שני סרטים רציתי לראות החורף במיוחד, את "אווטר" ואת "יהודי טוב". את הראשון ראיתי מיד כשיצא בארץ, ואילו את השני רק לפני כמה ימים. שניהם דומים בעיני באופיים: מרנינים ויזואלית, ומפוספסים תיאולוגית. כלומר עם כל ממתקי העיניים שהם מעניקים לצופה, משניהם יצאתי עם הרגשה של החמצה, עם הרגשה שהיה יכול להיות יותר מעניין, יותר מורכב, יותר משפיע.

אתחיל דווקא ביהודי טוב (כלומר, A Serious Man), שעדיין טרי בי. אולי הסצנה המרכזית בו, שמהווה מיקרוקוסמוס ליקום שבו הסרט מתנהל, מתרחשת בכיתת הפיזיקה של הגיבור, כאשר באחת ההרצאות שלו (אולי זה מתרחש בחלום שלו – היו שם כמה וכמה חלומות, ולדעתי הצופה הממוצע התבלבל בין דמיון למציאות, שלא בכוונת מכוון של הבמאים) הוא מסביר לסטודנטים על ניסוי החתול של שרדינגר (או שמא היה זה עיקרון החוסר-ודאות של הייזנברג?) משהו כמו "אז אי אפשר אף פעם להבין מה קורה [בעולם], ולמרות זה אתם תיבחנו על זה".

זה אם כן הלייטמוטיף של הסרט, שאין בו דבר צפוי או ברור, שהיהודים בו מנסים כל הזמן להבין את אלוהים וכל הזמן ללא הצלחה, ושיום הדין, המתגלם בסרט פשוט כמוות, מוצב באופק כאיום תמידי. סרט שרוב הזמן הגיבור מוכה אבל מדי פעם נשכר, ושהפרבר השליו שבו כולם חיים נדמה בעצם לספינת מימן ענקית היורדת בשיוט איטי ובטוח לקראת התרסקות מפוארת. אלוהים, על פי הסרט, אינו קיים, או שקיים אבל לגמרי לא אכפת לו, ובני האנוש הם כנמלים המתרוצצות תחת מגפיו של גדוד חיילים הצועד אלי קרב.

אם הכוונה היתה רק להראות את מצוקת האדם ואילמות האלוהים (על רקע ארה"ב של שנות החמישים), יופי. הסרט באמת עשוי מצויין והשחקנים כולם מעולים. אבל היה חסר לי תחכום מסויים, מורכבות מסויימת, ריבוי-רבדים, אמביוולנטיות, משהו. משהו נוסף. משהו כזה היה למשל בסרט "ארץ קשוחה", וכתבתי על זה בתגובה לפוסט של דרור בורשטיין על הסרט. לא ראיתי משהו כזה ב"יהודי טוב".

—

ואווטר. כשהלכתי לראות אותו עדיין לא ידענו שהוא יהיה כזה להיט, וכתבתי עליו מימין תחת "שהספיקותי". הוא כבר נעלם במורד הארכיון, אז הנה מה שכתבתי אז, לפני כחודש וחצי:

במשפט אחד: האפקטים תלת-מימדיים להדהים, העלילה חד-מימדית להחריד. ובהרחבה: הסרט הזה מציג עולם חייזרי מרהיב ביופיו, אבל מבחינת התוכן הוא לוקה. העלילה מחלקת את הצדדים יפה יפה לטובים ורעים, שוחרי שלום ותאבי בצע, ובאופן מאוד ניו-אייג'י, רוחניים-הוליסטים-זורמים-אותנטיים וחומרניים-שכלתנים-לוחמים-מזוייפים. אנחנו, בני האדם, שכחנו מה חשוב בחיים ויודעים רק לחמוד ולהרוס, והם, החייזרים, חיים בסימביוזה מוחלטת עם סביבתם ובקשר אמיץ עם זרמי האנרגיה שבאדמה ובאוויר. אז יש מאבק, אבל אפילו הוא מוכרע בסופו של דבר בדרך שלנו, כלומר על ידי מלחמה. אין כאן שום תחכום מהבחינה הזאת, ולכן כאפוס מד"ב הסרט נופל בהרבה מ"מלחמת הכוכבים" למשל. אבל שוב, מבחינת העיצוב זו חוויה יפיפיה.

אוסיף כמה דברים שמפריעים לי במיוחד בסרט. אז לבד מהחלוקה הבינרית לבני אור ובני חושך, והעלילה השבלונית, וקלישאיות הדמויות ('התאגיד' פוגש את 'הפרא האציל'), וההתחנפות לאופנה "הירוקה", וגניבת הסיפור מ"פוקהונטס" של דיסני, וגניבת השם מהמיתולוגיה ההינדית ללא הצדקה מספקת, ובאמת כל העניין הזה שהמוח האנושי אמור לשלוט אצל המסתננים-לעורף-האויב שלנו על הגוף החייזרי, שמזכיר לי דואליזם אפלטוני-בואכה-נוצרי מבאס של נשמה ששולטת על גוף – לבד מכל זה יש כמה נקודות עקרוניות שמפריעות לי במיוחד:

ראשית, מראה החייזרים. הם לא נראים ככה:

מכאן

כי ככה נראים חייזרים שנקראים "Small Grays", שמבקרים בכדה"א וחוטפים אנשים כדי לעשות עליהם ניסויים (חודרניים אנאלית, לרוב). הם אפורים וקטנים, יותר חכמים מאיתנו, מתקשרים בטלפתיה, גופם מנוון ועיניהם גדולות ורואות הכל. בפנדורה אנחנו האפורים הקטנים, ולכן גופנו מנוון ועינינו גדולות (לפחות מטאפורית), ואילו החייזרים חייבים להיות ענקיים, כחולים, חזקים, גמישים ונמרצים. אנחנו "חכמים" יותר, אבל רק טכנולוגית, ולהם חוכמת אמת כמובן, החיבור עם הטבע ועם האלוהות (שהיא בעצם הטבע, שהוא בעצם אלוהי). מה הבעיה שלי עם זה? טוב, אין לי בעיה מיוחדת, חוץ מזה שזה, שוב, קלישאי וחסר דמיון.

מה שיש לי איתו בעיה גדולה היא אופן תפיסת הרוחניות בסרט. כי הרוחניות בסרט היא חומרית לחלוטין: את "האנרגיות" שזורמות באדמה ובאוויר של פנדורה ניתן ממש לראות; גם את האלוהות רואים, ואפילו נוגעים בה; וכמובן שעם כל צורות החיים, צמחים כבעלי חיים, ניתן להתחבר. לא במובן המטאפורי, אלא ממש להתחבר, בזכות אותה קוקיית פלאים שיש לנאווי מאחורי ראשם.

עכשיו תאמינו לי שאין לי שום בעיה עם אלוהות גשמית. פאר פרום איט. אבל יש כאן משהו לא הוגן: איך אפשר לצפות מאיתנו, בני האדם החשוכים והעיוורים, לראות את האור אם גדלנו, לעוונותינו, בעולם שבו לא רואים את האנרגיות בעיניים, לא נוגעים באלוהים בידיים ולא ניתן לתקשר עם חיות על ידי שירבוב זרבובית תקע מיוחדת לתוך כונכיית שקע הממתינה לה בערגה? יופי לנאווי שהם at one with nature, אבל אם הטבע שלנו היה נראה ונוהג ככה אולי גם אנחנו היינו מצליחים לא להרוס אותו. מה לעשות שכשאני רוצה לתקשר עם הכלבה שלי זה דורש ממני משהו קצת יותר מורכב מלנעוץ בה חדק בעל מחושים זוהרים?

אבל הבעיה היא אף יותר חמורה: בהגשמת הרוח הזאת יש משהו גס, נמוך, אלילי. שוב, לא בגלל שהרוח היא משהו נפרד מהחומר. חלילה. בגלל שהרוח היא לא משהו נפרד מהחומר. כי בפנדורה הרוח היא דבר מן הדברים, והאלוהות היא תופעה בין שאר התופעות. רואים את האנרגיה הקדושה זורמת כאמור, כורעים ברך בפני האלוהות המוארת. כלומר הקדושה נמצאת בפנדורה במקום מסויים, ובמקום אחר היא איננה, או נמצאת פחות. היא זורמת כאן וכאן וכאן, אבל לא בחלקים שמסביב לאיפה שהיא זורמת. היא קיימת במקום שבו האלוהות נמצאת, ופחות קיימת במקום אחר. והיא ודאי ודאי לא קיימת ולא זורמת בבני האדם שמגיעים לכוכב.

והאלוהות, הרי היא באמת בכל מקום, ולית אתר פנוי מני. היא בכל אטום של חומר והיא כל אטום של חומר. לכן ברגע שאת הקדושה ניתן לראות (ראבק, סיגורני וויבר אומרת שם שהיא יכולה למדוד ולכמת אותה), ניתן גם לא לראות אותה. וברגע שהאלוהות נמצאת במקום מסויים, היא חסרה בכל מקום אחר.

בכלל, ברגע שהרוח, שהאלוהות, היא תופעה, ברגע שאלו דברים שניתן להצביע לכיוונם, ברגע שהם חפצים, האם לא ברור שבו ברגע הם הופכים להיות אלילים? שהם הופכים להיות טליסמנים של עוצמה, מעין בובות וודו שניתן לחולל באמצעותן פלאים, אבל שלעולם לא יהיה ניתן לראות בהם או מהם ניסים? שהם יותר מכשירים של מאגיה מאשר פתחים של קדושה? ואכן כך בסופו של דבר משתמש גיבור הסרט באלוהות הפנדורית: כקבלן ביצוע, כחייל להשכיר. (ורק אומר שאין לי בעיה עקרונית עם אלילות, אך בזמן ובמקום המתאימים, ולא כמייצגת של האלוהות כולה.)

אגב, את אותה טעות עשה ג'ורג' לוקס בראשון מסרטי ההמשך ל"מלחמת הכוכבים" האדיר, שם הוא פתאום הסביר ש"הכוח" זורם בבני אדם שיש להם יצורונים קטנים בדם, או משהו כזה. כלומר כדי להתחבר ל-Force צריך שיהיה בך חומר מסויים… זה וג'אר-ג'אר היו הדברים מהם סבלתי הכי באותו סרט אומלל.

ובחזרה לפנדורה: כל הגישה האלילית הזאת גורמת לגלישה מהירה לתוך אותה תפיסה דואליסטית בה בני האדם הם בני החושך, חסרי האלוהים, ובני פנדורה בני האור. כי מזמן שאלוהים הוא דבר ו"אנרגיות" הן תופעה יצירת מונופול על הקדושה היא רק עניין של זמן. כי יש כאלה שיש להם אותה ויש שאין להם. בני האדם הפולשים לפנדורה מנסים לבנות לעצמם מונופול על אותו מחצב יקר שממנו הם מקווים להתעשר, אבל החמדנים האמיתיים הם הנאווי. להם ורק להם יש חיבור אל הנשגב.

ומדהים: אפילו זה לא עוזר להם כדי לחשוב על פתרון אחר לקונפליקט עם בני החושך לבד ממלחמה, לבד מנצחון צבאי והגלייה! זהו? הלזה יגיעו יצורים שחוננו בחיבור טבעי לרוח הקודש? האם כך יתנהגו מי שחיים בהרמוניה מושלמת עם עולמם? זאת תורה וזה שכרה???

:: . ::

הפסקת אנקדוטה: כשהייתי קטן שמעתי יחד עם דודתי רחל זצ"ל את התקליט (ודוק: לא "האלבום") "מלחמת העולמות", ופחדתי מאוד שאכן בני מאדים יפלשו וינסו לכבוש אותנו. דודתי הרגיעה אותי כך: אין מה לדאוג, היא אמרה, כי אם החייזרים יהיו טיפשים מאיתנו, הרי שננצח אותם; ואם חכמים מאיתנו יהיו, הרי שידעו היטב שאין שום טעם במלחמה.

זה הרגיע אותי אז, אבל כשגדלתי הבנתי שיש עוד גורמים, לבד מחוכמה, שדוחפים יצורים תבוניים לשלום או למלחמה. הבנתי שכדי למנוע אלימות חשובה המודעות העצמית, והפתיחות, והכנות, והרצון להיטיב, והאהבה. אך לבני פנדורה יש את כל אלה, והם עדיין לא הצליחו לחשוב על פתרון טוב יותר מללכת מכות.

:: . ::

ומילה אחרונה על כך: דווקא בעובדה שבני פנדורה היו זקוקים לאדם, למנהיג אנושי, כדי להתמרד בהצלחה כנגד הפולשים, שאביעד קליינברג כתב עליה ב"ידיעות אחרונות" שהיא מופת לחשיבה קולוניאליסטית, ניתן אולי למצוא נקודת אור תסריטאית, והיא אותו הגיון קבלי גאוני שמתעקש שרק מחסד לא ניתן לברוא את העולם, או במילים אחרות שצריך גם רוע כדי לשרוד. הכחולים פשוט רוחניים מדי כדי לעמוד על שלהם בצורה רצינית, ורק האדם יכול להכניס בהם קצת רוח קרב, קצת רוע.

חבל שהמורכבות הזאת לא אפיינה את הסרט כמכלול, ושהטוב שבעולמות האפשריים שברא עבורנו ג'יימס קמרון הוא, כאמור, על כל תלת-מימדיותו, די שטחי.

ואולי רק כדאי שאומר: שני הסרטים שווים בהחלט צפייה בעיני, והם ודאי לא סרטים גרועים. הם אפילו יפיפיים. רק מפוספסים לדעתי. והערה אחרונה בהחלט: יש כבר דת ג'דיי. כמה זמן עוד נחכה עד שתקום דת נאווי?

:: . ::

בשנת אלפיים, כשדלית שמחאי הגישה את הצעת המחקר שבסופו של דבר הפך לספר שלפנינו, ועדת הדוקטורט לא הבינה את מה בדיוק היא רוצה לחקור. האם בכלל יש "תחום" שנקרא "ניו-אייג'"? האם יש כאן "תופעה" ממשית? האם יש משהו לחקור לבד מכמה היפים מזדקנים ותצפיתני עב"מים? היתה זו תקופה רחוקה ותמימה, בה פסטיבלי השאנטי ההמוניים היו עדיין בחיתוליהם, הקבלה היתה מזוהה עם גברים מזוקנים יותר מאשר עם זמרות פופ והמילים "קריסטלים" ו"אנרגיות" היו תחומות לשיעורי כימיה ופיזיקה. אכן, אם עולם שכזה נשמע לנו מוזר הרי שללא ספק בין סיכומי העשור השונים נשכחה אחת התופעות המשמעויות של שנות האלפיים בישראל: כיבוש הקונצנזוס המקומי על ידי ההגיון הרוחני המבוזר, הא-היררכי והאירציונלי של הניו-אייג'.

למזלנו המחקר של שמחאי אושר, וכסוציולוגית נועזת (עם נטיות אנתרופולוגיות) היא יצאה אל השטח כדי לערוך "מחקר משתתף" בשני מוקדים חשובים של התופעה. ראשית הצטרפה שמחאי לצוות ההקמה של אחד מהפסטיבלים הרוחניים הגדולים שמתקיימים בארץ, ואת חוויותיה משם היא מכנסת בספר תחת הכותרת הפיקטיבית "פסטיבל אהבה". בנוסף לכך היא הסתפחה למשך מספר חודשים למערכת כתב העת "גופנפש", גם הוא פסודונים של מגזין ניו-אייג' מרכזי, וזכתה להיחשף לדרכי העבודה במקום.

שני אתרי המחקר האלה הקנו לשמחאי מבט על מסגרות המיועדות לציבורים גדולים ומגוונים (הן בפסטיבל והן במגזין נמצא מגוון גדול של תכנים ניו-אייג'יים) ובנוסף לכך גישה ישירה אל מי שמעורב ביצירתן של אותן מסגרות, ובכך אל ההכרעות המרכזיות העומדות על סדר יומו. הקבוצות המארגנות את הפסטיבל ומפעילות את כתב העת משמשות לשמחאי כמוקדים של אוונגרד בתוך תופעת הניו-אייג', ויחד עם זאת, וזה מה שמעניין במיוחד בקבוצות הללו, אלו קבוצות אליטה שאינן מעוניינות להיות אליטה, עילית שהיתה רוצה שכולם יהיו כמותה.

במצב הזה גלומה בעייתיות מיוחדת עבור אותן קבוצות. שמחאי למעשה תיעדה (כפי הנראה בצורה בלעדית) את שלבי התגבשותו של הניו-אייג' בישראל והמעבר ההדרגתי שלו אל הקונצנזוס, ובמחקר עצמו היא מדגישה את הדילמות שנובעות בין הנחקרים בדיוק כתוצאה מהתהליך הזה, כאשר הם נקרעים בין רצונם להפיץ את מעיינותיהם החוצה לבין רצונם לשמור על רוחניות "טהורה" ו"אותנטית" עד כמה שניתן. שתי התשוקות הללו מושכות כמובן לכיוונים מנוגדים: הפצת "התורה" לקהלים רחבים תתאפשר רק על ידי רידודה, או מכירתה לצד שעשועים שונים. מאידך שמירת טהרתה תחבל בתהליך התקבלותה בציבור, שלא שותף לפתיחות הרוחנית של מפיציה.

כאן אנחנו למעשה עומדים מול אחת הסתירות הפנימיות של הניו-אייג', שכן שמירת הידע הרוחני כאיזוטרי מונגדת במהותה לרוחו הדמוקרטית והא-היררכית של התופעה, ועומדת בסתירה ישירה לחזון שממנו היא מקבלת את שמה, קרי "עידן חדש" בו העולם כולו מאושר ומואר. הן אנשי "אהבה" והן מערכת "גופנפש" רואים בעבודתם שליחות שתכליתה הפצת השקפת העולם שלהם והנחלתה בלבבות ההמונים, ועל כן הם מוכנים לפשרות באשר למידת הדיוק שבמסר.

אך דרכי הגמשת העקרונות שונים בין הקבוצות. על פי שמחאי אנשי הפסטיבל מבחינים בינם לבין אורחיהם על פי יחסם לזרם המרכזי של התרבות הישראלית: המארגנים הם "פריקים", מתבדלים ומתנזרים מהמרכז, ואילו אורחיהם חברים בו. אנשי המגזין לעומת זאת רואים עצמם כחלק אינטגרלי מהמיינסטרים הישראלי, ומה שמבדיל אותם מקוראיהם הוא לדעתם מידת המחויבות שלהם לתרבות הרוחנית המטופחת מעל דפי כתב-העת.

בשל כך כדי להפיץ את השקפתם מנסים אנשי הפסטיבל להפוך אותה לפחות מוזרה, ואילו אנשי המגזין מנסים להפוך אותה לפחות עמוקה. ממחקרה של שמחאי ניכר שהתסכול בקרב מערכת "גופנפש" הוא רב, וניתן להבין שחלקם אף כועסים על הקוראים משום שאלו מחייבים אותם "לזייף". לאנשי "אהבה" סבלנות רבה יותר לאחרותם של האחרים, שכן הם ממילא מצפים מהם להיות אחרים.

אך לא רק ההבדל בין הנסיון לנרמל את המסר לבין הניסיון לרדד את המסר מביא לשוני בהתייחסות אל הקהל: אנשי "אהבה" נפגשים פנים אל פנים עם לקוחותיהם, והמפגש הזה עצמו נחשב עבורם כתרגול רוחני. עבורם הפשרות שהם מבצעים תוך כדי עבודתם נתפסות כקורבן ראוי, והמצוקה הזמנית ממותקת על ידי התגשמותו הזמנית של חזונם: קהל רב וגדול המשתתף במסגרת האלטרנטיבית שהם מקיימים. לאנשי "גופנפש" אין מפגש ישיר עם קוראיהם, ומשום כך קשה להם יותר לראות את פשרותיהם כמעשה של נתינה. יחד עם זאת הם דבקים במשימתם וחדורים תחושת שליחות.

קל מאוד ללעוג לרוחניות הניו-אייג', אולי בעיקר כי פעמים רבות יש בהחלט על מה ללעוג. אולם תהיה זו טעות לראות דימויים טלוויזיונים מגוחכים (מאורן זריף ועד אותו יוסף מ"האח הגדול") כמייצגים נאמנים של התופעה. שני סטריאוטיפים נפוצים על הניו-אייג' מזימה שמחאי במחקרה: ראשית, בניגוד לשמועות על האינדבידואליזם המוקצן של הרוחְניקים, היא מראה עד כמה הקהילתיות חשובה הן לאנשי "אהבה" והן למערכת "גופנפש". שתי הקבוצות פועלות במוצהר כדי להביא לשינוי חברתי, ולשתיהן חשובה גם הקבוצה הקטנה שלהם, על האינטימיות והתמיכה ההדדית ששוררות בה.

שנית, עצם ההתלבטות וההתחבטות בשתי הקבוצות באשר לדרכים השונות של הפצת השקפת עולמם, הרצון לשמור על גרעין מוצק של רוחניות "אותנטית" לדעתם, מראה עד כמה לוקחים חברי הקבוצות את דרכם הרוחנית ברצינות, וממילא עד כמה עבודתם לא נעשית אך ורק למען הרווח הכספי. השטחיות המזוהה כל כך עם הניו-אייג' היא מהם והלאה.

הספר הוא כאמור מחקר אתנוגרפי המתמקד ב"מפיצים" של העידן החדש ולא ב"צרכנים" שלו, שמהווים כיום חלקים לא מבוטלים של החברה הישראלית. בתחילת החיבור מביאה שמחאי כמה הסברים לתפוצתה הרחבה של תרבות הניו-אייג', וביניהם מונה את התרסקות סמכותן של הדתות הממוסדות ואת קריסתם של המטא-נרטיבים בחברה הפוסט-מודרנית, תהליכים שדוחפים כל אחד מכיוונו את הציבור לחיפוש מחודש אחר משמעות, וזאת במסגרות אלטרנטיביות.

שאלת תפוצתו הרחבה של הניו-אייג' היא שאלה שראויה למחקר שלם בפני עצמה, וממילא ספרה של שמחאי לא עוסק בה ישירות, אולם ראוי היה אולי להקדיש לה מעט יותר מקום. אין ספק שהניו-אייג' כיום הוא תופעה שבלתי אפשרי להתעלם ממנה, וממחקרים שונים שנעשו בעניין ניתן אף ללמוד שהיא רק בתחילתה כתופעה תרבותית רחבה. ניתן למעשה לומר שהניו-אייג' הוא הפן הדתי של תהליך חברתי רחב היקף העובר על החברה המערבית, שבמסגרתו מרכז הכובד ומוקד הסמכות של החיים עוברים מבחוץ פנימה: אם בעבר הגדרנו עצמנו על פי מערכת היחסים שלנו עם העולם (התפקיד החברתי שלי, המגבלות שמוטלות עלי), כיום נגדיר עצמנו על פי החוויה הפנימית שלנו (טוב לי, רע לי, מתאים לי, מפריע לי). בחינוך, באמנות, בפוליטיקה, במקומות העבודה – כמעט בכל תחום בחיים פחות חשובות לנו אמות מידה אובייקטיביות, ויותר משנה לנו אם "זה מרגיש לי נכון". הניו-אייג' הוא פשוט הביטוי הדתי של התהליך הזה.

המחקר של שמחאי מהווה למעשה את ספר העיון הראשון שמתפרסם על תרבות הניו-אייג' בישראל. ספרה החשוב תומן בחובו תובנות נוספות הנוגעות לתת-התרבות המגוונת הזו, אותה היא מנתחת בדיוק ובצורה מאירת עיניים. מכיוון שלא נראה שדהרתו של הניו-אייג' אל לב הקונצנזוס הולכת להיפסק, אין אלא לקדם את הספר בברכה, ולשאת עיניים למחקרים נוספים בנושא. ניתן להניח שזוהי רק תחילתו של עידן חדש באקדמיה.

[פורסם בשינויים קלים אתמול במוסף "ספרים" של "הארץ". והנה ראיון קצר עם דלית שמחאי על ספרה]

1. בשבוע שעבר הייתי ביום עיון שנערך בישיבת 'שיח יצחק' תחת השם "הלכה עכשווית". יום העיון אורגן על ידי הישיבה, ומיד כשצדה עיני את המודעה בדברו ב"מקור ראשון" (המופיעה משמאל) ידעתי שאני חייב להיות שם. כלומר, חוץ מהבעיה הקטנה שכל הסיפור מתרחש באפרת, דהיינו בשטחים הכבושים. טוב, לא אאריך בחיבוטי נפשי; זה לא מעניין ולא אמור לעניין. אומר רק שהחלטתי להפסיק עם החרם שהטלתי על עצמי, שלא להינות מפירות הגזל. זו היתה בסה"כ הפעם השלישית בחיי שעברתי את הקו הירוק שלא למטרות אנטי-כיבושיות (תעיוש וכו'), אבל לצערי זה כנראה יקרה שוב. המציאות ניצחה את העקרונות.

ונעבור לדברים עצמם, שבעצם לא כל כך שונים מהתחבטויותי, שכן יום העיון ניסה בעצם לברר האם ההלכה אמורה להשתנות בצורה מהותית מכיוון שהמציאות השתנתה בצורה מהותית, או שמה נכפה את עקרונות העבר על העולם הסרבני. הכוונה איננה דווקא לחידושי המודרנה למיניהם, אלא לעובדה הפשוטה שעם ישראל נמצא כיום בארצו, ותחת ריבונותו. האם הלכה שפותחה ועוצבה בגלות יכולה להתאים לו?

הדובר הראשון היה הרב שלמה דייכובסקי, לשעבר אב בית הדין הרבני בירושלים. את דבריו לא שמעתי, אך נמסר לי שהוא דיבר על כך שיש מישור של מציאות ומישור של הלכה ולעולם המישור ההלכתי הוא זה שקובע ולא זה המציאותי, גם כאשר עולה סתירה מובהקת בין השניים. ההלכה, אם כן, קודמת ואמיתית יותר מהעולם. במושב השני כבר נכחתי, והוא היה מרתק. לא אצטט ארוכות מדברי הדוברים, מכיוון שכפי שתראו, ממילא מה שנאמר היה לפעמים פחות חשוב ממה שלא נאמר.

הרב אליעזר מלמד, רב הישוב וראש ישיבת 'הר ברכה', הראשון לדבר (שאגב בצורה משמחת עשה עלי רושם של אדם רך ונעים הליכות), פתח את דבריו בכך שמתח סקאלה הלכתית מהתנועה הקונסרבטיבית ועד סאטמר, על פי יחסם למציאות ולשאלה עד כמה יש לקחת אותה בחשבון. לדידו, קבע מלמד, יש מצד אחד לבדוק כל רעיון מודרני לטיבו, ומאידך "להקים חומות" כדי שאלו לא יפרקו את כל תפיסת העולם. אחרי הקדמה זו ניסה הרב מלמד להדגים את דבריו על ידי הבאת אנקדוטות הלכתיות שונות.

הרב ברוך גיגי, ראש ישיבת 'הר עציון' שבאלון שבות, שדיבר אחריו, נע ונד בין קביעות שונות לגבי מצבנו ההלכתי. מחד הוא טען ש"המציאות שלנו נותנת לנו מבט חדש על הדברים", ומצד שני גרס שכדי לפסוק בצורה מקורית צריך ללמוד היטב היטב ו"להכיר את הסוגייה לעומק". מצד אחד ברור לו שחז"ל פסקו ש"כל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תיפלות" פשוט מפני שחיו בסיטואציה שונה לגמרי מאתנו, שכן כיום נשים שותפות לכל רבדי ההשכלה וכו', ומצד שני הדגיש שממילא אין בעצם איסור הלכתי לנשים ללמוד תורה, והוא אף מוכן שנשים מלומדות ישמשו כפוסקות הלכה. ולגבי "ברוך שלא עשני אשה" למשל, הוא מודה שזה בעייתי מזווית מסויימת, אבל גורס שלא תיתכן הוראה כללית להפסיק לומר זאת, אלא רק הנחות חשאיות ליחידים שמתקשם עם זה במיוחד.

יואב שורק, עורך מוסף 'שבת' ב'מקור ראשון', דיבר אחרת לגמרי, ודיבר יפה, וכאן אין לי אלא להצטער שאני לא יכול להביא את דבריו כלשונם. במרכז דבריו עמדה ההכרה שמשהו מהותי השתנה במאה העשרים בעולם היהודי, וזו בעצם, בפשטות, התגשמותן של אלפיים שנות תפילה: העם היהודי חזר לארץ ישראל, והקים בה מדינה ריבונית. אין שיעבוד מלכויות, וילדים משחקים ברחובות ירושלים. כך שעל פי שורק הציונות החילונית בעצם הצליחה לעשות מה שיהודים התפללו לו. מה שהיא לא הצליחה לעשות זה לכונן יהודי חדש שממשיך את הרוח המקורית של התרבות היהודית.

אם הבנתי אותו נכון זה אמור להיות תפקידה של ההלכה, באם היא תעבור את הרפורמה שהוא חושב שהכרחי שהיא תעבור. המצוות נועדו על פיו לשמר "פיקדון" בשנות הגלות (או כפי שזה נקרא במקורות להוות 'ציונים' לדבר עצמו), אבל עכשיו כשחזרנו לארץ צריך להוציא את הפיקדון הזה מהעטיפה שלו ולהתחיל להשתמש בו. אי אפשר רק לשמר, אלא צריך לעשות איתו משהו, להפוך אותו למשהו שחיים אותו. ההלכה חייבת להיות מחוברת לחיים. ובעוד האורתודוקסיה נכשלת בכך לצערו של שורק רוב העם היהודי כבר המשיך הלאה וזנח את הן את העטיפה והן את הפיקדון.

במושב האחרון דיבר ראש ישיבת שיח יצחק, הרב יאיר דרייפוס. גם הוא דיבר בצורה שונה – הרב דרייפוס למעשה נשא דרשה חסידית. הוא דיבר על הצורך שלו לפעמים להתפלל ביחידות, על הצורך שלנו לתת אמון בזולת שעובד את ה' בצורה יחודית, וטען שאנחנו כולנו צריכים להשתנות, שהלב שלנו צריך להשתנות, שכל "שדה השיח האנושי צריך לעבור טרנספורמציה". בנקודה זו שאלתי אותו על מקומה של ההלכה בטרנספורמציה הזו – האם היא מביאה אותה או מתבוננת בה מהצד, והרב דרייפוס ניסה להבהיר לי שעבורו אין "ההלכה" שכוללת רק חוקים ומצוות, אלא שגם גילוי שכינה הוא ההלכה, וודאי שגם פעולות הנפש הן הלכה. נקודה יפה, שאני אשא עוד זמן רב.

אז מה היה לנו שם? נראה לי שניתן היה לשמוע שם כמה שפות הלכתיות שונות: ראשית, השפה של רבני הציונות הדתית, של גמישות – אבל בגבולות ההלכה. שנית, השפה של יואב שורק, שקורא בריש גלי לרפורמה מהותית (תוך שמירה על רצף, על המהות וכו'). שלישית, את שפתו של הרב דרייפוס, שפה יותר רגשית, סובייקטיביסטית, "חסידית", במובן שהוא קרא לקשר אישי עם האל, שכאמור יכול גם להתבצע על ידי תפילה ביחידות ושלא במניין וכו'.

בקשר לדוברים, מה שמעניין אולי בדבריהם של הרב מלמד והרב גיגי הוא דווקא שהם לא הציגו בעצם טיעון אחיד, קו אחיד, "השקפת עולם". את אלה היה צריך (ואפשר) להבין מתוך דבריהם, אבל הם לא הכריזו עליהם, כפי שעשה שורק. הרב מלמד, למשל, קפץ מאנקדוטה לאנקדוטה בצורה מאוד אינטואיטיבית. הרב גיגי דיבר בצורה מסודרת יותר, אך עדיין, כאמור.

השאלה שניתן לשאול היא האם שני הרבנים הרציניים האלה לא הצליחו להציג דבר דבור על אופניו מפני שהם פשוט לא טובים בדיבור מול קהל, או מפני שהם עצמם לא הגדירו לעצמם מה הם בעצם רוצים לומר. אם האפשרות השנייה נכונה, צריך לשאול האם זה בגלל שהם פשוט לא מודעים לכך שהם מחזיקים בהשקפה מסויימת (כמו דג בתוך המים, הם לא מבינים שהתייחסותם המסויימת להלכה אינה מובנת מאליה, אלא היא עמדה מסויימת, שניתן להתווכח עליה), או בגלל שהם מנסים להסוות את השקפתם כהשקפה, כלומר להנתהג כאילו היא מובנת מאליה, וזו הדרך היחידה לתפוס את הדברים. ואולי הם פשוט מפחדים לומר משהו בעל משקל. ההרגשה שלי היא שגם אם כל הנ"ל נכון, ייתכן שרבנים מסויימים פשוט לא יודעים לשאת דרשה. הם יודעים להתפלפל. הם יודעים לדבר הלכה, ולא מטא-הלכה.

שורק כאמור דיבר בצורה מובנית ובהירה, ואמר גם לדעתי דברים של טעם. יחד עם כמה דברים ששמעתי מהרב אלחנן ניר (שהנחה את יום העיון), ויחד עם דברים שבמקרה קראתי בסופ"ש אצל ג'קי לוי בטורו במוסף שישבת של "ישראל היום" (כן, מדי פעם זה מגיע אלי יחד עם "הארץ", ומדי פעם לא. לא יודע איך זה פועל), על "היכולת להשאיר את הגלות מאחור והאפשרות לראות בישראליות חלק מהיהדות ולהפך", מצטייר בעיני שיש אולי איזה פער בין הדורות. שמה שהדור המבוגר יותר לא מסוגל להעלות על דעתו (כלומר חיבור עולם ההלכה לחוויותיו הקיומיות ולחייו על כל רבדיהם), הדור הצעיר יותר כבר תובע בריש גלי.

2. אז כן, יואב שורק היה הדובר המעניין ביותר באותו יום עיון, והנה בתזמון נאה מצאתי ראיון איתו בגליון סוף השבוע הזה של מוסף "דיוקן" (עורכת: אורלי גולדקלנג) של "מקור ראשון" (זה עיתון מעניין, שבו עובדים בסה"כ ארבעה-חמישה עיתונאים, והנה הם גם מראיינים איש את רעהו!). אביא שתי פסקאות משמעותיות מהראיון:

…יואב שורק הוא מהדתיים הכי פחות מתוסבכים שמסתובבים כאן. יש לו משנה סדורה, מקורית, מאתגרת, שהוא פורס זה כעשור וחצי במאמרים על פני מבחר במות, ובתוכן מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' שהוא עורך. בלבה עומדת האבחנה ששיבת ציון ותקומת מדינת ישראל הן שלב חדש בתולדות היהדות, המחייב אותה להתחדש – כפי שידעה לשנות את עצמה לפני אלפיים שנה, כשאבדה הריבונות היהודית. עליה לאסוף אל חיקה את חיי המעשה, את החולין, כפי שעשתה עד החורבן. לשיטתו, הציונות הדתית כשלה בהבנת השינוי הזה, ומבחינה תיאולוגית נותרה חרדית, ואילו הציונות החילונית בחרה בניתוק במקום בשינוי. הגיע הזמן ליהדות ישראלית, יהדות של עם בארצו, לתורה שאינה תוחמת עצמה למגזר ואינה מסמנת עצמה בכיפה.

שאלה: אולי הישועה תבוא ממה שאתה קורא לו מגזר התפר, אנשים שמסתובבים בין הדתי לחילוני?
שורק: נכון. הורדת הכיפה היא אולי סוג של הצטרפות למרחב המגוון הזה [שורק הוריד את הכיפה לפני כמה שבועות – ת.פ.]. אני מצטרף אליו כדתל"ש שומר מצוות, או איך שתקרא לזה. מדובר באנשים שהמשותף להם הוא החשיבה שהזהות היהודית היא העיקר, שהיא צריכה להנהיג אותנו – ומצד שני ההבנה שהנוסחה הדתית האורתודוכסית היא לא זו שתושיע אותנו. אלו אנשים שלא קונים את עסקת החבילה הזו, מכל מני סיבות. חוזרים בתשובה, יוצאים בשאלה, ביאליקיסטים מאחרוני המוהיקנים, יוצאי מכינות מעורבות, ועוד ועוד. כל החבורה הזאת היא בעיניי קדושה, כי שם נמצא המפתח בחיבור הזה.
אלא שהחבורה הזו אמורפית. היא שטה. כל אחד עם הצירוף שלו. מה שחסר זו תפיסת עולם בנויה שיכולה לחולל מחויבות, שמסוגלת להצמיח תהליך חברתי מעבר לדברים המעניינים שיכולים לצאת מכל אחת מהדמויות. זאת השליחות שאני רואה לעצמי, התנועה שאני מנסה לבנות.

אני בפנים. הנה לינק לראיון (בבלוג של המראיין, צור ארליך). דבריו מעניינים, חשובים, ובאים לא רגע אחד מוקדם מדי.

3. ובאתר אבי-חי התפרסם מאמרון דעה שלי על המאבק המוצדק של אנשי שהם נגד הכוונה של השר לשירותי דת, יעקב מרגי מש"ס, להקים להם מועצה דתית. אני נעזר שם גם בדבריו של הרב ד"ר אבי קדיש בגליון "דעות" האחרון (טבת תש"ע – המלצתי עליו מימין) כדי לנסות ולהצביע על הבעייתיות שברבנות מטעם המדינה. כנסו וקראו, זה חינם.

למרות שהיא עוסקת במדיטציה ופרסמה ספר חדש בנושא הזן וההכרה משוכנעת ד"ר סוזן בלקמור שאין שום רוח במכונה המורכבת הנקראת אדם. בלקמור, המלמדת פסיכולוגיה של המודעות, מסבירה כאן מדוע התרבות- תמצית הרוח האנושית- היא רק אוסף של "אלמנטים" שהצליחו לשרוד ולמה היא משוכנעת שאין "אני" – ראיון שנערך עבור גליון ינואר של כתב העת אודיסאה (עורך: שמואל שם-טוב) שיצא זה עתה

באמצע המאה העשרים, באחת המלחמות הנוראיות בתולדות ההיסטוריה, התנגשו ארבע אידיאולוגיות גדולות בקרב ההכרעה של השליטה פיזית והתרבותית על החברה האנושית. במלחמת ה"איזמים" התנגשו הנאציזם עם הליברליזם, הקפיטליזם עם הקומוניזם, מערכות של רעיונות  מופשטים שבני האדם המאמינים בהם היו מוכנים למות כדי להנחילם לאחרים.

הטענה, שרעיונות נאבקים בינהם ממש כמו בעלי חיים בטבע אינה חדשה. כבר ג'ון סטיוארט מיל תאר את הליברליזם כמאבק של רעיונות שחובה עלינו, בני האדם לאפשר להם להיוולד ולצמוח כדי שיוכיחו במבחן הויכוח הציבורי, אם נכונים הם או שגויים. אבל רק בשלהי המאה העשרים, תחת ההשפעה החזקה של תורת דרווין וגילוי תהליכי התורשה הגנטיים, החלו אנשי מדע ופילוסופיה לנסות ולבנות מודלים של "ברירה תרבותית" על פי עקרונות הדרוויניזם.

היה זה ריצארד דוקינס שהציע את הרעיון בספרו ה"גן האנוכי", וסוזן בלקמור שפיתחה אותו בצורה מבריקה. הממטיקה היא תאוריה של אבולוציה תרבותית על דרך השיכפול וההורשה כאשר בני האדם אינם מקדמי הרעיונות התרבותיים אלא משמשים כמכונות הנושאות ומפיצות רעיונות אלו. המשמעות הגדולה ביותר של הגישה הממטית היא שכמו בביולוגיה אין כיוון מוגדר לתרבות האנושית והיא ממשיכה לנוע בסוג של מיקריות ואקראיות תוך התאמה לסביבה שבה היא פועלת.

עם צאת ספרה "מכונת הממים" בעברית שוחחתי עם סוזן בלקמור על ממטיקה ועל ההשלכות הנובעות ממנה על תורת ההכרה, הגדרת האני וחופש הבחירה.

אולי נתחיל בהסבר בסיסי: מהם בעצם ממים?
הרעיון נשען על תורת הדרוויניזם. ההברקה הבסיסית שהיתה לדרווין לגבי "מוצא המינים", לפני מאה וחמישים שנה בדיוק, היא שאם יש לך כמות גדולה של בעלי חיים השונים רק מעט האחד מהשני, שיכולים להתרבות בינם לבין עצמם ולהוריש תכונות לצאצאיהם, ושמתקיימים בסביבה ובתנאים של מחסור כך שלא כל הפרטים בקבוצה יכולים להתקיים, נקבל במהלך הזמן, לכאורה משום מקום, פרטים משוכללים ומותאמים לסביבה יותר ויותר. זו בפשטות האבולוציה.
הדבר המרתק הוא שהמכניקה והדינמיקה המפתיעה הזאת לא חייבת להיות תקפה רק לגבי תורשה על ידי גנים. היא יכולה לפעול גם במישורים אחרים. זה מה שריצ'רד דוקינס ניסה להסביר בספרו המפורסם "הגן האנוכי". הוא אמר שאל לנו להתקבע על הרעיון שאבולוציה דרוויניסטית קיימת רק במישור הביולוגי, ושייתכנו סוגים נוספים של "אלמנטים" שעליהם פועלת בררה והם משתכפלים ומועתקים.

דוקינס הצביע על תחום התרבות האנושית. הוא אמר שב"מרק הבראשיתי" של התרבות, ישנם אינספור רעיונות, סיפורים, שירים, המצאות – בעצם כל דבר שמועתק מאדם לאדם. לאלמנטים התרבותיים הללו הוא רצה לקרוא בשם שדומה ל"גן" אבל מרמז על העתקה (על פי השורש היווני הקדום (מימזיס- חיקוי), ונבחר ה"מם". במילון אוקספורד מוגדר המם כ"אלמנט של תרבות שיכול להחשב כמופץ באמצעים לא גנטיים, במיוחד באמצעות חיקוי".
מם אם כן הוא כל דבר שעובר מאדם לאדם. היצירות, המנהגים, דרכי פעולה, הטכנולוגיה. ציור הוא מם אם מישהו העתיק אותו, שיחה היא מם אם מישהו העתיק אותה. האמונה באלוהים היא מם, הרוקנרול הוא מם, רעיון המם הוא מם. ממים עוברים בין דורות ובתוך דור באמצעות חיקוי והעתקה.

ודוקינס טוען שכמו שהגנים "מתעניינים" בעיקר בעצמם ולא באורגניזם שנושא אותם, כך גם הממים. הם "שואפים" לשמר את עצמם והשימור הזה אינו קשור במה שאנו בני האדם רוצים.
בדיוק. ברור שבלי המוח שלנו לא היו ממים. כמו שבלי ה-DNA  לא היו גנים.  הדרך הטובה ביותר לתפוס את זה היא כאלגוריתם פשוט בעל שלושה שלבים: גיוון, ברירה, ותורשה. זה עובד עבור יצורים ביולוגים וזה גם עובד בכל עניין שבתרבות שלנו. הממטיקה, טוענת שלתרבות, כמו לאבולוציה ביולוגית, אין כיוון ומטרה. דניאל דנט אומר ש"שיכפול הממים, כמו שיכפול הגנים, אינו נחוץ לטובת שום דבר…..אין קשר בין כוח השכפול של המם וכשירותו מנקודת מבטו שלו לבין תרומתו לכשירות שלנו." לממים יש חיים משל עצמם ללא תלות בנו.

מה מיוחד בהסבר זה ביחס להרבה תאוריות אחרות שמסבירות את התפתחות התרבות האנושית?
אני חושבת שתפישה זו נותנת לנו תמונה שונה לחלוטין מזו שאנו רגילים אליה לגבי מקורו של התכנון בתרבות שלנו. בדרך כלל אנחנו חושבים לעצמנו כך: "אנחנו חיות מאוד חכמות ואנחנו ממציאים את התרבות שלנו בשביל עצמנו." כלומר אנחנו אחראיים לכל המבנה התרבותי. בביולוגיה שלפני דרווין אלוהים ברא את בעלי החיים – דרווין חולל מהפך והתברר שגנים הם האחראיים להתפתחותנו…

והממטיקה מבצעת מהפך דומה וקובעת שהממים (ולא אנחנו בני האדם) יוצרים את האבולוציה התרבותית? כל מה שקורה ברמה התרבותית הוא תוצר של בררת ממים?
כן. מנקודת המבט של הממטיקה בני האדם הם תוצרים של שני רפליקטורים: אנחנו נשאים גם של גנים וגם של ממים. יש בררה כפולה. זה אומר שהתרבות מתפתחת תוך שימוש במכונות  (בני אדם), שיכולות לשכפל ממים כדי להפיץ אותם בעולם. מנקודת המבט הזאת הכוח המניע של התפתחות התרבות מגיע מאותו אלגוריתם פשוט, שמופעל על מכונות ממים אנושיות, ומשתמש בכל האמצעים התרבותיים שעומדים לרשותו כדי להשתכפל ולהשתכלל.

אם כך תרבות אינה פועלת לשרות האדם ואינה מכוונת מטרה. היא מתבססת על הצלחת ממים בתחרות הישרדותית. האם זה יכול לשנות את הדרך בה אנחנו ממש תופסים את העולם? האם זה יכול לעורר בנו צורה חדשה של ראיית מציאות?
עבורי זה בדיוק מה שזה עשה ואני יודעת שיש בהחלט לא מעטים שעבורם זה חולל מהפך בראש. אני יושבת עכשיו בחדר העבודה היפה שלי, שבו כסאות, שולחן, ספרים, עציצים ותנור החימום. ואני מתבוננת בדברים האלה ואומרת לעצמי: הם פה רק כי הם זכו בתחרות רבת שנים. הם הצליחו לגרום לי ולאחרים להעתיק אותם. אני יכולה גם לתפוס אותי עצמי כמכונת שכפול של ממים שמבצעת בכל רגע החלטות שמשפיעות על האבולוציה של כל מה שסביבי, וזאת בלי להיות מכוונת ומתכננת, בלי להיות זו ששולטת בזה. זו דרך שונה לחלוטין של הבנת המציאות.

את טוענת שהממטיקה מאפשרת לנו להתבונן בדרך חדשה על ה"עצמי". באיזו צורה שונה מהרגיל את מבינה עכשיו את העצמי?
העצמי הוא מעין מסתורין שכזה בפילוסופיה ובפסיכולוגיה. נדמה לי שרוב בני האדם מרגישים כאילו הם לא הגוף, אלא משהו ששוכן בתוך הגוף. נראה שההרגשה הזאת מתחילה בילדות המוקדמת וכך אנחנו פשוט גדלים באופן טבעי: אנחנו מרגישים את עצמנו כמעין רוח או נשמה המוחזקת בגוף. יש מין 'עצמי פנימי' שכזה, שבו מאמין גם מי שלא רוצה להאמין בנשמה. ככה זה מרגיש לנו. והממטיקה מחדדת את ההבנה שזה לא ייתכן. כל מה שאנחנו יודעים על המוח, על אבולוציה וכדומה מראה לנו שאין שום אדם קטן בתוך הראש. אז למה אנחנו מרגישים ככה? תשובה אפשרית היא שהממים דואגים לכך. המילה "אני" היא מם חזק מאוד. עם ההתבגרות שלנו אנחנו מתחילים לדבר על עצמנו כמישהו שהוא בעל הגוף, שהוא בעל רכוש מסויים, שהוא בעל אמונות ומחשבות. אבל אולי כל זה מעין תחבולה של אותו מם חזק שהוא רעיון ה"אני", ובכל פעם שאנחנו משתמשים במילה הזאת אנחנו משכנעים את עצמנו בקיומה כעצם פנימי.

וכאן אנו מגיעים לנושא התודעה. בחמש-עשרה השנים האחרונות מתחולל למעשה רנסנס בתחום הזה, כאשר פילוסופים ומדענים מתבוננים ברצינות אל תוך המוח ומנסים להבין מהי התודעה וכיצד היא פועלת.
חמש-עשרה השנים האחרונות היו באמת מלהיבות מאוד. כשאני הייתי סטודנטית לא היית יכול אפילו לדבר על "תודעה" (consciousness) – זה נחשב פשוט לחסר משמעות. היום תשמע את זה בכל מקום. אני חושבת שזה התחיל מחדש מאותה בעיית "גוף-נפש" ידועה: אנחנו יכולים להתבונן בגוף, אנחנו יכולים להבין עוד ועוד על איך המוח פועל, איך מערכת הראייה פעולת וכו'… אבל מה עם התודעה? איך החוויה של לראות צבע אדום, לאהוב, או לחוש צביטה וכאב ביד, איך ניתן להסביר תודעה? על ידי כך שנאמר שהנוירונים ב- Anterior Cingulate Cortex של המוח שלנו ירו? והשאלה הזאת היא מה שנקרא "הבעיה הקשה" של חקר התודעה: איך יכולות חוויות סובייקטיביות להיווצר על ידי התנאים האובייקטיבים במוח. וזה היה הכוח המניע מאחורי מחקר התודעה.

ומישהו פתר את הבעיה הקשה?
בהחלט לא… אבל הרבה אנשים אומרים שהם פותרים אותה ויש התפתחויות. אתן לך דוגמא למקום שבו אני חושבת שדברים מתחילים להתבהר: לפני כמעט ארבעים שנה היתה לי חוויה חוץ-גופית מופלאה, בה הרגשתי כאילו יצאתי מתוך הגוף. בשנים האחרונות נראה שאנחנו מבינים יותר כיצד תופעות כאלו מתרחשות. ישנו חלק במוח הנקרא temporo-parietal junction בתוך ה- temporal lobe, ואם האזור הזה מגורה, או ניזוק, ניתן לייצר חוויות חוץ גופיות.
ישנם מימדים רבים ושונים לעצמיות שלנו. דיברנו על הצד המושגי של העניין, אבל בצורה הרבה יותר מהותית מזה ישנו המצפן הפנימי שלנו שעל פיו אנחנו ממקמים את עצמנו: איפה אנחנו ומה מצב הגוף שלנו. עכשיו למשל אני יושבת על הכסא עם רגלי על שולחן הכתיבה, ואני מרגישה את הגוף שלי ומזהה אותו כגוף שלי, ואני מרגישה כאילו אני בתוך הראש שלי, מציצה החוצה. זו בדיוק המלאכה שמתבצעת ב- temporo-parietal junction. מה שמתרחש בחלק הזה של המוח הוא שמידע מגיע מהחושים השונים, מהעצבים שפרושים בכל הגוף, וכל המידע הזה נאסף באזור הזה של המוח וממנו נבנית מפה, או למעשה בבואה, של הגוף. ולכן כשאנחנו מפריעים לתהליך הזה אותה בבואה יכולה פשוט להתפורר, או לפעמים "לרחף החוצה" – כאשר מה שקורה הוא שאתה לא ממש יודע איפה אתה, ואתה נאבק כדי לבנות תמונת מציאות חדשה, וכך קורה שאתה יוצר לעצמך הפרדה בין גוף ונפש-"חוויה חוץ גופית".

אבל רובנו בטוחים שהעצמי הוא יותר מאשלייה. שיש לנו זהות- מוקד אמיתי, מתמשך, בלתי-מחולק ובלתי-משתנה שהוא הבעלים של הגוף ושל הנפש.
כך מרגישים רבים כשמתבוננים בזה התבוננות פשוטה, אבל אני חושבת שלמעשה העצמי שלנו בנוי מרבדים רבים. הפילוסוף הגרמני תומס מטצינגר למשל, כתב על כך. יש לנו בבואה של הגוף והמוח, יש לנו את הרעיון של העצמי, יש לנו את הזיכרון, וכל אלה משולבים בצורות שונות. אבל מפני שבאופן רגיל אנחנו חווים את כל המרכיבים בעת ובעונה אחת אנחנו חושבים שאנחנו "דבר אחד". למעשה אנחנו דברים רבים.

התיאוריה של מטצינגר קרובה למה שכתבת פעם, על כך שמדעי המוח המודרניים למעשה מגלים את מה שהבודהיזם גילה לפני 2500 שנה- שאין לנו "אני".
כן. כמובן שהבודהיזם לא ידע דבר על פעולת המוח, אבל אני חושבת שמהות התובנה שלהם היתה ש"העצמי" איננו ישות שקיימת בצורה יציבה ומתמידה, אלא שהאני הוא מערכת שנמצאת בשינוי תמידי, ושהגוף אינו יותר מאשר אוסף של חלקים ללא "מישהו קבוע" שנמצא לכאורה "בפנים" ואשר אוסף את הכל יחד ו"מוביל".

הבנה מודרנית כזו מחייבת שינוי עצום בדרך הסתכלות על העולם.
בשבילי זה מובן מאליו שזה חייב לשנות אותך לחלוטין! אני מתרגלת מדיטציה כבר יותר מ-25 שנים. זה תהליך. אותי למשל תמיד הטרידה הבעיה של רצון חופשי, משום שנראה לי שלא ייתכן שיש לנו רצון חופשי, ודאי אם אין לנו עצמי! הרעיון שיש מישהו בפנים שמחליט החלטות  עצמאיות מנוגד באופן ברור לצורה שבה אנחנו מבינים היום את המוח.

ודאי שגם הניסויים המפורסמים של בנג'מין ליבט לא עזרו לרעיון הרצון החופשי…
נכון מאוד. הסתבר לנו שהגוף אולי בוחר, אבל לא "אני", לא אותו איש קטן שנמצא לכאורה בתוך הראש. אנו יודעים היום כי אותו "איש" מרגיש שהוא בחר אחרי שכבר היתה למעשה הכרעה של הגוף על הפעולה. ואני חייבת לומר שהיום אני כבר לא מרגישה שיש לי רצון חופשי. ההרגשה הזאת פשוט נעלמה. אנשים שואלים אותי איך בדיוק נפטרתי מהתחושה הזאת ואני חייבת לומר שאני לא יודעת בדיוק. התבוננתי בעצמי, חשבתי הרבה ועשיתי הרבה ניסויים ובשלב מסויים התפיסה שלי לגבי הצורה שבה אני מחליטה החלטות פשוט השתנתה.

איך זה מתרגם לחיי יומיום?
פשוט: אם אני צריכה להחליט בנוגע למשהו אני פשוט אומרת לעצמי: "היא כבר תחליט. המוח כבר יחליט. תני לו.". אני לא צריכה להחליט כי אין בעצם שום "אני" קטן שיושב בפנים. הגוף המאוד מתוחכם הזה כבר יעשה את זה. ואני פשוט ממתינה ורואה אותה מחליטה. אז במובן הזה נפטרתי מחלק קטן מאותה תחושה של עצמיות.

ומה משנה בך הידיעה שאין "עצמי"? זה משפיע על התנהגותך?
בהחלט. הרבה מהתהליכים שמתעוררים בנו בגלל שאנחנו משוכנעים שאנחנו "עצמי", כמו גאווה, אנוכיות, אגואיזם – הם לא נעימים. אלה דברים שגורמים לנו לסבל, וגורמים לנו לגרום לאחרים סבל. אם יש לך ראיית-עולם קצת פחות אגוצנטרית קל יותר להגיב בצורה נעימה לאנשים אחרים. באופן פרדוקסלי דווקא אם אתה חושב על עצמך כמכונה ביולוגית קל הרבה יותר להתייחס לאחרים בחמלה.

בעצם התודעה בשבילך היא בכלל לא "משהו" בעולם, אלא דרך פעולה של המוח. אין נפש במכונה. אם יבנו בעתיד מוח מלאכותי, אולי כמו פרוייקט "המוח-הכחול", לדעתך תהיה לו תודעה.
נכון. אנחנו לא ממש יודעים מה צריך כדי שלמערכת מסויימת תהיה סובייקטיביות. העמדה שלי, שנובעת בעיקר מהתיאוריה הממטית, היא שהתנאי למכונה מוצלחת כזו הוא שתהיה מסוגלת לבצע חיקוי והעתקה, שתסתובב בעולם ותהיה ביחסי גומלין עם מערכות אחרות, שתפתח שפה, שבשפה חייבת להיות המילה "אני", מה שיוביל לאשליה של עצמיות, שתוביל בתורה לאשליה שלאותה עצמיות יש תודעה, כלומר יש מודעות עצמית. לא פשוט לבנות מכונה שכזו.

בעצם מכונה עם תודעה תהיה כזו שהממים יוכלו להשתמש בה כדי להשתכפל בעצמם.
בדיוק. כך תקבל תודעה במכונה, בעזרת שיכפול הממים ובאמצעות מכונה שמסוגלת לבצע חיקוי והעתקה ומסוגלת להטעות את עצמה לחשוב שיש לה עצמי ושיש לה משהו שנקרא תודעה – בדיוק כמו שאנחנו עושים. ואז, כמונו, כמובן שתהיה גם לאותה מכונה ההזדמנות להתעורר מהאשליה הזאת.
<

מיוחד עבור קוראי הבלוג – חלק מהראיון שלא פורסם בכתב-העת:

חלק מהחקירות האלה מתוארות בספרך האחרון, Ten Zen Questions, שבו ניסית לאשרר את ממצאי מחקר התודעה בצורה אישית, סובייקטיבית, כלומר באמצעות מדיטציה.
נכון. זה כמובן עניין מפוקפק יחסית לעשותו. חקירה עצמית כמתודה פסיכולוגית תמיד היתה בעייתית, שהרי שני אנשים שונים עלולים למצוא שני דברים שונים בתוכם, ואין שום דרך להכריע בויכוח ביניהם. יחד עם זאת הרגשתי שאם אנחנו באמת חוקרים את התודעה (להבדיל מחקירת הגוף למשל), אם אנחנו באמת רציניים לגבי "איך דברים מרגישים לנו", אז צריך להיות לנו מאוד ברור איך הם באמת מרגישים! אם אני קובעת למשל שמצב מוחי מסויים מתרחש כאשר אנחנו רואים אדום, אז כדאי מאוד שאדע בברור איך זה באמת לראות אדום. במדיטציה אנחנו פשוט מתבוננים איך אירועים שונים באמת נחווים אצלנו.

אם כן את חושבת שבאופן כללי מי שחוקר את התודעה, או אולי אפילו את המוח, צריך גם לקיים סוג מסויים של חקירה סובייקטיבית פנימית.
בהחלט. אני חושבת שזה מאוד חשוב. במשך שנים רבות לימדתי קורס על התודעה באוניברסיטה ותמיד שלחתי את הסטודנטים שלי לחקור את התודעה שלהם ממש. הייתי שולחת אותם הביתה, למשל, ומבקשת מהם לשאול כמה שיותר פעמים ביום "האם אני בהכרה עכשיו?". שאלה פשוטה מאוד לא? האם אני בהכרה עכשיו? ודאי שכן!

אבל השאלה הזו עצמה משנה את התודעה שלנו, לא?
בדיוק כך. וזה הנקודה שבה אנחנו מבינים שמשהו מוזר קורה כאן. שהרי אם משהו השתנה ברגע ששאלנו את השאלה הזאת, מה תהיה המסקנה שתעלה מהחקירה הקטנה הזאת שלנו?

שאולי לא היינו כל כך בהכרה לפני שנייה…
נכון.

נראה כאילו התעוררנו ברגע שבדקנו האם אנחנו בהכרה.
בדיוק. וזה הוביל אותי לבחון מה באמת היה, או מי באמת הייתי, לפני ש"שבתי להכרה". מפני שרוב המדענים והפילוסופים מניחים שרוב הזמן, רוב היום, אנחנו בהכרה מלאה, ואת זה הם חוקרים. אבל על ידי הבחינה העצמית הפשוטה הזאת לא הייתי יכולה שלא להבין שאנחנו רק בהכרה מלאה כאשר אנחנו שואלים את עצמנו על זה. בשאר הזמן זה בכלל לא ככה. ואני חושדת שבזמן הזה מערכות שונות באורגניזם מבצעות תהליכים שונים, ואין כל "עצמי" אחיד שנמצא בהכרה.

זה קצת מפחיד… אנחנו ישנים חלקית רוב הזמן.
טוב, זה מה שמיסטיקנים בודהיסטים והינדואיסטים רבים אמרו כבר מזמן. אנחנו חיים בסוג של אשלייה שממנה צריך להתעורר.

[לפני שנתיים וחצי ראיינתי את בלקמור עבור "מוסף הארץ", וכן כתבתי עליה מעט בבלוג ובאתר מעריב]

[עומדים בתור לסרט, אני והדייט; לפנינו וודי אלן והחברה שלו, דאיין קיטון]
אני: את מבינה? כדי לראות באור נכון את הניו-אייג' היהודי צריך לתפוס איך תנועת החסידות בעצם העבירה את המטאפיזיקה הלוריאנית אל תוך המרחבים הפנימיים של הנפש. הספירות עוברות הפנמה והופכות לתכונות ולכוחות נפשיים. אם כי אם לדבר לגמרי בדיוק הקבלה הלוריאנית עצמה היא מהלך אדיר של החצנה, כאשר כבר אצל מורו של האר"י, רמ"ק, רבי משה קורדוברו, העניין החל לעבור מהספירות כהיפוסטאזות מטאפיזיות אל –
וודי: אני עומד לחטוף שבץ.
דאיין: אז פשוט אל תקשיב לו.
וודי: הלוואי והייתי יכול, אבל הוא צורח את האבחנות שלו באוזן שלי!
אני: כך שלמעשה אפשר לומר שהאר"י הוא המחצין הגדול של הקבלה, הבנאי הגדול של מגדלים מטאפיזיים באויר. בעצם זו רגרסיה איומה אל הגנוזיס… הוא… הוא בעצם תינוק מגודל, תינוק רגרסיבי. הוא פשוט תינוק גנוסטי!
וודי: מילת המפתח כאן היא 'תינוק'… ומה את בכלל כל כך מבואסת?
דאיין: איחרתי לפגישה עם הפסיכולוג שלי. לא התעוררתי בזמן.
וודי: איך את יכולה לא להתעורר???
דאיין: השעון המעורר…
וודי: את יודעת שזו במהותה פעולה תוקפנית כלפי.
דאיין: כן, בגלל הבעיה המינית שלנו, נכון?
וודי: אז כל מי שמגיע ליס-פלאנט צריך להיות מעודכן בתכיפות יחסי המין שלנו?
אני: או רבי ישראל מרוז'ין, האדמו"ר הגנדרן. לומר שהכוונה היא שעושה מעשה מסויים למצווה – את מבינה את המהפך הדרמטי כאן מהחוץ פנימה???
וודי: הייתי עושה לו איזה מהפך מהחוץ פנימה.
דאיין: די כבר וודי.
וודי: הוא יורק לי על הצוואר, את מבינה? יורק לי על הצוואר… וזה רק נהיה יותר גרוע מאז שלכל אחד יש סלולרי.
דאיין: ואתה יודע עוד משהו? אתה כל כך מרוכז בעצמך שאם אני מאחרת לפסיכולוג שלי אתה יכול רק לחשוב על הדרכים בהן זה משפיע עליך!
אני: זו הפנמה רבתי, אינטרנליזציה גיגנטית…
וודי: הם בטח בדייט הראשון שלהם… בטח נפגשו באתר 'נמסטה'… 'אקדמאי בשנות השלושים מעוניין לפגוש אשה המתעניינת בנרות שבת, קבלה ומין-טנטרי' … למה את מתכוונת 'הבעיות המיניות שלנו'??? אני באופן יחסי נורמלי בשביל מישהו שגדל בקריות!
דאיין: בסדר, אני ממש מצטערת. הבעיה המינית שלי, בסדר? הבעיה המינית שלי!
וודי: לא קראתי את זה! זה של מאיר שלו, לא?
אני: אפשר לראות את זה כבר אצל הבעל שם טוב, וממנו זה עבר ישר למגיד ממעזעריטש, מבינה?
וודי: מה לא הייתי נותן עבור סיר גדול מלא בחמין רותח…
אני: הבעש"ט בעצם הוא זה שאצלו משתלטת ההפנמה…
וודי: [לצופים] מה אפשר לעשות כשנתקעים בתור עם טיפוס כזה מאחוריך???
אני: [לוודי] רגע רגע, למה אני לא יכול להביע את דעותי? מדינה דמוקרטית, לא?
וודי: כן, אבל למה אתה צ-ו-ר-ח? אתה לא מתבייש לגלגל דרשות כאלה? והקטע המצחיק הוא שאין לך בעצם שמץ של מושג על היהדות, על החסידות או על הבעש"ט!
אני: באמת??? במקרה – או שלא במקרה – אני מלמד קורס שנקרא 'רוחניות הניו-אייג' ביהדות בת זמננו' באוניברסיטת תל-אביב, כך שנראה לי שלאבחנות שלי על המהלך של הבעש"ט יש איזשהו תוקף!
וודי: מה אתה אומר? אז במקרה – או שלא במקרה – יש לי ממש כאן את הבעל שם טוב.
[שולף את הבעש"ט]
הבעש"ט: תראה בחור צעיר, אני שמעתי את מה שאמרת. אתה לא מבין דבר ברוחניות, או ביהדות. כל תפיסת העולם שלך עקומה. העובדה שבכלל נותנים לך ללמד קורס באוניברסיטה היא בעיני נס גלוי. אני במקומך הייתי עושה תשובה. לא מחר, אתמול. דרדק.
וודי: למה בחיים זה לא ככה???