מהביקור שלי, לפני 17 שנים, במרכז העולמי של האגודה התיאוסופית במדרס שבהודו אני זוכר כמה דברים: את יופי העצים שבמקום (בעיקר את עצי הבאובב המפלצתיים), את ההדר הויקטוריני של המבנים, ואת מורה הזן הויאטנמי טיך נאת האן, שהרשים אותי מאוד. המורה הבודהיסטי המפורסם אינו שייך כמובן לאגודה התיאוסופית (שבאופן כללי כיום שייכים אליה פחות ופחות אנשים), אלא שהוא העביר במקום קורס מדיטציה. הוא היה בהודו לרגל מסע שערך בין האתרים הבודהיסטים, ושפר עלי מזלי כשהחליט לתת קורס בדיוק כשהייתי בסביבה. אבל אם נחזור לאגודה התיאוסופית וחבריה המדלדלים, הרי שניתן להבין מה מצבה גם מכך שהיא משכירה את שטח מרכזה העולמי למורים רוחניים מן החוץ.

לא תמיד היה כך כמובן. בתחילת המאה העשרים היתה האגודה התיאוסופית מהתנועות הדתיות החדשות המצליחות והמעניינות ביותר, כאשר תחת כנפייה מתקבצים אלפי אינטלקטואלים וידוענים (שלא לומר ידעונים) למיניהם, ואשר בתי הדפוס שלה מפיצים תרגומים לכתבי הקודש המזרחיים, וכמובן את ספרי האזוטריה-להמונים של המייסדת, מאדאם הלנה פטרובנה בלווצקי. התיאוסופים היו מבוני הגשרים המרכזיים בין מזרח למערב, והזינו בתחילת המאה העשרים את הרעב המערבי למיסטיקה, ואולי יותר מכך מיסטיפיקציה, מזרחית.

בניגוד חריף לאנטי-אינטלקטואליזם שרווח כיום בקרב ניו-אייג'יסטים למיניהם, האגודה התיאוסופית ראתה עצמה כחלוצה בחקר רציני בהחלט של דתות העולם על המסורות המיסטיות והאוקולטיסטיות שלהן. לבה הפועם היה האמונה שכל הדתות כולן מכוונות אל אותה אמת, ואת אותה אמת ראוי וניתן לגלות (ססמתם היתה, בהתאם לכך, There Is No Religion Higher Than Truth). יחד עם זאת, הנטייה בהחלט היתה מזרחה, ולא פחות מכך, הרחק מהנצרות הממוסדת, שמייסדי האגודה לא ממש סמפטו.

ב-1929 תקוותיהם שג'ידו קרישנמורטי, בן טיפוחיהם, יהפוך ל"מורה העולם" החדש נכזבו, והאגודה ספגה מכה ממנה לא התאוששה. הוסיפו לזה את המגמה ההולכת וגוברת, אחרי מלחמת העולם השנייה, של בני המערב לקבל את המזרח הישר ממורים רוחניים מזרחיים, ותבינו כיצד האגודה התיאוסופית נידונה לדעיכה. יחד עם זאת, תרומתה הגדולה לשדה הרוחניות העכשווית לא תישכח.

ספר חדש, מאת עמיתי באוניברסיטת תל-אביב, ד"ר אייזיק לובלסקי, שחוקר את תנועות העידן החדש ומלמד בתכנית למדע הדתות ובחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה הפתוחה (ובעל הבלוג הזה), מנסה לא רק לזכור את תרומתה של האגודה התיאוסופית לרוחניות העכשווית, אלא גם לגלות פנים חדשים בתרומתה הלא מבוטלת לעליית הלאומיות ההודית והתעצבותה של הודו העצמאית. הספר נקרא Celestial India: Madame Blavatsky and the Birth of Indian Nationalism, וניצלתי את ההזדמנות לשאול את אייזיק כמה שאלות עליו ועל התיאוסופים.

בין מצריים להודו: מזרוח המערב וניו-אייג' גבוה

האגודה התיאוסופית היא לבטח מהמקורות והמשאבים העיקריים של מה שאנחנו מכנים היום הניו-אייג', או באופן כללי שדה הרוחניות העכשווית. כולנו יודעים שהיא הוקמה על ידי ספיריטואליסטית אוקראינית וקולונל בודהיסט אמריקאי (שהיה המערבי הראשון להמיר דתו לבודהיזם בציילון בשנת 1880), אבל אולי תוכל לגלות לנו יותר על הסיבות החברתיות להקמתה, על הכוחות הסוציולוגיים והתרבותיים שהובילו לייסודה, כמו גם להצלחתה האדירה בתחילת המאה העשרים?
האגודה התיאוסופית הוקמה בשנת 1875 בניו-יורק בידי הלנה פטרובנה בלווצקי וקולונל הנרי סטיל אולקוט, כחלק מהגל הספיריטואלי האופנתי של שלהי המאה ה- 19 בעולם המערבי. ישנן כמה סיבות מרכזיות להצלחתה, ביחס לתנועות דומות אחרות שקמו באותו הזמן, בעיקר בארה"ב ובאנגליה. סיבה בולטת אחת היא יכולת הכתיבה יוצאת הדופן של מדאם בלווצקי, שפרסמה מספר ספרים בין 1877 ועד למותה, בשנת 1891 ("איזיס החשופה" ו"הדוקטרינה הסודית" הם הידועים בין אלה), ערכה שני ירחונים ("התיאוסופיסט" בהודו ו"לוציפר" בלונדון), כתבה אין ספור מאמרים לעיתונות האמריקנית, אנגלית והודית, ועסקה באופן שוטף בתכתובת פרטית נרחבת.

סיבה שנייה ומשמעותית לא פחות היא הבנתם של מייסדי התנועה, בלווצקי ואולקוט, את חשיבותה האדירה של העיתונות ותקשורת ההמונים בתקופתם. דוגמה בולטת לעניין זה היא טקס שריפת-הגופה הראשון אי-פעם בארה"ב, אותו ניהל אולקוט בשנת 1876, אשר זכה לסיקור עיתונאי נלהב וכתוצאה ממנו לחשיפה תקשורתית נרחבת של האגודה. מעבר לאלה, אין ספק שהמעבר של מקימי האגודה להודו בשנת 1879 היווה נקודת מפנה משמעותית, כאשר תת-היבשת ההודית, שבאותו זמן נשלטה בידי הבריטים, קיבלה את בלווצקי ואולקוט בזרועות פתוחות וסיפקה להם פלטפורמה נרחבת למיסוד הפעילות התיאוסופית, על בסיס עריכת סינתזה בין תרבות המזרח לתרבות המערב. השילוב הזה, בין מזרח למערב, הוא זה שהקנה להגות התיאוסופית את עוצמתה בהמשך הדרך, צבע את האגודה בגוונים אקזוטיים והקנה לראשיה הילה מיסטית ומסתורית.

בהמשך לכך ולצורך דיוק יתר: איך אתה רואה את תרומת האגודה לשדה הרוחניות העכשווית? מה הניו-אייג'יסטים חייבים למאדאם בלווצקי ולקולונל אולקוט? מה היה חסר לנו אם האגודה לא היתה קמה, או במילים אחרות, עד כמה מרכזיים לדעתך המרכיבים התיאוסופיים במרק הניו-אייג'י שסביבנו?
אנסה לענות לשאלה מורכבת זו בקצרה: כאשר אנו מנתחים את התופעה הנרחבת המכונה "עידן חדש", הרי שלהבנתי אנו חייבים להתייחס קודם כל לשני מאפיינים: ניו-אייג' "נמוך" (כלומר, כל מני פרקטיקות שונות שאינן מערבות עיסוק בהגות כתובה) וניו-אייג' "גבוה", המערב חיבור ועיסוק בכתבים, בין אם כתבי קודש ובין אם הגות כזו או אחרת. האגודה התיאוסופית היא זו שיצרה את הסוג השני והמשמעותי מבין השניים, כאשר בלווצקי הייתה האחראית המרכזית לניפוק שורת ספרים שסיפקו, ועדיין מספקים, ביאורים ותיאוריות שונות עבור מחפשי הדרך, ובמיוחד אלה התופסים עצמם כאינטלקטואלים.

מעבר לכך, התיאוסופים אחראים לאחד המאפיינים המרכזיים של תנועת העידן החדש – החיבור בין מזרח למערב. חיבור זה נוכח גם באימוץ פרקטיקות מזרחיות, כמו יוגה או מדיטציה, בידי מערביים. הוא קיים גם בקבלת תורות רפואיות מזרחיות במערב (שיאטסו, אקופונקטורה וכו'), וגם ברמה הפילוסופית-דתית. זו הייתה גולת הכותרת בפעילותה של בלווצקי: הסינתזה אותה היא התיימרה לערוך בין תורת הנסתר המזרחית לבין זו המערבית. בנוסף, האגודה התיאוסופית הייתה הראשונה מבין תנועות העידן החדש שאימצה קודים, סדרים, טקסים, מנהלה ומידור, בדומה לאלה שאפיינו תנועות קודמות, דוגמת הבונים החופשיים. כל אלה העניקו לה עוצמה, אוטוריטה ויכולות גיוס מרשימות של כספים ואישים משפיעים. בשורה התחתונה, היא זו שיצרה את הגשר הרעיוני בין מזרח למערב, אך היא גם זו שסייעה לראשונה למסד ולהכשיר כלגיטימי את העיסוק באזוטריה ובתורת הנסתר במערב.

וואוטר האנחרף, בספרו המאלף על הניו-אייג', עוקב אחרי תהליך ה"מזרוח" של מאדאם בלווצקי. הוא טוען שבעוד שבתחילתה היא פעלה לחלוטין במסגרת ההרמטיציזם המערבי, עם הזמן היא שילבה בתוך המסגרת האיזוטרית-מערבית בעיקרה רעיונות מזרחיים (כקארמה, או כמאסטרים מוארים החיים בהימלאיה). מה תוכל לומר על תהליך ה"מזרוח" של בלווצקי, ושל האגודה התיאוסופית כולה (שלבסוף כאמור קבעה את מרכזה הפיזי בהודו)?
הרשה לי לחלוק על הנחראף, או אולי לחדד את דבריו, ליתר דיוק. נכון, בלווצקי היא האחראית על השינוי הגדול באוריינטציה של חובבי תורת הנסתר, שעד לזמנה השקיפו על מצרים העתיקה כעל המקור לקסם באשר הוא. בלווצקי היא זו שהעתיקה, גם פיזית, את העניין המערבי בנסתר לכיוונה של הודו. בתוך כך, נכון שחלק נכבד מהמיתולוגיה התיאוסופית מערב דמויות מזרחיות. למרות זאת, לדעתי, יש לבדוק עד כמה אותו "מזרח" אכן קיים בתיאולוגיה התיאוסופית, מעבר לרמה הקוסמטית. זה בדיוק אחד הדברים המהותיים שעשיתי בספרי, כאשר קראתי את הספרות התיאוסופית הענפה, והתחקיתי אחר מקורותיה.

למרבה הפלא, אלה ברובם המוחלט מערביים ולא מזרחיים. המסקנה החד-משמעית שלי היא שהסינתזה היומרנית של בלווצקי הייתה בסופו של דבר בין גופי ספרות ואזוטריה מערביים, ולאו דווקא בין מזרח למערב. מכאן ניתן להגיע למסקנות מרחיקות לכת אחרות, ביניהן כי כאשר התיאוסופים דיברו על שילוב בין מזרח למערב, הם למעשה הכריחו את המזרח לתאום למסגרות המערביות שאפיינו את דרך חשיבתם, כמו את מטרותיהם. דוגמה ידועה לכך היא הפרשנות שבלווצקי, ואחריה גם אני בזנט, ערכו לספרי קודש הינדואים, דוגמת ה"בהגווד גיטה", אותו הם פירשו כאילו היה עמוס ברמזים ומשמעויות אזוטריות, שתאמו את דרך המחשבה המערבית וכלל לא את החשיבה ההודית המקורית.

האם, בהמשך לשלוש השאלות הקודמות: עד כמה לדעתך מתבצע, גם בתרומתה של האגודה התיאוסופית, תהליך של "מזרוח המערב" (כהצעתו של קולין קמפבל)?
אין ספק שהאגודה תרמה רבות לעניין זה, אך יחד עם זאת, נדמה לי שהדגש המהותי כאן הוא דווקא על "מערוב המזרח", בפראפראזה על שאלתך. נכון, האגודה התיאוסופית סייעה רבות למערביים אשר התעניינו בהודו ובמזרח בכלל, אך השפעתה הדרמטית, להערכתי, הייתה דווקא על הודו עצמה ועל קירוב רעיונות מערביים לחברה ההודית המתגבשת של שלהי המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20.

גיבוש הודו כמדינה עצמאית, גיבוש ההינדואיזם כדת

נעבור אם כן לענייו זה: בספרך אתה מקשר בין האגודה התיאוסופית ללאומיות ההודית. קל מאוד להבחין שבהודו התבצע אחד ממפעלי ייצור הלאומיות הגדולים של המאה העשרים, כאשר מערב רב של עמים, ממלכות ואמונות נוסדה הדמוקרטיה הגדולה בעולם, ונולד ה"הינדואיזם" כ"דת" אחת. מה תוכל לומר על תפקיד האגודה התיאוסופית בשני התהליכים הללו?
אחריותה של האגודה התיאוסופית לגיבוש ההינדואיזם המודרני קיימת ברמות מסויימות, אם בהקשר לפרוייקטים של תרגום ספרות קודש אותם סבסדה, אם בהקשר להקמת מערכות חינוך המוניות, אשר סיפקו מסד אידיאולוגי רלבנטי לנערים, נערות ולסטודנטים ברחבי הודו, וכדומה. עם זאת, תרומת התיאוסופים להאחדת האמונה ההינדואית היא מינורית יחסית למקום אותו מילאו הרפורמטורים הניאו-הינדואים הגדולים, וביניהם רמוהאן רוי, דיאננדה סראסוואטי, או ויווקננדה. לעומת זאת, התפקיד אותו מילאה האגודה התיאוסופית בסוגיית הלאומיות ההודית הוא קריטי ועדיין לא זכה להערכה מספיקה, ובכך בדיוק מטפל ספרי.

מפאת קוצר היריעה, אמחיש את העניין באמצעות דוגמה אחת מייצגת: מפלגת הקונגרס ההודי הלאומי היא מפלגת השלטון ההודית הכמעט נצחית, מאז קבלת העצמאות בשנת 1947 ועד היום, למעט שני פסקי זמן קצרים בהם ישבה באופוזיציה. בראש המפלגה הזו עמדו כמעט תמיד נציגים של משפחת נהרו, החל מג'אווהרלל נהרו, עבור דרך בתו, אינדירה גנדהי, נכדו- ראג'יב גנדהי, אלמנתו של זה – סוניה גנדהי, ובעתיד הקרוב, כך נראה, נינו של נהרו – ראהול גנדהי. המפלגה הזו נוסדה כגוף פוליטי כבר בשנת 1885, תחת השם "הקונגרס ההודי הלאומי", גוף שבמסגרתו פעלה האליטה ההודית עד לקבלת העצמאות. לדוגמה, אביו של נהרו, מוטילאל נהרו, היה פעמיים נשיא הקונגרס ההודי הלאומי, שלא לדבר על אישים כמו מוהנדס גנדהי ורבים וטובים אחרים. רק מעטים מודעים לעובדה שהקונגרס ההודי הלאומי הוקם בידי תיאוסוף בשם אלאן אוקטביאן יום, שהיה קצין בריטי בדימוס בשנת 1885, האמין בקיומם של המאסטרים התיאוסופיים, הקים בעצמו את הלשכה התיאוסופית בשימלה, והיה חסיד גדול לזמן-מה של בלווצקי והתיאוסופיה בכלל. הקשר בין הקונגרס לבין האגודה התיאוסופית נשמר באופן הדוק עד לשנת 1919, במהלכה נותקו החבלים העבותים שקשרו עד אז בין האגודה התיאוסופית לבין הקונגרס ההודי הלאומי.

אני חושב שקשה למצוא עיר גדולה בהודו שאין בה רחוב "אני בזאנט". בזאנט היתה מנהיגת התיאוסופים בתחילת המאה העשרים, אולם גם מנהיגת מפלגת הקונגרס ההודית, שאחרי מלחמת העולם השנייה תקים את הדמוקרטיה ההודית. איך הגיעה בזאנט להנהגת שני הגופים הללו? מה היה הקשר וההשפעה ההדדית ביניהם תחת הנהגתה?
אני בזנט הבריטית, בעברה עיתונאית מיליטנטית ולוחמת למען זכויות נשים ופועלים, "הומרה" לתיאוסופיה בעקבות מפגשה הראשון עם בלווצקי, בשנת 1889. זו סימנה את בזנט כיורשתה המוצהרת. לאחר מותה של בלווצקי, בשנת 1891, בזנט טיפסה במעלה ההיררכיה התיאוסופית העולמית, כרתה בריתות, לחמה במלחמות פוליטיות, הביאה לפילוגים באגודה, ולבסוף נבחרה לנשיאת האגודה העולמית בשנת 1907, לאחר מותו של הנרי אולקוט, ונשארה בתפקיד זה עד למותה שלה, בשנת 1933. כבר בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 היא העתיקה את מקום מגוריה להודו, שהפכה למולדתה השנייה. במשך שנים רבות היא הידקה את קשריה עם האליטה הברהמינית ההודית ונעשתה למקורבת לאנשי מפתח, כמו למשל גופאל קרישנה גוקלה, שהיה המנהיג בה"א הידיעה של הקונגרס ההודי הלאומי בין 1900-1915.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, בזנט נכנסה בעובי הקורה של פעילות פוליטית בהודו, הקימה ארגון משפיע בשם "הליגה הכל-הודית למען שלטון עצמי", ייסדה עיתון ושבועון בהם הטיפה למען עצמאותה של הודו ובסופו של דבר, לאחר ששוחררה ממאסר בן מספר חודשים זכתה לכבוד גיבורים ולבחירתה לנשיאת הקונגרס ההודי הלאומי בשנת 1917. באותה תקופה נדמה היה כי החלום התיאוסופי מתגשם סופסוף, כאשר נשיאת האגודה התיאוסופית מכהנת כנשיאת התנועה ההודית הלאומית, בדרך ליישום היעד התיאוסופי: החייאתה של ההגמוניה הארית (הודו-אירופית) גם ברמת השלטון הפוליטי וגם ברמה הרוחנית. כשנתיים לאחר מכן, בעקבות טבח אמריצאר, במסגרתו חיילים בריטים חיסלו כמה מאות אזרחים הודים, ירדה קרנה של בזנט והיא נאלצה לפנות את מקומה לטובת הכוכב העולה החדש – מוהנדס גנדהי, שדרך אגב קיבל את כינויו "מהטמה" (נשמה אצילה) מידיה של בזנט עצמה.

לפעמים סדרת-הבת יותר טובה מהמקור: קרישנמורטי ושטיינר

אולי תרומתה החשובה ביותר של התיאוסופיה היתה בפורשים ממנה: הן ג'ידו קרישנמורטי והן רודולף שטיינר הפכו למורים רוחניים בעלי השפעה עצומה אחרי שטרקו מאחוריהם את הדלת התיאוסופית – כל אחד מהם באופן שונה לחלוטין כמובן. בספרך אתה כותב על קרישנמורטי. מה תוכל לומר לנו על יציאתו מהתיאוסופיה? מה לדעתך באמת קרה שם? ומה קרה שם בהקשר הרעיוני-סוציולוגי? ואם תוכל גם לומר כמה מילים על שטיינר, נהיה לנצח אסירי תודה.
ג'ידו קרישנהמורטי "התגלה" בידי יד-ימינה של בזנט, צ'ארלס וובסטר לידביטר, בשנת 1909, בהיותו בן 14. לידביטר, שהיה מחלוצי הניו-אייג' בכל הקשור לקריאת הילות, עיסוק בצ'אקרות וכדומה, טען שהוא מזהה מקריאה בהילתו של הנער ההינדואי כי הוא האווטאר (הגלגול) של קרישנה וישוע גם יחד. "גילוי" זה היה קריטי כחלק מפרוייקט הדגל התיאוסופי, פרוייקט "מורה העולם". מאותו רגע ואילך קרישנהמורטי חונך על-פי הערכים התיאוסופיים, בציפייה שגופו ישמש כמעין מרכב אליו ייכנס בבוא העת "מורה העולם", שבהתאם למיתולוגיה התיאוסופית, כבר הופיע בעבר בדמותם של ישוע, בודהא ורבים וטובים אחרים.בשנות ה- 20 הגיעה ההערצה לקרישנהמורטי לשיאה, ועמה גם עלייה מתמשכת במספר החברים באגודה התיאוסופית, כאשר בשנת 1928 זה עמד על 45,000 חברים פעילים, שיא שלא חזר מאז ועד היום.

דווקא ברגע שיא זה, קרישנהמורטי חווה משבר חריף שהביאו להתכחש לייעודו התיאוסופי ולהודיע ברבים כי "האמת היא ארץ ללא דרכים ואינכם יכולים להגיע אליה באמצעות שום דרך, שום דת, שום כת… האמת, בהיותה חסרת גבולות, בלתי-מותנה, לא נגישה באמצעות שום דרך, לא יכולה להיות מאורגנת; לפיכך, אין להקים שום ארגון כדי להוביל או לאלץ אנשים לאורכה של דרך מסוימת". לאחר פרישתו מהאגודה התיאוסופית נעשה קרישנהמורטי למורה רוחני מוערך ברחבי העולם. יחד עם זאת, הוא נשאר בקשר קרוב עם אני בזנט עד למותה ובשנים האחרונות לחייו שלו אף חידש את הקשר עם נשיאת האגודה התיאוסופית הנוכחית, רדהא בורנייר.

סיפורו של שטיינר, בהקשר התיאוסופי, סבוך לא פחות. הוא התוודע לראשונה לספרות תיאוסופית כבר בשנת 1887, אך מגעיו הראשונים עם האגודה התקיימו בשנת 1899, בברלין, שם גם פגש תיאוסופית נלהבת בשם מארי פון סיפרס, שנעשתה בהמשך לרעייתו. בשנת 1902 שטיינר פגש בלונדון את אני בזנט, שהתלהבה מהמיסטיקן המשכיל ומינתה אותו למזכיר הכללי של הפלג הגרמני התיאוסופי, תפקיד אותו מילא עד לשנת 1913. במהלך 11 השנים בהן ניהל שטיינר את הפלג הגרמני, הלך זה וצמח עד שבשנת 1913 מנה 69 לשכות תיאוסופיות שונות ברחבי גרמניה. לדבריו של שטיינר, משנת 1906 ואילך החלו להתרחש בחוגי האגודה מקרים שהבהירו לו כי היא צועדת בדרך לא נכונה. מבחינתו, "גילויו" של קרישנהמורטי והפולחן שהתארגן מסביבו גדשו את הסאה.

למרות ששטיינר האמין בגלגול נשמות ובתורת הקארמה, הרי שהוא לא סבל את הרעיון, האבסורדי בעיניו, לפיו קרישנהמורטי היה גלגולו של ישוע הנוצרי. סלידתו מכך נבעה מאמונתו כי ישוע, אותו תפס כהתגלות אלוהית אותנטית, היה דמות ייחודית בהיסטוריה האנושית. כמו כן, הוא האמין כי הנצרות המקורית הכילה יותר אמת מכל דת אחרת, לפני שהתקלקלה בידי הממסד הכנסייתי. כתוצאה מניגודי השקפות אלה, הלך והחריף המתח בינו לבין בזנט, עד שזו ביטלה חד-צדדית את זיכיונו כמזכיר הפלג הגרמני ובשנת 1913 סילקה אותו מהאגודה התיאוסופית. הכריזמה של שטיינר כמורה וכמנהיג אזוטרי הוכיחה עצמה לאחר שסולק מהאגודה. זמן קצר לאחר מכן הוא הקים את תנועתו החדשה, האגודה האנתרופוסופית, ששאפה לאפשר את לימוד הידע האזוטרי מתוך פניה למשאבי הפילוסופיה המערבית.

בהקשר זה, יש המספקים זווית פרשנית נוספת ומעניינת למחלוקת בין שטיינר לבין בזנט. בניתוח ההבדלים ביניהם על פי קריטריונים מגדריים, הרי שניתן לטעון כי דרכו הרוחנית של שטיינר הייתה גברית ביסודה, בניגוד ל"נשיות" שאפיינה את התיאוסופיה. "נשיות" זו התבטאה בתפקיד המרכזי של נשים בהנהגתה ובמספר הנשים שהאמינו בתיאוסופיה. בנוסף, התכנים הפילוסופיים התיאוסופיים היו בעלי אופי אוריינטלי שנתפס בתודעה האירופית כ"נשי" יותר מהפילוסופיה המערבית ה"גברית" והרציונליסטית. לפי קו מחשבה זה, שטיינר הציע לחסידיו פרשנות "גברית", "רצינית" וקרובה יותר לזרם הפילוסופיה הגרמני וה"גברי" מזו שסיפקה להם קודם לכן התיאוסופיה ה"נשית".

האם אוכל לשאול מה הקשר האישי שלך לנושא? איך התחלת להתעניין ולחקור אותו? מה משך אותך אליו? והאם יש בין אישי האגודה התיאוסופית ופורשיה מישהו שאתה מעריך באופן אישי?
אין קשר אישי של ממש ביני לבין הנושא. אני חוקר רציונליסט, הפועל לפי כללי הדיסציפלינה של ההיסטוריה של הרעיונות, ועם זאת, תמיד גיליתי עניין פסיכולוגי ורומנטי בדמויות שפעלו בניגוד למצופה מהן ויצרו במו ידיהן סדר עולמי חדש. התחלתי לחקור את הנושא הזה כבר לפני שנים רבות, כאשר עמדתי לפני סיום לימודי התואר הראשון בהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. בסמינר אותו העביר פרופסור דוד כ"ץ, שנעשה לאחר מכן למנחה שלי בעבודות המאסטר והדוקטורט, הזדמן לי לקרוא טקסט של בלווצקי, דרכו גיליתי לראשונה את החשיבה התיאוסופית, אשר הזכירה לי לא במעט את זרם המחשבה ההרמטי מתקופת הרנסנס. עניין הוביל לעניין, ולאחר שגיליתי שבזנט הייתה נשיאת הקונגרס ההודי הלאומי, הבנתי כי גיליתי תחום מחקר מרתק, שיוכל לערב את העניין שלי בדתות ובפילוסופיה, לצד אהבתי למחקר ההיסטורי.

מבין מנהיגי האגודה התיאוסופית, נדמה לי שבאופן מיוחד אני מעריך ומחבב את אני בזנט, שבאמת הייתה אישה יוצאת דופן. חכמה, תרבותית, משכילה, חדורה בתחושת שליחות ורצון לסייע לחלכאים ונדכאים, וכן, גם יפה.. לצדה, מדאם בלווצקי היא אישה שבשמחה הייתי שותה אתה קפה או שניים. לא הזדמן לי עד היום להכיר מישהו שכוח דמיונו ויכולות ההמצאה שלו עלו על אלה שלה.

סתם

—

בבלוג הלווין לבלוג זה הוספתי ידיעה על ניסיונותיה של תנועת "בני ברוך" להיכנס לבתי הספר, וזאת תחת "תנועת הערבות" המשמשת לה כזרוע מיסיונרית.

ישעיהו בן אהרון מצטרף למועדון המאוד לא אקסקלוסיבי של מורים רוחניים סורחים. פרשת מעידותיו מעידה על חשיבותה של מסורת רוחנית

טור שהתפרסם בגליון אדם עולם שיצא זה עתה (11, מאי-יוני 2010), ואחריו דברי הסבר

לפעמים שר ההיסטוריה מתזמן היטב את צעדיו. לאחרונה נודע כי שלוש דמויות בולטות בציבוריות הישראלית השתמשו בכוחן או במעמדן כדי לנצל, איש איש בתחומו ובמעגלו החברתי, את צאן מרעיתם / תלמידיהם / מעריציהם. שלושה אלה – יצחק לאור, מוטי אלון וישעיהו בן-אהרון – שנגדם הוגשו באחרונה תלונות על ניצול מיני, מצטרפים (אם אכן עשו את המיוחס להם) לרשימה ארוכה מאוד של אישים מוכשרים ונערצים שלכאורה ניצלו את מעמדם כדי לבגוד בעקרונותיהם. למעשה, העת האחרונה הייתה פורייה אף עוד יותר בתחום נעיצת הסיכה בבלונים רוחניים: מעבר לימים התגלה שסוואמי ניטיאננדה, אחד הכוכבים הצעירים בסצנה הרוחנית שבהודו, לא ממש שומר על נדר הסאניאס (לחיי פרישות – הוא צולם במיטה עם כוכבת בוליוודית). ומנגד, בארצות-הברית יצא ספר ובו אסופה של מאמרים לא סימפטיים על אנדרו כהן, אחד המורים הרוחניים הידועים בעולם כיום.

ארחיב מעט על סיפורו של כהן, כי הוא שופך אור דווקא על המקרים הקרובים אלינו, ולכן רלוונטי לנו יותר. דיווחים על רודנותו של כהן אינם חדשים, ולמעשה אף אמו, שהייתה תלמידתו תקופה מסוימת, כתבה ספר ובו גינתה את הנהגתו. ואולם הספר החדש, "American Guru" שמו, מקבץ עדויות שונות מגוף ראשון על מסכת השפלות והתעללויות שמעביר כהן את חסידיו, ומצייר את הגורו המשופם כאגומניאק תאב כוח ומתנות יקרות. כהן היה סוחט תרומות עתק מתלמידיו, שולח אותם למשימות סתמיות כדי "לשבור להם את האגו", מעניש אותם על כל חריגה מכלליו, מורה להם לסטור זה לזה וממציא עוד כהנה וכהנה תכסיסים כדי לקדמם בדרך הרוחנית. מעולם לא היה מודה בטעות, ומצד שני תמיד היה לוקח קרדיט על כל התפתחות חיובית בקהילתו. בכל מצב היה דואג בעיקר לשמו הטוב. אף על פי שחסידיו של כהן רבים, הם גם מתחלפים בקצב מהיר, ו-123 מבין 130 תלמידיו המקוריים עזבו אותו במהלך השנים.

מה שאמור לעניין אותנו בסיפור הזה הוא תגובתו של כהן לגילויים הללו, והיא נעה בין הכחשה גורפת (שמריבוי העדויות ופירוטן די ברור שהיא שקרית) לטענה שאת כל התנהגותו ניתן לתרץ על ידי המושג המופלא "crazy wisdom". למי שלא בקיא ברזי התרצנות הרוחנית דהעידנא נאמר, שהמונח מגיע מהבודהיזם הטיבטי, שבו הוא משמש לתיאור חוכמתם פורצת הגבולות, החוקים והנימוסים של אלה שרוקנו עצמם לגמרי מכל אגו או אשליה. חכמים אלה אינם יכולים לכאורה לטעות בפועלם, משום שהם ברסוננס מלא עם פעולתו של היקום.

בהקשר של רוחניות הניו-אייג' הפורחת במערב עבר המונח הזה טרנספורמציה, וכיום הוא בעצם מתפרש כרישיון של המורה לגרום לתלמיד כאב על מנת לעורר אותו מעיוורונו. הבעייתיות כאן ברורה מיד: מכיוון שהמורה "מואר" וחכם בצורה משוגעת, הרי עד כמה שמעשיו נראים לעיניים אנושיות מופרכים או נבזיים, עקרונית לא ייתכן שהוא טועה. על כן, כל התעללות שלו בתלמיד מוכשרת מיד, ואף מהוללת כניסיון רדיקלי להביא אותו אל מעבר לכל צרותיו.

השימוש בתירוץ הזה, שנשלף מהקשרו המקורי, הוא רק סימפטום לבעיה. הבעיה עצמה היא מוסד הגורו במערב. מורים רוחניים היו תמיד כמובן, אבל כמעט בכל תקופה ומקום הם פעלו בתוך קונטקסט קבוע וידוע – כלומר בתוך מסורת מסוימת. המיוחד ברוחניות הניו-אייג' הוא שאין למעשה כל מסגרת נורמטיבית שבתוכה פועלים, או אמורים לפעול, המחפשים הרוחניים ומוריהם. עולה שמוסד הגורו מוצא מתוך הקשרו המסורתי (תרתי משמע), ונשתל אל תוך תנאים הזרים להווייתו בפירוש. במערב כיום המורה הרוחני על-פי רוב אינו מוקף במסורת הכרוכה במסגרת של איזונים ובלמים, שיכולה להגביל ולייצב אותו, ונותר לו רק להמציא את עצמו, פשוטו כמשמעו, ולהמציא תוך כדי גם את דרכו הרוחנית.

מכאן, בַּמקום שבו הגורו המסורתי היה מבקש מהתלמיד להיכנע לרצונו בסמכותה של המסורת שהוא אחד מחוליותיה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להצטרף למערך רוחני ותיק ומסועף שעמד במבחן הזמן, התלמיד מקשר עצמו לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד, ובמקרים אחרים סתם שרלטן. בִּמקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה להישמע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

אנדרו כהן הוא דוגמא למורה רוחני שלא כפוף לדבר, ושמכפיף את חסידיו אך ורק לרצונו. אם כך, גם כאשר מתגלה שרצונו לוקה, אין הרבה מה לעשות בעניין: הוא פשוט מודיע שלדעתו מה שהוא עשה זה בדיוק מה שצריך לעשות כדי לעורר את חסידיו. שוב: מי יגיד לו לא?

כאן נחשפת אם כן החשיבות הגדולה שבמסורת רוחנית: הן הרב אלון והן בן-אהרון, בהיותם חברים בדרך רוחנית (ולא נביאיה המייסדים), לא היו יכולים להכשיר את מעשיהם לכאורה, וממילא האנשים הקשורים לאותה מסגרת למעשה גזרו עליהם את סיום תפקידם כמורים. המרחב בתוך המסורת יכול להיות רחב למדי, אבל כל עוד המורה פועל כנציג של תנועה מסוימת, ברור שיש דברים שאסור לו לעשות. מכיוון שכל מסורת שעמדה במבחן הזמן הייתה חייבת להתחשב בחברה שסביבה, אף ברור שאותם דברים שאסור לעשות יחפפו פחות או יותר את כללי האתיקה הבסיסיים שעליהם מושתתת כל חברה חפצת חיים.

אם נדייק יותר, נמצא שהאנתרופוסופיה כתנועה רוחנית נמצאת בתווך בין הדתות הממוסדות הוותיקות לבין זרמי הניו-אייג' השונים. אמנם באנתרופוסופיה אין "ציווים" ברורים שניתן לחרוג מהם, אבל בהחלט קיימת תפיסת עולם מוסרית שמתוכה אמורים חבריה לגבש את דרכם. בן אהרון פעל לכאורה בניגוד לערכים שעליהם הרצה ולדרך שאותה התווה לתלמידיו, ולכן, מעשיו הביאו להוקעתו בסביבתו, שכן כמו הרב אלון הוא היה שייך לקהילה בעלת כיוון מוסרי ברור ופעל במסגרתה – קהילה שחבריה היו נכונים להתעורר, לנער חוצנם ממנו ולהביא לסגירת הקורסים שלו.

התגובה של מנהיגי ציבור הכיפות הסרוגות, כמו גם התגובה של חברי הרדוף – הקיבוץ שבו חי ופועל ישעיהו בן אהרון – מוכיחות שכאשר מורה רוחני פועל בתוך מסגרת הגדולה ממנו, הוא אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו, ויהיה גדול ואהוב ככל שיהיה. וכן, גם סוואמי ניטיאננדה החליט לפרוש מכל הוראה רוחנית, ולאחרונה הוא אף נעצר.

הסבר קצר:

על ניתיאננדה כתבתי רק עכשיו, והנה הלינק.

על אנדרו כהן, הפרק הקודם, כתבתי כאן, ובסיום הלינק על ניתיאננדה יש גם כמה מילים עדכניות עליו ועל חבריו. אגב, חשוב לציין שכהן לא הואשם מעולם בניצול מיני של תלמידותיו. למעשה אני יודע שכהן אמר פעם בשיחה פרטית שמין מעולם לא עניין אותו, והוא כמובן זוקף זאת לזכות רמתו הרוחנית הגבוהה. אני חושב שהוא סתם בוק.

הרב אלון השיק אתר אינטרנט ולכאורה "חוזר", אבל ברור שבפעולותיו הוא בעיקר מבזה את עצמו ואת הציבור ממנו הוא בא.

השערוריה שמרתיחה את עולם האנתרופוסופיה בארץ (ובמידה מסוימת אף בעולם) ולא שמעתם עליה קשורה באחת הדמויות המרכזיות בתנועה זו כאן, ישעיהו בן אהרון כאמור (כן, בנו של יצחק בן אהרון). בן אהרון הוא ממקימי ומנהיגי קיבוץ הרדוף האנתרופוסופי, הוא כתב מספר ספרים בעברית על התורה ופיתוחיה מכיוונים יהודיים-ישראליים, העמיד תלמידים רבים בתחום ובאופן כללי ניצב כאחד מעמודי התווך של התנועה בארץ.

לאחרונה נחשף שכפי הנראה ניצל מינית במשך שנים את חסידותיו ותלמידותיו, וכמה מהן הגישו נגדו תלונה במשטרה. הנ"ל מכחיש ו/או אומר שהכל היה בהסכמה ו/או אומר שלא עשה שום דבר רע, והעניין כרגע בדיון משפטי שנוגע אף בשאלות פנים-אנתרופוסופיות, שכן בן אהרון טוען שאי אפשר לומר שעשה משהו "בניגוד לאנתרופוסופיה" ולכן אין מה להתלונן כלפיו, ומתנגדיו כמובן טוענים אחרת.

הבעיה היא גם משפטית, שכן בחוק המגן על קרבנות ניצול מיני אין קטגוריה של "מורה רוחני". רוצה לומר, אם מעסיק, מורה, מרצה או מטפל כלשהו ניצלו את מערכת היחסים המיוחדת ביניכם כדי לשדלכם ליחסי מין, ניתן להגיש נגדו תלונה ומשפט יפתח, שכן מה שהוא עשה הוא פלילי על פי חוק. אבל אם מורה רוחני עושה אותו דבר החוק לא מכיר בפליליות של מעשיו. לכן יש סיכוי טוב שהתיק כנגד בן אהרון יסגר.

אני עצמי נפגשתי עם בן אהרון לפני כמה שנים, לשיחה נעימה של החלפת רעיונות, וכמובן לא עלה על דעתי וכו'. מאז לא דיברתי איתו. כפי שכתבתי ברשימה לעיל, הקהילה בהרדוף הקיאה אותו מתוכה, וכשמדובר באדם עם כל כך הרבה זכויות (וכריזמה), זה דבר שראוי להערכה. במאמר המערכת בגליון האחרון כותב העורך, נועם שרון, "שמירת סוד, בשם 'ההגנה על שמה הטוב של האנתרופוסופיה', היא מעשה מעוות מוסרית, שעתיד לפגוע בכולנו ולגרום לנזקים כבדים, כפרטים וכקהילה".

—

כאמור, הרשימה הזו התפרסמה בגליון החדש של אדם עולם, שיוצא במתכונת חדשה (ובעיצוב חדש) מתוך ניסיון ליצור מגזין שיספק ויעניין הרבה צדדים: "הורים שהקשר שלהם לאנתרופוסופיה מסתכם בזה שילדיהם בחינוך ולדורף מחד, ואנתרופוסופים כבדים מאידך; שוחרי אנתרופוסופיה מחד, ומתעניינים ברוח מאידך".

נועם שרון, העורך, ממשיך ואומר כי

המגזין אדם עולם נולד בתוך הקהילה האנתרופוסופית ויש לו תפקיד בתוכה. את התפקיד הכי גדול אני רואה בתור כלי שמעודד תהליכים של פתיחות, הידברות בינינו לביו עצמנו ובינינו לעולם. יחד עם זאת אני מאמין שלאנתרופוסופיה בישראל היום יש מספיק זהות עצמית כדי לצאת החוצה ולפגוש את העולם מבלי ללכת לאיבוד. המפגש הזה עם העולם חשוב קודם כל לנו, כדי שנקבל מראה. גם העיתון שואף לצאת החוצה ולהיות מגזין משפיע בישראל. השאיפה להתרחב היא כורך המציאות, גם מבחינה כלכלית ויותר מזה מבחינה רוחנית. רוחנית זוהי טעות לעשות מגזין לקהילה של יודעי חן. מסר רוחני היום הוא מעצם טבעו אוניברסאלי, פונה לכל אדם. אם הדברים שאתה כותב אינם נהירים לקורא בר-דעת, זה אומר שמשהו לא בסדר בקוהרנטיות שלך. באדם עולם אנחנו מאוד מתאמצים לבטא את הרעיונות האנתרופוסופיים, שגם פיתחו לעצמם שפה משלהם, בעברית פשוטה וצחה. אני מקווה שגם מצליחים.

הנה כתבה אחת מתוך הגליון החדש שפורסמה באינטרנט, על גן חובה ממלכתי-אנתרופוסופי ראשון.

עדכון 6.5.10: התיק נגד בן-אהרון נסגר.

[עוד דבר קטן: תמה סדנת השיפוצים שנערכה לפוסטים ישנים בבלוג, שעברו בצורה מעוותת מהבלוג הקודם. אני מתנצל בפני קוראי גוגל-רידר, שמשום מה קורא פוסטים מעודכנים כחדשים. אז זה נגמר לעת עתה (אם כי אולי מדי פעם אעדכן איזה פוסט פה פוסט שם). מה הרווחנו? פוסטים משופצים, וענן תגיות כאן משמאל. תודה למי שעזרו, גלעד ס. ואבי לבקוביץ (לאחרון יש לו בלוג מעניין כאן ואתר מבדר כאן)]

1. לפני כמה ימים חזר טייגר וודס ממלכודת החול שבה הוא התחבא בשבועות האחרונים וביקש סליחה על מעשיו. למרות שהוא הזכיר את אמונתו הבודהיסטית (ואמר שהיא מלמדת ש"חיים אתיים הם חיים עם פחות סבל") ההתנצלות הפומבית שלו היתה תפורה בדיוק על פי כל כללי הטקס של הדת האזרחית האמריקאית, שמושתת כמובן על סקרמנט הווידוי הנוצרי: חטאת, אתה מכיר בכך, מתוודה על כך, מתנצל על כך, מביע צער על הכאב והאכזבה שגרמת למשפחתך ולמעריציך/בוחריך, פונה לכוח עליון שיפרוס עליך את חסותו, ומבטיח שזה לא יקרה שוב. וזהו: אתה נקי. עבור ב"דרך-צלחה" ואסוף 200 שקלים להמשך.

אצלנו, וזאת למד ביבי כשניסה ב- 1993 למהר ולהתוודות בטלוויזיה על בגידתו בשרה, זה פשוט לא עובד. אנחנו לא מתרשמים מוידויים טלוויזיונים, וממילא אין בוידוי די כדי לנקות אדם מאשמה. במסורת הדתית שלנו לא מתוודים כיחידים על חטאים שעשינו, אלא מתוודים כקהילה על חטאים שלא עשינו ("אשמנו, בגדנו"). זה קורה פעם בשנה, זה מלווה בצום ותענית, וזה בהחלט מספיק. בשאר הזמן תנו להיות בני אדם. ובני אדם לפעמים חוטאים.

הרב אלון, אם כן, לא התוודה ולא התנצל. הוא לא הכחיש את מעשיו, אבל גם לא אישר. הוא דיבר על האמת שתצא לאור במהרה, על תורת רבי נחמן ועלכך שיש לראות הכל לטובה. מוטי פוגל נתן בבלוגו ניתוח מצויין על ההתבטאויות במקרה הזה, ועד כמה היא מזכירה את הפורמט הקבוע של הרטוריקה הסרוגה: ירידה היא תמיד לצורך עליה, אין חזרה מהגאולה וכל מה שנראה כבעיה הוא בעצם חבלי משיח שרק מסמנים את בוא הלידה.

"מתוך המשבר הנוכחי תצמח שמחה הרבה יותר גדולה, עשייה, בניין תורה ואהבה" אומר אלון, ומתכוון לכך שהמציאות הנוראית כביכול היא טובה למעשה, שמעשיו המכוערים הם בכלל חלק מהתוכנית האלוהית, ושבקרוב מאוד כולנו נצחק על זה בפה מלא יין משומר ושור הבר. אולי מכאן גם שואבים חלק מהמהללים את פעילות "תקנה" מהמגזר את ברכותיהם: השקר שנחשף רק חשף בעצמו אמת אדירה הגדולה אף ממנו, ואלון הוא כמו חיסון נגד שפעת: קצת כואב, אבל רק מחזק אותנו. בכלל, חסד עשה לנו הקב"ה שנתן לנו את הרב מוטי כדי שיאיר דרכו את יושר דרכינו, אדר הוא חודש ה"נהפוך-הוא", גאולה שלישית אין לה הפסק וכולנו, נרצה או ניגרר לשם צועקים ובועטים, בדרך לתיקון עולם במלכות שדי.

לכן לא שמענו מאלון וידוי והתנצלות, וכנראה גם לא נשמע. אבל עם כל חוסר הנוחות (המוצדק) שזה משאיר בנו, יש כמה דברים חשובים שצריך לומר על כך: ראשית, ברמה המעשית, חשיפת אלון על ידי "תקנה", גם אם באיחור, היא אכן מעשה אמיץ והפגנה של יושרה וקריאת כיוון. כלומר כן, אלון נתן להם כאן הזדמנות פז להוכיח מנהיגות, והם לא פיספסו אותה. אך חשוב אף יותר מכך: כפי ששמעתי מידידי אסף זיידרמן השבוע, הדבר מסמן בעצם את ניצחונה של החברה האזרחית על הממסד הרבני, שכן גוף שאין לו תוקף הלכתי כפה על רב את סיום הוראתו. בחברה החרדית זה לא היה יכול לקרות.

שנית, ברמה התיאולוגית, ראיית החטא כחלק אורגני מהחיים, כמרכיב הכרחי בדיאלקטיקה של הגאולה, היא ראייה מתוחכמת הרבה יותר, ולדעתי נכונה הרבה יותר, מהראייה הנוצרית על פיה החטא הוא הפגנה של רוע ומשהו שיש להיפתר ממנו מהר ככל האפשר. כי הרי זה מה שעושים הוידויים הפומביים האלה: מוציאים את החטא החוצה ומעמידים אותו מהר מול הקיר כדי לטווח בו בצרור התנצלויות, להרוג אותו ואז לקבור אותו. ההבנה שהחטא עצמו, הגם שהוא לא רצוי, הוא חלק מהותי מאבני הבניין של החיים, שהוא יכול להיות הזבל ממנו צומחים עצי פרי, שהוא באמת גם חלק מהתוכנית האלוהית, היא הבנה שלמה הרבה יותר, עוטפת ומכילה הרבה יותר, נון-דואליסטית הרבה יותר, ולדעתי אמיתית הרבה יותר.

2. האם זה ייתכן? ידיעה בג'רוסלם פוסט מספרת על כך שמכון הרטמן בירושלים פותח תוכנית להסמכת רבנים שבה תוסמכנה גם רבניות! האם, אם כן, האורתודוקסיה הולכת בדרך שסללו עבורה התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית – ועוד בימי חיינו?!? ואם כן, איך זה שאין לכך התייחסות בתקשורת? על פי הידיעה אומר הרב דניאל הרטמן (בנו של הרב פרופ' דוד הרטמן) ש"ההבחנה הקלאסית בין גברים לנשים כבר אינה רלוונטית", ועל כן שהתוכנית תציע מסלול של ארבע שנים, שיכלול לימודים לתואר שני + הסמכה לרבנות, ויהיה פתוח לרפורמים, לקונסרבטיבים, לרקונסטרוקציוניסטים ולאורתודוקסים. ולאורתודוקסיות.

הרב אבינר בתגובה: "זה משפיל לומר לאישה שלא יכבדו או יעריכו אותה אלא אם כן היא תאמץ תואר של גבר", אבל על פי הידיעה הוא בכלל מודאג יותר מהאפשרות שבתוכנית יפגשו אורתודוקסים את בני התנועות האחרות: "ללמוד תורה זה כמו להתחתן. […] ללמוד תורה עם חילוני מותר, אבל ללמוד תורה עם רפורמי או קונסרבטיבי זה בעייתי, כי הם לא מאמינים כפי שאני מאמין. אין להם יראת שמיים". תמיד אפשר לסמוך מתק שפתיו של הרב אבינר.

אבל כמו שאמר אלוהים לאברהם: הכצעקתה? כנראה שלא לגמרי. הרב חביבה נר-דוד, אחת הנשים היחידות בעולם שכבר הוסמכו לרבנות על ידי רב אורתודוקסי, אומרת שזה צעד חשוב בכיוון, אבל שמכון הרטמן עוצר בחצי הדרך, כי הם לא הולכים לכנות אותן בתואר "רב". כפי הנראה בוגרי התוכנית יכונו "רבנים-מחנכים", ויעבדו בבתי ספר בארה"ב. לכן אולי גם מוסיף הרטמן ש"מסלול הסמיכה הזה לא בנוי על פי הלימוד הקלאסי של ההלכה, אלא על היכולת להעביר את הרעיונות המרכזיים של היהדות בצורה משמעותית ומעוררת השראה לדור הבא של בני הנוער". כלומר לא החוק הוא העיקר, אלא

האהבה. נקווה בכל אופן לשילוב מוצלח בין השניים.

3. ראיון (שימו לב ללינק שם לקובץ pdf ובו הראיון המלא) מזין עם יורגן הברמס תחת הכותרת:

A POSTSECULAR WORLD SOCIETY?

ON THE PHILOSOPHICAL SIGNIFICANCE OF POSTSECULAR CONSCIOUSNESS AND THE MULTICULTURAL WORLD SOCIETY

בהחלט. כמה דברים מעניינים בו:

• הברמס מציין שהטקס הדתי הוא מקור לסולידריות חברתית שמוסר הנאורות של כבוד ושוויון לכל לא יכול לספק.
• לעומת זאת הוא קובע ש"אזרחים חילוניים לא יכולים ללמוד דבר מתורות פונדמנטליסטיות שאינן מסוגלות להתמודד עם עובדת הפלורליזם, [ו]עם הסמכות הציבורית של המדעים". שיספר את זה למדען הראשי (האידיוט) של משרד החינוך.
• הוא קובע שהפילוסופיה היוונית הקדומה (הוא מזכיר את אפלטון, פיתגורס ואמפדוקלס) היא דרך לישועה אישית, ובכך היא מקבילה לדתות המזרח. נדמה לי שטענתי כך פה ושם.
• הוא מאבחן מה היה מיוחד ב-Axial Age, אותה תקופה פורייה שבה פעלו רבים ממייסדי הדתות והפילוסופיות שאנחנו מכירים היום (הבודהה, מהאווירה, מחברי האופנישדות, נביאי ישראל, סוקרטס, לאו-דזה, קונפוציוס ועוד): א) תודעה היסטורית, שפירושה גם דוגמטיזציה של תורה שנמשכת מ"אבות קדמונים"; ב) חוקים שנחשבים אוניברסלים, ויחד איתם ג) תודעה של אחריות אישית לשמירתם.
• כל זה מביא אותו לאבחנה שבמודרנה האירופאית אנחנו רואים הליכה של צעד נוסף בכיוונים האלו ממש: א) התודעה ההיסטורית מבינה את הקונטינגנטיות שלה וישנה הגברה של הצפייה לעתיד מזהיר; ב) האוניברסליזם השיוויוני נתמך על ידי חוקים ותודעה מוסרית ברורה, וכמובן ג) אינדבידואציה מוקצנת יותר מתמיד. כלומר על פי הברמס אנחנו בעצם ב-Axial Age חדש, ומה הפלא שכולם מתנבאים כל היום? עם זאת הברמס מדגיש את הסכנות שבמצב הפורה הזה, ומקווה ש"נצליח להתגבר על המצב האטביסטי שבו כל אחד תופס כפי יכולתו בהתאם לדרוויניזם החברתי […] כך שהקפיטליזם והגלובליזציה שפורעים בכל יוכלו להיות מאולפים ומנותבים לדרכים ראויות מבחינה חברתית".

4. האוונגליסטים בארה"ב רוצים לחזור לערכים הנוצריים שעליהם נוסדה הרפובליקה, אבל האם אכן "האבות המייסדים" האמריקאים לקחו ברצינות את הנצרות שלהם? כולם יודעים שתומס ג'פרסון היה דאיסט ולא האמין באלוהותו של ישו (כמו אובמה, אגב), אבל מה עם האחרים? במאמר הבא מהניו-יורק טיימס מנסים לגלות. המאמר ארוך מדי ועוסק יותר מדי בהווה ופחות מדי בעבר, אבל מה שאני הצלחתי להבין ממנו הוא שכן, בהחלט היו שם כמה נוצרים שממש התכוונו לזה, אבל לא יותר מדי, וגם הם מוקפים בבונים-חופשיים ודאיסטים למיניהם. הבעיה היא שהרטוריקה שרבים מ"האבות המייסדים" השתמשו בה הרבתה להזכיר את "אלוהים וחוקיו", דבר שהנוצרים האדוקים של היום אוהבים לצטט, בלי להבין שאותם אבות התכוונו בכלל לאל הדאיסטי ולחוקי הטבע.

5. המגזין אדם עולם, שתת-הכותרת שלו היתה "חיים לאור האנתרופוסופיה" יצא בגליון הנוכחי עם תת-הכותרת אחרת: "קריאה לרוח – לטיפוח אמנות החינוך וההתחדשות החברתית".
במאמר המערכת כותבים העורכים, נועם שרון ומיכל זיו קרמר ש

מתוך רצון להימנע מהפיכת האנתרופוסופיה ממושג דינמי למלה חסרת חיים, ראינו כי שימוש  קבוע ואוטומטי במלה "אנתרופוסופיה" מצמצם את רוחו של המגזין ולמעשה מגביל את מרחב האפשרויות העתידיות הצפונות לו. "אדם עולם" רוצה להביא לידי ביטוי אימפולס רוחני רחב, השייך לתקופתנו, ואשר מטבעו מכיל יותר מכל הגדרה מילולית מקבעת. את האימפולס הזה נמצא היכן שאנשים מנסים באופן מודע לצקת לתוך חיי היומיום שלהם תוכן רוחני, חום אנושי, התבוננות פנימית, היגיינה נפשית, נאמנות לאמת ומוסר הנובע מתוך חופש.

אחרי מותו של "חיים אחרים" אין בעצם מגזין רוחני נורמלי בעברית. האם אדם-עולם ימלא את החלל האסטרלי שנוצר? המאמרים מגוונים ובהחלט לא צבועים לחלוטין באנתרופוסופיה – חלקם לא נוגעים בה בכלל – והם גם מעניינים למדי ורציניים. אפשר לקוות לטוב.

6. ובאדם- עולם האחרון יש גם ראיון עם מרקו פוגצ'ניק, אקו-רוחניק מפורסם שמגיע לארץ ובסוף מרץ יקיים סדנה. פרטים כאן.

7. זוכרים את יואב שורק שהוריד את הכיפה ורוצה עדכון להלכה? אז נדב שנרב כותב כמה דברים מעניינים עליו כאן. בין השאר הוא מנתח את פיצוליה של הציונות הדתית כיום:

לאור הכשלון המחפיר הזה של התכנית החברתית [של הקוקניקים לעורר אהבה ותורה בלבות החילונים שנשבו בינקותם – ת.פ.], המרכזניקים דהאידנא התפלגו, תכל'ס, לשלש כתות.  אנשי הר המור הודיעו באופן כללי שהתכנית ההיסטורית מצוינת אבל צריך סבלנות, לחכות איזה אלף-אלפיים שנה, ובינתיים צריך לשבת בישיבה וללמוד קצות ונתיבות במרץ כי רק כך יגדלו ת"ח עצומים שהדור מצפה להם בשקיקה. בקיצור: הרוצה לשקר ירחיק עדותו.

מן הצד השני עומדים המורדים למיניהם, שבעצם כבר אי אפשר לזהות אצלם את הפלטפורמה של כתבי הרב קוק. הרב גינצבורג לדוגמה לא ציטט אותו מעולם בכתביו, למיטב ידיעתי. הם אמנם קשורים למאבק על ארץ ישראל, אבל באיזה שהוא מקום בדרך הם שמו איקס על הרב קוק וחסל.

הכת השלישית, של מרכזניקים ותיקים שלא "פרשו" להר המור ומצד שני אינם אנשי גבעות, פותרת את כל העניין על ידי הכחשה גורפת. מבחינתם הכל טוב ויפה, עם ישראל איתנו, הציבור הרחב מאוהב בנו, ושמאלנים יש רק בטלויזיה ובידיעות אחרונות. כדי שיוכלו לטמון את הכרוב בחול באופן היותר מהודר הם משתדלים להגביל את התחככותם עם כלל ישראל לכל מיני בתי כנסת בקרית מלאכי, בלוד ובקרית שמונה, בעיקר באלו שבהם מקפידים להתפלל מתוך הסידור "איש מצליח".

8. האקדמיה של חיל האויר האמריקאי בקולורדו הקצתה מקום פולחן ל"דתות אדמה", דהיינו דרואידים, פגאנים, וויקה וכיוצא באלו. המקום עוצב כשני מעגלים של סלעים, סטונהנג' סטייל. עד עכשיו היו רק בתי תפילה לנוצרים (קתולים ופרוטסטנטים), מוסלמים, יהודים ובודהיסטים, והפגאנים הרגישו מופלים לרעה. אז הנה. החניכה החגיגית בחודש הבא. אני מהמר על הקרנה חגיגית של "אווטר".

9. אור רכלבסקי במאמר מעניין על "לורד וולדמורט הטיבטי", שהוא לאמה קדום שהפך לאל, ומטריד את אסכולת הגלופה, זו של הדלאי לאמה, בכל פעם שהיא מנסה ליצור הרמוניה בינה ובין האסכולות האחרות.

10. ואת הפשקוויל הנאה הבא קיבלתי ברשימת התפוצה של דוד אסף:

 

בגליון האחרון של אדם עולם (9, דצמבר 2009 – ינואר 2010), כתב עת לא רע בכלל של התנועה האנתרופוסופית בארץ (שאת עורכו, נועם שרון, ראיינתי כאן), ישנה כתבה מעניינת של מיה ענבר על הומוסקסואליות. ענבר מנסה לברר את יחסה של האנתרופוסופיה לעניין, ומקבלת תשובות שונות ואף סותרות. למה ככה? העניין הוא שרודולף שטיינר עצמו כפי הנראה לא התייחס ישירות לנושא, ומצד שני אפשר על פי תורתו לשער מה הוא היה אומר.

ולמה אפשר לשער? כי לשטיינר היתה מטאפיזיקה שלמה שכללה כוחות ועולמות בלתי נראים. מכיוון שעולמות אלה קשורים לאדם (בכל זאת, קוראים לזה אנתרופוסופיה), זאת בעצם סוג של אנתרופולוגיה, ועל כן כמובן שהיא משפיעה על האתיקה. כי כל אנתרופולוגיה היא כזו: אם למשל יש לנו אנתרופולוגיה מטריאליסטית לחלוטין, כלומר אנחנו חושבים שהאדם הוא אך ורק חומר, לא הגיוני שישנה לנו מאוד מה אותו חומר עושה עם עצמו (או לכל היותר: בלבד שלא יזיק או יכאיב). מצד שני, אם אנחנו חושבים שהאדם הוא, למשל, "צלם אלוהים", ברור שיש דברים שראוי שיעשה ויש שראוי שלא יעשה, בהתאם למושג שלנו של אלוהים (וכאן למשל הרמב"ם חושב אחרת מחז"ל וכו').

ושטיינר? שטיינר מציג אנתרופולוגיה שכוללת מגוון של "גופים" לבד מזה הפיזי. בין אלו יש כמובן את הנשמה, אבל ישנם גם כל מני רבדים אתריים ואסטרליים, הילות וכוחות, כיד "מדע הרוח" הטובה עליו. מה שמעניין בכתבה הוא חילוקי הדעות שמתגלים בין האנתרופוסופים, וזאת על רקע יחסם לאותה אנתרופולוגיה שטיינריסטית.

הנה למשל חן עתיד, מורה לאנתרופוסופיה כבר 15 שנים, שקובע כי

התקופה הנוכחית היא תקופה של חציית סף […] החצייה הראשונית היא מהפיזי אל האתרי. […] מי שעושה עבודה רוחנית 'נכונה', כמו ששטיינר קורא לה, עבודה שמובילה לחופש, מפתח בהדרגה מודעות לכוחות אתריים. […] לעומת זאת, אדם יכול, בצורה בלתי מודעת, לחוש את הכוחות האתריים שבתוכו בלי להבין את ההקשר הרחב שלהם. בעוד ההפרדה בין נפש לגוף פיזי היא ברורה, קשה לדעת לאן לשייך את התחושה האתרית. […] וכך, משהו מהגוף האתרי מקרין לתודעה את המיניות ההופכית, נחווה כחוויה פיזית ויוצר בלבול בתחום המיני.

כלומר ההומוסקסואליות היא בלבול הנגרם מזיהוי לא נכון של הגוף האתרי. בלבול איננו חטא, אבל ברור שזה גם לא משהו שצריך להשלים איתו.

לעומתו יפתח בן אהרון, משורר ומורה לאנתרופוסופיה, נתלה גם הוא בייחודיותה של התקופה הנוכחית, אבל פרשנותו שונה:

עידן נפש התודעה [הוא עידננו על פי דבריו – ת.פ.] מבקש מאיתנו לפעול מתוך הממשות, לחיות את ה'אני' שלנו במקום האמיתי והעכשווי, כפי שהגורל הציב אותנו […] ב[עידן ]נפש התודעה המעטפות הגופניות-נפשיות הופכות להיות פחות רלוונטיות. […] כשמדובר בזוגיות חד-מינית, יכול להיות מצב שבספירת ה'אני', ההשלמה של אדם מסויים צריכה לבוא בצורה אחרת, לא מהמין השני. זהו 'אני' הזקוק למפגש עם 'אני' ספציפי בן אותו המין, לצורך השלמה של הקארמה.

מה קורה כאן? בן אהרון מוותר על המטאפיזיקה של "המעטפות" האתריות למיניהן לטובת מסגרת של גורל, או קארמה. ההבדל המהותי בין ראיית האדם כנתון בתוך מעטפות אתריות לראייתו כנתון בתוך טלאולוגיה של גורל היא שהגורל יכול להיות אישי או אינדבידואלי לגמרי. כלומר אותו אדם לא יכול בעצם "לטעות", כי הוא לא יוצא נגד מציאות אובייקטיבית ("התבלבלת! הגוף האתרי שלך הוא כזה ואתה עושה אחרת!") אלא מטפל בגורלו האידיאוסינקרטי ("כפי הנראה בגלגול הזה עליך להשלים מעגל קרמטי על ידי התמודדות עם אהבה חד מינית. שיהיה בהצלחה."). זהו גורלו וגורל אין ברירה אלא למצות, וכך מוכשרת הדרך לזוגיות הומוסקסואלית.

את העמדה האחרונה מקצין המרואיין-המומחה האחרון בכתבה, דני אמן (יועץ ביוגרפי ומייסד בית הספר לייעוץ ביוגרפי בישראל): באשר להומוסקסואלים, הוא אומר, 

מדובר באנשים שמתמודדים עם גורל אינדבידואלי שיכול לקבל צורות שונות. צריך לכבד וללוות אותם באהבה, ולא בניסיון להתאים אותם לקנוונציה או מסורת.

חד לחלק: הגופים האתריים עפים, עברנו לתמיכה חסרת תנאים וחיבוקים.

אז מה ראינו כאן? כמו דתות ותיקות ממנה בהרבה, נאלצת האנתרופוסופיה להתמודד עם ההכשר המובן מאיליו כמעט שנותנת התרבות המערבית בזמננו למיניות הומוסקסואלית, ובכלל זה גם עם הרגשתם הכנה של רוב חבריה שעם כל הכבוד למעטפות אתריות, אם שני גברים או שתי נשים אוהבים מאוד אלו את אלו, זה לא באמת יכול להיות דבר רע. ומה שנחמד הוא שבדרך ההתמודדות שניתן לראות כאן אפשר למצוא שתי הקבלות נאות להתמודדות של היהדות עם המודרנה:

1. כמו הרב קוק, גם שטיינר הושפע מאוד מהפילוסופיה ההגלינית. כפי שהראי"ה יכול להכשיר (זמנית) פריצת גדרות הלכתיות בשם הדיאלקטיקה ההיסטורית, ניתן גם לחסידיו של שטיינר לשלב את ההלכה השטיינריסטית, שהיא המטאפיזיקה שלו, בתוך המסגרת ההיסטורית (שכאמור ממילא מאוד חשובה לשטיינר), וכך להסביר למה עכשיו לא נורא מה שבעבר היה (כנראה) מאוד לא מומלץ.

2. אבל לא כולם הרב קוק כמובן, וממילא גם מצטיירת כאן גם חלוקה יהודית מאוד בקרב האנתרופוסופים: חן עתיד הוא אורתודוקס. חוק זה חוק וגופים אתריים הם גופים אתריים. שטיינר לא דיבר סתם. הומואים: לימין שור. יפתח בן אהרון הוא קונסרבטיבי: נכון, בטח שגופים אתריים הם גופים אתריים, על זה אין כל ויכוח. אבל בתקופתנו, תקופת נפש-תודעה, הרי שהם פחות רלוונטיים, ומה שיותר רלוונטי הוא הגורל האינדבידואלי, הקארמה. ההלכה מתאימה עצמה למציאות, ואנחנו מוכנים לקבל יחסים הומוסקסואלים. דני אמן הוא רפורמי. הקונוונציה והמסורת הן עבורו הצעות נאות, אבל אין דבר העומד בפני האהבה. אפשר גם לחתן זוגות חד-מיניים.

אציין לסיום שהכתבה גם נפתחת בתיאור חתונתם של זוג גברים בקהילה אנתרופוסופית בארץ, כך שכפי הנראה ממילא המציאות חזקה מכל.

במוצ"ש האחרונים הייתי עד לטקס פגאני. במוצ"ש האחרונים חזיתי בטקס פגאני. במוצ"ש האחרונים השתתפתי בטקס פגאני. הכל קרה בחורשה ליד הרדוף, המושב האנתרופוסופי שבגליל התחתון. היו שם אולי מאתיים איש, שהתאספו כולם לחזות במופע הסיום של כיתה י"ב 2 של ביה"ס "ולדורף" של המושב, כלומר ביה"ס המחנך על פי תורתו של רודולף שטיינר. כפי שהיה אפשר לצפות, המופע היה כל דבר חוץ ממופע סיום סטנדרטי של שירים תוצרת בית וחיקויי מורים. אבל אני לא חושב שמישהו מהצופים ידע עד כמה חיזיון שהוא יראה יהיה שונה מכל מה שראה.

י"ב 2 העלתה מחזה שלם בשלוש מערכות, דרמה אדירה שנכתבה ובוימה על ידי ידידי יונתן לוי (אדם מקורי, יצירתי ומבריק בעל ייחוס אנתרופוסופי נכבד) ונקראה "קרבן: מופע פולחן – בשירה, תנועה ועבודות עפר". ואכן מופע פולחן זה היה. אני רוצה לספר כאן איך המופע הזה הפך למעשה לפולחן, ואיך לוי, בתחכום רב, בעצם שיעבד את הקהל למחזה שיצר וגרם לו להשתתף, בבעל כורחו, בטקס העלאת קרבן אדם.

כמה מילים על השחקנים: כיתה י"ב 2, כך נודע לי מהתוכניה, היא כיתה מיוחדת אף בתוך בית הספר המקומי, בכך שהיא משלבת את "מדע הרוח" של שטיינר עם "ניסיון להתחשב בגורמי הזמן והמקום בו אנו חיים". מתוך כך הם למדו לבגרות בדרמה במשותף עם תלמידי מקיף ג' משפרעם, למדו ערבית מדוברת, טיילו בכל הארץ ופגשו יהודים, פלסטינאים, דרוזים ועוד, לנו לילה בשבוע בצוותא בחורשה, ולבסוף הפיקו והשתתפו באותו מחזה, יחד עם חבריהם משפרעם. הכיתה הזאת ייחודית בבית הספר בהרדוף ומדובר, אם כן, במעין אוונגרד שבתוך האוונגרד.

המחזה התחיל באמפיתיאטרון בין העצים, כאשר המערכה הראשונה היתה למעשה פולחן פגאני צבעוני בו ספינה ועל גביה כלה וכלובי ציפורים מפליגה אל "אנטי-אטלנטיס", ממלכתו של "מָלְכִּיטָוָוס". השחקנים היו לבושים בלבן-שנהב וניגנו ושרו שירים שנכתבו והולחנו במיוחד למחזה (למי שמכיר את סגנון הראפ-המשיחי של לוי, זה מה שהקהל שמע שם). הספינה הולכת ומתקרבת ליעדה, עד שהכלה, תוך זימרת-ראפ וירטואוזית במקהלה, עולה כמנחה למלאך הטווסי שבתורו, כגוש מתפרץ של יוהרה, מקבל אותה ומכריז: "עולם: אתה אשתי! זמן-חלל: אתה מיטה! אדם: אתה בתולים! אני מלכיטווס".

המערכה הראשונה היתה תענוג ויזואלי ואודיאלי. התלבושות היו תאווה לעיניים, ושירי הראפ ממתקים לאזניים (צר לי שלא אוכל להביא טקסטים נבחרים). בסוף המערכה מתברר גם המסומל שמאחורי המסמל: "חה חה חה חה חה חה חה – אני הטווס שבך!" שר מלכיטווס ושרים אחריו כולם (חוץ מהכלה שהוקרבה כמובן), ומתברר שהטווס הגאה הוא האגו שבנו, כאשר הקהל, בעל כורחו, משמש עיניים שמנפחות את גאוותו. אבל זה לא הסוף. זאת רק המערכה הראשונה. השיא מגיע בשלישית. בינתיים הפסקה לתמונות:

 

 

 

המערכה השנייה (שהתחילה, אגב, רק ב- 22:30) התרחשה במקום אחר, במגרש שמעל לחורשה. על במה שהתפאורה הקנתה לה צביון של סלון בית פרטי, עלו השחקנים וביצעו ללא דיבורים פעולות יומיומיות כגון קריאת עיתון, שתיית קפה, אוננות או מריחת לק. הכוראוגרפיה איפשרה לכעשרים איש לנוע בתוך החלל תוך ביצוע המשימות שלהם בתיאום מירבי. היה נחמד. אחרי זה הגיעה המערכה השלישית.

במערכה השלישית פנתה אחת הדמויות, נערה צעירה לבושה לבן, והלכה לעבר אתר חדש בחורשה. הקהל הלך אחריה והסתדר סביב מעגל של אבנים שסודר מראש. הנערה עמדה במרכז המעגל. ואז הגיע הדחפור. שופל גדול התניע בפתאומיות במרחק שלושים מטר מהאתר ונסע לעברו. הקהל פתח לו נתיב והוא נכנס אל המעגל, חג בתוכו עם הכף הגדולה שלו מונפת אל על, שיניה נדמות בחשכה כשורת קרניים שטניות.

הדחפור הסתובב ומיקם את עצמו כאשר עכוזו אל הנערה. לאחר מכן בוצע מעין טקס בו הנערה הוקרבה לדחפור. לפנים פירטתי ברשימה זו את מה שקרה אך מסיבות שונות וחשובות (trust me on this one) אוכל רק לציין שלקהל היה נדמה שהנערה בסכנה מסויימת, למרות שבשום רגע היא בעצם לא היתה בסכנה.

אספר מה עבר לי בראש. זה קצת פסיכי חשבתי לעצמי, ודאגתי לנערה, תוך שעברו בראשי תרחישים שונים בהן היא עלולה להיפגע. האם אכן איך יכולים להיות בטוחים שהיא בסדר? האם שווה בכלל להסתכן כך עבור מחזה? האם לא יכולים להשתבש דברים מדברים שונים ולגרום לפציעה? ואולי היא סתם תיכנס להיסטריה ותסבול מנזק נפשי?

בקיצור, אני מתאר לעצמי שכל אחד בקהל, קרוב לחצות, חשש מאוד לגורל הנערה, ואף על פי שיונתן אמר בתחילת הערב שבכל עת אין סכנה לאף שחקן, אני די בטוח שהצופים, המקיפים במעגל את אתר הטקס, היו צריכים להתמודד, כמו שאני התמודדתי, עם התשוקה העזה לרוץ למרכז המעגל ולהציל את הנערה במו ידיהם.

וכאן נגלית הגאוניות של הסצנה הזאת: המופע בעצם גרם לקהל כולו, לכולנו, "אנשים נורמטיבים" שכמונו, להדחיק בכוח את הרגש הטבעי, הפשוט, הבריא שציווה עלינו לרוץ ולהציל נערה שנמצאת בסכנה (סכנת חינם, כי מהי הצגה טיפשית של סיום לימודים. ואם כבר פתחתי סוגריים אז אומר שזה גם לא הזיק לעניין שהיא היתה יפה), גרם לנו לעצור מבעדנו לבצע את מה שמצפוננו והגיונינו אמר – זעק – לנו שיש לעשות, ולמעשה בכך לאפשר את טקס העלאתה של אותה נערה לעולה.

בשם ההצגה, הפרוייקט, האמנות, הלאנעים, איפשרנו לסכן אדם, עמדנו סביבו במעגל, בחושך, ביער, בלילה, והרשנו לעצמנו רק להביט איך מקריבים אותו. אברהם גם הוא הדחיק את רגשות האבהות והאהבה שלו בשם משהו שהיה עבורו גבוה יותר. והנה זה קורה גם לי: אני הופך לפגאני. אני משתתף בטקס בו השבט מעלה מנחה לאלים, למוזות, לקהילה.

המחזה הוצג פעמיים. בפעם הראשונה, ביום שישי, בעת העלעת הקורבן מורה לשעבר בבית הספר המקומי התחילה לצעוק שיש לעצור את ההצגה. אחריה פרצו מהקהל אנשים ו"הצילו" את הנערה. הם לא הסכימו להשתתף בטקס. ההצגה הופסקה. כנראה שמשום כך היה לחץ גדול יותר על הקהל הפעם לתת לעניין לעבור. מה עוד שיונתן אמר ששום דבר לא יקרה. הוא אמר. אבל אני יודע מה הרגשתי באותם רגעים. הרגשתי שיש כאן אדם שנמצא לחינם בסכנה, וזה דבילי וזה צריך להיפסק. אבל קולות אחרים שהיו בי מנעו ממני לעשות משהו.

וכך הצליח המחזה להפוך אותי לפגאני לרגע. היה שם מעגל של מאתיים פגאנים, שעמדו סביב קורבן אחד. נכון שהנערה בסופו של דבר מתנערת מהעניין ו"קמה לתחייה", אבל מי ידע שכך זה ייגמר? אף אחד מהקהל (ולקטע התחייה גם לא הגיעו ביום שלפני זה). וטוב שכך: רק מוות אמיתי, הרפייה מוחלטת, מאפשרים לידה מחדש. יש למות על מנת לחיות, כדברי ישו (החביב כל כך על שטיינר). והנה עוד נקודה מבריקה שהמחזה הזה העניק לנו.

אציין שנית שבדיעבד ברור שהנערה לא היתה בסכנה כלשהי. אך המסר עבר גם עבר.

הצגות משנה

המחזה כולו היווה למעשה פרשנות להתייחסות האנושית ללוציפר ואהרימן, שני הכוחות השטניים שעל פי שטיינר על האנושות להתמודד עמם. גם לבד מהדרמה שמתוארת לעיל הביצוע היה מרשים ביותר, החל מהשירה ועד לתלבושות, והמסרים הועברו בצורה חודרת ומעוררת השראה. אין לי ספק שהתלמידים עברו תהליך משמעותי מאוד, ושיצאו ממנו בוגרים ושלמים יותר.

אבל לא כולם מרוצים. מיד עם תום המחזה התחיל פולמוס עירני, שלא לומר מריבה, בין מחנות שונים בתוך הקהילה האנתרופוסופית, כאשר הריאקציונרים (נקרא להם "שטיינריסטים ימניים") מוחים על ההתעללות בנערים והנערות התמימים שלא מסוגלים לעכל את אשר הם המחיזו, ובין הרבולוציונרים (נקרא להם "שטיינריסטים שמאליים") שמרגישים שכך אמור להיראות מחזה אנתרופוסופי אמיתי. הרוחות התלהטו וביומיים האחרונים הופצו דברי דוא"ל, חלקם אנונימים, היוצאים כנגד מחנך הכיתה והכיוון אליו לקח אותה.

כמה מילות רקע: ישראל היא אחת המדינות בה חינוך ולדורף זוכה, יחסית לאוכלוסייה, לתפוצה ולחיות הגדולה ביותר. בשונה מתורות רוחניות אחרות (הסיינטולוגיה, הקבלה הניו-אייג'ית), האנתרופוסופיה בישראל מפגינה דפוסי פעילות של תנועה שורשית (grassroots), הבנויה "מלמטה למעלה", כלומר קודם כל מאנשים שאיכפת להם, ולא "מלמעלה למטה", על ידי גורו כריזמטי או ארגון ממוסד. אולי כמו הפעילויות הבודהיסטיות השונות, מדובר בתורה שכוללת לא רק אמונות אלא פרקטיקה והשקפת עולם כוללת, ודבר נוסף חשוב: תוצאות בשטח. כלומר האנתרופוסופיה, כך יעידו חסידיה, כפי הנראה פשוט עובדת.

היום התפרסם באתר מעריב ראיון שלי עם נועם שרון, עורך כתב העת "אדם עולם", דו-ירחון "לטיפוח תרבות האדם, אמנות החינוך וההתחדשות החברתית לאור האנתרופוסופיה". בראיון מביע שרון דעה (ושמא תקווה) שיש לקחת את האנתרופוסופיה עוד מעבר לרעיונותיו של שטיינר, לפתחה, לשכללה ולהעמיקה:

אם היינו מסתפקים בניסיון לממש את תורתו של שטיינר כפי שניתנה לפני מאה שנים אז האנתרופוסופיה הייתה הופכת לדוֹגמה, מתייבשת ומתה. […] ההתפתחות היא מאוד אינהרנטית לאנתרופוסופיה, ומימוש תורתו של שטיינר פירושו לקחת אותה לתחומים חדשים או להעמיק ולפתח תחומים קיימים.

כך שרון, ונראה לי שהפולמוס בקהילת האנתרופוסופיה נוגע בדיוק בשאלה הזאת: האם להסתפק במה שהשאיר שטיינר, ולמעשה להפוך לעוד תנועה דתית צפודה ושמרנית, או להעז ולקחת את עקרונותיו אל תחומים נוספים (ושמא אף לחרוג מדי פעם מעקרונותיו?), ליצור תנועה אנתרופוסופית שהיא אכן תנועה, קהילה שמשתנה ומתפתחת, שחוקרת את עצמה ללא הפסק, שמבינה שהדרך היחידה להתפתח היא בחינה מתמדת ויצירה מתמדת. מעניין מה שטיינר היה אומר על זה.