לאחרונה אני קורא הרבה על משיחיות ואסכטולוגיה (פתאום רוצים ממני הרצאות) והגעתי לתובנה מסויימת (מישהו בטח אמר את זה קודם) על מהותה של האסכטולוגיה, היא תורת הקִיצִים: למעשה מדובר בצורה נוספת של תיאודיציה.

עץ הזמן של יואכים מפיורה: מהבריאה, דרך עידן האב, עידן הבן, ועידן רוח הקודש, ועד לקץ הימים. תמונה אסכטולוגית קלאסית.

כשחושבים על זה זה די ברור: כדי להתמודד עם הבעיה הכאובה והבלתי מובנת של אמונה באל טוב ומושלם מתוך עולם מלא סבל ורוע אפשר לעשות שלושה דברים: או להכחיש את הסבל שבעולם (אפשר לומר שזה מה שעושה האדוויטה), או להכחיש שאלוהים הוא מושלם (שזה מה שעושה קבלת האר"י, ובקיצוניות יתר, הגנוזיס), או להודות שהעולם אינו מושלם כעת, אבל לתת דד-ליין שעד שנגיע אליו האל המושלם ישלים את עולמו. זה מה שעושה רוב המערב.

הפתרון השלישי הזה הוא האסכטולוגיה, או האפוקליפיטיקה, או הכליאסטיקה, או המליניאריזם, או המשיחיות (תראו כמה שמות לתחביב המערבי הזה): אנחנו מבינים בצער שעכשיו רע, אבל נושאים עינינו אל העתיד, בו הטוב האבסולוטי מצופה ואף מובטח. אלוהים משתמש בזמן כתירוץ למלאכת הבריאה הבלתי מושלמת. למעשה טובו המוחלט וכל-יכולתו של האל ניתנים לו כהלוואה על ידינו, אותה הוא אמור לפרוע כאשר הוא יוכיח את עצמו בפועל.

האסכטולוגיה היא מהמאפיינים החזקים ביותר של המערב, וניתן לראות אותה מתפתחת ומשתכללת מאז המקרא ועד בן-לאדן. היא אחד הפיתוחים היהודיים המקוריים, אם כי אני לא בטוח שגאווה צריך להרגיש בקשר לזה. תנועות משיחיות ידועות בנכונותן להקריב ערכים רבים, ועוד יותר בני אדם, עבור המטרה (שלעולם אינה מתגשמת כמובן), ובאופן כללי שאיפות משיחיות, מבר-כוכבא ועד לנין, מביאות לקטסטרופות הגדולות ביותר.

ברוך הסורי

היום קראתי טקסט יפיפה שמהווה לדעתי את תמצית האסכטולוגיה כתיאודיציה. הוא לקוח מספר ברוך הסורי, חזון אפוקליפטי שנכתב אחרי חורבן בית שני. הנה הקטע (כ"ג, י"ג-י"ז. תרגום מארמית של יעקב ליכט, בתוך "משיחיות ואסכטולוגיה", הוצאת מרכז זלמן שזר):

[…] כי אילו היו אלה החיים בלבד של כאן לכל אדם, לא היה דבר מר מזה. כי מה יועיל חיל שהפך לחולשה, או מזון לשובע שהפך לרעב, או יופי שהפך לכיעור? כי בכל עת משתנה טבעם של בני האדם. שהרי מה שהיינו בעבר, עכשיו אין אנו עוד. ומה שאנו עכשיו, לאחר מכן לא נישאר. לפיכך אלמלא עתידה היתה אחרית לכל, לשוא היתה ראשיתם.

מה אומר לנו כאן אותו פסאודו-ברוך (לכאורה הכותב הוא ברוך בן-נריה)? הוא מודה בפשטות: אם אין תכלית ואחרית מושלמת לחיים אלו, הרי שעדיף ולא היתה להם ראשית. ולמה? כי בחיים הכל משתנה כל הזמן, בעיקר אנחנו עצמנו. החוזק הופך לחולשה, הבטן נהיית שוב רעבה, היופי נהיה כיעור. אם אלה החיים בלבד, אין מר מזה, דברי ברוך.

ומעניין, שמתוך אותה נקודת מוצא, הגיע כשש מאות שנה לפני הכותב הבודהה למסקנות שונות לחלוטין. גם הוא הבין שהשינוי פושה בכל, שזיקנה וחולי הם מעבר לפינה, אבל התובנה הזאת מיקדה את עיניו בתוכי-תוכו, ולא הביאה לנשיאתן אל העתיד. הוא לא ציפה לישועה כללית, ארצית, בקץ הזמן, אלא לשחרור אישי, פנימי, עוד בחייו. והנה נקודת ציון מודגשת להבדל שבין מזרח למערב.

כמו התגלמות בשרית, ואבטיפוס מוצק, למאבק הערטילאי והישן-נושן בין החוק לאהבה, המין ניצב בצומת שבין העונג לשליטה: אנחנו מאוד רוצים להתענג, אבל, כמובן וכתמיד, חשוב לנו מאוד שהכל יהיה תחת שליטה. וזה לא הולך, וכל מי שניסה לשלוט באורגזמה שלו (או של מישהו אחר) יודע את זה. כי בכל הקשור במין קשה לנו במיוחד לשלוט על עצמנו: כשרוצים לא עומד, כשלא רוצים – עומד (אצל נשים, כידוע, נסובים הדברים סביב המצאותם, או לא, של נוזלי הסיכה), כשרוצים שימשך לנצח זה נמשך פחות מדי, כשמאוד רוצים לגמור זה לפעמים בלתי נגמר. אני מנחש שמשום כך, משום ההפגנה הברוטלית של עצמאות הגוף בכל הקונטקסט המיני, משום כך נידון המין להיות נושא כל כך טעון בכל תרבות. שכן כיצורים בעלי אגו חשוב לנו מאוד לשלוט על עצמנו – זה הרי מה שאגו אמור לעשות.

תראו איך אותה הנגדה בין השליטה למין נכנסת לתרבות הפופולרית. ואם כבר פופ, אז הכי פופ: שנות השמונים. הנה שני שירים שעולים לי בראש עכשיו: הראשון, בקצב הדיסקו האלוהי, הוא I'm So Excited של ה- Pointer Sisters משנת 1982 (ראו הוזהרתם: האופנה בקליפ היא בהתאם לתקופה). השורה הראשונה (והכמעט יחידה) של הפזמון הולכת: "I'm so excited I just can't hide it; I'm about to lose control and I think I like it!" יש? היא כל כך נלהבת, שהיא חושבת, שהיא עומדת לאבד שליטה, אבל זה דווקא מוצא חן בעיניה! השיר השני הוא מה שהיה ידוע כ"סלואו", כלומר אותם שירים איטיים יותר שהיו ההזדמנויות היחידות שלנו, בני 14, להיות צמודים לבנות הכיתה. כלומר, אלו שהבנות היו מסכימות לרקוד איתם. כלומר, בד"כ לא אני. השיר הוא I've Had the Time of My Life מתוך הסרט בן-האלמוות Dirty Dancing (מעמודי התווך של נעורי) מ- 1987, שיר שאף זכה בגרמי ובאוסקר! בבית השני הזוג שר כך: היא (ג'ניפר וורנס): With my body and soul I want you more than you'll ever know הוא (ביל מדלי): So we'll just let it go, don't be afraid to lose control וגו'. היינו: בואי בובה, אל תפחדי לאבד שליטה, נזרום ונראה לאן זה יקח אותנו. ומה אנו למדים מכך? שגם בתרבות פופולרית באה לידי ביטוי התפיסה ש: א) מין ואהבה הם חוסר שליטה; ב) שחוסר שליטה הוא לא דבר חיובי; אבל ג) שלמרות זאת אנחנו בקטע ויהיה מגניב.

והעניין הוא באמת כלל עולמי: כל הנתלים בקאמה-סוטרה כאיזו דוגמא מזרחית לשחרור מיני אינם מבינים שמדובר בהפך בדיוק: אותו טקסט מלא בהסברים – ואיסורים – על מה יש לעשות ואיך. זה לא רק ספר המעודד הנאה ממין (אם כי גם זה – העונג המיני אינו נחשב בעיני ההודים הקדומים כרע, וזה כבר שיפור לעומת כל מני בני-מערב, מאוגוסטינוס דרך הרמב"ם ועד ממשיכיהם בימינו), אלא בראש ובראשונה מדריך המנסה להכניס חוק וסדר אל תוך התחום החמקמק והחלקלק של המיניות. למעשה, שני הקצוות של הטיפול החברתי במין, היינו הסגפנות וההמנעות ממין של הנזירים מצד אחד, והקטלוג והמשטור של המין על ידי הקאמה סוטרה (או בהלכות הטהרה והנידה ביהדות) מצד שני, הם שני צדדים של אותו יצר קפוץ להשגת שליטה עצמית: בשניהם בסופו של דבר מדובר בניסיון להתמודד עם המין בצורה רציונלית, ולשלוט בו. האופצייה הראשונה נואשת מראש ומוותרת על הכל, השנייה חושבת שלמאבק יש סיכוי ולצורך כך מנחיתה חוקים והלכות.

ומה בנוגע לאוננות? לכאורה, בעינוג העצמי בעיית השליטה נפתרה: כאן זה רק אנחנו עם עצמנו. מדוע, אם כן, ההתעסקות האובססיבית עם המעשה הזה? ברור לכל המעלעל בספרי הלכה שלא מדובר כאן בעוד עבירה מן המניין, בחטא נוסף שעל אף שיש כמובן להימנע ממנו, זה לא סוף העולם אם נופלים וחוטאים בו. הרי אפילו האיסור על גנבה למשל, שהוא כמובן אחד מעשרת הדיברות, זכה לפחות התייחסות, וודאי שעורר פחות אימה. כי כשהדברים מגיעים לאוננות ברור שמדובר בלא פחות מפשע חמור כנגד השמיים, בקטסטרופה בעלת מימדים קוסמיים, במגה-פיגוע בלבו של האל עצמו.

אז איך קורה שדורות של רבנים, כמרים וסמכויות דתיות אחרות מקדישים כל כך הרבה זמן למלחמה (האבודה מראש כמובן) להדביר את המנהג הבסך הכל די מינורי הזה? מישהו מסוגל להעלות על דעתו את הסיבה שבעטיה ספר הזוהר כותב שעל החטא הזה לא תיתכן תשובה, שבגללה ה"שולחן ערוך" מגדיר אותו כעבירה החמורה ביותר בתורה? ולמה כותב הרב אבינר שבמלחמה נגד האוננות "מתקדש שמו [של הקב"ה] בעולם"?!? ואיך יכול להיות שבכתבים נוצריים רבים האוננות מוגדרת כחטא עצום שהוא "בניגוד לדרך הטבע" (שטות מוחלטת, כידוע לכל בעל כלב)? מה יכולה להיות הסיבה לטירוף הזה?

השאלה היא בעצם זו: מדוע במקום להיות סעיף קטן וצדדי במערך הכללי של ההתייחסות הדתית למין, האוננות מודגשת כאיזה שיא של תועבה ורשע? לדעתי העניין שוב קשור לשליטה, אבל בוורייציה מעניינת, ומתוך התגלגלות האיסור הזה ניתן אולי ללמוד על כך.

דרישה לשליטה אבסולוטית

זנות היא אולי המקצוע העתיק בעולם, אבל אוננות קדמה לה כתחביב הקדום ביותר. בתרבות היוונית והרומית אוננות לא נחשבה לחטא, אלא להיפטרות טבעית מעודף (של זרע). כדרכם, הדגישו היוונים את הצורך במתינות ובשליטה עצמית, אבל בזמן ובמקום המתאימים ודאי שניתן, ואף רצוי, לאונן. גלנוס למשל, הרופא היווני המפורסם שכתביו השפיעו לאורך כל ימי הביניים, ראה את הזרע כ"ליחה", כלומר כאחד מהנוזלים עליהם מושתתים החיים. מכיוון שאיזון בין הליחות היה המתכון לבריאות, ברור שאם מצטבר עודף זרע יש לפלוט אותו במהרה.

התפיסה של המעשה כדבר שלילי מבחינה מהותית צמחה במערב יחד עם הדתות המונותאיסטיות: פתאום לאונן היה פשוט אסור. בדתות אלו התחדדה סוגיית השליטה העצמית, ועברה מלהיות המלצה שמבוססת על הגיון של מתינות ואיזון לציווי מוחלט המושטת על בינאריות של חטא מול קודש, טומאה מול טהרה. לדעתי הסיבה לכך היא פשוטה: היהדות והנצרות, שראו את העולם כולו כנתון לשליטתו המוחלטת של האל, ביקשו ממאמיניהם שישלטו באופן מוחלט בעולמם הפרטי, כלומר בגופם. האבסולוטיות של שלטון האל המונותאיסטי דורשת, בתחום זה כמו באחרים, אבסולוטיות גם מצד מאמיניו.

האבר הקדוש ההוא

כך אנחנו מוצאים אמרות חריפות מאוד על אוננות כבר בתלמוד (נידה, י"ג), והמוציא זרע לבטלה (בכוונה) נחשב לרוצח ולעובד עבודה זרה. יש מבין חז"ל הגורסים שעליו להיות מנודה וחכם אחד אף קובע כי הוא חייב מיתה! יחד עם זאת, למימדים הגדולים (והמופרכים) ביותר הגיע העניין בקבלה (כלומר החל מהמאה ה- 13), בעיקר בספר הזוהר ובקבלת האר"י.

כידוע, הקבלה רואה את האדם כמיקרוקוסמוס המשקף בזעיר אנפין את עולם האלוהות. פירושו של דבר הוא שהיהודי על פני האדמה דומה בנפשו וגופו למבנה האלוהי השמימי, כאשר גופו של האל הוא מערך של ספירות, שבהן יורד השפע האלוהי מתוך האחדות אל הריבוי. הקשר ההדוק בין היהודי לאל בא לידי ביטוי בכך שכל מצווה שהוא מקיים על פני הארץ משפיעה על ההיכלות השמימיים, ומניעה תהליכים אלוהיים חובקי-עולמות – זו הסיבה, למשל, שתפילות משפיעות על האל, וכך ניתן גם להביא לתיקון עולם על ידי קיום מצוות. אך כמובן, אם אפשר לתקן הרי שאפשר גם לקלקל, וברור מכך שכל חטא שהוא עושה מתגלגל לכדי קטסטרופה כלל-קוסמית.

ר' משה די ליאון למשל, מקובל גדול שחי במאה ה- 13 ומהבכירים שבמחברי ספר הזוהר, קובע ב"ספר הרימון" כי יש לשמור היטב על "האבר הקדוש ההוא" שכן "האדם הוא דוגמת האלוהי[ם]", ועל כן ברור ששימוש לא טהור באיבר הזכרי משפיע על האיבר האלוהי (שהוא, אגב, ספירת יסוד). בספר "משכן העדות" הוא כותב על כך ש"המוציא זרע לבטלה הוא נותן כח ועזר לצד אל אחר […] ובסיבה זאת מתפשטת הטומאה ומתארכת לעולם."

המאונן, אם כן, נותן כוח ל"צד אל אחר", שהוא כמובן ה"סטרא אחרא", כלומר הצד השני, הטמא, של המערכת הקוסמית. מפני ההקבלה בין האדם (הזכר) לאל, קיימת גם הקבלה בין מעשי היצירה של האל לאלו של האדם: כפי שהשפע האלוהי יורד דרך הספירות אל כנסת ישראל (הנקבית), כך השפע האנושי הוא הזרע שמפרה את הנקבה. הבעיה באוננות היא שנקבה אַיִן. יחד עם זאת אותו שפע אינו יוצא לריק, אלא מתחבר לכוחות טומאה, כלומר לשדים ורוחות של הסטרא אחרא. ר' יוסף הבא משושן, אחד מחבורת מחברי ספר הזוהר, כותב למשל (ספר טעמי מצוות, מצווה מ'):

סביב עטרה של ברית י' [כלומר סביב איבר המין הזכרי – ת.פ.] כיתות של מלאכי חבלה שהולכים לקטרג ולהוציא ש"ז [שכבת זרע] לבטלה, וכשיוצא אותו ש"ז באים ומתעטפים בו ונברא בו שד אחד

כלומר הזרע היוצא באוננות מביא ליצירת שדים (אמונה, אגב, שהיתה מקובלת גם בהודו עוד לפני הספירה).

הבריאה כהוצאת זרע אלוהית

אבל השיא מגיע ללא ספק עם קבלת האר"י. האר"י, שפיתח את תורתו בצפת במאה השש-עשרה, הרחיב את אותה הקבלה בין האל לאדם. למעשה יש יסוד סביר להניח שכל הבריאה כולה נתפסה אצלו כהוצאת זרע אלוהית. על פי המערך המיתולוגי שיצר האר"י, האל שלח זרם של אור אל תוך חלל שהוא פינה מעצמו (על ידי "צמצום"). זהו תהליך ההאצלה הידוע, שקרס אחרי השליש הראשון. אותה קריסה ("השבירה") היא שפיזרה את ניצוצות האור (החיובי) אל בין הקליפות של הדין (השלילי), ועלינו, בני האדם, להעלות את אותם ניצוצות חזרה אל האלוהות (לפירוט מהלך הבריאה על פי הקבלה הלוריאנית).

בספר "עץ החיים" הידוע, כותב תלמידו הבכיר של האר"י, ר' חיים ויטאל על בריאת העולם, בה האל היה לבדו ולכן לא יכול היה להזדווג:

והנה הזווג הראשון שהיה בעת בריאת העולם היה ע"י נס בבחירתו יתברך וברצונו הפשוט […] ואמנם בפעם א' [=הראשונה] ובזווג א' נתעורר הזכר [כלומר אלוהים] מעצמו בלתי התעוררות הנקבה ועלה בו רצון ותאוה להזדווג אפילו שלא היה עדיין בחי[נת] מ"נ [=מיין נוקבין, שהם הנוזלים הנקביים המאפשרים את המשגל] וע"כ [=על כן] הזווג הזה הוא נעלם מאד […] כי לא היה עדיין אז נקבה נבראת בעולם וא"כ עם מי יהיה הזווג בעת שנברא העולם? לכן הזווג ראשון ההוא היה ברצון העליון מחשבה מוחא עלאה [=מוח עליון] בסוד הרצון העליון שכולא דכורא [=שכולו זכר] ואין שם היכר נקבה והבן זה." (שער ל"ט, דרוש ב')

כלומר הבריאה היתה נס, מפני שההפרייה היתה שם ללא נקבה כלל. אלא שמכאן יוצא שהבריאה היתה גם סוג של אוננות. ויטאל, בצטטו את האר"י, משווה את אסון שבירת הכלים, אותה תקלה מטאפיזית שהביאה למפלה היצירתית שבגללה העולם שלנו לא מושלם, לזרע שיצא מבין אצבעותיו של יוסף הצדיק (על פי המדרש, כאשר התאפק לא לשכב עם אשת פוטיפר – למי שרוצה, הנה הדברים. לא הבאתי אותם כי הם עמוסים בלשון קבלית מסובכת).

לא קשה להבין מכאן שהשבירה המטאפיזית היא תוצאה של הניסיון להפרות ללא נקבה, כלומר של המצוקה האלוהית בכך שהוא רצה להשפיע שפע, אבל לא היה לו על מי ולמי. במילים אחרות, הקטסטרופה הקוסמית שעומדת בבסיס חוסר השלמות של העולם היא תוצאה של ההוצאה לריק של הזרע האלוהי, שהיתה בעצם צורה של אוננות. מסתבר שכל הצרות של העולם הזה הם מפני שלאלוהים לא היתה בת זוג כאשר הוא יצר אותו – הכל בגלל האוננות!

אם מטרת כל המצוות כולן היא תיקון העולם, כעת ברור לנו מהי הבעיה: אנחנו למעשה נקראים לתקן את התוצאות הנוראיות של החטא האלוהי הקדמון. בתחום המיני התיקון הוא כמובן זיווג עם נשותינו הכשרות, שהרי בכך אנחנו מסובבים לאחור את זרם הזרע המושחת, ומשתמשים בו כדי לפרות ולרבות, כלומר להמשיך את תהליך הבריאה בצורה טובה, מאוזנת. מצד שני, אם נאונן הרי שרק שנוסיף חטא אנושי על הפקשוש האלוהי!

אוננות כבריאה עצמית

מה ניתן ללמוד מההתייחסות חסרת הפרופורציות הזאת לאוננות? איך יכול להיות שאותו מעשה אינטימי מתגדל ומתעלה למימדים מטאפיזיים חובקי-עולם? לי אין ספק שמדובר כאן באותו צורך אנושי לריבונות עצמית. באוננות המתח בו טעון המעשה המיני, בו אנחנו נאבקים עם גופנו על הריבונות, מקבל מימד מודגש, שכן כאן זה רק אנחנו (האגו) מולו (הגוף). כאן יש יותר שליטה מצדנו. דווקא משום כך האוננות נחשבת לחטא בדתות המונותאיסטיות: ראשית, משום שאנחנו יכולים (תיאורטית) להימנע ממנה; אבל שנית, וחשוב יותר: מפני שבמין אוטואירוטי אין לנו הזדמנות ממשית ללמוד עד כמה אנחנו למעשה, לעומק, לא עצמאיים. עד כמה אנחנו נמצאים תמיד בתלות הדדית עם העולם כולו, ועם בני האדם כולם. עד כמה אנחנו לעולם לא יחידים אוטונומיים הסגורים לעצמם עם עצמם. שלא כמו במשגל, באוננות אנחנו מחזקים את האשלייה שלנו בדבר עצמאותינו. האוננות היא בריאה מתוך עצמנו, של עצמנו. ובריאה כזו, גם כאשר היא נעשית על ידי אלוהים עצמו, היא בריאה בלתי מושלמת.

אותו שפע אלוהי שבורא את העולם הוא מטאפורה מיתית לתהליך בו אנחנו יוצרים את עצמנו, מתוך עצמנו. כפי שכתבתי בעבר, האוננות היא תפיסה עצמית, במלוא מובן המילה: אנחנו מדגישים ואף מכוננים את קיומנו העצמאי. במילים פשוטות: האוננות יכולה לחזק אצלנו את האשלייה של האגו (אם כי, היא גם יכולה לגלות לנו שמדובר, אחרי הכל, רק באשלייה).

כל זה לא מצדיק לדעתי את הנפח המגוחך שתופס האיסור הזה בדת, וודאי שלא מדובר ברצח. אישית אני גם לא חושב שמשום כך אסור לאונן – אני לפחות מוצא את המעשה מרגיע ומרענן. אבל כן כדאי לעשותו במודעות, ולנסות להבחין במשחקי השליטה הקטנים ששזורים בו, ב"בעלות העצמית" שאנחנו מרגישים תוך כדי, ובמשחקי המחשבות של לפני ואחרי ("כדאי?"; "לא כדאי?"; "היה כדאי?"). אחרי הכל, כפי שבריאת העולם היתה מעשה חיובי, כך גם בריאת עצמנו. עלינו רק לשים לב שהבריאה, בנו כמו בעולם, היא לא הסוף, אלא רק ההתחלה: אחריה יש לעמול ולתקן, יש להיות מודע ויש להשתלם.

[עלה בגרסה מקוצרת באנרג'י. ישנם קטעים קצרים שאולי כבר קראתם ברשימה שהקדשתי לאוננות בקבלה – עם הקוראים הקבועים של הבלוג הסליחה. לצורך הכתיבה נעזרתי במחקר חדש מאת שילה פכטר: "שמירת הברית: לתולדותיו של איסור הוצאת זרע לבטלה". דבר אחר: למי שיש כוח וסיבולת, טום קרוז מדבר בשבחי הסיינטולוגיה בוידאו חדש שהכת מנסה להעלים, והוא חלק ממסע קידום לאיזה סרט פנימי. קרוז מתגלה כפנאט דלוק עיניים, מברבר הבלים כאילו הוא נביא, לא ממש שונה ממשחקו בסרטיו. ביותר מדרך אחת, מסתבר, הוא חי בסרט. אם כבר מגה-סלב פסיכי, אני מעדיף אלפי מונים את בריטני.]

הגעגוע לשלמות מלווה אותנו כל חיינו, אבל יש רגעים קצרים בהם הוא פורץ ביתר עוז:

אדם שמח בחלקו
הרואה מראה נאה
או השומע קול ערב
בן-רגע מתמלא ערגה

את השורות האלו כתב קאלידאסה, שנחשב על ידי ההודים כגדול משוררי המסורת הקלאסית שלהם. הוא חי בתחילת המאה החמישית בצפון תת-היבשת. קאלידאסה מסביר כאן דבר חשוב ועדין מאוד: הוא מצביע על כך שגם כאשר אנחנו מרוצים, היופי מעורר בנו ערגה לא מוסברת.

האם ייתכן שאדם השמח בחלקו ירגיש בחוסר כלשהו? האין החוסר ושביעות-הרצון תרתי דסתרי? ואם כן, מהו סודו של היופי, שהוא כך מצליח לעורר בנו געגועים למשהו שלא ידענו כלל שאנחנו חסרים?

האם ייתכן שביופי יש כוח להוציא אותנו מתוך עצמנו, לערער את תבניות חיינו ולעורר בנו הכרה בהן, במוגבלות שלהן, במוגבלותו של העולם שלנו? האם מתוך הכרה זו נובע הגעגוע למה שהוא אינו מוגבל?

היופי הוא תמיד בהווה. זיכרון של דבר יפה אינו מרשים, אלא אם הזיכרון עצמו, עכשיו, יפה. אם היופי הוא חוק פרטי, כפי שאמר קאנט, אפשר שבאותה צורה פרדוקסלית הגעגוע שהיופי מעורר בנו הוא געגוע להווה? האם ייתכן וזהו געגוע לשלמות ההוויה שמתעורר על ידי השלמות שביפה? כאשר נגלה לפנינו יופי הוא מנביט בנו את זרעי הכמיהה לשלמות, למושלמות, שכן היופי הוא שגרירו של המושלם על פני האדמה. אף אפלטון רצה, על גבי נציג זה של המוחלט, להעפיל ולהגיע אל "היפה כשלעצמו", כדבריו.

לא קשה לראות כי היופי נגלה לנו כשלמות: כאשר דבר-מה יפה בעיננו פירושו של דבר שלדעתנו הוא "טוב בדיוק כפי שהוא". אדם יפה הוא "מודל", כלומר אידיאל שיש לנסות ולהידמות אליו, שכן "כך צריך להיראות". בכל הקשור לדבר היפה – "אל תשנה כלום", שכן יש בו כבר עכשיו את כל מה שצריך, וכל מה שיהיה בן אי פעם צורך – הוא מלא.

אבל היופי שניצב עכשיו מולנו אינו רק חץ המצביע לעבר משהו אחר – הוא גם אמיתי בפני עצמו, חי בפני עצמו. החפץ היפה, הניגון היפה, הרעיון היפה הינם מהותו של היופי המוחלט בזעיר אנפין. הם אינם רק בבואות שלו, או צלליות, אלא נציגים אותנטיים, בשר מבשרו (והבשר חשוב, כי בעולמנו היופי מתגלה בגופים, ולא ברוח חסרת-הצורה. התואר forma בלטינית, למשל, הוא גם "בעל צורה", וגם "יפה"). כמו היופי המוחלט, הדברים היפים יפים גם הם באופן מוחלט, אלא שהיופי שלהם מוגבל בתוך עצמם, לעצמם. בחתך הזה בין המושלם והמוחלט לחלקי והפרטי נמצא אותו מראה יפה. בדיוק משום כך דרכו אנחנו מתגעגעים לשלמות ולמושלמות בנו עצמנו, ובמציאות כולה. את זה גילה קלידאסה.

הפריצה של היופי לחיינו כעת משנה אותם, סוחפת אותם, מפתחת אותם. היופי נטען בלהט האדיר של היפה כשלעצמו ובכוחו להמיס בנו משהו: הוא ממיס את גלגלי השיניים של החיים המכאניים. החשיפה ליופי מזעזעת אותנו לרגע, ולרגע מורידה אותנו מפסי המונוטוניות. היופי מכניס צבע למציאות דהויה, או בעצם מכריח אותנו לעצור ולראות כי המציאות לא היתה אף פעם דהויה – אם רק היינו בוחנים את הדברים מקרוב, בעניין אמיתי ופליאה רעננה, היינו רואים כי הם יפים כולם.

השבירה של ההתקדמות המכאנית, השלשלתית מהעבר אל העתיד מתקיימת דרך היופי בהווה: מלאך זה נושא אותנו איתו מעלה, או במילים אחרות: מחדש אותנו. היופי מפתה אותנו לצאת מעצמנו. היופי שובר את השריון שסביבנו, קורע אותנו מתוך קליפתנו.

 

[שירו של קאלידאסה מתורגם ע"י דוד שולמן מתוך "פרקים בשירה ההודית". גרסה קצת שונה פורסמה מזמן באנרג'י]

בשנה הבאה אתחיל ללמד בתיכון. אהיה מורה לתנ"ך ותושב"ע. כבר השנה אני מלמד שני שיעורים בשבוע בתיכון בירושלים, כסטאז' (אם כי כמובן לא בימים אלו, הרי שביתה). בתור המורה היחיד (נדמה לי) מבין כותבי הבלוג חשבתי שלא אוכל להתחמק מלכתוב משהו לפרויקט, ולמרות שאין לי תזה מגובשת יותר מדי להגיש, הרשו לי להציע כמה אבחנות שעלו לי מתוך הביוגרפיה שלי.

אתחיל דווקא בסוף: אני הולך להיות מורה (גם) מתוך מה שנקרא "מניעים אידיאולוגים", אבל כשסיפרתי לפני כשנה וחצי לחברי הטוב יקי על החלטתי צחקנו יחד על כך שאהיה למעשה סוכן אלים של "המערכת", גרוע יותר מנאצי, שכן האלימות שאפעיל תהיה לא ברורה ומוחצנת, אלא מסווית ומופעלת תחת כסות של "חינוך". כך הלא למדנו באוניברסיטה.

אחזור, אם כן, לשנות האוניברסיטה שלי, ואתחיל דווקא בזה:

מורה הזן רַיאוּן ראה את פרחי האפרסק והבין. הוא אמר שיר: אני הנודד חיפשתי אחרי מורה שלושים שנה. שוב ושוב נשרו העלים, שוב ושוב לבלבו הניצנים. אך מאז שראיתי את פרחי האפרסק לא הטלתי עוד ספק.

זו אגדת הזן האהובה על יואל הופמן. הוא תרגם אותה (תרגום נהדר, לא? תרגום שמילותיו ומקצבו עצמם "אומרים שיר") והציב אותה בראש ספרו "לאן נעלמו הקולות". אני יודע שמשפטים אלה אכן אהובים עליו ביותר כי שמעתי אותו אומר זאת, ואף יותר מפעם אחת.  ב- 1997, אחרי שחזרתי מהמסע הראשון שלי בהודו, התחלתי ללמוד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ובמסגרת אותם לימודים לקחתי כמעט כל קורס שהייתי יכול עם הופמן, אז פרופסור לפילוסופיה מזרחית בחוג. שוב ושוב הוא היה חוזר לשיר הזה ומבקש מהתלמידים שיסבירו לו מה בדיוק הבין ריאון. מה הוא הבין?!?

לבד מהקורסים של יואל הופמן, אהבתי במיוחד גם קורסים שלקחתי מהחוג לחינוך, עם אילן גור-זאב, שאף הפך, ועל כך אני מוקיר לו תודה עמוקה, למעין ידיד לזמן מה. בקורסים הללו (שהיו רובם סמינרים של תואר שני) דיברנו הרבה על כמה שחינוך, כל חינוך, הוא דבר אלים. מילים כמו "נירמול" ו"שיעתוק" מילאו את חלל החדר ואת ראשי, ולמדתי לשנוא יותר מכל את "ההגיון האינסטרומנטלי" של "חרושת התרבות" שמדכא את ה"אחרוּת" שלנו בשם "ההגמוניה ההיפר-קפיטליסטית". לשם דוגמא מאותה רטוריקת פו-מו (שאני לא בהכרח שולל), הנה הפסקה הפותחת את ספרו של גור-זאב "פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל".

לידתו של ספר זה בדיאלוג ביקורתי מפרך ומתמשך שהתחיל בתקופת נעורי עת קיבלתי חינוך רוויזיוניסטי […] ולמדתי להכיר באופן בלתי ביקורתי, כי חינוך הוא אלימות יוצרת, שאין להפריד בה בין הכוח ובין האמת, בין ה"אני" לבין שלילת ה"אחר".

שתי הפסקאות הללו, שפותחות שני ספרים כל כך שונים, התחברו אצלי אז בהרמוניה מושלמת. לא היה לי ספק (ועדיין אין לי) שיש בין הרעיונות המובעים בהן קשר עמוק, וכשתי סוסות אציליות נתתי להן לשאת אותי הלאה אל שדות המרעה שלהן, וגמעתי איתן תבן מלוא האבוס: העמקתי את השכלתי בזן ובפילוסופיה פוסטמודרניסטית של החינוך.

כאמור, בדיוק חזרתי אז מהודו. שם, המסע שלי, שהחל ביומרה לחקור ולהוכיח לעצמי שכל אותן פילוסופיות מזרחיות הן בבל"ת מוחלט, נגמר באהבה רבה לאותו חלק שגיליתי (וזו כמובן ההתרשמות שלי) שאיננו בבל"ת. בקורס ויפאסנה מסויים, מתוך ספרים מסויימים, בלילה מסויים בו כרסי היתה מלאה חשיש, בטיולים בינות לפסגות ההימלאיה – בכל מני סיטואציות הרגשתי שהבנתי. טעמתי מאותה הבנה שהבין ריאון כשראה את פרחי האפרסק.

ההבנה ההיא – אם נחזור אליה, כפי שאכן ראוי, שוב ושוב – היא הבנה שכמובן אינה ניתנת להבעה במילים. היא הבנה קיומית, מעין תפיסה חדשה-ישנה של העולם והקיום והחיים. מכיוון שהיא איננה ניתנת להבעה במילים, מכיוון שהיא כאילו מתחתיהן או ראשונית להן, הרגשתי שהיא קשורה לאותו מצב טהור ותמים שבו נמצא הילד לפני שהחינוך האלים אונס אותו לתוך תבניות מחשבה מסויימות. לכאורה (כזו היתה תמונת העולם שלי אז) האדם נולד טאבולה ראסה, ותהליכי החיברות הופכים אותו למה שהוא. בהפעלתם "אלימות יוצרת" (לפעמים היא מכונה "סימבולית")שכזו הם גוררים אותו, בועט ומתייפח, מהחופש הטבעי והמוחלט שהוא נחלתו המולדת, וכופים עליו זהות ומיקום וזמן, שמשעבדים אותו תחת שלשלאות חייו. אבל – וזה היה הסוד שהסתרתי מפני הפוסטמודרניסטים – לאו דווקא באופן בלתי הפיך, שכן הנה לפנינו אותו ריאון (וכמוהו רבים אחרים), שהצליח לכאורה לשבר את קירות תא הכלא ולצאת שוב לחופשי. גם אחרי הנפילה בעקבות אכילת פרי עץ הדעת אפשר לשוב ולחזור לגן העדן האבוד, ומהמערה של אפלטון ניתן להיחלץ ולהביט באור.

פוקו היה הגיבור שלי אז, ותפיסת ה"עוצמה" שהוא הגה נראתה לי מבריקה: החברה כולה מכוננת משדות של כוח, כמעין "מטריקס" שבתוכו אנחנו חיים וממנו אף אנחנו מכוננים. אין טוב ורע אובייקטיבים, כי כל תופעה בעולם היא ממילא תוצר אלים של חרושת התרבות. על כן כל שאיפה לחופש שיבוא בתוך עולם התופעות (בגן עדן שמימי, על ידי אקסטאזה מינית, אחרי מהפכה פוליטית כלשהי) היא רק שכלול מתוחכם של מערך העוצמה, שמנתב את הכמיהה שלנו לחופש לתוך שדות אחרים, ולא פחות דכאניים, של שעבוד.

שלא כמו בסרט, אצל פוקו אין מציאות אחרת ("ציון"), אמיתית וחופשית, שאליה ניתן להתעורר, אבל בנוגע לזה, כאמור, לא הסכמתי איתו: לי היתה מציאות אחרת, מציאות אבסולוטית ונצחית, שהיתה מעל ומעבר לעולם הכוח הדקאני. כמובן, אותה מציאות איננה (כמו בסרט, או במני דתות ואידיאולוגיות) עולם המאוכלס בתופעות וזמנים – לא לא, היא מציאות מוחלטת, ריק טהור, אַיִן אינסופי. זו בדיוק הסיבה שהיא איננה תוצר תרבותי – הלא התרבות היא תוצר שלה! פוקו המסכן, חשבתי לעצמי, הוא ראה רק את הצד השטני של הקיום; אם רק היה נחשף לאלוהות שמתוכה עולה אותו קיום אולי לא היה כל כך עצוב ופסימי.

אפשר לומר שהלך הרוח שלי אז, גם אם הייתי מכחיש נמרצות, היה גנוסטי למדי. העולם נראה לי תפל, אם לא ממש רע, אל מול האין המוחלט שמתחתיו. לחזור אל האין רציתי, ובוודאי שכל התבוססות ביש נראתה לי חסרת טעם. הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית, אותה גמעתי בשקיקה, נראתה לי אז כרנסנס גנוסטי במערב, אף אם ההוגים עצמם (כמו חיילי האימפריה הרומית בברית-החדשה) לא מבינים את אשר הם עושים כאשר הם מפרקים לגורמים את העולם: הם חושבים שהם מביאים לחורבנו, אבל למעשה הם יהיו עדים לתחייתו הניסית, לא עוד כעולם ארצי כי אם כאין המבהיק בשמי הנצח. בכך שהם אינם יודעים את אותה מציאות מוחלטת, אין להם אלא להסיק שאנחנו כלואים לנצח במערה האפלטונית, אך לא היא, ואפלטון עצמו היה יכול להראות להם את האור לו רק היו קוראים אותו נכונה.

החזרה

הרבה גלים נשברו מאז בשבילי על חופי "הים של היפה", אך כדי לא להלאות את קוראיי האתיאיסטים לא אאריך כתוב על התמורות הנפשיות והתיאולוגיות שעברתי, ואגש כמעט מיד אל ההשלכות שלהן לגבי חינוך. אומר רק שהבנתי שני דברים חשובים: ראשית שהאין איננו, בסופו של דבר, שונה מהיש, ולכן העדפת הראשון על חשבון האחרון מביאה לאותה אומללות שבהעדפה ההפוכה (כזכור ממקרה פוקו); ושנית, שהקיום עצמו, על כל תופעותיו, הוא בבסיסו טוב.

במילים חילוניות אפשר לומר שהבנתי יותר לא רק את הצורך, אלא את החדווה שבבניית העולם. כלומר כיום לעניות דעתי הפעלת אותה "אלימות יוצרת" היא לרוב לא רק הכרח, אלא דבר משמח. בנוגע לחינוך אני חושב היום שיש צורך גדול (שלא לומר גבוה) בעיצוב הכרתו של הילד, ולהפך: שהשארת תודעתו עד כמה שאפשר במצב פרמורדיאלי (ואינפנטילי) של טאבולה ראסה לא רק שאיננה עושה עמו חסד, אלא שהיא חוסר אחריות שיוביל אותו לחיים של סבל.

כמובן, גם כאן יש עניין של מידה ואיזון, וודאי שבין חוסר החינוך והצבת הגבולות שמאפיין הרבה מהמשפחות החילוניות היום, לבין האינדוקטרינציה הברוטלית של כל חינוך דתי פנאטי או אידיאולוגי קיצוני חייבים למצוא נקודת ביניים (שלעניות דעתי קרובה יותר לקוטב החילוני), אבל אין לי ספק, כאמור, שמידה מסויימת של "אלימות יוצרת" היא בלתי נמנעת אם ברצוננו ליצור בני אדם (וככאלה, מאושרים).

כי המיסטיקה של הגנוסטים (וחלקים מדתות המזרח), והפילוסופיה של ההוגים הפוסטמודרניסטים (בחלקם), למרות שהיא נושאת זרע אמת בקרבה, לא מאפשרת לאמת הזאת לפרוח, שכן היא מתעקשת להעדיף את חולות המדבר הנודדים ובלבד שלא תתאכזר לכלוא ולהגביל את הזרע בעציץ קטן ומוגדר. במילים פחות מטאפוריות: השאיפה לאַיִן היא חשובה, אבל היא צריכה להישאר ברקע עד לזמן שבו אנחנו כבר גדולים, מגובשים ומלאים ביש. טעיתי כשחשבתי שמתוך ההרס המוחלט תבוא הישועה: אין צורך להחריב עולם ישן עדי יסוד כדי להביא את הגאולה. יש צורך רק לראות אותו בכל רגע כעולם חדש.

היו לרגע קורבנות האלימות היוצרת

הביטו באיור הזה:

אני מקווה שאתם לא רואים בו שום דבר מוגדר. מי שרואה בו דמות מסויימת כבר ברא בו עולם מתוך האין. מי שלא, עומד לעבור אונס תודעתי ברגע שהוא יקליק כאן, שכן בו ברגע שתתגלה לפניו הדמות שבאיור, ומרגע זה הוא לעולם לא יוכל לראות את התוהו ובוהו שהוא מצא בו קודם. הכרתו תינעל לנצח על אותה אפשרות אחד, והפוטנציאל האינסופי של האין יצטמצם לכדי "משהו" אחד ויחיד. במילים פשוטות: ברגע שראיתם את הכלב לא תוכלו לא לראות אותו.

השאלה היא כמובן האם עלינו אכן לשאוף, כמו הגנוסטים, למצב שבו אותה דמות תפורק חזרה למרכיביה (ומרכיביה למרכיביהם, וכך הלאה עד לאיון מוחלט של כל דבר באשר הוא דבר – ואם כן, שאלו את עצמכם למה היה לכם כל כך חשוב לראות מלכתחילה באותו איור את הדמות), או האם יש, ראשית, ערך בבניית דמות מסויימת, ושנית, אפשרות לתפוס את אותה הדמות על רקע התוהו שממנו היא באה. אני מציע את האפשרות השנייה כנכונה, והייתי מגדיר חינוך טוב ככזה שראשית מחבר לנו בין הנקודות ובונה לנו מהן את העולם, ושאחרי זה גם לא שוכח להראות לנו איך בעצם העולם בנוי מנקודות – כלומר שתשתיתו של העולם היא אין.

החינוך הטוב אם כן תומן בחובו מהלך דיאלקטי של בנייה ופירוק, כאשר הפירוק מוצב בצורה אינהרנטית, וכחלק בלתי נפרד, מכל תהליך של בנייה. העניין הוא שבשביל אותו מהלך של פירוק אין כל צורך ממש לפרק את העולם לנקודות, גם לא מבחינה רעיונית. זה יהיה דומה לתלישת עלי הכותרת מפרח כדי להבין שהיופי שלו אכן מורכב (גם) מהן. יש צורך במשהו עדיו הרבה יותר, משהו שלא מוותר על העולם ולא בורח ממנו, משהו שלא עושה אידיאליזציה מאותו מצב של תמימות ראשונית או תוהו קדמון, ולא רואה בעולם רק ממלכה של כוח או רוע, רק מערך של שדות-שיח דכאניים. יש צורך לזהות את האין בכל דמות, ולזהות שהדמויות אינן נפרדות מהאין. יש צורך בפניה אל אותה הבנה שהבין ריאון אל מול פריחת האפרסק.

אפילוג

שנים אחרי המסע הראשון שלי בהודו נזכרתי בשיחה שהיתה לי שם לקראת סופו עם מטיילת אחת, אירופאית, שתוך כדי טיול כתבה את התזה שלה. היא חקרה כל מני מחפשים רוחניים, וראיינה אותי במסגרת הזאת. אני הרציתי לה בלהט על כל מני חוויות מיסטיות אחדותיות ועל כמה שחשוב להבין שהכל אחד ושאין למעשה שום משמעות לעולם. סיפרתי לה על איך חוויות כאלה קורות לא רק למני יוגים בהימלאיה, אלא לכל מני אנשים בכל מני סיטואציות: הרבה פעמים זה קורה לספורטאים. למשל, אמרתי, כל מני כדורגלנים שתוך כדי הריצה על המגרש מרגישים פתאום שהם "כל המשחק", או "המשחק עצמו" ומאבדים את זהותם האינדבידואלית. בשביל זה יש לשכוח את כל החוקים, הטפתי לה. אבל, היא אמרה, אותו שחקן שאיבד את עצמו והפך למשחק כולו, הרי הוא עדיין יודע לאיזה כיוון לבעוט, לא?

היא צדקה כמובן: לא צריך לשבור את הכלים ולשכוח את הכללים. צריך רק לראות אותם בקונטקסט הנכון שלהם, כחלק אורגני של המשחק האחד הגדול.

 

[נכתב, כאמור, עבור הבלוג, שהוא כמובן מגזין תרבות, "הסיפור האמיתי והמזעזע של…"]