זהו החלק השלישי של הסדרה על ראשית ההינדואיזם. מדובר בתמצות של הרצאה שנשאתי על האופנישאדות. לחלק א' על הוֶדות, לחלק ב' על חלקי החיים בהודו

בעוד הודות (ובעיקר על פיהן) חילקו את האוכלוסייה בהודו לקאסטות וקבעו חוקים שונים שחייבים לציית להם, בתחום החשיבה והאמונה הן נתנו חופש גדול. האופנישאדות דווקא מציעות רעיונות שיש לחשוב ולהאמין בהם, אבל גם זה מתוך פלורליזם ופוליפוניות: האלף הראשון לפני הספירה היה זמן של מאבקים ומלחמות בין נסיכויות שונות בהודו, והמצב הזה תרם לכך שלא תהיה אורתודוקסיה הכופה את דעותיה על ההמונים. כך התפתחו להם זרמים רבים של פילוסופים, כל אחד עם התיאוריה שלו לגבי משמעות החיים.

האופנישאדות נחשבות ל"ודאנטה", כלומר סוף-הודות, או החלק המסכם של הודות. בדרך כלל מונים 108 אופנישאדות, מהן עשר עתיקות ובכירות ביותר (ומהן נביא ציטוטים). כל כולן נכתבו בין 700 ל- 300 לפנה"ס. 

בדרך כלל מסבירים את המעבר מהסגנון הטקסי של הודות לסגנון הפילוסופי של האופנישדות על ידי פנייה לתסכול של ההודים מדרכן של הראשונות: עם הזמן נואשו ההודים מנסיונותיהם לשנות את העולם על פי רצונם, בעזרת תפילות, טקסים וקרבנות. הם ראו שזה לא הולך (הישג מרשים כשלעצמו!). השלב הבא היה אם כן יאוש מהעולם, וניסיון לברוח ממנו אל מימד אחר, מושלם (זה דווקא רעיון גרוע). סודות הקרבת הקורבנות כבר לא נחשבו, וזו כבר היתה מכה קשה לברהמינים ולמעמדם.

כעת האידיאל היה, אם כן, ידיעת הסוד שמשחרר את האדם מלידה-מחדש (גלגול נשמות הרי לא נתפס כדבר חיובי). במקום לכוון את ההכרה לאותם אלים ששמרו על הסדר והחוק (גם אם הם עצמם היו כפופים לו), ונסיון לרצות אותם כדי שהסדר והחוק ימשיכו להישמר, ההודים התחילו להתבונן אל תוכם ולנסות לסדר את מה שמתרחש בנפשם, דרך תרגולת של מודעות, חקירה עצמית, ושליטה על הנשימה והגוף. טוב, זהו כמובן הסבר על דרך הפילוסופיה-פסיכולוגיה. ודאי היו גם סיבות חברתיות וכו'.

האופנישדות, שמשמעות שמן הוא "לשבת קרוב" או "להניח ליד", החלו לעלות על הכתב במאה השמינית לפנה"ס (מזמן זה גם בערך הטקסטים העבריים הקדומים ביותר: הנביאים עמוס והושע (מאה תשיעית), וגם ספר בראשית). תחילה גם הן עסקו בעיקר בטקסים וקרבנות, אבל יותר ויותר הן הזניחו את הניסיון לספק את האלים או לתקן את העולם, הפנו עורף לעולם ואת מבטן אל תוך הנפש האנושית. מטרתן פחות להגיע לאיזו אמת פילוסופית אבסטרקטית, ויותר להביא מרגוע לנפש האנושית המיוסרת. הן המשיכו את הנטייה של הודות להניח מהות אחת משותפת לכל הקיים, והזיהוי העמוק שלנו איתה היה אמור לשחרר אותנו מסאמסרה, "ים-הנדודים", גלגל הלידות מחדש.

מטרת האופנישדות איננה בעצם להגיע לאיזו אמת פילוסופית, אלא להביא שלווה וחופש לרוח האנושית. […] האופנישדות החיו את הרוח בעידן ששקע בפורמליזם […] פולחן האלוהות ראוי שיהיה על ידי עבודה שבלב, ולא טקסיות חיצונית. (מתוך Sarvepalli Radhakrishnan, Indian Philosophy, Vol. I)

המרד בוֶדות

בציטוט הבא ניתן לראות את המרד של האופנישאדות בוֶדות – לא מעבודת הקורבנות תבוא הישועה, ולא הברהמינים מחזיקים בידע הגבוה ביותר (כל התרגומים מהאופנישאדות הם מהתרגום לאנגלית של מקס מוּלר):

3. סאונקה, בעל-הבית האדיר, ניגש אל אנגירס [החכם] בדחילו ורחימו ושאל: 'אדוני, מה הוא זה אשר אם נדע אותו, כל השאר יוודע דרכו?'
4. הוא אמר לו: 'יש לדעת שני סוגי ידע, כך אומרים לנו כל אלה היודעים את הברהמן. הידע הגבוה והידע הנמוך.'
5. הידע הנמוך נמצא בריג-ודה, ביגור-ודה, בסאמה-ודה, באטהרווה-ודה, בהגייה הנכונה, בטקסים, בדקדוק, בייחוס הנכון, במדידה, באסטרונומיה; ואילו הידע הגבוה הוא זה אשר בעזרתו הבלתי-ניתן-להשמדה [הברהמן] ניתן לידיעה.
6. זה אשר אי אפשר לראותו, ולא לתפסו, שאין לו משפחה או קאסטה, לא עיניים ולא אוזניים, לא ידיים ולא רגליים, הנצחי, הקיים-בכל, הקטן-ביותר, זה אשר אי אפשר להשמידו, זהו זה אשר החכמים מחשיבים כמקור כל הישויות.
( Mundaka Up' 1, 1)

וכאן ניתן לראות את השינוי מהעניין בעולם אל העניין במה שמעבר אליו (או במהותו), ומעניין בתיקון העולם לעניין בתיקון הנפש הפרטית:

1. המוות אמר: 'הקיים-מעצמו ניקב את פתחי החושים כך שיפנו קדימה – על כן האדם מביט לפנים ולא לאחור אל תוך עצמו. ברם חכם אחד, עם עיניו עצומות, ועם שאיפה לאלמות, ראה את העצמי שמאחור.
2. ילדים רודפים אחרי התענוגות שבחוץ, ונופלים למלכודת הרחבה של המוות. רק החכמים, באשר הם יודעים את טבעו של הבלתי-נכחד, לא מחפשים דבר יציב בין הדברים שאינם יציבים.
3. הוא אשר על פיו אנחנו יודעים צורה, טעם, ריח, קול, ומגע אוהב – על ידו אנחנו גם יודעים מה קיים לבד מאלה. זה הוא זה.
4. החכם, ביודעו שזה אשר דרכו הוא קולט את כל החפצים ביושנו או בקומו הוא הוא העצמי האדיר והנוכח-תמיד, חדל מלהתאבל.'
(Katha Up', 2)

גלגול נשמות

באופנישאדות אנחנו גם מגלים לראשונה את האמונה בגלגול נשמות:

כאשר הוא עוזב, הנשימה (prana) עוזבת אחריו, וכאשר הנשימה עוזבת, כל הכוחות האחרים עוזבים אחריה. […] וכפי שזחל, אשר מגיע לקצה גבעול של עשב, ואחרי שהושיט את עצמו אל עבר [גבעול עשב] אחר, מושך את עצמו אליו, כך גם העצמי, אחרי שהשיל מעצמו את הגוף והפיג כל בורות, ואחרי שהושיט את עצמו אל עבר [גוף] נוסף, מושך את עצמו אליו.
וכפי שצורף, בלוקחו מטיל זהב, משנה את צורתו לאחרת, חדשה ויפה יותר, כך גם העצמי, אחרי שהשיל מעליו את הגוף הזה והפיג כל בורות, משנה את צורתו לאחרת, חדשה ויפה יותר, בין אם זו דומה לאבות, לגנדהרבות [כמו מלאכים – ת.פ.], או לאלים, או לפרג'פטי, או לברהמן, או לישויות אחרות.
העצמי הוא אכן ברהמן, מכיל ידע, הרכה, חיים, ראייה, שמיעה, אדמה, מים, רוח, אתר, אור, לא-אור, תשוקה ולא-תשוקה, כעס ולא-כעס, נכון ולא-נכון, ואת הדברים כולם. כעת אדם הוא כך או אחרת על פי מעשיו ועל פי התנהגותו. כך הוא יהיה: אדם של מעשים טובים יהיה טוב, ואדם של מעשים רעים יהיה רע. […] כך אצל אדם שחושק. אבל עבור אדם שאינו חושק, אשר בשאינו חושק הוא חופשי מתשוקות, הוא שבע בתשוקותיו, או שהוא חושק בעצמי בלבד, נשמותיו אינן עוברות לשום מקום – באשר הוא ברהמן, הוא הולך אל ברהמן.
[…] וכמו שנשל הנחש שוכב על תל הנמלים, מת וזנוח, כך שוכב גם הגוף הזה. אבל הנשמה [או נשימה – prana] הלא-גופית האלמותית הזאת היא אך ורק ברהמן, היא אך ורק אור.
(Brihadaranyaka Up', 4, 4)

והנה תכל'ס:

אלה שהתנהגותם היתה טובה, במהרה יזכו ללידה טובה, להיוולד כברהמין, או כקשטרייה, או כויישה. אבל אלה שהתנהגותם היתה רעה, יקבלו לידה רעה, לידה כחזיר, או ככלב, או כמנודה. (Chandogya Up', 5, 10, 7)

אבל גלגול נשמות נתפס יותר ויותר כשלילי, משום שהעולם הזה הוא קשה ואי אפשר לכפות את רצוננו עליו. כדי להצליח להפסיק להתגלגל עלינו להבין שהמהות הבסיסית שלנו,האטמן, זהה לכוליות, הברהמן:

4. 'הברהמן קיים' – כך אמר זה אשר ידע את הברהמן, והסיגופים הם השער אל הברהמן – כך אמר זה אשר על ידי סיגופים חילץ עצמו מטומאה. ההברה 'אום' היא הביטוי של גדולתו של הברהמן – כך אמר זה אשר, מבוסס היטב [בברהמן], מתבונן בו בכל עת. משום כך, על ידי ידע, על ידי סיגופים ועל ידי התבוננות [מדיטציה] זוכים בברהמן. כך הולך אדם מעבר לברהמן אל אלוהות הגבוהה מהאלים; אכן, זה אשר יודע זאת, ועל ידי שלושת אלה עובד את הברהמן זוכה בעונג בלתי-נכחד, אינסופי ובלתי-משתנה. אז, חופשי מהדברים שמילאו אותו וכבשו אותו, כאשר הוא רָכָב בלבד, הוא זוכה לאיחוד עם העצמי.
5. החכמים אמרו: 'הו קדוש, אתה המורה, אתה המורה! מה שאמרת התיישב היטב בנפשנו. כעת ענה לנו על עוד שאלה: אגני, ואיוּ, אדיטיא, זמן [קאלא], שהוא נשימה [פראנה], אוכל, ברהמה, רודרה, וישנו – יש המתבוננים באחד, יש באחר. אמור לנו מי מאלה הטוב ביותר עבורנו.' הוא אמר להם:
6. 'אלה בסך הכל ביטויים עיקריים של הגבוה מכל, הברהמן האל-מותי וחסר-הגוף. הוא אשר דבק באחד, שמח כאן בעולם, כך הוא אמר. ברהמן אכן הוא כל זה, ומותר לו לאדם להתבונן, לעבוד או לזנוח את אלה שהם ביטוייו העיקריים. עם האלים הללו הוא עולה לעולמות גבוהים יותר ויותר, וכאשר כל הדברים נכחדים הוא הופך להיות אחד עם הפורושה, כן, עם הפורושה.
(Maitrayana-Brahmaya-Up', 4)

הנה שיר קצר המבטא היטב את השליליות שרואים ההודים בגלגול נשמות:

אבא,
בבּוּרוּתי הבאת אותי
דרך רִחְמי אימהות,
דרך מגוון עולמות.
מה כל כך רע, אלוהָי,
בלידה?
רחם עלי על שנולדתי פעם נוספת.
אני מבטיח לך, אלוהי-הנהרות-הנפגשים [שִיוָוה]
לא להוולד עוד לעולם.
(מאת בָּסָוָואנָה, משורר ומנהיג שיוויסטי מהמאה ה- 12)

ניתן להשוות זאת עם תפיסת גלגול הנשמות במערב, שמאז ימי פיתגורס ועד ימי הניו-אייג' תמיד היתה חיובית. הנה למשל הירוקלס (Hierocles), הוגה ניאופלטוני מהמאה החמישית שמדבר על חשיבות הבחינה המוסרית של עצמנו, מצביע על כך ש"הבחינה של חיי היומיום הופכת להיות תרגול שיכול להזכיר לנו גם מה שעשינו בחיים קודמים, ועל כן יכול להעניק לנו תחושה של חיי הנצח שלנו" (מצוטט בספרו של פייר אדו, What Is Ancient Philosophy?) – כלומר חיי הנצח שלנו הם בתוך הזמן, ולא מחוצה לו.

הברהמן וידיעתו

האופנישאדות מתחילות לתאר את הברהמן כמהותו של היקום כולו. במהרה מגיע גם לראשונה הזיהוי המלא של הברהמן עם האטמן, היסוד המהותי שבאדם: 

כל זה הוא ברהמן. ראוי שאדם יתבונן ב[עולם ה]זה כראשית, כאחרית, וכנשימה בתוך [הברהמן].
[…]
זה אשר ממנו כל הפעולות, כל התשוקות, כל הטעמים והריחות המתוקים באים, זה אשר חובק את כל זה, זה אשר אינו מדבר ולעולם אינו מופתע, הוא, העצמי שלי אשר בלבי, הוא אותו הברהמן. כאשר אעבור מכאן, אשיג אותו. מי שיש לו אמון אינו מטיל ספק. כך אמר שאנדילה. אכן, כך הוא אמר.
(Chandogya Up', 3, 14)

זהו המצב האולטימטיבי מבחינת האופנישאדות: הזדהות מוחלטת עם הברהמן, כלומר הכוליות:

בהשיגו אותו, החכמים מסופקים מידיעתםהמטרה שלהם הושגה, הם חופשיים מכל תשוקה, ובשוויון-נפש גמור, בהשיגם את האטמן החודר-כל מכל צדדיו, במקדָם מאוד את הכרתם, הם נכנסים אל הכל. (Mundaka Up', 3, 2, 5)

אני האוכֶל, האוכֶל, האוכֶל! אני האוכֵל, האוכֵל, האוכֵל! אני המשורר, המשורר, המשורר. אני הבכור על פי החוק האלוהי. לפני האלים אני הייתי המרכז של כל מה שבן-אלמוות. (Taittiriya, 3, 6)

כדי להבין את השקפת העולם הזו, נביא משל שנהג לספר אחד המיסטיקנים ההודים הגדולים במאות השנים האחרונות, ראמאקרישנה (1836-86). ראמאקרישנה מספר כך:

פעם אחת נמרה התקיפה עדר עזים. צייד ראה אותה והרג אותה. בעודה גוססת, הנמרה, שהיתה בהריון, המליטה גור נמרים, שהתחיל לגדול בחברתם של העזים. תחילה טופל על ידי הנקבות שבעדר, ואחר כך, כשגדל, החל לאכול עשב ולפעות כמו העזים. בהדרגה הפך הגור לנמר גדול, אולם הוא המשיך לאכול עשב ולפעות. כאשר תקפו אותו חיות אחרות, הוא ברח, כמו העזים. יום אחד נמר אימתני תקף את העדר. הוא נדהם כשראה בין העזים נמר גדול אוכל עשב ובורח ממנו כשהתקדם. אבל הנמר האימתני תפס אותו, סחב אותו אל האגם ואמר לו: 'עכשיו הבט בהשתקפותך במים. אתה רואה, יש לך פנים של נמר, בדיוק כמו לי'. לאחר מכן הוא דחף חתיכת בשר אל פיו. תחילה הנמר אוכל-העשב סרב לאכול, אבל מיד טעם הבשר הגיע אליו והוא התענג עליו. לבסוף הנמר האימתני אמר לאוכל-העשב: 'איזה בזיון! אתה חיית עם עזים ואכלת עשב כמוהן!' והנמר השני התבייש מאוד. (The Gospel of Sri Ramakrishna, 359-360)

הסיפור הזה לא מסופר בצורה מופתית, אבל הוא מעביר את המסר: אנחנו כבר אלוהים, אלא שאנחנו חושבים בטעות שאנחנו בני אדם. כל מה שדרוש הוא שנראה את עצמנו כפי שאנחנו באמת. שנתעורר ונשאג.

הבורות שכולאת אותנו כ"עזים" נקראת Avidya ("חוסר-ראייה"), והחוכמה שאנחנו זקוקים לה היא Jnana (מאותו שורש של המילה היוונית gnosis). בפילוספיות הודיות רבות הבורות הזאת היתה קיימת תמיד – זאת בניגוד למיני מיתוסים מערביים ששמים נקודת התחלה לקטסטרופה העולמית, כמו בשבירת הכלים, החטא הקדמון, או נפילתה של Sophia לעולם החומר.

צריך להבין שבמצב של אחדות מוחלטת עם הברהמן הקטגוריות הרגילות על פיהן אנחנו שופטים את מעשי האדם משתנות מהיסוד. האדם אינו נתפס עוד כישות נבדלת ואוטונומית, אלא ככוליות. כך כותב סארוופאלי ראדאקרישנן (ממנו הבאנו ציטוט גם קודם), בספרו הגדול על הפילוסופיות ההודיות:

כאשר הנשמה משיגה את האמיתי, "אשר לשהות בו היא שמחה בלתי-נכחדת", הגוף האנושי נרווה מהזוהר האלוהי אשר בו כל מה שכעוס ומכוער מתנוון ומת. לשאלת המוסר אין עוד משמעות. שכן אין זה עוד הפרט שעושה משהו. רצונו הוא רצון האל וחייו הם חיי האל. הוא הצטרף אל הכוליות, וכך נהיה הכוליות. כל פעולותיו נובעות מתוך מעיין האלוהים. אין עוד הפרדה בין האל לאינדיבידואל. (כרך א1, עמ' 227)

האתמן (שאינו הנשמה)

האטמן הו עוד מושג שעולה לגדולה באופנישאדות. המקור משמעותו כנראה "נשימה", אבל הוא הפך להיות ה"עצמי". צריך לא להתבלבל בין מושג זה ל"נשמה" המערבית. במערב הכנסנו אל הנשמה את כל חיי הנפש שלנו: המחשבות, הרצונות, הזכרונות, האופי וכו'. בהודו ישנו הבדל בין הגרעין הנצחי של העצמי, לבין כל דבר אחר: כל דבר נתפס אינו הנשמה. היא אינו צבר התכונות שאנחנו מכנים ה"אני". הנשמה היא הסובייקט הטהור.(מכאן שקשה להבין עד כמה היא "עצמי" או פרטית בכלל.) הנה:

חלק 1,פרק 2, 1. המוות אמר: 'הטוב הוא דבר אחד, הנעים דבר אחר. שני אלה, בהיותם שונים, כובלים אדם. ראוי לו לאדם לאחוז בטוב. זה אשר אוחז בנעים לא מגיע אל סופו.
22. החכם אשר יודע שהעצמי [אטמן] הוא חסר-הגוף בתוך הגופים, כבלתי-משתנה בתוך השינויים, כאדיר ונוכח-תמיד אינו מתאבל.
23. העצמי הזה אינו ניתן לידיעה על ידי הוֶדה, ולא על ידי הבנה, ולא על ידי לימוד רב. הוא אשר העצמי בוחר בו, על ידו ניתן לדעת את העצמי. העצמי בוחר בגופו כשלו.
24. אבל מי שלא פנה תחילה מרשעותו, שאינו שליו וכנוע, שנפשו אינה שקטה, הוא אינו יכול להשיג את העצמי גם על ידי ידע.
חלק 1, פרק 3, 3. דע כי העצמי יושב במרכבה. הגוף הוא המרכבה, ההכרה היא הרַכָב, והנפש המושכות.
4. החושים הם הסוסים, מושאי החושים הם הדרכים. כאשר העצמי מאוחד עם הגוף, החושים והנפש, אז החכמים קוראים לו 'הנהנה'.
5. מי שאין לו הבנה, שנפשו לא מוחזקת בחוזקה, חושיו בלתי-נשלטים, כסוסים של רכב.
6. אבל זה שיש לו הבנה ושנפשו מוחזק בחוזקה, חושיו תחת שליטה כמו סוסים טובים של רכב.
7. זה אשר אין לו הבנה, שאינו מודע ותמיד טמא, לעולם לא מגיע למקום הזה, אלא נכנס למעגל הלידות-מחדש.
8. אבל זה אשר יש לו הבנה, אשר מודע ותמיד טהור, אכן מגיע למקום הזה, אשר ממנו הוא לא נולד שוב.
חלק 2, פרק 6, 10. כאשר חמשת מכשירי הידע [החושים] עומדים ללא תזוזה יחד עם הנפש, וכאשר ההכרה אינה נעה – זה נקרא המצב הגבוהה ביותר.
11. זה, האחיזה החזקה אחורה של החושים, הוא מה שנקרא יוגה.
(Katha Up', 1)

מסתבר מקטע זה שהתפיסה של החיים היא כאילו הם מסע לטיהור עצמי, בו עלינו לנתק עצמנו מהעולם (ומהגוף), להפנות מבט פנימה ולהגיע אל ידע מסויים, שיגאל אותנו מהעולם לנצח. גישה מאוד "שוללת עולם" כמו שהיה מכנה אותה מקס ובר. האופנישאדות גורסות שעלינו לתקן את עצמנו ראשית כל ואחרית כל. אין להסתפק במוסריות חיצונית (לא לגנוב וכו'), אלא צריך להתגבר על תשוקותינו ואף על מחשבותינו.

הדרך אל ידיעת הברהמן

את המצבים בהם העצמי יכול להיות חילקו חכמי האופנישאדות לארבעה: ערות, שינה עם חלומות, שינה עמוקה, ו"המצב הרביעי". במצה הערות אנחנו עסוקים בעולם החיצוני לנו, וזה כולל את מחשבותינו וזכרונותינו. אנחנו לא מודעים לעצמי. כך גם במצב החלימה, שאינו שונה הרבה מבחינת ההינדים מהערות (שהיא גם סוג של חלום). במצב בשינה ללא חלומות העצמי בעצם מאוחד עם הברהמן, אבל לא מודע לזה. יחד עם זאת, זה מצב מרענן מאוד כמובן. רק במצב הרביעי העצמי מאוחד עם הברהמן, ונגאל.

למעשה, כפי שאנחנו רואים מהקטע האחרון, בסופו של דבר האופנישאדות יצרו אידיאל של סגפנות, בו כדי להגיע אל אותו אטמן טהור בתוכנו עלינו לנתק עצמנו מהעולם. יוגה (מהשורש של yoke, "עול", וגם "לאחד") היתה התרגול דרכו האדם ניתק עצמו מקלטי החושים, כלומר מהעולם, והתכנס בריכוז חד נקודתי בתוך עצמו. הנה ציטוט מהמהאברתה שממחיש זאת:

הוא צריך להיות ללא רעד כעמוד אבן, וללא תזוזה כהר; החכמים שיודעים ללכת לפי המצוות מכנים אותו אז "אחד הפועל ביוגה". הוא אינו שומע ואינו מריח ואינו טועם ואינו רואה; הוא לא מבחין בשום מגע וההכרה שלו אינה יוצרת מושגים. כחתיכה של עץ, הוא אינו רוצה דבר, ואינו מבחין בדבר.

זה האידיאל. (ושימו לב שזה למעשה סותר את העמדה שהברהמן נמצא בכל מקום – זוהי עמדה מאוד דואליסטית, שבה קלטי החושים הם משהו שחורג מהאלוהי, והאלוהי הוא רק בחסימתם) הנה שוב:

כאשר הוא שקוע בריכוז הזה היוגי רואה על פי הטבע האמיתי של העצמי שלו, שמבטא כמו באור את טבעו האמיתי של ברהמן, שהוא ללא-התחלה, נצחי, חופשי מכל השפעה, והוא משתחרר מכל הכבלים" (Svetashvatara Up', 2, 15)

את העמדה הזאת, המציבה זה מול זה, כהפכים, מוחלט ויחסי, חיים וחירות, שלל הבודהה, ומהעמדה הזאת חרג כדי לפתח את המדיטציה שלו (הויפאסנה) ואת תורת השחרור שלו. על כך בהזדמנות אחרת, ב"ה.

במוצ"ש האחרונים הייתי עד לטקס פגאני. במוצ"ש האחרונים חזיתי בטקס פגאני. במוצ"ש האחרונים השתתפתי בטקס פגאני. הכל קרה בחורשה ליד הרדוף, המושב האנתרופוסופי שבגליל התחתון. היו שם אולי מאתיים איש, שהתאספו כולם לחזות במופע הסיום של כיתה י"ב 2 של ביה"ס "ולדורף" של המושב, כלומר ביה"ס המחנך על פי תורתו של רודולף שטיינר. כפי שהיה אפשר לצפות, המופע היה כל דבר חוץ ממופע סיום סטנדרטי של שירים תוצרת בית וחיקויי מורים. אבל אני לא חושב שמישהו מהצופים ידע עד כמה חיזיון שהוא יראה יהיה שונה מכל מה שראה.

י"ב 2 העלתה מחזה שלם בשלוש מערכות, דרמה אדירה שנכתבה ובוימה על ידי ידידי יונתן לוי (אדם מקורי, יצירתי ומבריק בעל ייחוס אנתרופוסופי נכבד) ונקראה "קרבן: מופע פולחן – בשירה, תנועה ועבודות עפר". ואכן מופע פולחן זה היה. אני רוצה לספר כאן איך המופע הזה הפך למעשה לפולחן, ואיך לוי, בתחכום רב, בעצם שיעבד את הקהל למחזה שיצר וגרם לו להשתתף, בבעל כורחו, בטקס העלאת קרבן אדם.

כמה מילים על השחקנים: כיתה י"ב 2, כך נודע לי מהתוכניה, היא כיתה מיוחדת אף בתוך בית הספר המקומי, בכך שהיא משלבת את "מדע הרוח" של שטיינר עם "ניסיון להתחשב בגורמי הזמן והמקום בו אנו חיים". מתוך כך הם למדו לבגרות בדרמה במשותף עם תלמידי מקיף ג' משפרעם, למדו ערבית מדוברת, טיילו בכל הארץ ופגשו יהודים, פלסטינאים, דרוזים ועוד, לנו לילה בשבוע בצוותא בחורשה, ולבסוף הפיקו והשתתפו באותו מחזה, יחד עם חבריהם משפרעם. הכיתה הזאת ייחודית בבית הספר בהרדוף ומדובר, אם כן, במעין אוונגרד שבתוך האוונגרד.

המחזה התחיל באמפיתיאטרון בין העצים, כאשר המערכה הראשונה היתה למעשה פולחן פגאני צבעוני בו ספינה ועל גביה כלה וכלובי ציפורים מפליגה אל "אנטי-אטלנטיס", ממלכתו של "מָלְכִּיטָוָוס". השחקנים היו לבושים בלבן-שנהב וניגנו ושרו שירים שנכתבו והולחנו במיוחד למחזה (למי שמכיר את סגנון הראפ-המשיחי של לוי, זה מה שהקהל שמע שם). הספינה הולכת ומתקרבת ליעדה, עד שהכלה, תוך זימרת-ראפ וירטואוזית במקהלה, עולה כמנחה למלאך הטווסי שבתורו, כגוש מתפרץ של יוהרה, מקבל אותה ומכריז: "עולם: אתה אשתי! זמן-חלל: אתה מיטה! אדם: אתה בתולים! אני מלכיטווס".

המערכה הראשונה היתה תענוג ויזואלי ואודיאלי. התלבושות היו תאווה לעיניים, ושירי הראפ ממתקים לאזניים (צר לי שלא אוכל להביא טקסטים נבחרים). בסוף המערכה מתברר גם המסומל שמאחורי המסמל: "חה חה חה חה חה חה חה – אני הטווס שבך!" שר מלכיטווס ושרים אחריו כולם (חוץ מהכלה שהוקרבה כמובן), ומתברר שהטווס הגאה הוא האגו שבנו, כאשר הקהל, בעל כורחו, משמש עיניים שמנפחות את גאוותו. אבל זה לא הסוף. זאת רק המערכה הראשונה. השיא מגיע בשלישית. בינתיים הפסקה לתמונות:

 

 

 

המערכה השנייה (שהתחילה, אגב, רק ב- 22:30) התרחשה במקום אחר, במגרש שמעל לחורשה. על במה שהתפאורה הקנתה לה צביון של סלון בית פרטי, עלו השחקנים וביצעו ללא דיבורים פעולות יומיומיות כגון קריאת עיתון, שתיית קפה, אוננות או מריחת לק. הכוראוגרפיה איפשרה לכעשרים איש לנוע בתוך החלל תוך ביצוע המשימות שלהם בתיאום מירבי. היה נחמד. אחרי זה הגיעה המערכה השלישית.

במערכה השלישית פנתה אחת הדמויות, נערה צעירה לבושה לבן, והלכה לעבר אתר חדש בחורשה. הקהל הלך אחריה והסתדר סביב מעגל של אבנים שסודר מראש. הנערה עמדה במרכז המעגל. ואז הגיע הדחפור. שופל גדול התניע בפתאומיות במרחק שלושים מטר מהאתר ונסע לעברו. הקהל פתח לו נתיב והוא נכנס אל המעגל, חג בתוכו עם הכף הגדולה שלו מונפת אל על, שיניה נדמות בחשכה כשורת קרניים שטניות.

הדחפור הסתובב ומיקם את עצמו כאשר עכוזו אל הנערה. לאחר מכן בוצע מעין טקס בו הנערה הוקרבה לדחפור. לפנים פירטתי ברשימה זו את מה שקרה אך מסיבות שונות וחשובות (trust me on this one) אוכל רק לציין שלקהל היה נדמה שהנערה בסכנה מסויימת, למרות שבשום רגע היא בעצם לא היתה בסכנה.

אספר מה עבר לי בראש. זה קצת פסיכי חשבתי לעצמי, ודאגתי לנערה, תוך שעברו בראשי תרחישים שונים בהן היא עלולה להיפגע. האם אכן איך יכולים להיות בטוחים שהיא בסדר? האם שווה בכלל להסתכן כך עבור מחזה? האם לא יכולים להשתבש דברים מדברים שונים ולגרום לפציעה? ואולי היא סתם תיכנס להיסטריה ותסבול מנזק נפשי?

בקיצור, אני מתאר לעצמי שכל אחד בקהל, קרוב לחצות, חשש מאוד לגורל הנערה, ואף על פי שיונתן אמר בתחילת הערב שבכל עת אין סכנה לאף שחקן, אני די בטוח שהצופים, המקיפים במעגל את אתר הטקס, היו צריכים להתמודד, כמו שאני התמודדתי, עם התשוקה העזה לרוץ למרכז המעגל ולהציל את הנערה במו ידיהם.

וכאן נגלית הגאוניות של הסצנה הזאת: המופע בעצם גרם לקהל כולו, לכולנו, "אנשים נורמטיבים" שכמונו, להדחיק בכוח את הרגש הטבעי, הפשוט, הבריא שציווה עלינו לרוץ ולהציל נערה שנמצאת בסכנה (סכנת חינם, כי מהי הצגה טיפשית של סיום לימודים. ואם כבר פתחתי סוגריים אז אומר שזה גם לא הזיק לעניין שהיא היתה יפה), גרם לנו לעצור מבעדנו לבצע את מה שמצפוננו והגיונינו אמר – זעק – לנו שיש לעשות, ולמעשה בכך לאפשר את טקס העלאתה של אותה נערה לעולה.

בשם ההצגה, הפרוייקט, האמנות, הלאנעים, איפשרנו לסכן אדם, עמדנו סביבו במעגל, בחושך, ביער, בלילה, והרשנו לעצמנו רק להביט איך מקריבים אותו. אברהם גם הוא הדחיק את רגשות האבהות והאהבה שלו בשם משהו שהיה עבורו גבוה יותר. והנה זה קורה גם לי: אני הופך לפגאני. אני משתתף בטקס בו השבט מעלה מנחה לאלים, למוזות, לקהילה.

המחזה הוצג פעמיים. בפעם הראשונה, ביום שישי, בעת העלעת הקורבן מורה לשעבר בבית הספר המקומי התחילה לצעוק שיש לעצור את ההצגה. אחריה פרצו מהקהל אנשים ו"הצילו" את הנערה. הם לא הסכימו להשתתף בטקס. ההצגה הופסקה. כנראה שמשום כך היה לחץ גדול יותר על הקהל הפעם לתת לעניין לעבור. מה עוד שיונתן אמר ששום דבר לא יקרה. הוא אמר. אבל אני יודע מה הרגשתי באותם רגעים. הרגשתי שיש כאן אדם שנמצא לחינם בסכנה, וזה דבילי וזה צריך להיפסק. אבל קולות אחרים שהיו בי מנעו ממני לעשות משהו.

וכך הצליח המחזה להפוך אותי לפגאני לרגע. היה שם מעגל של מאתיים פגאנים, שעמדו סביב קורבן אחד. נכון שהנערה בסופו של דבר מתנערת מהעניין ו"קמה לתחייה", אבל מי ידע שכך זה ייגמר? אף אחד מהקהל (ולקטע התחייה גם לא הגיעו ביום שלפני זה). וטוב שכך: רק מוות אמיתי, הרפייה מוחלטת, מאפשרים לידה מחדש. יש למות על מנת לחיות, כדברי ישו (החביב כל כך על שטיינר). והנה עוד נקודה מבריקה שהמחזה הזה העניק לנו.

אציין שנית שבדיעבד ברור שהנערה לא היתה בסכנה כלשהי. אך המסר עבר גם עבר.

הצגות משנה

המחזה כולו היווה למעשה פרשנות להתייחסות האנושית ללוציפר ואהרימן, שני הכוחות השטניים שעל פי שטיינר על האנושות להתמודד עמם. גם לבד מהדרמה שמתוארת לעיל הביצוע היה מרשים ביותר, החל מהשירה ועד לתלבושות, והמסרים הועברו בצורה חודרת ומעוררת השראה. אין לי ספק שהתלמידים עברו תהליך משמעותי מאוד, ושיצאו ממנו בוגרים ושלמים יותר.

אבל לא כולם מרוצים. מיד עם תום המחזה התחיל פולמוס עירני, שלא לומר מריבה, בין מחנות שונים בתוך הקהילה האנתרופוסופית, כאשר הריאקציונרים (נקרא להם "שטיינריסטים ימניים") מוחים על ההתעללות בנערים והנערות התמימים שלא מסוגלים לעכל את אשר הם המחיזו, ובין הרבולוציונרים (נקרא להם "שטיינריסטים שמאליים") שמרגישים שכך אמור להיראות מחזה אנתרופוסופי אמיתי. הרוחות התלהטו וביומיים האחרונים הופצו דברי דוא"ל, חלקם אנונימים, היוצאים כנגד מחנך הכיתה והכיוון אליו לקח אותה.

כמה מילות רקע: ישראל היא אחת המדינות בה חינוך ולדורף זוכה, יחסית לאוכלוסייה, לתפוצה ולחיות הגדולה ביותר. בשונה מתורות רוחניות אחרות (הסיינטולוגיה, הקבלה הניו-אייג'ית), האנתרופוסופיה בישראל מפגינה דפוסי פעילות של תנועה שורשית (grassroots), הבנויה "מלמטה למעלה", כלומר קודם כל מאנשים שאיכפת להם, ולא "מלמעלה למטה", על ידי גורו כריזמטי או ארגון ממוסד. אולי כמו הפעילויות הבודהיסטיות השונות, מדובר בתורה שכוללת לא רק אמונות אלא פרקטיקה והשקפת עולם כוללת, ודבר נוסף חשוב: תוצאות בשטח. כלומר האנתרופוסופיה, כך יעידו חסידיה, כפי הנראה פשוט עובדת.

היום התפרסם באתר מעריב ראיון שלי עם נועם שרון, עורך כתב העת "אדם עולם", דו-ירחון "לטיפוח תרבות האדם, אמנות החינוך וההתחדשות החברתית לאור האנתרופוסופיה". בראיון מביע שרון דעה (ושמא תקווה) שיש לקחת את האנתרופוסופיה עוד מעבר לרעיונותיו של שטיינר, לפתחה, לשכללה ולהעמיקה:

אם היינו מסתפקים בניסיון לממש את תורתו של שטיינר כפי שניתנה לפני מאה שנים אז האנתרופוסופיה הייתה הופכת לדוֹגמה, מתייבשת ומתה. […] ההתפתחות היא מאוד אינהרנטית לאנתרופוסופיה, ומימוש תורתו של שטיינר פירושו לקחת אותה לתחומים חדשים או להעמיק ולפתח תחומים קיימים.

כך שרון, ונראה לי שהפולמוס בקהילת האנתרופוסופיה נוגע בדיוק בשאלה הזאת: האם להסתפק במה שהשאיר שטיינר, ולמעשה להפוך לעוד תנועה דתית צפודה ושמרנית, או להעז ולקחת את עקרונותיו אל תחומים נוספים (ושמא אף לחרוג מדי פעם מעקרונותיו?), ליצור תנועה אנתרופוסופית שהיא אכן תנועה, קהילה שמשתנה ומתפתחת, שחוקרת את עצמה ללא הפסק, שמבינה שהדרך היחידה להתפתח היא בחינה מתמדת ויצירה מתמדת. מעניין מה שטיינר היה אומר על זה.

בטור הספרים מצד ימין כבר המלצתי על שני ספרים שיצאו לאחרונה בסדרת "עם הספר" של ידיעות ספרים, סדרה שעכשיו שהיא הסתיימה ניתן לומר לדעתי שהיתה מפעל חשוב ונדיב מאין כמוהו. הכרך "אחרים" למשל, הכולל את "מאמר תיאולוגי מדיני" ו"חיי שלמה מיימון", שניהם ב- 35 שקלים, הוא פשוט מתנה נפלאה לכל יהודי משכיל, ואין לי אלא להוריד את הכובע (או, כמו שני ההוגים שבספר, את הכיפה) בפני עורכי הסדרה ולהודות להם תודה גדולה.

ואתמול בערב, ערב שבועות, ערכתי לעצמי תלמוד תורה, שכידוע מנהג שהשתרש זה מכבר בעדות ישראל הוא לימוד תורה בליל שבועות, וכידוע מנהג ישראל תורה (תרתי משמע במקרה זה), ומכיוון שאין בקריית אתא יותר מדי אירועי לימוד קהילתיים (והנה סיבה טובה לעבור לירושלים), נטלתי לחיכי את הספר "מסורת בעידן המודרני", גם הוא באותה סדרה מפנקת, והגיתי בו אל תוך הלילה.

הספר מכיל בקרבו רשימות ופסיקות של מה שנקרא על כריכתו "חכמים ספרדיים בדורות האחרונים", וליתר דיוק מביא מעט מדבריהם של הרב אליהו בן אמוזג, הרב יוסף חיים (בן איש חי), הרב משה כלפון הכהן, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב יוסף משאש, הרב חיים דוד הלוי והרב יהודה אשכנזי (מניטו). אתמול קראתי מדבריו של הרב יוסף משאש. למה? השפה. פשוט התאהבתי בשפה שלו.

הרב משאש כותב למשל בצורה נרגשת על קצבים בסביבתו (במרוקו) שאינם שומרים שבת, ודן האם שחיטתם כשרה אם לאו. הוא נאלץ למצוא צידוקים להכשרת שחיטתם, שכן אם לא כן לא יאכלו הוא והנאמנים על המצוות בשר. והוא גם מגן על פסיקתו שכן "עתה באתי להגיד כי ישר מה שעלה במצודתי, בעזר אלוהי ישועתי, בצד היתר אכילת בשר שאוכלים מיד האנשים האלה, כי שמעתי דיבת רבים מגור מסביב המתקדשים והמטהרים והחכמים בעיניהם…"

בחיבור אחר הוא מלמד שבבית המקדש "האחרון", כלומר זה שייבנה, כפי הנראה ידליקו נרות של "אליקטריסיטי", ש"היה נותן אורה כמדרגת חמש מאות או יותר בכח האלוהי השוכן בציון, שאין מעצור מה' להראות נפלאותיו בכל אופן שירצה", והוא ממליץ גם להדליק נרות חנוכה באותו אופן כבר בימיו.

מיד מגיע גם חיבור ארוך יותר שלו על "מצוות לעתיד לבוא" בו הוא מלמד זכות על פסיקתו הקודמת ומראה שרבים וטובים, מחכמי התלמוד ועד הרמב"ם, חשבו שהמצוות משתנות עם הזמן ושאין לדבוק בצורה ללא גמישות, וכותב שאלה "דברים הנאמרים באמת, לא בהגזמה מרהיטת העט כאשר חשב כבודו, כי הודות לה' יש לעטי מתג ורסן להוליכו רק בנתיב האמת והיושר והכושר והאושר…".

(וכתנא מסייע מגיע גם הרב חיים דוד הלוי, שבחיבור משלו כותב "וטועה מאוד מי שחושב שההלכה היא קפואה ואין לסטות ממנה ימין ושמאל, אלא אדרבא אין גמישות כגמישותה של ההלכה […] ורק בזכות גמישותה של ההלכה, יכול היה עם ישראל בכח חידושים רבים ומועילים שחידשו חכמי ישראל לדורותיהם, 'ללכת' בדרך התורה והמצוה אלפי שנים".)

ואחרי כל זה מגיע חיבור נאה של הרב על לימוד תורה לנשים שהוא קצר מספיק ומענג מספיק כדי שאדביקו כאן לפניכם (אחרי שסרקתיו וכו'), ואני מקווה שלא אעבור בזאת על זכויות יוצרים למיניהן (קופיריי"ט בלע"ז), ואין אני עושה זאת אלא כדי לשבח ולהלל את הסדרה הנאה הזו של הכרכים הצבעוניים המפיצים תבונה ודעת, ומי שירצה לקרוא עוד מוזמן לקנות את הספר שודאי עתיד להחטף מהדוכנים, ובשלושים וחמישה שקלים הרי מדובר בבדיחה ממש, ואף שכתוב במושב ליצים וגו', הרי שההלכה גמישה וכו'.

מתוך הספר נחלת אבות, ח"ו דרוש תמ"ב (עמ' 244-245 בכרך מסורת בעידן המודרני בסדרת "עם הספר" של ידיעות ספרים)

לא מזמן השתתפתי בסופ"ש "דזוגצ'ן", שהיא מסורת רוחנית בתוך הבודהיזם הטיבטי. סביב שולחן האוכל בצהריים התפתחה שיחה, ואחת המשתתפות סיפרה על חוויה שהיתה לה כאשר הלכה זה מכבר לאחד מפסטיבלי השאנטי. שם, בין הדוכנים השונים, היא ראתה דוכן של "טנטרה", בו המנחה לימד את הקהל שישב מולו על הקרקע איך לזהות, ולהגיע אל, תשעת סוגי האורגזמה הנשית. היא סיפרה שכדי להבהיר את הדברים המנחה ביקש מתנדבות, אותן הוא הציב על הבמה והדגים (כאשר הם עדיין לבושים) את התנוחות השונות ההכרחיות על מנת להגיע אל אותם רקיעים שמימיים. עוד היא סיפרה שכל זה קרה כאשר מצד ימין ניצב דוכן של חסידי ר' נחמן, ששרו את המנטרה שלהם בקולי קולות, ומצד שמאל דוכן של חסידי תנועת "הרי קרישנה", ששרו את המנטרה שלהם בקולי קולות. ומה שעלה בדעתה אל מול המחזה הקקופוני הזה היה: "זה בדיוק כמו באינטרנט".

למה היא חשבה כך? זה די ברור אני מקווה: כי המשותף לפסטיבל הניו-אייג' הזה ולאינטרנט הוא ששניהם סינקרטים ואקלקטים, מציעים מבחר כמעט בלתי מוגבל, כלומר עושר תמתי בלתי נדלה ועושר פרשני כמעט אינסופי, שניהם שוברי-היררכיות ואנטי-מסורתיים, שניהם ללא סמכות ראשית ויד-מכוונת, ובשניהם המיקוד הוא באינדבידואל, ובחוויותיו של האינדיבידואל.

דת ברשת

"במאה העשרים ואחת חיי הדת הולכים ועוברים מכנסיות, מסגדים ומקדשים אל האינטרנט" – כך טוען Morten Hojsgaard, חוקר דני שכתב ספר על יחסי הדת והרשת (Religion and Cyberspace, הוצאת Routledge). הויסגרד מציין שבעוד שבתחילת שנות התשעים הדת ברשת היתה נחלתם הבלעדית של צעירים חובבי מחשבים, הרי שכיום היא כמעט בבואה של החברה כולה. מכיוון שבחברה הכללית העיסוק (החיובי והשלילי) בדת ורוחניות נמצא בצמיחה מתמדת, אין זה פלא שמספר עמודי הרשת שעוסקים בתמות הקשורות לכך צמח מ-14 מיליון ב- 1999 ל-200 מיליון ב- 2004–והיום הוא יותר מ- 600,000,000. "אלוהים" כיום שני רק ל"מין" ו"אהבה" בכמות האזכורים שלו ברשת, ולא בהפרש גדול.

הרשת, אם כן, מלאה בדת עד להתפקע. אבל לא מדובר רק במידע על דתות, ולא רק פורומים לדיון, החלפת רעיונות ומענה על שאלות, אלא גם, כפי שארצה להדגיש, באפשרויות חדשות לפולחן. על פי סקרים אחרונים[i] בכל יום פונים מיליוני אמריקאים אל האינטרנט על מנת לקבל שירותי דת שונים. למשל הכנסייה הפרסבטיריאנית של פיצ'טרי, באטלנטה ג'ורג'יה, שמשדרת כל יום א' את טקסיה לכ- 1600 צופים מקוונים.

מהצד השני של הגלובוס ניתן להביא את אתר Saranam.com שבו ניתן לרכוש טקסים הינדיים שיבוצעו בשבילך על ידי כהנים במקדשים שונים (שימו לב למיני הטקסים והמקדשים), ואם תשלם מספיק גם תוכל לראות את הטקס בשידור חי. גם בארץ אפשר להשתטח על קברי צדיקים בצורה וירטואלית. אתר תפילה ישירה מאפשר "לכל יהודי בעולם את מראות המקומות הקדושים ובמקביל את האפשרות להשמיע את תפילכם (בקולכם) בכותל המערבי, בקבר האר"י הקדוש, בקבר ר' מאיר בעל הנס, במערת המכפלה, בקבר הבבא סאלי ובמקומות קדושים רבים נוספים.".

באתר שנקרא בצורה מודעת מאוד informationageprayer.com מציעים לבני כל הדתות תפילות קבועות תמורת תשלום בהוראת קבע (20$ לחודש עבור תפילת שמע, למשל), ולפני הבחירות האחרונות הציעה מפלגת ש"ס באתרה קמע להורדה תחת הכותרת: "סגולה נפלאה לשמירה".

אלה דוגמאות זמינות מהמהפכה שמציעה הרשת בתחום בדת, אולם כמובן שכאן עדיין מדובר בדתות "הישנות" – כלומר יש כאן תופעות שהחידוש שלהן הוא בעיקר במימד הצורני, אבל לא במימד התוכני. אבל הפריחה ב"דתיות מקוונת" מגיעה כמובן בזמן שרבים, במיוחד צעירים, לא חושבים שכדי למצוא משמעות דתית לחייהם יש צורך להצטרף, או להישאר, בדת ממוסדת. בראיון לוושינגטון פוסט (אשר ממנו גם הציטוט הקודם שלו) מציין הויסגרד את מה שאני מקווה שברור לנו: שבכל הקשור לדת "מנגנונים ישנים של סמכות דתית משתנים", וש"יש דגש גדול יותר על אינדיבידואליזם".

ניו-אייג' באינטרנט – רקע

וכאן אנחנו בעצם מגיעים לענינינו: לא סתם דת, אלא ניו-אייג', ברשת. ואם יש משהו שמאפיין את הניו-אייג', אותה תופעה רבת פנים ומגוונת שגבולות ברורים אין לה וממהות יציבה היא ודאי עושה הכל כדי לחמוק, הוא העברת הסמכות הדתית מממסד חיצוני כלשהו אל האינדיבידואל.

פול הילאס ולינדה וודהד, בספרם "The Spiritual Revolution" שיצא לפני כשלוש שנים, מציעים תזה המנסה להסביר את השינוי האדיר הזה שמתחולל במערב, מכינונו של קשר עם האל כחלק ממערכת יחסים בין הפרט לממסד דתי כלשהו, ובמסגרת זו קבלה של חוקים שונים ואמונות, לבין כינונו של אותו קשר כפרויקט פרטי של האינדיבידואל, שבמסגרתו הוא לא רק יכול, אלא אפילו מצופה ממנו לבדוק אופציות, לחקור ולהשוות, וכמובן גם לחבר ולערבב כאוות נפשו.

הילאס ווודהד קושרים את התופעה הזאת, שהיא לבו הפועם של הניו-אייג', למה שצ'רלס טיילור ואחרים מכנים "הפנייה הסובייקטיבית הגדולה", כלומר הנטייה הגוברת והולכת של בני המערב לפתח לעצמם עולם פנימי, סובייקטיבי, ולהחשיב אותו יותר מזה החיצוני, האובייקטיבי, שעד לפני כמה מאות היווה את הבסיס המובן מאליו לכל חייהם (להרחבה על כך ראו כאן)

לורן דוסון, פרופ' למדע הדתות מאונ' ווטרלו באונטריו טוען שהאינטרנט עצמו מגביר את הרפלקסיביות של המשתמש בו, ושנראה שהרשת מולידה צורה חדשה של דתיות, או לכל הפחות מזרזת תהליכים שהתהוו בחברות מודרניות ופוסט-מודרניות[ii]. דוסון טוען שלדתות המסורתיות קשה יותר להתמודד עם הנטייה בימינו לרפלקסיביות וסובייקטיפיקציה. האינטרנט, שמדגיש נטיות אלה, שואב לתוכו את פליטי הדתות המסורתיות ומציע להם דתות ניו-אייג' המותאמות להלך הרוח הפוסט-מודרני[iii].

"הפנייה הסובייקטיבית" באה, כמובן, בשילוב עם תנאים חברתיים וכלכליים. ראשית, הניו-אייג', כמהלך תרבותי-דתי אקלקטי וסינקרטיסטי, תלוי במידע זמין. אין זה מקרה שהתופעות הראשונות שנוכל לכנות "ניו-אייג'" צצו בסוף המאה התשע-עשרה, תקופה בה היו כבר נפוצים מספיק כתבים מיסטיים של הדתות והפילוסופיות המזרחיות, וכן שהמושג של "תיירות" תפס נפח והתאפשרו נדודים – ללא מטרת עסקים או כיבוש – של אינדיבידואלים אל קצוות העולם.

אחת הדוגמאות הראשונות לארגון ניו-אייג'י היתה כידוע האגודה התיאוסופית, שנוסדה ב- 1875 על ידי הגברת הלנה פטרובנה בלבאצקי והקולונל הנרי סטיל אולקוט. בלאבצקי ביקרה במקומות כמקסיקו, מצריים וטיבט לפני שהתיישבה בהודו ויסדה את האגודה עם ידידה האמריקאי. האפשרות שלה לטייל בעולם, להחשף לתופעות דתיות שונות וללקט מידע עיצבה את עולמה הרוחני (וראו את הקקופוניה שמקשטת את הסמל של העמותה בגרסתו המוקדמת).

גם מהמזרח הגיעו למערב: סְוָואמי ויוֵקְאָנָנְדָה, הגיע במצוות רבו, המיסטיקן ההודי הגדול ראמאקרישנה, לארה"ב מהודו כדי להשתתף ב"פרלמנט העולמי של הדתות" בשיקגו ב- 1893. בראשית המאה העשרים הגיע ד.ט. סוזוקי לארה"ב והחל ללמד זן, וב- 1965 הגיע סוואמי בהאקטיודאנטה פרבהופדה לניו-יורק וייסד שם את תנועת "האגודה הבינלאומית לתודעת קרישנה", הידועה בשמה "הרה קרישנה".

קל להבין איך זרימתם של אנשים ומידע הלוך ושוב בין קצוות העולם משפיעה על יצירה תרבותית ודתית (זאת כמובן בשילוב עם הדרישה ההומניסטית לחקור את חיינו בעצמנו). אכן, על ידי דמויות אלה ואחרות התחיל הניו-אייג' לקבל צורה ונוכחות. מכאן גם ברור איך האינטרנט לא רק מאפשר, אלא גם מפתח ומזרז תרכובות ניו-אייג'יות חדשות.

ולא רק זמינות המידע היא המביאה להאצת קצב הניו-אייג'יזציה, אלא גם המבחר. האינטרנט מגיש מבחר עצום של מידע על דתות מסורתיות וחדשות, והכל בצורה זולה ונגישה מאוד. למעשה, המהפכה שמציע האינטרנט היא כל כך גדולה בתחום המידע, עד שעל פי Stephen O'Leary, חוקר דת ותקשורת מאונ' דרום קליפורניה, המעבר לתקשורת מקוונת "מהווה תנודה תרבותית הדומה בגודלה למהפכת [הדפוס של] גוטנברג"[iv].

אבל המבחר עצמו הוא תוצאה לא רק של צורת המדיום, אלא של תהליך נוסף שעבר על הדתות בזמננו. כאמור, הדת החדשה, המכוונת כלפי הפרט, היא תוצאה של היגיון חדש שכבש כמעט את כל תחומי ההוויה בתרבות המערבית, היגיון שבבסיסו ההנחה שהרצון החופשי והחוויה הסובייקטיבית הם עמודי התווך של הקיום האנושי. זוהי הפנייה הסובייקטיבית הידועה כאמור. אולם אין להתעלם מהעובדה שההיגיון הזה, אם נתבונן בו מקרוב, דומה דמיון רב לרציונליות הקפיטליסטית, אשר גם בה היחיד הוא הקובע לעצמו מה טוב בשבילו והוא הממונה,

והאחראי הבלעדי, על הגשמתם בפועל של חלומותיו (ולא אכנס במסגרת זו לקשר ביניהם).
בספר שיצא לאור לפני כשלוש שנים, "Selling Spirituality", דנים Jeremy Carrette & Richard King, שני חוקי דתות בריטים, במה שהם רואים כ"השתלטות עוינת של הקפיטליזם על הדת". קרט וקינג רואים דווקא בהשתלטות של הקפיטליזם את הגורם העיקרי להתרבות התופעות הניו-אייג'יות, כאשר הנחות היסוד שעומדות בבסיס השוק החופשי כובשות במהירות, וללא ידיעה מודעת של ההמונים, את כל צורות ההבעה התרבותית, ובכללן כמובן הדת[v]. על פי השניים אחד התחומים שעברו תהליך של הפרטה בצורה המוצלחת ביותר במאה העשרים הוא הדת.

במחצית השנייה של המאה העשרים, הם טוענים, החריף מאוד תהליך הפרטת הדת ועבר לשלב שהם מכנים אותו הקומודיפיקציה של הדת, כלומר הקנייה והמכירה של רעיונות ומסורות דתיים – למשל של המדיטציה הבודהיסטית שעל פיהם משמשת בגרסתה הנבזית ביותר לא עוד כשאיפה לטרנספורמציה של המצב האנושי, אלא דווקא כדי לשמן את גלגלי המערכת, כלומר כדי לתחזק את הקפיטליזם בגרסתו הדורסנית והגלובלית. (עוד על הספר ניתן לקרוא כאן)

לעניינינו חשובה בעיקר הנחתם בדבר אותו מצרוך של הדת. אני רוצה להציע שגם כאן לאינטרנט יש תפקיד חשוב: כפי שאנחנו מתרגלים לרכוש – לא רק מוצרים כגון נעלים או ספרים – אלא גם את אהבותינו, פורקננו המיני, הוננו התרבותי (בתחומים כגון מוזיקה וכתיבה) ואף את השכלתנו דרך האינטרנט, אין זה נראה לנו מוזר כלל ועיקר לקבל על עצמנו אמונות או פרקטיקות דתיות שמצאנו תוך כדי שיטוט ברשת. הדת, מרגע שעברה קומודיפיקציה ברוטלית בחסות הקפיטליזם, נמצאת זמינה לכל דורש במרחק לחיצת כפתור-עכבר.

לא זאת אף זאת: כפי שאנחנו רגילים למצוא באינטרנט מוצרים "כבקשתך" (החל מנעליים שנעצב ונצבע בעצמנו ועד בני-זוג שנגדיר מראש את תכונותיהם הגופניות והנפשיות), גם בתחום הדתי נעצב את אמונותינו כרצונונו.

כריס אנדרסון, עורך המגאזין המקוון Wired, תיאר זאת יפה כאשר טען כי הקנייה דרך הרשת מושפעת מאוד מאפקט "הזנב הארוך". "הזנב הארוך" הוא הכינוי אותו הדביק אנדרסון לשוליים הנמתחים של עקומת פעמון, המכנסים תחתיהם אנשים רבים שאינם "ממוצעים". אם בעבר אנשים אלה היו צריכים להתפשר ולצרוך את המוצרים הזמינים לפניהם, שמטבע הדברים הותאמו לטעם הסטנדרטי של הקהל הרחב (כלומר זה מה שאהב הרוב), הרי שמפני שברשת המגוון הוא אינסופי, בפעם הראשונה יכולים אותם חריגים לספק את תשוקותיהם יוצאות הדופן.

כפי שאפשרויות נוספות מאפשרות בחירות מגוונות יותר בתחום התרבותי, כך גם בזה הדתי, ולא מן הנמנע שעצם קיומן של אפשרויות זמינות מעודד התפרסות על קשת רחבה יותר של גוונים רוחניים. כאן, אם כן, הקומודיפיקציה של הדת תורמת באורך ישיר לא רק להתייחסות אליה כנתונה לבחירתו האינדיבידואלית של הפרט, אלא גם לעידוד הסינקרטיזם: עצם העובדה שיש מגוון כל כך גדול של מוצרים רוחניים מזמינה ומעודדת התגוונות מצד הצרכן בבחירותיו, בדרך שבה הוא ממלא את "עגלת הקניות" שלו.

ניו-אייג' באינטרנט – דוגמאות

הרשת, כמובן, מלאה באתרים של דתות, כתות וארגונים דתיים או רוחניים מכל הגדלים והמינים. הגולש המגגל יכול להגיע למידע רב ללא בעיה, והוא כמעט מוזמן במפורש להשוות ולערבב. אם זה לא מספיק, הרי שאתרים (כמו זה של ה- BBC) מציעים דפים עם הסברים מלומדים על עשרות דתות (ראו ההסבר על היהדות), ואתרים אחרים, כמו Beliefnet האמריקאי, מציעים כתבות מתעדכנות על מגוון של נושאים דתיים (לא רק נוצריים). בליפנט עצמו חרט על דגלו שמטרתו "לעזור לך למלא את צרכיך הרוחניים – כפי שאתה מגדיר אותם", ואני בטוח שכך הוא אמנם עושה, לקהל שברובו אינו רואה את עצמו מוגבל למסורת דתית אחת.

בליפנט מודעים בדיוק לסיבת כוחם. הם הכריזו (בדף שכבר אינו קיים) ש"אנו נמצאים בתוככי פיצוץ של רוחניות", ושאותה רוחניות נתמכת על ידי הטכנולוגיה החדשה של האינטרנט: "האינטרנט […] עוזר לאנשים לחקור נושאים רוחניים במהירות, בנוחות ובפרטיות", "אנחנו מחתנים טכנולוגיה חדישה עם חוכמה עתיקת יומין".
כאן בארץ יש לנו את אתר "מעריב" המקוון,כלומר nrg, שבו, באופן ייחודי וייתכן שחסר תקדים בעולם כולו, קיים באתר של עיתון בעל תפוצה ארצית ערוץ שלם המוקדש ל"ניו-אייג'" (ואם תגיעו לשם, שימו לב איזה מקום מרכזי מקבל הערוץ בדף הבית). גילוי נאות: אני עצמי כותב בערוץ בארבע השנים האחרונות. (אני יכול לומר בכנות שהמניע שלי בכתיבה שם הוא בראש ובראשונה חשיפת ציבור רחב למידע שאני חושב שיקדם אותו, אם תסלחו לי על חוסר האקדמיות, מבחינה רוחנית.)

ערוץ הניו-אייג' של אנרג'י נחשב על ידי מערכת העיתון לאוצר, שכן כחלוץ הוא היה זמן רב ייחודי בנוף הישראלי. מאז שהוקם צצו ערוצי רוחניות רבים: בנענע10, בוואלה, באתר החדש של שידורי קשת Mako, והשמועות אומרות שגם וואי-נט מתעניין בנושא.

אם תגיעו לדף פתיחת החשבון הזה ביו-טיוב, אתר הסרטונים הגדול בעולם, תראו שפותח החשבון מתבקש להכניס עצמו לקטגוריות הבאות: רגיל, במאי, מוזיקאי, קומיקאי או גורו, ומובן שהקטגוריה הזאת נולדה פשוט מפני שהמוני מורים רוחניים ממלאים את האתר בסרטונים בהם הם מדריכים את הצופים בכל נושא על הספקטרום הספיריטואלי, החל מכיצד לראות הילות עד לאיך להגיע להארה.

בקשר לזה אני לא יכול שלא לציין את פועלו של עידו הרטוגזון, כותב נוסף באנרג'י ניו-אייג', שהעלה ליו-טיוב מספר קליפים של מה שהוא מכנה "נבואה אינטרנטית", בהם הוא קורא להמונים "להתעורר". להרטוגזון יש דעה נחרצת באשר לאפשרויות הרוחניות הגלומות במדיום החדש, והוא ודאי טורח כך משום שהוא בטוח שהצופים בקליפים שלו יושפעו מבחינה רוחנית.

דוגמא נוספת לכוח העצום של האינטרנט להביא להמונים תכנים ניו-אייג'יים קיבלנו לפני כשנה, כאשר אופרה וינפרי החלה בשידור (ראו כאן, כאן) A New Earth, סדרה של עשרה משדרים מקוונים בהם היא דיברה עם המורה הרוחני אקהרט טולה על "התעוררות לתכלית חיינו" ולמעשה על המגע עם המימד הבלתי אישי, המוחלט, שקיים לדעת שניהם בתוככי כל אחד מאיתנו. השידורים הועברו חיים וחינם לכל העולם, וצפו בכל אחד מהם בין חצי מליון למיליון איש! ספרו האחרון של טולה, שמכר לפני כן חצי מליון עותקים, החל להיות מודפס במיליון עותקים בכל חודש. בתוכניות ניתן היה לראות את טולה בשיחה עם צופה, קלי שהיא קתולית, ובה הוא מסביר לה שאת ישו האמיתי מגלים בפנים, בתוכנו, לא בכנסייה ולא דרך אמונות שונות.

ניו-אייג' באינטרנט – סיכום

לסיכום אחזור על עיקרי דברי: האינטרנט מלא בתוכן דתי ורוחני. נגישות לתוכן כזה היא כמעט הכרחית ליצירת תופעות ניו-אייג'יות. אבל לא רק התוכן משפיע, אלא גם הצורה, שכן כפי שהאינטרנט מאפשר להמונים להקליט שירים משל עצמם כפי שמעולם לא יכלו, כפי שהרשת מאפשרת לאנשים להעלות סרטונים ואפילו סרטים שביימו וצילמו בעצמם, כפי שכיום יכולים אנשים לכתוב ספרים ולפרסמם ללא מו"ל, להעשיר את חיי המין שלהם על ידי קנייה מקוונת של אביזרי מין אזוטריים, לפתוח חנות וירטואלית ולהתפרנס ממסחר מקוון, לגבש לעצמם קבוצת "חברים" וקהילה מדומיינת מעל דפים של "רשת חברתית" – כך הם גם יכולים למסד להם דת פרטית שתהיה שזורה ממקורות שמצאו על הרשת, ושם היא גם תוצג לכל מאמין פוטנציאלי.

צרכן הרוחניות, והוא אכן בראש ובראשונה צרכן, עורך את מסע הקניות שלו באינטרנט, וכתוצאה מהפנייה הסובייקטיבית ומהקומודיפיקציה של הדת יכול למצוא, ומוצא, את כל מבוקשו ברשת. כאמור, עצם העובדה שיש מגוון כל כך גדול של מוצרים רוחניים מזמינה ומעודדת התגוונות מצד הצרכן בבחירותיו, בדרך שבה הוא ממלא את "עגלת הקניות". עגלות הקניות הללו, שמאפשרות גם החלפת מוצרים בינן לבין עצמן, יוצרות את הסופרמרקט הרוחני, המבוזר והא-היררכי, שהוא הניו-אייג'.

—

[i] ראו Lorne L. Dawson, "The mediation of religious experience in cyberspace", in Religion and Cyberspace, Routledge, 2005, p.16
[ii] הערה 2, עמ' 16-17
[iii] שם, עמ' 32
[iv] בספר, עמ' 39
[v] כפי שכותבים David Piff & Margit Warburg (עמ' 87 בספר מהערה 2), הקומודיפיקציה של הדת לא באה רק כתוצאה מהשתלטות ההגיון הקפיטליסטי, אלא גם מכך שבחברה חופשית הדת פשוט לא יכולה לכפות עצמה על הציבור, ולכן אין לה ברירה אלא "למכור" את רעיונותיה, שיכולים לזכות לצרכנים, או לא.

את האפיפיור כבר ראיתי פעם. זה היה לפני תשע שנים כשנעתי בתוך נחלי אדם למיסה ההמונית שערך יוחנן פאולוס השני ליד הכינרת. בין מאות אלפי מאמינים, צליינים מהארץ ומכל העולם, הגעתי אל האזור שהוכשר למאורע ועמדתי שם כמה שעות, יותר מקילומטר מהבמה עליה ישבו שלל קרדינלים ובישופים ואחד אפיפיורנו. זאת לא היתה המיסה הראשונה בה השתתפתי, אני לא יכול לומר שאף המרגשת ביותר, אבל עצם העובדה שראש הכנסייה הקתולית ניהל אותה הקנתה לה חשיבות מסויימת. ואפילו הייתי אומר: קדושה.

כמעט עשור לאחר מכן לא התכוונתי לפספס הזדמנות נוספת להקשיב להילולי ישוע מנציגו הרשמי עלי אדמות. הבעיה היא שהימים בהם הייתי סטודנט חופשי עברו חלפו, ובבוקר יום חמישי שעבר הייתי קצת עסוק: פשוט עבדתי. מיד אחרי שסיימתי אצתי רצתי אל מכוניתי ודהרתי לנצרת, שם – כך ביררתי לפני כן – האפיפיור "נפגש עם מנהיגים דתיים" בכנסיית הבשורה (המקום בו, על פי המסורת הקתולית, מריה נתבשרה על ידי המלאך גבריאל כי היא נושאת ברחמה את בנו של האל).

הגעתי הרבה לפני הזמן, ובאופן מפתיע עברתי ללא עיקוב את כל מחסומי המשטרה שבדרך (פשוט התלבשתי כמו תייר) והגעתי עד לשער האחורי של הכנסייה. לא היה עדיין תור, אך כשנכנסתי בשער הושבו פני ריקם, וזאת משום שלא היתה לי הזמנה. זה כבר לא הפתיע אותי, ושקלתי מה לעשות, כאשר לפתע הגיעה קבוצה גדולה של צליינים. מחשבה מהירה ואווילית עברה בראשי, והצטרפתי אל השיירה, מיד מאחוריה. כמובן ששוב נדחיתי והופניתי לאחור.

בעודי חוכך בדעתי מאין יבוא עזרי, באה מאבטחת נחמדה ושאלה אותי אם יש לי אמצעי זיהוי. האם האפיפיור קתולי? שאלתי, אבל זה לא הצחיק אותה, והיא ביקשה ממני את תעודת הזהות שלי. ומאותו רגע התברר לי שאני "מעוקב". מספר הת"ז שלי הוזן מיד למחשבים הנכונים, ואחד אחרי השני יצאו אלי אנשי שב"כ שונים ושאלו אותי שוב ושוב את אותן שאלות. אחרי כן הבנתי מה היתה הטעות שלי: כששאלו אותי האם אני דתי או חילוני, אמרתי כמובן שאני דתי. המחשב הראה להם שגם עליתי להר הבית. הבעיה שלי היתה אם כן להסביר אחרי זה למחלקה היהודית של השב"כ מה אני בדיוק רוצה מהאפיפיור. שעה וחצי עמדתי שם ליד חומת הכנסייה, מנסה לנסח במילים מה אני מחפש אצל הוד קדושתו, והגעתי למסקנות הבאות.

העניין הוא כזה: אם ננסה להעריך את האפיפיור מהבחינה הרוחנית, אני חושב שזאת תהיה טעות אם נשתמש רק בחלוקה הבינארית (המוגבלת משהו) של מואר/לא-מואר. יש להעריך שמהבחינה הזאת יוזף רצינגר הוא לא המאור הכי גדול בעולם. אבל לרצינגר יש מה שלרבים מאוד (מאוד) במגזר הרוחניקי אין: הוא נהנה מקטגוריה אחרת ואולי לא פחות משמעותית של קדושה, והיא הקטיגוריה של המסורת.

האם אפשר לחלק את הקדוּשה לקטגוריות? אסביר למה אני מתכוון על ידי דוגמא מתחום אחר. כולנו ודאי מרגישים, גם אם לא במודע, שניתן לחלק את התפיסה (והחוויה) האסתטית שלנו לקטגוריות שונות. כי למרות שבהערכה אסתטית של משהו אנחנו בדרך כלל נהנים ממנו אם הוא יפה ונרתעים ממנו אם הוא מכוער, יש ודאי סוגים אחרים של הכרה אסתטית ואף התפעלות. למשל, אנחנו יכולים לחוות את האסתטי של המעניין, או האסתטי של המקורי, או האסתטי של המורכב, או האסתטי של המתוחכם.

ברור לכל, למשל, שבתחרות האירווזיון שנערכה זה מכבר נבחר השיר הזוכה (אם נניח בצד ענייני פוליטיקה, שכמובן קובעים הרבה) לא רק על שום יופיו, אלא גם על שום מידת העניין, המקוריות, המורכבות והתחכום שלו. אלו קטגוריות נוספות שעל פיהן אנחנו מעריכים אסתטיקה. ובאמנות המודרנית ניתן לראות זאת בצורה בוטה: ציור או פסל מסויים יכול להיות מכוער בעליל, אבל מפני שהוא מקורי, מתוחכם או מביע רעיון מורכב, הוא נחשב לאמנות טובה.

אני מציע להבחין בכך שהחוויה הדתית, החוויה וההערכה של "הקדוש", גם כן מחולקת לקטגוריות (ולצורך הדיון נתמקד רק בקדושה כפי שהיא מתבטאת באדם). התרבות הרוחנית של הניו-אייג' מתמקדת לרוב בהערכת ההשגה הרוחנית של המועמד לקדושה, ועל פי רוב כותפת אותו בדרגות שונות העולות בשלבי סולם ההארה. כך הבודהה הצהיר על עצמו שהוא "מואר לחלוטין ובצורה מלאה", אנדרו כהן מחלק את ההעפלה אל המימוש המקסימלי של "העצמי האותנטי" לאחוזים ומבקש מאיתנו להגיע ל- 51% מימוש לפחות (ומודה שגם הוא עדיין לא מיצה את הטיפוס ל-100%), אדי דא הבחין בשבע דרגות של התפתחות רוחנית (וקבע את עצמו בלבד בשביעית), ועוד כהנה וכהנה חלוקות ומדרגות.

אבל נדמה לי שעיון פשוט בצורה שבה רבים מאיתנו מכירים בקדושה כוללת גם קטגוריות אחרות של התופעה. החוויה הדתית לסוגיה הרבה יותר מורכבת ועשירה. די לציין למשל את אמא תרזה, שחיה חיים של ספקות וניתוק מהאל, אבל הפגינה אהבה ומסירות שהקנו לה מעמד של קדוּשה עבור מרבית האנשים ששמעו עליה. מהאטמה גנדהי מהווה דוגמה נוספת של אדם שנחשב מקודש (וקדוש) על שם מסירותו הבלתי-נלאית ודבקותו הפנאטית ברעיון של חיי צניעות ואי-אלימות. והנה, אפשר להכניס את שני אלה תחת קטגוריות הקדושה של המסירות, או האהבה.

קטיגוריות נוספות של קדושה (בחיי אדם) יכולות להיות הכריזמה, האסתטיקה (ניתן לומר שתחום האסתטי כולו הוא תת-קטיגוריה בתוך הקדושה), המאגיה (כלומר בעל-הכוחות – אנשים כגון הרנטגן, ניר בן-ארצי, או להבדיל רספוטין), הזוועה (כלומר הן המפגש עם המוות, והן העמידה מול מעורר היראה – לדוגמה משה לאחר שירד מהר סיני), ולעניינינו: המסורתיות.

המסורתיות היא קטגוריה פופולרית מאוד של קדושה. כמעט כל אדם שלוקח חלק במסורת דתית עתיקה יציין זאת לזכותו ולזכותה, שכן נראה שהדת דומה בכך ליין: ככל שהיא ישנה יותר, כך עולה ערכה. דת מבוגרת היא דת מכובדת, והיא נחשבת ל"מסורת". המטען שנושאת המסורת נחשב על שום עתיקותו – גם אם הוא חסר הגיון או תועלת פרגמטית – לקדוש.

ולא רק אצל חברי הדת העתיקה. את קדושת העתיקות יכול להרגיש גם חילוני שמגיע לכותל (או לכנסיית הקבר, או למקדש בודהיסטי עתיק), ואת ההילה מעוררת ההשראה שבישן-רק-מפני-שהוא-ישן אפשר גם לקלוט מבגדי וינטאג', ממכוניות אספנים או מעצי זית בני מאות שנים. יש משהו בחלוף הזמן שמזכה את השורד בערך מוסף.

אם נחזור לחבר יוזף רצינגר, הרי שנבין שמרגע שהוא הפך להיות בנדיקטוס ה-16, נאצל עליו אור נגוהות והקדושה דבקה בו לבלי הסר. כי הכס הקדוש אינו סתם עניין מסורתי או עתיק. בפשטות: האפיפיור כנראה עומד בראש שושלת העברת הסמכות הרציפה העתיקה ביותר בעולם, ולבטח בראש המנגנון ההיררכי העתיק הגדול ובעל העוצמה הרבה ביותר בעולם. השושלת שהוא החוליה האחרונה שלה מתחילה בפטרוס, לו נתן ישו את "מפתחות הכנסייה" לפני מותו, כלומר לפני כמעט אלפיים שנה, והכנסייה הקתולית חולשת על עושר עצום ומעל מיליארד מאמינים. הוא אמור להיות נציגו של ישו עלי אדמות, ובמובנים מסויימים אני חושב שהוא אכן זה.

מפגש עם האפיפיור הוא לכן עמידה מול הקדושה. מידת המוארות של רצינגר עצמו לא משנה כאן, גם לא חשוב שהוא לא כריזמטי, פופלרי פחות מקודמו, לא מקרין אהבה או מתמסר לאהבה, גרמני בעל עבר לא נעים, ובאופן כללי מחזיק בדעות דוגמטיות חשוכות. חשובה רק המסורת שהוא נציגה ומהווה את פסגת התגלמותה האנושית. המטען הדתי ההיסטורי שהוא נושא הוא עצום, ונדמה לי שכל מי שבא לראותו נושא תקווה דוממת שקרבה אליו תקרב אותו לאותה קדושה.

אולי לא תאמינו, אבל ההסברים האלה לא עשו שום רושם על השב"כניקים. אף שהיו מאוד נחמדים אלי, הם לא ממש הצליחו להבין מה אני בעצם רוצה מהכס הקדוש. בניסיון נואש ואחרון השתדלתי לפשט את העניין: תבינו, אמרתי, אני סתם רוחניק, אני  ר ו ח נ י ק ! אבל כלום כבר לא עזר: דברי נפלו על אוזניים נימולות. הוגדרתי כאיוּם, והוצמדו אלי שני שוטרים שליוו אותי אל מחוץ למתחם המגודר. מכיוון שישו אמר ש"האונס אותך ללכת עמו דרך מיל, לך אתו שנים", לא נותר לי אלא להושיט להם בהכנעה את הלחי השנייה.

עד כאן, mutatis mutandis, לשון מעריב

נספח א': רצינגר והברמס ראש בראש

ב- 2004 נפגשו מי שהיום הוא האפיפיור ואז היה הקרדינל יוזף רצינגר (שתפקידו היה האחראי על הדוגמה, המכונה The Perfect for the Congregation for the Doctrine of Faith, תפקיד שכידוע מחזיקיו בעבר תיפקדו כראשי האינקוויזיציה) עם יורגן הברמס, מהפילוסופים החשובים החיים כיום ואדם שהשפעתו רבה בחוגים האינטלקטואלים של המערב. השניים התכנסו כדי לדון ביחסי רציונליות-מוסר-דת בעולמנו הפוסט-מודרני והפוסט-מטאפיזי (הכותרת שניתנה למפגש היתה בתרגום לאנגלית: Pre-political Moral Foundations in the Construction of a Free Civil Society"). רבים אז הופתעו מעמדותיו הפרו-דתיות של הברמס.

לא שמעתי או קראתי את כל הדיון. קראתי מעט מאוד עליו במאמר של כריסטוף שמידט בספר "האלוהים לא יאלם דום" שיצא זה מכבר (והוא ספר מעניין מאוד לדעתי), וקראתי את הסקירה הנאה עליו במגאזין הקתולי לוגוס, שנכתבה כמובן בצורה שמחמיאה לרצינגר (בקובץ ה-pdf הזה). באלה אני עושה שימוש כאן ודברי לקוחים מהם. ישנו גם דיווח קצר על הדיון בערך של הברמס בויקיפדיה, וכן דיווח קצר בערך עליו באינציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד על הרשת. המפגש כולו יצא כספר שנקרא The Dialectics of Secularization: On Reason and Religion.

בקיצור נמרץ, הברמס למעשה שואל האם כלל ניתן לכונן מערכת מוסרית חילונית שאינה ניזונה ממסורות דתיות. לעיתים הוא משיב שכן ולעיתים שלא, אבל נראה שבסופו של דבר הוא (בדומה לטרי איגלטון שכתבתי עליו שלשום) מרגיש שהמדינה הדמוקרטית המודרנית חייבת לינוק מהמוסר האנכי שמציגה הדת, שאם לא כן האגואיזם האנושי ינצל את שיח הזכויות (זכויות אדם, זכויות אזרח) למאבקים בין קבוצות ויחידים. הוא אומר שעולה "הדהוד חיובי שמגיע מהנוסחה שמודרניות מלאה חרטה יכולה למצוא עזרה בהיחלצות מהמבוי הסתום בו היא נמצאת רק דרך אוריינטציה דתית לקראת נקודת התייחסות טרנסצנדנטית" (ותארו לכם איך זה נשמע בגרמנית!). אבל זה לא שהוא מציע למלא מחדש את הכנסיות. הברמס מסכם שעבורו האידיאל יהיה קבלת ערכים ומושגים דתיים ברגע שהם מתורגמים לשפה חילונית (למשל: "צלם אלוהים" הופך לערכו האינהרנטי של כל אדם באשר הוא אדם).

רצינגר מצידו כמובן מדגיש ש"הרציונל חייב לקבל אזהרה בכל הנוגע למגבלותיו וחייב להיות מוכן להקשיב למסורות הדתיות הגדולות של האנושות", אבל הוא גם מודה שלחקירה רציונלית יש פוטנציאל "מזכך" עבור הדת, ושהיא על כן רצויה. מה שדרוש הוא "קורלציה של רציונל ואמונה, רציונל ודת, אשר שניהם נקראים בה לריפוי וזיכוך הדדי". לא רע, הא? היכן אם כן הרציונליות המזככת הזאת כאשר הוא מתעקש לאסור שימוש בקונדומים באפריקה נגועת האיידס?

Virgil Neomoianu, שכתב את הסקירה ב"לוגוס", מסביר שטוב עשו השניים שדבקו בדיונם בצד הסוציו-היסטורי של הנצרות, ולא נכנסו לכל הבלגן הדביק של הדוגמה או המטאפיזיקה הנוצרית. הוא טוען שאל לזה להטריד אותנו, שכן לבדוק בצורה רציונלית את תפיסותיה של הנצרות בנוגע, למשל, ללידת הבתולין, רק יחזיר אותנו אחורה לתחילת פרוייקט הנאורות וביקורתו על הדת. ללא הביקורת הזו, כך אני מבין ממנו, הנצרות יכולה לכאורה לשמש מקור טרנסצנדנטי לערכים. לדעתי כדאי לציין כאן שטיפול כפפות-משי שכזה לדת, לבד מזה שהוא בכל זאת מהווה נסיגה פחדנית משהו מדיוק שיכול להיות מעניין ואפילו עמוק (ענייני "קפיצת אמונה", "אני מאמין משום שזה אבסורד" וכו'), אפשרי באמת רק לנצרות, שממילא הולידה מקרבה את פרוייקט הנאורות ואת העולם המערבי על ההומניזם והדמוקרטיה שלו. הנצרות מותאמת מראש, ממקורותיה ההלניסטים, להיות דתו של עולם חילוני. להפוך את היהדות או האיסלאם, שעבורן עבודת האל איננה מוגבלת לאמונות וערכים ותחומה למקומות וזמנים ספציפיים, לדת שהיא למעשה שפחתה של הדמוקרטיה הליברלית, קשה הרבה יותר.

נספח ב': שונות

1. כתבתי עוד על האפיפיור:
וקרבתו התיאולוגית החדשה לבודהיזם
ודבריו החכמים על צמצומה של הדת בימינו לתחום הסובייקטיבי

2. ניוזוויק על דבקותו של הפאפא בכתבי הקודש.

3. ג'ון סטיוארט מסכם גם הוא את הביקור:

The Daily Show With Jon Stewart	M – Th 11p / 10c
Roadus Triptum
thedailyshow.com
Daily Show Full Episodes Economic Crisis Political Humor

4. ואהבתי גם את הסיכום הקריקטורי של ערן וולקובסקי ב"הארץ":