דמיינו שהנשיא טראמפ ממנה לראש ה-FBI נוצרי אדוק, מאלה שמאמינים שארה"ב היא "אומה נוצרית" ושיש לבטל את ההפרדה בין דת ומדינה. דמיינו שבמצרים במקום להחרים את האחים המוסלמים הנשיא א-סיסי משנה מדיניות וממנה את אחד החברים הקיצוניים בתנועה לראש המוחבראת. בשני המקרים דוחות המודיעין שיוגשו לראש ממשלת ישראל יזעקו מסימונים אדומים ויאותתו סכנה.

השיח בישראל על מידת קיצוניותם הדתית של מנהיגים זרים הוא שגרתי. רק לאחרונה הסבירו לנו שהנהגת חמאס שהופצצה בדוחה היתה "קיצונית" ואילו עם המתונים יותר יהיה אפשר להגיע לעסקה. אנחנו גם מנתחים באופן תדיר את מידת אדיקותם הדתית וקיצוניותם של מנהיגי איראן, לבנון או סוריה. גם אם מובן מדוע לא נעים לדון באופן דומה במנהיגים ישראלים, הדיון הזה חשוב ואי אפשר עוד לחמוק ממנו. כהונת הממשלה הנוכחית הבהירה כמה נזק יכולה להביא קנאות דתית.

קשה לקבוע מהן דעותיו המדויקות של דוד זיני. הוא לא מתראיין ולא כתב ספרים או מאמרים. אולם אנחנו מכירים את סביבתו ואת בית המדרש שממנו הוא הגיע. לפי פרסומים של רביב דרוקר, אביו אמר שהיה רוצח את אחמד טיבי ואמו אמרה שה-7.10 הוא "חסד עליון" מאת הקב"ה. אנחנו יודעים שהמחותן שלו, הרב אליעזר קשתיאל, מודה בפה מלא ש"אנחנו גזענים" ושעל פי התורה ישראל מחויבת לכבוש "לפחות עד ביירות". אנחנו יודעים שהרב אלי סדן, שהמליץ עליו לתפקיד המזכיר הצבאי של נתניהו – לו לא נבחר בגלל קיצוניותו – סבור ש"הפשע" של הפמיניזם הוא "לחנך את האישה להיות עצמאית" ושהחילוניות היא "סכין בגב האומה".

זיני למד בישיבת שבי חברון, מהנחשבות שבישיבות הקו, אותן מנהיג הרב טאו, הומופוב קנאי שנציגו בכנסת, אבי מעוז, הכריז כי התמלא "בושה וכאב עד לעומק נשמתי" מנוכחותו של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ובן זוגו בטקסים רשמיים, אותו אוחנה שאביו של זיני סבור שהוא "פחות מבהמה". אנחנו יודעים שיד ימינו של הרב סדן, הרב לווינשטיין, קבע שנשים המשרתות בצבא הן "בחורילות" ו"מפלצות" ואנחנו יודעים שהרב יוסף קלנר, עוד מורה בכיר בישיבתו של סדן, קבע שתרבות המערב היא "פרימיטיביות אמורית-כנענית" וכן ש"לא לשמור תורה ומצוות, זה חוסר מוסריות ובוגדנות לאומית" ומשום כך חילונים ראויים לסנקציות, למעשה ל"כל סנקציה… עד כדור בראש."

עד כמה זיני הוא תוצר של סביבתו? עד כמה אפשר להניח שלא? במעגלים החברתיים של זיני, בקצה הפונדמנטליסטי של הציונות הדתית, לתפיסות קנאיות כאלה יש תוקף של שאיפה ריאלית ושל ציווי. זיני לא שייך לזרם המרכזי שך הציונות הדתית, ומשום כך הטענות לפיהן "לא רוצים אותו בגלל הכיפה" משוללות כל יסוד. חשוב לעמוד על ההבדלים האלה, ולהזכיר שחובשי כיפה עמדו ועומדים בראש ארגונים ביטחוניים בלי שיהיה ספק על מידת ממלכתיותם או מחויבותם לחוק.

הפונדמנטליזם היהודי לא שונה ממקביליו בדתות אחרות: הוא מנסה לשמר זהות דתית מסוימת מול פני המודרנה, נשען על פרשנות מילולית לכתבי הקודש, מתכחש להתפתחות מוסרית לאורך ההיסטוריה תוך הישענות על סולם ערכים קדום, ושולל את הסדר הליברלי והחילוניות.

ביסודותיו של תהליך החילון, ובעקבותיו של המדינה המודרנית, נמצאת הפרדה בין התחום הדתי לתחום החילוני. אנשים מאמינים, ובכלל זה מרבית הציונים הדתיים, לומדים לעשות את ההפרדה בין מה שהם מאמינים בו בפרטיות ביתם או בבית הכנסת, ובין מה שנדרש מהם – ושהם דורשים מאחרים – כאשר הם מגיעים לעבודה.

מסימניו של הפונדמנטליזם הוא בדיוק ההתעקשות שלא לעשות את ההפרדה הזאת. לדוגמא, בראיון בו קבע בצלאל סמוטריץ' שעל ישראל לאמץ כלכלת "אם בחוקותי" הוא גם קבע ש"אי אפשר להיות בן אדם שמתפלל בבית כנסת, וכשהוא יוצא החוצה הוא מתנהג כמו חילוני ומערכת השיקולים שלו היא חילונית. לא! אם אנחנו אנשים מאמינים – אנחנו באמת מאמינים".

סמוטריץ' מבקש ליישם את ערכיו הפונדמנטליסטים גם במשרד האוצר ולבטל כל חלוקה בין הכנסת לבית הכנסת. מבחינתו יש ליישם את חוקי התורה בכל מקום ובכלל רבדי החיים, כולל במישור הפוליטי והכלכלי של מדינת ישראל. בכך שונה הפונדמנטליזם של סמוטריץ', כמו זה של ישיבות הקו, מהדתיות של הציונות הדתית הקלאסית ואף מהאדיקות החרדית.

גם היחס לפשרה שונה. הפונדמנטליסט שם במרכז הוויתו שאיפה לאותנטיות ולטוטליות. בעוד רוב שומרי המצוות מבינים שמורכבות החיים מאלצת אותם להתפשר ואף מקבלים את הפשרה כחלק בלתי נפרד מחיי הדת, עבור הפונדמנטליסט כל ויתור הוא חריגה שערורייתית מהתורה, וקיימת שאיפה תמידית להיות "באמת מאמינים" כדברי סמוטריץ', כלומר לחיות ללא כל פשרה.

היכן נמצא דוד זיני על הסקאלה הזאת? האם הוא פונדמנטליסט כרבותיו? האם הוא מסוגל להפריד בין אמונותיו לתפקידו בשב"כ, או שהוא סבור כמו סמוטריץ' שיש להביא את בית הכנסת איתו לכל מקום אליו יילך? האם זיני רואה את מדינת ישראל כדמוקרטיה או כמונרכיה? כמדינה ליברלית או כמדינת הלכה?

שאלות אלה אינן רק לגיטימיות אלא מחויבות. כמועמד לתפקיד בכיר ובעל עוצמה אדירה ראוי שזיני יבהיר, לכל הפחות בפני ועדת גרוניס, מה הוא חושב על חירויות וזכויות פרט, על חילונים, על דמוקרטיה ועל תרבות המערב והאם הוא מסוגל להפריד בין אמונותיו לבין תפקידו.

אם ימונה לראשות השב"כ יגיע הרגע שבו זיני ייאלץ להכריע בין מחויבותו לחוק לבין מחויבותו להלכה. אולי הוא יאלץ להחליט אם לפעול נגד טרוריסט יהודי. אולי יידרש לסייע בפינוי מאחז או לסגת מגבולות הארץ המובטחת. אולי אחד מרבותיו יפסוק שראש הממשלה הוא רודף או מוסר.

אם תפיסת עולמו של זיני זהה לזו של רבותיו, מינויו לראשות שב"כ אינו עוד מחלוקת פוליטית אלא סכנה ממשית. מי שאינו מכיר בהפרדה בין אמונה פרטית לבין סמכות ציבורית עלול להפוך את שירות הביטחון הכללי לכלי שרת ביד רבניו. פונדמנטליסט בראשות שב"כ יסכן לא רק את זכויותיהם של נשים, להט"ב או מיעוטים, אלא את דמותה של המדינה ואופיה כמדינה דמוקרטית וחופשית.

—

גרסה מקוצרת מעט של המאמר פורסמה במדור הדעות של הארץ

בשנה שעברה התבשרו אזרחי ישראל שהם כבר לא חיים בדמוקרטיה ליברלית. מכון המחקר V-Dem, מהמובילים בתחום, הוריד את דירוג תוקף הדמוקרטיה של ישראל בעקבות ניסיון "הרפורמה המשפטית" של הממשלה. כעת ישראל היא "דמוקרטיה אלקטורלית" בלבד, דרגה אחת מעל אוטוקרטיה אלקטורלית (כמו טורקיה) ושתי דרגות מעל אוטוקרטיה סגורה (סין, לוב, קטאר וכו')

דמוקרטיה אלקטורלית, על פי V-Dem, כוללת בחירות חופשיות, זכות הצבעה לכל, תקשורת פחות או יותר חופשית וזכות התארגנות במפלגות. דמוקרטיה ליברלית היא כל זה בתוספת הגבלות על הרשות המבצעת, הממשלה, על ידי הרשות המחוקקת והרשות השופטת, ושמירה על פי חוק על זכויות היסוד של האזרחים.

והנה לנו לוז הפולמוס שהתחולל ועדיין מתחולל בישראל: מחד, החלשת הפיקוח של הרשות שופטת (מערכת המשפט) על הרשות המבצעת (הממשלה) הוא שהביא לדרדור מעמדה של ישראל כדמוקרטיה. מאידך, תומכי הרפורמה מחזיקים שאותה החלשה ממש דווקא העצימה את תוקף הדמוקרטיה הישראלית, שהרי היא איפשרה לממשלה – הגוף העולה מתוך קואליציה של רוב חברי הכנסת, כלומר מייצג את רוב הציבור – לבצע את החלטותיה מבלי להיתקל במחסומים שהציבה הרשות השופטת.

אפשר אפוא לנסח את נקודת המחלוקת כוויכוח על אופן ייצוג רצון האזרחים. התומכים בקיצוץ כנפיה של הרשות השופטת סבורים שכך יתאפשר לרצון הרוב להתממש טוב יותר. המתנגדים לכך סבורים שלא רק רצון הרוב, אלא רצונם של כלל האזרחים הוא חשוב, ושהרשות השופטת מגינה על קולו של המיעוט ושל הפרט.

***

המאבק על מהותה של הדמוקרטיה מתנקז כאן לויכוח על משמעותו של ייצוג, וייצוג אכן נמצא בלבו של כל משטר מודרני. בימי המלוכה השלטון לא נדרש לייצג את העם, אלא לדאוג לו. איש לו סבר שהמלך מייצג את רצון העם כפי שאיש לו סובר שאב מייצג את רצון צאצאיו. אב מטפל בילדיו מפני שהוא אוהב אותם ומבין מהם צרכיהם. המלך היה נחשב לאב גדול הדואג לעמו כילדיו.

התמורות שחלו בתפיסה העצמית של בני אירופה במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, תמורות שכללו העצמה של האינדיבידואליזם והדגשת מקומה של התבונה, הובילו לתפיסות פוליטיות חדשות. מבנים מסורתיים התערערו, הפרט רכש ביטחון גדול יותר באוטונומיה שלו, וממילא ביקש שלטון שיהיה לו לא אבא גדול, אלא מנהל מוצלח – מנהל של חברה שיש לו בה מניה.

רעיון האמנה החברתית שניסחו הובס ולוק במאה ה-17 הציג תפיסה פוליטית על פיה השלטון מכונן על ידי הציבור: האזרחים הם ששמים עליהם מלך, בתנאים שלהם. זאת בניגוד לתפיסה שהמלך הוא מינוי אלוהי ושולט כפי רצונו. זו היתה מהפכה קופרניקאית באופן שבו נתפסה סמכות השלטון: מלמטה למעלה, ולא מלמעלה למטה. השלטון הפך למותנה ברצון העם.

אבל איך מודדים את אותו רצון? התשובה שברורה עבורנו – על ידי בחירות – לא היתה מובנת מאליה אף בתחילת המאה העשרים. אנחנו רגילים לתפוס את השיטות הטוטליטריות שצמחו אז, הקומוניזם והפשיזם, כדיקטטורות דכאניות, והן כמובן היו, אולם בתפיסתם העצמית מנהיגי אותן תנועות סברו שהם מבטאים את רצונו האמיתי של הציבור.

***

השנה אנחנו מציינים 45 שנה למותו של יעקב טלמון, שמחקריו עסקו בדיוק באותה יומרה לייצג באופן רודני את רצון העם. טלמון, מגדולי ההיסטוריונים הישראלים, הפך לשם עולמי מיד אחרי פרסום מחקרו 'ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית' ב-1952, מחקר שזיכה אותו בפרס ישראל והזניק אותו לקריירה בינלאומית. במחקרו מנסה טלמון להתחקות, על פי שרשרת היסטורית של רעיונות, אחרי מקורותיה של הטוטליטריות המתיימרת לדבר בשם העם, שטלמון מוצא אותה הן בקומוניזם והן בפשיזם.

זו "הדמוקרטיה הטוטליטרית", דמוקרטיה שאינה באה לידי ביטוי, כמובן, בקיום בחירות ובהפרדת רשויות. כאן דמוקרטיה מובנת באופן העקרוני של מערכת הפועלת מתוקף העם ולמען העם. הן הקומוניזם בברית המועצות והן הפשיזם באיטליה ובגרמניה התיימרו לדבר בשם "העם", הגם שהגדירו את העם באופנים שונים (כאן מעמד הפועלים, שם אומה אורגנית או גזע).

הן הקומוניזם והן הפשיזם היו תנועות מהפכניות (נכון: פשיזם אינו תנועה שמרנית), ושתיהן מתנגדות לא רק לדמוקרטיה הליברלית אלא גם למלוכה ולשלטון הכנסייה. הדמוקרטיזציה ששיטות אלה עורכות כרוכה בביטול המעמדות החברתיים הקשוחים שהיו נהוגים בחברות עד אז (זכרו את היחס הראשוני השלילי של הקצונה הגרמנית, שהגיעה מהאצולה הפרוסית, להיטלר הבלתי-מיוחס), בדחיית סמכות הדת וביומרה לייצג את רצון העם על כל שדרותיו, ובעיקר את ההמון חסר המעמד (העניים, האספסוף ה"אותנטי", הפועלים וכו' – מכאן גם הקשר של תנועות פשיסטיות לסוציאליזם).

במובן זה שתי התפיסות מבקשות לבצע מודרניזציה בחברות שלהן, שכוללת את הרס המסגרות החברתיות המסורתיות ואת ההקמה של מנגנון פוליטי חדש, שלכאורה מייצג את ההמון שהיה עד כה בלתי מיוצג, ומבטא, בין אם על ידי מפלגת פועלים ובין אם על ידי מנהיג עליון, את רצון העם.

***

אבל איך? איך מפלגה או מנהיג מייצגים את רצון העם אם לא התקיימו בחירות? זו השאלה שבמרכז מחקרו של טלמון, ואת התשובה לה הוא מוצא במושג "הרצון הכללי" (volonté générale) שפותח על ידי ז'אן ז'אק רוסו (1712-1778). עבור רוסו הרצון הכללי אינו סך כל רצונותיהם הפרטיים של אזרחי המדינה, אלא ביטוי לתבונה קולקטיבית השואפת לטוב המשותף.

רוסו הבחין כי בני אדם עלולים להיות אנוכיים ונבזיים, ולכן סבר כי אין לסמוך על כוח השיפוט של הפרט. הוא קבע שקיים בכל ציבור רצון כללי המבטא את שאיפותיהם העליונות, האידיאליות והאותנטיות של הציבור, ואל אותו רצון כללי יש לציית. הרצון הכללי נמצא אפוא מעל ומעבר לעובדות, וממילא משמש כאידאה שהעובדות צריכות להתיישר על פיה.

על פי רוסו כאשר אזרח משתתף במימוש הרצון הכללי, גם אם על פני השטח הוא אינו מבין או מרוצה מכיוונו, הוא חופשי, שכן הוא מציית לחוק שהוא עצמו, בפנימיותו האותנטית, שותף לכינונו. הבעיות מתחילות כאשר אזרח מסויים מסרב לציית לרצון הכללי. במקרה כזה ברור שאותו אזרח פועל ממניעים פגומים וחותר תחת חירותו שלו עצמו, ועל כן לא נותרה ברירה אלא "לכפות עליו להיות חופשי", כדבריו המפורסמים של רוסו.

מרוסו עבר הרעיון הזה, תוך עיבודו והרכבתו על הגותו של הגל מכאן ועל הלאומיות הרומנטית מכאן, אל הקומוניזם ואל הפשיזם. על פי טלמון

רוסו מוצא את הריבון ברצון הכללי החיצוני, המייצג במהותו את אותו הדבר כמו הסדר ההרמוני הטבעי. כששילב את המושג הזה עם עקרון הריבונות העממית והביטוי העצמי העממי, הוליד רוסו את הדמוקרטיה הטוטליטרית. עצם הכנסתו של יסוד אחרון זה, יחד עם להבת סגנון כתיבתו של רוסו, הרימו תפיסה זו החל מן המאה ה-18 ממישור הספקולציה האינטלקטואלית אל מישור החוויה הקולקטיבית. מהלך זה סימן את לידתה של הדת החילונית המודרנית, לא רק כמערכת של רעיונות, אלא כאמונה נלהבת.

תפיסת הרצון הכללי, בתוספת כלי הניתוח ה"מדעיים" של המטריאליזם הדיאלקטי המרקסיסטי, איפשרה למפלגה הבולשביקית להתיימר לייצג את מעמד הפועלים, שבתורו מייצג את הרצון האמיתי של כל בני האדם. תפיסת הרצון הכללי, בתוספת רעיונות רומנטיים לגבי הגיבור הנבחר, האומה האורגנית ו"רוח העם", איפשרה גם לדוצ'ה או לפיהרר להתיימר לייצג את ההמונים, בשני המקרים בלי שנערכו בחירות. את אותו רצון כפו תנועות אלה על האוכלוסייה – מבחינתן, לטובתה. כך הגענו לדמוקרטיה טוטליטרית.

אנחנו נמצאים כיום במשבר השני של הסדר הליברלי. אם לפני מאה שנה הקומוניזם והפשיזם קמו באופן מוצהר כנגד הסדר הליברלי למוטטו, כיום הפופוליזם מאתגר אותו, אם כי באופן מתון הרבה יותר. מפלגות פופוליסטיות אינן מציגות חזון טוטליטרי, ולמעשה מתיימרות להציל את הדמוקרטיה ולפעול למען חיזוקה. אולם טלמון היה מזהה בתפיסה הפופוליסטית שרידים של אותו "רצון כללי" שהפעיל את הקומוניזם והפשיזם.

אם באופן רגיל פוליטיקה היא המרחב בו קבוצות שונות מגוף האזרחים מתעמתות באופן לגיטימי על חלוקת כוח ומשאבים, הרי שעבור הפופוליסט פוליטיקה היא המרחב בו העם מתעמת עם קבוצות זרות שמבקשות באופן בלתי-לגיטימי לקחת ממנו כוח ומשאבים. קבוצות אלה, בדרך כלל "אליטות" לסוגיהן, שולטות במדינה למרות שהן מיעוט ("דיפ סטייט"), ואילו הפופוליסט הוא זה שמייצג לאשורו את רצון העם.

מכיוון שאותן אליטות הן פעמים רבות חלק פורמלי מהעם או מגוף האזרחים של המדינה, הרי שהפופוליסטים חייבים להאשים אותן בניכור או בגידה בעם "האמיתי" – שהפופוליסטים כמובן מתיימרים לייצג. האליטה הזדונית – בין אם היא האקדמיה, העשירים, מערכת המשפט, הקוסמופוליטים, היהודים – זרה, לכאורה, למהות ה"אותנטית" של העם.

מצטיירת כאן אפוא תפיסה פוליטית המזכירה את אותו "רצון כללי": יש עם "אמיתי", המפלגה הפופוליסטית יודעת מה רצונו (שהוא, כמובן, תואם לרצונה), וכל מי שמתנגד לרצון זה – ולמפלגה הפופוליסטית – ניצב במנוגד או מחוץ לעם.

מתוך תפיסה זו נפתח הפתח להחליש ואף לבטל לגמרי מוסדות דמוקרטים בסיסיים כהפרדת רשויות, מערכת משפט עצמאית והבחנה בין התחום הפוליטי לתחום המקצועי, שכן אם אלו מפריעים למפלגה הפופוליסטית לממש את רצון העם – שהיא הרי יודעת מהו בוודאות – אין אלא לדחותם.

יש להדגיש: מפלגות פופוליסטיות אינן טוטליטריות, וקיים מרחק רב בין הסכנה שהן מהוות לדמוקרטיה (כמו גם בין התחכום והמקצוענות שלהן) לבין זו שעלתה מאיום המפלגה הבולשביקית או התנועות הפשיסטיות באיטליה וגרמניה. אולם באופן מתון יותר גם כאן משתמשת מפלגה ביומרה לייצג את העם "האמיתי" ואת רצונו על מנת לחתור תחת מוסדות ליברלים ודמוקרטים.

הבעיה היא שככל שגולשים במורד היומרה לייצוג מוחלט מתרחקים מייצוג ממשי. ללא הפרדת רשויות ברורה, מערכת משפט עצמאית והגנות על זכויות יסוד קשה לדעת מה הציבור באמת רוצה. כל מפלגה יכולה כמובן להתיימר לייצג את "הרצון הכללי", אולם רק בחירות הוגנות וחופשיות, תוך הגנה על חופש הביטוי, ההתארגנות והתנועה, תוך עמידה על השוויון המהותי בין כל האזרחים ותוך שמירה על יכולתו של המיעוט להשמיע קול, יכולות להבהיר לנו (ואף זה בקירוב) מהו רצונו הקונקרטי של הציבור.

ממילא הרי אין "רצון העם" אחד אלא מגוון רצונות, צרכים ואינטרסים. כל דיבור על "הרצון" או אף "העם" כמקשה אחת כבר עוסק בפשטנות שהיא או שרלטנית או זדונית. משום כך דמוקרטיה אלקטורלית מגשימה את רצון הציבור (כלומר רצונותיו השונים של חלקיו השונים) פחות מדמוקרטיה ליברלית, בה יש גבולות ברורים לכוחה של הממשלה וזכויות הפרט והמיעוט נשמרות.

"ההיסטוריה של אידיאולוגיות לאומיות", הזהיר טלמון ביוני 1968, "ולמעשה גם של דתות ותנועות חברתיות, מלאה בדוגמאות המראות כיצד יכולה אמונה משיחית הדוגלת בשליחות ושירות להשתנות ולהיות לתביעה יהירה לשליטה". אותה שליטה, יאמר טלמון, מגיעה בעידן המודרני תוך הסברים על הגשמת רצונו "האותנטי" של העם "האמיתי". אולם ללא שמירה קפדנית על מוסדות הדמוקרטיה הליברלית כל יומרה לייצג את "רצון העם" אינה אלא הסוואה לדיכוי. ארבעים וחמש שנה אחרי מותו, יש הרבה מה ללמוד מיעקב טלמון.

—

פורסם במוסף התרבות של ידיעות אחרונות

ט' באב השנה יהיה שונה. כשנקרא במוצאי שבת את מגילת איכה, נשים לב שכאשר היא מבכה את סבל תושבי ירושלים תחת המצור הבבלי היא מתמקדת דווקא בסבלם של הילדים. הילדים הרעבים.

"שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב", זועק פרק ב'. "דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ", בוכה פרק ד', ומוסיף, "בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם". מעבר לחורבן העיר והמקדש, מקוננת המגילה על התינוקות המורעבים, על הילדים הגוועים ברעב. איכה מציירת בפנינו את תמונת העוללים המבקשים לחם כדי להדגיש שהזוועה במלוא שטניותה מתגלמת דווקא בגוויעתם של החלשים והתמימים.

ט' באב השנה יהיה שונה. תמונות הפעוטות השלדיים שהופיעו בשערי העיתונות הבינלאומית מסמנות שלב חדש בתולדות מדינת ישראל, העם היהודי ואף היהדות עצמה. הוויכוח המלומד על תוקף ההאשמה בג'נוסייד יימשך, אבל התודעה הבינלאומית כבר נצרבה: ישראל הרעיבה ילדים למוות, מוות מיותר שהיה יכול להימנע באופן פשוט.

זהו החורבן שיוצא כעת מירושלים והופך, כשהוא מקיף את חדרי החדשות ושערי העיתונים של העולם, שוב לחורבן ירושלים. וכפי שהחורבן שמתואר באיכה היה בעוונותינו, בגלל חטאנו הגרועים מחטאי סדום ("וַיִּגְדַּל עֲוֺן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם", פרק ד), כך גם החורבן הזה. איש לא הכריח אותנו להרעיב את תושבי הרצועה. ממשלת ישראל החליטה על כך בעצמה, הפקודה ירדה וצבא ההגנה לישראל ביצע.

אנחנו חיים בטרגדיה. טרגדיה של העם הפלסטיני, טרגדיה של העם היהודי. לא רק אנחנו כבר איננו ולא נהיה כשהיינו, אלא היהדות כולה משתנה, מתעוותת. לא "תקופה של נס" ולא התגלות התוכנית האלוהית לפנינו, אלא אנטי-התגלות, החשכה עצמית, הסתר פנים שלנו מפני האנושיות. הפניית העורף להומניזם הבסיסי, לערך חיי אדם, ואימוץ, במלל ולעיתים גם במעש, מוסר ברברי של מלחמת שמד וניפוץ עוללים על סלע.

כולנו שם. בכל יום אנחנו נדרשים לוותר על עוד קצת מהאנושיות שלנו כדי שנוכל להמשיך לחיות חיים "רגילים" בעוד עשרות קילומטר מאיתנו אנשים מהלכים ריקי עיניים, מזי רעב, מופצצים ונהרגים במאות מדי שבוע, מאבדים צלם אנוש בהידחקות המונית לפני אבוסי חלוקת מזון. בכל יום אנחנו נדרשים לשכנע את עצמנו שאין ברירה, שהם התחילו, שאם חמאס היה נכנע, שככה זה מלחמה.

בכל יום אנחנו מאבדים את עצמנו ומותירים לילדינו מורשת איומה של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בכל יום אנחנו מולידים מתוכנו בבכי יהדות חדשה ורעה, לא עוד קורבן חף מפשע ולא עוד למדנות משכילה ולא עוד חלוצה סוציאליסטית ולא עוד אומת טפטפות והייטק, אלא דת-מדינה אלימה, אכזרית ורצחנית. הנה חזיון ביעותים: במאה העשרים ואחת היהדות מתחרה באסלאם הפונדמנטליסטי על תואר העיוות המונותאיסטי הבכיר.

באופן אירוני, אם נתניהו יצליח בקרוב לכונן דיקטטורה זה יקל על החשבון העתידי. זה לא אנחנו, נאמר, הרי היינו תחת שלטון רודני, הרי מפגינים נעצרו, הופשטו, הוכו. הרי שומרי הסף נרמסו, הרי האופוזיציה דוכאה. נצטרך בעתיד גם שעיר לעזאזל, ולמזלנו יש כבר מי שעושה הכל כדי למלא את התפקיד. זה לא אנחנו, נאמר, זה החרד"ל והכהניסטים, הם אלה שלא איפשרו לנתניהו לסיים המלחמה, הם אלה שדרשו הרעבה. בעתיד יתברר שכולם היו נגד הפסקת הסיוע ההומניטרי לבד מסמוטריץ' ובן גביר.

כולנו פה. כולנו רואים ושומעים וממשיכים. כולנו, בכל יום, מוותרים על עוד קצת מעצמנו. כולנו מספרים לעצמנו שזה עוד מעט נגמר, כשבכל יום זה נמשך. כולנו חושבים שגרוע מזה לא יהיה, כשכל יום גרוע מקודמו. כולנו רואים איך בכל יום מדינת ישראל שוקעת, וכולנו שוקעים איתה.

האנושות תזכור, ההיסטוריה תרשום ותעיד, אלוהים ידע וישפוט. לא נחמוק. כל רגע שאנחנו לא מתגייסים כדי לשים לזה סוף יעמוד לגנותנו במשפט הדורות. לא נחמוק. טראמפ יילך, נתניהו יילך, אבל צלם אלוהים שבאדם יישאר, המוסר האנושי הבסיסי יישאר, ואנחנו נימדד מולם.

במוצאי שבת יתחיל ט' באב, והשנה הוא יהיה שונה. נתאבל בו גם על עולליהם העטופים רעב, על הפעוטות שביקשו לחם ולא היה להוריהם מה לתת להם. נתאבל בו גם על החורבן הנוכחי. על חורבנם וחורבננו. לא חרבה ירושלים אלא מפני כיבוש, גירוש, התיישבות.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

על רקע התמיכה שלי בחיסול תוכנית הגרעין של איראן ואף מיטוט המשטר האיראני רבים מחבריי שואלים אותי בזמן האחרון: תומר, התחרפנת?

ובכן הרשו לי להסביר.

האינסטינקט הבסיסי של השמאל ביחסו למלחמה ולהנהגה שמובילה למלחמה הוא חשד. סיפורי גבורה וחישול לאומי במערכת האש והעופרת אינם החומר שממנו עשויים החלומות שלנו. אנחנו יודעים, היסטורית, שמי שמרוויח ממלחמות זו אליטה קטנה של יצרני נשק ומצביאים עטורי תהילה ומי שמשלם את המחיר הם ההמונים. אנחנו יודעים שפעמים רבות מלחמה משמשת לא לשחרור אלא לביצור כוח באופן אנטי-דמוקרטי, ואנחנו מאמינים, אידיאולוגית, שחיי אדם הם חסרי תחליף ושתמיד עדיף הסכם על מערכה אלימה. בצדק.

בד בבד, השמאל גם חשדן לגבי מסגרות דתיות, ודאי מהסוג הפנאטי והפונדמנטליסטי. דוֹגמה דתית ועקרונות אמוניים אינם על פי רוב מעצבים את חיינו. התבונה היא סמכות גבוהה יותר מהמסורת והממסד הדתי מוכר לנו – גם אישית כישראלים – כדכאני, ודאי כלפי נשים, מיניות לא-הטרוסקסואלית ו"כופרים". אנחנו יודעים שדת קנאית מובילה לדיכוי הפרט והכלל, וכשהיא מנסה להגשים חזונות משיחיים גם לאסונות בקנה מידה לאומי. וגם כל זה – בצדק.

במלחמה מול איראן שני היסודות האידיאולוגיים האלה מתנגשים. מצד אחד, מלחמה יזומה על ידי ישראל, שבמקרה גם מונהגת על ידי ממשלה שכבר כשלה כמעט בכל תחום וקנה מידה אפשרי. מצד שני, המלחמה היא כנגד אויב דתי פונדמנטליסטי שגם מדבר, כבר עשורים, על השמדת מדינת ישראל.

המצב הזה, על פי מה שאני רואה סביבי, מוביל לקרע פנימי בחלקים שונים של השמאל, כאשר חלק תומכים במערכה מול איראן, גם אם בהיסוס, ואילו חלק אחר מתנגד לה ורואה בה עוד מלחמת שולל שמטרתה מתמצית בשימור שלטונו של נתניהו.

בעוד אין לי שום אמון במניעיו של נתניהו, אני לא יכול לראות במערכה מול איראן מלחמת שולל, וזאת מפני שלמרות שאני אדם דתי בעצמי, אני לוקח מאוד ברצינות את היסוד השני שמניתי לעיל: החשד כלפי מסגרות דתיות פונדמנטליסטיות. נדמה לי שמי שמבטל את חשיבותה של המערכה מול איראן בסופו של דבר פשוט לא לוקח את החשד הזה ברצינות.

ואולי הוא דווקא לוקח אותו ברצינות כשמדובר ביהודים אורתודוקסים פונדמנטליסטים או בנוצרים אוונגליסטים פונדמנטליסטים, אבל לא לוקח אותו ברצינות כשמדובר במוסלמים שיעים פומדמנטליסטים. בכך הוא מפגין יסוד נוסף של השמאל (כמובן בהכללה גסה), והוא הנטייה לביקורת עצמית חריפה, כלומר הנטייה למצוא אשמה קודם כל אצלנו, ורק אחרי זה בצד השני (מה שבא לידי ביטוי בשמאל הרדיקלי כיום בשנאה ממשית כלפי המערב המודרני (אצל הימין נמצאת כמובן המגמה ההפוכה: אנחנו טהורים, הם רשעים)).

כדי לנסות להסביר לאותם חברים למה איראן באמת מסוכנת לישראל, הבא נערוך ניסוי מחשבתי קטן. דמיינו את המציאות הבדיונית הבאה:

אומה עתיקה של תשעים מיליון איש, בעלת תרבות עשירה ומסורת דתית מסועפת, מונהגת על ידי הרב דוב ליאור. אתם יודעים, זה שתמך באלימות המחתרת היהודית בשנות השמונים, שהציע שיש לפסוק על רבין דין מוסר, שקבע שמותר לשנוא שמאלנים, שנשים לא אמורות להצביע בבחירות, שאלימות הנוער היא בגלל קריירת האמהות, שאין להעסיק או להשכיר דירות לערבים, שחטיפת שלושת הנערים היא בגלל חוקים אנטי-דתיים, שיש "לנקות" את הארץ מערבים, שסובלנות ללהט"בים היא אחת הסיבות לטרור ושתומך בכפייה דתית על חילונים בכל מקום שאפשר – הוא איש הדת השולט במדינה כמנהיג העליון.

לצידו, מפקד משמרות המהפכה, בצלאל סמוטריץ'. שר הביטחון: הרב יגאל לווינשטיין. שר החינוך: עמיחי אליהו. שר המשפטים: הרב אלי סדן. מפקד הבסיג': איתמר בן גביר. השרה לזהות שיעית: אורית סטרוק. השרה למעמד האישה: מאי גולן. שר התקשורת: שלמה קרעי. וכו'.

איך תיראה מדינה כזאת? כמו איראן: נחשלת, מפגרת, רודנית, ענייה, אלימה, מסוכסכת, אנטי-ליברלית, אנטי-להט"בית, מצמצמת זכויות נשים, כאשר רוב האזרחים סולדים אם לא ממש שונאים את השלטון, עם חינוך דתי, בלי תקשורת חופשית, בלי חשמל סדיר, בלי עתיד, בלי תקווה ועם הגירה שלילית של משכילים ובעלי אמצעים.

עכשיו תארו לכם שהשלטון הזה שונא במיוחד עם אחר, סתם דוגמא: הפלסטינים. כבר עשורים שהמדינה הזאת מאיימת להחריב את המדינה הפלסטינית, לגרום לתושביה להגר או למות, הכל מתוך שנאה איומה ורצון לממש נבואות דתיות עתיקות שמדברות על הכחדתם וכו'.

דמיינתם? עכשיו מה אתם חושבים יהיה גורלם של אותם פלסטינים אם לשלטון הזה יהיה מספיק כוח לעשות להם מה שהוא רוצה? האם למישהו יש ספק שלו חשב המנהיג העליון דוב ליאור שיש לו הזדמנות לחסל את כל הפלסטינים הוא לא היה לוחץ על הכפתור? ומה יהיה גורלם של הפלסטינים הממשיים כאן אם סמוטריץ' הממשי יהיה ראש הממשלה? דומני שהתשובה ברורה.

עכשיו נחזור לאיראן הממשית, לח'אמנאי וכו'. מה אתם חושבים היה קורה אילו למשטר הפונדמנטליסטי השיעי באיראן היה נשק גרעיני? או מה היה קורה אם היתה לו יכולת להמטיר בבת אחת לא מאות אלא אלפי טילים בליסטים על ישראל? מי שסבור שסמוטריץ' מסוגל להורות על ג'נוסייד (ואני סבור כך), חייב להאמין שמקבילו השיעי מסוגל להורות על ג'נוסייד.

הפשע האקדמי הכי גדול הוא לומר על שתי תופעות תרבותיות שהן אותו דבר. אז כן, ברור שיש הבדלים. אלה מסורות שונות ולכל אחת יסודות חברתיים, היסטוריים ותיאולוגיים שונים ודרכי הבעה שונות. אבל זה אותו ז'אנר דתי, שפועל על פי אותו הגיון פנימי. זו אותה תופעה דתית מודרנית שמתנגדת למודרנה. זה אותו הטיפוס שדוגל בפרשנות צרה למסורת, באמונה דוגמטית וקיצונית, בראיה היסטורית מונוליתית, שחושב שכל האמת אצלו ושמוכן להפעיל אלימות כדי להגשים אותה.

כפי שאפשר להבין למה פונדמנטליסטים יהודים רוצים – באמת רוצים ופועלים לטובת – מדינת הלכה, הקמת בית מקדש ומחיית עמלק, כפי שאפשר להבין למה פונדמנטליסטים נוצרים באמת רוצים לאסור הפלות, מלחמת גוג ומגוג וביאתו השניה של ישו, כך לא אמור להיות קשה להבין שפונדמנטליסטים מוסלמים באמת וברצינות לגמרי רוצים מלחמת קודש ג'יהאדיסטית ו"מוות לישראל" – ופועלים לטובת הענין.

לכן, אגב, יש אפס התנגדויות באירופה למלחמה הזאת. אירופה, שלא ידועה בחיבוב יתר של המבצעים הצבאיים של ישראל, שרק לפני שבועיים הטילה סנקציות על סמוטריץ' ובן גביר, פחות או יותר הפריחה לנו נשיקה ואיחלה לנו בהצלחה. אם תבדקו את הודעת ה-7G מלפני שבוע תראו שיש שם הכל חוץ מאמוג'י לב. קנצלר גרמניה אפילו אמר את המילים המפורשות: ישראל עושה את העבודה המלוכלכת עבור כולנו. כי כולם יודעים שאיראן גרעינית היא סכנה איומה לעולם כולו. כי כולם מתעבים פונדמנטליזם דתי.

אני לא יודע מה יהיה בסופה של המלחמה הזאת. אני לא יודע אם היא מנוהלת כפי שצריך. אני לא יודע אם כניסת ארה"ב למערכה תאריך או תקצר אותה. אני לא יודע אם נצליח להניע תהליך שבסופו מיטוט השלטון במדינה (מעריך שכן). אני לא יודע אם נתניהו יצליח להתעלות על עצמו ולא לגרור את המערכה הזאת מסיבות פוליטיות קטנות ולטובתו האישית. בנוסף אני חרד מאוד ממה שקורה עכשיו בעזה וביו"ש תחת ערפל המלחמה וממה שנראה כהמשך הפקרת החטופים, צמצום נוסף, פושע ומרושע, של השטחים ההומניטרים בעזה והרחבת הטיהור האתני של קהילות ברצועה ובגדה.

אני כן יודע שאף אחד לא המציא את האיום האיראני, שהשלטון האיראני הוא דתי פונדמנטליסטי קנאי והיה והינו מסוכן באמת לישראל ולעצם קיומה, ושהוא היה מנסה, לו רק חשב לשניה שיצליח, להשמיד אותנו על זקננו, הורינו, טפנו ועוללנו ולהפוך את כולנו בלחיצת כפתור לאפר נשורת גרעינית. בהצלחה לחיל האוויר, למיירטים, לכולנו.

ההפגנות התחילו ב-7.10. לעולם לא לשכוח את זה. לפני התגובה הישראלית, לפני הפלישה הקרקעית. הפגנות נגד ישראל וכן, גם בתמיכה בחמאס, התחילו כשבבארי, בניר עוז ובשדרות עוד טבחו באזרחים. האיור של הרחפן הפלסטיני שפולש לישובי ישראל, הפרופסורים האמריקאים שעולצים למשמע הידיעות המגיעות מהאזור – הכל התחיל מיד אחרי המתקפה.

כעבור ימים התחילו ההאשמות בג'נוסייד. ב-13.10, שישה ימים בלבד אחרי הטבח, כבר פורסם מאמר מלומד במגזין השמאל-רדיקלי היהודי Jewish Currents תחת הכותרת "A Textbook Case of Genocide", כלומר לא רק רצח עם, אלא מקרה קלאסי של רצח עם. שישה ימים ארורים אחרי שהחמאס רצח, אנס, שרף וחטף.

אותו מאמר, שנכתב על ידי פרופ' רז סגל (חוקר שואה וג'נוסייד באונ' סטוקטון, ניו-ג'רזי) מעניין אותנו גם מפני שהוא קושר באופן מפורש בין רצח עם לקולוניאליזם. על פי מאמרו של סגל "קולוניאליזם וכיבוש" מזמינים שימוש מכוון בשפה שעורכת דה-הומניזציה בנכבשים, וזאת על מנת לאפשר הצדקה ל"חיסול בקנה מידה נרחב" שלהם.

ואכן, השימוש במונח "קולוניאליזם", ובאופן ספציפי "קולוניאליזם התיישבותי" (Settler Colonialism), רווח בקרב החוגגים את הטבח שביצע החמאס. על פי התפיסה הזאת ישראל כולה (לא רק הכיבוש והשליטה הצבאית ביהודה ושומרון) הוקמה כפרוייקט של קולוניאליזם התיישבותי. דבר זה לבדו מצדיק התנגדות של ה"ילידים", ובכלל זה התנגדות אלימה, שהרי "דה-קלונזציה אינה מטאפורה" וכו'. ניכר שבמקביל לדה-הומניזציה שמזמין קולוניאליזם כלפי המקומיים על מנת להצדיק את חיסולם, מזמין המושג "קולוניאליזם התיישבותי" דה-הומניזציה כלפי הישראלים על מנת להצדיק את חיסולם.

לא אירוע, סטרוקטורה

בזה, בתמצית, עוסק ספרו החדש, הקצר, הבהיר והחד, של אדם קירש, משורר ומבקר ספרות אמריקאי. קירש מגיש לקורא את קיצור תולדות המונח, ומבאר גם את ההגיון שמאחוריו. יש בזה חשיבות מיוחדת, משום ש"קולוניאליזם התיישבותי" משמש לא רק על מנת לתאר צורה מסויימת של כיבוש עויין שהיה נהוג בעבר, אלא גם, ובמעגלים מסויימים בעיקר, כדי לתלות אשמה במדינות ובחברות שלמות בהווה.

"קולוניאליזם התיישבותי" שונה מקולוניאליזם מפני שלא מדובר רק בשליטה של אימפריה בפרובינציה כבושה על מנת לדלות את מחצביה ולהשתמש בכוח האדם שלה (לדוגמא, האימפריה הבריטית בהודו), אלא בהתיישבות של חברים בכוח הכובש בשטחי הארץ הכבושה (האימפריה הבריטית בצפון אמריקה, אוסטרליה וכו'). התיישבות כזאת מהווה לעיתים אסון הרבה יותר גדול עבור המקומיים, מפני שהפולשים רוצים לקחת לא רק את משאביהם, אלא את אדמתם, ועל כן רואים בהם לא כוח עבודה זול, אלא איום (ע"ע הילידים האמריקאים).

כפי שמראה קירש, עבור חלק מהתיאורטיקנים של התחום כיום, הבעייתיות בקולוניאליזם התיישבותי לא נעלמת לעולם, ולא רק מבחינת האשמה המוסרית. על פי תפיסה זו המתיישבים יבקשו להדיר ואף להשמיד את הילידים כל עוד הם קיימים, גם מאות שנים אחרי הפלישה. גם בארה"ב ובקנדה כיום, רוצים יוצאי אירופה, לכאורה, להשמיד את הילידים. ודוק: יש כאן קפיצה מהתיאור ההיסטורי של תופעה בעבר, לתיאור – ולשיפוט המוסרי – של תופעה בהווה. קירש מציין שהמשפט הכי מצוטט בספרות העוסקת בקולוניאליזם התיישבותי הוא קביעתו של החוקר האוסטרלי פטריק וולף, "פלישה היא סטרוקטורה, לא אירוע". כלומר הפלישה לעולם אינה מסתיימת – קולוניאליזם התיישבותי מחיל הגיון מסדר מסויים על המרחב, והגיון זה שואף להעלמת המקומיים – לעולמי עד.

“הכחדת צורות של אחרוּת ילידית”

כאן נמצא גם הקשר העמוק לג'נוסייד: קולוניאליזם התיישבותי מוביל לרצח עם, ולמעשה הוא הוא רצח עם. הראשון לא קיים ללא השני, שכן ה"סטרוקטורה" של הראשון מכילה את השני. "החידוש האמיתי בתיאוריית הקולוניאליזם ההתיישבותי הוא הרעיון כי העוול הקדמון הזה מתרחש בכל רגע ורגע על ידי כל מיני צורות של דיכוי", כותב קירש, ומכאן מובן מדוע השדה המחקרי הזה הופך בידי מרצים וסטודנטים נלהבים לכלי נשק פוליטי בהווה, כלי נשק שמופנה בעת הזאת בעיקר כלפי ישראל.

הכללת ישראל תחת המבנה התיאורטי הזה היא בעייתית, מפני שהפולשים (כלומר החלוצים היהודים ואחריהם הפליטים היהודים) לא היגרו (כלומר עלו) לפלשתינה (כלומר לארץ ישראל) על מנת ליישב ולהשתלט חבל ארץ לא מוכר, אלא שבו לארץ שיש להם קשר היסטורי אליה, ברחו מתופת אל חוף מבטחים, ודיברו מפורשות על דו-קיום עם המקומיים (הרצל, בן גוריון וז'בוטינסקי דיברו וכתבו כולם על חיים של שני העמים יחד, לנצח, באותה הארץ). מעבר לכך, אין כל אימפריה שממנה יצאו היהודים, שלא היו ריבונים בשום מקום, ולמעשה היו מופלים לרעה, נרדפים ונטבחים בכל מקום.

כלומר המונח, שאינו מתאים בדיוק למקרה של ישראל (ומתאים הרבה יותר לכיבוש ביהודה ושומרון), משמש בפועל כדי לתקוף את ישראל ולדרוש, למעשה, את היעלמותה. כי זו בעצם המטרה כשמדובר בשימוש בקולוניאליזם התיישבותי ככלי נשק פוליטי: פירוק מוחלט של הישות הקולוניאליסטית. יש להבין: שום פתרון אחר אינו קביל. לא שוויון זכויות, לא אזרחות, לא אוטונומיה תרבותית – כל דבר שאינו העלמות של הקולוניאליסטים לא יפתור את הבעיה, שהרי "פלישה היא סטרוקטורה, לא אירוע".

לכן הענקת זכויות שוות לצאצאי הילידים ששרדו בארה"ב אינה תיקון של עוול, אלא המשך של עוול, ואף העצמתו. קודם נטבחו אבותיהם ברצח עם זוועתי, וכעת הם נידונים ל"רצח עם תרבותי". כל דבר, גם הקמת פארקים לאומיים לילידים האמריקאים, היא חלק מ"מכונת רצח העם", שימור תרבויות ילידיות על ידי המדינה הוא "רעיון גזעני" ואפילו פיוס בין המתיישבים לילידים פירושו "הכחדה של צורות של אחרוּת ילידית" (הציטוטים הם של חוקרים שמביא קירש, לא של קירש עצמו). למתיישב אין שום דרך לחמוק או לכפר על אשמתו: הוא ישות בלתי-לגיטימית מעצם קיומו.

לטפח התנכרות כרונית

לכן חוקרים-פעילים בתחום מבקשים, למשל, שארצות הברית תתפרק וש-99% מתושביה, כלומר כל מי שאינו ילידי (ובכלל זה גם מהגרים שהגיעו מאז המאה ה-17 ועד השבוע) יאבד את כל זכויותיו. כמובן שתרחיש כזה הוא דמיוני לגמרי וחסר כל היתכנות, אבל זה לא משנה. כפי שכותב קירש, המטרה אינה להשפיע על המציאות אלא "לטפח התנכרות כרונית" כלפי המצב הנוכחי, כלפי רוב בני האדם וכלפי המדינה. ואפשר גם להוסיף: לטפח רגשות עליונות מוסרית, שהרי רק אותם חוקרים, הגם שהם עצמם לרוב "מתיישבים קולוניאליסטים", מצליחים לאמץ עמדה מוסרית.

התוצאה היא שהמונח "קולוניאליזם התיישבותי", הגם שיש לו ערך אקדמי כשלעצמו, נוכס על ידי פעילים שמאל-רדיקלים ומשמש במקרה הטוב לצורך גיבוש עמדה של התנשאות מוסרנית, ובמקרה הרע על מנת להכפיש את מדינת ישראל בעלילות דם בנות זמננו. כאן גם נכנסת ההאשמה בג'נוסייד, שהיא חלק מובנה, כאמור, של ההגיון המסדר של הקולוניאליזם ההתיישבותי.

הספר מבאר זאת היטב, כתוב בבהירות וברהיטות, והתרגום של אביעד שטיר מעולה כרגיל. הוא מהווה תרומה חשובה לכל מי שמבקש להבין מהו המבנה האינטלקטואלי שממנו מגיעות חלק מההאשמות הלא תקפות (להבדיל מאלה התקפות, שקיימות כמובן) כלפי ישראל, ובכלל להבין את אחד הגידולים הממאירים שצמחו באקדמיה בעת הזאת. זהו הספר השלישי של הוצאת לוין שיוצא לאור, ויש להודות לעורך, אסף שגיב, שמגיש מזון אינטלקטואלי נחוץ בעת הזאת.

הכישלון המיוחד של השמאל

ורק עוד מילה. ההיסטוריה של הקולוניאליזם מלאה בזוועות נוראיות, במקרים של רצח עם, כיבוש, רודנות, עבדות ודיכוי. כך גם ההיסטוריה של הקולוניאליזם ההתיישבותי. קולוניאליסטים אכן נוהגים להתעלם מאנושיותם של ילידים, ולהכשיר כך את השמדתם. הם עושים זאת בשם עליונותם הצבאית והטכנולוגית, בשם זכותם האלוהית או מתוקף היותם בני גזע עליון – כלומר בשם תפיסות שנדחות לחלוטין בשיח הפוליטי והמוסרי כיום. גם כיום יש כמובן מי שעורך דה-הומניזציה מוחלטת לתושבי יו"ש, ואף יותר מכך לתושבי רצועת עזה, ומבקש את השמדתם הכללית או את גירושם.

מנגד, הכשל העקרוני של מנופפי הקולוניאליזם ההתיישבותי כלפי ישראל אחרי ה-7.10 דומה מאוד לכישלונם של הבולשביקים בזמנו. אפשר לומר שהשמאל מתייחד באידיאולוגיות המצליחות דווקא בשם ההומניזם לעוות את ההומניזם ולהגיע למחוזות אנטי-הומניסטים, ובפועל אנטי-הומניים. בשם הדאגה לחלש, למודר, לקורבן – עמדות לא רק לגיטימיות אלא ראויות – מבקשת האידיאולוגיה להבדיל בין קבוצות שונות של בני אדם (מעמד הפועלים ומעמד בעלי ההון, ילידים ומתיישבים וכו') ולהכשיר כמעט כל פגיעה באחת הקבוצות, תוך התעלמות גמורה מכך שגם היא, בסופו של דבר, מורכבת מבני אדם.

הזוועות מתחילות כשאנחנו שוכחים את האנושיות של הזולת. הרוע הוא הוא מחיקת היותו של הזולת סובייקט שלם, בן אדם, גם אם הוא במקרה בוגרני, קולוניאליסט או מתנחל. כשאנחנו שוכחים את האדם עצמו, את כבודו הסגולי, את זכויותיו וחירויותיו האוניברסליות, את היותו נברא בצלם אלוהים – אז נפתח הפתח לחורבן, שלו ושלנו. יש תמיד לאחוז באדם. אסור לעולם לשכוח את ייחודו, כבודו וחירותו המהותית. מעבר ומעל כל דת או אידיאולוגיה, יש תמיד לקדש את אדם.