1. בברזיל, הארץ עם הכי הרבה קתולים בעולם, יש פחות ופחות קתולים ויותר ויותר אוונגליסטים. למי שעדיין לא ברור לו למה, שיציץ בתמונה:

2. ב"משאל ראש השנה" במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ראיינו בין השאר את פרופ' יוסף דן, חוקר רב זכויות של המיסטיקה יהודית וחתן פרס ישראל, שאמר לדעתי דברים חשובים:

אין בעיני דבר המקדיר את מצב הרוח בארץ – הן את מצב הרוח והתרבות והן את מצב ההרגשה היומיומית – מאשר הקיבעון של הציבור האינטלקטואלי החילוני והציוני-דתי בזיהוי היהדות עם החרדיות הקיצונית. כולנו יודעים שיש כל מיני יהודים, ושתרבות יהודית יכולה ללבוש גוונים שונים ומנוגדים, אך מיהו יהודי "באמת"? מאה שערים, העדה החרדית, הבד"ץ?
[…]
קשה לקוות להתגבשותה של תרבות ישראלית מגוונת ופתוחה ללא התנערות מן הסטריאוטיפ החרדי של המסורת היהודית. התרבות היהודית תמיד היתה עשירה בניגודים ובריבוי דעות ומגמות, וציורה כאילו כל-כולה, מאז ומעולם, נהגה על פי דיניהן של הישיבות הליטאיות והחסידויות הקיצוניות מהווה כריתת מרבית אבריה ומרכיביה. כל עוד יזין עיוות זה את דימויה של היהדות בקרב החילונים והדתיים המתונים, לא תימצא הדרך לאמץ ולהפנים את התפישה ההיסטורית הפתוחה והעשירה: היהדות היתה בכל התקופות מערכת פתוחה של תפישות עולם, שיטות תיאולוגיות ואורחות חיים. כל עוד לא נבין כי אפליית נשים ודחיית ספרדים סותרת לא רק את ערכי ההומניזם הליברלי אלא בראש וראשונה את ערכי היהדות, נמשיך לצייר את היהדות כמסורת נוקשה ואחדותית שאנו אוהבים לשנוא.

הוא צודק מאוד. חייבים להפטר מהתחושה שכל מי שלא חרדי (או אורתודוקסי בכלל) הוא איכשהו פחות יהודי. ההתרפסות החילונית אל מול החברה החרדית, ציבור שעל אף זכויותיו רובו טפילי הן ביחסו למודרנה והן ביחסו למדינה (ולפעמים אף גאה בכך), היא רק כתוצאה מכך שמשום מה החילוני הממוצע משוכנע שיש באמתחתם איזשהו "סוד" שהם שומרים עליו, ושטוב שהם שומרים עליו (טוב, לחילונים כמובן אין שום כוח לאלוהים). הפקדת אלוהים בזרועות האורתודוקסיה גוזלת מהחילונים את תרבותם, לא מעט מרווחתם הכלכלית, וכן, גם את אלוהים.

3. ואפרופו האורתודוקסיה, לכבוד ראש השנה כתבתי ברכת שנה טובה שהתפרסמה במקבץ ברכות בערוץ הניו-אייג':

הרב אלישיב בן תשעים ותשע, הרב שטיינמן, השני בחשיבותו כפוסק בציבור הליטאי, בן 95. הרב עובדיה יוסף יחגוג בעוד עשרה ימים יומולדת 89. הרב מרדכי אליהו בן 80. עם פרוס השנה החדשה אני מאחל לכולם בריאות ואריכות ימים. (ועכשיו למשהו שונה לחלוטין: האורתודוקסיה עומדת בפני שינוי והתחדשות. סמכותו של הדור החדש של הפוסקים שיבוא תהיה שבריר מזו של זה הנוכחי. זו הזדמנות ליצירתיות, לרענון ולתיקון. עם פרוס השנה החדשה אני מאחל ליהדות האורתודוקסית להשכיל לתת יותר מקום ללב, לשכל הישר, לאנושיות הפשוטה, לדאגה לכלל, לאלוהים. שתהיה שנה טובה, שנה של עבודה לשמה.)

4. בגליון "ארץ אחרת" האחרון כותב הרב ד"ר מנחם קלוש ביקורת כנגד המאמר שלי מהגליון הקודם. אני מקווה שאפשר לראות משהו בסריקה הזו. מבלי להיכנס לפרטים אומר שיש בהחלט טעם בדבריו, אבל אני לא חושב שהטעם הזה מפחית מצדקת דברי. לשיפוטכם.

5. מאמר ארוך בניו-יורק טיימס על מצב התפילה בארה"ב. הכתב הוא יהודי אגנוסטי שעובר בין בתי תפילה שונים ונדהם ונפעם מהכיוונים השונים אליהם נעות התפילות של המאמינים. מה כל כך מפתיע? בגדול, לא הרבה (ואולי באמת מספיק כבר עם ז'אנר כתבות ה"יא-בא-יה-אני-לא-מאמין" בהן "פתאום מגלים" שאנשים כיום עובדים את אלוהיהם או אליליהם לגמרי לגמרי איך שבא להם).

בסופו של דבר הכתב מחליט, בצורה רומנטית וקצת צבועה לדעתי עבור אדם שלא מתפלל, שתפילתם של האוונגליסטים הרגשנים היא האותנטית ביותר. אבל יש כמה נקודות יהודיות חביבות: למשל, רבנים אורתודוקסים שממליצים לחסידיהם למלמל את תפילת "אבינו שבשמיים" (התפילה שנתן ישו לתלמידיו – מתי 6, 9-13); או תפילה שחיברו חברי קהילה יהודית הומוסקסואלית בסאן-פרנסיסקו, אותה יש ללחש אחרי מין אנונימי כדי "לאפשר לשנינו לגעת ולראות את האלוהי". אמן ואמן.

6. עוד מאמר מהניו-יורק טיימס, ושוב הפתעה ניו-אייג'ית גועשת: "גל חדש" של נשים צעירות, עירוניות ומשכילות שמנפיקות "שיטות" לבריאות, אושר ועושר, מכנות את כל זה "רוחניות" וסוחפות אחריהן מספרים לא מבוטלים של נשים צעירות, עירוניות ומשכילות.

7. מאמר מעניין על דת ופלורליזם שטוען את הטענה הבאה:

כפי שטען Tomoko Masuzawa, "דת" הפכה לקטיגוריה מובדלת בדיוק כשנראה שהיא נסוגה מ-, או לפחות מוכלת בתוך, התרבות האירופאית, ובכך מאפשרת ניגוד מפלה בין המערב הנאור למזרח הדתי. אבל ככל שהדומיננטיות של הנצרות נתפסה במאויימת על ידי אותן נטיות של חילון, התיאולוגים הנוצרים חיפשו דרכים חדשות לזכות את הנצרות. פתרון אחד, כפי שמראה מסוזאווה, היה האישור הפלורליסטי של הדת באופן כללי, אל מול חוסר-הדת. במקום לנסות להוכיח את עליונותה של הנצרות אל מול כל הדתות האחרות, האסטרטגיה האפולוגטית החדשה היתה לגייס יריבים לשעבר אל מול (מה שהתיאולוגים האירופאים חשבו שהוא) אויב משותף.

ההצלחה של האסטרטגיה הזאת היתה תלויה כמובן בהדגשת המשותף ולא המבדיל בין "המסורות הגדולות", תוך צמצום זרות עבור האינטרסים של האחדות המהותית. מה שבסופו של דבר נקרא "פלורליזם" היה למעשה אסטרטגיה להכלת הבדלים. המטרה, כפי שהכריז Charles Carroll Bonney בנאום הפתיחה לפרלמנט העולמי של הדתות ב- 1893, היתה "לאחד את כל הדתות אל מול חוסר-הדת; להפוך את "כלל הזהב" [מה ששנוא עליך וגו' – ת.פ.] ליסוד האיחוד הזה, ולהציג בפני העולם את האחדות המהותית של דתות רבות על ידי המעשים הטובים של החיים הדתיים." העובדה ש"האתאיזם החדש" של ימינו מעמיד עצמו כנגד הדת מרמזת שהתיאולוגיה הפלורליסטית אכן הצליחה בשינוי מסגרת הדיון.

8. בארה"ב מסתובבת קבוצה שמכנה את עצמה ה- Westboro Baptist Church. מדובר בכמה עשרות אנשים, רובם בני משפחה אחת, שלא מסתפקים בהבנה מילולית פשוטה של המקרא, אלא גם נהנים מאוד לעצבן את כל מי שלא חושב כמוהם. ראו את הקטע הבא:

מה שיפה כאן הוא שהמגישים גסי הרוח של רשת פוקס ניצבים מול מישהי שהיא עוד יותר גסה מהם, ושהפונדמנטליזם שלה גורם לזה שלהם להיראות כמו שלאפשטונדע בפסטיבל פשוט. היא מתעקשת שיש להבין לא רק את איסורי המקרא (למשל, נגד יחסי מין הומוסקסואלים) כפשוטם (דבר שהם מוכנים לו), אלא גם את אופי האל כקנא, נקם וגוזר מיתה כפשוטו, וזה כבר יותר מדי (מי היום מוכן להאמין באלוהים זועם?). חדלי-האישים מפוקס, מתוך אין-אונות מכמירת לב, עוברים רגרסיה לילדות (כנראה עניין לא מסובך עבורם) ופשוט מקללים אותה.

9. ואל משפחה יחודית אחרת: ביום שישי לפני שבועיים התפרסמה בסופשבוע של מעריב כתבת תחקיר ארוכה של אלון הדר ובה מסמך "חוקים" שחלים לכאורה על משפחתו המורחבת והפוליגמית להפליא של גואל רצון. החוקים דרקוניים, מעוררים פעמים גיחוך פעמים בחילה, אבל מה שמעניין לעינינו הוא הגלישה, בחלקם, לתיאולוגיה. כך למשל קובע רצון ש

השטן שבכן אשר מתעתע בכן, ומאיים להשתלט על חייכן ועל חיי ילדיכן ובעזרתו אתן מנסות להילחם בי, באחד שבחרתן בו לבלות את שארית חייכן, באחד שלו הבטחתן את אהבתכן הבלעדית. אהבה ללא תנאי וללא גבול. שטן זה מפריד בינינו וגורם למחלוקות ומריבות, אך לא אצלי שוכנות מחלוקות אלו, כי אם בתוך מוחכן ובנשמתכן החלוקה בין הטוב לבין הרע."
[…]
רק תפסיקו להתחבר עם השטן ולהסתכל עליו, הוא לא ייתן לכן דבר. אלו הם רק תעתועים ודמיונות שווא. אלו רק הבל הבלים. אך לי יש את האמת, לי יש את הגאולה, אני הוצאתי אתכן מסבלות מצרים, לי יש את מה שאתן רוצות, יש לי את הנוכחות על האדמה. לי יש את החוכמה האלוהית אשר אלוהים חנן אותי, אלוהים חנן אותי בשפע של אהבה. יש לי כוח לאהוב את כל העולם אך לכן אין כוח לאהוב את עצמכן. לכן אין כוח להתנגד לשטן, לכן אין כוח לשמור על עיניכן, לכן אין כוח לחזות את הלא נודע. אין לכן כוח אפילו להכיר בעצם קיומכן. אתן שפלות וארורות, אתן מסכנות ואומללות, אתן קבצניות לתשומת לב כמו השטן, אתן מחפשות את תשומת לבו של השטן, אתן מחפשות לשבת עם השטן, אתן מחפשות לאכול עם השטן, אתן שומעות בקולו של השטן.

אהה. אני כזכור כתבתי נגד ראיית משפחתו של רצון ככת. כתבתי ש"הקשר בין רצון לנשותיו הוא בראש ובראשונה רומנטי. רצון אינו מורה רוחני ובוודאי לא מייסד של זרם יהודי חדש." אם המסמך הזה אותנטי, ברור שטעיתי, והעניינים במשפחתו של רצון מורכבים יותר מפוליגמיה פשוטה. ברור שיש כאן איזושהי עטיפה דתית לכל העניין. האם היא רק משמשת כסות והצדקה לאורך החיים המקורי או שהיא לבו של העניין? האם רצון הוא סתם עוד גבר אובססיבי או (סתם עוד) גורו מניפולטיבי? על פי העדויות הנוספות נראה לי שיש צורך בעדויות נוספות. מה שכן, כנראה שיהיה מעניין.

10. חברת Tesco מואשמת באפליה דתית על ידי בן אמונת הג'דיי שנדרש להסיר את הכיסוי הראש שלו (Hood) באחד מהסופרמרקטים שלה. הבחור, דניאל ג'ונס, בן ה-23, הוא מייסד הדת, שמונה (על פי הכתבה בגרדיאן) חצי מיליון מאמינים ברחבי העולם. לדבריו הדוקטרינה של הג'דיי מחייבת אותו ללבוש כיסוי ראש שכזה בציבור. רשת החנויות לא נשארה חייבת וציינה ש

אובי-וואן-קנובי, יודה ולוק סקייוקר הופיעו כולם בציבור ללא כיסוי ראש, זאת ללא מעבר אל הצד האפל, ולמיטב ידיעתנו רק האמפרור מעולם לא הוריד את כיסוי הראש שלו.

צודקים. ועל פי אמנות הפלפול לא אופתע אם איש היח"צ שלהם יהודי.

11. המפלגה הרפובליקאית לא תפסול את דן הלורן, מועמדה למועצת העיר מטעם מחוז 19 בניו-יורק רק מפני שהוא פגאני מוצהר. הלורן הוא ה- First Atheling (הכהן הגדול והמלך) של דת ה-Theodism שמנסה להחיות מסורת נורדית מסויימת (שאני מוכן לנחש שלא היתה ממש קימת מעולם). על פי המאמר הזה הם שונים מה- Astaru הנורדים ואף ה- Wicca בכמה חגים (לא בכולם!) ועובדים אלים כגון אודין, טיר ופרייר. לפני כמה ימים נחשף שבחירים בממשל בוש לא היו מוכנים להעניק את "מדליית החירות", הכבוד הגדול ביותר שממשל ארה"ב מעניק, לג'.ק. רולינג מפני שהספרים שלה "מעודדים כישוף", כך שאין פלא שדמוקרטים, שלא מסכימים עם דעותיו הפוליטיות של הולרן, לא יכולים שלא לברך על התקף הפלורליזם של הרפובליקאים. כפי שמסכם המאמר שבלינק: Gods Bless America!

12. אתר שנראה מבטיח על הטרדיציונליזם.

13. יובל דרור מביא מודעה חביבה מ"מעריב" המבשרת על כינון מלכות בית-דוד בראשת "כף1"

14. ראיון עם טרי איגלטון על ספרו שמגן על הדת כנגד האנטי-תיאיסטים (והופך אותה תוך כדי לפרוייקט סוציאליסטי מהפכני).

15. אסף וול כותב בצורה משעשעת נגד הנסיעה לאומן: "כאשר הריקנות פוגשת בתאווה הבלתי נשלטת לגאולה, התוצאות גרוטסקיות". אכן. אם כי לשם הפרוטוקול, אני בעד נסיעה לאומן.

16. אתר חדש לבני לוז, המורה את דרך האניגרם. ספר שלו, "האדם החופשי", יצא לא מזמן והמלצתי עליו בטור מימין.

1. הגליון האחרון של המגזין המהולל שמוציא אנדרו כהן, EnlightenNext, שהגיע לתיבת הדואר שלי לפני כמה ימים צפן בחובו הפתעה: פרסומת בגודל עמוד, באנגלית כמובן, ללימוד "קורסים בקבלה" מפי מיכאל לייטמן. "בני ברוך", אם כן, מנסים להתרחב לארה"ב, ואם נגלוש ללשון מאפיונרים, הרי שמדובר בטריטוריה המובהקת של "המרכז לקבלה" (הרב ברג, מדונה ושות').

לי כזכור היה חיכוך מסוים עם כת קבלת-הפופ הזאת, כאשר כתבתי עליה בהארץ, באתר מעריב, וכאן בבלוג, דבר שזיכה אותי באיום לתביעת דיבה, שלא התממש גם כשלא נסוגתי מאף מילה שאמרתי. באותה רשימה אחרונה סיכמתי את האירוע ונתתי ניחוש: שבני ברוך קרובים לשיא כוחם, ושהם יתחילו להתפורר, או לחילופין יהפכו למשהו שקרוב יותר לתנועה דתית מן המניין (כלומר לכל הפחות ללא ההנהגה ההיררכית-רודנית של לייטמן). האם טעיתי? האם ארה"ב תתמסר כשפחה חרופה ותלגום מלוא הלוע מהמשקה-קל-בטעם-קבלה של לייטמן? האם לייטמן יצליח להמשיך ולדכא כל מתיחות פנימית? ימים יגידו.

בכל מקרה, המודעה מבטיחה לימוד של קבלה "אותנטית", גילוי מטרת החיים וחוויה של "הארה ייחודית". לייטמן, אגב, מקבל כאן את התואר (תנשמו עמוק): The world's foremost Kabbalist Rav Michael Laitman PHD. אז ראשית, לגבי היומרה כבר תהיתי איפשהו: האם רשב"י, האר"י או הבעש"ט אי פעם הכריזו על עצמם בפומבי כמקובלים הבכירים בעולם? עוד מצחיק בעיני התואר Rav. ודוק: לא Rabbi, שזה סתם, אה… רב. אלא Rav, שדוברי אנגלית יכולים לטעות ולחשוב שזה איזשהו תואר רוחני רם דרג. ושני דברים נוספים מעלים חיוך בנוגע לזה: אחד, שלייטמן בכלל לא רב, לא משנה איך נבטא את המילה הזאת; ושניים, שאם הוא באמת מעוניין להביא גאולה לעולם, הרי שהוא צריך לתת קרדיט על התרגיל היחצ"ני הזה לRav ברג מ"המרכז לקבלה", שכבר שנים מכנה כך את עצמו. גם כאן, כאמור, הוא היה כבר קודם. 

2. נעה ידלין במאמר מצויין על הטרנד החדש של "המיליארדר הרוחני". כך ידלין:

אם בעבר שימשה המלה "רוחני" כדי לתאר את האדם המתרחק מהבלי העולם הזה, מן החומרי ומן הגשמי, בוחר על פניהם בנשגב, בעיוני, במופשט, ואף מוכן לשלם על כך מחיר – הרי שכעת הרוחני אינו אלא מי שבצד רדיפת בצע, רהבתנות ושחץ – כהגדרתו המצוינת של שוקי טאוסיג – עוסק גם במיני הבלים אסקפיסטיים ואמונות תפלות, ועושה זאת על פי רוב בצורה מופגנת, פטפטנית ואקסטרווגנטית.

"רוחני" היה "אנטי-חומרני" בעיקר בקונטקסט נוצרי, אבל נכון שהמילה אומצה כמעט תמיד על ידי פרטים שאתגרו את המובן-מאילו, לא רק ההגותי אלא גם התרבותי, החברתי, וכן: הכלכלי. היום, כפי שאומרת ידלין, בידי שרי אריסון ואילן בן דב, "רוחני" משמש כ"נדל"ן מילולי מניב" שמשדרג את מעמד הטייקון מסתם איש עשיר לישות בעלת עומק. ידלין ממשיכה:

אריסון ובן-דוב […] נמנים עם קומץ זעיר של בני מזל שיכולים להרשות לעצמם להתמסר לחיים שכולם רוח; ובכל זאת הם בוחרים יום-יום, שעה-שעה, להמשיך להשקיע את עיקר זמנם ומרצם בלעשות עוד כסף.

שוב, הדיכוטומיה בין רוח לכסף לא הכרחית, אבל יש מימד של צביעות בהשתטחות, בחליפות ספורט-אלגנט של גוצ'י, על קברי צדיקים שהסתגפו כל חייהם. מה שמביא אותנו לסיפור הבא:

3. הסיפור הזה כוסה בידיעות, בהארץ דה מרקר, במוספשבת של מעריב ובערוץ היהדות של אתר מעריב, ורק זה מספיק כדי להראות לנו עד כמה הניו-אייג' בכותרות כיום. אז מה העניין? בגרסת מעריב מדווח שלום ירושלמי מסילסטרה, בולגריה, שם פקדו בן דב, שועים אחרים וכמה סלבס את קברו של הרב אליעזר פאפו. כמובן שזה אמור לא רק לפתוח את הצ'אקרות (בסדר, לתת טעימה מזיו השכינה) אלא גם לעזור לעסקים.

אלא שהרב, בעל ה"פלא יועץ", היה ידוע בצניעותו, ונתי סוקר מביא במוסף הארץ ציטוט מספר אחר שלו, "יעלזו חסידים": "כל מעשיך," קובע הרב פאפו, "יהיו לשם שמיים. לא יהיה אדם אוכל וישן וכוונתו שיהיה בריא ושמן לעשוק בדברי העולם הזה, ולהיות רודף אחר הממון." כאן נכנס עניין הצביעות.

וגם כאן: ירושלמי מצטט את בן דב כאומר: "עשינו היום מעשה טוב. כמה הזדמנויות יש לנו לעשות מעשה טוב, לא לעשות רע, לנקות את הנפש ואת המחשבות?" על כך נעה ידלין היתה אומרת: כמה הזדמנויות שאתה רוצה. אתה מיליארדר.

אגב, דווקא בעיניין הזה שרי אריסון, שהזכרנו אותה באותה נשימה, הרבה יותר רצינית: היא לוקחת את הרוחניות שלה יותר ברצינות ומשקיעה הרבה יותר במתן צדקה, כלומר תרומות. בכל אופן, הנה המשך השיחה בין ירושלמי לבן דב. יש כאן ערבוביה ניו-אייג'ית שלמה, ובן דב אף מצליח לחדש בצורה מקורית מאוד את משמעותה של המילה הותיקה, "תיקון":

פעם אמרת שאתה זורבה בודהיסטי.
אני יהודי גאה שכל הזמן נושא תפילה. האדם הוא מכלול שלם, שלוקח משהו מכל דבר. אני נושא תפילות, מקבל ברכות. למילה יש ערך עליון בעיני. כולנו מתפללים וחושבים מה יהיה. מי שצריך בשביל זה שטריימל זה בסדר גמור, אבל לא בהכרח.
אתה ער לגל הרוחניות ששוטף את הארץ?
זה הבסיס של העם היהודי.
מה דעתך על שרי אריסון והמסרים שהיא מקבלת?
נפלא, אתה לא מקבל מסרים? אתה יכול לקרוא לזה גם אינטואיציה.
אריסון מתייחסת אל המסרים שהיא מקבלת כמו אל נבואות.
אפשר להסתכל על זה בצורה שונה. כל אחד חושב על העתיד. כל אחד מסתכל על זה בצורה אחרת.
איזה עתיד כלכלי אתה צופה לנו השנה?
בסדר גמור. אני ישבתי תקופה ארוכה עם הרבה מזומנים ביד. לא רציתי לעשות עסקה עד שלא תגיע הציפור עם עלה הזית. עכשיו יש תיקון.

4. מה שמביא אותנו לסיפור הבא: בסוף אוגוסט התפרסם ראיון בגלובס עם ניסים אמון, "זן מאסטר ישראלי", על עצותיו לאותו בן דב ממש – קנייתו את פרטנר, למשל, היא לדעתו של אמון תוצאה של אומץ אותו הוא פיתח על ידי תרגול רוחני תחת הנחייתו. על עצמו אומר אמון:

אני תופש את עצמי כבעל מקצוע בתחום המודעות. לא קדוש, לא גורו, לא שום דבר מיוחד. אני בסך הכול בעל מלאכה […] גם בתעשייה שלנו, שאני מכנה אותה: 'תעשיית המודעות', יש דירוג עולמי ואני שואף להתקדם לשם. אני עדיין רוצה לכתוב יותר ספרים, והיעד הבא שלי הוא לצאת עם התורה שלי לארה"ב […] בשנים האחרונות התעשייה הזו בזינוק, והיא הולכת לגדול אפילו בקצב גדול יותר בעולם המערבי."

אז הוא בעל מלאכה, עוסק בתעשייה, ושואף להתקדם בדירוג העולמי. שיהיה בכיף, וברוחנית עמוקה.

5. ראיון עם רוברט בלה, מהסוציולוגים של הדת הוותיקים והחשובים בעולם כיום. הוא מדבר על מגוון של נושאים, ומה שתפס את עיני היתה ההתיחסות שלו למימד הטקסי שבדת. בלה אומר שהמימד האמוני, התיאולוגי-תיאורטי-דוגמטי של הדתות הוא רק פן אחד שלהן, וממילא כזה שהתהווה רק באלפי השנים האחרונות. לפני זה דתות היו בעיקר מערכות של טקסים.

היום אנשים רבים, ובכללם המבקרים בחריפים ביותר של הדת כגון דוקינס, היצ'ינס וכו', חושבים שהדת היא תיאוריה או קבוצה של תיאוריות שהן פשוט שגויות. [… אבל] אני חושב שהטקס הוא היסוד הפנומנולוגי של כל דת. הטקס, כמובן, הוא חלק מחיינו. […] לכן הכחשת הדת כאילו מדובר בסט של תיאוריות מפספסת את הנקודה, מפני שאתה לא מבין על מה בכלל מדובר. […הטקס מנסה] לבטא את הדברים החשובים בחיים יחד, על ידי קבוצה.

וכדוגמא נותן המראיין, מרק יורגנסמאייר, סוציולוג של הדת בעצמו, דוגמא לכך שגם כאשר מותר ומקובל לגור יחד ולקיים יחסי מין ללא חתונה, אנשים רבים עדיין רוצים להתחתן, ואפילו הומוסקסואלים מרגישים שזו "זכותם" לקיים את הטקס הזה. לבד מזה בראיון גם על תהליכי החילון שעוברת החברה המערבית, ועל ארה"ב כאומה לא נוצרית, אלא דאיסטית – ישו לא ממש נחשב, רק אלוהים, וגם הוא כישות מופשטת.

6. שחר שילוח בבלוגה הראוי לציון כבר המליצה על הסרט הזה, ואף נימקה (ראו שם), ואני מוסיף משלי: כדאי לראות את Jesus Camp, סרט מצויין שעוקב אחרי קייטנה לילדים אוונגליסטים בארה"ב. הסרט לא רק מביא תמונות נדירות, אלא עשוי בחוכמה וברגישות, נותן לדברים לדבר בעד עצמם, ולמעשה מראה כמה אותם אוונגליסטים ה"מדברים בלשונות" הם חבורה די נחמדה והגונה של אנשים (לא שאני מסכים עם דרכם וכו').

ה"דיבור בלשונות" הוא באמת אחת הסוגיות המעניינות ביותר בסרט, לפחות בשבילי. מדובר בתרגולת רוחנית שנהוגה אצל האוונגליסטים הארד-קור (בעיקר פנטקוסטלים) ומתבססת על הפסוקים הבאים, שהם מעין הוראות אחרונות של ישו לשליחיו:

וְאֵלֶּה הָאֹתוֹת אֲשֶׁר יִלָּווּ אֶל־הַמַּאֲמִינִים יְגָרֲשׁוּ שֵׁדִים בִּשְׁמִי וּבִלְשֹׁנוֹת חֲדָשׁוֹת יְדַבֵּרוּ׃ נְחָשִׁים יִשְׂאוּ בִּידֵיהֶם וְיִשְׁתּוּ סַם־הַמָּוֶת וְלֹא יַזִּיקֵם עַל־חוֹלִים יָשִׂימוּ אֶת־יְדֵיהֶם וְיִיטַב לָהֶם׃ (מרקוס, 16, 17-18)

דיבור בלשונות תחילה היה דיבור בשפות שהאדם המדבר לא הכיר, אבל שאנשים זרים מבינים. שימושי אם אתה מיסיונר, לא? אבל מהר מאוד (עוד בתקופת השליחים) זה הפך למלמולי ג'יבריש שלכאורה מגיעים בהשראת רוח הקודש. אם אני לא טועה החל מדקה 8 אפשר לראות בסרט דוגמא לכך.

אז האם מדובר בחבורה של נוצרים הזויים? לפני שפוסקים משפט כדאי לדעת שעל פי סקרים שונים האוונגליסטים למיניהם הם כיום הזרם היחיד שמראה יציבות (כלומר שלא עוזבים אותו יותר אנשים מאשר מצטרפים אליו) או אף גדילה. איך זה? פשוט: האוונגליסטים מציעים דת שבמסגרתה עוברים חוויה רוחנית. בין אם דיבור בלשונות (נדיר) או חוויה של קונברסיה, של גילוי של קשר אישי עם ישו (תמיד), המאוויים העמוקים של המאמין לסיפוק רוחני (פנימי, נפשי) נענים. וזה, כידוע, מה שמחפשים היום. הנה, שוב, הסרט.

7. בית כנסת מתקופת בית שני התגלה באזור מגדל, ומה שמעניין ביותר בו היא אבן שעליה דמותה של מנורת המקדש. על פי הידיעה במעריב זוהי תמונת ה"מנורה הראשונה המתגלה בהקשר יהודי מימי בית שני"  – עד כה הדימוי המפורסם ביותר למנורה שהיה ברשותנו נמצא על שער טיטוס, ותיאר את המנורה כשלל של הרומאים.

שני דברים מעניינים כאן: ראשית, אם אכן המנורה הזאת פוסלה על ידי מישהו שראה במו עיניו את המנורה במקדש, כפי שנטען על ידי החוקרים, הרי שזה מטיל עוד ספק בציור המנורה על פי שיטת חב"ד, בה הקנים ישרים ועולים באלכסון (כך גם נראות החנוכיות שפעילי חב"ד מפזרים ברחבי הארץ בכל חנוכה). חב"ד בעניין הזה נלחמת ראש בראש, או ראש בקיר, מול כל העולם היהודי, בגלל שהרבי מליובאוויטש טען שכך אמורה להראות המנורה (על סמך ציור בכתב יד קדשו של הרמב"ם). זו לא ממש סוגיה הלכתית, אלא יותר מאבק יוקרה שבו הרבי, שהוא לאמונתם של החסידים נביא ומשיח, פשוט לא יכול לטעות.

לבד מזה, הביטו בתמונה: לבד מהמנורה היפה, מהם האייקונים האלה מעל ומתחת לפרח המרכזי? האם אלו לבבות? האם ייתכן שכבר אז השתמשו בדימוי המוכר כל כך היום כדי לתאר כך את המשאבה במרכז החזה? ואם כן, האם משמעותו היתה שבבית הכנסת ההוא הדגישו את האהבה? ואהבה למי? האם תפרו שם חולצות עם ההדפס I ♥ Ha'Shem?

8. ראיון בכלכליסט עם קארן ארמסטרונג, חוקרת הדתות המפורסמת (והקצת פשטנית), שאומרת:

אנחנו צריכים לתת למסורות קול עכשווי. לכל האמונות יש היסטוריה של שינוי והתפתחות. מאמינים תמיד מצאו פרשנויות חדשות בטקסטים שאולי אף לא עלו על דעתם של המחברים. הרבנים התלמודיים, למשל, עשו זאת היטב עם הפרשנות שלהם. אם מסורת מסוימת נכשלת בהתאמה שלה לימים העכשוויים, או חסרה יכולת להגיב באופן גמיש ויצירתי לטראומות של זמנה, היא תיכחד.

המראיין, איתי להט, מבשר ש:

הניסיון של ארמסטרונג עצמה לייצר מסגרת פרשנית לחמלה הוא כאמור אמנה בינלאומית, שאותה מקדם ארגון שהקימה לצורך העניין (charterforcompassion.com). […] בימים אלה שוקדים בארגון על הנוסח הסופי של האמנה; לכשיושלם, בתוך כמה חודשים, יחתמו עליה אלפי מנהיגים דתיים מכל העולם, ואז ייצא לדרך גם קמפיין בינלאומי ש"אפשר יהיה לראות בכל מקום על פני הגלובוס", לפי ארמסטרונג.

9. זה מיוני, אבל שווה לינק: גלגולו החדש לכאורה של לאמה יֶשֶה (אושיה רוחנית בולטת של הבודהיזם הטיבטי), נער ספרדי בשם היטה טורס, מאס בתפקיד שכפו עליו ופשט את גלימות הנזורה. אני זוכר ששמעתי עליו לפני 13 שנה כששהיתי במנזר טיבטי שייסד לאמה ישה: שמו הוזכר בעיניים בורקות, ותקוות גדולות נתלו בו. מסתבר שתינוקות מערביים יותר קשה לשכנע שהם גלגולי לאמות. טוב, אולי אחרי מרד הנעורים הוא יחליט שהוא בכל זאת לאמה ישה.

10. גם זה מיוני, אבל רק שיהיה מתועד: 54% בעד הכרת המדינה הרפורמים והקונסרבטיבים כזרמים יהודיים שווי מעמד. 44% בעד להכיר בגיורים שלהם.

11. אבי לבקוביץ מוצא כל מני אתרים מבדרים של מכשפים, ידעונים ומשיחים בעיני עצמם. הנה "יוסף חי – מאגיה והחזרת אהבה", והנה "קולו של משיח", שמנבא שאחרי אסונות שונים (פצצת אטום על תל-אביב ועוד) הגאולה תבוא ב- 2015. יש למה לחכות.

12. הספר החדש של דן בראון ("צופן דה וינצ'י" וכו') אמור לראות אור עוד יומיים, וכפי הנראה הוא מעליל עלילות על המסונים (הבונים החופשיים). אלה מצידם נכנסים לכוננות ספיגה, אם כי לדעתי לא משנה מה יהיה כתוב שם, זה יעשה להם רק טוב, בהיות התנועה שוקקת חיים בערך כמו כנסייה באירופה.

13. גיליתי בלוג מופלא של אשה חרדית שכותבת את תסכולי הוויתה בצורה מרגשת ביותר. למשל הפוסט הזה. הבלוג נקרא "חור בסדין". נודע לי עליו כי קיבלתי איזה קומוניקט לקראת סרט, "סוררת", שעשתה עליה ענת צרויה ושיוקרן בערוץ 8 ב- 17/10.

14. לסיום אני רוצה להמליץ בחום על ערבים שיתקיימו עם מורה הוויפאסאנה שינזן יאנג. שינזן הגיע לארץ מארה"ב כאורח של עמותת תובנה, שבחסותה הוא גם יערוך קורס (לפרטים). מדובר במורה רציני מאוד משלב ניסיון וידע עמוק בתרגול מדיטציה בודהיסטית עם חוד החנית של מדע המוח המודרני. הערבים יקראו: The Science of Enlightenment: Mindfulness for the Modern Mind". הראשון יתקיים ביום שלישי, 29 בספטמבר, 20:00, ברחוב עין סהרונים 3 במצפה רמון, והשני ביום רביעי, 30 בספטמבר, 19:45, בסטודיו PLAY לבונטין 7, תל אביב (מפה). הכניסה חופשית וכאמור מומלצת.

כתב העת המעניין Prospect מביא השבוע מאמר על נושא חשוב שמשום מה לא זוכה לעניין ציבורי מספק: העתיד הפרמקולוגי של המוח/הכרה שלנו. בעוד שהמלחמה בסמים הלא-חוקיים נוחלת כבר שנים ארוכות כישלון חרוץ, הרי שתחום הסמים החוקיים עולה כפורח, עד כדי כך שאולי דווקא מכאן יגזר יום אחד דינם של הסמים הלא-חוקיים, שכן פשוט כבר לא יהיה בהם צורך. הסמים החוקיים שיפותחו בעשורים הקרובים יוכלו לעשות כמעט הכל, החל מלהגביר לנו את הזיכרון ועד לעשות אותנו שמחים, וכל זאת, כך היומרה, ללא כל תופעות לוואי.

הנושא הזה לא רק מרתק אלא כאמור חשוב מאוד, ונוגע בשאלות הבסיסיות ביותר של זהותנו כבני אדם, צלם אנוש, סמכותם של מדענים ורופאים והאתיקה של האותנטיות. אני דיברתי על כל זה לפני כשנה וחצי עם תומס מטצינגר, אחד הפילוסופים של ה-Mind הבולטים בעולם, ואני ממליץ לעקוב אחרי הלינק כדי לקבל את דעתו על הסכנות והאפשרויות שעומדות בפני האנושות. במאמר של פרוספקט, למשל, אחרי הבטחות לבני אדם גבוהים, מהירים, מהירי מחשבה ומאושרים יותר, עומד הכותב, David Edmonds, על המימד האתי שאפשרויות האלו מעלות, וזה כמובן מה שמעניין ביותר.

הוא מבחין בין אמצעים לשיפור הכושר שלנו שנחשבים בעינינו כשרים, לבין כאלה שלא. למשל, כולנו נסכים שזכותו של ספורטאי (א) לרוץ עם משקולות קשורות לרגליו כדי לשפר את כישורי הריצה שלו, ולאכול דיאטה של 20 ביצים ביום (נאמר). האם נסכים גם שמותר לו (ב) להתאמן במקסיקו (או בהימלאיה) כדי להגדיל את כמות כדוריות הדם האדומות שלו? האם נסכים שפשוט (ג) ישן כל לילה בתא לחץ (נמוך) כדי לקבל את אותה תוצאה? האם נסכים שפשוט (ד) ייקח כדור שיעשה את אותה עבודה?

השיקולים בעד ונגד הם רבים ומגוונים. כולנו, אני מתאר לעצמי, נסכים לאפשרות א. רובנו נסכים לאפשרות ב. למה? כי כפי שספורטאים במקסיקו מתאמנים במקסיקו, כך לכולם מותר, לא? אפשרות ג קצת יותר מורכבת, כי אולי לא לכל ספורטאי יש אמצעים לבנות לעצמו מעין תא שכזה. אבל לבד מהשיקול ששואף לשוויון הזדמנויות, אין לנו התנגדות רצינית לזה, נכון? בכל מקרה, זה חוקי. אבל אפשרות ד זה כבר משהו אחר: היא לא חוקית, וגם נתפסת כלא מוסרית (בתרגום לספורטאית: "זה לא פייר").

למה? למה סוכן-שינוי שפועל עלינו מבחוץ (מחוץ לגוף) זה בסדר, וסוכן-שינוי שפועל מבפנים זה לא בסדר? לדעתי זה קשור לשתי עמדות נפשיות עיקריות: למוסר העבודה הפרוטסטנטי שלנו, ולתפיסת הזהות והעצמיות שלנו. עניין מוסר העבודה פשוט אומר שבשביל כבוד צריך לעבוד, ולא בסדר (או פייר) לקבל תהילה בלי להשקיע בעמלה. אתה צריך "לעשות משהו" כדי שהעלייה שתזכה לה בביצועייך תיחשב כשרה. לקחת כדור זה פשוט קל מדי.

עניין תפיסת הזהות שלנו הוא הרבה יותר מורכב, ולדעתי הוא רובד עמוק יותר של עניין מוסר העבודה. כאשר אנחנו "עושים" משהו, כלומר מפעילים את הגוף ומבצעים פעולות לטובת עניין מסויים, אנחנו מוכנים לקבל את התוצאות, לחיוב או לשלילה, כ"שלנו" באופן לגיטימי. על פי תפיסתנו מה שקורה אז הוא שהמפקד הקטן שאנחנו מדמיינים שהוא האני שלנו, שיושב לכאורה בתוך המוח (או שהוא הנשמה שלנו), נותן פקודות, הגוף, הפועל, מבצע, והעולם, הנפעל, משתנה בהתאם. זו שרשרת של סיבות ותוצאות שעבורנו אין ממנה מובנת מאליה. אך יותר מכך: רק היא מפיקה עבורנו במציאות תוצאות שנתפסות כאותנטיות. כל ניסיון לעקוף את מרכז הפיקוד שלנו, את סוכן-השינוי שהוא אנו עצמנו (כלומר האני שלנו) מפחיד אותנו, מרתיע אותנו, ונתפס כחסר לגיטימציה.

כדור הפלא שמשפר את כישורנו הספורטיבים (או עושה אותנו, לדוגמא, סתם מאושרים) נתפס על ידינו, כך אני רוצה להציע, כאלמנט חתרני שנכנס אל תוך הגוף (הממלכה הפרטית שלנו, כלומר ממלכתו של האני שלנו) והופך שותף ל, או ממש תופס, את מקומו של השליט הלגיטימי, של המלך, של האני. וזה הדבר שהכי מפחיד אותנו בעולם (אולי חוץ ממותו של אותו אני). אגב, מחקרים לא מעטים הראו שהאושר (happiness) או הרווחה הכללית (well-being) של בני אדם קשור מאוד לתחושה שהם עושים את מה שהם עושים בצורה אוטונומית, כלומר מתוך רצונם החופשי. אפשר לקחת זאת גם כסימן לצורך שלנו להרגיש "בשליטה" על חיינו.

וזה אולי מה שגורם לנו להרגיש שהאושר או הרוגע של מי שלוקח תרופות הוא קצת מזוייף. 'כן,' אנחנו אומרים לעצמנו, 'ודאי שעדיף לקחת תרופות מאשר לסבול מדיכאון כרוני. אבל…' – אבל לא נחשיב חיים כאלה כחיים אותנטיים. למה? כי משהו "אחר", לא האני של אותו אדם, לא "הוא עצמו", אחראי למצב הרוח שלו. אותו אדם לא מתנהל לדעתנו כיצור אוטונומי ואוטוקרטי. וזה מרתיע אותנו.

זה גם מה שעומד בבסיס חלק גדול מהפולמוס הרוחני רב השנים בין המצדדים בסמים כחלק מהדרך הרוחנית, ובין אלו שמתנגדים להם התנגדות נחרצת. ההרגשה שלי היא שהמתנגדים עושים זאת לא רק מסיבות פרגמטיות (כלומר, 'סמים פשוט לא מקדמים את האדם רוחנית', בין אם זה נכון או לא), אלא גם מתוך ערעור על הלגיטימציה של התקדמות רוחנית שמתבצעת לכאורה על ידי סמים (כלומר, 'הארה שבאה מתוך טריפ היא לא הארה אמיתית'). רק מה שהאני עמל ופעל בשבילו בעצמו, לכאורה, יכול להיות אמיתי. מה שחומר כימי עשה לעולם לא יהיה באמת "שלו".

אומר את דעתי: אני לא מקבל את הדיכוטומיה של פנים-חוץ (במובן החמור שלה – ברור שאני מבדיל בין בתוך העור למחוצה לו), כי אני לא מקבל קיומו של אני נבדל, של מרכז אוטונומי של זהות ופעולה. אין לדעתי מרכז פיקוד למוח, ולכן אין משמעות (ברמה האובייקטיבית) לרצון שלנו לשלוט על השינויים שעוברים עלינו. התחושה ששינוי שבה מחומר כימי שמוחדר לגוף הוא לא אותנטי היא לדעתי סוג של אשלייה (כמו התחושה שאם נחליף את המנוע לרכב שלנו זה עדיין יהיה אותו רכב). כלומר לדעתי שינוי הבא מחומר המוחדר לגוף אינו לגיטימי או אותנטי פחות משינוי הבא כתוצאה מפעולה שלנו או מתהליך שאנחנו עוברים "בעולם".

אז מה, האם, אם כך, מוסרי לדעתי לקחת כל סוג של סם? לא. למרות שאין לי פקפוק באותנטיות של השינויים שחומרים שונים יכולים לגרום, כמובן שלא כל שינוי הוא חיובי, לא כל שינוי הוא לטובה. הבעיה בחברה שלנו בנושא הזה, ואולי משום כך הבלבול והמבוכה בכל הקשור ליחס ולטיפול בסמים בלתי-חוקיים, היא שלא פיתחנו לעצמנו מה שמטצינגר מכנה "אתיקה של התודעה", כלומר שדה אתי שמגדיר או מעריך מהם מצבי תודעה טובים וראויים, ואילו אינם. אנחנו טובים מאוד באתיקה של מעשים (מה טוב וראוי לעשות). אנחנו חסרי מושג באתיקה של תודעה (איך טוב וראוי לחוות ולתפוס את העולם).

אתיקה של התודעה פותחה במזרח כמובן בצורה נרחבת, וגם ביוון העתיקה אסכולות כמו הסטואקנים והאפיקוראים עסקו בזה, אבל מאז שהנצרות כבשה את המוח המערבי העניין במצבי תודעה כתכונות קבועות ומקיפות של החיים (כלומר לא רק בהיפעלויות ככוונה טובה, אמונה או אהבה) הודר ונשכח. המצב הזה הוא למעשה חמור, ואם נכונות התחזיות לגבי עתיד הסמים החוקיים, הרה אסון, שכן אין לנו אפילו כלים בסיסיים כדי להתמודד עם מציאות שבקרוב תקיף ותשפיע בצורה מכרעת על חיינו.

מה שאנחנו נדרשים לעשות הוא להעמיד מסגרת מוסרית להכרה, שעל פיה נוכל לבחון איזה חומר מקדם אותנו לכיוון ראוי וטוב, ואיזה מדרדר אותנו למחוזות פסולים ורעים. זה רחוק מלהיות פשוט, כי זה נוגע לנקודות העמוקות ביותר באשר למהותנו כבני אדם, כיצורים בעלי זהות עצמית, ונוגע גם להשקפות שונות לגבי מה פירושם של החיים האנושיים, כולל כל המושגים והערכים שירשנו מאלפי שנות תרבות מערבית (צלם אלוהים, נשמה, תת-מודע וכו'). כלומר בעצם אין תקווה ממשית שזה יקרה. ובכל זאת, נראה לי שאפשר להתחיל את הדיון בשני עקרונות שמציע מטצינגר, שהם חירות וידע, ולשאול לגבי כל כימיקל ספציפי האם הוא תורם לפיתוחם, או מדכא אותם. אבל מהי חירות? ומהו ידע? הדרך לתשובות ארוכה, ואין שום כדור שיקצר אותה.

נספח:

עוד במאמר, בנושא מקביל: מסתבר שאחד ההבדלים היחידים בין שני סוגים שונים של מכרסמים זעירים (שניהם מזן שנקרא Vole) הוא שזה הגר בערבות נאמן לבן/בת זוג כל חייו, ולזה החי באחו ממש לא איכפת לשכב עם כל מה שזז מסביבו. אחרי 15 שנים של מיקר גילו שכאשר הראשון מזדווג מופרש בגופו הורמון (Vasopressin), ושהקולטנים של אותו הורמון נמצאים במרכזי העונג של המוח. על פי התיאוריה שפותחה המכרסם אז מקשר בין התענוג לבן/בת הזוג, וזה מה שמשאיר אותו בסביבה גם בבוקר. לזן השני של ה-Vole הקולטנים של אותו הורמון נמצאים במקום אחר, והוא לא חושב שבן/בת הזוג מהווה את מקור העונג. אבל על ידי מניפולציה גנטית הצליחו המדענים לשנות את מקום הקולטנים ולגרום גם לו להיות נאמן. על פי המאמר מחקר מ-2008 על זוגות תאומים משוודיה הראה שאותו הורמון ואופן קליטתו משפיע (אבל כמובן לא מכריע) גם על נאמנות אצל בני אדם. כך שאפשר לבדוק מראש, גנטית, סיכויים שבן/בת הזוג לא יהיו נאמנים, או, תיאורטית, אף להנדס בני אדם נאמנים יותר. האם, שואל הכותב, גם לזה תתנגד הכנסייה?

אחת האירוניות המרירות של ההיסטוריה (או של שר ההיסטוריה) נגלתה לפנינו בימים האחרונים, ואני רוצה להקדיש לה מעט מקום. הסתבר לנו, כלומר למי שעוד לא היה מודע לכך, שההלכה היא למעשה אחד הגורמים המפלגים והמפצלים שפועלים בתוך עם ישראל בזמן הזה. נחשפנו לעניין באותה פרשה של ילדים אתיופים דחויים, שבתי הספר האורתודוקסים סירבו לקבל. לא אכנס לפרטי הפרשה, גם כי דשו בהם רבות וגם כי יוסי גורביץ כתב על זה יפה, קצר ולעניין. בקיצור עוד יותר נמרץ, הסיפור הוא שתלמידים אתיופים, שמחוייבים על פי תנאי הגיור שלהם ללמוד בבתי ספר אורתודוקסים, לא מתקבלים לבתי ספר אורתודוקסים, בגלל ששם לא רוצים אותם. לא רוצים אותם כי הם לכאורה לא אורתודוקסים מספיק.

למי שחושב ששם לא רוצים אותם לא בגלל ההלכה אלא בגלל גזענות פשוטה (דבר כמובן הגיוני ואפשרי), דוחה אתמול הרב שם שרפר, סגן מנהל ביה"ס "למרחב" מפתח תקווה, טענות כאלה בזעם וכותב ש"במקרה של בית החינוך 'למרחב', מה שנדרש מתלמיד המבקש להתקבל ללימודים הוא הגעה מבית שבו הרמה התורנית גבוהה, יש בו הקפדה על הצניעות, ואווירה שאינה פרוצה לתרבות הטלוויזיה והכבלים" – כלומר לא גזענות היא שעומדת בבסיס דחיית האתיופים, אומר הרב, אלא ההלכה (כמובן שיכול להיות שהוא אינו דובר אמת, אבל לעניינינו זה לא משנה).

פרשת התקבלותם של האתיופים במדינת ישראל היא לדעתי אחת המבישות בתולדות ההיסטוריה היהודית (חסידות חב"ד כולה אגב, מתוקף פסיקתו של הרבי מליובאוויטש, כלל לא מחשיבה את האתיופים יהודים עד היום), אבל לא אכנס לפרטיה. לצורך העניין הקטן שאני רוצה להעלות כאן מספיק להבין שמה שמשמש כנימוק לדחייתו של תלמיד מבית-ספר הוא מידת שמירת המצוות שלו.

לכאורה זה מובן מאליו, לא? הרי התרגלנו כבר עוד מלפני קום המדינה שהיהדות מחולקת לפלגים וזרמים, שאין אלו באים בביתם של אלו, שאין אלו נישאים לאלו, שאלו מתנשאים מעל אלו, שהחרדים בונים לעצמם גטאות על פי חצרות, רבנים ואורך גרביים והלאומנים-הדתיים התנחלויות בוטיק מצומצמות היקף ואנינות אוכלוסייה – הרי זה מצב כל כך טבעי בשבילנו, כל כך מוכר וברור.

אבל אנחנו יכולים לקבל רמז על האבסורד שבמצב הזה בכל פעם שמישהו, בדרך כלל אדם שרואה עצמו כנציג האורתודוקסיה, דואג להזכיר ש"המצוות זה מה שהחזיק אותנו ביחד אלפיים שנה" או ש"בלי ההלכה לא היינו נשארים עם אחד" או לצטט את אותו משפט ידוע של אחד העם על כך ש"יותר מששמרו ישראל את השבת וגו'". כלומר אחד הטיעונים להכרחיותה של ההלכה היא שהיא בונה קהילה, היא שומרת על אחדות העם, היא הופכת יחידים לאומה.

וזה נכון לדעתי. כלומר, זה בהחלט היה נכון בשנות הגלות: מערכת המצוות שמרה על היהודים כקהילות מגובשות היכן שהם ישבו, ושמרה על הקהילות השונות כשייכות לאותה מסגרת-על, דבר שאפשר להן לחזור ולהתאסף, כעם אחד, בארץ ישראל אחרי אלפיים שנות. זה נכון ולדעתי זה באמת די מדהים. כמובן, ייתכן מאוד שזה לא במקרה – נראה לי שזאת היתה המטרה של חז"ל כשהם יצרו את המערכת הזאת.

מראשיתה היתה הדת היהודית דת שבטית ומתבדלת. אלוהיה היה קנא ונקם, הוא לא הרשה, כמו שהרשו אלוהים אחרים, לעבוד אלוהים אחרים, והוא (על ידי נציגיו הארציים כמובן) דאג לבצר את מעמדו ואת מעמד עמו על ידי חוקים שונים, שלמעשה מנעו כל אפשרות לערבוב או "התבוללות": כאשר אסור לך לא רק להתחתן עם עמי הסביבה, אלא אפילו לאכול איתם, וכאשר הגישה המרכזית שאתה מטפח היא של התנשאות ואדנות על פני כל דת אחרת, ברור שתישאר לבד.

טוב, בהיותם של בני-אדם בני-אדם, זה כמובן לא ממש עבד. היו קשרים אמיצים עם העמים שבסביבה, לא רק מבחינת עבודת האלילים שנערכה בדבקות מרשימה על ידי עם ישראל כמעט בכל זמן נתון (ויעיד על כך כמעט כל ספר בתנ"ך), אלא על ידי מה שנקרא "נישואי תערובת" (ותעיד על כך, למשל, מגילת רות). ככה זה כשהסביבה בעצם הרבה יותר סובלנית ממך: עמי אגן הסהר הפורה לא חשבו שהם יותר טובים מהעבריים, הסכימו להתערבב עמם, והאחרונים בתורם כנראה לא ראו בזה אסון גדול.

כל זה השתנה אחרי חורבן הישוב היהודי בארץ ועליית הנצרות. ראשית הפכו חז"ל עבור כל מי שרצה להישאר יהודי את ההלכה למערכת כוללת כל וברורה של חוקים ומנהגים. שנית, החל מהתקופה הזאת, ובמשך כל ימי הביניים, השכנים של היהודים, על פי רוב במדינות הנוצריות, לא היו חלק גדול מהזמן יותר מדי נחמדים אליהם. גם היהודים עצמם, שנשאו טראומה של חורבן בית מקדש ובית לאומי, וניצבו בפני הנצרות, אחותה הקטנה של היהדות שהתעצמה ממנה ושאחד מעקרונותיה התיאולוגיים היה שהיהודים אמורים להיות אומללים, נטו להסתגר יותר ויותר בתוך עצמם. בגלות שמירת מצוות הפכה לפופולרית כפי שמעולם לא היתה לפניה, וכפי שמעולם לא תהיה אחריה (כתבתי על זה כאן).

אבל אותו הדבק שאיחד את היהודים בגלות מתגלה כמעין חומר-דוחה-יהודים בעידן המודרני. מרגע שלא היו חייבים לקיים מצוות (האמנציפציה סימנה את ראשית התקבלותם של היהודים כשווים בארצותיהם השונות, וההשכלה והנאורות את ראשית העמדת החיים על עקרונות "התבונה האוניברסלית") נוצר מצב בו היהודים שלא מוותרים על ההלכה למעשה לא יכולים שלא להפעיל את חוקיה המתבדלים אל מול היהודים שכן וויתרו עליה. אותן הלכות שמנעו בעבר קרבה אל הגויים, מונעות בהווה קרבה בין יהודים. במדינת ישראל העניין בולט במיוחד, שכן כאן גרים בסמיכות, ובסופו של דבר ערבים זה לזה whether they like it or not, יהודים מכל מני אופנים של שמירת הלכה, ושמירת המצוות מתגלה כאפקטיבית לא ביצירת עם, אלא בחלוקתו לקבוצות המנוכרות זו לזו.

הדוגמאות לכך רבות מספור: לבד מבתי ספר וקהילות/ישובים מתבדלים, אנחנו עדים היום לדחייה (שלא לומר שנאה) מצד האורתודוקסיה לזרמים יהודיים אחרים (רפורמים וכו'), כולל פסילת גיורייהם, נישואייהם, כשרותם, וכו'. אנחנו עדים כמובן גם למלחמות פנים-אורתודוקסיות, שהרי אין ש"ס מדקדקים מספיק עבור הרב אליישיב, ואין הרב אליישיב מדקדק מספיק עבור העדה החרדית, אין החסידים מדקדקים מספיק עבור הליטאים, ואין החילונים מדקדקים מספיק עבור אף אחד.

אנחנו עדים להתבדלות של החרדים לסוגיהם, שדואגים לאינטרסים הצרים שלהם על חשבון האינטרס של האזרחים כולם, ואנחנו עדים להתנשאות של הדתיים-הלאומיים למיניהם, שדואגים לאינטרס של ארץ ישראל (לדעתם) על חשבון האינטרס של מדינת ישראל (ואני בכלל לא נכנס לאפלייה החמורה שכנגד מיעוטים שונים שבתוך העם, כגון נשים והומוסקסואלים, וכלפי אזרחים אחרים, כגון מוסלמים, נוצרים ודרוזים). ואם נרד מהרמה הלאומית לרמה הפרטית, זה נראה לי מעוות שאני יוצא עם בחורה אורתודוקסית והיא לא יכולה לאכול אצלי בבית, ושמורֶה, קולגה שלי ששומר מצוות, לא יכול לאכול מהבופה ביום עיון של בית-הספר שלנו.

עכשיו יסבירו לי כל מני אורתודוקסים שאין מה לעשות, אבל ההלכה היא ההלכה, זה מה שמשה קיבל משמיים ו-Dura Lex Sed Lex. בסדר, מי שמאמין בכך שיבושם לו. אבל זה לא משנה את העובדות הפשוטות, והן ששמירת מצוות היא אחד הגורמים העיקריים שמפלגים היום את עם ישראל. צריך להכיר במצב העצוב הזה: ההלכה שפעם שמרה על היהודים כעם אחד, כעת הופכת אותם לעדות וזרמים וכתות.

ואגב, גם אם משה קיבל את התורה מהשמיים, הרי שהיום לא בשמיים היא, וההלכה היא ברת שינוי. לא צריך לבטל אותה חלילה, אלא רק, כרגיל, להתאימה למציאות. כפי שאפשר לחלל שבת בשביל להציל מאחז לא חוקי בשטחים, אני בטוח שאפשר להגמיש הלכות כשרות (או כל דבר אחר) בשביל לאפשר קרבה בין יהודים, וגם בין יהודים לשאינם יהודים. זה עניין של רצון טוב, ובטחון בצור ישראל וגואלו (כלומר חוסר פחד מהמודרנה). שני אלה כנראה לא קיימים בעת הזאת, ואפשר לשאול את עצמנו למה.

אולי זה טוב שאני כותב על עכשיו, כשלושה שבועות אחרי, וכמובן חשוב לציין שאנחנו לא יודעים מי עשה מה וכו', אבל הרשו לי להשתמש ברצח במועדון הקהילה כדי לתקוף את נושא מערכת היחסים הקלוקלת שבין הדת המסורתית למיניות ההומוסקסואלית. כידוע, זו הראשונה ממש לא מחבבת את זו האחרונה, ואם נדמה לנו שאין כמעט נושא שבו הדת מפגינה חוסר מגע יותר מובהק עם המציאות, הרי שזה לא במקרה, והייתי רוצה לנסות להתייחס לזה, כלומר לשאלה למה נדמה לנו שהמסורות הדתיות הותיקות פשוט לחלוטין out of touch בכל הנוגע לענייני זהות מינית.

בספר Sacred and Secular: Religion and Politics Worldwide שיצא ב-2004 מביאים Ronald Inglehart ו-Pippa Norris נתונים מעניינים מאוד על תהליכי ההקצנה הדתית, ומנגד החילון, שעוברים על אוכלוסיית העולם בזמננו (הם די מתעלמים ממגמות הניו-אייג'יזציה). תוך ניתוח מערך נרחב ביותר של סקרים ומחקרים, הם מציעים הסברים ותיאוריות למה שקורה בעולם, ויש להם כמה וכמה נקודות מעניינות. באשר לעניינינו קשורים ממצאים מעניינים שהם מביאים בנוגע לעולם המוסלמי, שאף סותרים במובן מסויים את התזה המפורסמת של סמואל הנטינגטון בדבר "התנגשות הציביליזציות".

כידוע הנטינגטון הציע שבמאה ה-21 המאבקים בעולמנו יערכו לא בין מעמדות חברתיים או מדינות לאום, אלא בין תרבויות המחזיקות בהשקפות עולם ושדות ערכיים שונים, כאשר הנטינגטון רואה בדת את אחד הגורמים המבדילים המרכזיים. בהמשך לכך טוען הנטינגטון שאחד מקווי השבר שבין הציביליזציה המערבית-נוצרית למוסלמית הוא השקפת העולם הדוגלת בדמוקרטיה, או שוללת אותה. אחרי 9/11 התזה שלו הפכה פופולרית מאוד, כאשר גם ממשל בוש האשים את הטרוריסטים האיסלאמים בכך שמה שמפריע להם בארה"ב הוא החופש שהיא מעניקה לאזרחיה, ומנסה להפיץ לעולם כולו. בן-לאדן וחבריו, לכאורה, נלחמים בדמוקרטיה ובשגריריה.

בספר הנ"ל מביאים המחברים ממצאים המאששים את התיאוריה הכללית של הנטינגטון – כלומר שתרבות וערכיה, הנגזרים במידה רבה מהדת, משמעותיים בחלוקת האוכלוסייה העולמית על פי השקפות עולם ערכיות – אבל ששוללים את הטענה שלו בדבר הבדלים בכל הקשור להתייחסות של הציביליזציות השונות לדמוקרטיה.

בגרף להלן (שנסרק מהספר, עמ' 146) תוכלו לראות את דעתם של אזרחי מדינות שונות לגבי תפקוד הדמוקרטיה, והדמוקרטיה כאידיאל. ניתן להבחין (למרות האיכות, אני מקווה) שמדינות מוסלמיות כמו איראן ומצריים נמצאות במעלה הגרף, ושאת תחתיתו חולקות דווקא מדינות נוצריות כרוסיה, פולין, ברזיל וטנזניה. כלומר למוסלמים אין בעיה מובנית לאהוב דמוקרטיה. שנאת דמוקרטיה איננה חלק מהמטען הדתי-תרבותי שלהם.

לא כן הומופוביה. אכן, על פי הממצאים שמוצגים בספר, קו השבר הערכי העיקרי בין המערב למדינות המוסלמיות (שכמובן שונות מאוד בינן לבין עצמן, אבל אם נכליל (אגב, גם המערב שונה בינו לבין עצמו, שמתם לב?)) הוא היחס לנשים ולהומואים. מחקרים מראים שדווקא בכל הנוגע לשיוויון בין המינים, למה שנקרא "מעמד האישה" ולסובלנות כלפי הומוסקסואליות הציביליזציות בהחלט חלוקות. בגרף להלן (עמ' 152) אפשר לראות את היחס לשוויון בין המינים ולחיוב הומוסקסואליות. קל לראות שבעוד מדינות סקנדינביה עולות לראש שמחתנו, המדינות המוסלמיות שהשתתפו במחקר סוגרות את הרשימה מלמטה.

למה ככה? לאינגלהרט יש תיאוריה בעניין. המודרניזציה על פיו משנה את מערכת הערכים של התרבות המתפתחת, וזאת בשני שלבים עיקריים (עמ' 137-138):
1) התיעוש מביא נשים לכוח העבודה השכיר ומצמצם את הילודה. נשים עוברות תהליכים של אוריינות והשכלה, ולבסוף גם מקבלות יצוג בממשל, אבל העוצמה שיש בידיהן עדיין פחותה מאוד מזו שבידי הגברים.
2) בשלב הפוסט-תעשייתי מתקדמים יותר לשוויון בין המינים, כאשר נשים עוברות לתפקידים ניהוליים, עוברות התמחות במקצועות שונים, וצוברות השפעה בגופים פוליטיים.

שני השלבים הללו מביאים איתם שני שלבים של שינויים ערכיים:
1) מעבר מערכים מסורתיים לערכים חילוניים(secular)-רציונליים;
2) מעבר מערכי-הישרדות לערכי ביטוי-עצמי.
על פי זה חברות שנמצאות בשלב 1 תהיינה מסוגלות לקבל ולהפנים (מבחינה ערכית) שיטת ממשל שבה העם קובע את מנהיגיו, אבל לא השקפת עולם שדוגלת בשיוויון מלא לנשים. או בסובלנות כלפי הומואים.

יכול להיות שזה נשמע קצת כמו הנחת המבוקש, אבל אני בטוח שהתיאוריה של אינגלהרט, שלא העמקתי בה, יותר רצינית מהסיכום המהיר הזה. מה שאני הייתי רוצה להוסיף זה את הסיבות הפסיכולוגיות, או המטא-פסיכולוגיות, לשינויים הערכיים הללו. העניין לדעתי הוא כזה: ככל שרמת החיים עולה, וככל שהפנאי והנוחות עולה, האוכלוסייה מגלה יותר ויותר את עולמה הפנימי. זוהי אותה "פנייה סובייקטיבית" שאני כל כך אוהב לדבר עליה (למשל כאן). אנשים מגלים שיש להם חלל פנימי, כלומר סובייקטיביות, והם מתחילים להחשיב את אותו חלל פנימי יותר מאשר את זה החיצוני, אותו החשיבו עד כה. הנה חלק ממה שכתבתי על כך בלינק שלעיל (ראו שם לעוד):

"הפנייה הסובייקטיבית" הזו מציינת למעשה את המעבר של רובנו לחוויה אחרת של החיים: מחיים שסובבים סביב מערכת היחסים שלנו עם העולם (התפקיד החברתי שלי, המגבלות שמוטלות עלי), לחיים שממוקדים בחוויה הפנימית שלי (טוב לי, רע לי, מתאים לי, מפריע לי). בתפיסת החיים הראשונה ניתן מקום מרכזי להתאמה שלי בסדר החברתי ולחובותיי כנתין של המערכת הדתית, החברתית או המשפטית. בתפיסת החיים השנייה ניתן מקום מרכזי למאוויי האישיים, לזכויותיי הנובעות מהיותי פרט ייחודי ולשאיפתי למימוש אישי.

כלומר במאות השנים האחרונות האוכלוסייה במערב עברה שינוי משמעותי בתפיסת החיים שלה, מהרמה החושית ועד לרמה המוסרית. (אגב, למה זה קורה? אולי פשוט כי זה יכול לקרות. החיים אוהבים להשתכלל ולהפוך יותר ויותר מורכבים ומתוחכמים, בתנאי וברגע שנותנים להם מקום. אבל האמת היא שזה נושא גדול, נושא ענק, מורכב ולדעתי מרתק. אני מתכוון להתחיל השנה לכתוב את הדוקטורט שלי על זה.)

המעבר שמצביע עליו אינגלהרט מ"ערכי הישרדות" ל"ערכי ביטוי-עצמי" הוא המעבר להחשבת המימד הסובייקטיבי יותר מזה האובייקטיבי. ולמה זה קשור לשוויון בין המינים ולסובלנות כלפי הומוסקסואליות? זה קשור כי ברגע שמרכז הכובד של החיים עובר פנימה, החיצוני פחות נחשב, וברגע שהחיצוני פחות נחשב, פחות חשוב אם אתה גבר או אישה, ופחות חשוב אם אתה מקיים יחסי מין עם גברים או עם נשים. המבט המופנה פנימה גורם לנו להסיט את מרכז הכובד מהחוץ לפנים: פחות חשוב אם אתה זכר או נקבה ומה אתה עושה בתור כזה, ויותר חשוב שאתה טוב, הגון, אם טוב לך ונעים לך או רע לך ומכאיב לך.

(אגב, למי שמתעניין בלימודי מגדר, שימו לב שזה גם תואם יפה את המעבר מאקט יחסי המין ההומוסקסואלים של פעם, להומוסקסואליות כזהות של היום. מה שפעם היה רק מעשה, הוא היום הגדרה של אישיות, כלומר הוא עבר הפנמה ונצמד למהות הפנימית, לכאורה, של אותו אדם.)

מה שמשנה לנו, כבני חברה פוסט-תעשייתית, זה "מה שמרגיש בפנים", לא "מה שקורה בחוץ". אנחנו מחפשים את "המהות", ומתעלמים מ"הפרטים". תחשבו לשם דוגמא על כל תרבות הניו-אייג': בדיוק כמו שבניו-אייג' לא חשובה הדת הספציפית, חשובה רק "המהות הפנימית" שלה (שהיא, כמובן מאליו, אחידה ומשותפת לדתות כולן, עמוק מתחת וגבוה מעל כל הפרטים (הטקסים, התיאולוגיה, המסורות) הבלתי חשובים שעל פני השטח, נכון?); בדיוק כך בענייני מגדר חשוב לנו יותר מי הבנאדם "באמת", כלומר מהותו הפנימית (האם הוא טוב או רע, חכם או טיפש, מוכשר או הדיוט וכו'), ולא אם במקרה יש לו בולבול או טוטה.

כעת ניתן להבין למה כאשר רב, כומר או קאדי זועק שמשכב זכר הוא חטא העניין נתפס כפשוט מופרך בעינינו. מוקד הזהות עבר הפנמה: בעוד שבחברות מסורתיות מה שהיה חשוב הוא מה שאתה עושה, בחברות מודרניות הרבה יותר חשוב מה אתה מרגיש; פעם הפעולה היתה במרכז, היום הכוונה. לכן בעוד שבעבר פעולה כמשכב זכר היתה יכולה להיחשב חטא, לאנשים כיום עצם עשיית הפעולה היא עניין חסר משמעות מוסרית כשלעצמו. עשיית הפעולה כאשר אחד הצדדים לא מעוניין בה, או עם כוונה להזיק לו, או מתוך מניע אלים וכו' – זה כבר יכול לשמש כמטבע בר תוקף בשוק האתיקה של ימינו; זה יכול להיתפס כחטא בעינינו. החברות המסורתיות, והדתות (בהיותן עתיקות) פשוט נתקעו בעניין הזה עם מערכת מוסרית אנכרוניסטית.

במערב חלקים גדולים מהממסד הדתי כיום מבינים שהאיסור על יחסי מין הומוסקסואלים הוא אנכרוניסטי וחסר היגיון, ומשנים את הדוֹגמה, בעוד היותר פונדמנטליסטים דבקים באמונתם הבלתי-מובנת, ומנסים בשארית כוחותיהם להצדיקה על ידי פנייה לטיעונים בעלי ניחוח רציונלי או מדעי (דהיינו: זה "בניגוד לדרך הטבע", טיעון שהוא עובדתית שגוי). בחברות מסורתית או מתועשת, בניגוד לדעתו של הנטינגטון, שינוי שיטת ממשל לכזו שעושה רושם של בעלת יתרונות רבים יותר להמונים יכול להתקבל על דעתם (זו לדעתי הסיבה לחיבה לדמוקרטיה, ולא רעיון השוויון), אבל נשים עדיין תחשבנה נחותות מעצם היותן נשים, ומעשים כגון משכב זכר עדיין יחשבו לתועבה גם אם הם נעשים בהסכמה. זה המצב ברוב הארצות המוסלמיות, וכך מוצאים ההומואים את עצמם ניצבים בחזית "התנגשות הציביליזציות".