היהדות היא מעצם טבעה רבת פנים. התקופה היחידה בה היהודים, כקבוצה, היו פחות או יותר הומוגניים במנהגייהם היתה כשלא היתה להם ברירה אחרת: בגלות. כלומר רק במצב שלגבי לאום הוא אנורמלי בצורה קיצונית, מצב בו הוא מפוזר ומפורד, ללא ארץ או ריבונות, רק אז התממש חלומה הורוד של האורתודוקסיה המודרנית: כולם קיימו מצוות. כמובן, גם אז המצב היה רחוק מזה שמצופה שיתגשם על ידי מני פנטזיונרים הלכתיים בימינו.

בעבר, מובן לכל בר דעת, היתה ההלכה הרבה פחות מדוקדקת, הרבה יותר גמישה. ראשית, משום התנאים הטכניים ביותר: שעונים לא היו, וזמן כניסת השבת או החודש לא חושב בצורה אוטומטית. מערך הכשרות היה מוגבל בהיקפו ודייקו, וממילא כיסה רק את השטעטל. ובעיקר, הידע ההלכתי שהיה לאדם הממוצע היה מצומצם הרבה יותר: ספרי הלכה כמעט שלא היו קיימים, ואלו שכן היו יקרים ונדירים. לא רק שעל כל שאלה היה האדם צריך לפנות לרב, היה לכל אדם רק רב אחד, ללא יכולת לבחור או להשוות, ומה שהוא ידע היה ההוא צריך לעשות.

מחוץ לפסיקות הרב, כלומר ההלכה רובה, היתה פשוט המנהג שעבר מאבות לבנים, ולכן גם היתה תמיד שונה במקצת ממקום למקום (שינויים שנשמרו עד היום בצורה ברורה רק בהבדל שבין העדות השונות). ובל נשכח שלפני המצאת הדפוס התורה שבעלפה היתה ממש בעלפה, כאשר חכמים היו זוכרים את התלמוד ומלמדים חבורות מזכרונם. ממילא ברור שגם לתלמוד היו גרסאות שונות, וזו שנתקדשה בעת המודרנית ("דפוס וילנה"), היא רק אפשרות אחת מני רבות.

ועדיין, ברור שדמיון מספיק היה בין הקהילות השונות כדי שתוכלנה להכניס עצמן תחת כנפי אותה שכינה, ולהרגיש כבני דת אחת, וביהדות הדת היא כמובן העם. ומקובל לומר שמה ששמר על אחדותו של אותו העם היו אותם המנהגים, כלומר המצוות, אך כאן, כמו במקרים רבים כל כך, המיתוס מתאר משאת לב יותר מאשר מציאות קונקרטית. המצוות אכן הגדירו את כל מקימיהן כיהודים, אולם רק שדה הלכתי מצומצם מאוד הוא ששמר על שיתמידו בהוויתם זו: אותן הלכות שקשורות לחרם ולנידוי. זה היה כוחה של הקהילה באותם זמנים שכל סנקציה אחרת נאסרה עליהם מתוקף חסותם תחת שלטון זר.

הכוח להוציא מכלל הקהילה שמר את חבריה נאמנים לה בלית ברירה, שכן כעזר כנגדו הגיעה האנטישמיות, או הקסנופוביה סתם, שהיתה מטבע הדברים והאדם רווחת בכל מקום שבו היו קהילות של יהודים. ליהודי לא היתה הרבה ברירה: אם לא ירצה למצוא עצמו בודד ומבודד בין נוכרים שלא ממש מחבבים אותו (בדרך כלל, כפי שהוכיחה האינקוויזיציה, גם אחרי שיתנצר), עליו, לפחות כלפי חוץ, להמשיך ולקיים מצוות. בתקופה בה הבטחון העיקרי נגזר מהיותך חלק ממשפחה / קהילה / עם / דת, צריך אומץ לא רגיל כדי ללכת לבדך. אומץ כזה היה לשפינוזה, אך אנשים אמיצים כמוהו הם נדירים כשם שהם חכמים.

הראייה שצמד-החמד חרם את שנאת-זרים היה הסיבה היחידה לדבקות היהודים בהלכה באה עם עידן הנאורות והתרחבות תחומי האמנסיפציה (למשל, בגרמניה והולנד של המאה ה- 18). ברגע בו ניתן ליהודי להגדיר עצמו ראשית כל כאדם, ברגע בו דובר בפה מלא על חופש שוויון ואחווה, מרגע שהשלטונות היו מוכנים לסבול אנשים שדתם אינה מוגדרת – פרקו היהודים עולם בהמונים: לא רק תנועת הרפורמה קמה, אלא רבים גם היו ל"משכילים". מתוך המשכילים נולדו החילונים.

התנועה הרפורמית (והניאולוגית) קמה למעשה במטרה מוצהרת לעדכן את היהדות כדי שיהודים לא יפרשו ממנה לחלוטין, כלומר מתוך ההכרה שיהודים רבים פשוט לא מוכנים לשמור מצוות במתכונתם הנוכחית, והדרך היחידה לשמור עליהם כמזוהים עם היהדות היא להקל בעול, וכמו כן (ולא פחות חשוב) לשנות מצוות ואמונות רבות כך שיתאימו להגיון הבריא. בסופו של דבר, היה זה אז שהתברר שאותה הלכה שאכן שמרה את היהודים כעם אחד עשתה זאת רק מתוך כפייה, וכשיש ברירה מעדיפים רבים שלא להמשיך לשמור מצוות. אך מה שיש לעמוד עליו, הוא שברירה זאת רק החזירה את היהודים למצב שהם היו בו כבר, היו בו עד לפני אותה גלות.

—

בארץ ישראל קם העם היהודי, ומאז שקם היה רבגוני ומרובה פנים. המקרא שומר בתוכו מסורות רבות וסותרות של מיתוסים והלכות, שנאספו בידי עורכים שונים, בזמנים שונים, ונתקבצו להן יחדיו כדי ליצור את ספר הספרים. שני הפרקים הראשונים של "בראשית" לשם דוגמא, מציגים שני סיפורי בריאה שנכתבו על ידי שתי קבוצות שונות של יהודים (או עבריים, ליתר דיוק). הם מייצגים שתי תפיסות תיאולוגיות שונות בתכלית, וממילא נגזרים מהן מערכים שונים של הלכה (כדי לשבר את העין: פרק א' מציג תפיסה על פיה הרע הוא היולי, ואלוהים ברא רק את הטוב, וזאת תוך הבדלתו החוזרת ונשנית מהרע – על כן יש דברים טובים לחלוטין, ויש גם רוע מוחלט. בפרק א' האדם נברא זכר ומתוכו נוצרה מאוחר יותר (ועל כן ברור שגם פחותה יותר) הנקבה. פרק ב' מציג תפיסה על פיה האל ברא גם את הטוב וגם את הרע יחד, ועל כן בכל דבר יש משניהם – אין דבר טהור לחלוטין. גם האדם עצמוו נברא מעורב, "זכר ונקבה", אנדרוגיני, והופרד לשני מינים.).

גם התלמוד, הטקסט היהודי העיקרי, הוא פוליפוני מעצם טבעו, נושא קולות רבים, עמוס בויכוחים ופולמוסים, גלויים הרבה יותר מאלה שבמקרא. למעשה, כאן כבר אין כל ניסיון לטייח את הסדקים: אלה ברורים לכל, וקנאת סופרים הרי מרבה חוכמה. התלמוד איננו טקסט שמורה הלכה – שהרי אז היו בו רק הלכות, בדומה למשנה. אבל התלמוד כמובן לקח את המשנה ופלפל אותה אד-אינפיניטום (ולעיתים, נודה, אד-אבסורדום), והוא כולו עשוי שכבות שכבות, תלים תלים של דיונים ודיאלוגים, פעמים רבות ללא כל שורה תחתונה. זה לא הפריע לאיש. לאיש מלבד לרמב"ם, שהיה הראשון שניסה לעשות סדר בנהר ההלכתי, כלומר להקים בו סכר, וב"משנה תורה" שלו פסק מה בדיוק יש לעשות ואיך לנהוג. אולם גם הוא עשה זאת, כפי שהוא כותב בהקדמה לחיבור ההוא, כדי שיוכלו היהודים להפסיק להתפלפל (כלומר, לדידו, לעסוק בשטויות) ולהתחיל ללמוד פילוסופיה. יהודי מוזר היה הרמב"ם, אבל יהודי.

נחזור אל קדמוניות היהודים: בכל זמנו של הישוב העברי בארץ היו קבוצות שונות ומשונות של יהודים. המקרא מלא בתיאורי עבודת האלילים של העם, ואף אחד לא מעלה על דעתו שמי שעובד (גם) את הבעל איננו יהודי. הפולחן כמעט אף פעם לא היה מרכזי ואחדותי: גם אחרי הקמת בית ראשון היו מקדשים שונים בשילה, בית אל, שכם, תל דן, ומקומות נוספים. גם בבתים פרטיים נמצאו מזבחים קומפקטיים לשימוש משפחתי. יהודים המציאו לעצמם קומבינציות שונות של אלים, היררכיות פרי רוחם ופנתיאונים שונים ומשונים. הם עבדו את הבעל ואת אל (שמות אלים כנעניים), את ענת ואת עליון (כנ"ל), את העגל ואת נחושתן, וליד חברון נמצאה אף כתובת שמכריזה על זיווג מקורי: "יהוה ואשרתו"! (כי למה שלאלוהים שלנו לא תהיה בת זוג?!?)

בימי בית שני, אחרי שיבת ציון שהביאה באמתחתה רעיונות בבליים ופרסיים לרוב, התגוונו היהודים עוד יותר, וקהילות שונות נוצרו, כל אחד מכריזה שהיא היא היהדות האמיתית. כך היו לנו צדוקים שלא האמינו בתחיית המתים (אמונה שהתפתחה רק בתקופה ההיא) ועבדו את המקדש (ואת אדוניהם היווונים-רומיים), היו האיסיים שפרשו אל המדבר וחיו בנזירות וסגפנות, היו מיני כתות משיחיות (שאחת מהן, הנצרות, תזכה להצלחה פנומנלית), והיו גם יהודים שלמרות שהיה אפשר בחרו (כמו היום) שלא לחיות בארץ ישראל: הקהילה באלכסנדריה, למשל, הציגה זן מקורי של יהדות הלניסטית, אשר כתבי נציגה הבכיר פילון משמרים עד היום. רוב העם כמובן לא היה שייך לאף אחת מהורייציות הללו, אלא מנה אנשים פשוטים וקשי-יום, שלא עבודת האל אלא הפרנסה היתה בראש מעיניהם: "עם הארץ" היה הכינוי שנתנו חכמי התלמוד להמונים שלא ממש מעניין אותם לקיים מצוות: "תנו רבנן: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע ושחרית […] כל שאינו מניח תפילין […] כל שאין מזוזה על פתחו" (ברכות, מז:).

היהדות הפרושית, של חכמי התורה שבעלפה, של בעלי המשנה והתלמוד, היא ששרדה את חורבן הבית השני, והיהודים כיום צאצאיה. היא בחרה בדרך של קידוש העולם הזה, יחד עם תקווה לביאת המשיח, ולעולם הבא. דרך של שמירת מצוות תוך כדי שכלולן ועדכונן המתמיד. דרך של תלמוד תורה עם דרך-ארץ. דרך שהונדסה מראש לתנאי גלות, ושוריינה בסיבולת ועמידות שהוכיחו את עצמן במשך אלף וחמש-מאות שנה.

אך זו גם היתה דרך שידעה להתאים עצמה בכל זמן ומקום לתנאים המיוחדים שבו, שהשכילה לגלות גמישות תוך עמידה על העיקר (מבחינתה), ושלכן הצליחה להחזיק קבוצה קטנה ונרדפת של אנשים ביחד כקהילה וירטואלית מתמידה ווִיטאלית, קבוצה מפוזרת (עד כמה שהבטוי אוקסמורוני) שגם נושאת בתוכה, כבמעין שעון עצר, הבטחה לשוב ולהתאחד ביום מן הימים, הבטחה שלמרבה הפלא אף הצליחה לממש.

—

וכשחזרו וקמו בארץ ישראל (וכאמור, זה התחיל עוד לפני כן), שוב התפצלו ונחלקו, התגוונו והסתגננו. שוב יש לנו יהודים שמקיימים מצוות, וכאלה שאינם; יהודים מתיוונים, ויהודים מסתערבים; כאלה שמקפידים יותר על תחום מסויים, וכאלה שעל תחום אחר; כאלה שאוהבים את יהדותם בפנאטיות, וכאלה ששונאים אותה בלהט לא פחוּת; כאלה שמשלבים בעבודת האלוהים שלהם גם עבודה זרה, וכאלה שמסתפקים במיעוט שבמיעוט שהכרחי לדעתם כדי לקיים את רצון אלוהיהם. שוב יש לנו משיחיים ואפיקורסים, בעלי-בתים ווירטואוזים דתיים, כופרים בעיקר וכאלה שכופרים בכל לבד מהעיקר, רבנים ואלה ששונאים את הרבנות, חכמים והדיוטות, קדושים ופרנסים, חסידים ואנשי-מעשה.

זו הצורה הטבעית ביותר והבריאה ביותר של הדת היהודית. אין כאן שום דבר מוזר: זה הנורמלי. כל המקווים עדיין (מתוך עמדה של יהירות מתנשאת) שיום אחד עיני החילונים כולם תאורנה ובהמוניהם הם יעשו תשובה חולמים חלום רחוק וחסר שחר. זה לא יקרה, כפי שלפנים, עם בית-מקדש ומלך, גם אז זה לא קרה. ולמה? כי זה לא אמור לקרות. כי המצב הנוכחי אינו רק נורמלי, הוא נורמטיבי. זה מה שראוי שיהיה: גיוון ושפע והתפתחות מתמדת. כפי שכותב הראי"ה קוק: "הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום. אדרבה גם העניינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמיתת החכמה לכל צדדיה, שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצועות החלוקים, דווקא על ידם יראה אור האמת והצדק" (עין איה, ברכות ב, שסא).

ובדיוק בשביל זה צריך כל כך את מדינת ישראל, כקרקע פוריה עליה יכולים לגדול בחופשיות כל אותם שתילים, כבמה המרכזית עליה יכולים לעלות ולהתנגן אותן וריאציות על הנושא היהודי. לכן כל כך חשוב לשמור שתתקיים מדינה כזו, של העם היהודי, וכל כך חשוב גם שתהיה מדינה דמוקרטית, חופשית, פלורליסטית. שהשלטון – כמו בימי הרומאים – לא יתערב בדתיותו של האזרח, שיהיו כולם שווים לפני החוק, כדי שיהיו – אלה שרוצים בכך – קרובים לפני האל. קרובים כפי רצונם, כפי אופיים, בהתאם להמיית לבם, על פי תודעתם. וזה האופן היחיד בו אי פעם מישהו היה קרוב לאל.

[עלה באנרג'י יהדות.]

מי שנוסע מדי פעם באוטובוס, במקומות שבהם האוכלוסיה היא אורתודוקסית (כמו ירושלים), ודאי מכיר את המחזה הבא: יושבים להם גברים, יושבות להן נשים, וכל הנסיעה קוראים וקוראות איזה ספרון קטן בדבקות מרשימה. זה יכול להיות פשוט ספר תהילים, או לפעמים (אצל הגברים) עותק קטן של גמרא, או (אצל הנשים) מעין כרך קטן של הלכות, שבדרך כלל ממוקד רובו ככולו בענייני "צניעות", כלומר חובתן של בנות ישראל לכסות את גופן על מנת שלא להביא את בני ישראל לידי חטא.

התופעה עצמה, לבד מהיותה מעוררת (בלבי לפחות) תערובת מוזרה של הערכה רבה לדבקות וצער מסויים על הכיוון שאליו מופנית דבקות זו (ואולי גם על האופי המעט אובססיבי שבה היא מתאפיינת), מעניינת משום שהיא כמובן עניין חדש לחלוטין: לא קשה להבין שעוד לפני כמה עשרות שנים היא לא התקיימה כלל. פשוט: הפצת דברי דפוס בצורה זולה וזמינה כל כך לא היתה אפשרית אז. כל המנהג הזה, שנתפס עתה על ידי הממסד הרבני כמובן ומבורך, הוא סיפור חדש לחלוטין, של סוף המאה העשרים. לפני זה נסעו להם שומרי מצוות והיו יכולים ממש להנות מהנוף.

אביב טטרסקי ידידי הפנה את תשומת לבי לשלב הבא בהחדרת השקידה על לימוד הלכה לכל פינה ושניה של החיים: מכונה אוטומטית שמוכרת ספרוני "לימוד יומי". הרי היא בקומה השניה של התחנה המרכזית ירושלים (ואני עצמי עברתי על פניה עשרות פעמים ולא הבנתי את משמעותה עד שאביב הצביע לי עליה, לצערי לא מפני שהייתי שקוע בעבודת השם, אלא כי הייתי טרוד מדי ברדיפת אוטובוסים). והנה: רק שלשל מטבע והצלת עצמך מביטול תורה. התורה כמשקה-קל שאתה לוקח לדרך. ההלכה כפאסט-פוּד.

—

כאן כמובן ראוי להביא את המשנה ממסכת אבות פרק ג', ובה אומר רבי יעקב: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר: 'מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה' – מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו". המשנה הנוראית הזאת מתייחסת כמובן לגברים שהם תלמידי חכמים, שכמובן ידעו את תלמודם בעלפה (כי התושב"ע היתה אז ממש תושב"ע), והיו משננים תוך כדי הליכה, ואוי ואבוי אם היו לרגע עוצרים להינות מהנוף, שכן מה לטבע ולפנייה אל האל?

מזל שקם לעם הזה מאור גדול (ומיסטיקן ענק) כראי"ה קוק, שפירש וחידש והסביר שאין הכוונה חו"ח שהטבע עומד בניגוד לתורה, או שצריך לברוח מיופיו על מנת להכיר את יופיה, אלא ההפך הגמור, שכל המפסיק ממשנתו, כלומר כל מי שחושב בטעות שהתבוננות בטבע היא הפסקת שניית התורה, הוא כאילו מתחייב בנפשו, אבל מי שיודע שאדרבא, השגב האלוהי מצוי בטבע לא פחות (ויש שיאמרו, אף יותר) מבין דפי ההלכה, הוא עובד את האל באמת ובתמים. (ולצערי אני לא זוכר איפה אומר זאת הראי"ה, ואם מישהו יודע ויכול לביא את המקור, תהיה עליו הברכה.)

והנה ציטוט של הראי"ה שממחיש את החשיבות שהוא ראה בהערכת יופיו של הטבע:

צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער. השער הוא האלוקות המתגלה בעולם בכל יופיו והדרו, בכל חי ורחש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גיבור. (אורות, קיט).

אמן ואמן.

אחרי שחדר רב הטבחים נְבוּזַרְאֲדָן, שר צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, אל תוך חומות ירושלים הנצורה, היה הורג והולך עד שהגיע אל בית המקדש. כשהגיע אל קודש הקודשים שלח בו אש, וההיכל הרים את עצמו לשמיים כדי לחמוק משרפה. מיד יצאו רגליים אלוהיות ו"דרכו בו מן השמיים שירד למקומו": האל לא התכוון לתת למשכנו לחמוק מהשמדה. שכן עונש כבד הקפיד האל לחבול בעמו אותה שעה, שנת 586 לפני הספירה, וכל זאת (בין השאר) כי עמו הרג את כהנו הגדול ונביאו זכריה בן יהוידע בתוך בית המקדש כמאתיים וחמישים שנה לפני כן.

ומעשה שהיה כך היה: לקראת סוף המאה התשיעית לפנה"ס הוכתר יואש למלך כשהוא בן שבע בלבד. הוא הומלך על ידי יהוידע הכהן הגדול, דבר שהעניק ממלכה לעולל ונתן לכהונה עוצמה חסרת תקדים במדינת יהודה. אחרי מות יהוידע באו אל יואש שרי יהודה (שלא אהבו את הברית הזו בין מקדש לארמון) והשתחוו לפני המלך. מתוך שעשו אותו מעין אליל, נתן הוא להם רשות להביא ולעבוד אלילים אחרים. זעם האל הקנאי לא אחר גם הוא לבוא, ונביאו זכריה, בנו של אותו יהוידע הכהן הגדול ומחליפו במשרה הרמה, נשלח להוכיח את העם. "ורוח אלוהים לבשה את זכריה בן-יהוידע הכהן, ויעמוד מעל לעם, ויאמר להם, כה אמר האלוהים: למה אתם עוברים את מצוות ה' ולא תצליחו; כי עזבתם את ה', ויעזב אתכם." (דב' הימים ב, כד, כ) האל לבש את זכריה – משל היה בובת גרב – ודיבר מתוך גרונו, אבל העם לא התרשם מהאיום על עזיבתו העתידית של האל, ובמצוות המלך סקלו ההמונים את הנביא, רצחוהו נפש בחצר בית ה'. "ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו, וַיהרג את בנו" (שם, כב). אבל האל זכר גם זכר, והוא עתיד לפרוע את החוב אבות על בנים, על שלשים ועל רבעים.

דמו של זכריה, שפוך על רצפת היכל האל, לא שקט, ויותר ממאתיים שנה לאחר מכן הגיעה עת נקמת הדם, בדמותו של רב הטבחים נבוזראדן (מתוך קהלת רבה):

בשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה. רנ"ב שנה, מן יואש עד צדקיה מה עשו? גרפו עליו כל עפר, ועשו כל ערימה, ולא נח, והיה הדם תוסס ומרתיח.
אמר הקב"ה לדמא [לדם]: הא ענתא דתיגבי דייתיקי דידך [זה הזמן שתפרע את שטר-הצוואה שלך]! כיון שעלה נבוזראדן וחמא יתיה [ראה את הדם], אמר לון [להם]: מה טיבוֹ של דם הזה, שתוסס כך? אמרו לו: דם פרים ואילים וכבשים שהיו שוחטין ומקריבין. הביא פרים וכבשים ואילים ושחט עליו, ולא שתק ולא נח ולא עמד.

מיד הביאן, תלאן בגרדון, אמר לון: אמרו לי מה טיבו של דם זה, ואם לא – אנא מסרק יתכון במסרקא דפרזלא [אסרק את בשרכם במסרקות של ברזל]! אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו – נגלה לך, אמרו לו: כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עמנו, ולא היינו מאמינים בו, ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו. מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט עליו [על הדם של זכריה], ולא נח, והיה הדם בוקע ועולֶה, עד שהגיע לקברו של זכריה. ועוד הביא סנהדרי גדולה [71 חכמים] וסנהדרי קטנה [23 חכמים] ושחט עליו, ולא נח.

באותה שעה בא אותו רשע וזעק על הדם, ואמר לו: מה טב את ומה דמא דידך יתירא מדמי אילין [במה טוב אתה, ומה הדם שלך עדיף מדמם של אלו]? בעי את דניבד כל אומתך בגינה [רוצה אתה שאאבד כל אומתך בגללך]???

באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר: ומה אם זה, רשע בן רשע ואכזרי, ועלה להחריב את ביתי – נתמלא עליהם רחמים, אנכי שכתוב בי [שמות ל"ד] ה' ה' אל רחום וחנון, וכתיב בי [תהלים קמ"ה] טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו – על אחת כמה וכמה! באותה שעה רמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו."

המצב הוא כזה: שולח אלוהים את נבוזראדן, מכונת ההרג המפלצתית, כשליחו לדבר מצווה: לעשות צדק ולפדות את דם כהנו ונביאו זכריה מיד היהודים: "סוף סוף הגיעה שעתך", לוחש האל לדם. נבוזראדן, כמו האל, מבין תחילה רק סוג אחד של צדק: נקמה. משפט הוגן, כך נראה, הוא גביית קרבנות המתבצעת בצורה של דקדוק סימטרי, על פי הכלל הישן של "עין תחת עין": כשם שהעם כולו, במצוות המלך, סקל ורצח את זכריה, כך כל העם יענש: מה הם הרגו כלי קודש, הוא הורס את כלי קודשם; מה הם רצחו נפש, הוא רוצח את נפשותיהם. וכך הארץ נחרבת, בירתה עולה בלהבות, מקדשה מנותץ ולסיום נשחטים גם כוהניה וחכמיה.

במחצית המדרש נגלה לנו ששני הצדדים אף מודעים כל אחד לתפקידו: נציגי העם שבחצר בית המקדש מבינים ש"הקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו", שכל המתרחש הוא רצונו, ועל כן אין להם ברירה אלא לשתף פעולה. נבוזראדן מצידו מבין שעליו לשמש כלי נאמן בידיו של האל, והוא מפשיל שרוולים לקראת המשימה שלפניו: למצוא דרך להשקיט את דם הנביא הנרצח.

אבל התכנית האלוהית משתבשת, כאשר המכונה מתחילה לפתע להרגיש: אחרי שמונים אלף פרחי כהונה ותשעים וארבע חכמי סנהדרין מתרחש פלא, נס שאפילו אלוהים לא ציפה לו: לפתע מבין נבוזראדן שאכן יהיה עליו למחות את כל העם היהודי מעל פני האדמה כדי לנקום את דם זכריה, וזה נראה לו טירוף מוחלט. בלבו הבבלי עולים רחמים, והוא לא מוכן להמשיך במסע הרצח הצודק הזה. הוא פונה אל הדם בטרוניה: האם אכן למענך יש להקריב את העם כולו?

המעשה הזה, מהעתיקים ומרובי הגרסאות, שאף ישו מזכירו (לוקס 11), נמצא כפי שהובא כאן בקהלת רבה, שם הוא נדרש על הפסוק "מקום המשפט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע" (קהלת, ג, טז), ונראה שהכוונה היא אכן לאותו סוג קשיח של משפט וצדק, אותו הגיון מוסרי שדורש עין תחת עין ללא חשש או הבנה שההולכים על פי החוק הזה, כפי שאמר מהאטמה גנדהי, יביאו בסופם שכל העולם כולו יהיה עיוור. מהמדרש מובן שאם נקפיד אך ורק על הדין כולנו נמות, כי כולנו חוטאים, וסוג כזה של צדק, רומזים חז"ל, הוא רשע.

זעקתו של נבוזראדן, רב הטבחים, כנגד איוולת שכזו מצליחה לפלח את לבו של האל (ומסתבר שלא רק יהודים מסוגלים לתיאורגיה), וזה פתאום נזכר שמישהו אמר עליו פעם שהוא רחום וחנון. קריאתו של הרוצח הרגיש יוצאת לא רק כנגד אותו מקרה, אלא לעומת כל מעשה עיוור של "צדק קדוש", של דין שנוקב הרים ובלבד שלא יאלץ להאריך בדרך של פשרה או רחמים. בפעולותיו מגלם נבוזראדן בצורה פלסטית בוטה את האיוולת שבכל נקמת דם או מלחמת קודש: הניסיון להפיס אלימות על ידי עוד אלימות, הניסיון לנקות דם על ידי עוד דם. זהו העיוות המוסרי הגדול שיכולה להביא תפיסה של צדק סימטרי.

[התפרסם ביום שישי האחרון במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". האמת היא שיש עוד הרבה מה לומר על האיוולת שבנקמה, או תפיסה של צדק סימטרי שכזה. הרי איך יכול להיות שצודק לקחת ממישהו את מה שהוא לקח ממך, בעולם שיש בו אלוהים, כלומר מקור אינסופי של טוּב ושפע? מה המשמעות של "להחזיר" למישהו כשהכל ניתן לנו וממשיך להינתן? נדמה לי שזאת היתה האינטואיציה של ישו כשציווה לאהוב את שונאינו. כי להתחשבן אפשר רק במצב שהוא מראש נייטרלי, והרי יקום שיש בו אלוהים הוא לא נייטרלי, אלא חיובי. לא שאין גם בדרך הזו מוגבלויות, כמובן שכן, אבל לדעתי יש בה אמת עמוקה מאוד.

לבד מזה, ביום שבת הזה אני מתארח ב"הירקון 70" בת"א, שזה מין סוג של כינוס חברים שכזה שבו מישהו מדבר על משהו. אני אביא טקסט או שניים של קרישנמורטי (אני חושב) ונדבר קצת על תפיסה נון-דואלית של המציאות, וגם נטעם תרגול קצר של ויפאסנה. כל זה מתחיל ב- 13:30, ונדמה לי שרצוי להביא משהו לאכול ולחלוק עם האחרים.]

אם יש מצווה שאני מקפיד לקיים באדיקות (ויש כמה כאלה) זאת מצוות ההתבסמות עד-דלא-ידע בפורים. פורים, כידוע, הוא החג שכולם אוהבים לאהוב, ולכולם ברור גם למה: תחפושות, משלוחי-מנות, שמחה וצהלה. אבל רבים גם מכירים בגרעין העמוק שטמון בחג המיוחד הזה, בהגיון הנהפוך-הוא, ברשות להשתטות ובצווי להתבסם: זהו זרע התפיסה הנונדואלית של המציאות, כלומר ההכרה שיש מקום שבו ההפכים שמהם אנחנו בונים את העולם שלנו מתבטלים, וקיום אחר, שלם ואחדותי, נחשף בפנינו.

כדת מרובת איסורים ומגבלות (שמעתי שבעברית יש יותר מעשרים מילים שמשמעותן "גבול". נסו לספור כמה מילים יש שמשמעותן "אהבה") זה מצד אחד מתבקש, ומצד שני לא פחות מנס גלוי שביום אחד בשנה היהודים מצווים להכניס עצמם למצב בו אין כל גבולות: עד שלא יוכלו להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.

היהודים נדרשים לחצות גבולות שבדרך כלל שמירתם הקפדנית היא שמעניקה מסגרת ומשמעות לחייהם, ובעוד שמצד אחד מזכירה המצווה הזאת התפלשויות הדוניסטיות של תרבויות אחרות (ראו למשל את פסטיבל דיוניסייה היווני), ומאידך יש בציווי הזה הזמנה לגילוי שכשם שהוא חתרני ומערער, כך גם הוא משמעותי ומעורר – האם לא ברור שיש בשיכרון הזה הזדמנות לגעת במשהו אחר לחלוטין, בלתי נתפס, קדוש?

אני רוצה להביא לכבוד פורים דברים שכתבו שני אדמו"רים חסידיים בני זמננו על המצווה הזו, דברים עמוקים ונפלאים, שמזכירים מאוד תפיסות נון-דואליסטיות של מיסטיקה מזרחית. שני האדמו"רים הללו הם אולי השופעים ביותר מבחינת היקף הכתיבה שלהם במאה העשרים, ושניהם זכו לפופולריות רבה בחייהם, ולא פחות מכך לאחר מותם.

הראשון הוא ר' שלום נח ברזובסקי, האדמו"ר מסלונים, בעל הספר "נתיבות שלום". במאמר לפורים הנקרא "פורים הנהגה למעלה למעלה מן הטבע", מבאר האדמו"ר מסלונים ראשית את עניין ההתבסמות (בכל הציטוטים להלן פתחתי את ראשי התיבות שבמקור):

חייב אדם לבשומי בפוריא [להתבסם בפורים – ת.פ.] עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שיעורר שמחה עילאית עד שלא יהיה אצלו הפרש אם הוא בבחינת ברוך מרדכי או בבחינת ארור המן, כיון שרצונו יתברך שיהיה בשמחה מפקיר אפילו עולם הבא ובלבד לעשות רצונו יתברך. וזו דרך ה' שיהודי יכול להתחזק במצב השפל ביותר שהוא נמצא ושנדמה לו שכבר אבד עולם הבא שלו, ובמיוחד בענין הפגמים הידועים דאיתא בזוהר הקדוש שלא מועיל עליהם תשובה [האדמו"ר מתכוון לשפיכת זרע לבטלה – ת.פ.], ואין עוד תרופה עבורו, שיתחזק בעבודתו יתברך לעשות רצון ה'.

כלומר האדמו"ר מסלונים, כדרכה של החסידות, מפנה את הזרקור אל עצמנו, אל תוך-תוכנו: החובה להתבסם, המצווה לא להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי, פירושה למעשה לא להתייאש מהרע שבנו, ולשכוח אפילו מהעולם הבא שלנו – עלינו פשוט לעשות את רצונו של האל כאן ועכשיו. חובה עלינו רק להיות בשמחה גמורה כעת, בהווה, ללא כל מחשבה על חטאי העבר או על צ'ופָּרי העתיד. במילים אחרות ההתבסמות עד-דלא-ידע היא וויתור שלנו על הזיכרונות והשאיפות; עלינו להיות רק הווים.

והוא ממשיך וכותב שבמיוחד בפורים יש הזדמנות לגלות מציאות שהיא "למעלה למעלה מהטבע", שהיא אף למעלה מנבואה, והיא חיבור ישיר עם המקור עצמו:

ועל פי האמור הנה דרך להמשיך מבחינת אדם קדמון [על פי הקבלה הלוריאנית הרמה המטאפיזית הגבוהה ביותר לפני האינסוף עצמו – ת.פ.] היא רק על ידי בחינת אין, היינו התבטלות גמורה להבורא יתברך שמו לך אני וכל אשר לי, ואין בי עוד שום ישות הן בנוגע לעולם הזה והן בנוגע לעולם הבא, שמבטל את מהותו, תכונתו וישותו לבחינת אין ואפס המוחלט, ועל ידי זה ממשיך מדה עליונה זאת. וההארה הגבוהה הזאת נמשכת בכל שנה ושנה, להמשיך חסדים ושפע בענינים שהם קשים ביותר.

כלומר פורים זו ההזדמנות להתחבר למקור האור העליון ביותר, וזאת על ידי ביטול מוחלט של העצמי. האדמ"ר מסלונים אמנם לא מדבר על התאחדות עם האל, אלא על משיכת שפע ממנו לכל השנה ולכל דבר, אבל ברור שהדרך לברכה הזאת היא על ידי איון העצמיות שלנו, ואני מנחש שהכוונה היא לא להשמדת האגו, אלא פשוט להעמדתו במקומו, כלומר ככפוף לרצון האל, שמתגלה, כפי שראינו בקטע הקודם, על ידי שהיה בהווה ללא מחשבה על העבר או העתיד.

האדמו"ר השני שאביא הוא ר' מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, אדמו"ר חב"ד האחרון. הליובאוויטשר עוד יותר ברור מהאדמו"ר מסלונים באשר למימד הרוחני-מיסטי שבמצוות ההתבסמות. הוא מגיע לזה מתוך פרשנותו לסיפור שמובא בתלמוד הבבלי מיד אחרי הציווי על ההתבסמות. הנה הציווי, הסיפור ואחריו התרגום:

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.

אמר רבא: חייב אדם להתבסם בפורים עד שלא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי. רַבָּה ור' זֵירָא  עשו את סעודת הפורים יחד, והתבסמו. קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת ביקש עליו רחמים והחייהו. כעבור שנה אמר לו: יבוא אדוני ונעשה סעודת פורים יחד. אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס.

הסיפור, לכאורה, די ברור ודי מזוויע: השכרון עד דלא ידע גרם לרבה לאבד את גבולות השכל והמוסר ולהרוג את ר' זירא. הוא אמנם החייה אותו למחרת, אבל די מובן למה ר' זירא לא רוצה להסתכן ולבוא שוב אל סעודת הפורים שלו: מי יודע אם יצליח להחיות אותו שנית? לרבי מליובאוויטש ברור שלא ייתכן שרבה, גם אם הוא שיכור, יקום ויהרוג את ר' זירא. גם לא חכמים גדולים כשני אמוראים אלה ישתכרו סתם כך בפורים! לא, בפורים יש להתבסם, אבל התבסמות זאת על פי הרבי מליובאוויטש היא לא סתם שתייה לשוכרה, אלא עלייה בהשגה המיסטית.

אכן, על פי הליובאוויטשר (הוא כותב זאת בליקוטי שיחות כרך כ"ז) ברור ששני החכמים ניצלו את זמן החג המבורך כדי לעלות להיכלות העליונים, היכן שהגבולות שאנחנו מכירים מעולמנו באמת מתמסמסים ונמוגים להם. כי זה ברור: באלוהים מתאחדים כל הניגודים, ובמוחלט גם המן וגם מרדכי מופשטים מכל תכונה שמפרידה או מבדילה ביניהם והופכים אחד. לטוב ולרע ארציים, כמו לעבר ולעתיד אצל האדמו"ר מסלונים, אין מקום בהוויה האינסופית האחת שהיא האל בקיומו העליון ביותר.

הבעיה היא שהאל כבר מזמן לא רק בקיומו העליון ביותר. לא: העולם נברא, והוא חלק מהותי מהקב"ה. אלוהים כבר לא רק אינסוף מוחלט, אלא גם סופים רבים יחסיים, והפלא הוא שכל זה הוא דבר טוב מאוד! זאת לא בעיה (לפחות לא על פי היהדות) שיש עולם, והמציאות הפיזית היא לא חלום או אשלייה, אלא קיום אמיתי ומבורך. וכאן נכנסת פרשנותו של הרבי מליובאוויטש לסיפורנו.

על פי הרבי, מה שקרה הוא ש"בסעודה זו גילה רבה לר' זירא סודות ורזי תורה נעלים ביותר, עד לתכלית העילוי ד'עד דלא ידע'" – כלומר שני החכמים, מתוך שעסקו ברזי התורה, נתעלו עד לתכלית העילוי, כלומר עד לנקודה האלוהית של האין, בה כל הידוע מתבטל ואף כל הגבולות וההבחנות מאבדות מתוקפן. עד כאן הכל הלך די טוב, אלא שר' זירא, כך כותב הרבי, לא יכול היה להכיל את עוצמת הגילוי.

לר' זירא "לא היו לו ה'כלים' כדי להכיל גילוי זה, ולכן הגילוי פעל עליו עניין של כלות הנפש ממש, עד שנפרדה נפשו מגופו כפשוטו. מה שאין כן רבה עצמו – היו לו 'כלים' רחבים, ולכן לא פעל אצלו תנועה של כלות הנפש". כלומר ר' זירא לא ידע לשמור על נפשו, ולטעת שתי רגליים באדמה בעוד ראשו מרחף בעולמות העליונים. רבה ידע שבעולמות העליונים יש להציץ, אבל שיש להביא אותם לכאן, אל הארץ, ולא לשכוח את עצמנו שם. רבה ידע להיכנס אל הפרדס ולצאת ממנו בשלום. ר' זירא לא ידע, והוא הציץ ומת. אבל רבה לא נותן לו להשאר בגן-עדן, אלא מחייה אותו, שכן "תכלית הכוונה היא נשמות בגופים" – אלוהים רוצה שנהיה כאן, בגופנו, ולא בגן עדן ערטילאי (ושמא, דמיוני?).

וזה המסר שחשוב לרבי מליובאוויטש להדגיש: יש להתבסם עד דלא ידע, אבל יש גם לחזור ולדעת את העולם הזה. המחשבה כאילו רק האל קיים, כאילו גבולות והבדלים הם אך ורק אשלייה, כאילו יש לוותר על העולם הזה למען העולם הבא היא טעות, מלכודת רוחנית נפוצה ואכזרית. זו אינה דרכה של היהדות (או של כל מסורת רוחנית עמוקה ובוגרת).

הרבי מסיים וכותב ש"מצינו שגם בדורותינו אלו […] שייך יהודי שיתעסק בעניין שמתענג ממנו ביותר, עד שלא ירגיש כלל מה מתרחש עמו!" כלומר מצווה מפורשת היא להתבסם לחלוטין ולפרוח למרומים בפורים, אלא שאין לשכוח גם לחזור לאדמה, ואם אפשר גם לאחד שמיים וארץ, וליתר דיוק להבין שאכן מראש אף פעם הם לא היו כלל נפרדים.

ההצצה אל האינסופי, אם כן, היא חשובה, אבל לא כדי לבטל את הסופי, אלא כדי לשים אותו בקונטקסט הנכון: כדי לדעת שמשהו אחר – אחר לחלוטין – גם כן קיים, כדי לדעת שאנחנו עצמנו חלקים אורגניים ממשהו גדול ושלם יותר. במילים אחרות: כדי להבין שאין שום טעם לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות, וזה הלא המסר של פורים. חג שמח.

[עלה באנרג'י. ולפני כמה שנים אף אני הקטן, להבדיל אלף אלפי וגו', פירשתי את סיפורם של רבה ור' זירא כעוסק בראייה המיסטית, ודברי פורסמו במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". הנה הם. ולמי שרוצה, הנה גרסה מפורטת יותר לפרשנותו של הרבי מליובאוויטש למצווה, הכוללת גם את פרשנותו לסיפור נדב ואביהוא, שכתבתי כגרסה מוקדמת לרשימה זו.

לבד מזה, אך כהמשך לרוח הפורימית, הנכם מוזמנים לאירוע השמדת האינטרנט, שיתרחש בראשון לאפריל בפאב צימרמן אשר בק"ק תל-אביב בשמונה בערב, והנה פרטים על אירוע משמח זה.]

[הרשימה הבאה היא הרחבה על חלק מהרשימה פורים כהזדמנות להציץ אל האינסוף]

פורים היה החג החביב עלי מאז ומעולם, ואם כילד חיבתי אליו נבעה מההיתר להתחפש ולעטות זהות חיצונית פיקטיבית, הרי שהיום אני מוקיר בו את המצווה להשתכר ולחקור את זהותי הפנימית, שגם על מידת פיקטיביותה יש לתת את הדעת. בתלמוד (מגילה, ז:) מופיע הציווי להשתכר עד דלא ידע, ובצדו סיפור מעניין על שני חכמים שניסו לקיים מצווה זו:

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.

ראשית יש לנו כאן את הציווי: חייב אדם להשתכר (מילולית: "להתמתק") בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ועתה סיפור מעשה שלכאורה מדגים את יישום הציווי: רבה ור' זירא ערכו את סעודת הפורים יחד, והשתכרו. קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת ביקש עליו רחמים והחייהו. כעבור שנה אמר לו: יבוא אדוני ונעשה סעודת פורים יחד. אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס.

הסיפור, לכאורה, די ברור ודי מזוויע: השכרון עד דלא ידע גרם לרבה לאבד את גבולות השכל והמוסר ולהרוג את ר' זירא. הוא אמנם החייה אותו למחרת, אבל די מובן למה ר' זירא לא רוצה להסתכן ולבוא שוב אל סעודת הפורים שלו: מי יודע אם יצליח להחיות אותו שנית?!? אחרי ניסיון רע שכזה, לא פלא גם שחכמי הלכה במהלך הדורות צמצמו את המצווה הזו להשתכר והוציאו ממנה את עוקצה (הרמב"ם, למשל, קבע שפשוט יש לשתות וללכת לישון).

אבל האין זו החמצה אדירה של מצווה יוצאת דופן בחשיבותה? האם אין משהו עמוק שניתן ללמוד ממצב בו השיפוט הרגיל שלנו מאבד מתוקפו? ובכלל, האם לא השתמר כאן מנהג עתיק שבו, כבתרבויות אחרות (ראו למשל את פסטיבל דיוניסייה היווני), היהודים נדרשו לחצות גבולות שבדרך כלל שמירתם הקפדנית היא שהעניקה מסגרת ומשמעות לחייהם – ואם כן, האם אין כאן הזמנה לגילוי שכשם שהוא חתרני ומערער, כך גם הוא משמעותי להבנתנו את חיינו?

—

אני רוצה להביא כאן את פרשנותו של האדמו"ר האחרון של חסידות חב"ד, ר' מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש (לבחירתכם: זצ"ל או שליט"א) לסיפור הזה, פרשנות שלדעתי יכולה לרמוז לנו על חשיבותה של המצווה הזו דווקא (הפרשנות לקוחה מליקוטי שיחות כרך כ"ז, שבת פרשת שמיני ושבת פרשת תזריע תשד"מ. ניתן למצוא את הספר כאן, ואתן גם לינקים לעמודים המצוטטים במקומם. אציין גם שכל הדגשים בציטוטים הם במקור).

הרבי ראשית מקשה כמה קושיות: א) איך רבה, גם אם הוא שיכור כלוט, מסוגל לעשות דבר שכזה, היינו לשחוט את ר' זירא? ב) אם כבר שחט, האם לא היה צריך מיד להחיותו? למה חיכה עד למחרת? ג) אם כבר החייה והכל נגמר בטוב, מדוע הוא מזמין אותו שוב בשנה הבאה? האם לא למד לקח? ד) ואם מזמין, האם התנגדותו של ר' זירא לבוא היא רק מהחשש שלא יקרה שוב נס? ואם היה בטוח שיקרה נס, היה בא? "לשם מה חסרה לו בכלל 'הרפתקאה' זו?", שואל הרבי.

הרבי גם מיד אומר שאין לתרץ את העניין, כנהוג פעמים רבות מדי, "בכך שמדובר אודות רבה ור' זירא, שגדלה מעלתם ביותר, ובאין ערוך כלל לאנשים כערכנו, ולכן, אין אנו שייכים להבין ענין זה ואין יכולים לדבר בענין זה". יפה: הרבי אומר לא לבורות, לא לענווה המזויפת. דיברה תורה בלשון בני אדם ואנחנו בני אדם – התורה מדברת אלינו, כדי שנבינהּ.

כעת הרבי עובר לסקירה לא קצרה של פירושים קודמים לסוגייה הזו, ומפריך כל מני פרשנויות לפיהן ר' זירא לא ממש מת. לא: הוא ממש מת. כלומר יש לנו כאן ממש בעיה. עתה ניגש הרבי לפתרונה.

א

כדי להבין מה התרחש עם רבה ור' זירא, מעלה הרבי מליובאוויטש אל תודעתנו את סיפורם של נדב ואביהוא (ויקרא, י), בניו של אהרון, שמתו כשהקריבו "אש זרה" באוהל מועד:

א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.  ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'.

על פי הפשט, אומר הרבי, ברור שמותם של נדב ואביהו הוא "בגלל עניין בלתי רצוי", אלא ש"תמוה הדבר ביותר", שכן ידוע (מפירוש רש"י) שנדבר ואביהו היו גדולים ביותר, ייתכן שגדולים אפילו ממשה ואהרן! אז איך ייתכן שעשו דבר בלתי רצוי? אלא שמפרש "אור החיים" (ר' חיים בן משה אבן עטר), "באופן דנפלא שבנפלא", שמתו נדב ואביהוא דווקא מפני גודל תשוקתם להתקרב אל הקב"ה! "לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשותם בהם", מפרש אוה"ח. כלומר נדב ואביהוא לא סתם הקטירו קטורת במקדש ה', אלא נכנסו למצב מיסטי-אקסטטי, עברו חוויה רוחנית גבוה ביותר, ודווקא משום שנדבקו בכל מעודם בקב"ה, לא היו יכולים לחזור אל העולם, ומתו.

אלא שעם כל היופי שבחוויה המיסטית כגון דא, זו לא דרכה של היהדות, אשר דורשת ממאמיניה דווקא לחיות בעולם, לקיימו ולשכללו. לכן ה"אש" של נדב ואביהוא היא "אש זרה". וממשיך ומפרש הרבי: "אין הכוונה ל'זרה' ביחס לענין הקדושה ח"ו, כי אם ביחס לעניין המשכן, שתכליתו וכוונתו – המשכת אלוקות למטה דוקא." זו היתה הזרות של נדב ואביהוא: דרכם היתה דרך מיסטיקנים זרים, שמעדיפים את האל על פני העולם, שמבטלים את העולם מפני האל – שלא מבינים (אוסיף מדברי על דברי הרבי) שלעומקם של דברים אין בסופו של דבר הבדל או הפרד חלילה בין העולם לאל. אלו מיסטיקנים שפועלים מתוך תפיסה דואליסטית, כאילו האל הוא משהו אחר מהעולם, כאילו הוא "שם", ולא בכל מקום ורגע כאן. כאילו צריך ללכת לאיפושהו כדי לדבוק בו, כאילו לא מלא כל הארץ כבודו, וכאילו יש חלילה אתר הפנוי מני. כך שלמרות שודאי היו גדולים במעלתם, חטאו, שכן העדיפו חיי "עולם הבא" ערטילאי (ושמא, דמיוני?) על חיי העולם הזה, האלוהי.

והרבי מליובאוויטש מפרש:

החילוק [כלומר ההבדל] בין נדב ואביהוא לאהרן ומשה (שאצלם לא היה עניין של כלות הנפש [כלומר, שהם לא מתו כמובן תוך כדי עבודת ה']) – שלאהרן ומשה היו כלים רחבים וגדולים יותר, שלכן היו יכולים לקבל עוצם הגילוי כו', משא"כ [מה שאין כן] נדב ואביהוא בני אהרן […] שהיו בדרגה שלמטה ממנו, והנה הכלים שלהם לא יכלו לסבול את עוצם הגילוי, ולכן הגיעו לכלות הנפש.

כלומר (זו פרשנותי) הם עדיין לא השתלמו ברזי הרוח, עדיין לא הבינו שהמעלה הגבוה ביותר היא לא לפרוח אל האל, אלא להביא אותו יתברך לכאן. עבודת האל האמיתית היא בעולם הזה – כל עולם אחר לכאורה, הוא בסופו של דבר עולם עקר.

ב

ואחרי ההקדמה הזאת אנחנו חוזרים אל סיפורנו, סיפור רבה ור' זירא. הרבי מתחיל בפירוש שמותיהם של החכמים: רבה כמובן "מורה על עניין של גדלות", וזירא, מלשון זעירא, "על ענין של קטנות". ומהו "יין"? הרי הוא כמובן "סודות ורזים דתורה", כלומר ענייני חוכמת הנסתר, כלומר רוחְניות. ומסתבר "שבסעודה זו גילה רבה לר' זירא סודות ורזי תורה נעלים ביותר, עד לתכלית העילוי ד'עד דלא ידע'" – שני החכמים, אם כן, מתוך שעסקו ברזי התורה, נתעלו עד לתכלית העילוי, כלומר עד לנקודה האלוהית של האין, בה כל הידוע מתבטל ואף כל הגבולות וההבחנות מאבדות מתוקפן, שכן באלוהים כל הניגודים מתאחדים, וממילא ברור שהוא יתברך גבוה מהדין והחסד, ואף מהחכמה והבינה – הוא האינסוף ב"ה.

אלא מאי? שכפי שקרה במקרה של נדב ואביהוא, גם ר' זירא

שעניינו קטנות […] לא היו לו ה'כלים' כדי להכיל גילוי זה, ולכן הגילוי פעל עליו עניין של כלות הנפש ממש, עד שנפרדה נפשו מגופו כפשוטו. משא"כ [מה שאין כן] רבה עצמו – היו לו 'כלים' רחבים, ולכן לא פעל אצלו תנועה של כלות הנפש

כלומר ר' זירא לא ידע לשמור על נפשו, ולטעת שתי רגליים באדמה בעוד ראשו מרחף בעולמות העליונים. רבה ידע שבעולמות העליונים יש להציץ, אבל שיש להביא אותם לכאן, אל הארץ, ולא לשכוח את עצמנו שם. רבה ידע להיכנס אל הפרדס ולצאת ממנו בשלום. ר' זירא לא ידע, והוא הציץ ומת.

וזו אכן השחיטה של רבה את ר' זירא, שהרי, מפרש הרבי, במסכת חולין כתוב "אין ושחט אלא ומשך", כלומר

תוכן עניין השחיטה הוא – העלאה, שכן ע"י השחיטה מעלים את הבהמה מסוג החי לסוג המדבר […] והפירוש ד'רבה שחט לר' זירא' הוא – שרבה משך (שחט) והעלה את ר' זירא לדרגה נעלית [… ו]דבר זה פעל אצלו פירוד הנשמה מהגוף כפשוטו ממש, כמו במקרה נדב ואביהוא.

ומוסיף הרבי שר' זירא לא היה עושה דבר כזה מצד עצמו, שכן "הכניסה לפרדס צריכה להיות באופן ש'נכנס בשלום (כדי שיוכל להיות) ויצא בשלום'. מכיוון שהכוונה היא שיהיו נשמות בגופים דווקא." – היהדות עומדת על חשיבותו של העולם הזה, על חשיבות קיומו ועל טובו.

כמובן שכשרבה ירד מהמרומים וראה מה עולל, הוא ביקש רחמים והחזיר את נשמתו של ר' זירא אל גופו (וזה כבר מצביע על כך שלא איבד אבחנות מוסריות), אבל זה לא מנע ממנו, אומר הרבי, להזמין את ר' גם בשנה הבאה לעלות איתו שוב בהשגה המיסטית, אלא שר' זירא החליט שמספיק לו, ואולי רצה להרחיב קודם את כליו, כדי שיוכל להתבונן בזיו השכינה בלא לפרוח למרומים. (וכאן גם מביא הרבי מליובאוויטש סיפור מעניין על רבי שניאור זלמן, האדמו"ר הראשון של חב"ד, ור' אברהם המלאך, בנו של המגיד ממזריטש, מורו של רש"ז, על כך שרש"ז היה צריך לאכול חתיכת בייגל עם חמאה כדי שלא תפרח נשמתו מתוך הלימוד, ומפרשו, וצריך עיון ובהזדמנות אחרת ב"ה).

ולסיכום מציין הרבי ש"מצינו שגם בדורותינו אלו […] שייך יהודי שיתעסק בעניין שמתענג ממנו ביותר, עד שלא ירגיש כלל מה מתרחש עמו!" כלומר מצווה מפורשת היא להתבסם לחלוטין ולפרוח למרומים בפורים, ורק לא לשכוח גם לחזור לאדמה, ואם אפשר גם לאחד שמיים וארץ, וליתר דיוק להבין שאכן מראש אף פעם לא היו הם נפרדים.

חג שמח.