הגעגוע לשלמות מלווה אותנו כל חיינו, אבל יש רגעים קצרים בהם הוא פורץ ביתר עוז:

אדם שמח בחלקו
הרואה מראה נאה
או השומע קול ערב
בן-רגע מתמלא ערגה

את השורות האלו כתב קאלידאסה, שנחשב על ידי ההודים כגדול משוררי המסורת הקלאסית שלהם. הוא חי בתחילת המאה החמישית בצפון תת-היבשת. קאלידאסה מסביר כאן דבר חשוב ועדין מאוד: הוא מצביע על כך שגם כאשר אנחנו מרוצים, היופי מעורר בנו ערגה לא מוסברת.

האם ייתכן שאדם השמח בחלקו ירגיש בחוסר כלשהו? האין החוסר ושביעות-הרצון תרתי דסתרי? ואם כן, מהו סודו של היופי, שהוא כך מצליח לעורר בנו געגועים למשהו שלא ידענו כלל שאנחנו חסרים?

האם ייתכן שביופי יש כוח להוציא אותנו מתוך עצמנו, לערער את תבניות חיינו ולעורר בנו הכרה בהן, במוגבלות שלהן, במוגבלותו של העולם שלנו? האם מתוך הכרה זו נובע הגעגוע למה שהוא אינו מוגבל?

היופי הוא תמיד בהווה. זיכרון של דבר יפה אינו מרשים, אלא אם הזיכרון עצמו, עכשיו, יפה. אם היופי הוא חוק פרטי, כפי שאמר קאנט, אפשר שבאותה צורה פרדוקסלית הגעגוע שהיופי מעורר בנו הוא געגוע להווה? האם ייתכן וזהו געגוע לשלמות ההוויה שמתעורר על ידי השלמות שביפה? כאשר נגלה לפנינו יופי הוא מנביט בנו את זרעי הכמיהה לשלמות, למושלמות, שכן היופי הוא שגרירו של המושלם על פני האדמה. אף אפלטון רצה, על גבי נציג זה של המוחלט, להעפיל ולהגיע אל "היפה כשלעצמו", כדבריו.

לא קשה לראות כי היופי נגלה לנו כשלמות: כאשר דבר-מה יפה בעיננו פירושו של דבר שלדעתנו הוא "טוב בדיוק כפי שהוא". אדם יפה הוא "מודל", כלומר אידיאל שיש לנסות ולהידמות אליו, שכן "כך צריך להיראות". בכל הקשור לדבר היפה – "אל תשנה כלום", שכן יש בו כבר עכשיו את כל מה שצריך, וכל מה שיהיה בן אי פעם צורך – הוא מלא.

אבל היופי שניצב עכשיו מולנו אינו רק חץ המצביע לעבר משהו אחר – הוא גם אמיתי בפני עצמו, חי בפני עצמו. החפץ היפה, הניגון היפה, הרעיון היפה הינם מהותו של היופי המוחלט בזעיר אנפין. הם אינם רק בבואות שלו, או צלליות, אלא נציגים אותנטיים, בשר מבשרו (והבשר חשוב, כי בעולמנו היופי מתגלה בגופים, ולא ברוח חסרת-הצורה. התואר forma בלטינית, למשל, הוא גם "בעל צורה", וגם "יפה"). כמו היופי המוחלט, הדברים היפים יפים גם הם באופן מוחלט, אלא שהיופי שלהם מוגבל בתוך עצמם, לעצמם. בחתך הזה בין המושלם והמוחלט לחלקי והפרטי נמצא אותו מראה יפה. בדיוק משום כך דרכו אנחנו מתגעגעים לשלמות ולמושלמות בנו עצמנו, ובמציאות כולה. את זה גילה קלידאסה.

הפריצה של היופי לחיינו כעת משנה אותם, סוחפת אותם, מפתחת אותם. היופי נטען בלהט האדיר של היפה כשלעצמו ובכוחו להמיס בנו משהו: הוא ממיס את גלגלי השיניים של החיים המכאניים. החשיפה ליופי מזעזעת אותנו לרגע, ולרגע מורידה אותנו מפסי המונוטוניות. היופי מכניס צבע למציאות דהויה, או בעצם מכריח אותנו לעצור ולראות כי המציאות לא היתה אף פעם דהויה – אם רק היינו בוחנים את הדברים מקרוב, בעניין אמיתי ופליאה רעננה, היינו רואים כי הם יפים כולם.

השבירה של ההתקדמות המכאנית, השלשלתית מהעבר אל העתיד מתקיימת דרך היופי בהווה: מלאך זה נושא אותנו איתו מעלה, או במילים אחרות: מחדש אותנו. היופי מפתה אותנו לצאת מעצמנו. היופי שובר את השריון שסביבנו, קורע אותנו מתוך קליפתנו.

 

[שירו של קאלידאסה מתורגם ע"י דוד שולמן מתוך "פרקים בשירה ההודית". גרסה קצת שונה פורסמה מזמן באנרג'י]

בשנה הבאה אתחיל ללמד בתיכון. אהיה מורה לתנ"ך ותושב"ע. כבר השנה אני מלמד שני שיעורים בשבוע בתיכון בירושלים, כסטאז' (אם כי כמובן לא בימים אלו, הרי שביתה). בתור המורה היחיד (נדמה לי) מבין כותבי הבלוג חשבתי שלא אוכל להתחמק מלכתוב משהו לפרויקט, ולמרות שאין לי תזה מגובשת יותר מדי להגיש, הרשו לי להציע כמה אבחנות שעלו לי מתוך הביוגרפיה שלי.

אתחיל דווקא בסוף: אני הולך להיות מורה (גם) מתוך מה שנקרא "מניעים אידיאולוגים", אבל כשסיפרתי לפני כשנה וחצי לחברי הטוב יקי על החלטתי צחקנו יחד על כך שאהיה למעשה סוכן אלים של "המערכת", גרוע יותר מנאצי, שכן האלימות שאפעיל תהיה לא ברורה ומוחצנת, אלא מסווית ומופעלת תחת כסות של "חינוך". כך הלא למדנו באוניברסיטה.

אחזור, אם כן, לשנות האוניברסיטה שלי, ואתחיל דווקא בזה:

מורה הזן רַיאוּן ראה את פרחי האפרסק והבין. הוא אמר שיר: אני הנודד חיפשתי אחרי מורה שלושים שנה. שוב ושוב נשרו העלים, שוב ושוב לבלבו הניצנים. אך מאז שראיתי את פרחי האפרסק לא הטלתי עוד ספק.

זו אגדת הזן האהובה על יואל הופמן. הוא תרגם אותה (תרגום נהדר, לא? תרגום שמילותיו ומקצבו עצמם "אומרים שיר") והציב אותה בראש ספרו "לאן נעלמו הקולות". אני יודע שמשפטים אלה אכן אהובים עליו ביותר כי שמעתי אותו אומר זאת, ואף יותר מפעם אחת.  ב- 1997, אחרי שחזרתי מהמסע הראשון שלי בהודו, התחלתי ללמוד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ובמסגרת אותם לימודים לקחתי כמעט כל קורס שהייתי יכול עם הופמן, אז פרופסור לפילוסופיה מזרחית בחוג. שוב ושוב הוא היה חוזר לשיר הזה ומבקש מהתלמידים שיסבירו לו מה בדיוק הבין ריאון. מה הוא הבין?!?

לבד מהקורסים של יואל הופמן, אהבתי במיוחד גם קורסים שלקחתי מהחוג לחינוך, עם אילן גור-זאב, שאף הפך, ועל כך אני מוקיר לו תודה עמוקה, למעין ידיד לזמן מה. בקורסים הללו (שהיו רובם סמינרים של תואר שני) דיברנו הרבה על כמה שחינוך, כל חינוך, הוא דבר אלים. מילים כמו "נירמול" ו"שיעתוק" מילאו את חלל החדר ואת ראשי, ולמדתי לשנוא יותר מכל את "ההגיון האינסטרומנטלי" של "חרושת התרבות" שמדכא את ה"אחרוּת" שלנו בשם "ההגמוניה ההיפר-קפיטליסטית". לשם דוגמא מאותה רטוריקת פו-מו (שאני לא בהכרח שולל), הנה הפסקה הפותחת את ספרו של גור-זאב "פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל".

לידתו של ספר זה בדיאלוג ביקורתי מפרך ומתמשך שהתחיל בתקופת נעורי עת קיבלתי חינוך רוויזיוניסטי […] ולמדתי להכיר באופן בלתי ביקורתי, כי חינוך הוא אלימות יוצרת, שאין להפריד בה בין הכוח ובין האמת, בין ה"אני" לבין שלילת ה"אחר".

שתי הפסקאות הללו, שפותחות שני ספרים כל כך שונים, התחברו אצלי אז בהרמוניה מושלמת. לא היה לי ספק (ועדיין אין לי) שיש בין הרעיונות המובעים בהן קשר עמוק, וכשתי סוסות אציליות נתתי להן לשאת אותי הלאה אל שדות המרעה שלהן, וגמעתי איתן תבן מלוא האבוס: העמקתי את השכלתי בזן ובפילוסופיה פוסטמודרניסטית של החינוך.

כאמור, בדיוק חזרתי אז מהודו. שם, המסע שלי, שהחל ביומרה לחקור ולהוכיח לעצמי שכל אותן פילוסופיות מזרחיות הן בבל"ת מוחלט, נגמר באהבה רבה לאותו חלק שגיליתי (וזו כמובן ההתרשמות שלי) שאיננו בבל"ת. בקורס ויפאסנה מסויים, מתוך ספרים מסויימים, בלילה מסויים בו כרסי היתה מלאה חשיש, בטיולים בינות לפסגות ההימלאיה – בכל מני סיטואציות הרגשתי שהבנתי. טעמתי מאותה הבנה שהבין ריאון כשראה את פרחי האפרסק.

ההבנה ההיא – אם נחזור אליה, כפי שאכן ראוי, שוב ושוב – היא הבנה שכמובן אינה ניתנת להבעה במילים. היא הבנה קיומית, מעין תפיסה חדשה-ישנה של העולם והקיום והחיים. מכיוון שהיא איננה ניתנת להבעה במילים, מכיוון שהיא כאילו מתחתיהן או ראשונית להן, הרגשתי שהיא קשורה לאותו מצב טהור ותמים שבו נמצא הילד לפני שהחינוך האלים אונס אותו לתוך תבניות מחשבה מסויימות. לכאורה (כזו היתה תמונת העולם שלי אז) האדם נולד טאבולה ראסה, ותהליכי החיברות הופכים אותו למה שהוא. בהפעלתם "אלימות יוצרת" (לפעמים היא מכונה "סימבולית")שכזו הם גוררים אותו, בועט ומתייפח, מהחופש הטבעי והמוחלט שהוא נחלתו המולדת, וכופים עליו זהות ומיקום וזמן, שמשעבדים אותו תחת שלשלאות חייו. אבל – וזה היה הסוד שהסתרתי מפני הפוסטמודרניסטים – לאו דווקא באופן בלתי הפיך, שכן הנה לפנינו אותו ריאון (וכמוהו רבים אחרים), שהצליח לכאורה לשבר את קירות תא הכלא ולצאת שוב לחופשי. גם אחרי הנפילה בעקבות אכילת פרי עץ הדעת אפשר לשוב ולחזור לגן העדן האבוד, ומהמערה של אפלטון ניתן להיחלץ ולהביט באור.

פוקו היה הגיבור שלי אז, ותפיסת ה"עוצמה" שהוא הגה נראתה לי מבריקה: החברה כולה מכוננת משדות של כוח, כמעין "מטריקס" שבתוכו אנחנו חיים וממנו אף אנחנו מכוננים. אין טוב ורע אובייקטיבים, כי כל תופעה בעולם היא ממילא תוצר אלים של חרושת התרבות. על כן כל שאיפה לחופש שיבוא בתוך עולם התופעות (בגן עדן שמימי, על ידי אקסטאזה מינית, אחרי מהפכה פוליטית כלשהי) היא רק שכלול מתוחכם של מערך העוצמה, שמנתב את הכמיהה שלנו לחופש לתוך שדות אחרים, ולא פחות דכאניים, של שעבוד.

שלא כמו בסרט, אצל פוקו אין מציאות אחרת ("ציון"), אמיתית וחופשית, שאליה ניתן להתעורר, אבל בנוגע לזה, כאמור, לא הסכמתי איתו: לי היתה מציאות אחרת, מציאות אבסולוטית ונצחית, שהיתה מעל ומעבר לעולם הכוח הדקאני. כמובן, אותה מציאות איננה (כמו בסרט, או במני דתות ואידיאולוגיות) עולם המאוכלס בתופעות וזמנים – לא לא, היא מציאות מוחלטת, ריק טהור, אַיִן אינסופי. זו בדיוק הסיבה שהיא איננה תוצר תרבותי – הלא התרבות היא תוצר שלה! פוקו המסכן, חשבתי לעצמי, הוא ראה רק את הצד השטני של הקיום; אם רק היה נחשף לאלוהות שמתוכה עולה אותו קיום אולי לא היה כל כך עצוב ופסימי.

אפשר לומר שהלך הרוח שלי אז, גם אם הייתי מכחיש נמרצות, היה גנוסטי למדי. העולם נראה לי תפל, אם לא ממש רע, אל מול האין המוחלט שמתחתיו. לחזור אל האין רציתי, ובוודאי שכל התבוססות ביש נראתה לי חסרת טעם. הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית, אותה גמעתי בשקיקה, נראתה לי אז כרנסנס גנוסטי במערב, אף אם ההוגים עצמם (כמו חיילי האימפריה הרומית בברית-החדשה) לא מבינים את אשר הם עושים כאשר הם מפרקים לגורמים את העולם: הם חושבים שהם מביאים לחורבנו, אבל למעשה הם יהיו עדים לתחייתו הניסית, לא עוד כעולם ארצי כי אם כאין המבהיק בשמי הנצח. בכך שהם אינם יודעים את אותה מציאות מוחלטת, אין להם אלא להסיק שאנחנו כלואים לנצח במערה האפלטונית, אך לא היא, ואפלטון עצמו היה יכול להראות להם את האור לו רק היו קוראים אותו נכונה.

החזרה

הרבה גלים נשברו מאז בשבילי על חופי "הים של היפה", אך כדי לא להלאות את קוראיי האתיאיסטים לא אאריך כתוב על התמורות הנפשיות והתיאולוגיות שעברתי, ואגש כמעט מיד אל ההשלכות שלהן לגבי חינוך. אומר רק שהבנתי שני דברים חשובים: ראשית שהאין איננו, בסופו של דבר, שונה מהיש, ולכן העדפת הראשון על חשבון האחרון מביאה לאותה אומללות שבהעדפה ההפוכה (כזכור ממקרה פוקו); ושנית, שהקיום עצמו, על כל תופעותיו, הוא בבסיסו טוב.

במילים חילוניות אפשר לומר שהבנתי יותר לא רק את הצורך, אלא את החדווה שבבניית העולם. כלומר כיום לעניות דעתי הפעלת אותה "אלימות יוצרת" היא לרוב לא רק הכרח, אלא דבר משמח. בנוגע לחינוך אני חושב היום שיש צורך גדול (שלא לומר גבוה) בעיצוב הכרתו של הילד, ולהפך: שהשארת תודעתו עד כמה שאפשר במצב פרמורדיאלי (ואינפנטילי) של טאבולה ראסה לא רק שאיננה עושה עמו חסד, אלא שהיא חוסר אחריות שיוביל אותו לחיים של סבל.

כמובן, גם כאן יש עניין של מידה ואיזון, וודאי שבין חוסר החינוך והצבת הגבולות שמאפיין הרבה מהמשפחות החילוניות היום, לבין האינדוקטרינציה הברוטלית של כל חינוך דתי פנאטי או אידיאולוגי קיצוני חייבים למצוא נקודת ביניים (שלעניות דעתי קרובה יותר לקוטב החילוני), אבל אין לי ספק, כאמור, שמידה מסויימת של "אלימות יוצרת" היא בלתי נמנעת אם ברצוננו ליצור בני אדם (וככאלה, מאושרים).

כי המיסטיקה של הגנוסטים (וחלקים מדתות המזרח), והפילוסופיה של ההוגים הפוסטמודרניסטים (בחלקם), למרות שהיא נושאת זרע אמת בקרבה, לא מאפשרת לאמת הזאת לפרוח, שכן היא מתעקשת להעדיף את חולות המדבר הנודדים ובלבד שלא תתאכזר לכלוא ולהגביל את הזרע בעציץ קטן ומוגדר. במילים פחות מטאפוריות: השאיפה לאַיִן היא חשובה, אבל היא צריכה להישאר ברקע עד לזמן שבו אנחנו כבר גדולים, מגובשים ומלאים ביש. טעיתי כשחשבתי שמתוך ההרס המוחלט תבוא הישועה: אין צורך להחריב עולם ישן עדי יסוד כדי להביא את הגאולה. יש צורך רק לראות אותו בכל רגע כעולם חדש.

היו לרגע קורבנות האלימות היוצרת

הביטו באיור הזה:

אני מקווה שאתם לא רואים בו שום דבר מוגדר. מי שרואה בו דמות מסויימת כבר ברא בו עולם מתוך האין. מי שלא, עומד לעבור אונס תודעתי ברגע שהוא יקליק כאן, שכן בו ברגע שתתגלה לפניו הדמות שבאיור, ומרגע זה הוא לעולם לא יוכל לראות את התוהו ובוהו שהוא מצא בו קודם. הכרתו תינעל לנצח על אותה אפשרות אחד, והפוטנציאל האינסופי של האין יצטמצם לכדי "משהו" אחד ויחיד. במילים פשוטות: ברגע שראיתם את הכלב לא תוכלו לא לראות אותו.

השאלה היא כמובן האם עלינו אכן לשאוף, כמו הגנוסטים, למצב שבו אותה דמות תפורק חזרה למרכיביה (ומרכיביה למרכיביהם, וכך הלאה עד לאיון מוחלט של כל דבר באשר הוא דבר – ואם כן, שאלו את עצמכם למה היה לכם כל כך חשוב לראות מלכתחילה באותו איור את הדמות), או האם יש, ראשית, ערך בבניית דמות מסויימת, ושנית, אפשרות לתפוס את אותה הדמות על רקע התוהו שממנו היא באה. אני מציע את האפשרות השנייה כנכונה, והייתי מגדיר חינוך טוב ככזה שראשית מחבר לנו בין הנקודות ובונה לנו מהן את העולם, ושאחרי זה גם לא שוכח להראות לנו איך בעצם העולם בנוי מנקודות – כלומר שתשתיתו של העולם היא אין.

החינוך הטוב אם כן תומן בחובו מהלך דיאלקטי של בנייה ופירוק, כאשר הפירוק מוצב בצורה אינהרנטית, וכחלק בלתי נפרד, מכל תהליך של בנייה. העניין הוא שבשביל אותו מהלך של פירוק אין כל צורך ממש לפרק את העולם לנקודות, גם לא מבחינה רעיונית. זה יהיה דומה לתלישת עלי הכותרת מפרח כדי להבין שהיופי שלו אכן מורכב (גם) מהן. יש צורך במשהו עדיו הרבה יותר, משהו שלא מוותר על העולם ולא בורח ממנו, משהו שלא עושה אידיאליזציה מאותו מצב של תמימות ראשונית או תוהו קדמון, ולא רואה בעולם רק ממלכה של כוח או רוע, רק מערך של שדות-שיח דכאניים. יש צורך לזהות את האין בכל דמות, ולזהות שהדמויות אינן נפרדות מהאין. יש צורך בפניה אל אותה הבנה שהבין ריאון אל מול פריחת האפרסק.

אפילוג

שנים אחרי המסע הראשון שלי בהודו נזכרתי בשיחה שהיתה לי שם לקראת סופו עם מטיילת אחת, אירופאית, שתוך כדי טיול כתבה את התזה שלה. היא חקרה כל מני מחפשים רוחניים, וראיינה אותי במסגרת הזאת. אני הרציתי לה בלהט על כל מני חוויות מיסטיות אחדותיות ועל כמה שחשוב להבין שהכל אחד ושאין למעשה שום משמעות לעולם. סיפרתי לה על איך חוויות כאלה קורות לא רק למני יוגים בהימלאיה, אלא לכל מני אנשים בכל מני סיטואציות: הרבה פעמים זה קורה לספורטאים. למשל, אמרתי, כל מני כדורגלנים שתוך כדי הריצה על המגרש מרגישים פתאום שהם "כל המשחק", או "המשחק עצמו" ומאבדים את זהותם האינדבידואלית. בשביל זה יש לשכוח את כל החוקים, הטפתי לה. אבל, היא אמרה, אותו שחקן שאיבד את עצמו והפך למשחק כולו, הרי הוא עדיין יודע לאיזה כיוון לבעוט, לא?

היא צדקה כמובן: לא צריך לשבור את הכלים ולשכוח את הכללים. צריך רק לראות אותם בקונטקסט הנכון שלהם, כחלק אורגני של המשחק האחד הגדול.

 

[נכתב, כאמור, עבור הבלוג, שהוא כמובן מגזין תרבות, "הסיפור האמיתי והמזעזע של…"]

בחברה שלנו מצב פשוט של אושר מטופל כאילו היה חפץ חשוד. בוחנים אותו בשבע עניים, הופכים בו והופכים אותו, שואלים על שום מה ולמה, מערערים על עצם קיומו, ובטח ובטח שלא מקבלים אותו כמובן מאליו, כדבר הטבעי ביותר הקיים. אם מישהו מפגין שמחה ללא סיבה הוא נחשב לשוטה או משוגע. וכי מה יש לו כבר לשמוח? מה כבר טוב כל כך בעולם הזה, בחיים האלה?

בכלל, האושר לא נחשב רק בלתי הגיוני, אלא גם כלא ממש אמיתי: עליצות תיתפס לרוב כמשהו שטחי, רדוד, מעט דבילי. אומללות, לעומת זאת, היא כמובן משהו מאוד עמוק, חריף ובעיקר אותנטי. הרי אדם עליז ומאושר הוא פשוט לא רציני, ואנשים רציניים הם כמובן אלה שמתכסים תמידית בדוק עגמומיות. והמצב עגמומי אפילו יותר, כאשר רבים מאיתנו מרגישים הכי נאמנים לעצמם, הכי קרובים לאמת הפנימית שלהם, כשהם אומללים. שמחה זה נחמד, בתנאי שהיא חולפת מהר ומחזירה אותנו למלנכוליה המוכרת. אנחנו מרגישים בבית רק כשאנחנו מתבוססים בחמימות מי הרגליים של התוגה.

זה לא במקרה ויש בזה אפילו משהו מן האמת: בשמחה ישנה תמיד פריצת גבולות. אנחנו אכן פחות עצמנו כשאנחנו שמחים – למרות שמדובר כמובן ב"עצמנו" הקונבנציונלים, כלומר אותה מסכה חברתית, אותה פרסונה שאנחנו גדלים לתוכה ועוטים על עצמנו מול אחרים. הבעיה היא שבאופן טרגי אנחנו משתכנעים שיש בה אמת ומתעקשים להתחפש גם מול עצמנו. שמחה אמיתית היא אקסטזה, ולא במובן של עליזות פרועה וחסרת בסיס, אלא במובן היווני של המילה: "עמידה מחוץ לעצמנו". שמחה אמיתית אפשרית כשאנחנו משילים את קליפת העצמיות המזוייפת, ולכן אין כמוה אותנטית. "דע את עצמך" ציוו היוונים, אבל אנחנו לא יודעים את עצמנו, ולכן חריגה מחוץ לאותו "עצמנו" שטחי שאנחנו כן יודעים נתפסת כזיוף.

האדם כיצור איכפתי

אני רוצה לכתוב קצת על היוונים הקדמונים, אבל ראשית נקפוץ קדימה לחזית מחקר ההכרה בימינו. אנחנו חיים בזמנים מרתקים: מדענים כיום פולשים אל מחוזות בהם לפנים רק פילוסופים מעופפים העזו לפרוס כנף. מאז שנות התשעים משקיע המערב מרץ רב בניתוח מדעי של המוח ושל ההכרה האנושית, וההרגשה ש"הנה הנה" עוד מעט ונבין איך אנחנו מבינים שכיחה יותר מתמיד. "דע את עצמך" בגרסת מדעי המוח.

ניקולס המפרי, פסיכולוג וחוקר הכרה, מציג בספר שיצא לפני שנה את התיאוריה הבאה: הוא טוען שהפונקציה המרכזית של ההכרה לא היתה אף פעם, כפי שנהוג לחשוב, איסוף אינפורמציה. מטרת ההכרה, שהתפתחה מתוך החישה, היתה בראש ובראשונה ליצור מציאות שאיכפת לנו ממנה. וזהו אכן הייחוד של האדם, הלא כן? איכפת לו. העולם הוא משמעותי בשבילו, ולא במובן הסיפורי או התכליתי של המילה, כאילו משמעות העולם היא שהוא ממלא איזו פונקציה מיתולוגית או אלוהית, אלא במובן הקיומי: עצם קיומה של המציאות נחווה כדבר משמעותי.

העולם וכל אשר כלול בו אינם משמעותיים לעץ או לחתול. הם כן משמעותיים עבורנו, וזאת משום שההכרה שלנו דאגה לעשות אותם משמעותיים. ולמה שתעשה דבר כזה? במאמר מתחילת השנה מסביר המפרי שזה נחוץ כדי שבני אדם, יצורים שיחסית לחיות אחרות הם מורכבים מאוד שכלית אבל מרוששים מבחינה גופנית, יתעניינו אחד בשני ויחברו לכדי קהילות. זה הכרחי לצורך ההישרדות שלנו.

להרגיש כמו "מישהו"

אבל כדי שכל זה יקרה דרוש דבר נוסף: עצמי. כדי שלאדם יהיה איכפת מעצמו, ובהשלכה גם מאלה שסביבו, דרוש שהוא ירגיש בתוכו שהוא מישהו. ההכרה התפתחה בצורה כזאת שהיא בנתה, יחד עם תמונת העולם החיצוני, גם תמונת עולם פנימי: כשם שישנם חפצים ופעולות שם בחוץ (עצים, הרים, עונות השנה), ישנם גם חפצים ופעולות כאן בפנים (מחשבות, זכרונות, רגשות, רצונות). וכשם שהאדם נדרש עוד מימי קדם להניח קיומו של מישהו שמנהיג את כל אותם חפצים ופעולות בחוץ, הוא נדרש גם לאותו פטנט כלפי פנים: הוא התחיל להאמין שיש לעולם אלוהים, ושיש לו עצמו – אני. למעשה, זה כנראה קרה בסדר הפוך: בשביל שהעולם יהיה משמעותי בשבילנו מחייבת ההכרה בנייתו של עצמי, שהוא זה שיהיה לו איכפת. מתוך שראינו שאצלנו יש, לכאורה, אני שמנהל את העניינים, הנחנו שגם לעולם יש מעין אני גדול שכזה – אלוהים.

אבל אני סוטה מהנושא, והוא שהמפרי טוען שבשביל שההכרה האנושית תמלא את תפקידה האבולוציוני, והוא הפיכת העולם, והחיים, למשמעותיים, היא חייבת ליצור עבורנו לא רק מציאות, אלא גם עצמי שמציאותי ממש כמוה. משמעות העולם נוצרת יחד עם האגו שלנו: אלו שני צדדים של אותו מבע הכרתי. איכפת לנו מהעולם רק כשאנחנו חווים אותו מתוך נקודת המבט של העצמי.

כעת ברור מה הקשר בין ויתור על התשוקות שלנו לבין החלשת האגו: כאשר אנחנו מדוממים את האיכפתיות כלפי העולם (שיכולה להתבטא כאהבה או שנאה, כרצון לכבוש אותו או לברוח ממנו), אנחנו מדוממים גם את עצמנו. האמת הזאת היתה ברורה למסורות רוחניות רבות שציוו על חסידיהם להשקיט את הרצונות והמאוויים השונים שלהם, אם דרך מדיטציה ואם דרך הכניעה והקבלת של מצב הדברים כ"רצון האל": האגו-תשוקות הוא תהליך שגדל או קטן בבת אחת. או שיש אגו-תשוקות גדול, או שלא. כשמאוד איכפת לנו מהעולם מאוד איכפת לנו מעצמנו, לטוב ולרע.

אבל רגע, אם אכן כאשר נעלם האגו נעלמת גם האיכפתיות, האם זה אומר שאין טעם בכל אותן פרקטיקות רוחניות? האם, למרות שהאני הוא רק אמצעי השרדותי-אבולוציוני שנוצר על ידי ההכרה, לא כדאי לשמור עליו? האם בכלל שווה להגיע למצב בו לא איכפת מהעולם? לא, לא ולא. כי למרבה המזל (או שמא נאמר: ברוך השם) המקום שאנחנו מגיעים אליו אחרי ששמנו במקומו הראוי את המנגנון החביב של האגו-תשוקות, כלומר אחרי שהפסקנו לקחת אותו ברצינות, אחרי שהפסיק להיות לנו כל כך איכפת ממנו, הוא דווקא מקום של אהבה רבה כלפי החיים וכלפי העולם. המפרי חושב שלא ניתן כלל לחוות את החיים ללא אני. אבל הוא טועה.

נכון: ללא אני (ליתר דיוק: ללא תפיסה אשלייתית כאילו הוא מוצק וקבוע) אנחנו לוקחים את החיים פחות ברצינות. אבל אנחנו בהחלט יכולים לחוות אותם. למעשה, במובנים רבים רק אז אנחנו חווים אותם במלואם. לא כדאי לתת לדעה הקדומה כנגד שמחה וחוסר-רצינות להטעות אותנו, ולא כדאי לפסול מיד את כל מה שמריח משובבות. כן כדאי לזכור: זהו אותו מבנה שקרי של האני שמעוניין למשוך אותנו אל תוך מועקת המלנכוליה וכובד-הראש. זה חלק מטבעו, מאיך שהוא פועל. כי שמחה היא חריגה ממנו, והאמת היא דבר משמח מאוד, וכשאנחנו מרפים מהאשליות שגדלנו לתוכן, ההקלה שבאה מפנה מקום לאושר גדול. וכאן כדאי לחזור ליוון העתיקה.

פילוסופיה כדרך חיים

היוונים הקדמונים ידעו דבר או שניים על שמחה, ולא רק על זאת הבאה ממשתאות ואורגיות. לקראת סוף המאה הרביעית לפנה"ס התקבצו באתונה ששת הזרמים הפילוסופים שעתידים להשפיע על התרבות המערבית עד עלייתה של הנצרות. לבד מתלמידיו של אפלטון ואריסטו היו שם גם האפיקוראים, הסטואיקנים, הספקנים והקיניקנים. העיסוק בפילוסופיה אז היה כמובן שונה מאוד מהיום: לא היה מדובר בפרופסורים מלומדים שעוסקים אך ורק בחשיבה ובכתיבה, אלא באוהבי חוכמה מלאי להט שצוללים לתוך הרפתקת החיים. כמעט כל חברי האסכולות הללו היו, למעשה, מחפשים רוחניים.

יותר מאשר גופי ידע, היו זרמי הפילוסופיה הללו תפיסות עולם, ודרכי חיים למעוניינים לדעת את עצמם. כל אחד מהם ראוי כמובן ליותר מאיזכור אגבי (שכן תורותיהם עמוקות ולדעתי רלוונטיות מאוד להווה), אבל אם בשמחה עסקינן, הרשו לי להתעכב רק על המטרה שהציבו לפניהם ארבעת האסכולות האחרונות שלעיל, מטרה שעבורם היוותה את האושר הגדול ביותר אליו יכול לשאוף אדם. למטרה הזאת הם קראו אטרקסיה (Ataraxia).

האפיקוראים, כידוע, חשבו שהחיפוש אחר האושר וההנאה הוא המניע של חיי האדם; הסטואיקנים נתנו דגש לאהבת הטוב, כניעה לגורל וקיום החובות החברתיות המוטלות עלינו; הספקנים ביקשו להשעות את השיפוט תמיד ולהגיע לחוסר-איכפתיות כלפי הכל; והקיניקנים… טוב הם פשוט דחו את כל מה שתרבותי, תרתי משמע. אבל למרות שדרכיהם של הפילוסופים הללו היתה שונה, הם כולם שאפו להגיע לאותו מצב נפשי שהם מכנים אטרקסיה, ושניתן לתרגם אותו כחוסר-זעזועים-נפשיים, או בפשטות: שלווה.

אבל השלווה הזאת לא היתה ריקה מתוכן (הסטואיקנים כאמור מילאו אותה בפעלתנות פוליטית), והיא גם לא היתה ניטרלית: היתה לה בהחלט איכות חיובית. האטרקסיה לא הופכת אותנו למסטולים פאסיביים, והיא גם לא משאירה אותנו באפרוריות מנטלית, ללא כל רגש או תחושה – להפך: בשביל אפיקורוס האטרקסיה היתה העונג הגדול ביותר, בו האדם מזהה עצמו, ומאושר, כ"קיום טהור"; בשביל הסטואיקנים זו היתה ההרמוניה המושלמת עם העולם, "זרימה של החיים" שהיא האושר; לקיניקנים זהו המצב הטבעי שהוא הטוב העליון; ופירון, ראשון הספקנים, קשר את המצב הזה עם המציאות האלוהית.

והוא אכן קשור לדעתי. האטרקסיה, כמו מקבילותיה המזרחיות, המוקשה והנירוונה, תיארה מצב נפשי שבו מנגנון האגו-תשוקות הושקט, ומשהו אחר, עצום וטוב ואמיתי הרבה יותר, הורשה להיחשף ולעלות תחתיו. אותה מציאות היא הקיום עצמו, וכשאנחנו נעשים מודעים לה אנחנו נעשים מאושרים. אותו אושר הוא אכן אקסטטי, מכיוון שהוא "עמידה מחוץ לעצמנו", אבל הוא דווקא רגוע והרמוני, זורם ומכיל-כל. ולא מדובר כאן במהפך חד פעמי: האושר הזה מתגלה ועולה בצורה ספונטאנית בכל עת שמנגנון האגו-תשוקות שוקט מעט – נסו להבחין בו בזמנים של רוגע ובהירות. והוא בהחלט לא פחות אמיתי מכל מרה שחורה שנשקע לתוכה. במידה רבה ההפך הוא הנכון.

[עלה גם באנרג'י. עלתה לרשת שיחה חביבה של מאתייה ריקאר, הנזיר הטיבטי מהספר הפופולרי "הנזיר והפילוסוף", על אושר. חוץ מזה, חשוב להגיע מחר להפגנה בעד המורים. כמורה לעתיד וגם קצת בהווה אני יכול לומר שהמורים צודקים, ואם לא יהיה שינוי במערכת החינוך לא תהיה לאורך זמן מערכת חינוך (ציבורית) בישראל]

בתהליך התפתחותן של דתות, כבהתפתחותו של כל דבר אחר, יותר ממהלך הצמיחה הרציף מעניינות נקודות השבר. כפי שכתבתי (לפני שני פוסטים), השבר הראשון התרחש בבודהיזם כנראה מאה שנה אחרי מותו של הבודהה. אני אומר כנראה, משום שיש לנו להסתמך רק על עדיות הכתבים הבודהיסטים עצמם – רק הם התעניינו במחלוקות הפנימיות שהתרחשו בתוך הזרם הדתי הצעיר שלהם. 

כמעט כל אותם מקורות מסכימים ביניהם שהפיצול הראשון בסנגהה היה בין אסכולת ה- Mahasmghika ("אנשי הקהילה הגדולה") וה- Sthaviras ("הזקנים"). הבעיה היא שהמקורות כנראה מאחרים את אותו שבר מתוך אינטרסים אידיוסינקרטים, ומתוך אותם אינטרסים גם מביאים גרסאות שונות, שמצדיקות כל אחת את הצד שלהם בסכסוך.

אני חושב שהכי מעניינת גרסה אחת למאורעות, מקובלת למדי במחקר, שקובעת את המועד לפיצול בועידה הכלל-בודהיסטית השניה. זו נערכה כמאה שנה אחרי הראשונה (שהיתה מיד אחרי מותו של הבודהה, כלומר סביב 400 לפנה"ס), והועלו בה כמה נושאים שאיתגרו את הדוגמה, הן העקרונית והן ההלכתית, שנקבעה בועידה הראשונה. חמשה נושאים מעוררי מחלוקת הועלו שם על ידי נזיר בשם מהאדווה, וערערו על מעמדו המושלם לכאורה של ה"ארהט" (כינוי למי שהגיע לנירוונה). "חמש הנקודות" של מהאדווה הן:

1)       ייתכן שארהטים יתפתו על ידי שדים לפלוט זרע [כלומר: יחלמו חלומות כחולים]
2)       ייתכן שארהט אינו יודע הכל [הכוונה היא לעניינים שאינם בתחום הדהרמה, כגון באיזה שביל כדאי ללכת ביער, או מה שמו של צמח מסויים]
3)       ייתכן שארהט יחוש ספק [נראה לי שכאן המדובר דווקא באשר לתובנות שלו]
4)       ייתכן שארהט יודרך על ידי אחר [או, באופן רחב יותר, לא יכול היה להגיע לנירוונה בכוחות עצמו בלבד]
5)       אפשרי להיכנס אל "הדרך" כתוצאה משמיעת מילים [ראו להלן]

הנקודה העסיסית ביותר היא כמובן הראשונה. הכוונה, כאמור, היא לחלימת חלומות כחולים, ומסתבר שעל פי המסורת הבודהיסטית הקדומה היו אלה שדות, או אלות, שפיתו את הנזירים החסודים בשנתם והביאו אותם לכדי עבירה [במאמר מוסגר אציין שגם בקבלה וגם במיסטיקה הנוצרית פליטת הזרע לבטלה קשורה לשדים ולכוחות השחור. בקבלה כל נושא האוננות התנפח למימדים מגוחכים (קראו את היומן של ר' חיים ויטאל ותגלו עמודים על גבי עמודים של דיונים על קרי) ופליטת הזרע של הגברים היהודיים הפכה לשאיפה המרכזית של הסטרא אחרא, הקליפות ומני לִילִיות; גם ב-.Malleus Maleficarum הידוע לשימצה (שנכתב במאה ה- 15 על ידי שני חברים במסדר הדומיניקני) שדים ושדות הם שמפתים אותנו לפלוט זרע לצרכיהם הם/ן].

יחד עם שלוש הנקודות העוקבות ברור שהכיוון של מהאדווה הוא צמצום אופיו האלוהי של הארהט והפיכתו לאדם. למרות שבאותו זמן מוקדם עדיין לדבר על "מהאיאנה" כזרם של השקפת עולם בודהיסטית, הנקודות של מהאדווה מזכירים את הקונספציה היותר אנושית של ההארה על פי המהאיאנה. בשביל המהאיאנה בסופו של דבר הנירוונה איננה נפרדת מהמציאות היומיומית, היא לא מימד אחר שאליו משוגר הארהט ברגע ההארה, אלא בעומק הדברים אין כל הפרדה בינה ובין העולם הזה על כל פגמיו וצעריו. ואם הנירוונה עצמה היא סמסארה, ממילא אין צורך שהארהט יהיה מעין יצור על אנושי.

התרוואדה מעלה את הארהט, ובעיקר את סידהרתה גאוטמה הבודהה ההיסטורי, לדרגה של אלוהים עלי אדמות, כל יודע ובעל כוחות על-טבעיים. מתוך נאמנות לקו שהטווה הבודהה, התרוואדה בדרך כלל מסרבת לדבר מטאפיזיקה, ומשאירה את הדהרמה עם שתי רגליים על הקרקע. בניגוד לה, המהאיאנה מפליגה למחוזות מטאפיסיים נשגבים, והיא מרבה לדבר על הנירוונה כאיזה מימד מוחלט שמעל לזמן ולמקום (אם כי, פרדוקסלית, בסופו של דבר אינו נפרד מהם כאמור). אבל למהאיאנה אין יומרות כאלה בקשר לבודהה האדם – הוא יכול להישאר אנושי. בקיצור, נוצר כאן מצב מעניין, בו משום שלמהאיאנה לא איכפת לדבר מטאפיזיקה, היא דווקא יכולה להשאיר את הבודהה אנושי, ואילו התרוואדה, חסרת המימדים האלוהיים, חייבת להפוך את הבודהה האיש לאלוהי. כך או כך, הגעגוע האנושי לשלמות חייב להיות מסופק.

הבעיה היא ששלמות עלי אדמות היא בלתי אפשרית. Bhikkhu Sujato, נזיר ומלומד בודהיסטי שכותב על הפיצול של הסנגהה בספר מעניין שהעלה לרשת, מספר שם שהוא מבין היטב איך יכולות שאלות באשר למושלמותו של הארהט לעלות – למעשה זה בלתי נמנע:

In my experience, it is common that when monks live close to a great teacher, they will usually believe he is an arahant, and inevitably questions arise as to conduct. Some random examples that I have heard in my time as a monk: Can an arahant smoke? Can an arahant walk into the hall patting a dog and forget to wipe his feet? Can an arahant cry during a Dhamma talk? Can an arahant announce his attainment – on TV? Can an arahant suffer from Alzheimer’s? Can an arahant express support for a prime ministerial candidate who turns out to be grossly corrupt? And not least – can an arahant have wet dreams?

הנקודה החמישית של מהאדווה מזכירה גם היא הלך רוח מהאיאני, מכיוון אחר: מרובים הם סיפורי הזן בהם אנשים פשוטים מתעוררים כתוצאה משמיעת דבריו של איזה זן-מאסטר. בסוטרות העתיקות גם כן מוזכרות סיטואציות דומות, בהן הבודהה אומר את מילותיו ונזירים סביבו "זוכים לעין האמת" ומצליחים לתפוס אינטואיטיבית וקיומית (ולא רק אינטלקטואלית) את מה שהוא אומר. העניין הוא שאז מדובר תמיד, כאמור, בנזירים, וייתכן שמוקד הויכוח היה האם אדם פשוט, שלא תרגל מדיטציה מימיו, וודאי שלא הגיע לרמות הריכוז העמוקות מאוד שהגיעו אז נזירים בודהיסטים על ידי מדיטצייה, יכול "להכנס אל הדרך" על ידי שמיעת מילים בלבד (לא מדובר דווקא בכניסה לנירוונה, אלא בתפיסה אינטואיטיבית של אמת כלשהי הנוגעת לעניין. למשל: כל התופעות הן זמניות, או ריקות ממהות עצמית). גם זאת התפתחות חשובה, שלמעשה מבטאת את ההבנה שאין הכרח בכל תרגול פורמלי כדי לראות את האמת.

 

[אני רוצה לציין שמעולם לא למדתי את ההיסטוריה של הבודהיזם בצורה מסודרת, ומכיוון שאני יודע שיש כמה חוקרי בודהיזם מדופלמים שקוראים את הבלוג הזה, אני מזמין אותם לתקן טעויות שלי, אם ישנן]