פוליטיקה

אם אתם מאמינים שסמוטריץ’ ילחץ על הכפתור

על רקע התמיכה שלי בחיסול תוכנית הגרעין של איראן ואף מיטוט המשטר האיראני רבים מחבריי שואלים אותי בזמן האחרון: תומר, התחרפנת?

ובכן הרשו לי להסביר.

האינסטינקט הבסיסי של השמאל ביחסו למלחמה ולהנהגה שמובילה למלחמה הוא חשד. סיפורי גבורה וחישול לאומי במערכת האש והעופרת אינם החומר שממנו עשויים החלומות שלנו. אנחנו יודעים, היסטורית, שמי שמרוויח ממלחמות זו אליטה קטנה של יצרני נשק ומצביאים עטורי תהילה ומי שמשלם את המחיר הם ההמונים. אנחנו יודעים שפעמים רבות מלחמה משמשת לא לשחרור אלא לביצור כוח באופן אנטי-דמוקרטי, ואנחנו מאמינים, אידיאולוגית, שחיי אדם הם חסרי תחליף ושתמיד עדיף הסכם על מערכה אלימה. בצדק.

בד בבד, השמאל גם חשדן לגבי מסגרות דתיות, ודאי מהסוג הפנאטי והפונדמנטליסטי. דוֹגמה דתית ועקרונות אמוניים אינם על פי רוב מעצבים את חיינו. התבונה היא סמכות גבוהה יותר מהמסורת והממסד הדתי מוכר לנו – גם אישית כישראלים – כדכאני, ודאי כלפי נשים, מיניות לא-הטרוסקסואלית ו"כופרים". אנחנו יודעים שדת קנאית מובילה לדיכוי הפרט והכלל, וכשהיא מנסה להגשים חזונות משיחיים גם לאסונות בקנה מידה לאומי. וגם כל זה – בצדק.

במלחמה מול איראן שני היסודות האידיאולוגיים האלה מתנגשים. מצד אחד, מלחמה יזומה על ידי ישראל, שבמקרה גם מונהגת על ידי ממשלה שכבר כשלה כמעט בכל תחום וקנה מידה אפשרי. מצד שני, המלחמה היא כנגד אויב דתי פונדמנטליסטי שגם מדבר, כבר עשורים, על השמדת מדינת ישראל.

המצב הזה, על פי מה שאני רואה סביבי, מוביל לקרע פנימי בחלקים שונים של השמאל, כאשר חלק תומכים במערכה מול איראן, גם אם בהיסוס, ואילו חלק אחר מתנגד לה ורואה בה עוד מלחמת שולל שמטרתה מתמצית בשימור שלטונו של נתניהו.

בעוד אין לי שום אמון במניעיו של נתניהו, אני לא יכול לראות במערכה מול איראן מלחמת שולל, וזאת מפני שלמרות שאני אדם דתי בעצמי, אני לוקח מאוד ברצינות את היסוד השני שמניתי לעיל: החשד כלפי מסגרות דתיות פונדמנטליסטיות. נדמה לי שמי שמבטל את חשיבותה של המערכה מול איראן בסופו של דבר פשוט לא לוקח את החשד הזה ברצינות.

ואולי הוא דווקא לוקח אותו ברצינות כשמדובר ביהודים אורתודוקסים פונדמנטליסטים או בנוצרים אוונגליסטים פונדמנטליסטים, אבל לא לוקח אותו ברצינות כשמדובר במוסלמים שיעים פומדמנטליסטים. בכך הוא מפגין יסוד נוסף של השמאל (כמובן בהכללה גסה), והוא הנטייה לביקורת עצמית חריפה, כלומר הנטייה למצוא אשמה קודם כל אצלנו, ורק אחרי זה בצד השני (מה שבא לידי ביטוי בשמאל הרדיקלי כיום בשנאה ממשית כלפי המערב המודרני (אצל הימין נמצאת כמובן המגמה ההפוכה: אנחנו טהורים, הם רשעים)).

כדי לנסות להסביר לאותם חברים למה איראן באמת מסוכנת לישראל, הבא נערוך ניסוי מחשבתי קטן. דמיינו את המציאות הבדיונית הבאה:

אומה עתיקה של תשעים מיליון איש, בעלת תרבות עשירה ומסורת דתית מסועפת, מונהגת על ידי הרב דוב ליאור. אתם יודעים, זה שתמך באלימות המחתרת היהודית בשנות השמונים, שהציע שיש לפסוק על רבין דין מוסר, שקבע שמותר לשנוא שמאלנים, שנשים לא אמורות להצביע בבחירות, שאלימות הנוער היא בגלל קריירת האמהות, שאין להעסיק או להשכיר דירות לערבים, שחטיפת שלושת הנערים היא בגלל חוקים אנטי-דתיים, שיש "לנקות" את הארץ מערבים, שסובלנות ללהט"בים היא אחת הסיבות לטרור ושתומך בכפייה דתית על חילונים בכל מקום שאפשר – הוא איש הדת השולט במדינה כמנהיג העליון.

לצידו, מפקד משמרות המהפכה, בצלאל סמוטריץ'. שר הביטחון: הרב יגאל לווינשטיין. שר החינוך: עמיחי אליהו. שר המשפטים: הרב אלי סדן. מפקד הבסיג': איתמר בן גביר. השרה לזהות שיעית: אורית סטרוק. השרה למעמד האישה: מאי גולן. שר התקשורת: שלמה קרעי. וכו'.

איך תיראה מדינה כזאת? כמו איראן: נחשלת, מפגרת, רודנית, ענייה, אלימה, מסוכסכת, אנטי-ליברלית, אנטי-להט"בית, מצמצמת זכויות נשים, כאשר רוב האזרחים סולדים אם לא ממש שונאים את השלטון, עם חינוך דתי, בלי תקשורת חופשית, בלי חשמל סדיר, בלי עתיד, בלי תקווה ועם הגירה שלילית של משכילים ובעלי אמצעים.

עכשיו תארו לכם שהשלטון הזה שונא במיוחד עם אחר, סתם דוגמא: הפלסטינים. כבר עשורים שהמדינה הזאת מאיימת להחריב את המדינה הפלסטינית, לגרום לתושביה להגר או למות, הכל מתוך שנאה איומה ורצון לממש נבואות דתיות עתיקות שמדברות על הכחדתם וכו'.

דמיינתם? עכשיו מה אתם חושבים יהיה גורלם של אותם פלסטינים אם לשלטון הזה יהיה מספיק כוח לעשות להם מה שהוא רוצה? האם למישהו יש ספק שלו חשב המנהיג העליון דוב ליאור שיש לו הזדמנות לחסל את כל הפלסטינים הוא לא היה לוחץ על הכפתור? ומה יהיה גורלם של הפלסטינים הממשיים כאן אם סמוטריץ' הממשי יהיה ראש הממשלה? דומני שהתשובה ברורה.

עכשיו נחזור לאיראן הממשית, לח'אמנאי וכו'. מה אתם חושבים היה קורה אילו למשטר הפונדמנטליסטי השיעי באיראן היה נשק גרעיני? או מה היה קורה אם היתה לו יכולת להמטיר בבת אחת לא מאות אלא אלפי טילים בליסטים על ישראל? מי שסבור שסמוטריץ' מסוגל להורות על ג'נוסייד (ואני סבור כך), חייב להאמין שמקבילו השיעי מסוגל להורות על ג'נוסייד.

לחצו כדי להגיע למקור

הפשע האקדמי הכי גדול הוא לומר על שתי תופעות תרבותיות שהן אותו דבר. אז כן, ברור שיש הבדלים. אלה מסורות שונות ולכל אחת יסודות חברתיים, היסטוריים ותיאולוגיים שונים ודרכי הבעה שונות. אבל זה אותו ז'אנר דתי, שפועל על פי אותו הגיון פנימי. זו אותה תופעה דתית מודרנית שמתנגדת למודרנה. זה אותו הטיפוס שדוגל בפרשנות צרה למסורת, באמונה דוגמטית וקיצונית, בראיה היסטורית מונוליתית, שחושב שכל האמת אצלו ושמוכן להפעיל אלימות כדי להגשים אותה.

כפי שאפשר להבין למה פונדמנטליסטים יהודים רוצים – באמת רוצים ופועלים לטובת – מדינת הלכה, הקמת בית מקדש ומחיית עמלק, כפי שאפשר להבין למה פונדמנטליסטים נוצרים באמת רוצים לאסור הפלות, מלחמת גוג ומגוג וביאתו השניה של ישו, כך לא אמור להיות קשה להבין שפונדמנטליסטים מוסלמים באמת וברצינות לגמרי רוצים מלחמת קודש ג'יהאדיסטית ו"מוות לישראל" – ופועלים לטובת הענין.

לכן, אגב, יש אפס התנגדויות באירופה למלחמה הזאת. אירופה, שלא ידועה בחיבוב יתר של המבצעים הצבאיים של ישראל, שרק לפני שבועיים הטילה סנקציות על סמוטריץ' ובן גביר, פחות או יותר הפריחה לנו נשיקה ואיחלה לנו בהצלחה. אם תבדקו את הודעת ה-7G מלפני שבוע תראו שיש שם הכל חוץ מאמוג'י לב. קנצלר גרמניה אפילו אמר את המילים המפורשות: ישראל עושה את העבודה המלוכלכת עבור כולנו. כי כולם יודעים שאיראן גרעינית היא סכנה איומה לעולם כולו. כי כולם מתעבים פונדמנטליזם דתי.

אני לא יודע מה יהיה בסופה של המלחמה הזאת. אני לא יודע אם היא מנוהלת כפי שצריך. אני לא יודע אם כניסת ארה"ב למערכה תאריך או תקצר אותה. אני לא יודע אם נצליח להניע תהליך שבסופו מיטוט השלטון במדינה (מעריך שכן). אני לא יודע אם נתניהו יצליח להתעלות על עצמו ולא לגרור את המערכה הזאת מסיבות פוליטיות קטנות ולטובתו האישית. בנוסף אני חרד מאוד ממה שקורה עכשיו בעזה וביו"ש תחת ערפל המלחמה וממה שנראה כהמשך הפקרת החטופים, צמצום נוסף, פושע ומרושע, של השטחים ההומניטרים בעזה והרחבת הטיהור האתני של קהילות ברצועה ובגדה.

אני כן יודע שאף אחד לא המציא את האיום האיראני, שהשלטון האיראני הוא דתי פונדמנטליסטי קנאי והיה והינו מסוכן באמת לישראל ולעצם קיומה, ושהוא היה מנסה, לו רק חשב לשניה שיצליח, להשמיד אותנו על זקננו, הורינו, טפנו ועוללנו ולהפוך את כולנו בלחיצת כפתור לאפר נשורת גרעינית. בהצלחה לחיל האוויר, למיירטים, לכולנו.

על קולוניאליזם התיישבותי וכישלונו הייחודי של השמאל – ספרו של אדם קירש

ההפגנות התחילו ב-7.10. לעולם לא לשכוח את זה. לפני התגובה הישראלית, לפני הפלישה הקרקעית. הפגנות נגד ישראל וכן, גם בתמיכה בחמאס, התחילו כשבבארי, בניר עוז ובשדרות עוד טבחו באזרחים. האיור של הרחפן הפלסטיני שפולש לישובי ישראל, הפרופסורים האמריקאים שעולצים למשמע הידיעות המגיעות מהאזור – הכל התחיל מיד אחרי המתקפה.

כעבור ימים התחילו ההאשמות בג'נוסייד. ב-13.10, שישה ימים בלבד אחרי הטבח, כבר פורסם מאמר מלומד במגזין השמאל-רדיקלי היהודי Jewish Currents תחת הכותרת "A Textbook Case of Genocide", כלומר לא רק רצח עם, אלא מקרה קלאסי של רצח עם. שישה ימים ארורים אחרי שהחמאס רצח, אנס, שרף וחטף.

אותו מאמר, שנכתב על ידי פרופ' רז סגל (חוקר שואה וג'נוסייד באונ' סטוקטון, ניו-ג'רזי) מעניין אותנו גם מפני שהוא קושר באופן מפורש בין רצח עם לקולוניאליזם. על פי מאמרו של סגל "קולוניאליזם וכיבוש" מזמינים שימוש מכוון בשפה שעורכת דה-הומניזציה בנכבשים, וזאת על מנת לאפשר הצדקה ל"חיסול בקנה מידה נרחב" שלהם.

ואכן, השימוש במונח "קולוניאליזם", ובאופן ספציפי "קולוניאליזם התיישבותי" (Settler Colonialism), רווח בקרב החוגגים את הטבח שביצע החמאס. על פי התפיסה הזאת ישראל כולה (לא רק הכיבוש והשליטה הצבאית ביהודה ושומרון) הוקמה כפרוייקט של קולוניאליזם התיישבותי. דבר זה לבדו מצדיק התנגדות של ה"ילידים", ובכלל זה התנגדות אלימה, שהרי "דה-קלונזציה אינה מטאפורה" וכו'. ניכר שבמקביל לדה-הומניזציה שמזמין קולוניאליזם כלפי המקומיים על מנת להצדיק את חיסולם, מזמין המושג "קולוניאליזם התיישבותי" דה-הומניזציה כלפי הישראלים על מנת להצדיק את חיסולם.

לא אירוע, סטרוקטורה

בזה, בתמצית, עוסק ספרו החדש, הקצר, הבהיר והחד, של אדם קירש, משורר ומבקר ספרות אמריקאי. קירש מגיש לקורא את קיצור תולדות המונח, ומבאר גם את ההגיון שמאחוריו. יש בזה חשיבות מיוחדת, משום ש"קולוניאליזם התיישבותי" משמש לא רק על מנת לתאר צורה מסויימת של כיבוש עויין שהיה נהוג בעבר, אלא גם, ובמעגלים מסויימים בעיקר, כדי לתלות אשמה במדינות ובחברות שלמות בהווה.

"קולוניאליזם התיישבותי" שונה מקולוניאליזם מפני שלא מדובר רק בשליטה של אימפריה בפרובינציה כבושה על מנת לדלות את מחצביה ולהשתמש בכוח האדם שלה (לדוגמא, האימפריה הבריטית בהודו), אלא בהתיישבות של חברים בכוח הכובש בשטחי הארץ הכבושה (האימפריה הבריטית בצפון אמריקה, אוסטרליה וכו'). התיישבות כזאת מהווה לעיתים אסון הרבה יותר גדול עבור המקומיים, מפני שהפולשים רוצים לקחת לא רק את משאביהם, אלא את אדמתם, ועל כן רואים בהם לא כוח עבודה זול, אלא איום (ע"ע הילידים האמריקאים).

כפי שמראה קירש, עבור חלק מהתיאורטיקנים של התחום כיום, הבעייתיות בקולוניאליזם התיישבותי לא נעלמת לעולם, ולא רק מבחינת האשמה המוסרית. על פי תפיסה זו המתיישבים יבקשו להדיר ואף להשמיד את הילידים כל עוד הם קיימים, גם מאות שנים אחרי הפלישה. גם בארה"ב ובקנדה כיום, רוצים יוצאי אירופה, לכאורה, להשמיד את הילידים. ודוק: יש כאן קפיצה מהתיאור ההיסטורי של תופעה בעבר, לתיאור – ולשיפוט המוסרי – של תופעה בהווה. קירש מציין שהמשפט הכי מצוטט בספרות העוסקת בקולוניאליזם התיישבותי הוא קביעתו של החוקר האוסטרלי פטריק וולף, "פלישה היא סטרוקטורה, לא אירוע". כלומר הפלישה לעולם אינה מסתיימת – קולוניאליזם התיישבותי מחיל הגיון מסדר מסויים על המרחב, והגיון זה שואף להעלמת המקומיים – לעולמי עד.

“הכחדת צורות של אחרוּת ילידית”

כאן נמצא גם הקשר העמוק לג'נוסייד: קולוניאליזם התיישבותי מוביל לרצח עם, ולמעשה הוא הוא רצח עם. הראשון לא קיים ללא השני, שכן ה"סטרוקטורה" של הראשון מכילה את השני. "החידוש האמיתי בתיאוריית הקולוניאליזם ההתיישבותי הוא הרעיון כי העוול הקדמון הזה מתרחש בכל רגע ורגע על ידי כל מיני צורות של דיכוי", כותב קירש, ומכאן מובן מדוע השדה המחקרי הזה הופך בידי מרצים וסטודנטים נלהבים לכלי נשק פוליטי בהווה, כלי נשק שמופנה בעת הזאת בעיקר כלפי ישראל.

הכללת ישראל תחת המבנה התיאורטי הזה היא בעייתית, מפני שהפולשים (כלומר החלוצים היהודים ואחריהם הפליטים היהודים) לא היגרו (כלומר עלו) לפלשתינה (כלומר לארץ ישראל) על מנת ליישב ולהשתלט חבל ארץ לא מוכר, אלא שבו לארץ שיש להם קשר היסטורי אליה, ברחו מתופת אל חוף מבטחים, ודיברו מפורשות על דו-קיום עם המקומיים (הרצל, בן גוריון וז'בוטינסקי דיברו וכתבו כולם על חיים של שני העמים יחד, לנצח, באותה הארץ). מעבר לכך, אין כל אימפריה שממנה יצאו היהודים, שלא היו ריבונים בשום מקום, ולמעשה היו מופלים לרעה, נרדפים ונטבחים בכל מקום.

כלומר המונח, שאינו מתאים בדיוק למקרה של ישראל (ומתאים הרבה יותר לכיבוש ביהודה ושומרון), משמש בפועל כדי לתקוף את ישראל ולדרוש, למעשה, את היעלמותה. כי זו בעצם המטרה כשמדובר בשימוש בקולוניאליזם התיישבותי ככלי נשק פוליטי: פירוק מוחלט של הישות הקולוניאליסטית. יש להבין: שום פתרון אחר אינו קביל. לא שוויון זכויות, לא אזרחות, לא אוטונומיה תרבותית – כל דבר שאינו העלמות של הקולוניאליסטים לא יפתור את הבעיה, שהרי "פלישה היא סטרוקטורה, לא אירוע".

לכן הענקת זכויות שוות לצאצאי הילידים ששרדו בארה"ב אינה תיקון של עוול, אלא המשך של עוול, ואף העצמתו. קודם נטבחו אבותיהם ברצח עם זוועתי, וכעת הם נידונים ל"רצח עם תרבותי". כל דבר, גם הקמת פארקים לאומיים לילידים האמריקאים, היא חלק מ"מכונת רצח העם", שימור תרבויות ילידיות על ידי המדינה הוא "רעיון גזעני" ואפילו פיוס בין המתיישבים לילידים פירושו "הכחדה של צורות של אחרוּת ילידית" (הציטוטים הם של חוקרים שמביא קירש, לא של קירש עצמו). למתיישב אין שום דרך לחמוק או לכפר על אשמתו: הוא ישות בלתי-לגיטימית מעצם קיומו.

לטפח התנכרות כרונית

לכן חוקרים-פעילים בתחום מבקשים, למשל, שארצות הברית תתפרק וש-99% מתושביה, כלומר כל מי שאינו ילידי (ובכלל זה גם מהגרים שהגיעו מאז המאה ה-17 ועד השבוע) יאבד את כל זכויותיו. כמובן שתרחיש כזה הוא דמיוני לגמרי וחסר כל היתכנות, אבל זה לא משנה. כפי שכותב קירש, המטרה אינה להשפיע על המציאות אלא "לטפח התנכרות כרונית" כלפי המצב הנוכחי, כלפי רוב בני האדם וכלפי המדינה. ואפשר גם להוסיף: לטפח רגשות עליונות מוסרית, שהרי רק אותם חוקרים, הגם שהם עצמם לרוב "מתיישבים קולוניאליסטים", מצליחים לאמץ עמדה מוסרית.

התוצאה היא שהמונח "קולוניאליזם התיישבותי", הגם שיש לו ערך אקדמי כשלעצמו, נוכס על ידי פעילים שמאל-רדיקלים ומשמש במקרה הטוב לצורך גיבוש עמדה של התנשאות מוסרנית, ובמקרה הרע על מנת להכפיש את מדינת ישראל בעלילות דם בנות זמננו. כאן גם נכנסת ההאשמה בג'נוסייד, שהיא חלק מובנה, כאמור, של ההגיון המסדר של הקולוניאליזם ההתיישבותי.

הספר מבאר זאת היטב, כתוב בבהירות וברהיטות, והתרגום של אביעד שטיר מעולה כרגיל. הוא מהווה תרומה חשובה לכל מי שמבקש להבין מהו המבנה האינטלקטואלי שממנו מגיעות חלק מההאשמות הלא תקפות (להבדיל מאלה התקפות, שקיימות כמובן) כלפי ישראל, ובכלל להבין את אחד הגידולים הממאירים שצמחו באקדמיה בעת הזאת. זהו הספר השלישי של הוצאת לוין שיוצא לאור, ויש להודות לעורך, אסף שגיב, שמגיש מזון אינטלקטואלי נחוץ בעת הזאת.

הכישלון המיוחד של השמאל

ורק עוד מילה. ההיסטוריה של הקולוניאליזם מלאה בזוועות נוראיות, במקרים של רצח עם, כיבוש, רודנות, עבדות ודיכוי. כך גם ההיסטוריה של הקולוניאליזם ההתיישבותי. קולוניאליסטים אכן נוהגים להתעלם מאנושיותם של ילידים, ולהכשיר כך את השמדתם. הם עושים זאת בשם עליונותם הצבאית והטכנולוגית, בשם זכותם האלוהית או מתוקף היותם בני גזע עליון – כלומר בשם תפיסות שנדחות לחלוטין בשיח הפוליטי והמוסרי כיום. גם כיום יש כמובן מי שעורך דה-הומניזציה מוחלטת לתושבי יו"ש, ואף יותר מכך לתושבי רצועת עזה, ומבקש את השמדתם הכללית או את גירושם.

מנגד, הכשל העקרוני של מנופפי הקולוניאליזם ההתיישבותי כלפי ישראל אחרי ה-7.10 דומה מאוד לכישלונם של הבולשביקים בזמנו. אפשר לומר שהשמאל מתייחד באידיאולוגיות המצליחות דווקא בשם ההומניזם לעוות את ההומניזם ולהגיע למחוזות אנטי-הומניסטים, ובפועל אנטי-הומניים. בשם הדאגה לחלש, למודר, לקורבן – עמדות לא רק לגיטימיות אלא ראויות – מבקשת האידיאולוגיה להבדיל בין קבוצות שונות של בני אדם (מעמד הפועלים ומעמד בעלי ההון, ילידים ומתיישבים וכו') ולהכשיר כמעט כל פגיעה באחת הקבוצות, תוך התעלמות גמורה מכך שגם היא, בסופו של דבר, מורכבת מבני אדם.

הזוועות מתחילות כשאנחנו שוכחים את האנושיות של הזולת. הרוע הוא הוא מחיקת היותו של הזולת סובייקט שלם, בן אדם, גם אם הוא במקרה בוגרני, קולוניאליסט או מתנחל. כשאנחנו שוכחים את האדם עצמו, את כבודו הסגולי, את זכויותיו וחירויותיו האוניברסליות, את היותו נברא בצלם אלוהים – אז נפתח הפתח לחורבן, שלו ושלנו. יש תמיד לאחוז באדם. אסור לעולם לשכוח את ייחודו, כבודו וחירותו המהותית. מעבר ומעל כל דת או אידיאולוגיה, יש תמיד לקדש את אדם.

ואם זה לא ג’נוסייד?

בין ה-16 ל-19 לאוגוסט 1982 דנה האסיפה הכללית של האו"ם בפעולותיה הצבאיות של ישראל בלבנון, במסגרת מה שישראל כינתה אז מבצע שלום הגליל. נציגי 23 מדינות, ביניהן ניקרגואה, צ'כוסלובקיה, מרוקו, פולין, סרי לאנקה וברה"מ קבעו שמה שהתנהלות ישראל בבירות שקולה לג'נוסייד, וחלקן דרשו להטיל עליה סנקציות.

ב-16 לדצמבר של אותה שנה, אחרי טבח סברה ושתילה, קבעה האסיפה הכללית כולה באופן רשמי שרצח הפלסטינים במחנות הפליטים הוא ג'נוסייד, ומדינות שונות טענו שמדובר בהוצאה לפועל של מדיניות ישראלית מכוונת. האשמת ישראל בג'נוסייד, אולי תופתעו לשמוע, חזרה על עצמה גם במבצע צוק איתן ב-2014, הפעם מפי ארגוני זכויות אדם שונים.

במבט לאחור האשמות אלה נראות כאנקדוטות היסטוריות מגוחכות, אולם הן שופכות אור על המתרחש כנגד עינינו בימים אלה. האשמת ישראל ברצח עם אינה דבר חדש, וכיום, כמו אז, מדובר בראש ובראשונה לא בהערכה מלומדת של העובדות אלא בכלי פוליטי, בקמפיין רב שנים להשחרת שמה של ישראל.

המטרה, עבור רבים, אינה לבחון את המעשים או המדיניות של ישראל, אלא לשלול את הלגיטימיות של עצם קיומה. באמצעות הגינוי החריף ביותר האפשרי, על ידי הכתמתה בפשע הגרוע ביותר שיכולה לבצע מדינה, ישראל הופכת לישות פוליטית חסרת תקנה, מוקאת ממשפחת העמים ומגורשת מהשיח הלגיטימי. יותר מהצלת חיים של פלסטינים המטרה היא להרוג את המדינה היהודית.

ההאשמה ברצח עם היא גם צורה מתונה של הכחשת שואה, הן מבחינת הרידוד של כל מלחמה ל"ג'נוסייד", מה שרומז שלא קרה, לכאורה, שום דבר יוצא דופן ליהודים, לארמנים או לטוטסי; והן מבחינת ההנאה המיוחדת ששואבים המאשימים בהכפשת היהודים דווקא, בהפיכת הקורבן האולטימטיבי לנבל האולטימטיבי, בהצבת "תיקו" לעגני בין היהודים לנאצים, שמשווה בלוח התוצאות האוניברסלי את העוול שנעשה לראשונים לזה שנעשה כעת לפלסטינים, מעין "תיקון היסטורי" במהופך שהופך את כולם לאותו סוג של מסכנים ושמבטל לעתיד כל טענה יהודית על קורבנות.

זה בתורו קשור גם לחוסר הנכונות של חלקים מהשמאל הרדיקלי לקבל כל סוג של קורבנות יהודית בזמן הזה. שהרי אם, ביקום המוסרי הפוסט-קולוניאלי והזהותני, הקורבן נושא תמיד תביעה אינהרנטית לצידקתו, יש לשלול את מהיהודים כל סממן קורבני. פשוט לא ייתכן מצב מסובך ומבולבל שבו היהודים הם גם קורבנות וגם מקרבנים. כ"לבנים" ו"קולוניאליסטים" הם חייבים להיות התוקפנים בלבד, לעולם לא הנפגעים. כך מתקבלת עלילת דם עכשווית, מכופלת, בה היהודים בד בבד מואשמים בפשע הכי חמור והיותם קורבנות לפשע הכי חמור נמחקת.

לדאבון הלב את התרגיל המנטלי הזה יש שמנסים גם לבצע במהופך. עבור חלקנו, העובדה שהיהודים סבלו סבל בל יתואר, אם בשואה ואם ב-7.10, מחסנת אותם מפני האפשרות להיות פושעי מלחמה, או פשוט מכפרת מראש על כל פשע שאי פעם יעשו. כמו מכפישי ישראל, גם עבור חלק ממגיני ישראל היהודים לא יכולים להיות קורבנות וגם מקרבנים. אם עבור הראשונים היהודים הם רק תוקפנים, עבור האחרונים היהודים הם רק נפגעים.

אלא שלצערנו הרב אנחנו כיום גם תוקפנים. בסופו של דבר הבעיה הגדולה שלנו אינה עם האנטישמים או עם המבקשים לערער על זכות קיומה של ישראל. הבעיה הגדולה שלנו היא עם מה שמתרחש כעת, בפועל, בעזה. בכל שם שלא נקרא לזה, התמשכות המלחמה, הרבה אחרי שהושגו רוב מטרותיה, מכניסה את פעולות ישראל כלפי האוכלוסייה העזתית למסלול שלילי מאוד, ואף אפל. ישראל מתעקשת להחזיק מעל שני מיליון איש במחנות אוהלים, בצפיפות איומה וללא אמצעים המספקים רמה סבירה של קיום, ובלי אופק כלשהו לסיום.

במסיבת העיתונאים שהעניק נתניהו ערב תחילת עדותו במשפטו (9.12) הוא הודה, אולי לראשונה, שלא נכנס מספיק סיוע הומניטרי לאוכלוסייה ברצועה. הוא דיבר על "חמולות" שאמורות לספק את הציוד ונכשלות בכך, ואמר שישראל מחפשת דרך "לעשות זאת בצורה שלמה".

הפנייה של ראש הממשלה לכישלון ה"חמולות" מעידה על התהום המוסרי ששקענו לתוכה. מי שאחראי לספק את צרכיה של אוכלוסייה בשטח מלחמה הוא הכוח הכובש, שבמקרה הזה הוא מדינת ישראל. האחריות היא עלינו, ומראש היה ברור לכל בר דעת ש"חמולות" אינן יכולות, וספק אם רוצות, לספק שירותים סבירים לאוכלוסייה אזרחית.מדינת ישראל נכשלת בטיפול באוכלוסיית הרצועה מפני שהיא לא מוכנה לנסח לעצמה מה היא רוצה בעזה. תסריט "היום שאחרי" פשוט לא נידון, ואנחנו נגררים למלחמה חסרת תכלית. כחלק ממצב זה ישראל מסרבת להחיל ממשל צבאי מלא על הרצועה ולקחת לידה את האחריות על אספקת המזון, וזאת משום הקוצר בכוח אדם, העלות העצומה שהליך כזה ידרוש, ומפני שהחיילים הראשונים שייהרגו ממטען בדרך לאספקת המשלוח היומי בפאתי חאן יונס יקימו על הממשלה את הציבור.

 מאידך, ישראל גם מסרבת להכניס לרצועה כוח רב-לאומי ערבי ו/או את הרשות הפלסטינית, ובכך להתחיל את שיקום הרצועה והעברתה לשלטון שאינו חמאס, זאת משום שמהלך כזה יפרק את הקואליציה. הקצוות הפונדמנטליסטים בממשלה עדיין חולמים על התנחלות בה ולא מוכנים לסיים את המלחמה, ונתניהו חלש מדי וחסר מצפון מספיק כדי לעמוד מולם.

בתווך תקועים שני מיליון איש, כמחציתם ילדים. החורף כבר כאן, ושיאו לפנינו. לאנשים אלה אין מספיק מים, אין מספיק אוכל, אין מספיק רופאים ותרופות ואין מספיק אמצעי חימום. סביר להניח שהמבוגרים ביותר והצעירים ביותר מהם – דווקא אלה שברור שלא קשורים לזוועות החמאס – בסכנת מוות ממשית מקור וממחלות. גם האחרים יסבלו מחולי, נכויות שונות וטראומה עמוקה הרבה אחרי שיוכלו לנסות לשקם את חייהם. נתניהו מאריך את המלחמה שלא לצורך. בדרך הוא גורם למשבר הומניטרי עצום, וסבל חסר תקדים של מיליונים. אפשר וצריך לדחות בבוז את ההאשמות בג'נוסייד, שאינם אלא עוד חוליה בשרשרת דיבתית ארוכה ומלוכלכת. מנגד צריך גם לדאוג מאוד ממה שקורה תחת אחריותנו למיליונים. על הממשלה לספק באופן מיידי סיוע הומניטרי מספק לאוכלוסייה העזתית. זאת אחריותה. זאת אחריותנו.

הרבה אחרי שההאשמה בג'נוסייד תיראה כמו עוד אנקדוטה היסטורית, מה שבפועל מתחולל בעזה ירדוף אותנו. המשבר ההומניטרי בעזה הוא יצירה שלנו, אותם מיליונים סובלים תחת אחריותנו, ואנחנו נישא את האפלה המוסרית שהמצב הזה מטביע אותנו בתוכה עוד שנים רבות. אימהות לא מצליחות להאכיל את ילדיהם, תינוקות רועדים מקור, ואנחנו מדברים על "חמולות". זה קורה עכשיו, ואנחנו לא עושים מספיק כדי לסייע.

היום שאחרי יגיע, יום אחד. יהיה סוף למלחמה הזאת, ועזה תתחיל להשתקם. אנחנו נצטרך אז לשקם את מה שיישאר מהמצפון שלנו, מהמסורת היהודית, ומדמותה של מדינת ישראל.

פורסם במדור הדעות של הארץ

בני ברוך: קבלה ופוליטיקה

תנועת בני ברוך, הידועה גם כ"קבלה לעם", היא התנועה הדתית החדשה הגדולה והמצליחה בישראל. היא מונה רבבות חברים בארץ ועוד רבבות בחו"ל, חולשת על נדל"ן במרכז הארץ ועל מערך מדיה מסועף שכולל ערוץ טלוויזיה והוצאת ספרים, ופועלת בנחישות כדי להשפיע על דמותה של מדינת ישראל, בין היתר באמצעות שליחת זרועות לזירה הפוליטית.

התנועה מציגה פרשנות בקווי הרוחניוּת העכשווית (הניו-אייג') לקבלה של הרב יהודה לייב אשלג (1884–1954), מגדולי המקובלים של המאה ה-20. על-פי תפיסתה, הקבלה, תורת הסוד היהודית, מגלה את האמת המדעית על העולם ומבארת את הדרך שבה כל אדם יכול להפוך מאגואיסט לאלטרואיסט. דרך זו זכתה לפירוש המלא ביותר בכתביו של הרב אשלג, שאותם מלמד באופן המדויק ביותר מנהיג הקבוצה, הרב ד"ר מיכאל לייטמן, יליד 1946.

כמקובל הבכיר בעולם מבחינת חסידיו, משימתו של לייטמן היא להפיץ את תורת הקבלה להמונים. לתפיסתו, רק על-ידי לימוד קבלה (על-פי הפרשנות שלו) ניתן להגשים את הטרנספורמציה שעליה הוא מדבר ולהביא את ימות המשיח, שבהם העולם כולו ייפתר מהאגואיזם. הפצת הקבלה היא אפוא המשימה העיקרית של "בני ברוך". לצורך כך מנסים חסידיו לא רק לגייס חברים חדשים, אלא גם להחדיר את מסרי התנועה למרחב הציבורי בישראל.

התנועה נוסדה ב-1991. היא קרויה על שם בנו של הרב יהודה לייב אשלג, הרב ברוך אשלג, שלייטמן היה תלמידו. היא דומה בכמה מאפיינים לתנועה הניאו-קבלית "המרכז לקבלה", שהונהגה בידי הרב פיליפ ברג (1927–2013). התורה של "המרכז לקבלה", שפועל בלוס-אנג'לס, מבוססת גם היא על הקבלה של הרב אשלג האב, אך הגרסה של לייטמן תובענית יותר באופן הלימוד שלה, וטעונה בנחישות אידיאולוגית.

התנועה של לייטמן מציגה את תפיסתה כמהות היהדות, ויחד עם זה כמדע. על-פי המיתוס המכונן שלה, הידע הקבלי התגלה לראשונה על-ידי אברהם אבינו והועבר בסוד בשרשרת בין חכמי ישראל, עד שהגיע לדורנו; עם ישראל הוא העם שמחזיק בסוד הקבלי העתיק, והייעוד שלו הוא להפיץ את הסוד ברחבי העולם.

לפי תפיסת העולם של הרב לייטמן וחסידיו, אנו חיים בנקודת הזמן האופטימלית להתגלות הקבלה, מפני שהאנושות מוכנה לכך יותר מאי פעם. בראש החץ של משימת גילוי הסודות הקבליים ניצבים כמובן חברי "בני ברוך", ולייטמן בראשם.

לייטמן הפך את הקבלה לדרך רוחנית-מדעית אוניברסלית שמתאימה לכל אדם, יהודי ולא יהודי. התכלית שהוא מציב לה היא טרנספורמציה פנימית. סיפורי התנ"ך אינם אלא מטאפורות לפנימיוּת נפשנו, והמסורת היהודית כולה היא אלגוריה לתהליך פסיכולוגי פנימי: יציאת מצרים אינה אלא היציאה הפנימית מעבדות אגואיסטית לחירות אלטרואיסטית, והמשיח אינו אדם אלא ידע – הסוד הקבלי, שמחולל תמורה רוחנית באנושות כולה. בהתאם, על-פי התפיסה של לייטמן ההלכה אינה מערכת חוקים מחייבת, אף שבמעגל הפנימי של התנועה מקפידים על חלק מן המצוות.

מעבר להצהרות האלטרואיסטיות, את התנועה של לייטמן מלווה גם עננה מציקה. טענות של יוצאי התנועה שהוצגו בתקשורת ובהליכים משפטיים משרטטות ארגון עם מבנה היררכי ממודר – ולא רק בעניינים שברוח.

לפי אותן טענות, בראש המבנה ההיררכי הזה עומדים לייטמן ומספר מצומצם של סגנים שמלווים אותו מתחילת הדרך. חסידים לשעבר סיפרו על תקנון פנימי שקובע לחברי המעגל הפנימי של התנועה מה מותר ומה אסור להם לעשות, תוך יצירת אווירה של ניתוק יחסי מהעולם הכללי ולימוד אינטנסיבי של חומרי התנועה. בתקנון מ-2006, לדוגמה, נאסר על חברי התנועה "לקרוא שום חומר חוץ ממה שמקובל בקבוצה".

התנועה שמה דגש רב על הלימוד בקבוצה, וחבריה מתבקשים לבטל את דעתם אל מול דעת הקהילה, שבעצמה כמובן מוכתבת מראש על-ידי הנהגת התנועה. על-פי לייטמן, "האדם צריך ללכת לפי דעת החברה. עליו להבין שאין לו שכל, שהוא עצמו טועה במאת האחוזים, ועליו לקבל את דעת החברה" (מתוך "ספר הערבות"). מבחינת לייטמן וחסידיו, הציות חיוני כדי להצעיד את האנושות כולה קדימה, והאלטרנטיבה אינה דריכה במקום אלא חורבן.

בחיבור אחר, "מבט לקבלה", מטיף לייטמן כי "מוטב שנשמע בקול הנביאים והמקובלים עד לדורנו זה ונקיים את המלצותיהם כלפינו, אחרת בהחלט נביא על עצמנו שואה עולמית". מאידך, אם נשכיל לשמוע בקולו וללמוד קבלה נגיע לעולם מושלם שבו כולנו נרווה סיפוק, שלווה ושמחה תחת הנהגה קבלית.

ראוי לצטט בהרחבה את החזון האולטימטיבי של התנועה: "מקובלים בעלי השגה יימצאו בראש כל הוועדות ובכל ערוצי הכוח בחברה, והם יקבעו מיהם ממשיכי הדרך. לא תהיה אפשרות לערער על החלטותיהם או להחליפם. המושג 'דעת הרוב' לא יהיה רלבנטי בחברה זו במובנו הפשוט. אדם המבין את חשיבות ההכנעה כלפי הנהגת המקובלים והמוכן להיכנע לה כמו אל הכוח העליון, הוא הראוי להתקבל לחברת הדור האחרון. המצטרפים לחברה זו ירצו שהמקובלים ינהיגו אותם" (מתוך "הדור האחרון", חיבור נוסף של לייטמן).

באופן לא לגמרי מפתיע, פרסומים עיתונאיים ועדויות שהוצגו בבתי-המשפט ייחסו לתנועה מאפיינים כיתתיים שליליים, לרבות שליטה רודנית של ההנהגה בחיי החברים, ניצול מיני ודמי שתיקה, מאפיינים שגם הח"מ נחשף לטענות לגביהם מפי כמה חברים לשעבר ב"קבלה לעם". על התנועה גם נמתחה ביקורת נוקבת עקב יחס בלתי שוויוני לנשים – בתוך התא המשפחתי, וגם בחיי הרוח. הדוקטרינה של לייטמן רואה רק בגברים מועמדים ראויים ללימוד קבלה באופן רציף ושלם.

מבחינה אידיאולוגית, התנועה ממוקמת בצד הימני של המפה הפוליטית ומתנגדת לכל נסיגה משטחי ארץ ישראל. על-פי לייטמן, עם ישראל קיבל הזדמנות מחודשת לחיות בארץ ישראל, שהחיים בה הם תנאי למימוש מלא של הידע הקבלי והפצתו. משום כך, ויתור על שטחי הארץ הוא "מעשה אנטי-רוחני", וגם לא יביא לשלום אלא "שלום מזויף". לטענתו, רק שליטה בארץ וטיפוח ידע קבלי יביאו "שלום אמיתי". על היהודים להתכנס בארצם, ללמוד ולהפיץ קבלה, ואף לבנות את בית המקדש השלישי כמרכז רוחני "עבור כל האנושות" (מתוך החיבור "איך להציל את ישראל").

בכנסת כבר מכהן כיום חבר כנסת שהרזומה שלו כולל תפקיד בכיר בתנועה של לייטמן: ח"כ חנוך מילביצקי מהליכוד, סגן יו"ר הכנסת, ששימש קודם לכן כיועץ המשפטי הפנימי של עמותת "בני ברוך – קבלה לעם". דיווחים עיתונאים מהעשור האחרון חשפו שחברי התנועה התפקדו באלפיהם לליכוד, מבצע שהניב לחסידיו של לייטמן בסיס כוח פוליטי משמעותי.

יוצאי "בני ברוך" שנטלו חלק בתביעות הדיבה הרבות שמנהלת העמותה נגד מבקריה סיפרו שאנשיה גם מבקשים להפיץ את משנתו של לייטמן דרך מערכת החינוך הממלכתית, וכך לקרב – לשיטתם – את הגאולה השלמה. לשם כך, בין היתר, נועד כביכול הכוח הפוליטי.

יש לשער שהתנועה תשתדל גם בעתיד לשכנע אותנו שעלינו ללמוד קבלה, להפוך מאגואיסטים לאלטרואיסטים, לחיות באחדות, שמחה והנאה, ולכונן חברה שבה מקובלים יימצאו בראש כל ערוצי הכוח ולא תהיה כל אפשרות לערער על החלטותיהם או להחליפם. הכיוון הפופוליסטי הנוכחי שאליו צועד כיום הליכוד, שכולל את הניסיון לרסק את הפרדת הרשויות בישראל ולרכז את רוב הכוח בידי הרשות המבצעת, תואם כנראה את העתיד שאליו כמהים לייטמן ותלמידיו.

המאמר הוא חלק מפרוייקט מיוחד של העין השביעית ושקוף, ובמרכזו תחקיר של איתמר ב”ז על חדירת תנועת בני ברוך אל הליכוד.

תקווה: תוכנית פעולה

הגליון החדש של כתב העת 'אופקים', מבית מכון שלום הרטמן, עוסק בתקווה. במאמר שלי ניסיתי להתוות תוכנית פעולה שתהפוך את המשבר הנוכחי לפתח ללידה מחדש של ישראל, תוכנית שמורכבת משלושה חלקים: עמידה נחושה אל מול הפונדמנטליזם הדתי היהודי; חזרה אל הממלכתיות שפירושה מחוייבות לכלל ומקצוענות; והכרה בזכויותיהם השוות של כל תושבי הארץ.

כאן על הרשת וכאן בפידיאף.