנת. בכלל, עבור חילונים ביקור בכותל הולך והופך למבצע מעיק: צריך לכסות את הראש בכיפת קרטון מבזה או לכסות את הרגליים במעין סמרטוט דמוי-חצאית, להיפרד מבני הזוג ובאופן כללי להתאים עצמך לסטנדרטים של מאה-שערים. כמובן, זה לא נורא, וגם ראוי שבמקום קדוש ננהג בצורה מיוחדת, וכנראה שמילת המפתח כאן, כמו במקומות רבים אחרים, היא "מידתיות".

אלא שבשנה האחרונה נראה שהמידה הטובה הופרה בידי רב הכותל שמואל רבינוביץ: לקראת ט' באב האחרון הוא הכריז על הקמתן של משמרות צניעות שימנעו מפגש בין נערים ונערות ברחבת הכותל, אחר כך התעקש הרב שברחבת הכותל לא יערכו אירועים לבד מתפילות וטקסים של צה"ל (כלומר, לא ייתכנו אירועים משותפים לנשים וגברים), ובנובמבר אשתקד נשבר שיא של בהמיות פונדמנטליסטית כאשר נופרת פרנקל נעצרה על ידי המשטרה ברחבה העליונה של הכותל משום שהתפללה עטופה בטלית ואוחזת בספר תורה. המעצר הביא לגל של מחאות חריפות מטעם התנועה הרפורמית בארה"ב, שדורשת כעת שטח משלה בכותל, בה תוכל לקיים תפילות מעורבות, ואילו הרב עצמו מודה שאין כאן בעיה הלכתית, אלא "פגיעה בקדושת הכותל".

קדושת הכותל, מסתבר, היא מונופול אורתודוקסי-חרדי, וכך הופך הכותל מגורם מאחד למוקד של סכסוך פנים-יהודי. אולם יש לציין שאין לתלות את התדרדרותו של האתר ברב רבינוביץ בלבד, שכן כפי הנראה הרב לא נוקט צעדים אלה רק על דעת עצמו (ואולי אפילו בניגוד לה). על הרב מופעל לחץ עצום מצד גורמים חרדים לאכוף הפרדה מגדרית מוחלטת בכל מרחב הכותל: פשקווילים כנגדו נתלו, צמיגי מכוניתו נוקבו, ומשרד רה"מ כבר התקין מצלמות סביב ביתו.

אז מה יקרה אם ידם של הקיצונים החרדים תהיה על העליונה, והכותל יהפוך לבית כנסת חרדי מן המניין? ברור: שאר חלקי העם היהודי פשוט יאבדו בו עניין. הכותל יקמול, יתייבש ויהפוך לפריט ארכיון בהיסטוריה של היהדות. במקום מקום חי ומעורר השראה הוא ידמה יותר למאוזולאום: משהו שמציין יותר את העבר מאשר את העתיד, יעיל בשביל טקסים ממלכתיים ולא נעים עבור בני אדם.

אולי תשאלו, מה רע בזה? ישעיהו ליבוביץ, למשל, ודאי לא היה חושב שזה רע. לדידו הכותל אחרי שחרורו הפך למוקד של עבודת אלילים, והוא כזכור הציע אז להפוך את הרחבה שלו ל"דיסקוטק השכינה". גם המתנגדים להפיכתו של הר הבית למוקד ערגה עבור לאומנים חובשי כיפה ישמחו ודאי על גוויעתו של האתר בתודעה הלאומית. אבל מהרבה בחינות אובדן הכותל יהיה בכיה לדורות.

כל מי שהיהדות – לא רק כתרבות, אלא גם כדת – חשובה לו, צריך לקוות שהכותל ישאר מרכז פולחני לכל עם ישראל, וממגוון סיבות. ראשית, חלק חשוב מהרוח החיה כמעט בכל דת הוא מסע העלייה לרגל. אנשים דתיים, מסתבר, אוהבים לבטא את אהבתם לאל דרך הרגליים. הנסיעה למקום מסויים כדי להיפגש עם הקודש מהווה תרגולת רוחנית עתיקה שהאפקטיביות שלה ברורה (ולמי שהיא לא ברורה לו, שיקפוץ לאומן בראש השנה). חבל לאבד את הכותל כמרכז עלייה לרגל.

שנית, דתות חיות גם זקוקות למרכזים פולחניים שנמצאים לא בזמן, אלא במרחב. בגלות היה המרכז הזה מושא לגעגועים משותפים, ואילו כעת הוא כאמור מוקד משותף לעליה לרגל ולתפילה. אם הוא פשוט ישכח תאבד היהדות גורם מרכזי מאחד ותתפזר בין בתי הכנסיות, איש איש והזרם שלו, איש איש לאוהליו. תהליך הפרגמנטציה של החברה הישראלית, ושל הדת היהודית, יקבל דחיפה נוספת.

ושלישית (ואת זה לא הבין ליבוביץ): דתות חיות גם זקוקות למעט עבודת אלילים בריאה. נכון, התפילה בכותל, כמו הנסיעות לאומן, מבוססות על ההנחה שאלוהים נמצא יותר במקום אחד מאשר באחר, בדיוק כמו שמניחים אובדי פסילים בקשר לצלמי אליליהם. ובעוד ההנחה הזאת אולי לא מתיישבת עם מונותאיזם "טהור" (קרי, ניאו-קאנטיאני), ברמה העובדתית היא פשוט נכונה: אנשים מרגישים קירבה אל הקודש במקומות מסויימים (כמו גם בזמנים מסויימים, על ידי פעולות מסויימות וכו'), ובמקומות אחרים פחות. כדי להתקרב אל המציאות האלוהית יש פעמים רבות צורך בסולם, והכותל מאפשר כיום לאנשים עם משיכה לכך, חילונים ושומרי מצוות כאחד, סולם שכזה. הפגיעה במעמדו של הכותל כפתוח לכל תהיה גם פגיעה בזכותם ויכולתם של יהודים רבים לעבוד את אלוהיהם.

[התפרסם באתר בית אבי חי (הכותרת היא חידוד של העורכת). יש באתר עוד מאמרים ששווה לקרוא, למשל של אסף גולן על העדפתם של אורתודוקסים את חילוניהם בורים בענייני דת, של אסף וול על "סרוגים" (אני מתלהב ממנה הרבה יותר מוול), ואהרן רוז במאמר מצויין על המימד האתי-היררכי שבמאבק של הרבנים החרדים באינטרנט – וזה רק בתת הקטגוריה "דעות".

עלה אתר חדש, סרוגים, העוסק נחשו באיזה במגזר. נסלח לו בינתיים שהכתבות לא ממש מעודכנות וחסרות לינקים.

והסיפור הגדול שרק מתחיל עכשיו הוא זה של הרב מוטי אלון, שכבר מכחיש את ההאשמות נגדו. לעת עתה רק אציין שיש לשבח את אנשי תקנה על ההחלטה  – הקשה מאוד, אני בטוח – להוציא את הדברים אל האור.]

ביוני 2009 הכריזה שרי אריסון שהיא מקבלת מסרים מהשמיים, והשמיים לא נפלו. אזרחי ישראל, ונגיד בנקהּ, שרגילים זה מכבר לראות את שועי הארץ מצטופפים בחצרות רבנים ומשתטחים על קברי צדיקים, היו צריכים כעת לעכל שלאחת הדמויות החזקות במשק הישראלי יש, לטענתה, קשר אישי, חי וישיר, עם ישויות שמימיות, והם עשו זאת בקלות מרשימה. שום בעל סמכות לא דרש את ניתוקה של אריסון מבנק הפועלים, ציבור בעלי החשבונות לא נכנס להיסטריה, והמנייה של הבנק עלתה יום אחרי הגילוי באחוז וחצי.

אין זאת אלא שתפיסת העולם הניו-אייג'ית, בה קיים עולם רוחני ונסתר, וקיים בכל אחד פוטנציאל לקשור עמו קשר (או פשוט לתקשר אותו), קנתה לה אחיזה אמיצה בפרהסיה הישראלית. כי גם אם רק למיעוט מהציבור אמונות אלה הן מובנות מאליהן, לרוב אזרחי ישראל הן בהחלט מובנות, והם יקבלו בהבנה גם אנשים שיחזיקו בהן. ואם דרושה גושפנקא רשמית לתפוצת התופעה, הרי שהניו-אייג' בארץ כבר מעורר עניין אקדמי לא מבוטל (ועל כך מיד).

אכן, אם צדק קיקרו ואין שני איצטגנינים יכולים לעבור האחד על פני אחיו ברחוב מבלי לכבוש חיוך, הרי ששלל ההילרים והגורואים, המתקשרים והמעוננים, הקוצ'רים והמקובלים הפוקדים את מחוזותינו בזמן הזה לבטח לא יכולים להפסיק לצחוק. הרוחניות הססגונית של הניו-אייג', שקיבלה את דמותה בשנות השבעים בארה"ב, נקלטה בצורה נפלאה על אדמת ארץ הקודש, ומחקרים מראים שישראל כיום היא אחת המדינות בה תת-התרבות הייחודית הזאת פורחת בצורה המרשימה ביותר.

אך מהו הניו-אייג'? המנסה לתת הגדרה לתופעה נתקל בבעיה דומה לזו בה נתקל המבקש להגדיר את הפוסטמודרניזם: מדובר בתופעה רחבה מאוד, אך מפוזרת ומבוזרת, מלאה מאפיינים שונים שלא תמיד עולים בקנה אחד, יחודית כשם שהיא אקלקטית, נוכחת בכל כשם שהיא חמקמקה, ומלנכולית כשם שהיא מקסימה. על פי רוב המונח משמש לתיאור אוסף גדול והטרוגני מאוד של תנועות רוחניות, אורחות חיים ומוצרים, ערב רב ומעורבב של פאגניזם, פילוסופיות מזרחיות ואוקולטיזם.

יחד עם זאת, אין ספק שלמשפחת "העידן החדש" יש קוד גנטי ברור: מדובר בתופעה דתית שהיא בד בבד אישית מאוד, ופנימית מאוד. הכוונה היא שהפולחן בה מתקיים רובו ככולו בראשו ובלבו של הפרט, ושהמתרחש באלו גם מהווה עבורו את מקור הסמכות הבלעדי. במילים פשוטות, מה שחשוב לניו-אייג'יסט הוא מה שהוא חושב, מדמיין ומרגיש, ומה שהוא חושב, מדמיין ומרגיש קובע עבור הניו-אייג'יסט את מה שחשוב.

מהבחינה הזאת קל לראות ששורשיו של "העידן החדש" נטועים במעיינות הותיקים של ההומניזם והרומנטיקה. בניגוד לדעה הרווחת, הניו-אייג' אינו מסמן השלה של כל אחריות, אלא דווקא נתינת תוקף לאחריותו של הפרט על חייו ועל התפתחותו. הניו-אייג'יסט רואה עצמו כאינדיבידואל אוטונומי המתבקש לבחון את דרכיו, ואף לדקדק, "להיות מודע", לתחושותיו ותשוקותיו. הפניית העורף לממסד הדתי (או התרבותי) ההגמוני אינה משאירה את ההולך בדרך זו בשממה אתית, אלא עצמה מגיעה אחרי שמוקד הסמכות והאחריות עבר מהחוץ פנימה, ועל כן משמעותה דווקא קבלה של אחריות, וזאת מתוך עמדה הומניסטית אופטימית ששינוי מהותי לטובה הוא מן האפשר.

אל העמדה הזו מצטרף מה שהפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור מכנה "המפנה האקספרסיביסטי", כלומר הרעיון שנפוץ במערב החל מסוף המאה ה-18, על פיו כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד, שייחודו של כל אדם מתבטא בחוויותיו ורגשותיו, ושיחודיות זו אמורה להנחות אותו בחייו: כך הפרט אמור "לממש" את עצמו.

השקפות אלה הן כבר מזמן חלק מהאויר שאנחנו נושמים, ובשדה הדת, בגלל סיבות כלכליות וחברתיות שונות, הן תורגמו במחצית השנייה של המאה העשרים לצורה דתית נפוצה מאוד בה הקשר עם האל הוא כאמור עניין אישי וחוויתי. יחד עם הציפיות הגדולות, המשיחיות, שהביאה על כנפיה המודרנה, ציפיות לעידן חדש בו העולם ישתלם ויהפוך לעדן, קיבלה תנועה רוחנית זו את התקווה לטרנספורמציה כללית של המציאות, ואת שמה, "The New Age".

אם נתבונן במבט היסטורי מקיף אף יותר, נראה שבניו-אייג' מאמץ המערב מחדש אידיאלים פילוסופיים-דתיים שנשכחו והושכחו על ידי נציגיו המונותאיסטים. ה"הארה" שמשתוקקים לה אנשי הניו-אייג' אינה שונה מבחינת התפקיד האתי שהיא ממלאת מה- ataraxia שהבטיח אפיקורוס, ה- autarkeia של הקיניקנים, ה- apatheia עליה דיברו הסטואיקנים, או אף "אהבת אלוהים השכלית" של שפינוזה. כל אלה הן צורות בהן מוצא הפרט בכוחותיו, ובתוכו, את הנשגב. הניו-אייג'יסט חורג בכך מהלך הרוח הכללי של התרבות היודו-נוצרית בה המוסרי הוגדר בעיקר כפעולות שראוי לעשות, וחוזר אל תפיסת עולם בה הטוב העליון נתפס כטרנספורמציה פנימית אותה ראוי לעבור.

נחזור לשרי אריסון. הניו-אייג' הוא מעצם טבעו מערך תרבותי שובר היררכיות: כל אחד יכול להיות בו נביא, כל אחד יכול לייסד דת, כל אחד יכול להאמין במה שהוא רוצה ולהיות חבר באיזו דת או כת שהוא רוצה. מקור הסמכות עבור האינדיבידואל הניו-אייג'יסט הוא כאמור אך ורק האינדבידואל הניו-אייג'יסט: הוא עצמו ופנתיאון תובנותיו וחוויותיו. כרגיל בחברתנו הפוסט-מודרנית אין עם זה שום בעיה, וכולנו שמחים לתת לכל אחד לעבוד את אלוהיו או אליליו כמיטב הכרתו.

אך מה קורה כאשר תפיסת-עולם א-היררכית שכזו נפגשת עם מערכת שבה עדיין חשוב לנו, עם כל הכבוד לדרידה, לשמור על היררכיות ברורות של סמכות וידע? מערכות כאלו הן למשל הצבא או הכלכלה – כלומר כל מקום בו לא ניתן לשכנע את עצמנו שהשפעתן של ההכרעות שמתקבלות בו היא אך ורק אסתטית (והרי על טעם ועל ריח וגו'), אלא ברור לנו שמדובר בעניינים של חיים ומוות. האם גם בארזים הללו נפלה שלהבת?

נראה שכן. ראייה לכך ניתן להביא מתחום הרפואה, בו ודאי נגזרים גורלות, אך זה מכבר מציעים לנו נציגיו הממסדיים במדינה שלל צורות של רפואה אלטרנטיבית, שלא כולן נבחנו ואושרו על ידי המתודות המדעיות שהביאונו עד הלום. ציבור הפציינטים של היום רוצה לא רק להרגיש טוב תוך כדי הטיפול, אלא לעיתים בטוח שהרגשה טובה היא היא הטיפול היעיל ביותר למצבו. כאן שוב ניכר שההגיון הניו-אייג'י, על פיו החוויה הפנימית היא הן מקור הסמכות והן המטרה הסופית, חדר לשדרה המרכזית של תרבותנו.

בדיוק משום כך כאשר אריסון מתוודה שהיא שומעת קולות השאלה המעניינת אינה זו העוסקת בבריאותה הנפשית או בהשגתה הרוחנית, אלא במידה בה דבריה יעוררו חוסר נוחות בקרב הציבור: עד לאיזו דרגה בהיררכיה החברתית-מדינית ישלים הקונצנזוס הישראלי עם מפגן בוטה של חוסר רציונליות? אם נזכור שעל אותה רפסודה אירציונלית עומדים יחד עם אריסון חברי כנסת שמאמינים ששליטה צבאית בחבלי ארץ מזרזת את בוא המשיח, נבין שכפי הנראה העניין יכול להגיע עד לרמות הגבוהות ביותר. ואולי היה זה הניו-אייג' שפתח את הדלת למרכז החברה עבור הפונדמנטליזם.

במגוון השאלות החברתיות שמעלה הניו-אייג' יעסוק "הכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית" שיכונס ב-8 למרץ באוניברסיטת חיפה. הכנס המרשים בגודלו יציע 32 מושבים בהם ידברו מעל מאה מרצים, ובכללם חוקרים המגיעים מחו"ל. בין המושבים ניתן יהיה לשמוע על כל דבר החל מהקשר בין רוחניות לבריאות הגוף, דרך יחסי הגומלין בין רוחניות הניו-אייג' והאמנות, האינטרנט, המרחב העסקי ואף המשפט, ועד ההתחדשות הרוחנית היהודית והקשר המתחזק בין יהדות ובודהיזם. בין לבין ישולבו אף אפשרויות להתנסות בפרקטיקות הנחקרות. הכנס, שמארגנות פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר, יפתח מושב מליאה בנושא השפעת המדיטציה על המוח על פי המחקר המודרני, ואם הוא יהיה דומה לקודמו בשנה שעברה, הרי שצפוי לקהל אירוע מלמד, שלא לומר מעורר.

 

[פורסם היום בשינויים קלים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". הכנס כאמור יערך ב-8 למרץ, יום שני, באונ' חיפה. הנה האתר עם טופס ההרשמה (והנה התוכנייה כולה בקובץ pdf). את הכנס מארגנות פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר זו השנה השנייה, ואף אני הק' אתן בו הרצאה תחת הכותרת "בדרכי נועם: הניו-אייג' כהפנמה של אתוס נוצרי ביהדות בת זמננו". הנה התרשמותי מהכנס בשנה שעברה. והנה התוכנית הכללית של הכנס השנה:

אני במושב ב'. בואו בהמוניכם.]

1. בשבוע שעבר הייתי ביום עיון שנערך בישיבת 'שיח יצחק' תחת השם "הלכה עכשווית". יום העיון אורגן על ידי הישיבה, ומיד כשצדה עיני את המודעה בדברו ב"מקור ראשון" (המופיעה משמאל) ידעתי שאני חייב להיות שם. כלומר, חוץ מהבעיה הקטנה שכל הסיפור מתרחש באפרת, דהיינו בשטחים הכבושים. טוב, לא אאריך בחיבוטי נפשי; זה לא מעניין ולא אמור לעניין. אומר רק שהחלטתי להפסיק עם החרם שהטלתי על עצמי, שלא להינות מפירות הגזל. זו היתה בסה"כ הפעם השלישית בחיי שעברתי את הקו הירוק שלא למטרות אנטי-כיבושיות (תעיוש וכו'), אבל לצערי זה כנראה יקרה שוב. המציאות ניצחה את העקרונות.

ונעבור לדברים עצמם, שבעצם לא כל כך שונים מהתחבטויותי, שכן יום העיון ניסה בעצם לברר האם ההלכה אמורה להשתנות בצורה מהותית מכיוון שהמציאות השתנתה בצורה מהותית, או שמה נכפה את עקרונות העבר על העולם הסרבני. הכוונה איננה דווקא לחידושי המודרנה למיניהם, אלא לעובדה הפשוטה שעם ישראל נמצא כיום בארצו, ותחת ריבונותו. האם הלכה שפותחה ועוצבה בגלות יכולה להתאים לו?

הדובר הראשון היה הרב שלמה דייכובסקי, לשעבר אב בית הדין הרבני בירושלים. את דבריו לא שמעתי, אך נמסר לי שהוא דיבר על כך שיש מישור של מציאות ומישור של הלכה ולעולם המישור ההלכתי הוא זה שקובע ולא זה המציאותי, גם כאשר עולה סתירה מובהקת בין השניים. ההלכה, אם כן, קודמת ואמיתית יותר מהעולם. במושב השני כבר נכחתי, והוא היה מרתק. לא אצטט ארוכות מדברי הדוברים, מכיוון שכפי שתראו, ממילא מה שנאמר היה לפעמים פחות חשוב ממה שלא נאמר.

הרב אליעזר מלמד, רב הישוב וראש ישיבת 'הר ברכה', הראשון לדבר (שאגב בצורה משמחת עשה עלי רושם של אדם רך ונעים הליכות), פתח את דבריו בכך שמתח סקאלה הלכתית מהתנועה הקונסרבטיבית ועד סאטמר, על פי יחסם למציאות ולשאלה עד כמה יש לקחת אותה בחשבון. לדידו, קבע מלמד, יש מצד אחד לבדוק כל רעיון מודרני לטיבו, ומאידך "להקים חומות" כדי שאלו לא יפרקו את כל תפיסת העולם. אחרי הקדמה זו ניסה הרב מלמד להדגים את דבריו על ידי הבאת אנקדוטות הלכתיות שונות.

הרב ברוך גיגי, ראש ישיבת 'הר עציון' שבאלון שבות, שדיבר אחריו, נע ונד בין קביעות שונות לגבי מצבנו ההלכתי. מחד הוא טען ש"המציאות שלנו נותנת לנו מבט חדש על הדברים", ומצד שני גרס שכדי לפסוק בצורה מקורית צריך ללמוד היטב היטב ו"להכיר את הסוגייה לעומק". מצד אחד ברור לו שחז"ל פסקו ש"כל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תיפלות" פשוט מפני שחיו בסיטואציה שונה לגמרי מאתנו, שכן כיום נשים שותפות לכל רבדי ההשכלה וכו', ומצד שני הדגיש שממילא אין בעצם איסור הלכתי לנשים ללמוד תורה, והוא אף מוכן שנשים מלומדות ישמשו כפוסקות הלכה. ולגבי "ברוך שלא עשני אשה" למשל, הוא מודה שזה בעייתי מזווית מסויימת, אבל גורס שלא תיתכן הוראה כללית להפסיק לומר זאת, אלא רק הנחות חשאיות ליחידים שמתקשם עם זה במיוחד.

יואב שורק, עורך מוסף 'שבת' ב'מקור ראשון', דיבר אחרת לגמרי, ודיבר יפה, וכאן אין לי אלא להצטער שאני לא יכול להביא את דבריו כלשונם. במרכז דבריו עמדה ההכרה שמשהו מהותי השתנה במאה העשרים בעולם היהודי, וזו בעצם, בפשטות, התגשמותן של אלפיים שנות תפילה: העם היהודי חזר לארץ ישראל, והקים בה מדינה ריבונית. אין שיעבוד מלכויות, וילדים משחקים ברחובות ירושלים. כך שעל פי שורק הציונות החילונית בעצם הצליחה לעשות מה שיהודים התפללו לו. מה שהיא לא הצליחה לעשות זה לכונן יהודי חדש שממשיך את הרוח המקורית של התרבות היהודית.

אם הבנתי אותו נכון זה אמור להיות תפקידה של ההלכה, באם היא תעבור את הרפורמה שהוא חושב שהכרחי שהיא תעבור. המצוות נועדו על פיו לשמר "פיקדון" בשנות הגלות (או כפי שזה נקרא במקורות להוות 'ציונים' לדבר עצמו), אבל עכשיו כשחזרנו לארץ צריך להוציא את הפיקדון הזה מהעטיפה שלו ולהתחיל להשתמש בו. אי אפשר רק לשמר, אלא צריך לעשות איתו משהו, להפוך אותו למשהו שחיים אותו. ההלכה חייבת להיות מחוברת לחיים. ובעוד האורתודוקסיה נכשלת בכך לצערו של שורק רוב העם היהודי כבר המשיך הלאה וזנח את הן את העטיפה והן את הפיקדון.

במושב האחרון דיבר ראש ישיבת שיח יצחק, הרב יאיר דרייפוס. גם הוא דיבר בצורה שונה – הרב דרייפוס למעשה נשא דרשה חסידית. הוא דיבר על הצורך שלו לפעמים להתפלל ביחידות, על הצורך שלנו לתת אמון בזולת שעובד את ה' בצורה יחודית, וטען שאנחנו כולנו צריכים להשתנות, שהלב שלנו צריך להשתנות, שכל "שדה השיח האנושי צריך לעבור טרנספורמציה". בנקודה זו שאלתי אותו על מקומה של ההלכה בטרנספורמציה הזו – האם היא מביאה אותה או מתבוננת בה מהצד, והרב דרייפוס ניסה להבהיר לי שעבורו אין "ההלכה" שכוללת רק חוקים ומצוות, אלא שגם גילוי שכינה הוא ההלכה, וודאי שגם פעולות הנפש הן הלכה. נקודה יפה, שאני אשא עוד זמן רב.

אז מה היה לנו שם? נראה לי שניתן היה לשמוע שם כמה שפות הלכתיות שונות: ראשית, השפה של רבני הציונות הדתית, של גמישות – אבל בגבולות ההלכה. שנית, השפה של יואב שורק, שקורא בריש גלי לרפורמה מהותית (תוך שמירה על רצף, על המהות וכו'). שלישית, את שפתו של הרב דרייפוס, שפה יותר רגשית, סובייקטיביסטית, "חסידית", במובן שהוא קרא לקשר אישי עם האל, שכאמור יכול גם להתבצע על ידי תפילה ביחידות ושלא במניין וכו'.

בקשר לדוברים, מה שמעניין אולי בדבריהם של הרב מלמד והרב גיגי הוא דווקא שהם לא הציגו בעצם טיעון אחיד, קו אחיד, "השקפת עולם". את אלה היה צריך (ואפשר) להבין מתוך דבריהם, אבל הם לא הכריזו עליהם, כפי שעשה שורק. הרב מלמד, למשל, קפץ מאנקדוטה לאנקדוטה בצורה מאוד אינטואיטיבית. הרב גיגי דיבר בצורה מסודרת יותר, אך עדיין, כאמור.

השאלה שניתן לשאול היא האם שני הרבנים הרציניים האלה לא הצליחו להציג דבר דבור על אופניו מפני שהם פשוט לא טובים בדיבור מול קהל, או מפני שהם עצמם לא הגדירו לעצמם מה הם בעצם רוצים לומר. אם האפשרות השנייה נכונה, צריך לשאול האם זה בגלל שהם פשוט לא מודעים לכך שהם מחזיקים בהשקפה מסויימת (כמו דג בתוך המים, הם לא מבינים שהתייחסותם המסויימת להלכה אינה מובנת מאליה, אלא היא עמדה מסויימת, שניתן להתווכח עליה), או בגלל שהם מנסים להסוות את השקפתם כהשקפה, כלומר להנתהג כאילו היא מובנת מאליה, וזו הדרך היחידה לתפוס את הדברים. ואולי הם פשוט מפחדים לומר משהו בעל משקל. ההרגשה שלי היא שגם אם כל הנ"ל נכון, ייתכן שרבנים מסויימים פשוט לא יודעים לשאת דרשה. הם יודעים להתפלפל. הם יודעים לדבר הלכה, ולא מטא-הלכה.

שורק כאמור דיבר בצורה מובנית ובהירה, ואמר גם לדעתי דברים של טעם. יחד עם כמה דברים ששמעתי מהרב אלחנן ניר (שהנחה את יום העיון), ויחד עם דברים שבמקרה קראתי בסופ"ש אצל ג'קי לוי בטורו במוסף שישבת של "ישראל היום" (כן, מדי פעם זה מגיע אלי יחד עם "הארץ", ומדי פעם לא. לא יודע איך זה פועל), על "היכולת להשאיר את הגלות מאחור והאפשרות לראות בישראליות חלק מהיהדות ולהפך", מצטייר בעיני שיש אולי איזה פער בין הדורות. שמה שהדור המבוגר יותר לא מסוגל להעלות על דעתו (כלומר חיבור עולם ההלכה לחוויותיו הקיומיות ולחייו על כל רבדיהם), הדור הצעיר יותר כבר תובע בריש גלי.

2. אז כן, יואב שורק היה הדובר המעניין ביותר באותו יום עיון, והנה בתזמון נאה מצאתי ראיון איתו בגליון סוף השבוע הזה של מוסף "דיוקן" (עורכת: אורלי גולדקלנג) של "מקור ראשון" (זה עיתון מעניין, שבו עובדים בסה"כ ארבעה-חמישה עיתונאים, והנה הם גם מראיינים איש את רעהו!). אביא שתי פסקאות משמעותיות מהראיון:

…יואב שורק הוא מהדתיים הכי פחות מתוסבכים שמסתובבים כאן. יש לו משנה סדורה, מקורית, מאתגרת, שהוא פורס זה כעשור וחצי במאמרים על פני מבחר במות, ובתוכן מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' שהוא עורך. בלבה עומדת האבחנה ששיבת ציון ותקומת מדינת ישראל הן שלב חדש בתולדות היהדות, המחייב אותה להתחדש – כפי שידעה לשנות את עצמה לפני אלפיים שנה, כשאבדה הריבונות היהודית. עליה לאסוף אל חיקה את חיי המעשה, את החולין, כפי שעשתה עד החורבן. לשיטתו, הציונות הדתית כשלה בהבנת השינוי הזה, ומבחינה תיאולוגית נותרה חרדית, ואילו הציונות החילונית בחרה בניתוק במקום בשינוי. הגיע הזמן ליהדות ישראלית, יהדות של עם בארצו, לתורה שאינה תוחמת עצמה למגזר ואינה מסמנת עצמה בכיפה.

שאלה: אולי הישועה תבוא ממה שאתה קורא לו מגזר התפר, אנשים שמסתובבים בין הדתי לחילוני?
שורק: נכון. הורדת הכיפה היא אולי סוג של הצטרפות למרחב המגוון הזה [שורק הוריד את הכיפה לפני כמה שבועות – ת.פ.]. אני מצטרף אליו כדתל"ש שומר מצוות, או איך שתקרא לזה. מדובר באנשים שהמשותף להם הוא החשיבה שהזהות היהודית היא העיקר, שהיא צריכה להנהיג אותנו – ומצד שני ההבנה שהנוסחה הדתית האורתודוכסית היא לא זו שתושיע אותנו. אלו אנשים שלא קונים את עסקת החבילה הזו, מכל מני סיבות. חוזרים בתשובה, יוצאים בשאלה, ביאליקיסטים מאחרוני המוהיקנים, יוצאי מכינות מעורבות, ועוד ועוד. כל החבורה הזאת היא בעיניי קדושה, כי שם נמצא המפתח בחיבור הזה.
אלא שהחבורה הזו אמורפית. היא שטה. כל אחד עם הצירוף שלו. מה שחסר זו תפיסת עולם בנויה שיכולה לחולל מחויבות, שמסוגלת להצמיח תהליך חברתי מעבר לדברים המעניינים שיכולים לצאת מכל אחת מהדמויות. זאת השליחות שאני רואה לעצמי, התנועה שאני מנסה לבנות.

אני בפנים. הנה לינק לראיון (בבלוג של המראיין, צור ארליך). דבריו מעניינים, חשובים, ובאים לא רגע אחד מוקדם מדי.

3. ובאתר אבי-חי התפרסם מאמרון דעה שלי על המאבק המוצדק של אנשי שהם נגד הכוונה של השר לשירותי דת, יעקב מרגי מש"ס, להקים להם מועצה דתית. אני נעזר שם גם בדבריו של הרב ד"ר אבי קדיש בגליון "דעות" האחרון (טבת תש"ע – המלצתי עליו מימין) כדי לנסות ולהצביע על הבעייתיות שברבנות מטעם המדינה. כנסו וקראו, זה חינם.

1. כנראה המשפחה הזאת היתה עוד פחות בריאה ממה שחשבנו, ואם אכן הוא אשם במה שרומזים שהוא אשם, טוב כמובן שהוא הורחק מבני ביתו. גואל באזיקים. על כן ראשית מחמאותי למשטרה ולשרותי הרווחה, שעשו עבודה מצויינת בפירוק הקומונה של רצון ללא אלימות וללא דם. אחרי איומים מפורשים מצד כמה מהנשים להתאבד אם וכאשר, ואחרי נסיונות העבר לפירוק קהילות כיתתיות בארה"ב (ג'ונסטאון, דיוויד כורש), בכלל לא צריך לקחת את זה כמובן מאליו.

אבל זהו, שלדעתי אין ממש בהשוואה בין הכתות ההן למשפחה המורחבת של רצון. נכון, זו בהחלט לא משפחה פוליגמית פחות או יותר רגילה, כפי שנטיתי לחשוב לפני שהתפרסמו המסמכים התיאולוגיים וההלכתיים של רצון, אבל להגדיר את מה שהיה שם ככת זה עדיין צולע בעיני. כי מה שהיה שם זה בכל זאת מערכת יחסים פוליגמית. נכון, עם אידיאליזציה, שלא לומר דאיפיקציה, של הגבר. נכון, עם יחסים היררכים דרקוניים. נכון, עם מניפולציות נפשיות למיניהן. אבל עדיין, הירק העיקרי במרק הסמיך של רצון היה יחסי הזוגיות. הפוליגמיה. זה מה שעמד במרכז המבנה הקהילתי שם. לא האמונות הבלתי-מתוחכמות שלהם ולא ההערצה של רצון כמורה רוחני. למעשה אני מעריך שהחריגה מהנורמות המקובלות היא שדרשה הצדקה תיאולוגית מיוחדת (רצון הוא המשיח), וזו נבנתה סביבה ובאה אחריה. קודם כל היתה שם משפחה גדולה שבמרכזה זכר אלפא אוטוריטטיבי. לכן, אגב, כגבר, אני למשל לא הייתי יכול להתקבל לכת של רצון. לכן זו לא ממש כת.

ראיתי אצל לונדון וקירשנבאום את ד"ר דוד גרין מזכיר את המילים "מיינד קונטרול", ופני התכרכמו ביאוש. לא הגיע זמן להפסיק עם זה? ברור שגואל רצון היה מניפולטיבי וידע איך ליצור יחסי תלות בינו ובין נשותיו. אבל איך זה שונה מכל גבר מניפולטיבי אחר? מכל אישה מניפולטיבית? אין כאן שום עניין שמעבר ליחסי אנוש פשוטים, על הדינמיקה המבאסת שלפעמים אופפת אותם. מוחותיהן של הנשים לא נשלטו על ידי רצון בשום צורה אוקולטית, היפנוטית, טלפתית או מיסתורית. הוא פשוט ידע לנצל את חולשותיהן ולתת להן מה שחשבו שהן צריכות. זה הכל, כאחרון ה- jerks.

ומה בעצם עומד מאחורי ניפנופי המיינד-קונטרול? בין השאר הרצון להסביר לעצמנו איך זה ייתכן שהממזר הזה הצליח לשכנע נשים כה רבות להיות שלו ורק שלו. ובכלל, זה לדעתי מה שעומד גם מאחורי כל העניין הגדול בסיפור רצון. הלא כתות יש הרבה, ומשפחות דיספונקציונליות הרבה עוד יותר. אבל גבר אחד עם כל כך הרבה נשים? זה כבר ממש מעצבן. אז זהו, פיניטו לה קומדיה. אפשר לנשום לרווחה, כלומר אפשר לעמוד זקופי קומה.

2. לא מזמן ציין העולם היהודי את צום י' בטבת (לא שמתם לב?), לזכר תחילת המצור של נבוכדנצר על ירושלים, מצור שהסתיים בחורבן בית ראשון. נכון, רוב היהודים בעולם לא צמו. נכון, רובנו לא צמנו. נכון, גם אני לא צמתי. אבל אף אחד מאיתנו לא עשה מזה עניין! כמה חב"דניקים באוסטרליה עשו מזה עניין:

אנטינומיזם משיחי, מישהו? אז החברה האלה החליטו שמכיוון שהגאולה כבר הגיעה יש לערוך "סעודת יום טוב" במקום הצום. וזה מאוד משמעותי. אני זוכר איך מישהו, מקורב לחב"ד, פעם הסביר לי שהרבי מליובאוויטש אינו משיח שקר, אלא רק משיח כושל. מה ההבדל? משיח שקר הוא מישהו כמו ישו או שבתי צבי, שמשנה או מבטל את ההלכה. משיח כושל הוא מישהו כמו בר כוכבא, שלא משנה את תורת משה, אלא רק לא מצליח להביא אותה למיצויה.

חב"ד מאוד מאוד נזהרים לא לחרוג מתחומי ההלכה, בדיוק בשל החשש להיחשב לממשיכי השבתאות, וכפי שכותב שמריה רוזנברג, חב"דניק לשעבר ובלוגיסט חתרני בהווה (שבשבוע שעבר אף נכתב עליו בניו-יורק טיימס), יש חשש גדול בחב"ד מכל מני משיגענערס שכאלה שיחליטו על דעת עצמם לבטל חלקים מההלכה בשם הגאולה. מצד שני, אם הגאולה אכן הגיעה הרי די ברור שההלכה משתנה, למשל בענייני צומות למיניהן. שלא כמו במקרה של רצון, כאן האמונה באה לפני המעשה, התורה קובעת את ההתנהגות, ולא להפך. ויוצא מכך שיש בחב"ד מתח תמידי בין הרצון להישאר חלק מהיהדות האורתודוקסית (דהיינו להתנהג על פי ההלכה) לבין הרצון להפגין את אמונתך שהגאולה אכן הגיעה (להתנהג על פי האמונה).

נכון להיום הרצון הראשון גובר על השני, ועל כן רב קהילת חב"ד במלבורן הוציא עליהם חרם (עד שיחזרו בתשובה). אבל הבלוגיסט הזה, שאני לא מכיר, כותב שאת ילדיהם של האוכלים-בצום לא יעיפו מבתי-הספר שלהם, וזו הרי הסנקציה האמיתית בחברה החרדית כנגד בנים סוררים, כך שכנראה לא מעוניינים באמת להעניש את הסועדים העליזים.

וזה באמת מה שמעניין, כי הרי אין משוגעים על אי בודד. במילים אחרות, החברה שסביבך היא שקובעת עד כמה אתה פסיכי. כך בנוגע למחלות נפש, וכך בנוגע לחריגות מהנורמה ההלכתית. השאלה היא תמיד כיצד תגיב הקהילה. מדינת ישראל הבהירה לגואל רצון שהוא עבר את הגבול מבחינתה. ואם היא היתה צריכה לעבוד קשה כדי למצוא ראיות למעצר, אז היא עבדה קשה, ועכשיו הוא עצור. הרב של מלבורן לא היה צריך לעבוד קשה כדי לדעת מה מעוללים חברי קהילתו, כי הם העלו את מעשיהן ליו-טיוב. גם לפני זה, הוא ודאי יכול היה לדעת מי הם צאן מרעיתו ומה הם חושבים. הפעולה המהירה אבל המסוייגת שהוא הפגין יכולה להפגין בפנינו את האמביוולנטיות שהוא מרגיש כלפי החורגים מהתלם: האם מה שהם עשו הוא נורא, או שמא מה שנורא הוא שהם העלו את מה שהם עשו ליו-טיוב?

ומילה אחרונה בעניין: שימו לב שאחד החסידים מברך על הארוחה ברכת "שהחיינו", ומנמק זאת בכך שכדי שהברכה לא תהיה לבטלה, הקב"ה באמת יביא את הגאולה. כלומר הוא מאלץ את הקב"ה לגאול את העולם כי ברור שהקב"ה לא יכול להרשות לעצמו שחסיד חב"ד יחטא.

אז ראשית, מדובר בתפיסה חב"דית שורשית, והיא שההלכה קובעת את המציאות, ולא להיפך, כלומר העולם נברא אחרי קיום התורה, על פיה, ושהוא עדיין ממשיך להיברא בהתאם להתפתחותה. כך שלא רק שיהודי שמקיים הלכה מתחזק את המציאות, אלא שרב שפוסק הלכה משנה אותה (וראו מאמרי על הרבי, חפשו "פסק הלכה"). קביעת "ברכה גאולה" בצום י' בטבת אמורה לשנות את המציאות. לגאול אותה.

אבל שנית, זה גם מגלה לנו את היחס האמביוולנטי של אותו חסיד לגאולה: האם היא הגיעה או מחכה להתגלות? האם אנחנו סועדים בי' בטבת כי כבר בא משיח, או כדי להביא אותו?

(ברגע האחרון: מסתבר שעוד חסיד חב"ד חגג את תום הצום, באיביזה והעלה את העניין ליו-טיוב. ונסיים בשירת "יחי אדוננו".)