התאבדות היא לכאורה המעשה הפרטי ביותר, בו אנו מחליטים בינינו לבין עצמנו, בשביל עצמנו, על עצמנו. והנה לאורך ההיסטוריה אנחנו עדים לא פעם לקבוצות שנטלו את חייהן בידיהן במשותף ואשר שמו קץ קולקטיבי לקיומן. ומשום מה, בעוד ההתאבדות של היחיד נתפסת כמעשה שלילי, אפילו מביש, התאבדות קבוצתית זוכה פעמים רבות להוקרה ולהלל, אפילו (כמו במקרה מצדה) להיזכר כמעשה מופתי של גבורה שיש ללמוד ממנו לקח נצחי. ההבדל לכאורה הוא שהיחיד מתאבד מתוך קושי פרטי בחייו, והקבוצה כתוצאה ממשבר אידיאולוגי-פוליטי כללי – ובשביל אידיאולוגיה מותר למות. אבל לא כל ההתאבדויות הקולקטיביות נזכרות לטובה. דווקא הגדולה שבהן נחשבת לטרגדיה, אם לא ממש פשע.

כת "מקדש העם" של ג'ים ג'ונס הצליחה לשבור כמה וכמה שיאים בתקופתה: הם היו חלוצים של סובלנות גזעית ומגדרית, הם כנראה היו הנוצרים הקומוניסטים היחידים בעולם, הם חיו חיי שיתוף מלאים בארה"ב של שנות השבעים, וכמו שחיו כך גם מתו, במה שייתכן והיא ההתאבדות הקולקטיבית הגדולה בהיסטוריה.

ג'ים ג'ונס נולד למשפחה ענייה ודיספונקציונלית ב- 1931, זמן השפל הגדול בארה"ב. הוא גדל באינדיאנה, ומילדות גילה עניין בדת. בגיל 23 הוזמן להיות מטיף בכנסייה הפנטקוסטלית, והתגלה כנואם מוכשר וכריזמטי. הוא משך חברים חדשים לכנסייה, אבל כאשר הממונים עליו גילו שבין אלה נמצאים שחורים הוא התבקש לשנות את המסר שלו, שכלל שוויון בין גזעי. ג'ונס בחר לא להתפשר ופרש מהכנסייה. ב- 1955 הקים את "מקדש העם", תנועה נוצרית ששמה בלבה את הדאגה לנדכאים ולעניים שבחברה, והטיפה לשוויון ואחווה בין כל בני האדם ללא הבדל גזע, מין או נטייה מינית. הוא ואשתו אימצו ילד שחור ושני ילדים אסייתים וגידלו אותם לצד בנם הביולוגי. בינתיים הוא גם הוסמך לכמורה.

באותה תקופה באינדיאנה פעילותו השיוויונית היתה לא פחות ממהפכה, והוא נתקל בהתנגדות רבה. כדי לבנות את קהילתם במקום יותר שקט וסובלני עברו ב- 1965 ג'ונס וכשמונים חברי כנסייתו לצפון קליפורניה. שם הם חיו חיי שיתוף ואחווה, ובכל קיץ היו יוצאים למסע אוטובוסים ברחבי ארה"ב, מפיצים את הבשורה שנשאו ומשכנעים אנשים להצטרף לכנסייה ולחיות עמם.

ב- 1971 כבר היו בקהילה אלפי חברים. הם נכנסו לשכונות מצוקה, הציעו שירותים נחוצים, כגון מעונות יום לתינוקות וגני ילדים, בחינם, והיוו גורם כה חיובי בסביבה, עד שפוליטיקאים החלו לחזר אחרי ג'ונס ולבקש את תמיכתו הפומבית. חברי הקהילה עצמם מצאו בה לא רק בית פיזי, אלא מעון אידיאולוגי וכר משותף לגידול תקוותיהם לעולם טוב יותר. רבים מהם הרגישו כי הם חיל החלוץ של חברה צודקת המבוססת על עקרונות מקודשים.

"מקדש העם" התנהל כמעין אגודה שיטופית או קיבוץ עירוני: החברים התבקשו לתת את כל רכושם לקופה המשותפת ובתמורה לקבל תנאי מחייה ושירותים הכרחיים למשך כל חייהם. בנוסף לעבודתם המקורית הם עבדו כמעט מסביב לשעון בניהול השוטף ובפרסום הקהילה – המוטיבציה היתה גבוהה ואנשים התחרו ביניהם מי מקדיש את חייו בצורה מוחלטת יותר למען המטרה.

ההטרוסקסואל היחיד בעולם

גם להומוסקסואלים היה מקום שמור בכנסייה של ג'ונס, והם התקבלו בברכה ובראייה שוויונית וחיו בזוגיות גלויה לכל, דבר שכמובן כלל אינו מובן מאליו, בוודאי לפני ארבעים שנה. אולם מגמה זאת התבססה לא רק על אידאולוגיית האחווה הכלל אנושית של הקהילה – מסתבר שלג'ונס היתה תיאוריה מקורית מאוד על מיניות: הוא קבע שכולם הומוסקסואלים. כן: כולם עליזים, להיות הומו זה הדבר הכי טבעי בעולם, ואם אתה חושב שאתה הטרוסקסואל אתה מסתיר את האמת. חמור מכך: אם אתה מקיים יחסי מין הטרוסקסואלים זה בגלל שאתה אנוכי ואתה מוציא אנרגיה על חשבון פעילותך בכנסייה. כי כולם הומואים. אה כן, חוץ ממנו: ג'ונס הכריז על עצמו כהטרוסקסואל היחיד בעולם. אבל באופן מוזר ההטרוסקסואליות שלו לא הפריעה לו לשגל גברים רבים בקהילה – באחת הישיבות הועלתה אף הצעה שכל חבר יבצע חוקן לפני ביקור של המנהיג האהוב.

מצד שני, הכומר הכריזמטי נהג גם לשכב עם נשות הקהילה, ובכלל זה נשים נשואות. הוא כנראה לא ראה בזוגיות דבר מקודש, וייתכן, כך מסבירים חוקרי הכת, שעל ידי עידוד חוסר נאמנות בין זוגות, עודד ג'ונס את הנאמנות אליו, ואליו בלבד.

ג'ונס צבר את כוחו וחסידיו תוך הסתמכות על התנ"ך, ובעיקר על הברית החדשה. כישו בן זמננו הוא יצא לרפא את החולים, לתמוך בחלשים ולייסד קהילה קדושה בה כולם שווים בפני האל. עם השנים, ובעיקר עם המעבר לג'ונסטאון בגוּיָנָה (ראו להלן), הוא שינה את טעמו: פתאום הוא גילה שהתנ"ך לא רק מלא בסתירות עצמיות, אלא גם תומך בעבדות ואף ברצח של מי שהאל אינו חפץ ביקרו. אז הוא אימץ את המניפסט הקומוניסטי ואת "פראבדה" כמקור לתורתו השוויונית, ואף היה בקשרים עם ברה"מ. יחד עם זאת, הוא לא הפסיק לטעון שהתנ"ך מאשר את מפעל "מקדש העם" ומראה בברור שהוא, ג'ונס, נביא אמת.

גם סגנון פעילותו של ג'ונס היה כשל מטיף נוצרי: כאשר נשא את נאומיו מול הקהילה היה מתלבש בגלימות ומנופף בתנ"ך. ג'ונס אף נהג לבצע ניסים של ריפוי בבני הקהילה: הוא היה מצווה על בעלי משקפיים לראות בלעדיהן, טוען שהוא מרפא אנשים ממכאובים ומחלות שונות, ובאופן כללי מביא את קהילתו לאקסטאזה של שאגות הללויה בעוד הוא מנצח על הפסטיבל הססגוני שכלל שירה, ריקודים, צחוק ובכי. רבים מחברי הקהילה האמינו שריפא אותם מסרטן, שהציל אותם מתאונות דרכים ובלעדיו אין להם סיכוי לאושר. הניסים שעשה, אגב, התגלו מאוחר יותר כתרמיות ואלו שריפא לעיני כולם היו משתפי פעולה ששתל בקהל.

אבל המניפולציות של ג'ונס לא נגמרו בכמה ניסים מפוברקים. ככל שעברו השנים דאג ג'ונס לשכנע את חברי הקהילה שרק הוא ייתן להם חיים טובים ושהעולם החיצוני אף פעם לא יהיה הוגן כלפיהם. הוא התבסס כשליט בלעדי החולש על כל תחומי חיי מאמיניו.

מפריחים את השממה

ב- 1974 קיבלה הקהילה בגוּיָנָה, מדינה קטנה בצפון דרום-אמריקה, חלקת אדמה גדולה להקים עליה ישוב ופרוייקט חקלאי. עד 1977 חיו במקום, שהיה נטוע בלב הג'ונגלים וניתן היה להגיע אליה רק באמצעות טיסה, כחמישים איש. באוגוסט 1977 התפרסמה ב"ניו מגזין" האמריקאי כתבה לא אוהדת על "מקדש העם". גו'נס הרגיש שהוא מאבד שליטה והחליט לסגת למעוזו בג'ונגלים, שקיבל אז את השם "ג'ונסטאון". תוך כמה חודשים נאספו כאלף איש בג'ונסטאון והחלו לחיות שם את חייהם החדשים, מקימים יחד "גן עדן עלי אדמות" ב"ארץ המובטחת".

אבל בארה"ב האמת כבר יצאה לאור: הצד החשוך והמכוער של ג'ונס התגלה, וחברים לשעבר של "מקדש העם", ובני משפחה של אלו שעברו לגוינה, הפגינו בדרישה לחקור את המתרחש שם ולאפשר למי שהיה מעוניין לחזור לארה"ב. כמובן שבקהילה לא שמעו על כך, שכן לא היה להם כל קשר עם העולם החיצוני.

בינתיים ג'ונס התחרפן והלך. הוא נהיה פרנואיד וצרך כמויות לא קטנות של סמי הרגעה. לפעמים היה מקליט את עצמו ומריץ את ההקלטה כל היום וכל הלילה במערכת הכריזה של המתחם. הקהילה עצמה הפכה, תחת הוראותיו, למערכת מרושתת של מלשנים שדיווחו לו על כל "חריגה" בדיבור או במעשה. החטא הגדול ביותר היה הרצון לעזוב (בשביל ג'ונס זו היתה "בגידה" ו"חילול השם"), והעונש, אחרי משפט פומבי והבעת חרטה מול הקהילה, היה בדרך כלל מכות.

Suicide is painless

הפיצוץ הבלתי נמנע הגיע עם ביקורו של חבר הקונגרס ליאו ראיין. ראיין החליט לבדוק מה בדיוק קורה בכפר המבודד וב- 17 לנובמבר 1978, מלווה בקבוצת עיתונאים, נחת על מסלול ההמראה הקטן של ג'ונסטאון. בביקורו הוא פגש אנשים רבים שהעידו בהתלהבות כי הם מאוד מרוצים מחייהם, ושג'ונסטאון הוא הדבר הטוב ביותר שקרה להם. יחד עם זאת הוא נפגש גם עם כאלה שעבורם ג'ונסטאון היתה סיוט: כמה מחברי הכת טמנו בידיו של ראיין פתקים בהם הם מבקשים את עזרתו (הסודית כמובן) לעזוב את המקום.

הבלגן התחיל בבוקר ה- 18 לחודש. אז נפגש ראיין בסתר עם קבוצת אנשים שרצו לעזוב במטוס יחד איתו. אחר הצהריים הם נעו לכיוון המטוס, ואז כל השדים פרצו החוצה: עוד ועוד אנשים ביקשו לעזוב יחד איתם וג'ונס החל להתחנן: "אתם לא יכולים לעזוב! אתם האנשים שלי!". למרות זאת עלו הקבוצה של ראיין ופורשי הכת על רכבים ונעו לכיוון מסלול ההמראה. כאשר הגיעו והחלו לעלות אל המטוס הגיע למקום טרקטור שנשא עגלה. מתוך העגלה קפצו חמושים שפתחו באש והרגו את ראיין, את הפורשים וכמה עיתונאים.

בינתיים כינס ג'ונס את הקהילה כולה והחל לשאת נאום בו שהיה למעשה הספד ל"מקדש העם". הוא הודיע שחבר הקונגרס הומת, ושלמעשה זה סופה של הקהילה שלהם משום שבמהרה יגיעו סוכנים פדרלים שיצנחו ממטוסים, יטבחו בהם ויענו את ילדיהם. הוא הדגיש שהמוצא היחיד שנשאר להם הוא מוות. בנאום שנשא (שהוקלט – לתיעוד באמת מצמרר ראו חלק א' וחלק ב') ציין ג'ונס שהוא מדבר אליהם הפעם לא כראש הקהילה אלא כנביא. הוא דיבר על איך שהקריב את עצמו למענם, איך ש"מת כל יום בשביל השלווה שלהם", ודיבר על בגידה שכביכול הם נבגדו (בדברים אלו הוא הידהד באוזני מאמיניו, במודע או שלא במודע, את האמונה הנוצרית בדבר קרבנו של ישו למען האנושות ואת הבגידה בו על ידי יהודה איש קריות). הוא טען שלחיים של אנשי הקהילה ממילא אין משמעות בלעדיו (וזכה לתשועות) ושהוא הדבר הכי טוב קרה להם. כמה מחברי הקהילה התנגדו והעלו תמיהות למה כולם חייבים למות, אבל הם הושתקו במהרה – לא על ידי ג'ונס – אלא על ידי חברייהם שטענו שיש לשמוח על הזכות הזאת למות ביחד ולהודות ל"אבא" (ג'ונס) שהביאם עד הלום. בסוף דבריו הוא מגדיר את מה שהם עושים "התאבדות מהפכנית" ש"יוצאת כנגד תנאי העולם הבלתי אנושיים".

לאחר דברים אלו הועמדה בחוץ חבית פח מלאה במיץ מלאכותי שלתוכו הוכנסו מנות ציאניד ווָאליום. האנשים נעמדו בשורות, ואחרי שנתנו לילדיהם לשתות הם שתו בעצמם. המוות היה מהיר ותוך כמה דקות משפחות שלמות שכבו חבוקות על האדמה, ללא רוח חיים. ג'ונס עצמו מת מיריה בראשו. בסך הכל 909 איש התאבדו וחמישה ברחו לג'ונגל ושרדו. לסוכנים הפדרלים נותר רק לפנות את הגופות.

האם זו אכן היתה התאבדות המונית? הילדים בברור לא התאבדו, הם היו צעירים מדי והושקו רעל על ידי הוריהם. זקנים רבים קיבלו זריקות רעל בעודם ישנים. אבל כמה מאות מבוגרים אכן נטלו את חייהם ביודעין, ואני חושב שלא יהיה זה נכון, או הוגן, לומר שהם עשו זאת רק מתוך טירוף או שטיפת מוח. אי אפשר להאשים את ג'ים ג'ונס לבדו ברצח של 900 איש, ונראה שהטרגדיה הזו היא מעשה משותף של קהילת מאמינים מאוחדת. גם אם ג'ונס בברור היה חולה בנפשו, וגם אם לא היה שום איום אמיתי על חייהם מחוץ לקהילה, קל מדי יהיה לראות את אנשי "מקדש העם" כחברי כת הזויים. מי שיראה סרטונים שצילמו במקום יראה אנשים שמחים שחיים יחדיו באחווה. בשבילם ההתאבדות היתה הדרך היחידה להמשיך את פעילותם האידיולוגית. הם חשו מאויימים על ידי העולם ורצו למות יחד, כקהילה השומרת על עקרונותיה – במקומות וזמנים אחרים, להבדיל, האם לא כינו פעולה כזאת "קידוש השם"? יותר מאשר סיפור של שטיפת מוח, זהו לדעתי סיפור על כוחם של אידיאלים ושל אמונה עיוורת, כוחה של ההקרבה האנושית, שבמקרים רבים סוללת את הדרך לא לגן עדן אלא הישר בכיוון ההפוך.

הנה סרטון עם תמונות של ג'ונסטאון ופס קול משובח:

סרט מצויין שהופק לאחרונה על הפרשה ישודר ביום ד', 16/5, 21:50 בערוץ 8. הנה טריילר:

ועוד טריילר:

[לגרסת אנרג'י של המאמר; לסיכום טוב של הפרשה; אתר מצויין המוקדש לחקר הכת ומכיל מאמרים רבים; למאמר על התאבדותה של כת Heaven's Gate; מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]

היום התפרסם במוסף הארץ מאמר שלי של ד"ר סוזן בלקמור, מי שלדעתי היא אחד האנשים המעניינים על פני האדמה כיום, וכנראה גם מהחכמים שבהם. בלקמור, כפי שתראו במאמר, החלה את דרכה באוקספורד כחוקרת תופעות פאראפסיכולוגיות, המשיכה כאחת ההוגות החלוציות של תורת המימטיקה, וכיום היא עוסקת בחקר התודעה (או ההכרה, תלוי איך נרצה לתרגם "consciousness") האנושית. מה שאני מאוד אוהב ומעריך אצלה הוא חוסר הפער בין המחקר שלה לחייה: היא חוקרת את מה שהיא מתעניינת בו, את מה שבוער בה, ואת מסקנותיה מהמחקר היא מיישמת בחייה. למעשה קשה להבדיל בין המחקר לחייה הפרטיים: כחוקרת תודעה היא נטלה מספר רב של סמים ממספר רב של סוגים, והיא גם מתרגלת מדיטציית זן כבר יותר מעשרים שנה.

המאמר הזה התחיל כחקירה שלי לגבי המימטיקה, בנסיון להבין את תפיסת העצמיות שלה (על פיה ה"אני" הוא אשלייה שנוצרת למען שמירתם והפצתם של רעיונות, ואין לו מהות קבועה או יציבה). אחרי קריאת ספרה של בלקמור The Meme Machine היה ברור לי שאכתוב עליה מאמר, אבל כשהגעתי לאתר שלה וראיתי איזה שפע של חומר, צבע ותחומי עניין הרגשתי שלא יהיה די במאמר קצר לאנרג'י, וכתבתי משהו ארוך יותר.

לצורך המאמר ראיינתי את בלקמור דרך הדוא"ל, והיא התגלתה כאדם לא רק נחמד מאוד, אלא גם בעל ראייה רוחנית מפוקחת. אני רוצה להביא כאן קטע מחילופי הדברים בינינו – אני שואל והיא עונה בתוך שאלתי בבולד מודגש בקו תחתון (אם לא ברור על מה אנחנו מדברים – קראו את המאמר):

Don't you feel that the Gene-Meme reductionism of life is a missing some of the wonder of being (or Being)? I feel it's a bit like saying a symphony is nothing but a bunch of notes on a piece of paper. Surly it isn't just that! Yes it is – though hearing a symphony or playing it is not! What I mean to say, and allow me to get a bit personal here, is that whenever I get a glimpse of the non-selfness of myself, of the absolute spontaneity in which I (or "I"), like every other thing ("thing") just happen, I can honestly say that I feel I understand what people meant when they first used the word "God". I mean, its just wonderful! It's amazing! It's joyful! It's just SatChitAnanda! Yes, yes, yes. So for me to say that "well, it's all just a natural process of molecules and ideas getting on their evolutionary way" misses the point completely in its dryness. No no no . Why on earth do you make this peculiar and illogical leap? You have just said that you can see emptiness and it’s joyful! Isn’t that enough??? Because even if that's true in some sense, it doesn't even begin to catch the real value of it all! But (and you know this) – it cannot be caught! Once you go back into wanting “real value” you have lost it. To quote Japanese haiku master Issa: "The world of dew, is but a world of dew. And yet, and yet…" Yes. So it's just memes and genes running around. And yet, it is so much more then that! Or do you think otherwise?

אז בלקמור, כמו הבודהה (גירסת התרוואדה או הזן) לא אוהבת מטאפיזיקה ודיבורים גבוהים על זיו השכינה או התפשטות הגשמיות. היא פשוט יודעת שממילא אין מילה בעולם שתוכל לתפוס את אותה מציאות שמעבר למילים והיא מתעקשת להשאיר את העניינים כמה שיותר צמודים לקרקע הקונקרטית. כך כתבתי לה כתשובה להסתייגויות שלה שלעיל:

and I guess you're quite right that It cannot be caught, and saying it's Brahman or the Dharmakaya doesn't get us any closer to it then saying it's just genes and memes. Thanks for that.

ובכל זאת, אולי זה טיפשי, אולי זה ילדותי, אולי זה עובר את הגבול, אבל אני אוהב לחגוג את המציאות האלוהית, גודמיט, להתפלסף ולהתפייט עליה, ולא משנה לי שאי אפשר לעולם ממילא לתפוס אותה במילים. זה פשוט כל כך כיף לנסות. בלקמור, אגב, אני כמעט בטוח, מיודדת עם סטיבן בצ'לור (שפגשתי וראיינתי), עוד בודהיסט בריטי צמוד-קרקע וריק-ממטאפיזיקה. האם ייתכן שהם פשוט ממשיכים את המסורת בה פילוסופים אנגלים הם אמפריציסטים בעוד קונטיננטלים מרחפים אל האידאות הרציונליות ו/או המטאפיזיות?

בכל אופן, אני מתכוון לכתוב עוד מאמר, קצר יותר וממוקד בתפיסת העצמי על פי המימטיקה, בקרוב.

האתר של סוזן בלקמור
ראיון של בלקמור למגזין What is Enlightenment? (רובו בתשלום אבל יש חמש דקות טובות חינם)
הרצאה של בלקמור על מימטיקה

והנה המאמר שלי במוסף.

[מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]

אם המחשבה אכן יוצרת את המציאות כרצוננו הרי היינו כולנו עשירים ומאושרים, אבל מה אם המחשבה יוצרת את המציאות כרצונה, כלומר מה אם המציאות שאנחנו חיים בה אכן תלויה בצורת המחשבה שלנו, אבל צורת המחשבה שלנו בכלל לא תלויה בנו? אם זה המצב לא יעזור כמה ש"נחשוב חיובי", כי ממילא כל "חיובי" שכזה יהיה כבר מוגדר מראש על ידי מושגים וקטגוריות שלא אנחנו ביססנו. במקרה כזה צורתן של המחשבות, שנכפתה עלינו בעל כורכנו, היא שתקבע את אופי עולמנו, ואנחנו נהיה סגורים בתא-כלא מושגי: נוכל אולי להזיז ולסדר מחדש את הרהיטים המחשבתיים, אבל לא נדע על כל מציאות אחרת שאינה כלולה במסגרת המחשבתית שלנו ושנמצאת מחוץ לקירות הקונספטואלים של תאינו.

ומהו זה שמגביל מראש את צורת המחשבה הספציפית שלנו, ולכן גם את תמונת העולם שהמחשבה שלנו תאפשר לנו לפתח? השפה. שפת האם שלנו, המסויימת והשרירותית. האם אכן צורת המחשבה שלנו, כולל לקסיקון המושגים המסויים שלנו ומכלול הקטיגוריות דרכם אנחנו תופסים את המציאות, נגזרת מהשפה אותה אנו דוברים? במחצית הראשונה של המאה העשרים התפרסמה היפותזה שטוענת בדיוק כך. "היפותזת ספיר-וורף" קובעת שאופן ואופי המחשבה שלנו תלוי בשפתנו, ומכיוון שכך גם הדרך שבה אנחנו מבינים את העולם שסביבנו קשורה בקשר אמיץ לשפה השגורה בפינו.

מכאן נגזרת כמובן תמונה מאוד רלטיביסטית באשר למין האנושי: כל קבוצת אנשים שדוברת שפה מסויימת חיה למעשה בעולם קצת שונה מאחיותיה, מפני שהיא מפרשת את קלטי החושים שלה בהתאם למבנה השפה שלה ולמושגים שברשותה. במילים פשוטות: מי שדובר עברית רואה וחש עולם שונה ממי שדובר אנגלית, סינית או אמהרית. לא קשה להבין למה היפותזת וורף-ספיר נתקלה בביקורת רבה. למרות זאת היא קנתה לה קהל חסידים, והציתה את דמיונם של רבים.

מהנדסה לנהואטל

הכל התחיל כאשר בנג'מין לי וורף (1897-1941), מהנדס שהועסק על ידי חברת ביטוח, התחיל להיות מוטרד מאוד מהסתירה שהוא מצא בין הדת למדע. הוא גדל וחונך במסורת הפרוטסטנטית, והיה אדם דתי מאוד. יחד עם זאת, המחקר המדעי היה יקר ללבו והוא הרגיש שבו טמון המפתח לקידמה. וורף גרס שבבסיס המתח הקיים בין הדת למדע נמצא חוסר הבנה לשוני של הברית-החדשה, ושאם רק יבינו את הכתוב כמו שצריך הכל ייפתר. הוא למד עברית וניגש לחקור את העניין מבחינה לשונית, אבל במהרה שיטת המחקר שבתה את לבו יותר מאשר נושא המחקר: הוא התחיל להתעניין בבלשנות.

וורף החל ללמוד את השפה האצטקית ("נַהְוּאַטְל") וגילה עניין גם בהירוגליפים של המאיה. מהר מאוד הוא חלש על שדה המחקר נכון לזמנו, התכתב עם מומחים ואף הוזמן להרצות בכנסים שנגעו בדבר. הוא החל להתבלט כאיש אשכולות מוכשר, אוטודידקט שמצליח לחדש במקומות בהם אנשים מלומדים ממנו רק חזרו על דברי אחרים. ב- 1930 קיבל מלגה הגונה ויצא למקסיקו, לחקור מקרוב את השפות העתיקות של האזור, וב- 1931 יצר לראשונה קשר עם מי שהפך למורו בתחום הבלשנות, אדוארד ספיר (1884-1939). כאשר חזר ממקסיקו החל ללמוד תחת ספיר באוניברסיטת ייל, ונרשם למסלול לדוקטורט למרות שלימודיו הונעו מתוך עניין אינטלקטואלי גרידא. אותו עניין הוא אשר חשף לפניו את הגילויים שהביאו לפיתוח התיאוריה שלו.

להופי

כשחקר את שפת ההוֹפִּי (שפתם של האינדיאנים באזור אריזונה של היום) הבחין וורף בכמה הבדלים גדולים בין השפה שלהם לבין כל שפה אירופאית או שמית. ראשית, בשפת ההופי אין שמות של חומרים. בשפות המוכרות לנו קיימים שני סוגים של שמות עצם: שמות עצם של דברים (שולחן, גשר, להבה) ושמות עצם של חומרים כללים (עץ, פלדה, אנרגיה). אצל ההופי אין שמות עצם מהסוג השני, כלומר יש להם אך ורק שמות של דברים, ללא מילים לציון חומרים חסרי כמות או צורה מוגדרים. אין אצלם "אדמה", אלה יש שדה מסויים או חלקה כזו או אחרת. אין להם פשוט "מים", אלא רק מילים המציינות כמות מסוימת של מים. ובעיקר, אין להם את המילה הכללית ביותר: "חומר". אין להם סתם "stuff", אלא רק עצמים מוחשיים.

עוד הבדל מעניין שוורף מצא הוא שבעוד שאצלנו עונות השנה נחשבות שמות עצם מן המניין (אנחנו יכולים לדבר על "החורף" ולתאר אותו), בני ההופי לא מבדילים את העונה עצמה מהתופעות האקלימיות שנלוות אליה. וורף כותב ש"אין אומרים 'זהו קיץ חם' או 'הקיץ חם'; הקיץ איננו חם, הקיץ הוא רק כאשר חם, כאשר קורה חום. אין אומרים 'בקיץ הזה', אלא 'עכשיו קיץ' או 'לאחרונה קיץ'. אין אובייקטיפיקציה של תחושת ההתמשכות הסובייקטיבית" – כלומר גם כאן, ההופי לא עורכים אובייקטיפיקציה והפשטה של התחושה הפרטית שלהם: כמו שהם לא מוציאים מתוך כוס המים הפרטית שלהם את החומר "מים", הם לא הופכים את החום שהם מרגישים ל"עונה" שנמצאת לכאורה אי שם בעולם.

כמו מושג החומר, וכמו עונות השנה, אנחנו גם נוהגים לעשות אובייקטיפיקציה של הזמן, "לחפצן" את השינויים בעולם לכדי יחידות של משך: יש לנו "שעות" ו"דקות", ואנחנו גם מחלקים את היחידות האלה בין שלושה "זמנים": "עבר", "הווה" ו"עתיד". ההופי לא נוהגים לעשות כך, וזה אולי ההבדל המרכזי בין שפת ההופי לשפות האירופאיות והשמיות. אצל ההופי, ראשית, חסרה כלל המילה "זמן": בשביל ההופי הזמן איננו איכות חיצונית שקיימת בעולם.

מכיוון שבני השבט מסוגלים לתאר באופן מדוייק, ופרגמטי, כל תופעה בדיוק כמונו, נשאלת השאלה כיצד הם בכל זאת עושים זאת. וורף מסביר שאצל ההופי היקום נחלק לא לחומר וזמן, אלא למה שניתן לכנות "צורות מיוצגות" ו"צורות מתייצגות" (Manifested Forms & Manifesting Forms). החלוקה הזאת באופן כללי היא גם החלוקה לצורות אובייקטיביות וסובייקטיביות. כפי שהוא כותב:

האובייקטיבי, או המיוצג, מורכב מכל מה שנגיש לחושים או שכבר היה נגיש לחושים – היקום הפיזי ההיסטורי. למעשה ניתן לומר שהוא מכיל את העבר וההווה שלנו, ללא כל ניסיון להבחין ביניהם, אך ללא כל מה שאנו מכנים עתיד. הסובייקטיבי, או המתייצג, מורכב מכל מה שאנו מכנים עתיד, אך לא רק מכך: הוא כולל באותה מידה, ובאופן שאינו מאפשר הבחנה, גם את כל מה שאנו מכנים מנטאלי – כל מה שמופיע או קיים בתוך הנפש (mind), או כפי שיעדיף לומר זאת הופי, בתוך הלב.

למציאות

וורף מסביר איך שהשינויים האלו במבנה השפה מגיעים בד בבד עם שינוי מהותי בתפיסת העולם. הוא היה זה שהפיץ את האגדה על מספר המילים המופרך שיש לאסקימוסים ל"שלג", מספר שכיום יכול להגיע (בסיפורים) למאות, אבל שכנראה עומד על לא יותר מתריסר. את הפלא האסקימוסי הזה שמע וורף מספיר, ששמע אותה ממורו פרנץ בועז. וורף ניסה להראות איך ריבוי המילים מאפשר לאסקימוסים לראות סוגים רבים יותר של שלג.

וורף טוען שכל שפה מחלקת באופן שונה את "השטף הקלידוסקופי של נתוני החושים": "מילים כמו 'גבעה' ו'בִּיצה' משכנעות אותנו להתייחס לשינויים מקומיים בגובה ובהרכב הקרקע כאל דברים מובחנים, כמעט כמו שולחנות וכסאות. כל שפה מבצעת את החיתוך המלאכותי הזה, של זרם הקיום הרציף, בצורה שונה" – דבר זה משפיע כמובן על אופן תפיסתנו את המציאות.

תפיסה של הזמן והחומר כישויות אמיתיות, אובייקטיביות, יכולה להסביר למה הגיוני בשבילנו שהזמן "התחיל" בנקודה מסויימת, ושמאז הוא "נמשך" מן העבר אל העתיד: כאמור, אנחנו תופסים את הזמן כזרם. לעומתו, את המציאות אנחנו תופסים כגוש של חומר. לכן גם נבין מדוע ברור לנו שבנקודה כלשהי באותו זרם של זמן (אולי בתחילתו) העולם נברא על ידי האל כאילו הוא כד שיוצר אותו כדר: ריבון עולם היה צריך "לסדר" את אותו גוש של "חומר" היולי וגולמי: להפריד בין יום ולילה, ים ליבשה וכו'. ההופי לא מסוגלים להעלות על דעתם תיאור כזה של המציאות.

תפיסה של הדברים כולם כמורכבים מ"חומר" גם מאפשרת חשיבה מדעית, כלומר ניסוי על, למשל, כוס של מים והסקת מסקנות ממנה לגבי כל גוף של מים באשר הוא שם. בני ההופי לא יכולים לקיים תהליך מחשבתי כזה של אינדוקציה, כלומר הסקת קביעה כללית מתוך מקרה פרטי. לכן מובן שלא התפתח אצלם כל סוג של מדע.

על פי וורף, אם כן, "החלל הזמן והחומר […] אינם אינטואיציות, אלא נגזרות של תרבותנו ושל שפתנו." בניגוד אלינו, כאמור, אצל ההופי אין זמן כישות חיצונית "זורמת", והעולם לא מורכב מ"חומר". העולם של ההופי (על פי וורף) דומה יותר לתהליך דינמי (אך לא מתמשך כזרם), שבו ישנם דברים פנימיים (סובייקטיבים בשפתנו), שעדיין לא קרו ואפשר לקוות שיתרחשו או שלא יתרחשו, וישנם דברים חיצוניים (אובייקטיבים) שכבר קרו או שעכשיו קורים. דבר פנימי יכול גם להפוך לחיצוני כמובן, וזה קורה כאשר רצון שלנו הופך למעשה. אז, בשפת ההופי, דבר כזה "מתרחש לכאן.

ההופי גם מעדיף בהרבה פעלים על שמות עצם והעולם אצלו מורכז הרבה יותר מתהליכים מאשר מדברים. היקום אינו מחסן גדול של חפצים, אלא שדה מערכה של אירועים. הצורך שלנו בקשירת כל פועל (נשוא) לדבר שעושה אותו (נושא) יכול להטעות אותנו:

אנו מחוייבים לומר it flashed [זה הבהב] או a light flashed [אור הבהב], תוך המצאת הפוֹעֵל – "זה", או "האור" – שיבצע את מה שאנחנו קוראים לו הפעולה – "הבהוב". אלא שההבהוב והאור חד הם. אין שום דבר העושה משהו, ואין כל עשייה. […בשפת ה]הופי יכולים להיות פעלים ללא נושאים, ודבר זה מקנה לשפה הזאת כוח רב בתור מערכת לוגית להבנת היבטים מסויימים של הקוסמוס.

לאמת

למרות שמהתזה של וורף אפשר, כאמור, להגיע לרלטיביזם מוחלט (כאילו אין אמת ויש רק דרכים שונות לתפיסת המציאות), וורף דווקא לא היה רלטיביסט קיצוני. הוא חשב שישנה אמת, וששפות בעלות מבנה מסויים מתקרבות יותר מאחרות אל האמת הזאת. מהציטוט האחרון אפשר להבין שהוא חשב ששפת ההופי מדייקת יותר בבואה לתאר תופעות כגון הבהוב של אור (והנה שוב המלכודת שבעברית: כאילו שיש הבהוב שאינו של אור – בהופי זה נשמע יותר טוב).

ולמרות שגרס שהשפה שלנו משפיעה על תפיסת המציאות, וורף לא חשב שאנחנו כלואים לנצח בתוך המסגרת המילולית שלנו. להפך: בכתיבתו מנסה וורף להראות לנו שהמציאות שאנחנו חווים היא רק צורה אחת מני רבות של תפיסה, מתוך תקווה שאנחנו ניפתח אל צורות אחרות של חווית-חיים. הרגלי חשיבה הם בדיוק זה: הרגלים, והם ניתנים לשינוי, גם אם לא לחידוש מוחלט. עצם היכולת להבין תפיסות עולם אחרות מרמזת על האפשרות לשנות את תפיסת העולם שלנו, ולפעמים אפשרות זו לדעת וורף היא הכרח לחיים טובים ואמיתיים יותר.

אכן, וורף עסק הרבה בתחומי הרוח, ולא עזב את המניע המקורי שלו: לאחד את המדע והדת. את מאמרו האחרון, "שפה, מיינד ומציאות", הוא פרסם דווקא בבטאון האגודה התיאוסופית, והוא מסיים אותו בהתייחסות למימד חסר-צורה הנמצא "מעל המוקד של התודעה האישית, או מאחוריו", ועל פי תיאורו הכוונה היא לאותו הכרה שאיננה כלואה בתוך המגירות של השפה והמבנים של ההמשגה. בפסקה נועזת (אולי נועזת מדי) כותב וורף שהמדע המערבי אינו מסוגל עדיין להבין את הלוגיקה חסרת הקטגוריות של מצב מעין זה משום שהוא עדיין לא הצליח להשתחרר מן הצרכים כוזבים של ההגיון הרגיל, המבוסס על הדקדוק המערבי:

ההזדקקות לעצמים, שאינה אלא הזדקקות לשמות-עצם במיקומים מסויימים במשפט; ההזדקקות לכוחות, למשיכות וכו', שאינה אלא הזדקקות לפעלים במיקומים מסוימים אחרים, וכן הלאה. צעדו הבא של המדע, אם ישרוד מתוך האפלה המאיימת עליו [המאמר נכתב ב- 1941, בעת מלחמת העולם השנייה], יהיה להצטרף לחקירתם של העקרונות הבלשניים, ולהשיל מעליו את הצרכים הלשוניים הכוזבים, אשר נחשבו במשך זמן רב מדי כתמציתה של התבונה עצמה.

[חלק מהציטוטים של דברי וורף הם מהספר "שפה, מחשבה, מציאות" שיצא בהוצאת אוב-ז.ע.פ ושכולל מאמרים נבחרים של וורף המתורגמים לעברית. הנה גרסת אנרג'י של המאמר. מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]

1. מסתבר שהכנסייה מסוגלת להשתנות: אחרי יותר מ- 1500 שנה של אמונה בלימבו, הכנסייה הקתולית עושה קולות של סתאאאאאם: במסמך שציפו לו זמן רב מודיעה "הועדה הבינלאומית לתיאולוגיה" שלכנסייה בעצם אין דוגמה פורמלית בנושא הלימבו, ולכן אפשר לוותר על האינסטאנציה המטאפיזית הזו.

הלימבו נועד מראשיתו לענות על צורך שהתעורר עם קבלת הדוגמה בדבר החטא הקדמון: כידוע, על פי הכנסייה הקתולית כולנו נולדים בחטא משום שאדם וחווה לא צייתו לצוויו של אלוהים ואכלו מעץ הדעת (כן, עונש קולקטיבי. לא פייר? איפה הייתם כשנברא היקום?). עד הופעתו של ישו בעולם לא היתה בעצם אפשרות לגאול את עצמנו מהחטא הזה, ורק עם צליבתו של בן האלוהים, קימתו לתחייה וקבלתנו אנו את האמונה בכל זה אנחנו נחלצים מהברוך. בראשיתן היו הכתות הנוצריות מטבילות כל מצטרף חדש לשורותיהן וכך מכניסות אותו אל תוך קהילת הנגאלים, וכשהדת התמסדה הורידו יותר ויותר את גיל ההטבלה (נדמה לי שתחילה זה היה בבר מצווה) כי פחדו שצעירים ימותו ללא כניסה תחת כנפי הכנסייה וכך לא יהנו מהמחילה מהחטא. לכן כיום מטבילה הכנסייה תינוקות בני יומם.

שתי בעיות התעוררו כתוצאה מהאמונה הזאת: ראשית, מה עם כל האנשים הצדיקים שחיו לפני שישו הגיע? מה עם אברהם אבינו, משה רבנו, ואריסטו (הפילוסוף החביב על הכנסייה)? האם הולכים לגיהנום רק כי הם חיו לפני שישו מצא לנכון להתגשם בגוף על פני האדמה, להיצלב ולקום לתחייה? שנית, מה עם תינוקות שמתים ללא הטבלה (למשל, תינוקות של יהודים)? הרי הם רק תינוקות! האם מגיע להם גיהנום רק על סמך החטא הקדמון, אפילו אם לא הספיקו עוד לחטוא חטא כלשהו משל עצמם (זיכרו שאין גלגול נשמות בנצרות)?

כדי לפתור את שתי הבעיות האלו המציאו אבות הכנסייה, בראשם אוגוסטינוס, את הלימבו. הלימבו הוא מקום ניטרלי כזה, לא גן עדן ולא גיהנום, אליו הולכים נשמות מי שחי חיים למופת או שלא הספיק לחיות כמעט כלל, ומאידך לא הפך לחבר רשמי בכנסייה. ולשם הלכו הנשמות האלו ב- 1500 שנה האחרונות.

כנראה שהבעיה שהתעוררה עם כל העניין (חוץ מזה שבעיניים מודרניות זה נראה קצת מופרך) היא שבמקומות רבים בהם הכנסייה עדיין מנסה לעשות נפשות (בעיקר אפריקה), קשה לומר למשפחות שמצטרפות שהתינוקות שהם לא הספיקו להטביל ומתו, לא זכו להגיע לגן עדן. מזל שיש עכשיו אפיפיור שהוא בעצמו מומחה לתיאולוגיה, והחליט להזיז עניינים.

עם זאת, הכנסייה מדגישה שזה שאין לימבו לא אומר בהכרח שהתינוקות (או משה רבנו וכו') נמצאים בגן עדן, רק ש"ישנם יסודות תיאולוגיים וליטורגיים רציניים לתקווה שתינוקות שלא עברו הטבלה ומתו, ינצלו ויהנו מזיו השכינה."

מה שבעצם מדהים בכל הסיפור הזה הוא המשמעות התיאולוגית שלו, כי זה בעצם מטיל איזשהו צל של ספק על כל הטענה הנוצרית שמי שלא בכנסייה נידון לגיהנום – נוצר כאן סדק ראשון באופי האבסולוטיסטי, הדרקוני, השובניסטי שקיים בנצרות משום הטענה שרק דרך ישו אפשר להגאל. וזה לא רע.

2. ואפרופו ישו, מאמר מעניין מאוד של פרופ' ישראל קנוהל (שיש לי את העונג הרב ללמוד מפיו בימים אלו) התפרסם אתמול ב"תרבות וספרות" ושופך אור על האמונה הנוצרית בדבר מותו וקימתו לתחייה של המשיח. מסתבר שעל פי טקסט שנמצא האמונה במשיח שמת וקם לתחייה היתה קיימת ביהדות בשלהי המאה הראשונה לפנה"ס, עוד לפני הדוגמא החיה שנתן ישו. אותו רעיון הוא גם הבסיס לאמונה היהודית במשיח בן יוסף.

בקצרה, האמונה במשיח בן יוסף אומרת שלפני שיבוא משיח בן דוד ויגמור עניין, תהיה מלחמה ענקית ("גוג ומגוג") שבה ימות משיח אחר, בן יוסף. הוא ינהיג את כוחות האור (זה אנחנו, כן?) ועל סף הניצחון יהרג. אחריו יבוא בן דוד וימלוך על ממלכת ישראל הגדולה לנצח נצחי נצחים. הרעיון הזה נזכר לראשונה בתלמוד (ראו לינק למאמר, שם קנוהל מדבר על זה), ואחרי זה זכה לפיתוחים נרחבים בקבלה לזרמיה.

אם זה נכון, הרי שהכת הנוצרית הקטנה אימצה את הרעיון הזה כדי להתמודד עם המשבר שפקד אותה במות עליה נביאה, ואולי – אם נעז להעלות על דעתנו (נעז, נעז!) – ישו תיכנן את מותו מראש, כדי שיהיה תואם לאותו רעיון של משיח הרוג (הוא אהב לעשות דברים שתאמו לנבואות קדומות).

אם כך, מסתבר שמאותו עץ גינאולוגי צמחו (באופן אבולוציוני-מימטי – ראו תרשים מפואר שהכנתי בעצמי) שני רעיונות על תפקידו ותפקודו של המשיח: הראשון, הנוצרי, על מותו ותחייתו, והשני, התלמודי-תָנָאי (שאולי כבר הכיר את זה הנוצרי) על משיח מוקדם, משיח פג, שמת בקרב ומוחלף על ידי המשיח האולטימטיבי.

3. ואפרופו אבולוציה ומימטיקה, הרי הרצאה של ריצ'רד דוקינס, אולי האנטיתאיסט הכי פנאט, אבל אולי גם הכי חכם, בעולם. כאן הוא מדבר על ספרו האחרון The God Delusion, שכבר חודשים בראש טבלת רבי המכר בארה"ב. עד שראיתי את הסרט הזה (האמת, רק את עשר הדקות הראשונות בינתיים) לא ממש חיבבתי את האיש. אבל שורו הביטו וראו: מדובר בגבר מרשים. ולא פחות חשוב: הוא יודע לכתוב, לעזאזל. אני ממליץ לשמוע אותו קורא מספרו את השורות הבאות (לכו לסביבות 8:30 דקות – אם הטלוויזיה לא עובדת הנה הלינק):

The God of the Old Testament is arguably the most unpleasant character in all fiction: jealous and proud of it; a petty, unjust, unforgiving control freak; a vindictive, bloodthirsty ethnic cleanser; a misogynistic, homophobic, racist, infanticidal, genocidal, filicidal, pestilential, megalomaniacal, sadomasochistic, capriciously malevolent bully.

אוי, יש משהו בדבריו, לא? הוא באמת לא הכי נחמד בעולם, ה' צבאות…

אבל חשוב לי להבהיר משהו: ייתכן שנוצר איזה רושם שאני בז לדת האורתודוקסית או המסורתית. זה לא המצב. יש לי הרבה כבוד והערכה לדת הממוסדת, וביתר תוקף ליהדות. לכונן מערכת דתית-חברתית זה לא עניין פשוט (בלשון המעטה), והוא מלווה תמיד בהרבה שגיאות ובעיקר בהרבה פשרות. יחד עם זאת אני חושב שיש ביהדות מוסדות ורעיונות מאוד מאוד עמוקים וחכמים. כמובן, יש גם הרבה מאוד מאוד מה לשפר ולשנות, ויש הרבה מקום לביקורת, וכמובן גם לצחוק.

ברוך השם, ברוך השם אנחנו חיים בעידן בו אפשר לצחוק בחופשיות על הנושא שהכי חשוב לצחוק עליו, שהוא כמובן הנושא שהוא הכי חשוב, שהוא כמובן אלוהים. וברוך השם שאנחנו חיים בעידן בו אנשים מוכשרים לאללה נותנים ממרצם, זמנם וממונם כדי ליצור קטעים כמו אלה, מערכונים נהדרים שמשתמשים בכל מה שמטורף בתיאולוגיה היודו-נוצרית כדי להנות (לשם שינוי) מהאבסורד שבאמונה התמימה.

1. Mr. Diety היא סדרה בת עשרה פרקים שבה אפשר להבין שבריאת העולם היתה למעשה הפקה הוליוודית. הנה הפרק הראשון, המעולה, שבו מחליטים ה' והעוזר שלו לארי כמה רוע הם מוכנים לאפשר בעולם:

הנה הפרק השני שבו האל מבקש מג'סי, הידוע יותר בשמו ג'יזס, לעשות לאנושות טובה ממש ממש גדולה ולהיצלב למען כפרת חטאיהם:

והפרק החמישי הוא גם חובה: לוציפר מתעצבנת מתפקידה הנחשי בסצנת גן עדן:

שאר הפרקים בלינק הזה

 

2. הנה כמה קטעי סצנות שנשארו על ריצפת חדר העריכה של סרטו המפורסם של מל גיבסון על ישו, ומראות שכמו כולנו, כל שחקן שישחק את ישו יהיה, בסופו של דבר, עדיין אדם:

 

 

3. את הסדרה הבאה (בת ששה פרקים) אי אפשר להביא לכאן אבל אני ממליץ עליה מאוד: Jesus Christ Supercop ישו כשוטר-על הנלחם בפשיעה, ובאופן אירוני הוא כמובן ממש לא עושה את זה by the Book. 

4. לסיום, המגזין הנוצרי אך הכופרני Ship of Fools ערך תחרות למציאת עשרת בדיחות הדת הטובות ביותר ועשרת בדיחות הדת הפוגעניות ביותר. הנה דוגמא לאחת:

I was walking across a bridge one day, and I saw a man standing on the edge, about to jump. I ran over and said: "Stop. Don't do it."
"Why shouldn't I?" he asked.
"Well, there's so much to live for!"
"Like what?"
"Are you religious?"
He said, "Yes."
I said, "Me too. Are you Christian or Buddhist?"
"Christian."
"Me too. Are you Catholic or Protestant?"
"Protestant."
"Me too. Are you Episcopalian or Baptist?"
"Baptist."
"Wow. Me too. Are you Baptist Church of God or Baptist Church of the Lord?"
"Baptist Church of God."
"Me too. Are you original Baptist Church of God, or are you Reformed Baptist Church of God?"
"Reformed Baptist Church of God."
"Me too. Are you Reformed Baptist Church of God, Reformation of 1879, or Reformed Baptist Church of God, Reformation of 1915?"
He said: "Reformed Baptist Church of God, Reformation of 1915."
I said: "Die, heretic scum," and pushed him off.

 והנה רשימת הזוכים כולה