מעטים היהודים היום שמאמינים שהעולם נברא בשבעה ימים. גם שומרי המצוות שבינינו בדרך כלל יתרגמו את הימים לעידנים (הרי יום של אלוהים שווה אלף ימים של בן-אנוש, לא?), או שפשוט יפטרו את כל הסיפור כמיתוס שמשמעותו אינה בהבנתו המילולית, אלא במסר הקיומי שהוא נושא.

השאלה המעניינת היא תמיד איפה בתנ"ך נגמר המיתוס ומתחילה ההיסטוריה, אם בכלל: האם סיפור מגדל בבל הוא עדיין עלילה מיתולוגית? ומה בנוגע למבול? וסיפורי האבות, האם ייתכן שהם לא היסטוריה אלא מיתולוגיה? במילים אחרות, צריך פעם אחת ולתמיד לברר באיזו נקודה בדיוק נגמרת השפה הציורית-מטאפורית בתנ"ך, ומתחיל הדיווח העובדתי. וצריך לברר גם איך בכלל יודעים, ומי מוסמך לקבוע היכן עובר הגבול.

לא בכדי קמו בין הנוצרים הפונדמנטליסטים אלה שמכנים את עצמם בגאווה "Cover to Cover Literalist", דהיינו "מבין-מילולית מכריכה עד כריכה" וכך פתרו בעיה מציקה זו: אם אלוהים כתב את התנ"ך, הם אומרים, הוא כנראה התכוון לכל מילה. כמובן שבמקרה כזה "שיר השירים" הופך לפורנו-רך.

ספרו החדש של פרופ' ישראל קנוהל רחוק מאוד מלהסתפק בהבנה המילולית של התנ"ך. בספר המרתק הזה, הנקרא "מאין באנו" (הוצאת דביר), יוצא קנוהל, על פי כותרת המשנה, לפענח את "הצופן הגנטי של התנ"ך", כלומר לברר מאיפה עלה על בימת ההיסטוריה העם היהודי, מה היו שורשי אמונתו, ואיך הוא גיבש את חוקיו ומנהגיו.

קנוהל מתעסק ממש בראשיתה של היהדות, ומנסה לקרוא בין השורות, כלומר מבעד לפסוקי התנ"ך, על ראשיתה של העבריות כקבוצה אתנית וכדת. לצורך כך הוא משתמש לא רק בידע העצום שלו בנושא (הוא אחד מחוקרי המקרא החשובים בעולם, ומופקד על הקתדרה למקרא באוניברסיטה העברית), אלא גם בממצאים ארכיאולוגים שונים, מהארץ ומכל סביבתה.

קנוהל יוצא במוצהר כדי להציל את תקפות התנ"ך ממי שמכונים "האסכולה המינימליסטית", כלומר אותם חוקרי מקרא, שבימינו הם הרוב, שרואים בתנ"ך אך ורק נראטיב מיתולוגי, ללא שום ביסוס היסטורי. על פי קנוהל הדברים אמנם ודאי לא התרחשו כפי שמסופר בתנ"ך, אולם לרוב הסיפורים בתנ"ך יש גרעין היסטורי-עובדתי, שאותו אף ניתן בקירוב לגלות.

זאת הוא מנסה לעשות, והתוצאה היא לא פחות מאשר היסטוריה חדשה של היהדות הקדומה, ששונה מאוד מכל מה שהכיר כל תלמיד של מערכת החינוך הישראלית. אנסה לתמצת את ממצאיו המקיפים מאוד של קנוהל, ורק אבהיר שמובן שבספר מובאים עוד פיתוחים רבים של שיטתו, וראיות רבות נוספות כתימוכין לעמדותיו.

היסטוריה חדשה של היהדות הקדומה

על פי ממצאיו של קנוהל, בארץ ישראל אמנם קם העם היהודי, אולם הוא עצמו צמח מתוך שלוש קבוצות שונות לחלוטין, שנקבצו כאן במאה ה- 13 לפנה"ס. כל אחת מהקבוצות הללו הביאה איתה את סיפוריה המכוננים, ואלה שולבו יחד כדי ליצור את מה שאנחנו קוראים היום בתנ"ך. על פי ממצאים ארכיאולוגים, בסביבות 1230 לפנה"ס החלו להתיישב באזור רכס ההרים המרכזי קבוצות שעברו מחיי רועים-נוודיים לחיי איכרים. קנוהל מזהה קבוצה ראשונה זו של ישראלים, שמנתה כעשרים אלף איש, עם פליטים שמיים שהגיעו מאזור חרן.

ידוע כי בסביבות 1268 מרדה הממלכה מיתני, ששכנה באזור זה, בשליטיה האשוריים. בתגובה החריב שלמנאסר הראשון את עריה, ופיזר את תושביה. כפי הנראה שבטים שמיים שגרו באזור, ה"אחלמו", ברחו משם לכנען, והקימו במורדות המזרחיים של ההרים המרכזיים את ישובי הקבע הראשונים. מאלו השתמר המיתוס של אברהם הנקרא על ידי האל לעזוב את ביתו ולנדוד מערבה ודרומה אל ארץ ישראל (ממצאים ארכיאולוגים גם מראים השפעה ברורה בארץ ישראל של מסורות פולחניות שמוצאן מצפון סוריה, באזור חרן).

אולם האזורים בהם התיישבו לא היו לחלוטין ריקים מאדם. חלק מהתושבים הכנענים שכבר ישבו באזור התמזגו עם המהגרים החדשים מחרן (שהיו רבים הרבה יותר). אלו היו כנענים שגורשו ממצריים בין המאות ה- 17 ל- 16 לפנה"ס, אז הם שלטו לזמן קצר על המצרים (תקופת ההיקסוס), ואחרי זה הופלו על ידי המקומיים וכאמור גורשו. קבוצה זו כנראה אחראית למיתוס של יוסף העולה לגדולה במצריים.

פחות ממאה שנה לאחר מכן הגיעה לאזור עוד קבוצה, השלישית ממנה גובש ישראל העתיק, והיא מי שמכונה במקרא "הלוויים" (וזאת על שום ש"התלוו", כלומר הצטרפו לקבוצות הראשונות). קבוצה זו, שמנתה רק כמה מאות, היתה כנראה ה"עַפִּירוּ" שמוזכרים בתעודות מצריות כמי שבנו את העיר פֶּר-רַעְמסֶס עבור הפרעה מֶרְנֶפְּתָח.

לאחר ארבע דורות של שיעבוד הם ברחו ממצריים כאשר הפרעה היה עסוק בהכנות למלחמה בלובים, הגיעו לכנען, וכנראה משום שהיו גורם זר (ואולי גם כעבדים לשעבר), נמנעה מהם נחלה. בעוד שמשמם העתיק כנראה נוצר הכינוי "עבריים", משנות השיעבוד שלהם ובריחתם נוצר מיתוס עבדות מצריים, בניית הערים פיתום ורעמסס, ויציאת מצריים.

ראשית המונותאיזם

אותם עבריים-לוויים הביאו איתם מורשת דתית יחודית, ולדידו של קנוהל דבר זה סייע בהפיכתם למשרתי הפולחן של החברה הישראלית הצעירה. ממילא מובן שהם שיחקו תפקיד חשוב מאוד בגיבוש העקרונות התיאולוגים של הדת העברית הקדומה.

על פי קנוהל עוד במצריים ספגו העפירו את מורשת הדת המקורית של הפרעה אחנתון, אדם מבריק ומקורי שלמעשה הניח את יסודות המונותאיזם במערב. אחנתון מלך 17 שנים, ובזמנו נאסר פולחן כל אל לבד מאתון, שעל פי אחנתון היה האל העליון, קדום ונשגב מהעולם, ושליט יחיד עליו. בציורי ההירוגליפים אתון מיוצג על ידי השמש, וכנראה שנתפס כאור עצמו.

קנוהל מביא ראיות התומכות באפשרות השפעתה של דת אחנתון על העפירו. כפי הנראה אלה שעתידים להיות הלויים ספגו את רעיון המונותיאיזם משאריות דתו של אחנטון. אולם בניגוד לדתו של הפרעה הייחודי הזה, הרי שהאל העברי לא היה השמש או האור, אלא מעליהם, ובוראם.

זה אכן היה החידוש הגדול של הלוויים (ובראשם כנראה אדם בשם משה): הם העלו את האל האחד מעל לסדרי הטבע, והפכו אותו לטרנסאנדנטי. שלא כמו אלוהיו של אחנתון, אלוהי משה אינו חלק מהעולם, אלא מנותק ממנו ומעליו. על פי קנוהל "בפעם הראשונה בתולדות ההגות האנושית פרצה המחשבה הדתית מעבר לגבולות הטבע וקבעה את האלוהות כישות המתקיימת מעבר לטבע וליקום" (עמ' 148).

בדרכם לכנען (שייתכן וארכה זמן רב, כפי שאכן מסופר במקרא) הושפעו העפירו גם מהמדיינים, שכנראה עבדו אז אל שהם כינו יהו-ה. אל זה לא היה מוכר בכנען, וכנראה שיובא על ידי העפירו – אכן, במספר מקומות בתנ"ך מסופר על האל יהו-ה שבא מדרום (ראו שופטים ה, ד-ה; דברים לג, ב; חבקוק ג, ג).

מממצאים ארכיאולוגים ידוע גם כי בקרב המדיינים היה אסור לייצג את האל בפסל, וגם עקרון זה אומץ על ידי הלויים-לעתיד. כך שולב עקרון האל האחד של אחנטון עם האיסור ליצוג האל של המדיינים, ובתוספת המימד הטרנסאנדנטי שהעניק משה לאל נוצרה התיאולוגיה היהודית הבסיסית שמוכרת לנו עד היום.

כשהגיעו אל כנען מצאו בה העפירו את שתי הקבוצות הקודמות, שקיימו פולחן בסיסי של אלילים כנענים, בראשם "אל", שהיה ראש הפנתיאון הכנעני. תחילה הפך יהו-ה לבנו של אל (ומכיוון שאל יוצג על ידי שור, יהו-ה יוצג על ידי עגל – ומכאן פולחני העגלים שהיו תמיד פופולרים בקרב בני ישראל, עד ימי ירבעם כידוע), אולם עם הזמן התמזגו האלים והיו לאל אחד, בעל שמות שונים, וללא כל יצוג בדמות, כפי שדרשו הלויים.

מאות העפירו, העבריים-הלויים שהגיעו ממצריים לכנען במאה ה-12 לפנה"ס, הנחילו לישראלים שישבו כאן את הגותם הדתית, ממנה צמח אחרי אי אילו מאות שנים המונותאיזם המקראי, וממנו, מאות רבות נוספות אחרי כן, הנצרות והאיסלאם. "במובן זה", כותב קנוהל, "משה וחבורת העבריים הלווים הביאו לשינוי כביר בתרבות האנושית, שאותותיו ניכרים עד היום" (עמ' 166).

דמיתולוגיזציה של הדת

הספר של קנוהל קצר למדי, ומתומצת מאוד. ההרגשה בקריאה היא שמדובר במעין סיכום פרטני של מחקר גדול ומקיף הרבה יותר, ואולי חבל שהדברים לא הובאו בו ביתר העמקה ונחת. גם הביסוס לכמה מההנחות של קנוהל נראה, אולי בגלל התמצות, מעט רעוע, ולולא שמו כחוקר גדול היה אולי הקורא מתקשה לקבלן.

יחד עם זאת נדמה לי שקנוהל לא ניסה לבסס כאן אמת אמפירית ודאית, אלא במידה רבה רצה להגיש הצעה לראייה חדשה של ההיסטוריה, ראייה שגם אם לא ניתן להוכיח אותה בשלמות, היא לא פחות, וכנראה אף יותר, תקפה מזו השוללת כל ביסוס היסטורי לסיפורי התנ"ך (וודאי שהיא תקפה יותר מזו המאמינה בכל, הר כגיגית). מיותר לציין שהצעות להתבוננות רעננה בהיסטוריה הן תמיד תוספות חשובות לשיח הציבורי.

בסופו של דבר מצטרף ספרו של קנוהל למגמה הברוכה של הדמיתולוגיזציה של הדת, וככזה הוא עומד איתן אל מול התחייה האוקולטיסטית בימינו, שמתאפיינת ביהדות על ידי הפופולריות העולה וגואה של המטאפיזיקה הקבלית. כיהודי שומר מצוות בעצמו ממשיך קנוהל את השילוב המעניין בין הדתיות לרציונליות, ודחיית הפונדמנטליזם על ידו היא כמים חיים במדבר הפנאטי שהולך ומתרחב בעת האחרונה.

באופן אישי מעולם לא היה לי צורך להאמין שמה שכתוב בתנ"ך התרחש "באמת". מיתוסים לא נועדו להיות פיסות דוגמה המוגשות לנו לבליעה בשלמותן על ידי שכנוע עצמי, אלא רמזים לאמיתות ישנות שעל פי רוב חומקות מהגייה מפורשת. כפי שארץ ישראל לא הובטחה לאברהם על ידי אלוהים, אבל הטיפוח המושכל שלה על ידי מי שרואים עצמם ממשיכיו יכול להבטיח את קיומם בה, כך גם כאשר  מתבוננים בו בעיניים פקוחות מגלים שהבסיס ההיסטורי של התפתחות העם היהודי הוא אולי פחות פנטסטי, אבל לא פחות מרשים.

נספחון: שימו לב שאחנתון הוא אותו אל מצרי שאונן ועל ידי כך ברא את העולם, מיתוס שכאמור חוזר בקבלת האר"י, והנה עוד קשר, אם כי ודאי לא ישיר, בין הדת המצרית הקדומה והיהדות.

[עלה באתר מעריב]

נזיר הוא זה שנבדל מהכל ומאוחד עם הכל (אווגריוס פונטיקוס – Prayer, 124)

ממות-קדושים לסגפנות

במאות הראשונות לספירה נוצרי טוב היה נוצרי מת. ולא רק מבחינת הרומאים, שאהבו להאכיל את אריותיהם בבני הדת הצעירה, אלא גם מבחינת הנוצרים עצמם: האידיאל העליון של החיים הנוצריים, הפסגה והתכלית של המאמינים החדשים, היו להידמות למשיחם הצלוב ולמות גם הם למען האמונה. הנוצרי שמת על קידוש השם נקרא מרטיר ("עד" ביוונית, בדיוק כמו "שהיד"), ולהפוך למרטיר לא היה קשה במיוחד, שכן, כאמור, הרומאים אהבו לטבוח בנוצרים (והיהודים אהבו להסגיר נוצרים לרומאים).

אבל בשנת 313 הדרך הקלה לגן-עדן נחסמה: קונסטנטינוס, שעלה שנה קודם לכן לקיסרות רומא, הוציא הוראה שהנצרות היא דת מותרת באימפריה. פשוט: הוא עצמו היה נוצרי. בשל היעדר מפתיע של התנגדות האוכלוסיה, במשך השנים הבאות הפכה הנצרות להיות הדת הרשמית של האימפריה הרומית. אלה היו חדשות טובות מאוד עבור הנוצרים, אבל רעות מאוד עבור כל מי שתכנן להתעלות לדרגת מרטיר: לא היה בפני מי להושיט את הצוואר.

השאלה עתה היתה איך להיות נוצרי אידיאלי, אם האפשרות למות מות קדושים נשללה מאיתנו? התשובה היתה פשוטה: אם האלימות שמופעלת כנגד הנוצרים לא תבוא מהזולת, יאלצו הם להפעילה כלפי עצמם. במילים אחרות, אם הם לא יאולצו לוותר על החיים על ידי מוות אלים, הם יוותרו על החיים על ידי עינויים עצמיים. כך נולד אידיאל הסגפנות.

החל מהמאה הרביעית הופיע בנצרות הסגפן כקריירה וכאידיאל. מזמן זה הפנו יחידים וקבוצות עורף לחיי העיר או הכפר, ונדדו למדבר כדי לסגף עצמם ביחידות. הסגפנות, אם כן, היתה לא רק דרך להישמר מפיתויי הבשר, אלא השביל הראשי לגאולה, והסגפן היה ה- athleta christi, ה"ספורטאי של ישו". הוא בעצם עסק בתרגילים שישפרו את הכושר הרוחני שלו, ויקרבו אותו עד כמה שרק אפשר לשיא העולמי של ישו.

אווגריוס פונטיקוס

ומראשוני, ולדעת הכל גם מחשובי הנזירים הסגפנים בנצרות, היה ה"אבא" אווגריוס פונטיקוס (Evagrius Ponticus). הקונצנזוס הוא שאווגריוס הוא אחת הדמויות החשובות במיסטיקה הנוצרית בכלל, ולדעת אחדים כתביו מציגים את השיטה השלמה הראשונה של המיסטיקה הנוצרית. האנס אורס פון באלתסר, מהתיאולוגים הנוצרים המשפיעים במאה העשרים וקתולי נאמן בעצמו, חשב ש"תורתו […] בכוליותה הקונסיסטנטית עומדת קרוב יותר לבודהיזם מאשר לנצרות", ואכן, הנזיר הסגפן הגיע לתובנות אדירות באשר לנפש האדם, והתרכז הרבה יותר ב'תיקונה' מאשר בדיאלוג בינה לבין האל הפרסונלי. ועם כל זאת, שמו כמעט אינו מוכר לאיש מלבד חוקרי נצרות ונזירים.

אווגריוס פונטיקוס (כלומר מפונטוס, שעל גדות הים השחור) נולד ב- 345, והתחנך על ידי גדולי ההוגים הנוצריים באותה תקופה. אחרי שהפך לדיקן, ואחרי זה לארכידיקן (תפקידים חשובים אבל פקידותיים בעיקרם בכנסייה), עשה לעצמו שם במלחמתו העיקשת נגד "הכפירה האריאנית" (על שם אריאנוס מאלכסנדריה – 250-336 – שגרס שישו כמעט, אבל לא ממש, אלוהי, ולכן אינו שווה לאלוהים האב. נוצרים הגונים מתעקשים כידוע על טבעו הכפול של המושיע: לגמרי אנושי, ולגמרי אלוהי).

אווגריוס התפרסם חיש מהר כתיאולוג מבריק, ותהילתו יצאה למרחוק. הוא חי חיים טובים בקוסטנטינופוליס, וחגג בחטאים שאחר כך ייצא נגדם: גאווה, עצלות, חמדנות וגרגרנות. לבסוף גם הסתבך ברומן עם אשתו של אזרח רומי רם דרג. כאשר הבין – על פי הסיפור מתוך חלום שחלם – שבעלה של האישה מתכוון לרצוח אותו, הוא כנראה חטף התמוטטות עצבים, וברח כל עוד נפשו בו לירושלים.

אבל גם בירושלים, בין ידידים במנזר הר הזיתים, הוא לא היה שליו. חטאיו המשיכו להציק לו, והוא חלה כל כך עד שהיה חשש לחייו. ידידה אמרה לו שהוא יבריא (ויכפר על חטאיו) רק אם יהפוך נזיר-סגפן, הוא הסכים. תוך זמן קצר אכן הבריא, לקח על עצמו נדרי נזורה, ויצא למצריים כדי לחיות במדבר. רק אז החלה הקריירה שבשלה התפרסם באמת. הוא מת ב- 399, מעט לפני שפרצה מחלוקת קשה בכנסייה באשר לתורותיהם של מוריו ושלו, אשר בסופה הוא הוכרז ככופר (כי חשב שהנשמה יכולה להתאחד עם האל, וגם כי חשב שבסוף אפילו השטן ייגאל).

כאמור, רבים גורסים כי בכתביו של אווגריוס מוצגת השיטה השלמה הראשונה של המיסטיקה הנוצרית. עבודתו הגדולה ביותר היתה טרילוגיה של חיבורים: ה- Praktikos על חיי האסקטיקה, ה- Gnostikos, על הדרך בה יש ללמד ידע רוחני, וה- Kephalaia Gnostica, על תורתו המיסטית עצמה. בנוסף ישנו חיבור מפורסם שלו על התפילה (De Oratione), שכנראה אין לו מקבילה מזמנו בהיקף שמוקדש לנושא – וכמו כן, לאופי הטיפול בו, שכן אווגריוס דרש להתפלל בצורה "רוחנית", והתפילה היתה בשבילו עבודה מיסטית.

תורתו של אווגריוס

אווגריוס מחלק את ההיסטוריה האנושית (הכללית והפרטית) לשלושה שלבים: הבריאה, הנפילה, והבריאה השנייה (שמובילה חזרה אל על). לדעתו מה שקרה הוא כדלקמן: בראשית ברא אלוהים את כל הההכרות (logikoi, כלומר "ההגיונות" בשפתו. לפעמים הם נקראים nous, כלומר "שכל" או "הכרה". מכאן שלא מדובר בנשמות כפי שאנחנו תופסים אותן), ואלה נהנו מאחדות מוחלטת עם השילוש הקדוש. אבל ישר אחרי זה הן נפלו בגלל "הפקרות" (הוא לא ממש מנמק). משום כך אלוהים היה צריך לברוא, כעונש, בריאה שניה, שהיא העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. הבריאה הזו מופקדת בידיו של ישו, הנשמה היחידה שלא 'נפלה', ושהיא גם מאוחדת בשלמות עם הלוגוס ('הדבר', 'ההגיון' או 'השכל' עצמו), שהוא אחד מהשילוש (ולכן גם יכולה לטפל בכל הלוגיקוס האחרים).

כל לוגיקוס או נוס יורד לעולם ו"מתעבה" לכדי נשמה (psyche), שמורכבת משלושה רבדים: ה-nous, שהפעם מייצג רק את החלק הרציונלי בנשמה, epithymia שהיא התשוקה, ו-thymos, שהיא החלק הדוחה או הזועף. מלאכים הם אותם לוגיקוי שבהם הנוּס מודגש. בבני אדם מודגשת התשוקה. בשדים מודגשת ההתנגדות. לכל ישות כזאת יש גוף המורכב מארבע היסודות החומריים, אם כי גם כמובן בהרכב מסויים המותאם לרמתה הרוחנית (ולכן אם מתים וזוכים לעלות לגן עדן, ניתן לקבל גוף מלאכי!).

טוב, אז באשר 'נפלנו', נפלנו – אבל איך חוזרים לאלוהים? כנראה שאצל אווגריוס, כמו בצה"ל, כל דבר מחולק לשלושה חלקים. מדובר בתהליך תלת-שלבי, כאשר תחילה יש להסתגף, או לחיות בצורה אסקטית (praktike), לאחר מכן יש לתרגל התבוננות בעולם הפיזי (physike), ולבסוף התבוננות באלוהים (theologike). שלושת השלבים הללו הם המדרגות עליהן עולה הנוס וחוזר למקומו ההתחלתי.  הנה דבריו:

מטרת ה'פרקטיקה' היא לטהר את ההכרה ולהפוך אותה לבלתי-עבירה; של ה'פיסיקה' לגלות את האמת על כל הברואים; אבל להסיר את ההכרה מכל הדברים החומריים ולסובב אותה כלפי הסיבה-הראשונית היא מתנת ה'תיאולוגיקה'. (Gnostikos, 49)

הבעיה היא (מה חשבתם?) שזה לא כל כך פשוט. בדרכה של ההכרה ניצבים חטאים רבים. אווגריוס היה מהראשונים שנתנו בהם סימנים, ומנו שמונה חטאי-אב (שאח"כ התגלגלו לשבעת החטאים המפורסמים של הקתולים). החטאים הם גרגרנות (gastrimargia), זימה (porneia), תאוות-בצע (philargyria), דכאון (lype), כעס (orge), חוסר-נחת (akedia), שחצנות (xenodoxia), וגאווה (hyperphania) (בשבעת החטאים חולקה תאוות-הבצע ל'תשוקה' ו'חמדנות', נוספה 'קנאה' ונמחקו זימה, דכאון, חוסר-נחת ושחצנות). אולי עוד היה אפשר להסתדר בלעדיהם, אבל הבעיה היא שאת התשוקות לחטוא מעוררים בנו כל מני שדים שנמצאים סביבנו (אווגריוס מסביר הרבה איך יש להמנע משליטתם). המזל הוא (כמובן) שישו הגיע לעזרתנו ודרכו ניתן להעפיל חזרה אל האלוהים.

אחת הדרכים העיקריות שממליץ אווגריוס כדי לתקן את עצמנו, לבד מהידע (gnosis) שדרוש לנו וההתבוננות (theoria) בעולם ובאלוהים, היא התפילה (proseuche), שכאמור הוא נותן לה מקום חסר תקדים, ומעלה אותה לדרגת פרקטיקה מיסטית. כך הוא למעשה מחבר בין אסקטיות למיסטיקה. הנה תקציר הדרך לאלוהים על פיו:

יראת-האל מחזקת את האמונה, בני, ואיפוק בתורו מחזק את היראה. סבלנות ותקווה הופכים את הסגולה הזו ליציבה מעבר לכל זעזוע, והם גם מולידים מתוכם את האפתייה (apatheia). עכשיו לאותה אפתיה יש בת ושמה אהבה (agape), ששומרת על השער לידע עמוק של היקום הנברא. לבסוף, אחרי הידע הזה באים ההתבוננות באלוהים (theologike) וההתעלות העליונה. (Praktikos, pref.)

כמה מושגים דורשים הסבר כאן: אגפה בנצרות היא האהבה האלוהית, אהבת החינם חסרת התנאים, להבדיל מארוס החושנית. האפתייה כאן אינה אותו מצב שלילי שאנחנו מכירים היום, אלא פשוט חוסר בתשוקות. זהו מושג מרכזי אצל אווגריוס, ומסמל את המצב השלם, בו אין כבר מלחמה פנימית באדם כנגד תשוקותיו. אפתיה כזו היא "הבריאות של הנשמה" לטענתו.

ההוכחה לאפתיה היא כאשר ההכרה רואה את האור של עצמה, כאשר היא נשארת במצב של שלווה לגבי הדמויות שהיא רואה תוך כדי שנתה, וכאשר היא רגועה גם אל מול עסקי החיים השונים (Praktikos, 64)

הדרך מסתיימת בהתמזגות עם השילוש הקדוש:

כאשר ההכרות נוהרות חזרה אליו כמו זרמים אשר בים הוא משנה אותן כולן לגמרי לכדי טבעו, צבעו וטעמו שלו. הן לא תהיינה עוד רבים אלא אחד באחדותו הנצחית והבלתי-נפרדת, שכן הן מאוחדות ומאוחות עמו. וכמו שבהתווסף נהרות אל הים לא תמצאי הוספה לטבעו או שינוי בצבעו או טעמו, כך גם בהתמזגות ההכרות עם האב לא תבוא כל שנִיוּת של טבע או ריבוע של פרסונות [כלומר השילוש ישאר – ת.פ.]. (Letter to Melania, 6)

הפרקטיקוס

אביא כמה קטעים מתוך הפרקטיקוס, כלומר החיבור על הסגפנות, ומתוך החיבור על התפילה, אבל ראשית כמה דברי הקדמה לפרקטיקוס. מתוך מאה ה"פרקים" של החיבור, שדים מוזכרים ב-67 מהם. זה לא צריך להפתיע: כבר אפלטון התייחס ל"דיימונים" כישויות שנמצאות ברובד ביניים בין האדם לאלים. אצלו הם היו אמנם רק טובים, אבל כבר הניאופלטונים (ייתכן שבהשפעת הדואליזם הפרסי) הוסיפו גם רעים.

הנצרות, שממילא היתה לה מסורת של מלאכים שירשה מהיהדות, התאימה את העניין לתפיסתה, ומכאן שהיה כמעט מובן מאליו שישנן ישויות רוחניות בעולם, סביבנו. גם בברית החדשה מוזכרים שדים, שישו דואג לגרשם מגופי אנשים שונים. כך שהמיסטיקנים הנוצרים הראשונים ירשו דמונולוגיה מפותחת (אגב, עד היום זה קיים בקבלה כמובן, כאשר הרצון לחטוא נחשב כשליח של הסטרא אחרא).

השדים אינם התשוקות שלנו, אבל הם משפיעים עליהן, ועלינו. שדים שונים מתמחים בתשוקות או מחשבות שונות, ויש להילחם, על כן, בכמה חזיתות. הניתוח של אווגריוס את הנפש האנושית הוא עדין ומתוחכם (אם אני לא טועה, עידון פסיכולוגי שכזה ניתן למצוא ביהדות רק בחסידות, כמעט 1500 שנה מאוחר יותר), ונראה ש'אבות המדבר' באופן כללי הקדישו זמן רב ותשומת לב רבה לניתוח נפשותיהם. הנה הציטוטים (מתוך התרגום לאנגלית של J. E. Bamberger – ראו רשימת מקורות בסוף):

2. 'מלכות השמיים' היא אפתייה בצירוף הידע האמיתי אודות הדברים הקיימים.

6. ישנן שמונה קטגוריות כלליות ובסיסיות של מחשבות שכלולות בכל מחשבה. הראשונה היא של גרגרנות, אחריה זימה, תאוות-בצע, עצבות, כעס, לאות, יהירות וגאווה.אין זה בכוחנו לקבוע אם נוטרד מהן, אבל בכוחנו לקבוע אם הן תשארנה בתוכנו או לא, והאם הן תעוררנה את תשוקותינו.

42. כאשר אתה מתפתה, אל תיגש מיד לתפילה. ראשית פלוט כמה מילים זועמות לעבר זה שמציק לך. הסיבה לכך היא משום שהנשמה שלך אינה יכולה להתפלל בטוהר כאשר היא תחת השפעתן של מחשבות שונות. על ידי כך שראשית תדבר בכעס נגדן אתה מבלבל ומבטל את האמצעים של האויב. וזאת גם השפעת הכעס על מחשבות ראויות יותר.

44. כאשר השדים לא מצליחים במאבקם כנגד נזיר הם נסוגים קצת ושמים לב איזו סגולה טובה הוא מזניח בינתיים. ואז לפתע פתאום הם תוקפים אותו מהנקודה הזו והורסים את הבחור המסכן.

49. לא קיבלנו שום פקודה [מישו] לעבוד ולהעביר את הלילה במשמרות ולצום. עם זאת, יש לנו את החובה להתפלל ללא הפסקה. למרות שהגוף, משום חולשתו, לא מספיק בשביל עבודות כגון אלה, שמתוכננות להחזיר את הבריאות לחלק החושק שבנשמה, התרגולות האלה בכל זאת דורשות את הגוף למען עשייתן. אבל התפילה הופכת את ההכרה (nous) לחזקה וטהורה לקראת הקרב משום שההכרה מעצם טבעה נועדה להתפלל. יותר מכך: התפילה אפילו נאבקת ללא עזרת הגוף, לטובת הכוחות האחרים של הנשמה.

50. אם ישנו נזיר שמעוניין להכיר כמה מהשדים היותר קשוחים כדי לצבור ניסיון באומנות הנזירית, כדאי שיתבונן היטב במחשבותיו. עליו לשים לב לעוצמתן, לזמנים שהן נחלשות, ולעקוב אחריהן כשהן עולות ויורדות. עליו לשים לב היטב למורכבות של מחשבותיו, לתקופתיות שלהן, לשדים שמעוררים אותן, על פי סדר בואם וטבע ההקשרים ביניהם. אז עליו לבקש מהמשיח שיסביר לו את הנתונים שאסף. שכן השדים זועמים מאוד על כל מי שמתנהג בצורה טובה ובאופן שמתקדם לקראת קונטמפלטיביות. למעשה הם ממש "יִדְרְכוּן קֶשֶׁת,כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל-יֶתֶר – לִירוֹת בְּמוֹ-אֹפֶל, לְיִשְׁרֵי-לֵב" (תהילים י"א, ג')

56. אנחנו מזהים את סימני האפתייה על ידי מחשבותינו במהלך היום, אבל אנחנו מזהים אותה על ידי החלומות בלילה. אנחנו מכנים את האפתייה הבריאות של נשמה. המזון של הנשמה, ניתן לומר, הוא ידע קונטמפלטיבי, שכן רק הוא יכול לאחד אותנו עם עם הכוחות הרוחניים. זה נכון מפני שאחדות בין יצורים רוחניים מגיעה בטבעיות אחרי שהם שותפים לאותם הלכי-רוח עמוקים.

57. ישנם שני מצבים בסיסיים [הכוונה לרמות רוחניות יציבות] של הנשמה. האחד עולה מתוך הכוחות הטבעיים הבסיסיים של הנשמה, והאחר מכך שהשדים נסוגים. ענווה יחד עם חרטה ודמעות, ערגה לאלוה האינסופי, ומרץ בלתי-נדלה לעבודה – כל אלה באים מתוך המצב הראשון. אבל גאווה ויהירות באות אחרי המצב השני, ואלה מושכים את הנזיר הלאה כששאר השדים נסוגים ממנו. הנזיר ששומר על המצב הראשון בטהרתו יראה בצורה רגישה הרבה יותר את התקפות השדים עליו [על המצב].

58. השד של היהירות חי בסתירה לשד של הזימה [או: חוסר-הטוהר], כך שאי אפשר ששניהם יתקפו את הנשמה באותו זמן. כי האחד מבטיח כיבודים, בעוד השני הוא הסוכן של חוסר-הכבוד. כך שאיזה מאלה שמתקרב כדי להציק לך, העמד פנים שמחשבות היריב השני נמצאות בתוכך. אם תצליח אז, כמו שאומרים, להוציא מסמר עם מסמר, דע לבטח שאתה עומד קרוב לגבולות האפתייה, שכן הכרתך חזקה מספיק להשמיד מחשבות המתעוררות על ידי שדים, עם מחשבות אנושיות. […]

64. ההוכחה לאפתיה היא כאשר ההכרה רואה את האור של עצמה, כאשר היא נשארת במצב של שלווה לגבי הדמויות שהיא רואה תוך כדי שנתה, וכאשר היא רגועה גם אל מול עסקי החיים השונים.

69. אכן זה דבר נפלא: להתפלל ללא הפרעה. אכן זה דבר נפלא עוד יותר: לזמר מזמורי תהילים ללא הפרעה.

70. אדם שנטע את הסגולות הטובות בתוכו ורווי בהן לחלוטין כבר לא זוכר את החוק או המצוות או העונשים. הוא אומר ועושה את מה שההרגל המצויין מציע.

78. החיים האסקטים הם השיטה הרוחנית למרק את החלק הרגשי של הנשמה.

81. אגאפה היא תולדת האפתייה. אפתייה היא פרח האסקטיקה. אסקטיקה משמעותה שמירה על המצוות. השומרת על שמירת המצוות היא יראת השמיים, שהיא בתה של אמונת האמת. אמונה היא טוב פנימי, כזה שניתן למצוא גם אצל מי שעדיין לא מאמין באלוהים.

קטעים מתוך 'על התפילה'

3. התפילה היא המגע המתמשך של ההכרה (nous) עם האל. באיזה מצב של הנשמה יש צורך כדי שההכרה כך תוכל להמתח אל אדונה ללא התנודדות, שתוכל לחיות איתו באופן מתמיד ובלתי-מתווך?

4. אם משה, לפני שניגש את הסנה הבוער, נעצר עד שהשיל נעליו מעל רגליו, איך אתה מצפה שתוכל לראות את האחד שהוא מעבר לכל מחשבה או תפיסה, בלי שתשחרר עצמך מכל מחשבה שצבועה על ידי תשוקה?

28. אל תתפלל רק במחוות חיצוניות, אלא כופף גם את נפשך לתפיסה של תפילה רוחנית ביראה גדולה.

30. כאשר מלאך נותן לנו לחוש בנוכחותו כל המחשבות המפריעות לנו נעלמות מיד. ההכרה מרגישה עצמה לבושה ברגיעה רבה. היא מתפללת בטהרה. בזמנים אחרים, ברם, אנחנו נמצאים במאבק המוכר, ואז ההכרה מצטרפת לקרב. היא לא יכולה אז אפילו להרים עיניה מבלי להישטף על ידי תשוקות שונות. אולם אם ההכרה תמשיך ותתאמץ היא תגיע למחוז חפצה. כשהיא תקיש בדלת חזק מספיק, זו תיפתח.

35. התפילה היא התעלות הנשמה לאלוהים.

38. בתפילותיך בקש רק צדק ואת ממלכת השמיים, כלומר סגולה-טובה וידע רוחני אמיתי. אז כל השאר יתווספו אליך ממילא.

41. אם תתפלל עם אחיך או לבד, השתדל לעשות את תפילתך יותר מסתם הרגל. עשה אותה לחוויה פנימית אמיתית.

49. כל מלחמה בינינו לבין ההכרות הבלתי-טהורות נערכת לא לשם מטרה אחרת מלבד התפילה הרוחנית. זו פעילות שהן לא מסוגלות לסבול. בשבילן היא עוינת ודכאנית. עבורנו, מצד שני, היא נעימה ברמה הגבוהה ביותר ומיטיבה מבחינה רוחנית.

52. מצב התפילה יכול להיות מתואר לאשורו כמצב מתמשך של שלווה בלתי-חדירה. הוא חוטף לגבהים הבלתי-ניתנים-לתיאור את ההכרה שאוהבת חוכמה ושהופכת רוחנית באמת על ידי אהבה עזה ביותר.

53. זה שמעוניין בתפילת אמת חייב ללמוד לשלוט לא רק בכעס ובתאווה, אלא גם חייב לשחרר עצמו מכל מחשבה שצבועה בתשוקה.

61. כאשר הכרתך נסוגה, לכאורה, צעד אחרי צעד מהבשר משום ערגתך הנחושה אל האלוהים, ומפנה גבה לכל מחשבה שמוצאה מרגשנות או זכרון או מצב-רוח ומתמלאת בהדרת-כבוד ושמחה באותו זמן, אז אתה יכול להיות בטוח שאתה מתקרב לאותה ארץ ששמה תפילה.

70. לא תוכל להתפלל בטוהר אם אתה עסוק בעניינים חומריים וטרוד בדאגות חוזרות ונשנות. כי התפילה היא דחיית המושגים.

112. שני מלאכים התקרבו פעם אל אדם אחר שהיה מאוד חביב על אלוהים – אדם שאהב מאוד להתפלל. אם כן, הוא הלך לו במדבר באותו זמן והם הצטרפו אליו למסע, אחד מצד זה, אחד מהשני. הוא מצידו לא הקדיש להם כל תשומת לב, כדי שלא יסור ולו לרגע מה"חֵלֶק הַטּוֹב" [לוקס, 10, 42], ובכך שמר על עצת השליח: " מִי יַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת הָאֱלֹהִים […] לֹא מַלְאָכִים וְלֹא שְׂרָרוֹת וְלֹא גְבוּרוֹת" [אל הרומים, 8, 35-38].

117. הבה נחזור על אותה אימרה שלי שאמרתי בהזדמנות אחרת: מאושרת היא ההכרה שמגיע לחוסר-צורה מוחלטת בזמן תפילה.

119. מאושרת היא ההכרה שהופכת לחופשייה מכל חומר ומופשטת מהכל בזמן תפילה.

120. מאושרת היא ההכרה שמגיעה לחוסר-הכרה מוחלט של כל החוויות החושיות בשמן תפילה.

153. כאשר אתה נותן את עצמך לתפילה, התעלה מעל לכל שמחה אחרת – אז תמצא את התפילה האמיתית.

מקורות:

רגל החזיר של האח ג'ינפרו: סיפורי קדושים משנים את העולם, אביעד קליינברג, זמורה-ביתן, 2000
The Foundations of Mysticism – The Presence of God: a History of Western Christian Mysticism Vol. 1, Bernard McGinn, Herder & Herder, 1994
The Praktikos – Chapters on Prayer, Evagrius Ponticus, tr. & int. John Eudes Bamberger OCSO, Cistercian Publications, 1981
ותודה לד"ר ברוריה ביטון-אשקלוני ופרופ' שרה סבירי, שבקורס שלהן למדתי לראשונה אודות אווגריוס.

אתר שמקבץ מגוון מקורות על אווגריוס

המהומה שעורר לא מזמן הספר "צופן דה-וינצ'י", בו קבע דן בראון שהכנסייה מסתירה את דבר היותה של מריה מגדלנה אהובתו של ישו, היא ביטוי נאה ליחס המאוד אמביוולנטי שזוכות לו דתות הגנוזיס בימינו. הכנסייה התפלצה למשמע דברי הכפירה, החוקרים מחו על חוסר הדיוק ההיסטורי, אבל ההמונים בלעו בשקיקה את הסיפור על הסוד הגדול שהנצרות מנסה כבר אלפיים שנה לדכא: הסוד שיש דרך אחרת לגמרי לפרש את חייו ותורתו של ישו, ושהיו לא מעטים שאכן עשו כן. כי הנה, למרות שבמשך אלפיים שנה נרדפו ונטבחו, הושתקו והושכחו, שוב עולה מעל פני השטח המפלצת הגנוסטית מרובת-הראשים.

הגנוזיס היא אחת התופעות המעניינות ביותר בשדה מחקר הדתות. מדובר בערב-רב של קבוצות וכתות דתיות-רוחניות-מיסטיות, שפרחו ושגשגו במאות הראשונות לספירה סביב אזור ארץ ישראל. אחרי שהאימפריה הרומית התנצרה, במאה הרביעית, דאגו הנוצרים להכחיד את הגנוסטים, למרות ששרידים של הז'אנר המיוחד הזה של דתיוּת הגיעו אפילו עד ימי הביניים ככתות חיות.

כיום, כאמור, שוב יש להם תומכים ומליצי-יושר, והכתרים שקושרים לראשם הם רבים: יש הרואים בגנוסטים את הנצרות אמיתית, ה"רוחנית", לפני שהכנסייה השתלטה על הכל ועיוותה את המסר האותנטי של ישו; יש הרואים בהם גרסה ליברלית, דמוקרטית ואפילו פמיניסטית של הנצרות; ויש המוצאים בהם את רוח המרד והמהפכנות שאחרי מות הקומוניזם נראה שנעלמה מעולמנו.

כרגיל בדברים האלה, האמת נמצאת במרחק לא קטן מהאמונה העממית. שכן אמנם אמת שהגנוסטים היו ברובם אנשים מאוד מקוריים, אליטיסטים ויצירתיים, שביניהם ניתן גם למצוא עמדות של פלורליזם ופרוטו-פמיניזם, כמו גם הדוניזם וליברטניות. אבל אין להתעלם מזה שהדגש הכללי בטקסטים הגנוסטים הוא פסימיסטי מאוד: רובם ככולם רואים בעולם מקום רע, בחיים האלה קללה, ובישו הם מוצאים בעיקר את כרטיס הטיסה החוצה מכאן.

כי למרות שקבוצות גנוסטיות היו רבות ושונות, ניתן לאפיין את אמונותיהן בכמה קוים כללים: ראשית, דואליזם חריף, כאשר בצד אחד (אלוהים, הרוח, בני האור) נמצא כל הטוב, ובצד השני (העולם, הגוף, בני החושך) נמצא כל הרע; שנית, כדי להגיע אל הטוב ולזנוח את הרע יש צורך בידע סודי (והוא ה"גנוזיס" – ידע ביוונית – שנתן להם את שמם); שלישית, לא כולם מסוגלים להפנים ידע זה, אלא רק עלית מצומצמת של נבחרים, ועל כן אין לגלותו ברבים; ורביעית, על אותם נבחרים, על כן, אותם "בני אור", לפרוש מהעולם ולהתבודד, אם לא ממש להתנזר מהכל.

קל לראות איך פשוט בלתי אפשרי לבנות מהעקרונות הללו דת עולמית. אלה עקרונות של כת, ולא של ארגון חברתי כללי בעל מחויבות לעולם ולכל מה (ומי) שבו. לגנוסטיקה, על כן, גם ללא הדיכוי הכנסייתי, לא היה מעולם סיכוי להפוך לנחלת הכלל – טוב, הרי היא ממילא בפירוש לא רצתה בכך. אבל אין זה אומר שמדי פעם הם לא עלו על משהו חיובי, הגנוסטים האלה, ובין רעיונותיהם החביבים יותר ניתן למצוא את אותו יחס מועדף שניתן למריה מגדלנה, הלא היא מרים הזונה מהעיירה מגדל שבגליל, שישו אסף אליו וטיפח.

"האם הוא אכן דיבר עם אישה ללא ידיעתנו?"

כאשר כתב דן בראון על מערכת היחסים המיוחדת בין ישו למריה מגדלנה הוא אכן הסתמך על מקורות קדומים. ב- 1945, בין המסמכים הנדירים שנמצאו בספרייה הגנוסטית בנאג' חמאדי, התגלה גם טקסט, כנראה מהמאה השנייה לספירה, העונה לשם "הבשורה על פי מריה", ובו מובאים לפני הקורא יחסיהם המיוחדים של הגואל ושל תלמידתו-חביבתו. אמנם לא מדובר כאן על זיווג בין השניים, אבל מריה היא בהחלט יקירתו של ישו, ולה, ורק לה, הוא מגלה את סודו, את הידע הגואל שדרוש על מנת לאפשר לנשמה להיחלץ מהעולם ולחזור לאלוהים. מריה מגדלנה, אם כן, מוצגת בטקסט כבכירת השליחים של ישו, והיא אשר מלמדת אותם את תורתו האמיתית.

הטקסט מחולק לשניים: בחלקו הראשון ישו מדבר עם השליחים, ומסביר להם שהחטא אינו עניין אתי או מוסרי בעיקרו, אלא קוסמולוגי: הוא נובע מהעירוב של הרוח בחומר. בסוף, הוא מרגיע, כל דבר יחזור למקורו. אבל איך? הוא לא מגלה, עוזב, ומשאיר את השליחים נבוכים ועצובים. הם פונים למריה, ומבקשים ממנה לספר להם את תורתו הסודית של ישו – את הדרך לגאול את הנשמה מהגוף.

מריה מסבירה שעל הנשמה לעבור דרך ארבע כוחות, שכנראה מקבילים לארבע היסודות של החומר. הנשמה העליונה מצליחה לעבור אותם בעזרת הידע הסודי שיש לה, ומגיעה למנוחה נצחית. היא ממשיכה וחושפת את הסוד, שייחשף מיד גם לעיניכם, אבל אחרי שהיא מלמדת אותם את תורתו "האמיתית" של ישו, עולות בהם שאלות ומחלוקות, כפי שתראו (תרגמתי מתוך התרגום לאנגלית של G. MacRae & R. M. Wilson):

פטרוס אמר למריה: "אחות, אנחנו יודעים שהגואל אהב אותך יותר מכל הנשים. אמרי לנו את מילותיו של הגואל כפי שאת זוכרת אותן – שאת יודעת אותן, אבל אנחנו לא, שכן לא שמענו אותן." מריה ענתה ואמרה: "מה שנסתר מכם אגלה לכם", והיא החלה לומר להם מילים אלה: "אני", היא אמרה, "אני ראיתי את האדון בהתגלות ואמרתי לו: 'אדון, ראיתי אותך היום בהתגלות.' הוא ענה ואמר לי: 'ברוכה תהיי, שלא נפחדת מהמראה שלי. שכן היכן שהנפש נמצאת, שם האוצר.'

[… מריה מסבירה שבמעבר דרך ארבע הכוחות מצפים לנשמה שבעה נסיונות או "צורות"] "הצורה הראשונה היא חשכה, השנייה היא תשוקה, השלישית היא בורות, הרביעית היא ההתרגשות מהמוות, החמישית היא ממלכת הבשר, השישית היא החוכמה הטיפשית של הבשר, השביעית היא החוכמה הזועמת. אלה שבעת כוחות הזעם. הם שואלים את הנשמה: 'מאיפה הגעת, משמידת האדם, או להיכן את הולכת, כובשת החלל?' הנשמה ענתה ואמרה: 'מה שכבל אותי הושמד, ועל מה שמקיף אותי התגברתי, והתשוקה שלי הגיע לקיצה, והבורות מתה. בעולם השתחררתי מהעולם, ובסוג השתחררתי מסוג שמימי, ומהפגם של האבדון שהוא זמני. מכאן ואילך אני אשהה בשארית הזמן, העונה, העידן, בשתיקה'"

כשמריה אמרה זאת, היא השתתקה, שכן עד לנקודה זאת דיבר איתה הגואל. אבל אנדריאס ענה ואמר לאחים: "אמרו מה שתאמרו על מה שהיא אמרה. אני לפחות לא מאמין שהגואל אמר דברים אלה. שכן לבטח תורה זו מכילה רעיונות משונים ביותר." פטרוס ענה ודיבר דברים דומים לאלה. הוא שאל אותם על הגואל: "האם הוא אכן דיבר עם אישה ללא ידיעתנו ובסודיות? האם עלינו כולנו כעת להקשיב לה? האם הוא העדיף אותה על פנינו?"

אז מריה פרצה בבכי ואמרה לפטרוס: "אחי פטרוס, מה אתה חושב? האם אתה חושב שחשבתי על כך בעצמי, בלבי, או שאני משקרת אודות הגואל?" לוי ענה ואמר לפטרוס: "פטרוס, תמיד היית חמום-מוח. כעת אני רואה שאתה מתנגד לאישה כמו היריבים. אבל אם הגואל בחר בה, מי אתה שתדחה אותה? הגואל מכיר אותה טוב מאוד. לכן הוא אהב אותה יותר מאשר אותנו. אכן, נתבייש לנו ונלבש את האדם המושלם ונזכה בו בשבילנו כפי שהוא ציווה עלינו, ונבשר את הבשורה, בלי שנטיל כל כלל או חוק מעבר למה שהגואל ציווה. […] הם החלו ללכת ולבשר ולהטיף.

המעבר ממיתוס למיסטיקה

מריה מציגה כאן תיאולוגיה מיסטית בה על הנשמה להתגבר על מני פחדים ותשוקות בדרך אל הגאולה. על הנשמה להיפטר מהאחיזה של הבשר (או האחיזה בבשר), מבורות, מכעס, ומיחס רגשני למוות. אבל כל זה אינו מוצג כתהליך פסיכולוגי שהיא אמורה לעבור (כפי שאנחנו יכולים למצוא למשל בבודהיזם), אלא כהתעלות מטאפיזית של הנשמה דרך עולמות עליונים. מדובר כאן, אם כן, בשילוב של ראייה מיתולוגית עם תפיסה פסיכולוגית של התעלות רוחנית. אכן, האנס יונס, מראשוני וגדולי חוקרי הגנוזיס, תיאר את הגנוזיס כמעבר מהמיתוס למיסטיקה.

וכפי שאנחנו רואים בסוף הטקסט, פטרוס לא מקבל את דברי מריה, ובאופן כללי קשה לו עם כך שאשה היא זו שמלמדת את סודות הבריאה. פטרוס (בעקבות אנדריאס) אינו מוכן לקבל "רעיונות משונים" כאלה, ואולי גם האופי המיסטי מאוד של הדברים מפריע לו. לא בכדי נבחר דווקא פטרוס על ידי הכותבים הגנוסטיקאים של הטקסט לתפקיד התלמיד הסורר: הוא מסמל בטקסט את הכנסייה הנוצרית הסטנדרטית, הממסדית – כפי שהוא אכן מסמל אותה גם עבור הנוצרים: פטרוס היה, ניתן לומר, האפיפיור הראשון.

למרות שבנצרות המוקדמת נשים זכו לא פעם לתפקידים חשובים, עם המיסוד של הדת רגליהן הודרו מכל מוקדי הכוח. מדברי לוי (בטקסט) ניתן ללמוד ש"היריבים", שניתן להניח שהיו כמה מהזרמים הנוצריים האחרים (וגם, למרבה הצער, היהודים שבסביבה), אכן לא חשבו שניתן ללמוד חוכמה מפי נשים, ואילו חברי הקבוצה הגנוסטית הזאת מציגים גישה הפוכה לחלוטין: לא רק שאשה יכולה ללמד את הגנוזיס, אלא שמסתבר שישו בחר דווקא בה כדי ללמד את תורתו העמוקה ביותר.

נספחים: חלק מ"הבשורה על פי מריה" באנגלית; מאמר של קרן קינג, חוקרת חשובה בתחום (אם כי אולי קצת מוטה מבחינה פמיניסטית), על נשים בנצרות הצעירה.

[עלה באנרגי']

[עדכון: כשכבתי את הרשימה הזאת השתמשתי במילה "כת" כדי לתאר את בני ברוך. אני חושב היום שזו טעות, ומסתייג מהשימוש במונח הזה. בני ברוך הם תנועה דתית חדשה בעלת מאפיינים שונים, שחלקם כיתתיים.]

מי שעקב אחרי הרשימות שלי לאחרונה שם לב שדובר בהן, בשוליהן התחתונים ושלא כרגיל, על עורכי דין ותביעות דיבה. מה שקרה הוא ש"בני ברוך" שלחו אלי לפני כשבועיים מכתב מאיים מידי פירמת עורכי דינם, ותבעו, בלשון די גסה אגב, שאוריד את המאמר שכתבתי עליהם למעריב, ואת הרשימה שכתבתי לבלוג הזה, תוך 24 שעות, שאם לא כן הם יאחזו "בכל האמצעים המשפטיים העומדים לרשותם, בכלל זה […] תביעה כספית לבית משפט".

אחרי התייעצות קצרה עם עורך דין, בה הובהר לי שלא עברתי על שום חוק ושללייטמנים אין שום קייס, החלטתי לא להיכנע לבריונות הזאת, ולא להוריד את החומרים.

אשתף אתכם בשיקולי: מחד, זה שאין להם קייס לא אומר שהם לא יכולים לזכות בו. כבר היו כמובן דברים מעולם. עוד דבר מעניין שגיליתי, הוא שגם אם הם לא זוכים, לעיתים קרובות החזרת הוצאות המשפט לא מכסה את הוצאות המשפט, כלומר הנתבע הזכאי מוציא מכיסו כמה אלפי שקלים למרות שהוכח שלא עשה שום דבר רע! ואני, את החסכונות שלי שומר לנסיעות להודו.

מאידך, הרי מדובר באמת בחוצפה, בטקטיקה של ארגון שיש לו יותר מדי כסף ופחות מדי כבוד לחופש הביטוי, וחוש הצדק שלי זקף את ראשו החצוף. ולא רק זה: כמעט דגדג לי באצבעות שהם יתבעו, רק בשביל סיבוב הראיונות בכל אמצעי התקשורת בהם הייתי מגלה לכולם שלייטמן בכלל לא רב, שה'הסכמות' שקיבל על ספריו נשללו מהם מיד אחרי שמי שנתנן הבין עם מי יש לו עסק, ושבינתיים הספקתי לדבר עם כמה אנשים שנפגעו מפעולות הכת ושסיפוריהם מעמידים באור מאוד לא חיובי את כל הקרקס הקבלי שמתחולל שם. ובכלל, היה נחמד אם הם היו מצטיירים קבל עם ועדה כארגון חשוך ומסואב שמנסה להשתיק חוקר צעיר ויפה-תואר… וזה עוד בכלל בלי לקחת בחשבון שרוב הסיכויים הם שהם יפסידו במשפט ודברי יקבלו גושפנקא רשמית.

אבל הם לא תבעו, וטוב שכך. מלחמות היו מאז ומעולם דבר שנמנעתי ממנו. וכפי שאמרה לי ידידה חכמה, למאבקים יש נטייה לגרום לכל צד להישטף בתכונותיו של הצד השני, ולא ממש בא לי להתחיל להדמות ללייטמנים. אבל פטור בלא כלום, ללא מאמר הסיכום שהובטח, אי אפשר.

אתחלתא דגאולה

ואתחיל דווקא בכמה מילים חיוביות. ראשית, חשוב לי לומר שלייטמן לדעתי אינו אדם רע. אני לא מכיר אותו בכלל, אבל נראה לי שלא רק שהוא לא מתכוון להזיק, אלא שאני גם די בטוח, שהוא די בטוח, שהוא מציל את העולם. זה כמובן לא נכון, ויש אנשים שהוא בהחלט מזיק להם, אבל כוונות זה דבר חשוב. עוד אומר, שאני חושב שלייטמן אינו קוטל קנים רוחני. כלומר אני מעריך, על סמך מה שקראתי ממנו, שהוא בהחלט מבין דבר או שניים, ולא רק ברמה התיאורטית. זה כמובן לא אומר שכדאי להיות תלמיד שלו. אני בהחלט חושב שלא כדאי. מכיוון שהוא בכל זאת לא מבין כמה דברים חשובים.

ומה הוא לא מבין? הוא בעיקר לא מבין שטענות לאמת אבסולוטית, שיומרה לדעת "את התשובה", ואת התשובה היחידה, הן תמיד טעות. אין תשובה יחידה. אין דרך יחידה. ויומרות כאלה גורמות לאנשים לאבד את שיקול דעתם בנוגע לחייהם, ולחיי אחרים. כי כשיודעים הכל, איזה מקום יכול להיות למי שחולק עליך? למה בכלל להקשיב, ולמה להתחשב באחרים? גישה כזאת היא מתכון בטוח למנטליות עדרית וכיתתית, וכמובן לפנאטיות. היא השביל הצר לחוסר ביקורתיות, לאמונה תפלה, ולחשיבה סגורה ומצומצמת. ההפך הגמור מהאמת שהיא מתיימרת להביא.

"חוסר ודאות הוא דבר לא-נוח", אמר וולטיר, "אבל ודאות היא אבסורד". וכמה שאנחנו אוהבים ודאות. וכמה שאנחנו אוהבים אנשים שמבטיחים לנו ודאות. וכמה קל לנו לוותר על החובה שלנו להיות ביקורתיים, וכמה קל לנו לוותר על החופש שלנו.

ימות המשיח כחזון טוטליטארי

לפני מספר חודשים יצא בכתב העת "קבלה" מאמר אקדמי מצויין של יונתן מאיר (שחוקר את קבלת המאה העשרים), הדן בין השאר בקבלה הניו-אייג'ית. במאמר מביא מאיר ציטוטים מטקסט שהוא משער שהיה אמור להיות פנימי.

בטקסט, הנקרא "הערבות", פורש לייטמן משנה מדוקדקת על חשיבותה של "הקבוצה" בחייו של המחפש הרוחני. בחשיבות בחיי קהילה אין כל חדש, אבל נדמה לי שהקיצוניות אליה לייטמן מביא צורך זה היא המעוררת חוסר-נוחות. לייטמן למעשה מבקש מהחבר בקבוצתו לוותר על כל מחשבה עצמאית. הנה:

האדם צריך ללכת לפי דעת החברה. עליו להבין שאין לו שכל, שהוא עצמו טועה במאות האחוזים, ועליו לקבל את דעת החברה, מה שנקרא ללכת למעלה מדעתו […] לכן אין לאדם שום פעולה לפעול חוץ מבחירת החברה. (המקור)

כלומר ללכת למעלה מהדעת פירושו לשעבד את עצמך לקולקטיב. בציטוט אחר לייטמן קורא במפורש למה שהוא עושה שטיפת מוח. לדעתו זה ממש כדאי:

[כדאי] להצטרף לחברה, ולדרוש ממנה שתעשה לו שטיפת מוח כמו שעושה חברת פרסום בכל מסע פרסום למוצר כלשהו: כדאי לו לשלם עליו עכשיו ולהגיע אליו עכשיו, כי אחרת הוא יעלה ביוקר וביסורים רבים. […] איך האדם מגיע להבנה שיש לבקש שטיפת מוח במקום מכות? לא הולכים מתוך רצון. האדם לא יכול לבחור רעיון הזה, מפני שהוא מופשט ויפה ויש בו התרוממות מעל דרגת אנוש. אלא הוא בוחר אותו מפני שרע לו. (המקור)

כלומר מפני שרע לו אדם מגיע לקבוצה של לייטמן, והיא נוטלת לו את החופש שכנראה עשה לו רק רע. ממילא לא יכול היה אחרת, שהרי על פי לייטמן "לא מסוגל אדם לתקשר עם הבורא אלא דרך הקבוצה" (שם, עמ' 238). זה דווקא מעניין על רקע דבריו של לייטמן בהם הוא אוסר על צירופם של הומוסקסואלים לקבוצות תחת לימודו. על פי דבריו הומוסקסואלים דווקא צריכים, ופתאום הם גם יכולים, להתפתח מחוץ לקבוצה.

בספר אחר, "מבט לקבלה", עובר לייטמן לאיומים: "מוטב שנשמע בקול הנביאים והמקובלים עד לדורנו זה, ונקיים את המלצותיהם כלפינו, אחרת בהחלט נביא על עצמנו שואה עולמית" (217). לייטמן מתייחס אל דבריו במלוא הרצינות, ואפשר להבין זאת אם נתפוס את החזון שהוא מתכנן לכולנו: בספר אחר הוא מתאר חברה שהיא כולה נתונה לשלטון המקובלים:

מקובלים בעלי השגה יימצאו בראש כל הוועדות ובכל ערוצי הכוח בחברה, והם יקבעו מיהם ממשיכי הדרך. לא תהיה אפשרות לערער על החלטותיהם או להחליפם. המושג 'דעת הרוב' לא יהיה רלוונטי בחברה זו במובנו הפשוט. אדם המבין את חשיבות ההכנעה כלפי הנהגת המקובלים והמוכן להיכנע לה כמו אל הכוח העליון, הוא הראוי להתקבל לחברת הדור האחרון. המצטרפים לחברה זו ירצו שהמקובלים ינהיגו אותם בדומה לעם השולח את משה לדבר עם ה' בעבורו. (המקור)

מה שעולה מכאן (תקנו אותי אם אני טועה) הוא שבחזונו של לייטמן האידיאל הוא חברה דיקטטורית, טוטליטרית, ברודנות בלעדית של המקובלים. ולמי שלא הבין, חוזר לייטמן על עיקרי הדברים שתי פסקאות אחר כך:

אם כן, כל ייחודה ותועלתה של חברת הדור האחרון יהיה בכך, שקבוצת מנהיגים מקובלים תראה לכל האחרים כיצד לפסוע בדרך התיקון. […] תפקידם של האחרים הוא לשמור בקפדנות ככל שניתן על הכללים שיגדירו בעלי ההשגה. בכך הם יהיו כעפר לרגלי הצדיקים וידבקו בהם. בעשותו כן יחזור כל אדם לשורש נשמתו, והאנושות כולה – כגוף אחד שבין חלקיו אין הפרש כלשהו – תתחבר אל הבורא. (שם)

כגוף אחד. כולנו. עם נשמה אחת. לנצח. ככתוב: ריזיסטנס איז פיוּטָייל, יוּ וויל בּי אָסימילֵייטֵד. זהו, אם כן, חזון אחרית הימים של "בני ברוך". רגרסיה של האנושות לרמה של כוורת-דבורים או קן-נמלים, ללא שונות, ייחוד, גיוון או אוטונומיה, צבא אחיד וממושמע של מקובלי-צעצוע המתפלשים לרגלי הצדיקים.

גם אם נתעלם מחלום הבלהות של אנושות רובוטית המונהגת בידי עריצי-קבלה, הרי שלא צריך להיות ג'ון סטיוארט מיל כדי להבין שדיכוי המחשבה החופשית וחוסר היכולת לחפש את האמת בחירות ובפתיחות הם האנטיתזה המוחלטת לכל עבודה רוחנית אמיתית. כנגד כל הציטוטים לעיל, ולהבדיל אי אילו הבדלות חשובות ועמוקות, אביא ציטוט יחיד מפי הראי"ה קוק, מהמקובלים הבאמת גדולים של המאה העשרים:

אור אלוהים אינו מתגלה כי אם בחופש המחשבה. רק תאוות בזויות, המביאות מורך הלב בנפש האדוקים בהן, יעשקו את חופש המחשבה מלבו של אדם. (הראי"ה קוק, "פנקס ה'", קבצים מכת"י קדשו)

חבלי משיח

"בני ברוך" כיום, עד כמה שידוע לי, היא הכת הגדולה בישראל. המעגל הפנימי של חסידיה מונה כנראה יותר ממאתיים איש, שמקיימים סדר יום אדוק וקפדני. רובם בארץ, אבל יש גם בחו"ל לא מעט מרכזים וחסידים מסורים. למתעניינים הרי כתבה של סימה בורקובסקי שמשרטטת חלק מהתמונה הפנים-כיתתית. לעדות אישית מדאיגה אפשר גם לגשת לכאן.

החדשות המעודדות הן שעל פי רוב כתות בסדר גודל של "בני ברוך" לא מחזיקות מעמד זמן רב. החיים מורכבים מדי בשביל לאנוס אותם לסד צר של רעיונות או מנהגים. ככל שמספר החברים בכת עולה, כן חייבים לעלות מאמצי השליטה של העומדים בראש. בדרך כלל (אם כי לא תמיד: הסיינטולוגיה תוכיח) זה נגמר בפיצוץ: פילוג פנימי ופיצול, או תביעה גדולה כנגד הכת (שעוצרת את גדילתה, אך מאחדת אותה). אולי במקרה זה שניהם יתרחשו, אם ירצה השם.

במקרים המעטים שהכת מצליחה לגדול היא ממילא לא יכולה להמשיך להיות כת – כלומר היא חייבת להרפות מהדרישות הקפדניות, ולאפשר גם לחבריה "הפנימיים" דרגות שונות של מחוייבות. אין מה לעשות: ככל שמשמינים צריך לשחרר ולעלות לאורך נקבי החגורה; בשלב מסויים החגורה כבר בכלל לא יכולה לעלות עלינו: אז פשוט פותחים כפתור ומשחררים. בשלב זה הכת הופכת לעוד זרם דתי.

אני לא מכיר את "בני ברוך" מקרוב, ולכן אני יכול רק לנחש, אבל נראה לי ש"בני ברוך" כרגע קרובה לשיא כוחה. הם יגדלו עוד קצת, אבל לדעתי תוך שנה-שנתיים העניינים יתקעו, ואז יתחילו להתפורר. ולא רק מחיכוכים פנימיים: כמו בעלי-חיים מסויימים, "בני ברוך" הגיעו לנקודה בה הם מתחילים להיות גדולים מדי כדי להיחשב "חמודים". בקרוב יתחילו לבדוק להם את השיניים. ויש מה לבדוק. כתבת תחקיר גדולה בעיתון גדול יכולה לסמן את השינוי ביחס הציבורי אליהם, ולדעתי זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה. אז ללייטמנים יהיו דברים הרבה יותר גדולים לדאוג מהם מאשר הבלוג שלי.

[כאמור, בהכנת הרשימה נעזרתי במאמרו של יונתן מאיר "גילוי וגילוי בהסתר: על 'ממשיכי' הרי"ל אשלג, ההתנגדות להם והפצת ספרות הסוד", קבלה, 16, תשס"ז]

הרכבת עומדת לצאת מהתחנה, ואתם עדיין נאבקים בשער האלקטרוני שמסרב לבלוע את הכרטיס ולסובב את עצמו למענכם. כמה שניות לחוצות עוברות ואתם מוצאים את עצמכם, למרות שמאוד לא רציתם, רצים אל הרציף. ברגע האחרון אתם מספיקים לעלות אל הרכבת, ומאתרים מקום ישיבה ליד החלון. אנחת רווחה נפלטת מבין שפתותיכם, ואתם מביטים החוצה, אל הרכבת המקבילה שעומדת ופניה לכיוון ההפוך. כעבור כמה רגעים אתם נעים, תחילה לאט אך בהדרגה המהירות עולה, מרגישים את כוח התאוצה פועל על גופכם. עוד כמה שניות עוברות ובאופן פתאומי אתם נופלים אל תוך מצב יציב, נייח: לפתע הבנתם שלא אתם, אלא הרכבת שממול התחילה לנוע. זו היתה אשלייה. הרכבת שלכם עדיין עומדת בתחנה.

מה בעצם קרה כאן? לפרופ' תומס מטצינגר (Thomas Metzinger), פילוסוף ותיאורטיקן של מדעי הקוגניציה והכרה, יש תיאוריה שמצליחה להבהיר את העניין. בראיון טלפוני הוא מסביר: "זו בעצם גרסה מצומצמת של הלוסינציה, ואנחנו כולנו מבינים למה זה קורה: מסגרת החלון ממנה אנחנו מביטים מסתירה מאיתנו את רוב העולם, ואנחנו נחשפים רק לרכבת שממול. כשהיא מתחילה לזוז יש לנו אפשרות לבחור בין שני פירושים למה שאנחנו רואים: או שאנחנו זזים, או שהרכבת השניה זזה. לפעמים, בגלל שמיהרנו לרכבת ואנחנו קצת מבולבלים, ומכיוון שאנחנו גם מצפים שנתחיל לזוז, קורה שכשהמוח בוחר בפרשנות מסויימת הוא בוחר בפרשנות הלא נכונה, והוא מדמה את הגוף כנע. זה נמשך שניה או שתיים, וברגע שהמוח מגלה שהוא טעה בפרשנות שלו למצב, הוא מיד משנה את מודל העצמיות שלו."

למעשה התיאוריה של מטצינגר מסבירה הרבה יותר מהטעות הקטנה והתמימה הזאת. מטצינגר חושב שזו לא האשליה היחידה שהמוח שלנו בוחר בשבילנו. לדידו אנחנו חיים כל חיינו ברכבת לשום מקום: אנחנו תופסים את עצמנו, בטעות, כבעלי "אני" מגובש וקבוע. "כשהמוח שלנו דימה לעצמו מודל עצמיות שנע, הוא בסך הכל החליף את מודל העצמיות שהיה לו: זה שישב מותש ברכבת", הוא אומר. "בניית מודל של עצמיות היא משהו אוטומטי שקורה אצלנו כל הזמן – להוציא שינה עמוקה. וזה משהו לגמרי א-פרסונלי. זה לא משהו שאנחנו עושים – זה משהו שעושה אותנו. זה רפלקס, כמו זה שגורם לברך שלך לקפוץ כשנותנים לה מכה עם פטיש קטן. למדנו שזה עניין שמבוסס על תהליכים לא-מודעים, ולמדנו שזה גם עניין שאין לו קשר לדיבור או לחשיבה: לא מדובר בייצוג סימבולי. זה משהו הרבה יותר עמוק."

כשמטצינגר אומר "למדנו" הוא מתכוון לשילוב מורכב של תיאוריות פילוסופיות על מהות התודעה ומחקרים חדשניים במדעי המוח והקוגניציה. מטצינגר, שבעבר כיהן כנשיא אגודת מדעי המוח של גרמניה, ובהווה הוא פרופ' לפילוסופיה תיאורטית באוניברסיטת יוהנס גוטנברג במיינץ (Mainz), נחשב כיום לאחד מהתיאורטיקנים המובילים בעולם בכל הקשור להבנתו של מה שהוא כנראה המיסתורין העמוק מכולם: ההכרה האנושית – מהותנו כיצורים סובייקטיביים. הוא קנה הערכה בינלאומית בזכות עבודה שדקדקנותה מתחרה רק ברוחב היקפה, שמתוכה העלה תיאוריה אותה פרס על פני כ-700 עמודים בספרו המונומנטלי  Being No One : The Self-Model Theory of Subjectivity (2004).

הספר, שחוקרים עמיתים מעידים שהוא "קאנטיאני בהיקפו, חוכמתו ועומקו" נחשב כיום לאבן דרך וקריאת חובה בשדה חקר ההכרה. מדובר למעשה בפרויקט אינטרדיציפלינרי אדיר מימדים בו מסתמך מטצינגר על ממצאים מדעיים, ובכללם מגוון מקרי קצה פתולוגים של מני הפרעות נפשיות, כדי לנסות ולהבין איך זה שאנחנו מרגישים "כמו מישהו". והרי זו ההרגשה המוכרת לנו ביותר: אנחנו מישהו ספציפי, "יש לנו" גוף ואף חיי נפש, הזהות שלנו יציבה ומתמשכת, כמובן ש"אנחנו עושים" כל מני דברים, וכל מני דברים "קורים לנו". ואם זה לא מספיק, הרי שאנחנו גם מודעים לכל זה.

האני ככלי של האורגניזם

"הרעיון הוא כזה," אומר מטצינגר, "לאורגניזם יש מגוון כלים בהם הוא יכול להשתמש. כלי אחד הוא הלב. כלי נוסף הוא הכבד. אלו איברים שאפשר להחשיב אותם כ'חומרה'. אבל יש לו גם כלים אחרים, וירטואלים, שהוא לכאורה מדליק כשיש לו צורך בהם. אחד מהם הוא העצמי. כך, על פי התיאוריה שלי, כשאתה מתעורר בבוקר, זה הרגע שבו מודל העצמיות שלך 'עולה', כמו שמערכת ההפעלה של המחשב שלך עולה כשאתה מדליק אותו. ההבדל הוא, שבכל הנוגע לעצמך אתה כמובן לא זה שלוחץ על הכפתור, כי אתה עדיין לא שם! זה האורגניזם כמכלול שזקוק לעצמיות מודעת, והוא יוצר אותה."

על פי מטצינגר, האני שלנו הוא לא יותר מאשר מודל של המערכת האורגנית כולה, כלומר תוצר מתמשך של מיפוי פנימי, ובכך תהליך ולא ישות. בשלב מסויים באבולוציה, הוא אומר, היה חשוב לפתח מודל מלוכד של הגוף והנפש. זה חשוב מפני שזה מסייע לנו, למשל, מלהימנע מלאכול את הרגליים שלנו, כפי שבעלי חיים פרימיטיבים יותר לפעמים עושים. כל אחד מאיתנו צריך לדעת מי ומה הוא: איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. וזה חל כמובן גם על חיי הנפש שלנו: אנחנו צריכים לדעת אילו זיכרונות הם שלנו ואילו לא, אילו קרו באמת ואילו רק בדמיון. אנחנו גם צריכים לדעת שהמחשבות הן שלנו, ובהפרעות סכיזופרניות, לדוגמא, החלק הזה במודל העצמי שלנו משתבש, ואנחנו מתחילים "לשמוע קולות", כלומר להתייחס למחשבות שאנחנו מודעים להן כאילו הן לא שלנו.

מחקרים אחרונים הראו גם שכדי להבין שלאנשים אחרים יש גם כן חיים פנימיים אנחנו צריכים ליצור אצלנו תמונת ראי שלהם, כלומר להבין אותם על פי ההבנה שלנו את עצמנו, דבר שאוטיסטים מתקשים לעשות. מודל העצמי שלנו עושה את כל זה, ומצליח גם לתת לנו את ההרגשה שמדובר במכלול אחד, שאנחנו אינדיבידואלים במלוא מובן המילה, כלומר פרטים שלמים ובלתי מחולקים. למעשה כולנו מרגישים (וזה הרי אופיו של מודל העצמיות) שאנחנו מעין ישות מודעת שנמצאת איפשהו בתוך הגוף, מאחורי העיניים אולי, ושהגוף שייך לה ומבצע את פקודותיה.

אבל אנחנו לא. "אנחנו האורגניזם כולו, ובכלל זה גם מודל העצמי המודע שבמוח," אומר מטצינגר, "אבל אין לנו עצמי. אין שום 'עצמי' בעולם בכלל. אף אחד אינו 'אני', ואין לאף אחד עצמי. אנחנו מערכות – לא אינדיבידואלים – שמשום שהן לא מצליחות לזהות את מודל העצמיות שלהן כמודל, הן חושבות בטעות שיש להן עצמיות."

בשפה פילוסופית, מציין מטצינגר, אנחנו "ריאליסטים נאיביים": אנחנו מתייחסים ליצוג המציאות שבמוח שלנו כאילו הוא המציאות עצמה. זה ברור לכולנו: אנחנו לא חושבים, 'המוח שלי יצר דימוי של תפוח' אלא 'הנה תפוח!'. מה שמטצינגר אומר הוא שגם כלפי עצמנו אנחנו לוקים באותו ריאליזם נאיבי: אנחנו תופסים את המודל שהמוח הציג לנו של עצמנו כאילו הוא עצמי ממש. כאילו הוא 'אני', וכאילו האני הזה הוא לא הגוף כולו, אלא הוא מרכז של סובייקטיביות שממוקם בתוכו. כל זה מתרחש מכיוון שהמערכות שממפות בשבילנו את העולם ואת עצמנו הן עבורנו "שקופות" – מונח שטבע הפילוסוף ג'ורג' אדוארד מוּר, ממייסדי האסכולה האנליטית במאה העשרים. אנחנו לא רואים את הפעולות המנטליות השונות שבונות לנו עולם, אלא רואים דרכן. לכן מה שמוצג לנו נתפס על ידינו לא כיצוג, אלא כמציאות עצמה.

מטצינגר עושה שימוש נחרב במושג השקיפות, ובשבילו הוא זה שמאפשר לנו לתפוס את עצמנו כבעלי עצמי. "כשאנחנו מתבוננים בעולם אנחנו לא מודעים לכך שאנחנו קולטים ייצוגים שיכולים להיות נכונים או לא נכונים. כמובן, יש לנו גם ייצוגים שאנחנו מודעים לכך שהם רק יצוגים. לאלה קוראים מחשבות, דמיונות, חלומות צלולים. זה מה שמאפשר לנו להעלות ספק שמא ייצוגים אחרים גם הם לא לגמרי אמיתיים. זה מה שמאפשר לי ליצור תיאוריה כזאת, ומאפשר לי להתראיין על זה. את זה אין לבעלי חיים. חתול, למשל, כפי הנראה תפוס לחלוטין ביצוגים שהמוח שלו יוצר בשבילו. הוא לא מסוגל להבחין בין מציאות ודמיון. אנחנו כן, אבל לא תמיד."

מחזירים את הנשמה לשורשיה החומריים

הרעיון שאין 'אני' הוא כמובן לא חדש. הבודהה טען כך בהודו כבר לפני 2500 שנה. גם במערב היו שהסכימו: למשל דיויד יום, הפילוסוף הסקוטי מהמאה השמונה עשרה, כתב שאנשים "אינם אלא מקבץ או אוסף של תפיסות חושיות שונות שעוקבות במהירות בלתי נתפסת אחת אחרי השניה […] ההכרה היא מעין תיאטרון שבו תפיסות שונות מופיעות בזו אחר זו". מטצינגר מדגיש דבר חשוב: בתיאטרון הזה אין קהל. "האדם כולו רואה. האדם כולו חושב. אבל אנחנו מדמיינים שיש חלקים קטנים בתוך הגוף שלנו שהם עושים את הדברים הללו. אנחנו עושים את הטעות הזאת משום שאנחנו לא יכולים שלא לחשוב שאם רואים דברים, חייב להיות מישהו שרואה אותם. חייב להיות מעין בית קולנוע קטן בתוך המוח, שם צופה ה'אני' שלנו במסך עליו מוקרנת המציאות. התיאוריה שלי פותרת את הבעיה הזאת, כי היא מסבירה שאותו 'אני' שיושב בבית הקולנוע הוא חלק מהסרט. אותו אני שמביט, חווה, עושה – הוא עצמו ייצוג."

במילים פשוטות אומר מטצינגר שאין לנו כל נשמה ערטילאית. אפשר להשוות את המהלך המחלן שעורך מטצינגר לנפש האנושית לדמיתולוגיזציה שעושה ביקורת המקרא לתנ"ך: במקום בו האמנו במכלול של רעיונות (נצחיות הנפש, נשמה פרטית, רצון חופשי, יחודיות מהותית), במקום בו היתה לנו תמונת עולם מגובשת ושלמה, אנו כעת ניצבים מול "המדבר של הממשי": שברי המיתוסים היקרים ללבנו מוטלים הפוכים, ריקים מהחיוניות שהעניק להם לפני כן השכנוע העמוק שלנו בנכונותם. כעת הם חסרי ערך, אפילו מבישים, לאחר שהילת האותנטיות פרחה מהם, ובכל זאת אנחנו לא יכולים שלא להתגעגע אליהם ואל תמונת העולם המנחמת שהם העניקו לנו. אם לפני יותר מאלפיים שנה תפיסת ההכרה במערב היתה כדבר פיזי ("רוח" ביהדות, מקבילתה, "Pneuma" אצל הסטואיקנים או התפיסה האטומיסטית של האפיקוראים), הרי שעם עליית הנצרות ההכרה הפכה אישית, ורוחנית (נשמה). בתחילת העת החדשה העלה דקארט את הסובייקט לכדי מהות מופשטת לחלוטין: אותו "אני" שקיים רק משום שהוא חושב. מטצינגר מציין שבאופן אירוני המדע המודרני מחזיר את הנשמה לשורשיה, ומלביש אותה שוב בכסות פיזית לחלוטין, הכפופה לזמן ולמקום.

התיאוריה שלו, כאמור, התפרסמה לפני שארבע שנים, וכוחה הגדול הוא בכך שהיא מבוססת על ממצאים אמפיריים. מטצינגר משתף פעולה כבר עשרים שנה עם נוירולוגים, ומציג תיאוריה שיכולה להיות מאומתת על ידי מדעי המוח המודרניים. "היופי בשלב הנוכחי של המחקר האינטרדיציפלינרי הוא בעובדה שהתמונה החדשה של המוח המודע שכעת נרקמת לאיטה מעוגנת לראשונה בהיסטוריה האנושית ביסודות אמפיריים מוצקים", הוא כותב בספרו.

בקיץ שעבר עבר רעד בשדרת מחלקות מדעי המוח, כאשר מטצינגר פירסם עם שותפים מאמר בכתב העת היוקרתי Science, בו מודגם כיצד מיקום העצמי שלנו אינו קבוע, אלא תלוי בקלטי החושים. המאמר, Video Ergo Sum ("אני רואה משמע אני קיים"), מציג ניסוי בו אנשים ראו את הגב שלהם מוקרן בצורה תלת-מימדית על גבי מסך פנימי של קסדת "מציאות וירטואלית". הגב שלהם היה לכאורה כשני מטר לפניהם. כאשר הבוחנים נגעו בעזרת מקל בגבם, הנבחנים כמובן הרגישו את זה, אבל ראו את המקל נוגע בגב שנמצא שני מטר לפניהם. הממצאים המדהימים היו שלרוב הרגישו הנבחנים כאילו הם עצמם נמצאים "שם", כלומר מלפנים, במקום הוירטואלי שבו הם ראו את גבם. מטצינגר ושותפיו הצליחו למעשה ליצור בצורה מלאכותית מה שמכונה "חוויה חוץ גופית", ובכך להראות לא רק שחוויות כאלה הן כנראה רק שינוי הייצוג במודל העצמיות שלנו, אלא שאכן, כפי שחזה מטצינגר, יש לנו מודל של עצמיות, הוא אכן איננו מקובע או מבוסס על עצם יציב כלשהו (שהוא לכאורה ה'אני'), והוא משתנה בכל רגע בהתאם לקלטי החושים. מטצינגר מספר שבמשך יומיים הוא רק נתן ראיונות לכלי תקשורת מהעולם כולו.

באופן לא מפתיע, רעיונותיו של מטצינגר נתקלים גם בתגובות קשות. הם לא רק מאיימים על הדבר שאולי הכי יקר לנו – תחושתנו כאינדיבידואלים שלמים ומיוחדים – אלא גם מקיימים מערכת יחסים קשה מאוד עם האינטואיציה הבריאה של כולנו, שעבורה אין דבר ברור יותר מה'אני' שפועם במרכזה. "למה הרעיון הזה, של החוסר ב'אני', כל כך מנוגד לאינטואיציה שלנו," שאלתי, "ולמה, למרות עדויות רבות לטובתו, אנחנו מתעקשים לשמוע בקולה של האינטואיציה, ולא ויתרנו עליה כמו במקרה של תורת היחסות או מכאניקת הקוונטים?"

"נקודה טובה. משום מה במדעי ההכרה אנשים מרגישים שתיאוריה מסויימת חייבת גם לתת להם גישה לתחושה מסוימת, למצב תודעתי מסויים. אבל זו כמובן שטות. אנחנו חייבים להבין שאנחנו תוצר של מיליוני שנה של אבולוציה, וכנראה שהמצאת האגו היתה מאוד מוצלחת." בספרו כותב מטצינגר שאין שום דרך שבה אנחנו יכולים לדמיין או לחוות את התיאוריה שלו, וזאת לא בכדי: אנחנו מתוכנתים על ידי האבולוציה לא להיות מסוגלים לדמיין מצבים פתולוגים, וזאת מפני שסימולציות עצמיות של מצבים מעורערים מערערים בעצמן את הלכידות של המערכת. לכן רובנו גם לא מסוגלים באמת להבין אנשים שנמצאים בדיכאון קליני: זה לא יכול לעלות על דעתנו, כי דעתנו שומרת את עצמה מפני מצבים שכאלה בדיוק.

האם ללא אני ייתכן מוסר?

ומה עם המשמעות המוסרית של הרעיונות הללו? לא מעט מערביים אינם מאמינים כיום שהם קיימים כנשמה נצחית, אבל מה אם יאמרו להם שהם אינם קיימים כלל? שהם (אישיותם, זכרונותיהם, תשוקותיהם, חלומותיהם, והעצמי שכל אלו שייכים לו) לכל היותר מודל משתנה שהמוח שלהם מייצר? שהם אינם אדם במובן ההומניסטי של המילה, אינם מרכז של רציונליות ואוטונומיה, אלא מערכת אורגנית שמרמה את עצמה כדי שתחשוב שהיא מרכז כזה?

"אני אומר את זה כבר כמה שנים: ישנה אנתרופולוגיה חדשה שעולה אל הבמה. ישנה תמונה חדשה של האדם שיוצאת מתוך המחקר הגנטי והנוירולוגי, כזו שסותרת את כל התפיסות האנתרופולוגיות שהיו לנו במערב. היא לחלוטין לא מטאפיזית, היא לחלוטין לא מתאימה לדמות האדם כפי שהיא מצטיירת במסורת היהודית-נוצרית, והיא תעמת אותנו עם עובדת היותנו בני תמותה בצורה הרבה יותר ישירה מאשר אי פעם. היא יכולה להגיע לכאן מהר יותר מהצפוי. אנשים רבים לא ירצו לקבל אותה, כפי שאנשים רבים לא רצו לקבל את עובדת היותו של כדור הארץ סובב סביב השמש. תהום תיפער בין החלקים העשירים, המשכילים והחילוניים של העולם ובין אלה שלא נחשפו, או שלא רוצים להחשף, לתמונת העולם שמביא לנו המדע.

"לדעתי מדעי המוח תורמים תרומה משמעותית לפרויקט הפילוסופי הישן של 'ידיעת העצמי'. אבל מה שאנחנו מגלים הוא שידיעת עצמנו היא לא בהכרח אטרקטיבית מבחינה אמוציונלית, אם להתנסח בעדינות. לדעתי ננהג בצורה מכובדת אם נתבונן בעובדות הללו, אם נביט עליהן נכוחה. עלינו ליצור תמונת עולם חדשה, של האדם כיצור טבעי לחלוטין, מבלי לברוח אל אשליות מטאפיזיות או פונדמנטליזם. מצד שני, השאלה היא האם הפגיעה במיסתוריות של התודעה יכולה להתרחש ללא פגיעה בסולידריות של החברה. בשביל אנשים רבים מה שמחבר אותנו אחד לשני הוא האמונות שלנו באלוהים או בנשמה נצחית. לכן גם צריך לשים לב שהממצאים הללו לא מוצגים בצורה של מטריאליזם גס וולגארי, כפי שהתקשורת אוהבת להציג אותם, ובכך לתת את הרושם שזה אומר שבני אדם הם רק מכונות, או שאין יותר משמעות למושגים כמו רציונליות, כבוד עצמי, אחריות וכדומה – זה בפירוש לא נכון. דווקא זו ההזדמנות שלנו להוכיח שאנחנו יצורים מוסריים ורציונליים. אולם אנחנו אכן זקוקים להקשר תרבותי חדש שבתוכו נשלב את הידע החדש הזה על עצמנו."

כאשר המערב עסוק בשאלות המוסריות שמעלה הביולוגיה והרפואה, כגון האתיקה של השיבוטים או של השימוש בתאי גזע עובריים, לא רבים מבחינים במהפכה העצומה שמחוללים מדעי המוח. מטצינגר מאוד מעורב בסוגיות אתיות שמחקרים שלו מעלים. לפני פחות משנה ייסד עם חוקרים אחרים פורטל ל"נוירואתיקה" כחלק מהמכון למחקר אינטרדיסיפלינרי למדעי המוח באוניברסיטת מיינץ שהוא עומד בראשו. באתר מקובצים (ופתוחים להורדה) מעל לשמונה מאות מאמרים בנושא, והוא עוסק בבחינת מצבי תודעה שונים מבחינה נורמטיבית: לאילו מצבי תודעה אנחנו אמורים לשאוף? האם יש מצב הכרתי שאמור להיות בלתי חוקי בחברה שלנו? מדובר, אם כן, לא רק בענף של אתיקה שמכוון לווסת את הנוירולוגיה, אלא שדה הגות חדש ששואל שאלות לגבי מהות העצמיות שלנו, משמעות היותנו בעלי הכרה, והשימושים שראוי או לא ראוי שנעשה בה. בשנה הבאה ייצא גם ספר שכתב על רעיונותיו, "מנהרת האגו", המיועד לקהל הרחב.

ריטלין וסמים אחרים

"בשנים הללו אנחנו מפתחים את הכלים הראשונים שיוכלו לשנות את המוח בצורה יעילה, ואנחנו צריכים לפתח שדה אתי חדש לכל המחקר הזה. למשל, במחקר התרופות הפסיכיאטריות. כבר היום אנשים משתמשים בכל מני מולקולות בצורה שונה ממה שיעדו אותן. את המודפיניל (Modafinil), למשל, רקחו כתרופה לנרקולפסיה (נרדמות), אבל תעשיית התרופות יודעת שהיא תרוויח מכך שאנשים ירכשו את התרופה הזאת רק בשביל לייעל את העבודה שלהם."

ומה עם ריטלין? כבר היום לוקחים הורים את הריטלין של ילדיהם. "ריטלין הוא רק ההתחלה. יש מחקר רב על מה שנקרא 'מעצימים קוגניטיביים', גלולות שעושות אותך פיקח יותר, חכם יותר, ערני יותר, בעל זיכרון טוב יותר. יש ארבעים מולקולות חדשות בדרך, במעבדות. חומרים טובים הרבה יותר. והשאלה שנשאלת היא מה נעשה? מה נעשה אם יש לנו תרופה שיכולה לתת לנו ארבעים שנה ללא התמכרות או תופעות לוואי רציניות, שבהן יהיה לנו תמיד איזה פלירט סקסי בעיניים, או שפשוט נרגיש טוב מאוד כל הזמן? עוד שאלה היא האם אנחנו נצטרך בקרוב בדיקות שתן באוניברסיטה? כי בארה"ב הסטודנטים כבר לוקחים הרבה מאוד ריטלין ומעוררים שונים לקראת הבחינות. ובתוך עשרים עד חמישים שנה יהיו לנו אפשרויות רבות הרבה יותר. אז אולי כמו ספורטאים, בעתיד גם אינטלקטואלים יצטרכו לעבור בדיקות לגילוי חומרים נרקוטיים?

"עכשיו, כמובן, יש מסחר חוקי בכל הדברים הללו, ויש מסחר לא חוקי. ויש מסחר אינטרנטי, שבו לא חשוב החוק שבמדינה המסויימת, כי ההפצה כלל-עולמית. חברות התרופות לא מדברות על זה, אבל הן יודעות את זה. ומצד שני, למה לא לקחת כדורים כאלה? אם זה נטול סיכונים ומשפר את איכות החיים שלי, למה שרופא יאמר לי שאסור לי? 'לא, מה שיש לך זה רק דיכאון קל, לא קליני, אתה פשוט עצוב מפני שאשתך עזבה אותך ואמא שלך מתה – זה נורמלי, אתה בסדר גמור.' כלומר, למה הרופאים הם האנשים בחברה שיחליטו איך אנשים יתייחסו למוח שלהם ואיך הם מעצבים את חיי ההכרה שלהם? למה זה חוקי בשבילי להיות שיכור 24 שעות ביממה, ולא חוקי בשבילי להיות נמרץ, או מאושר? למה לאנשים מותר לנתח את הגוף שלהם כדי להיות יותר יפים ולא לשחק עם המוח שלהם כדי להיות יותר חכמים? צריך להתמודד עם השאלות הללו."

"וכמובן, מה שאנשים ירצו הם ישיגו, אז אם לא יתנו להם את זה בצורה חוקית, הם ירכשו את זה בצורה לא חוקית. כפי שאני רואה את זה, כרגע יש לנו 12 עד 15 מולקולות לא חוקיות שיוצרות את רוב הבעיה של שוק הסמים הלא חוקי. אבל אולי יהיו הרבה יותר. אני יכול לומר לך שכיום באירופה יש הרבה מאוד פרופסורים מובטלים לכימיה, מפולין ומרוסיה, והם מבשלים כל מני דברים ומוכרים את זה לילדים העשירים. מהשוק הזה אנשים שמגיעים לחדרי המיון אחרי טריפ רע נתקלים ברופא שמעולם לא למד על סוג הסם שהם נטלו. האשלייה יכולה להיות שעוד דיכוי חוקי ועוד משטור יפתרו את הבעיה."

אז מה באמת היא הבעיה? למה שלא יהיה עולם שלם בהיי תמידי? "השאלה היא בעצם זו: מהו מצב תודעתי טוב? אילו מצבי תודעה אנחנו רוצים בחברה שלנו ואילו לא? כיום למשל, מצב תודעתי שמושפע מל.ס.ד. הוא לא חוקי, ומצב תודעתי שמושפע מאלכוהול הוא חוקי. אבל אנחנו צריכים להיכנס לדיון על כל זה, כי אנחנו צריכים קונצנזוס תרבותי לגבי איך אנחנו בכלל רוצים לחיות את חיינו, ובכלל זה אנחנו גם צריכים ללמד את ילדינו אילו הם מצבי תודעה טובים, ואנחנו צריכים להראות להם איך לטפח מצבים כאלה."

כשמטצינגר מדבר על פיתוח מצבי תודעה טובים הוא מתכוון למדיטציה. כבר יותר משלושים שנה שהוא מתרגל מדיטציה בודהיסטית. הוא מדגיש, עם זאת, שאין שום קשר בין זה לבין מחקריו: הוא לא מסיק מסקנות מתוך חוויותיו האישיות.

"יהיה טוב מאוד אם ילדים צעירים מאוד ילמדו בבתי הספר מדיטציה, הרגעה עצמית, חלימה צלולה [היכולת לחלום תוך מודעות – ת.פ.], כך שתהיה להם קופסת כלים קטנה שאיתה הם יוכלו לשנות את מצבי התודעה שלהם ללא סמים. במצב כזה, אם הם יתקלו בקפאין ואלכוהול אצל הוריהם, או יעשנו את הג'וינט הראשון עם חבריהם, תהיה להם כבר מסגרת להתייחסות והשוואה, והם יבינו מה הם עלולים להפסיד: צלילות ובהירות של ההכרה, היכולת להתרכז וכו'. כך שבדיוק כמו שיש לנו שיעורי ספורט, אני חושב שצריכה להיות לנו מסגרת תרבותית בה אנשים לומדים איך לטפח את ההכרה שלהם. אם לא נעשה את כל זה, יכול להיות שפשוט ניסחף בזרם ונאבד את עצמנו.

"קריטריון נוסף יכול להיות מה אותו כדור, עד כמה שהוא משמח אותי עכשיו, עושה למצבי התודעה העתידיים שלי. האם הוא מגדיל אצלי את האוטונומיה? האם אני נהיה חופשי יותר, ויש לי אפשרות לשנות את דרכי, או האם אני מכור? ועוד שאלה שאנחנו צריכים לענות עליה היא האם ראוי לשאוף למצבי תודעה שהם פשוט מהנים, מענגים בצורה הדוניסטית, אבל ללא כל מרכיב של ידע – הם לא מלמדים אותי כלום על עצמי. יש סמים שגם מסוגלים ללמד אותנו דברים: תובנות תרפויטיות, תובנות רוחניות."

אל תאמר "הארה", אמור "מודעות מערכתית"

באשר לאותן תובנות, מתייחסת התיאוריה של מטצינגר בצורה מצומצמת לאותו אידיאל של "הארה" עליו מדובר במסורות מיסטיות רבות, מצב שבו נגלה לאדם שהוא נטול אני (ובמקרה כזה הוא עשוי להרגיש אחד עם הקיום כולו). מטצינגר כמובן מסביר גם המצב הזה בצורה מטריאליסטית לחלוטין, ומכנה אותו בספרו בשם "System Consciousness" (מודעות מערכתית): זהו מצב בו לאורגניזם יש מודל של עצמי, אבל הוא "עכור" לחלוטין, כלומר הוא נתפס במודע כמודל, ולכן לא כעצמי.

"אם התיאוריה שלי נכונה," אומר מטצינגר, "והמעבר ממודל מערכתי כללי לתחושה של 'עצמי' הוא בגלל השקיפות של המנגנון המנטלי, הרי שאני חייב לתת תחזית אמפירית, שאם אצל אדם כלשהו יהפוך אותו מנגנון לעכור, כלומר הוא יראה את כל מודל העצמיות כייצוג, הרי שהוא יראה את עצמו כפי שאנחנו רואים מחשבות, [כלומר לא כחפץ אלא כמעין חזיון פנימי – ת.פ.]. במקרה כזה תחושת העצמי שלו תיעלם. […] למערכת עדיין יהיה מודל של עצמיות [אבל לא 'עצמי' – ת.פ.], אבל הכל יראה לה כחלום אחד גדול בהקיץ, בו הכל הוא לכאורה 'תמונה'".

אבל אם תמונת עולם כזו היא אמיתית יותר, האם ייתכן שכאן נמצא הקשר בין האמת והאושר? אם אנחנו מדברים על מה שאתה מכנה "מודעות מערכתית", שאלתי, ואמרנו שזה מה שנקרא במסורת הבודהיסטית "התעוררות" או "הארה", הרי שהמצב הזה, שבו למערכת יש יותר מידע אמיתי על עצמה מאשר קודם, אמור להיות – על פי עדויות היסטוריות של אנשים שטענו שהם הגיעו אליו – נעים מאוד. האם ייתכן, אם כן, שיש קשר משמח בין האמת והאושר?

"טוב, על זה צריך לדבר במשך שעתיים מעל כוס תה. אני מקווה שאתה צודק. אני מאוד מקווה. זה סיפור יפיפה. אבל צריכים להיות ביקורתיים, וכנים מבחינה אינטלקטואלית. כל המבנה של האגו נועד ליצור אשליות רומנטיות, לתת לנו בטחון רגשי ולהציל את עצמו. לכן יש 'אגואים רוחניים' כל כך רבים בעולם – כסף ומין לא מספיקים עבורם, הם רוצים גם את אלוהים! מבנה הליבה של האגו הוא שהוא רוצה פרס. יש לו מוטיבציה לעשות משהו (כמו מדיטציה, או פרקטיקה רוחנית אחרת) רק אם מבטיחים לו משהו.

"אבל אולי. אולי הגדלת הידע שלנו עוזרת לנו להיפתר מדברים שגורמים לנו לסבול. אתה לומד לא להכניס את עצמך למצבים שמביאים לסבל. אבל יכול להיות שבסך הכל מדובר בהפיכת מודל העצמי לקוהרנטי יותר [כלומר לא בראייה אמיתית יותר, אלא נוחה יותר של המציאות – ת.פ.]. אבל זה ייתכן… זו יכולה להיות תשובה נהדרת, אם מיקסום הידע על עצמנו היה מביא למיקסום האושר שלנו. אבל אני לא יכול לומר כרגע אם זה נכון. אף אחד מאיתנו לא ממש יודע, נכון?"

[אני מאוד שמח בראיון הזה וחושב שהוא מאוד חשוב. הוא התקיים כבר לפני כמה חודשים, וניסיתי למצוא לו במה באחד המוספים השבועיים. לא הצלחתי, לאכזבתי הרבה. הוא כנראה יתפרסם בצמצום מסויים באתר מעריב, אבל כאן הגרסה המלאה. אני רוצה להוסיף שאני לא שותף מלא לגישה המאוד מטריאליסטית של מטצינגר, אם כי כל המסקנות שלו לדעתי נכונות. לבד מזה אני מתכוון להתייחס לחלק ספציפי מדבריו בפוסט אחר.]