עד לפני כשלוש-מאות שנה, היה מובן מאליו בעולם המערבי שכדי להגיע אל הנשמה, יש צורך לדכא את הגוף. שני אלו נתפסו כמנוגדים זה לזה, וזאת על פי הדואליזם ההלניסטי שהציב זה מול זה את החומר והרוח, כאשר האחרון עליון ונשגב, והראשון נחות ושפל. סגפנות היתה בון-טון, ועינוי עצמי נחשב ראוי להערכה.

תהליכים תרבותיים שונים (השחרור מהתלות במסורת, נפילת ההיררכיה האריסטוטלית, עליית המחשבה המדעית והערצת הטבע על חוקיו) שינו את התפיסה הזו בצורה דרמטית, וכיום מובן לנו מאליו שכל אדם זכאי – אם לא ממש חייב – לעשות הכל כדי להנות מהחיים.

אבל נראה שמקיצוניות אחת, שודאי לא היתה בריאה במיוחד, עברנו לקיצוניות שנייה, בה אנחנו עסוקים רוב חיינו ברדיפה אובססיבית אחרי חוויות. במקום לענות את עצמנו, אנחנו מנסים בצורה כמעט נוירוטית לספק את עצמנו, לענג את עצמנו, להפוך ל"מאושרים". דווקא משום כך הגותו של אפיקורוס חשובה לזמן הזה – וכי מי מומחה בהנאות החיים יותר ממנו?

כפי שראינו ברשימה האחרונה, אפיקורוס לא היה הדוניסט גס רוח ולא הטיף לנהנתנות משולחת רסן. להפך. כאמור, אפיקורוס מציג בפנינו פילוסופיה שהיא דרך חיים, או מה שהיינו מכנים היום, דרך רוחנית. בכך הוא שותף לפילוסופים אחרים מאותה תקופה. באופן כללי טעות היא לראות בשיטות הפילוסופיות העתיקות רק ציור של מפות אינטלקטואליות – מטרתן היתה שינוי עמוק של הדרך בה אנו חיים, שינוי שנובע מתוך הבנה החדשה ונכונה של המציאות, אך לא מסתיים בה.

ספר נוסף שתורגם ממש עכשיו לעברית מציג את הרעיון הזה מפי אחד החוקרים הגדולים של הפילוסופיה העתיקה, פייר אדו (Pierre Hadot). הספר, מהי הפילוסופיה העתיקה?, תורגם על ידי רון ניולד, שבאחרית הדבר שהוא צירף לספר מסביר כי:

עבור אדו, הפילוסופיה במובנה העתיק אינה שיח תיאורטי שקיים לעצמו, כי אם שיח תיאורטי שעומד מאחורי מערכת של פרקטיקות שנועדו לשפר את מצבו הרוחני של האדם ולהכין אותו לחיים על פי עקרון אוניברסלי של אמת ושל טוב. הוא גילה שהכתבים הללו אכן אינם מנסים לפתח שיטה אלא להשפיע על הקורא, לחולל בו שינוי. לשם כך הם משתמשים בכל האמצעים הרטוריים והספרותיים שברשותם. המטרה העיקרית שלהם היא הקונברסיה – המרת דרך החיים של התלמיד שאמור להתחיל לחיות על פי האסכולה הפילוסופית שאליה הם משתייכים.

סוג כזה של פילוסופיה נפוץ מאוד במזרח כמובן, והרי הרבה מההינדואיזם והבודהיזם מוקדש לטרנספורמציה שתורות אלה אמורות לחולל בתודעתו של הפרט. הגות מסוג זה היתה גם נפוצה בצורות שונות בזרמי הגנוזיס, ובנצרות העתיקה (למשל אצל אווגריוס פונטיקוס), אבל עם התבססות הכנסייה הקתולית במערב היא נדחקה יותר ויותר אל התחום האיזוטרי, כלומר אל המיסטיקה הנוצרית, הקבלה וצופיות.

כיום היא חוזרת בגדול, בקמבק שמאיים ומשנה בצורה עמוקה, מבפנים ומבחוץ, על ואת הדתות המונותאיסטיות. שכן בעוד המונותאיזם, באלפיים השנים האחרונות לפחות, היה ברובו ממסד קהילתי-עממי, דגל בסמכות הטרונומית והתבסס על מבנה היררכי; ה"דרכים הרוחניות" האלה פונות אל הפרט, מכוונות אותו אל פנימיותו, ומעניקות לו (בצורות ובמידות שונות) את הסמכות על הקשר בינו לבין האל. האדם, בקיצור, לא נדרש להאמין ולציית, אלא לחקור ולדעת.

השוק הקפיטליסטי וצרכינו הכוזבים

כפי שכתבתי ברשימה הקודמת, חץ הרעיונות האפיקוראי מפלח את ההיסטוריה של המערב, בעיקר מאז עידן הנאורות. כבר ברפורמציה הזהיר מרטין לותר מפני נהיה אחרי הדעות "האפיקוראיניות", וזו אכן זכתה לנוהים רבים, החל מתומס הובס שראה את האדם כיצור חומרי גרידא, נתון לחסדי הטבע ואחיו-יריביו. הוגים נוספים (כמו דיויד יום, ג'ון סטיוארט מיל, בנג'מין פרנקלין, קארל מרקס) שתו, במודע או שלא במודע, ממעינותיו הצלולים של אפיקורוס, וכיום, כאמור, הזרם האפיקוראי התת-קרקעי פרץ והתאחד עם מקבילותיו המזרחיות בתרבות הרוחנית של הניו-אייג'. (ולפעמים הוא גם מופיע כך סתם בתרבות הכללית – ראו למשל טקסט אפיקוראי לעילא של אלון עידן מלפני חודש.)

אני רוצה כאן להתייחס לכמה הבחנות אפיקוראיות של הרברט מרקוזה, מההוגים החשובים של המאה העשרים, חבר אסכולת פרנקפורט הניאו-מרקסיסטית (ובמקרה גם יהודי). מרקוזה היה ההוגה החביב על "תרבות הנגד" האמריקאית, וסיפק לאותה תנועה מהפכנית את הגרסה המנומקת לצורה בה "הממסד" ו"התעשייה" שוטפים את מוחם ומשעבדים את תודעתם של ההמונים. כהמשך להגותו הגאונית של מרקס, עמד מרקוזה על הצורות בהן הקפיטליזם "מחפצן" את החיים, כלומר הופך הן את תוצרי העבודה שלנו והן את עצמנו לחפצים, ל"דברים", ומביא לניכור בין בני האדם ובינם לבין עצמם.

הנה פסקה אפיקוראית-מרקסיסטית טיפוסית (מתוך האדם החד-ממדי, עמ' 22):

אנו יכולים להבחין בין צרכים אמיתים לכוזבים. צרכים "כוזבים" הם אלה המוטלים מגבוה על הפרט בשם אינטרסים חברתיים מיוחדים, הבאים לדכאו: הצרכים המנציחים את העמל והיגיעה, את התוקפנות, את המצוקה ואת אי-הצדק והעוול. סיפוקם עשוי להיות מהנה ביותר עבור הפרט, אך הנאה ונחת אלו אינם בגדר מצב שיש לשמרו ולהגן עליו, אם הוא מסייע לבלימת התפתחותה של היכולת (של הפרט הנדון ויכולתם של אחרים) להכיר בחולי בו נגוע המכלול כולו ולעמוד על הסיכויים לרפאו. התוצאה היא הרגשה טובה בעיצומה של אי-נחת. מרבית הצרכים שחשים אנו – הצורך להתפוגג, להתבדר, לנהוג ולצרוך בהתאם למודעוֹת הפרסומת, הצורך לאהוב ולשנוא מה שאחרים אוהבים ושונאים – שייכים לקטגוריית הצרכים הכוזבים.

כמו אפיקורוס, מבחין מרקוזה בין צרכים אמיתיים לכוזבים. כמוהו הוא תולה את התמכרותנו לכוזבים בחוסר דעת, אולם שלא כמוהו הוא תולה את חוסר הדעת בכוונת מכוון של התעשייה הקפיטליסטית, כלומר בצורך (ההולך וגובר) של היצרנים למכור. אלו משכנעים אותנו שאנחנו צריכים דברים שאין לנו בהם כל צורך, כלומר ממציאים ומעוררים בנו צרכים כוזבים.

האין זה נכון? האם אנחנו לא מרגישים – באמת, בצורה אקוטית – שאנחנו צריכים דברים שאנחנו לגמרי לא צריכים? לא זאת אף זאת: האם אין פעולת הקנייה עצמה – לא רק של משהו שאנחנו לא צריכים, אלא הפעולה גופא – הפכה לצורך עבורנו? עבור מרקוזה לכך מוביל השוק הקפיטליסטי בצורה בלתי נמנעת:

הכלכלה הקרויה צרכנית ומדיניות הקאפיטאליזם התאגידי בראו טבע שני לאדם, הקושר אותו ליבידינלית ותוקפנית אל התצורה הסחורתית. הנהיה אחרי הקניין, הצרכנות, הטיפול במכשירים ובאביזרים למיניהם וחידושם המתמיד של הכלים, המכונות והאביזרים, כל אלה המוצעים לציבור ונכפים עליו לשמשו, אפילו במחיר הרס עצמו, הפכו לצורך "ביולוגי" במשמעות שהוגדרה זה עתה [כלומר שאם לא סופקו יובילו להפרעות בתפקוד האורגניזם – ת.פ.]. טבעו השני של האדם נלחם נגד כל שינוי העלול להפריע או לבטל את תלותו בשוק – שנמלא ונדחס יותר ויותר בסחורה – והעלול לחסל את קיומו כצרכן המבלה את עצמו בקנייה-ומכירה. הצרכים שמוליד משטר זה הינם מייצבים ושמרניים באופן בולט; הקונטררבולוציה המעוגנת במבנה היצרי. (מסה על השחרור, שם, עמ' 236)

במילים פשוטות, הקפיטליזם נכנס לנו לתחתונים. במילים קצת פחות פשוטות, ההגיון של השוק החופשי עושה מאיתנו מכונות צריכה, והופך אותנו לאגני השתוקקות התלויים לצורך סיפוקם בשוק ורוצים להיות תלויים בשוק. וזה באמצע שנות השישים, כשעוד לא חלמו על אייפון.

איך, אם כן, נצא לחופשי? בפשטנות מסוימת ניתן לומר שמרקוזה בונה על תהליך האוטומציה, עם התפתחותה הלא-ליניארית של הטכנולוגיה, שייתן לאדם יותר זמן פנוי. הזמן החופשי חיוני לצאתו של האדם לחופשי. כאשר ירבה הזמן החופשי "תהא זו ההתעלות ההיסטורית לעבר ציביליזציה חדשה"(האדם החד ממדי, עמ' 46). נאמן למסורת המרקסיסטית מרקוזה לא מתאר איך בדיוק ייראה אותו חופש (וכי איך תודעות שבויות יכולות להבין חופש אמיתי מהו?), ומותיר את העניין בערפל. כשנגיע, נדע.

התקווה והאתגר

נחזור לאפיקורוס. (תמיד חוזרים בסוף לאפיקורוס.) היווני הקדמון ההוא אולי לא התמודד עם שוק קפיטליסטי, אבל ידע, כאמור, להורות לנו להבחין בין תשוקות ושאיפות טבעיות ושאינן, הכרחיות ושאינן. אפיקורוס גם ידע לתאר את העונג העליון, אותה ataraxia שבה האדם הווה ומתהווה במודעות מלאה להוויתו והתהוותו.

אסוולד שפנגלר, שחזה בתחילת המאה העשרים את דעיכתו של המערב (וזכה פעם לתהילה רבה) אמר ש

אין שום דבר מגוחך ברעיון של סוקרטס, אפיקורוס, ובעיקר דיוגנס ישובים ליד הגנגס, בעוד שדיוגנס במטרופולין מערבית יהיה אדיוט חסר חשיבות.

מכך שאנחנו מוקפים היום בהוגים המציעים לנו לעבור תהליך נפשי שסיומו שחרור רוחני, אפשר להבין עד כמה התמזרח המערב במאה העשרים.

יחד עם זאת, האתגר שמוצג לפנינו היום הוא שפע חסר תקדים של צרכים לא-הכרחיים שמייצר עבורנו השוק הקפיטליסטי. מה שאפיקורס זיהה לפני 2300 שנה ומה שמרקוזה דיבר עליו לפני חמישים שנה התעצם כיום אלפי מונים והפך את התודעה שלנו לשדה קרב בין האמיתי למיוצר, בין הנצרך למצרך. ללא הבנה פשוטה של המציאות הזאת, וללא פיתוח תשומת לב ורגישות לתולָדותיה, אין למחאה חברתית כזו או אחרת סיכוי לשבור את ההגיון הבסיסי שהופך את החיים שלנו למוצר.

לללללל

—

• השבוע יתקיימו שני ערבי עיון בהם אדבר. הראשון, היום בערב, לכבוד ספרו החדש של ד"ר משה ויינשטוק על תופעת העלייה לרגל לאומן. השני, לכבוד ספרו החדש של הרב עמית קולא על אמונה ורציונליות. בערבים ישתתפו גדולים וטובים ממני, וראו הלינקים לפרטים.
• כמו כן, עם פתיחת עת הרישום לקורסים באוניברסיטה, אני מזמין סטודנטים וסטודנטיות מאוניברסיטת תל-אביב להירשם בהמוניהם לקורס שאתן (שפתוח לא רק לתוכנית למדעי הדתות אלא גם לחוג ליהדות, לימודי ישראל וכו'), שיהיה באמת – ותאמינו לי, אני יודע מה יהיה – פשוט מרתק. הקורס נקרא רוחניות העידן החדש ביהדות בת זמננו, והנה הפרטים.

בשנים האחרונות (ואני מתכוון בערך לאלפיים השנים האחרונות) סובל אפיקורוס מיחסי ציבור גרועים במיוחד. הוא מוכפש על ימין ועל שמאל, ושמו הפך לקללה במקרה הרע, או למילה נרדפת לאב כל הכופרים או להדוניסט האולטימטיבי – שני דברים שהוא בהחלט לא היה – במקרה הטוב. והגרוע מכל: חוכמתו והבנתו העמוקה את הטבע האנושי אינן זוכות להכרה שבלי ספק מגיעה להן. יום חג הוא על כן זה שמעט מתורתו הכתובה של אפיקורוס, המעט ששרד את רדיפות הממסדים הדתיים למיניהם, מתורגם מהיוונית המקורית לשפת הקודש, ומאפשר בחינה שקולה של הגותו.

את יום החג הזה אנו חבים להוצאת נהר, שבשנים האחרונות מפליאה בפרסום חיבורים דקים אך עמוקים ממיטב ההגות המערבית (ולא מזמן יצאו גם תרגומים של המדריך לאפיקטטוס, על שלוות הנפש לפלוטרכוס ועל קוצר החיים על סנקה), ואין אלא להודות מקרב לב למו"ל, ראובן מירן, על תרומתו המרגשת והאמיצה לתרבות הישראלית בזמן הזה.

"הנאה – מצד מה שהיא הנאה – לעולם אינה דבר רע"

אפיקורוס נולד באי היווני סמוס בשנת 341 לפנה"ס. בגיל 32 התחיל ללמד, תחילה בלסבוס, ובמהרה פתח באתונה בית ספר באחוזה מרווחת, שבגן הגדול שלמרגלותיה היו הוא ותלמידיו מתדיינים. בבית הספר שלו היה כל הרכוש משותף, לתלמידים מותר היה לשתות רק כוס יין אחת ביום ועיקר תזונתם בא מלחם שעורה (לא המקרה המובהק ביותר של דקדנס נהנתני). בשונה מאפלטון, אפיקורוס פתח את שעריו גם לנשים, ואפילו לעבדים. בצל קורתו הידידות היתה ערך עליון, הפרישה ממרוץ החיים מומלצת, אך ההתערבות בחיי העולם (פוליטיקה, מסחר, אמנות) היתה מותרת – אך "הכל במידה", כנהוג בפילוסופיה היוונית.

הוא היה פילוסוף פורה, וידוע שכתב 37 כרכים שנקראו על הטבע, אולם מהם שרדו פרגמנטים בלבד. אפיקורוס למעשה העמיד תורה מלאה שכללה את תפיסתו האונטולוגית, האפיסטמולוגית והאתית, אולם יש לזכור ששלושת ההיבטים אלה של המציאות ממילא היו קשורים עבורו, כמו עבור כל ההוגים בעת ההיא, בשאיפתו של האדם ל"חיים הטובים", לאושר האמיתי ולאמת, שגם הם היו כרוכים בצורה הדוקה זה בזה.

הספר שלפנינו מביא תרגום ראשון בעברית של אמרות היסוד, שהוא מעין מדריך לאפיקוראי המתחיל בדרכי הנהגת החיים, המונה ארבעים סעיפים. המתרגם, יוסף צ' ליברזון, הוסיף ביאורים לכל סעיף ואף הקדמה כללית על שיטתו של אפיקורוס.

כידוע, אפיקורוס היה מיוחד בראייתו המטריאליסטית של הקיום, בדחייתו כל התערבות של ישויות על-אנושיות בחיי האדם ובמסעו אל האושר, ובביקורת החריפה שלו על הסדר החברתי ביוון דאז. רק דיוגנס הציניקן היה קיצוני ממנו באלה, אולם אפיקורוס פיתח שיטה, היו לו תלמידים רבים, והגותו הצליחה להטביע חותם על התרבות המערבית כולה – את עקבותיה הרעיוניים אפשר למצוא בכתביהם של הוגים מרכזיים כרמב"ם, דיויד יום, ג'ון סטיוארט מיל, בנג'מין פרנקלין, קארל מרקס, והרברט מרקוזה.

אפיקורוס הוא אחד הפילוסופים האהובים עלי ביותר. אני חושב שניתוחיו הפסיכולוגיים מבריקים, ושהוא מהווה דוגמא מרשימה להוגה שהצליח להתעלות מעבר למובן מאליו של זמנו ולהציע נקודת מבט רעננה ועמוקה על המציאות.

אני רוצה לחלק את דבריי על אפיקורוס לשניים: ברשימה הזאת הייתי רוצה להביא קטע קטן מהגותו, רק כדי לסבר את האוזן לצלילות חשיבתו ולהבנתו העדינה, המפוכחת מאוד, של הטבע האנושי. בתקופה שלנו, בה רדיפה אחרי העונג היא כמעט קונצנזוס, דווקא לאפיקורס יש כמה דברים עמוקים מאוד לומר לנו על הנושא. ברשימה הבאה ארחיב עוד על הרלוונטיות של הגותו לימינו.

"לא נשיג הנאות מושלמות ללא חקר הטבע"

כמו פילוסופים יוונים אחרים, עסק אפיקורוס הרבה במשמעות האושר האנושי, או הבשלתו המלאה של האדם (eudaimonia). כולם הסכימו שיש לשאוף למטרה מעולה זו, אולם לא הסכימו על הדרך אליה, ובעיקר לא על משמעותה. מה פירוש "אושר"? בעוד עבור אריסטו האדם המאושר (או זה שמגשים את עצמו) הוא זה שפועל בצורה מוסרית במרחב הציבורי, האפלטונים למיניהם מכוונים את האדם לראייה מיסטית של "היפה כשלעצמו" והסטואיקנים לבחירה רציונלית של פעולות על פי "הסדר הטבעי" – עבור אפיקורוס, ומשום כך הוא ידוע לשמצה, אושר פירושו הנאה, והחיים המאושרים ביותר הם המלאים ביותר בהנאה.

אולם חשוב מאוד להבין שאפיקורוס לא עסק ברדיפה פרועה אחרי הנאות החושים, ולא הטיף לכך; לשם כך דרוש פילוסוף קטן מאוד, ואפיקורוס היה פילוסוף גדול. עבור אפיקורוס "חיי הנאה אינם אפשריים ללא חיים בתבונה, בטוב ובצדק." (סעיף 5). התבונה היא שמאפשרת לנו ללמוד את עצמנו ואת העולם, ומתוך כך לערוך לנו כלכלת הנאות מדוקדקת שבמסגרתה ננווט נכונה את ההשקעות שלנו בסוגים שונים של עונג, כך שבסופו של דבר נגיע אל חוף המבטחים של ההנאה הגדולה מכל, האטרקסיה (ataraxia).

אינני רוצה להאריך כאן אודות כלכלת ההנאות האפיקוראית (למעוניינים, ראו הנספח), אלא להביא ציטוט מפיו של אפיקורוס, סעיף 18 מהספר, ודרכו לנסות להבין את הגותו אף גאונותו:

מרגע שסולק הכאב שמקורו בחֶסֶר, אי אפשר להגדיל עוד את ההנאה הגופנית כי אם רק לגוון אותה. בכל הקשור להנאה הנפשית, ההבנה וההפנמה של ענינים אלה, ושל הרגשות המתלווים להם – אלה שגורמים לנפש את הפחדים הגדולים ביותר – הן היוצרות את השיא שאין מעבר לו.

הכאב שמקורו בחסר מסולק על ידי מילוי החסר הגופני הטבעי, וזאת על ידי אויר, מים, אוכל, שעות שינה, לבוש ותרופות. אחרי שאלו מסופקים אפשר רק לגוון אותן (על ידי מאכלים או בגדים אחרים, למשל), אולם אפיקורוס לא חושב שכדאי להשקיע בזה מאמץ מיוחד. את מיטב מרצנו עלינו לכוון אל הבנת והפנמת כלכלת ההנאות הנכונה, וכמו כן להבנה הנכונה של החיים, כזו שתפתור אותנו מפחדים טפשיים כגון הפחד מהאלוהים, או הפחד מהמוות. ללא צער שנובע מחוסר סיפוק של הצרכים הגופניים, וללא צער הנובע מהבנה מוטעית של החיים, אנחנו פנויים ל"שיא שאין מעבר לו", לאטרקסיה.

האטרקסיה היא "חוסר-זעזועים–נפשיים" או "חוסר-טרדות", והיא הוצבה כמטרה גם על ידי זרמים פילוספיים אחרים ביוון, כסטואיקנים, כקיניקנים או כספקנים. למרות ההגדרה על דרך השלילה (ובדומה לנירוונה, שפירושה "דעיכה" או "כיבוי"), לא מדובר כאן על שקיעה באפתיה (עוד מילה יוונית רלוונטית) סתמית או באפרוריות מנטלית כללית, אלא במצב חיובי – הרי עבור אפיקורוס היא העונג הגדול ביותר. אפיקורוס אף גרס שבאטרקסיה האדם מזהה עצמו, ומאושר, כ"קיום טהור", ולוקרציוס תלמידו דיבר על ראייה אינסופית, חסרת גבולות, המביאה לעונג אלוהי. (בשביל הסטואיקנים היתה האטרקסיה ההרמוניה המושלמת עם העולם, "זרימה של החיים" שהיא האושר; לקיניקנים זהו המצב הטבעי שהוא הטוב העליון; ופירון, ראשון הספקנים, קשר את המצב הזה עם המציאות האלוהית).

מדובר, אם כן, במטרה רוחנית-מיסטית, בפיתוח וטיפוח של מצב תודעתי מיוחד שבו הפרט מתענג מתוך עצמו, נהנה מהקיום כהוויתו או אולי מתהווה כהנאה מתמשכת. הקיום עצמו נחווה כטוב וחיובי, אף מענג. ההוויה מוכרת כטוּביות גולמית. ואם זה מזכיר לכם את השאלה ששאלתי באחת הרשימות האחרונות, אני חושב שזה לא במקרה.

ברשימה הבאה אקשור בצורה הדוקה יותר את אפיקורוס לימינו בעזרת הגותו של אפיקוראי מודרני, הרברט מרקוזה.

כככככ

נספח

שני סוגי הנאות מונה אפיקורוס: אלו שהוא מכנה קאטאסטמטיות (נייחות, יציבות), ואלו הקינטיות (נעות, חמקמקות). ההנאות הקאטאסטמטיות הן הנאות של הפסקה, של מצב המאופיין במנוחה הכרתית וגופנית. ההנאות הקינטיות (הנעות והחמקמקות) הן הנאות אינטנסיביות יותר, אך גם זמניות יותר. אלו ההנאות הבאות כאשר שאיפה מסוימת מתממשת, והן נובעות בדרך כלל מסיפוקו של חוש מסוים, למשל חוש הטעם. אף שראה בכל ההנאות טוב, אפיקורוס דירג את ההנאות הקינטיות מתחת לקאטאסטמטיות, הן בחשיבות והן בעונג, לטווח ארוך, שהן משרות.

בנוסף לסוגי ההנאות, חילק אפיקורוס את השאיפות האנושיות לשלושה סוגים עיקריים: ישנן השאיפות הטבעיות וההכרחיות, ישנן הטבעיות ושאינן הכרחיות, וישנן שאינן טבעיות ואינן הכרחיות. במילה "טבעיות" מתכוון אפיקורוס לשאיפות שנובעות מצורך גופני טבעי, בניגוד לכל קפריזה שרירותית של האדם. במילה "הכרחיות" מתכוון אפיקורוס לאושר, בריאות הפיזית או לשמירה על החיים עצמם.

השאיפות הטבעיות וההכרחיות הן, אם כן, השאיפות למזון, משקה, שינה, ביגוד, מחסה ותרופות. אלו גוררות כאב ואף מוות אם לא יסופקו. למזלנו, טוען אפיקורוס, לא קשה בכלל לספקן (שימו לב לדמיון לרמב"ם, מו"נ, ג, יב). השאיפות הטבעיות אך שאינן הכרחיות כוללות את השאיפות לתענוגות החושים. אלו יכולות להיות מסופקות ללא כל נזק, אך גם לא ייגרם נזק אם לא יסופקו. השאיפות הדקדנטיות שאינן טבעיות ואף לא הכרחיות, ושנובעות אך ורק מטעות בשיקול הדעת, לדעת אפיקורוס, הן השאיפות לעושר, תהילה, וכיוצא באלו ניפוחי-אגו למיניהם. אלו, לא רק שלא יביאו תועלת אם יסופקו, הן גם מזיקות וגורמות לסבל אצל האדם השואף.

סיפוק השאיפות הטבעיות וההכרחיות גורם להנאה קאטאסטמטית (כלומר הנאה שהיא בעצם חופש מחולי, רעב, כאב, וכו'). סיפוק השאיפות הטבעיות שאינן הכרחיות גורם להנאה קינטית (למשל, המתיקות שבאכילת עוגה טובה). סיפוק השאיפות שאינן טבעיות או הכרחיות גורם להנאה קינטית, אך שמובילה בהכרח לסבל שגדול ממנה. זאת משום שסיפוק זה אינו אלא זמני, ומשום שהשאיפות שאינן טבעיות אינן יכולות, למעשה, להיות מסופקות במלואן לעולם – הן מלכתחילה חסרות תכלית סופית ומוגדרת, מהוות כעין בור ללא תחתית, ועל כן נושאות עמן, אינהרנטית, את התסכול שיבוא על האדם השואף. רק ההבנה הנכונה של החיים תאפשר לנו לחדול מלרצות אותן, להתמקד במילוי השאיפות ההכרחיות והטבעיות, ולהרגע אל תוך האטרקסיה.

קל לזהות דמיון רב בין כלכלת ההנאות האפיקוראית לדהרמה הבודהיסטית. הן אפיקורוס והן הבודהה נותנים מקום רב בתורותיהם לסבל ולדרכים להיחלץ ממנו. שניהם גם מבקשים למנוע את הסבל על ידי זיהוי קוגניטיבי של מקורו, ושניהם מזהים את מקורו עם התשוקה. והעיקר: שניהם מבטיחים שמצב של סיפוק ושלמות ייתכן אם רק נבין את החיים לאשורם. השפעה ישירה של הבודהה על אפיקורוס לא היתה ככל הנראה, שכן הבודהה עצמו חי לכל היותר מאה שנה לפניו, ותורתו עדיין לא היתה נפוצה. גם הדגשים שנותן אפיקורוס הם שונים, וזאת אף מבלי לגעת בתורתו הקוסמולוגית ששונה בתכלית מתמונת העולם הבודהיסטית. נראה אם כן שבמקומות שונים, וכמעט באותו זמן, הגיעו שני הוגים למסקנות דומות באשר לסבל ולדרך להביא לסיומו. ייתכן שהפחד מהמוות מחד, והשאיפה לניפוח האגו מאידך, הם אוניברסליים לא פחות מכפי שהם מאמללים. ואולי גם אוניברסלית הדרך להפגתם.

עעע

—

• בשבוע הבא יתקיימו שני ערבי עיון בהם אדבר. הראשון, לכבוד ספרו החדש של ד"ר משה ויינשטוק על תופעת העלייה לרגל לאומן. השני, לכבוד ספרו החדש של הרב עמית קולא על אמונה ורציונליות. בערבים ישתתפו גדולים וטובים ממני, וראו הלינקים לפרטים.
• כמו כן, עם פתיחת עת הרישום לקורסים באוניברסיטה, אני מזמין סטודנטים וסטודנטיות מאוניברסיטת תל-אביב להירשם בהמוניהם לקורס שאתן (שפתוח לא רק לתוכנית למדעי הדתות אלא גם לחוג ליהדות, לימודי ישראל וכו'), שיהיה באמת – ותאמינו לי, אני יודע מה יהיה – פשוט מרתק. הקורס נקרא רוחניות העידן החדש ביהדות בת זמננו, והנה הפרטים.

בחברה שלנו מצב פשוט של אושר מטופל כאילו היה חפץ חשוד. בוחנים אותו בשבע עניים, הופכים בו והופכים אותו, שואלים על שום מה ולמה, מערערים על עצם קיומו, ובטח ובטח שלא מקבלים אותו כמובן מאליו, כדבר הטבעי ביותר הקיים. אם מישהו מפגין שמחה ללא סיבה הוא נחשב לשוטה או משוגע. וכי מה יש לו כבר לשמוח? מה כבר טוב כל כך בעולם הזה, בחיים האלה?

בכלל, האושר לא נחשב רק בלתי הגיוני, אלא גם כלא ממש אמיתי: עליצות תיתפס לרוב כמשהו שטחי, רדוד, מעט דבילי. אומללות, לעומת זאת, היא כמובן משהו מאוד עמוק, חריף ובעיקר אותנטי. הרי אדם עליז ומאושר הוא פשוט לא רציני, ואנשים רציניים הם כמובן אלה שמתכסים תמידית בדוק עגמומיות. והמצב עגמומי אפילו יותר, כאשר רבים מאיתנו מרגישים הכי נאמנים לעצמם, הכי קרובים לאמת הפנימית שלהם, כשהם אומללים. שמחה זה נחמד, בתנאי שהיא חולפת מהר ומחזירה אותנו למלנכוליה המוכרת. אנחנו מרגישים בבית רק כשאנחנו מתבוססים בחמימות מי הרגליים של התוגה.

זה לא במקרה ויש בזה אפילו משהו מן האמת: בשמחה ישנה תמיד פריצת גבולות. אנחנו אכן פחות עצמנו כשאנחנו שמחים – למרות שמדובר כמובן ב"עצמנו" הקונבנציונלים, כלומר אותה מסכה חברתית, אותה פרסונה שאנחנו גדלים לתוכה ועוטים על עצמנו מול אחרים. הבעיה היא שבאופן טרגי אנחנו משתכנעים שיש בה אמת ומתעקשים להתחפש גם מול עצמנו. שמחה אמיתית היא אקסטזה, ולא במובן של עליזות פרועה וחסרת בסיס, אלא במובן היווני של המילה: "עמידה מחוץ לעצמנו". שמחה אמיתית אפשרית כשאנחנו משילים את קליפת העצמיות המזוייפת, ולכן אין כמוה אותנטית. "דע את עצמך" ציוו היוונים, אבל אנחנו לא יודעים את עצמנו, ולכן חריגה מחוץ לאותו "עצמנו" שטחי שאנחנו כן יודעים נתפסת כזיוף.

האדם כיצור איכפתי

אני רוצה לכתוב קצת על היוונים הקדמונים, אבל ראשית נקפוץ קדימה לחזית מחקר ההכרה בימינו. אנחנו חיים בזמנים מרתקים: מדענים כיום פולשים אל מחוזות בהם לפנים רק פילוסופים מעופפים העזו לפרוס כנף. מאז שנות התשעים משקיע המערב מרץ רב בניתוח מדעי של המוח ושל ההכרה האנושית, וההרגשה ש"הנה הנה" עוד מעט ונבין איך אנחנו מבינים שכיחה יותר מתמיד. "דע את עצמך" בגרסת מדעי המוח.

ניקולס המפרי, פסיכולוג וחוקר הכרה, מציג בספר שיצא לפני שנה את התיאוריה הבאה: הוא טוען שהפונקציה המרכזית של ההכרה לא היתה אף פעם, כפי שנהוג לחשוב, איסוף אינפורמציה. מטרת ההכרה, שהתפתחה מתוך החישה, היתה בראש ובראשונה ליצור מציאות שאיכפת לנו ממנה. וזהו אכן הייחוד של האדם, הלא כן? איכפת לו. העולם הוא משמעותי בשבילו, ולא במובן הסיפורי או התכליתי של המילה, כאילו משמעות העולם היא שהוא ממלא איזו פונקציה מיתולוגית או אלוהית, אלא במובן הקיומי: עצם קיומה של המציאות נחווה כדבר משמעותי.

העולם וכל אשר כלול בו אינם משמעותיים לעץ או לחתול. הם כן משמעותיים עבורנו, וזאת משום שההכרה שלנו דאגה לעשות אותם משמעותיים. ולמה שתעשה דבר כזה? במאמר מתחילת השנה מסביר המפרי שזה נחוץ כדי שבני אדם, יצורים שיחסית לחיות אחרות הם מורכבים מאוד שכלית אבל מרוששים מבחינה גופנית, יתעניינו אחד בשני ויחברו לכדי קהילות. זה הכרחי לצורך ההישרדות שלנו.

להרגיש כמו "מישהו"

אבל כדי שכל זה יקרה דרוש דבר נוסף: עצמי. כדי שלאדם יהיה איכפת מעצמו, ובהשלכה גם מאלה שסביבו, דרוש שהוא ירגיש בתוכו שהוא מישהו. ההכרה התפתחה בצורה כזאת שהיא בנתה, יחד עם תמונת העולם החיצוני, גם תמונת עולם פנימי: כשם שישנם חפצים ופעולות שם בחוץ (עצים, הרים, עונות השנה), ישנם גם חפצים ופעולות כאן בפנים (מחשבות, זכרונות, רגשות, רצונות). וכשם שהאדם נדרש עוד מימי קדם להניח קיומו של מישהו שמנהיג את כל אותם חפצים ופעולות בחוץ, הוא נדרש גם לאותו פטנט כלפי פנים: הוא התחיל להאמין שיש לעולם אלוהים, ושיש לו עצמו – אני. למעשה, זה כנראה קרה בסדר הפוך: בשביל שהעולם יהיה משמעותי בשבילנו מחייבת ההכרה בנייתו של עצמי, שהוא זה שיהיה לו איכפת. מתוך שראינו שאצלנו יש, לכאורה, אני שמנהל את העניינים, הנחנו שגם לעולם יש מעין אני גדול שכזה – אלוהים.

אבל אני סוטה מהנושא, והוא שהמפרי טוען שבשביל שההכרה האנושית תמלא את תפקידה האבולוציוני, והוא הפיכת העולם, והחיים, למשמעותיים, היא חייבת ליצור עבורנו לא רק מציאות, אלא גם עצמי שמציאותי ממש כמוה. משמעות העולם נוצרת יחד עם האגו שלנו: אלו שני צדדים של אותו מבע הכרתי. איכפת לנו מהעולם רק כשאנחנו חווים אותו מתוך נקודת המבט של העצמי.

כעת ברור מה הקשר בין ויתור על התשוקות שלנו לבין החלשת האגו: כאשר אנחנו מדוממים את האיכפתיות כלפי העולם (שיכולה להתבטא כאהבה או שנאה, כרצון לכבוש אותו או לברוח ממנו), אנחנו מדוממים גם את עצמנו. האמת הזאת היתה ברורה למסורות רוחניות רבות שציוו על חסידיהם להשקיט את הרצונות והמאוויים השונים שלהם, אם דרך מדיטציה ואם דרך הכניעה והקבלת של מצב הדברים כ"רצון האל": האגו-תשוקות הוא תהליך שגדל או קטן בבת אחת. או שיש אגו-תשוקות גדול, או שלא. כשמאוד איכפת לנו מהעולם מאוד איכפת לנו מעצמנו, לטוב ולרע.

אבל רגע, אם אכן כאשר נעלם האגו נעלמת גם האיכפתיות, האם זה אומר שאין טעם בכל אותן פרקטיקות רוחניות? האם, למרות שהאני הוא רק אמצעי השרדותי-אבולוציוני שנוצר על ידי ההכרה, לא כדאי לשמור עליו? האם בכלל שווה להגיע למצב בו לא איכפת מהעולם? לא, לא ולא. כי למרבה המזל (או שמא נאמר: ברוך השם) המקום שאנחנו מגיעים אליו אחרי ששמנו במקומו הראוי את המנגנון החביב של האגו-תשוקות, כלומר אחרי שהפסקנו לקחת אותו ברצינות, אחרי שהפסיק להיות לנו כל כך איכפת ממנו, הוא דווקא מקום של אהבה רבה כלפי החיים וכלפי העולם. המפרי חושב שלא ניתן כלל לחוות את החיים ללא אני. אבל הוא טועה.

נכון: ללא אני (ליתר דיוק: ללא תפיסה אשלייתית כאילו הוא מוצק וקבוע) אנחנו לוקחים את החיים פחות ברצינות. אבל אנחנו בהחלט יכולים לחוות אותם. למעשה, במובנים רבים רק אז אנחנו חווים אותם במלואם. לא כדאי לתת לדעה הקדומה כנגד שמחה וחוסר-רצינות להטעות אותנו, ולא כדאי לפסול מיד את כל מה שמריח משובבות. כן כדאי לזכור: זהו אותו מבנה שקרי של האני שמעוניין למשוך אותנו אל תוך מועקת המלנכוליה וכובד-הראש. זה חלק מטבעו, מאיך שהוא פועל. כי שמחה היא חריגה ממנו, והאמת היא דבר משמח מאוד, וכשאנחנו מרפים מהאשליות שגדלנו לתוכן, ההקלה שבאה מפנה מקום לאושר גדול. וכאן כדאי לחזור ליוון העתיקה.

פילוסופיה כדרך חיים

היוונים הקדמונים ידעו דבר או שניים על שמחה, ולא רק על זאת הבאה ממשתאות ואורגיות. לקראת סוף המאה הרביעית לפנה"ס התקבצו באתונה ששת הזרמים הפילוסופים שעתידים להשפיע על התרבות המערבית עד עלייתה של הנצרות. לבד מתלמידיו של אפלטון ואריסטו היו שם גם האפיקוראים, הסטואיקנים, הספקנים והקיניקנים. העיסוק בפילוסופיה אז היה כמובן שונה מאוד מהיום: לא היה מדובר בפרופסורים מלומדים שעוסקים אך ורק בחשיבה ובכתיבה, אלא באוהבי חוכמה מלאי להט שצוללים לתוך הרפתקת החיים. כמעט כל חברי האסכולות הללו היו, למעשה, מחפשים רוחניים.

יותר מאשר גופי ידע, היו זרמי הפילוסופיה הללו תפיסות עולם, ודרכי חיים למעוניינים לדעת את עצמם. כל אחד מהם ראוי כמובן ליותר מאיזכור אגבי (שכן תורותיהם עמוקות ולדעתי רלוונטיות מאוד להווה), אבל אם בשמחה עסקינן, הרשו לי להתעכב רק על המטרה שהציבו לפניהם ארבעת האסכולות האחרונות שלעיל, מטרה שעבורם היוותה את האושר הגדול ביותר אליו יכול לשאוף אדם. למטרה הזאת הם קראו אטרקסיה (Ataraxia).

האפיקוראים, כידוע, חשבו שהחיפוש אחר האושר וההנאה הוא המניע של חיי האדם; הסטואיקנים נתנו דגש לאהבת הטוב, כניעה לגורל וקיום החובות החברתיות המוטלות עלינו; הספקנים ביקשו להשעות את השיפוט תמיד ולהגיע לחוסר-איכפתיות כלפי הכל; והקיניקנים… טוב הם פשוט דחו את כל מה שתרבותי, תרתי משמע. אבל למרות שדרכיהם של הפילוסופים הללו היתה שונה, הם כולם שאפו להגיע לאותו מצב נפשי שהם מכנים אטרקסיה, ושניתן לתרגם אותו כחוסר-זעזועים-נפשיים, או בפשטות: שלווה.

אבל השלווה הזאת לא היתה ריקה מתוכן (הסטואיקנים כאמור מילאו אותה בפעלתנות פוליטית), והיא גם לא היתה ניטרלית: היתה לה בהחלט איכות חיובית. האטרקסיה לא הופכת אותנו למסטולים פאסיביים, והיא גם לא משאירה אותנו באפרוריות מנטלית, ללא כל רגש או תחושה – להפך: בשביל אפיקורוס האטרקסיה היתה העונג הגדול ביותר, בו האדם מזהה עצמו, ומאושר, כ"קיום טהור"; בשביל הסטואיקנים זו היתה ההרמוניה המושלמת עם העולם, "זרימה של החיים" שהיא האושר; לקיניקנים זהו המצב הטבעי שהוא הטוב העליון; ופירון, ראשון הספקנים, קשר את המצב הזה עם המציאות האלוהית.

והוא אכן קשור לדעתי. האטרקסיה, כמו מקבילותיה המזרחיות, המוקשה והנירוונה, תיארה מצב נפשי שבו מנגנון האגו-תשוקות הושקט, ומשהו אחר, עצום וטוב ואמיתי הרבה יותר, הורשה להיחשף ולעלות תחתיו. אותה מציאות היא הקיום עצמו, וכשאנחנו נעשים מודעים לה אנחנו נעשים מאושרים. אותו אושר הוא אכן אקסטטי, מכיוון שהוא "עמידה מחוץ לעצמנו", אבל הוא דווקא רגוע והרמוני, זורם ומכיל-כל. ולא מדובר כאן במהפך חד פעמי: האושר הזה מתגלה ועולה בצורה ספונטאנית בכל עת שמנגנון האגו-תשוקות שוקט מעט – נסו להבחין בו בזמנים של רוגע ובהירות. והוא בהחלט לא פחות אמיתי מכל מרה שחורה שנשקע לתוכה. במידה רבה ההפך הוא הנכון.

[עלה גם באנרג'י. עלתה לרשת שיחה חביבה של מאתייה ריקאר, הנזיר הטיבטי מהספר הפופולרי "הנזיר והפילוסוף", על אושר. חוץ מזה, חשוב להגיע מחר להפגנה בעד המורים. כמורה לעתיד וגם קצת בהווה אני יכול לומר שהמורים צודקים, ואם לא יהיה שינוי במערכת החינוך לא תהיה לאורך זמן מערכת חינוך (ציבורית) בישראל]