כנס הניו-אייג' נפתח (שלשום) בדיוק כפי שהייתם מצפים: על הבמה ישבו יו"רים למיניהם, כאשר לצד שולחן הנואמים סודר מעין הומאז' קיטשי לנושא: מפלי בדים לבנים, עליהם כדורי זכוכית ואבנים צבעוניות, ובמרכז פסל-מפכה-וממחזר-מים של זוג חבוק שלצידו כדור בדולח כחול זוהר. הפאנל הפותח כלל את פרופ' יוסי בן-ארצי, רקטור אונ' חיפה, ד"ר רון מרגולין, ראש התוכנית לדתות זמננו באונ' תל-אביב, ופרופ' עפרה מייזלס (שראיינתי לקראת הכנס ושהיתה יו"ר הועדה האקדמית של הכנס יחד עם ד"ר מריאנה רוח-מדבר), שפתחה ונשאה דברי הקדמה ותודות, וסיימה בברכה: "שהאלוהים יצליחו את דרככם עם חלומותיכם האקדמיים והאחרים". רוחניות עכשווית או לא?

מליאת פתיחה

אסקור את הכנס בתמציתיות: מושב הפתיחה אירח את פרופ' אילן גור-זאב, פילוסוף בכלל ושל החינוך בפרט, שהגותו יונקת מאסכולת פרנקפורט, תוך הדגשת האלמנטים של הדתיות שבה (וראו ספרו המרתק "אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם"). גור-זאב, שלמדתי אצלו כמה קורסים באונ' חיפה ואף התיידדנו, מרצה בז'רגון פוסטמודרניסטי עשיר, שכפי שתראו היה זר ומוזר לרבים בקהל. אבל אני נהנתי.

נהניתי בעיקר בגלל שגור-זאב מצליח להצביע על יסודות המשבר הדתי בימינו, שהוא לאו דווקא החלשות הדתות הממוסדות, אלא העלמות, או חוסר האפשרות, לחריגה דתית אמיתית בתוך המערך החברתי-כלכלי הקיים (נגעתי בזה גם בהרצאתי בכנס).

גור-זאב פתח בשאלה "מהם תנאי אפשרותה של קדושה ברגע ההיסטורי הנוכחי?" (אני לא יכול להתחייב שהציטוטים, כאן ולהלן, הם 100% מדוייקים, שכן כתבתי במהירות תוך כדי ההרצאות) זו השאלה הגדולה, טען גור-זאב, "אל מול אפשרותו ההולכת וקרבה של הקץ שיחזיר את העולם אל השלמות שלפני הבריאה" – כלומר אל מול שואה אטומית או אקולוגית. הבעיה היא שלא רק שאיום גדול מרחף מעל ראשי כולנו, אלא "התשוקה להישאב אל תוך מכונת העונג הפוסטמודרנית ולוותר על השאיפה לחריגה".

כאן פתח גור-זאב באפיון "ההיסטוריה של הרוחניות" על פי עקרונות יסוד. הוא קבע שבהיסטוריה הזו יש "חשיבות מיוחדת למעתקים, מאימננציה לטרנסאנדנציה וחזרה לאימננציה, בה אין עוד מקום לקדושה ולרוחניות".

ומהי קדושה על פי גור-זאב? קדושה היא זימונו של האחר-לחלוטין (מונח שטבע רודולף אוטו, המתייחס לאלוהות); "זהו התנאי לטרנסאנדנציה, להוויה אחרת מכפי שאנחנו מעוצבים" – כאן ניתן לראות שעל פי גור-זאב, ובהתאם להגות הפוסטמודרניסטית, האדם אינו אלא סך הכוחות החברתיים שעיצבו אותו. יחד עם זאת גור-זאב אינו פוסטמודרניסט מוחלט בכך שהוא נותן אפשרות לחריגה מאלו אל, או על ידי, או עם, אותו אחר-לחלוטין. "קדושה," אם כן, "היא שער לדתיות, דתיות כבית גלותי, ששונה מאוד מדתיות במסגרת של דת ממוסדת, שהיא כמעט מחסום בלתי-עביר בָתנועה אל דתיות" – כמובן, כי הדת הממוסדת על פי גור-זאב היא רק עוד מופע של חרושת הכוחות התרבותיים המעצבים אותנו.

אז מהי ההיסטוריה של הרוחניות על פי גור-זאב?

• שלב א': המעבר מהאין, מהמרק הקדמון, לרוחניות האנימיסטית. הכל רוחני, הכל אלוהי, ו"בני האדם הם חלק מרוחניות שאינה טרנסאנדנטית".
• שלב ב': רוחניות תיאו-צנטרית. זו רוחניות טרנסאנדנטית כפי שאנחנו מכירים מהדתות המונותאיסטיות, בה "האל הוא לא-אני". הרוחניות כאן "היא סולם בדרך אל האחר-לחלוטין, אל גן העדן האבוד, אל השיבה הביתה. כל אלה כוללים מחיקה של העולם הזה" – כלומר שלילת העולם כמנוגד לאל.
• שלב ג': רוחניות הומו-צנטרית: "המעתק מהעולם התיאוצנטרי בו קיום האל קודם לכל, למציאות הומוצנטרית, שבמרכזה האנושיות. […] עבודת הקודש כאן היא הריגתו של האל כל רגע מחדש. […] זה הפרוייקט של המודרנה וההומניזם. […] האלהתה של האנושות." בשלב הזה, טוען גור-זאב, הניסיון לחריגה מתבצע במסגרת הפרוייקט ההומניסטי, כלומר על ידי ניסיונות להקים חברה טובה יותר, לנהוג במוסריות, לחנך את עצמנו ואת זולתנו על פי עקרונות הומניסטיים, להשכיל ולהפוך עצמנו לבני-תרבות – וכמובן על ידי המלחמה בדתות הממוסדות.
• שלב ד': סוף הרוחניות: במעבר מהמודרנה לפוסט-מודרנה. "רוחניות בעולם שבו גלה לא רק האלוהים, אלא גם הורג-האלוהים. […] אין עוד טרנסאנדנציה אפילו בהקשר הפוליטיי האנושי של האלהת האנושות. […] אין קדושה בכלל. […] הרוחניות במצב זה היא בילוי, או הכשרה כלכלית. היא מסגרת לחיזוק המובן מאליו ושכללו. היא מרחב של תנועה ומראית עין של אחרות בתוך עולם שאין בו מקום לזימון לחריגה מהסתמיות של הקוֹנְטִיוּאוּם." – כלומר הכל כולל הכל הוא חלק מהמכניזם של השעתוק התרבותי. אין באמת הזמנה, שלא לומר אפשרות, לחריגה.

גור-זאב מצביע על כך שלנוכח המצב הזה נפגוש בעיקר פונדמנטליזם בתור רוחניות, שהוא "תגובת נגד למציאות שבה פונקציונליות (החיים כמטרת החיים) משכיחה את הקדושה. הפונדמנטליזם מציע את שיבתה של הקדושה ואת שיבתו של הזימון הביתה, לישועת הנפש".

הוא עצמו מציע ש"דווקא אל מול אפשרות של קץ, ודווקא אל מול גלות האל והאדם, הקדושה יכולה לשוב ולתפוס את המקום הראוי לה בחיינו: ההכרעה לחיות חיים כיחידים, אבל עם אחריות משותפת. חיים דיאספוריים, חיים כגוֹלים שיש להם אחריות, בהם יש מקום לשוטפות. […] היכולת לומר 'אני', לקחת אחריות ולהושיט יד. […] חקר הרוחניות העכשווית יכול להיות חלק מעבודת הקודש הזאת שכולנו משתתפים בה."

איזה יופי של הרצאה. תשמעו, אני אוהב את גור-זאב, ואני אוהב את מה שהוא אומר. אולי זה בגלל שזהו החלב האקדמי שינקתי בהיותי עולל סטודנטיאלי, אבל לדעתי זה מעבר לכך. לדעתי גור-זאב שם את האצבע באמת על עקרונות יסוד חשובים שכדאי להיות ערים להם, ומצליח לנתח את המצב בצורה סכמאטית אבל די מדוייקת. אני לא מסכים עם מסקנתו, כאילו כל הרוחניות האפשרית בימינו היא להיות אינדבידואלים עם אחריות (ואני לא מבין גם איך הוא מבצע את הקפיצה אחורה אל ההומניזם בעצם, על איזו קרקע הוא עומד בעולם שבו מזמן נסחף הכל לים של האיִן), אבל לבד מזה הניתוח שלו נאה ומאיר עיניים. כשפתחו את המושב לשאלות מהקהל הראשונה שדיברה היתה גברת שהתלוננה ש"קשה לה להתחבר" אל דבריו של גור-זאב, ושלדעתה במיוחד בכנס כזה צריך "לשנות את השפה" ולא לדבר כל כך אקדמית. נו, האם יש התחלה ראוייה מזו לכנס לחקר הניו-אייג'?

ההרצאות

לא אסכם כאן את כל ההרצאות ששמעתי – כולן אמורות בסופו של דבר לעלות לאתר הכנס (וכשזה יקרה אתן לינק כמובן). אתמקד רק בכמה נקודות חשובות ומיעניינות במיוחד ששמעתי במושב על הקבלה המודרנית:

שי בן-טל, עשה סדר בתסבוכת הבין-כיתתית (לייטמן מול ברג וכו'), נתן עקרונות מרכזיים לקבלת לייטמן (הרצון להגיע ל"שיווי צורה" עם הבורא, כלומר להיות 'נותן' ולא רק 'מקבל'; הקבוצה כמכשיר הכרחי להתקדמות לעבר מטרה זו; הלימוד כ'אור מקיף' שפועל גם אם לא מבינים אותו; תפיסה דטרמיניסטית של ההיסטוריה הכללית וגם הפרטית – העולם הולך אל הגאולה הבטוחה ובינתיים יש 'רשימות' לכל אחד שהוא חייב לעבור אותן; מצוות כעניין פנימי ולא מעשי; והאינטרנט ככלי שהוא מהות, העוזר להחשת הגאולה). בן טל גם התייחס למספר הרב של יוצאי חבר-העמים בין חסידיו של לייטמן – 85%! – וגם סיפר שההסתמכות של לייטמן על המקורות האשלגיים היא מצומצמת, כאשר למעשה הפרשנות להם של לייטמן תופסת את רוב רובו של הלימוד.

יונתן מאיר דיבר על ההקשר הפוליטי של החזון האסכטולוגי של בני-ברוך (ימין קיצוני, חזון טוטליטרי של רודנות המקובלים), וגילה שעל פי לייטמן בקרוב הנצרות תיעלם. כמה קרוב?  ימות המשיח יגיעו תוך עשרות שנים על פיו, אבל מאיר גם סיפר שחלק מחסידי לייטמן תולים בשנת 2012 תקוות משיחיות. כמו כן, הוא ציטט מקום בו לייטמן למעשה מבטל את סמכותו של הרב אשלג בשם דעתו. זה משמעותי, כי כפי הנראה סמכותו של לייטמן בכת אבסולוטית, ואי אפשר אפילו לערער עליו בעזרת ציטוטים מפי אשלג.

בועז הוס דיבר על הפולמוסים כנגד התנועות הללו, בעיקר מטעם האורתודוקסיה (עובדיה יוסף, הרב כדורי, הרב שטיינזלץ) והאקדמיה (כמעט כל חוקרי הקבלה המרכזיים כיום), ועל טענות ל"חוסר האותנטיות" שלה. לדעתו האיבה לתנועות האלה נובעת לא רק מהעיוות והפופוליזם שהם עורכים לקבלה המסורתית, אלא גם כי מצד שני הם לא מתנהגים כבני אדם מודרניים רציונליים – כלומר כי הם חברים בכת. לדעת הוס, בכל מקרה, הקבלה שלהם אינה פחות אותנטית מקבלת האר"י ביחס לקבלת הזוהר – כלומר מדובר בהתפתחות ושינוי, אבל זו דרכה של הקבלה להתפתח ולהשתנות. אני חושב שהוא צודק.

מליאת הערב

התחילה בשירה ונגינה של בריג'יט קשטן, מיסטיקנית ופסיכולוגית וחסידת הרוזן מסן-ז'רמן. שרה יפה. בעוד היא שרה, שני הפרופסורים הנכבדים משה אידל ויעקב רז המתינו לתורם, שהגיע אחרי הקרנת סצנות נבחרות מתוך "המטריקס" ו"הסוד" שכללו דיבורים על כך שהמחשבה בוראת מציאות. ואכן זה היה נושא המליאה.

פרופ' אידל (שאני חושב שלבד ממומחיותו העולמית בקבלה הוא אינטלקטואל מהשורה הראשונה) נתן סקירה סטייל ההיסטוריה של הרעיונות, שהרי היא בתמציתיות: הוא סיפר שהתרבות המערבית שיחקה מקדמת דנה במושגים 'מחשבה', 'בריאה' ו'מציאות' בצורות שונות. בעוד ביוון הקלאסית דיברו הרבה על המציאות (שלא נבראה לדידם), כמשהו שניתן להכיר עם המחשבה. לעומתם התרבות היהודית כלל לא עסקה במציאות או במחשבה, אלא רק בבריאה ובשפה. האל המקראי לא חושב, הוא מדבר, ובאופן כללי היהדות ראתה במחשבה סוג של דיבור. עכשיו, ברבות הימים הפרדיגמה המקראית עברה שינוי ומאל הבורא על פי הדיבור נוצר הרעיון שגם צלמו של האל, האדם, יכול לבורא בעזרת השפה. הרעיון הזה פחות או יותר השתלט על התרבות המערבית ולמעשה זהו מהלך שמתחיל בספר יצירה ונגמר בדרידה: מהשפה כבוראת מציאות ועד לשפה כמציאות היחידה. כיום יש מעבר בין ההכרה המדעית ששלטה באירופה במאות האחרונות, בה המציאות נתונה אובייקטיבית למחקרנו, לרעיון שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו על ידי השפה. הניו-אייג' הוא ביטוי מודגש של הרעיון הזה.

פרופ' רז בעיקר הביע התנגדות נחרצת לרעיון שהמחשבה בוראת מציאות, ונימק את התנגדותו בכך שרעיון זה לא לוקח בחשבון את עקרון התהוות-הגומלין, כלומר האמיתה הבודהיסטית על כך שכל דבר ודבר נמצא בתלות מוחלטת וביחסי גומלין עם כל דבר ודבר. 'בריאת המציאות על ידי המחשבה' למעשה מתעלמת מכך שהאדם החושב הוא חלק אינטגרלי מאותה מציאות. היא מדמיינת אותו כאילו הוא מחוץ למציאות. כלומר היא שוגה בזה שהיא נותנת לאדם יכולת מקסימלית להשפיע על המציאות, ולמציאות יכולת מינימלית להשפיע על האדם. זה כמובן לא כך. (כלומר, אוסיף, מדובר בסך הכל בניפוח של רעיון האני לכדי מימדים אלוהיים וטרנסאנדנטיים – הפיכת האגו לאותו אלוהים מונותאיסטי שנמצא מחוץ לעולם ובורא אותו מרחוק – ובעצם נפילה לאותה מלכודת ישנה ונפוצה בה האגו נתפס כישות נבדלת מהעולם, והענקתם של כוחות אומניפוטנטים לאותו אגו נפרד, לאותה אשלייה.)

סיכום

בקיצור היה טוב ומעניין. אני בטוח שהפסדתי הרצאות מעניינות רבות, אבל זה כמובן היה בלתי נמנע במערך של מושבים מקבילים. בעיקר אני רוצה לציין את האווירה הטובה והנעימה בה הכל נוהל. אף הרצאתי שלי עברה בטוב, ויש סיכוי שהיא תתפרסם בקרוב, ואז אעלה אותה לכאן כמובן. עוד אציין שרבים הזכירו בפני את הבלוג הזה כמקור מידע ורפרנס (בהרצאה אחת הוא אף צוטט), וכפי הנראה שמו יצא למרחוק.

[– עדכון ניר בן-ארצי – הכת כרגע מחולקת לשניים: שוקרון וקטורזה עם העמותה והכסף, בן-ארצי עם החסידים והקדושה. מכיוון שהחסידים מסרבים לעזוב את משיחם הסובל והמעונה (עמדה מסורתית וותיקה), ומכיוון שהקדושה, כלומר ההנהגה הכריזמטית כלשונו של מקס ובר, בכל זאת אצלו, הרי זה רק עניין של זמן עד שתוקם עמותה חדשה והכסף יתחיל שוב לזרום אליו כנהר היוצא מעדן. אחרי השבר הראשוני ניכרת חזרה מאומצת להומאוסטאזיס, גם זאת כמיטב המסורת של ההתמודדות עם דיסוננס קוגניטיבי. יחד עם זאת המתח עדיין רב מאוד, הכת ספגה זעזוע רציני, וכפי הנראה היו חברים שמתוך השבר התפקחו ונטשו.]

1) אבישי בן-חיים הביא במעריב סיפור מעניין במיוחד על ניר בן-ארצי, משיח בעיני עצמו שכתבתי עליו כאן.  על פי בן-חיים בן-ארצי נחלץ ממעצר בית שכפו עליו בשלוש השנים האחרונות, בהן אכן לא הופיע בציבור. מסתבר שמי שכלא אותו ואיים עליו, ולטענתו אף עינה אותו, הם לא פחות מאשר חסידיו הקרובים.

הרב יעקב חסן, עוזרו של בן-ארצי, מספר כאן ש

אותם אנשים שהיו אחראים על הרב והיו אמורים לטפל בו ובמשפחה שלו ובקהילה, שידרו לנו שהכל בסדר אבל למעשה עשו הפרד ומשול, ובשמו של הרב אמרו לאנשים מה לעשות. הם השתמשו בשמו גם מול התורמים, היו מתקשרים לתורמים ואומרים להם מה הרב מבקש עכשיו. תורמים כמו רעיה שטראוס. […] ביום חמישי לפני שבוע ויומיים, קרא לי הרב לשיחה. הזהיר אותי שלא יראו שאני נכנס אליו. מצאתי אותו מבוהל ומפוחד. הוא אמר לי 'הם לא נותנים לי לצאת, הם מענים אותי, הם הרסו את המשפחה שלי, הרסו לי את הקהילה'. הם התעללו בו נפשית – הם פיברקו ממסרונים שכאילו כתבו לו הילדים, 'אבא אני שונא אותך'. הביאו לו תעודת גירושין מפוברקת מאשתו, אמרו לו שהוא התגרש. לאשתו הם סיפרו שהוא עזב אותה לטובת מישהי אחרת. כל זה מסביר את חוסר היכולת שלו לצאת ולדבר – אמרו לו: אם תפתח את הפה, נכפיש אותך, ועכשיו זה בדיוק מה שהם עושים.

ברשימה שלי כתבתי שהרב שמואל שוקרון הוא זה שלמעשה משח את בן-ארצי והעלה אותו לכדי מנהיג רוחני (כל שבתאי צבי צריך נתן העזתי). ייתכן – ואני רוצה להתנסח כאן מאוד בזהירות – שהוא ואדם ששמו שמעון קטורזה הם "אלה שאחראים על הרב", כלומר הם מנהיגי הכת בפועל, והם אלה שהגלו את בן-ארצי כדי לשלוט בכת – ובכסף. מדובר במקרה מעניין של יוצרו של הגולם קם על גולמו, לשם שינוי. בן ארצי הורשה לצאת כפי הנראה אחרי שהשניים אילצו אותו לכתוב מכתב בו הוא מתוודה על חטאים מינים, כדי שיוכלו לסחוט אותו אם לא ישמע להוראותיהם. המכתב הגיע לאשתו של בן-ארצי, והיא ניסתה להתאבד. כעת בן-ארצי שב לתלמים, מרכז הקהילה, ומנסה לשוב להנהגתה.

אבל כל עניני הפוליטיקה הפנימית חשובים פחות, כי חברי הכת עכשיו במשבר עצום. הם מתפקחים מאשליית התנועה-שתביא-את-הגאולה שחיו בה ומבינים פתאום שאנשים שבטחו והאמינו בהם הונו וניצלו אותם. מכיוון שזו היתה כת ממודרת וקשוחה במיוחד, המצוקה גדולה מאוד והמשבר רק בתחילתו. אם נוסיף לזה את העובדה שרבים שינו את כל חייהם כדי להצטרף לכת (בנו שם את ביתם וכו'), נבין שחייהן של משפחות שלמות נהרסו, ושעל הרשויות לשלוח למקום עובדים סוציאליים ומטפלים במהירות.

עדכון: סריקה של כתבה בידיעות אחרונות מה- 18.3: 1; 2; 3

עדכון 20.3: עידן יוסף באתר news1 כותב שהשולטים בעמותה משיבים מלחמה ומאשימים את בן-ארצי בסטיות מיניות חמורות ומאיימים בתביעה. מאמר ארוך הכולל ציטוטים לכאורה של בן-ארצי המודה בזימה.

עדכון 22.3: כתבת וידאו של ברוך קרא שכוללת את כל הסיפור, ו(כפי שגיליתי כאן )את שמות אלה שכלאו את בן-ארצי לכאורה: שמואל שוקרון ושמעון קטורזה.

עדכון 23.3: כתבה ארוכה ומעניינת של אבישי בן-חיים שמגוללת את כל הסיפור, מה- 20.3. בן-חיים אפילו מצטט את הכתוב בבלוג זה, אולם בלי לציין את שמי.

סאם לוי (צילום: אוראל כהן)

2) עמיר קורץ, צמרת פרנט ונעמה סיקולר מכלכליסט פרסמו מאמר מעניין מאוד על הגורו הרוחני-עסקי החדש של שרי אריסון. מדובר באדם בשם סאם לוי (איזה שילוב מוצלח של יהדות ואינטרקטנטיננטליות, לא?) שהגה בעצמו דרך רוחנית אותה הוא מכנה "שיטת אהבה רבה", והוא היום אחד האנשים המשפיעים ביותר על אריסון.

על פי הכתבה השיטה "משלבת טיפול מודעותי ואנרגטי ומניחה שאין להפריד בין הגוף לנפש ושכולנו 'מתקשרים' בינינו ברמת העל־מודע". לוי בעצמו מעיד:

התחלתי ללמוד ה-כ-ל, אין ספור שיטות טיפול מתחום הרפואה המשלימה. ומכיוון שאני בא מרקע רציונלי מתמטי, חקרתי את הדברים יותר לעומק. לא הסתפקתי בדיבור על אנרגיות, אף שבהחלט חשתי אותן, ובמהלך אותו מסע קוסמי מופלא התחלתי לתקשר את 'אהבה רבה'. במשך שש שנים קיבלתי ופיתחתי את השיטה, וזו היתה עבודה של 24 שעות ביממה. קיבלתי טונות של חומרים ומידע, ולאורך כל הדרך הדבר עבד בשני מישורים: חומרים מיסטיים, שהתקבלו כידע סימבולי וא־רציונלי, ועיבוד רציונלי, שעשיתי להם.

כל זה טוב ויפה, אך משום מה לוי גם מתעקש ש"השיטה נקראת כך משום היותה מבוססת על מקורות יהודיים, נתמכת ונסמכת על היהדות ומשתמשת בכליה. אולם אין אנו אנשים דתיים או מחזירים בתשובה למיניהם". אז השיטה מסתמכת על מקורות יהודיים או התקבלה בתקשור ישיר של לוי? לאלוהי הניו-איייג' הפתרונים.

מה שעוד מעניין בכתבה הוא החיבור, שקוראי הבלוג יודעים שאני אוהב להצביע עליו, בין הרוחניות (לכאורה) לעולם העסקים (למעשה). כי סאם לוי מציע צד עסקי לשיטתו: " ש.ל.י, השפה העסקית שפיתח לוי, מוגדרת כשפה למודעות יישומית שקהל היעד שלה הוא ארגונים ואנשי עסקים". ושמטרתה "לתת כלים לעובד להתמודד בדרך יעילה ופרודוקטיבית בתוך הארגון". למעשה בקבוצת אריסון דואגים להבהיר שהצד העסקי של השיטה של לוי ממש לא רוחני. הנה:

"שרי נתפסת כרוחנית, ולכן כל שיטה שמכניסים לפה נתפסת כמשהו רוחני", מסבירים בסביבתה של אריסון. "הדגם של סאם מושתת על הקבלה היהודית, אבל במה שאימצנו לארגון אין איזו אמירה רוחנית. ש.ל.י היא שיטה יישומית קלאסית, כלי יומיומי לשיפור יחסים ולתקשורת אותנטית בתוך הארגון. זה סוג של קואוצ'ינג.

אז מה יש לנו כאן? שיטה רוחנית שמתיימרת להתבסס על מקורות היהדות והתקשור גם יחד, ושמציעה עצמה לאנשי עסקים כדרך להסדרת יחסים פנים ארגוניים, אלא שאז היא פושטת את אצטלת הרוח ולובשת סרבל כחול של עבודה "יישומית". "שיטת אהבה רבה", אם כן, משתמשת בשם הטוב של היהדות כדי למכור את עצמה, ביומרה לידע מתוקשר כדי למכור את סאם לוי כגורו, אבל מתנתקת במהירות מכל מחוייבות דתית ("אין אנו אנשים דתיים") ואף רוחנית כשזה נוח ומשתלם. אין זאת אלא שהשיטה של לוי, כמיטב מסורת הניו-אייג', היא הכל: גם יהודית וגם לא, גם רוחנית וגם לא, גם עמוקה וגם לא, גם ערטילאית וגם ישומית, ובעיקר גם יומרנית וגם שווה לסאם לוי המון המון כסף.

3) באתר מעריב התפרסם ראיון שלי עם פרופ' עפרה מייזלס, שיחד עם ד"ר מריאנה רוח-מדבר היא יו"ר הועדה האקדמית של הכנס הישראלי הראשון לחקר רוחניות עכשווית. על מה חוקרים ואיך מכמתים רוחניות.

4) על פי הח"כ כצ'לה, יו"ר האיחוד הלאומי, "כל מי שהיה שותף לגירוש [מגוש קטיף] חילל את השם, והקב"ה לא סיים את מלאכתו איתו". אז יופי שכצ'לה יודע מהי תוכנית העבודה של הקב"ה, אם כי לפני הבחירות הוא אמר ש"האיחוד הלאומי יקבל עשרה מנדטים. הרב דוד אבוחצירא החזיק לי את היד ואמר שתהיה סיעתא דשמיא גדולה, ואני מאמין למה שהרב אבוחצירא אמר", כך שיש סיכוי שכצ'לה מתבלבל בין מאוויי ליבו לרצונו של הקב"ה. אין דבר, קורה לכולנו.

5) והנה עוד מישהו שיודע מה מתכנן הקב"ה: על פי אחמדיניג'אד הולך וקרב רגע בואו של המהדי, כלומר מחמד בן אלחסן אלמהדי, האמאם השנים עשר והמשיח הנעלם של השיעים. על פי מיקי סגל, כותב המאמר:

במהלך כינוס הועידה בנושא פלסטין בראשית החודש התייחס אחמדי-נז'אד לנושא המהדי בסוף נאומו. הוא אמר " ….האנושות צועדת לקראת ספיריטואליזם. מונותאיזם, חיפוש הצדק ושלום אמיתי….ההבטחה השמיימית תתגשם עם בואו של האדם לו מצפות כל אומות העולם, בנו של נביא האסלאם אמאם מהדי כשלצידו ישו כעוזרו המסייע לו..או אז יכון עולם מלא ביופי ושלמות…בואו נתן ביחד יד להתרחשות אירוע זה על ידי תמיכה בחפים מפשע (הפלסטינים) ועמידה איתנה נגד העריץ.

איזה עירוב מופלא של פונדמנטליזם ואופטימיות ניו-אייג'ית, ואף על פי שיתמהמה, נחכה לו בכל יום שיבוא.

6) אלכסנדר יעקובסון כותב על נכותו של הרב אבינר, שלא מסוגל לגנות את הטבח של ברוך גולדשטיין, ועוד רשימה על כך מאת הבלוגיסט המצויין, האורתודוקסי והאנונימי שהוא גם פרופ' למחשבת ישראל.

7) כת קומראן בכותרות: ראשית כתבה על כך שפרופ' נורמן גולב זועק שמשתיקים אותו מפני שהוא טוען שמגילות קומראן לא נכתבו על ידי כת האיסיים, ובתזמון מופלא כתבה על ספר שייצא בקרוב מאת פרופ' רחל אליאור בו היא טוענת טענות דומות (בקשר לכת), ומנסה להראות שאת אותן מגילות כתבו הכוהנים בני משפחת צדוק עוד בירושלים. מחקר זה של אליאור מצטרף לספר קודם שלה בו היא טענה שאת ספרות המרכבה וההיכלות כתבו כהנים בני צדוק שהורחקו מבית המקדש ("מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה", הוצאת מאגנס).

אני באמת לא יודע מספיק על כת קומראן כדי לתת את קולי לצד מסויים בויכוח הזה, אבל אם עלי לנחש, קשה לי להאמין שלא היו איסיים (או דומים להם) מעולם. גם אם חלק מהמגילות נכתבו כפי שטוענת פרופ' אליאור, מה עושות שם מגילות המדברות על מלחמת בני-אור בבני-חושך? ומה עם מגילות המדברות על "מורה צדק" שהנהיג את הקבוצה? ובכלל, ימי בית שני היו כל כך פוריים, שכמעט מתבקש שתהיינה גם קהילה מוזרה של נזירים יהודיים. לשמחתי אליאור הבהירה בראיון בתוכנית של לונדון וקירשנבאום שאולי היתה כת קטנה של "איסיים" או דומיהם, אלא שאת רוב המגילות לא הם כתבו, אלא הכהנים.

8) האפיפיור, בדרך לביקור באנגולה וקמרון, טוען שקונדומים לא עוזרים במאבק נגד האיידס. להפך: לדעתו הם מחריפים את הבעיה. מצד שני על פי הוד קדושתו "הכנסייה הקתולית נמצאת בחוד החנית של המאבק במחלת האיידס". אז לזה התכוונן מי שאמר credo quia absurdum?

מצד שני האפיפיור מגיע לארץ, 11-15 למאי. בפעם שעברה שהגיע לכאן אפיפיור, בשנת 2000, היה זה יוחנן פאולוס השני, והיתה זו (אני מקווה שאני לא טועה) הפעם הראשונה אי פעם שביקר אפיפיור בארץ הקודש. הייתי אז במיסה והיתה חוויה די יפה. אני מקווה גם הפעם לתפוס מעט מרוח הקודש.

9) ואפרופו נצרות, לא מזמן הסתבך ליאור שליין בגלל מערכונים לא ממש מצחיקים על הנצרות. במקרה הגעתי לקטע הבא של הקומיקאי האמריקני Louis C.K., שעולה על שליין בהרבה גם ברמה וגם בגסות – וראו הוזהרתם, מדובר בקטע גס במיוחד.

10) והנה תיעוד של כניסת רוח הקודש לחבורת מאמינים נוצריים בסרי-לנקה (תודה לדוד אסף).

11) מתחילת החודש ועד מאי תטייל קבוצה של אנשים מכל העולם בארץ ותפיץ שמחה ואהבה. או כך לפחות הם מצהירים.

12) מתישהו בשנות הארבעים הגיעו צלמי המגזין Life לאשרם של רמאנה מהארשי בטירוונאמאלאי. חלק מהתמונות שצילמו מוכרות לכל מי ששמע על הגורו הגדול, אבל כעת התפרסמו תמונות שנמצאו נחבאות בארכיון.

13) כאן ישנה הקלטה של המהארישי מהש יוגי עורך פוג'ה ברישיקש ב- 1969. לי הקול שלו עשה משהו. הנה לינק ישיר להקלטה, שאפשר גם להוריד כקובץ.

14) אחרי שכל גורו דרג ז' ממציא שיטת יוגה (ע"ע שי טובלי) החליטו ההודים לרשום פטנט על כל תנוחות היוגה המקוריות המוכרות. כן כן, מאתיים חוקרים הולכים לתעד ולרשום לפחות 1500 תנוחות, למען שמירת המורשת ההודית.

15) בלינק הבא תמצאו עיבוד אנימציה מבריק ומבדר לאפוס ההודי האדיר רמאיאנה שעה ועשרים שבהן נפרסת העלילה העתיקה בה האל ראמה יוצא להציל את זוגתו סיטה מציפורני השד הנורא ראוונה, בשלושה סגנונות שונים של אנימציה ועם הקבלה לסיפור פרידה של זוג מודרני. פשוט יצירה יפיפיה ודרך נהדרת להכיר את אחד המיתוסים הגדולים של האנושות.

[המחיר לסדנת ה'ויפאסנה היהודית' תלמוד תורה ותענית דיבור בהשתתפותי ירד. ראו עדכון]

לפני כחצי שנה השתתפתי כמנחה בסדנה שנקראה "ויפאסנה יהודית", בה התרחש שילוב תקדימי בין מדיטציה בודהיסטית ללימוד תלמודי תחת העיקרון של 'תענית דיבור'. ד"ר רוחמה וייס ניצחה בוירטואוזיות על לימוד התלמוד, הרב נעמה קלמן הובילה תפילות ואני לימדתי מדיטציה – כל זה במשך ארבעה ימים במנזר נוטרה דאם דה ציון בירושלים. הסדנה היתה משמעותית ומוצלחת ותגובות המשתתפים היו מעל לכל מצופה. גם אני הופתעתי מהברכה שבזיווג בין מדיטציה ותלמוד, וניתן לקרוא את רשמי מהסדנה כאן.

למעוניינים, במאי תתקיים סדנה נוספת:

 

עדכון 17.3: המחיר ירד ל- 1600 ש"ח ליחיד, או חדר של שלושה ב- 1300

להגדלת הפרטים

זה כבר כמה ימים שבצוותא מופיע מורה רוחני, עם שתיקות מוזרות, שאיש לא יבין שאיש לא יתפוס. בדיקה קצרה העלתה שמדובר בג'ון דה-רייטר (John de-Ruiter בהולנדית), שמבקר לראשונה בישראל ומגיש לקהל הישראלי את דרכו המיוחדת בלימוד האמת. יצאתי לבדוק האם אכן כצעקתה, וגיליתי שכן. כשתיקתה.

כמה מילות הקדמה: דה-רייטר  שייך לאותו גל של מורי ניאו-אדוויטה ששוטף את המערב מאז שנות השמונים. אלו מורים שבהשראת דתות המזרח מדגישים את אחדותו הבסיסית של הקיום, ואת זהותנו שלנו עם אותה אחדות בסיסית. מכיוון שכבר עכשיו אנחנו והיקום חד המה, אין הרבה מה לעשות, ונותר רק להישיר מבט חודר אל האמת עד שזו תשפיל עיניה בביישנות ותאמץ אותנו ברכות, בנים אובדים שכמונו, אל חיכה.

דה-רייטר מדגיש בהוראתו את החשיבות העצומה בכנות, בראש ובראשונה עם עצמנו. אנחנו כבר עכשיו יודעים מה נכון, הוא מדגיש, ורק מפחדים להודות באמת ולפעול מתוך האמת. אותה אמת נמצאת מתחת לשכבות הפיזיות והנפשיות שלנו, ועלינו לחדור מבעד אלו כדי להגיע אליה ולממש אותה. עם השנים אסף לו דה-רייטר קהל לא קטן של מעריצים (האמת? הוא כריזמטי ביותר), והוא היום אחד המורים הרוחניים המפורסמים בעולם. לפני כשלוש שנים הוא יסד את "המכללה לפילוסופיה אינטגרטיבית" באדמונטון, אלברטה, קנדה, וכיום הוא מבלה את ימיו או שם או בנדודים ברחבי העולם, שוטח את תורתו למאזינים צמאי שחרור ודעת. ותורתו פעמים רבות מוגשת בצורה של שקט. לפעמים דה-רייטר אף כלל לא עונה לשאלה.

נחזור אם כן לאותו מפגש לילי בצוותא. יש משהו מעושה, אני חייב לומר, בכל מוסד הסאטסאנג, לפחות בגילומו המערבי. בהודו התמימות של המקומיים מאפשרת לטקסיוּת את מקומה בנוחות, אבל אנחנו, שלמדנו לזלזל בפומפוזיות ולראות בכל הבנייה מכוונת של דתיות דבר מלאכותי, לא יכולים שלא לחוש מבוכה מסויימת בהתכנסות המיוחדת, שורות שורות, אל מול מי שאמור לתווך בינינו לבין האמת. דה-רייטר לא מקל על העניין: הוא מאוד פורמלי, קורקטי, רציני, הדיסטאנס בינו לבין הקהל מקסימלי, ולא ראיתי אותו מחייך ולו פעם אחת. לי כל זה עושה הרגשה לא נעימה, ואף מעורר את חשדנותי.

ולכל זה כמובן מתווספות השתיקות. נער הייתי וגם זקנתי, שפר גורלי לשמוע אי אילו עשרות מורים רוחניים, אבל סאטסאנג כל כך לאה ומעייף טרם חוויתי. במשך יותר משעתיים פנו אליו בשאלות בסך הכל חמישה חברים מהקהל, וכל אחד שיתף את כולנו בזוטות שמטרידות את מנוחתו הזעירה והפרטית. הבעיה היא שהתשובות של דה-רייטר (כשהוא בחר לדבר כמובן), במקום להרים את השיחה למקום איכותי, הורידו אותה אף יותר למחוזות הקיטש והקלישאה. לא אלאה אתכם – אתן דוגמא אחת בלבד:

סיפר אחד הדוברים שבדרכו אל המפגש הוא דרס נערה בת 17. שלומה בסדר, שום דבר חמור לא קרה, אבל הוא תוהה מה כל זה אומר. דה-רייטר, אחרי השתיקה המתבקשת, יעץ לו "להתייחס אל מה שהוא פגע בו", וכשהוא לא ממש הבין אמר לו דה-רייטר "להתייחס אל הנקבי", ודרש "תן לתובנה של הנקבי להדהד עד לעצמות". אחרי עוד כמה משפטים אף הפנה אותו לאמץ את "הילד הפנימי".

בקיצור, מעניין לא היה, אבל נמסר לי שהמפגש שנכחתי בו היה יוצא דופן, ובאחרים דיברו פילוסופיה גבוהה. אני מקווה מאוד שזה נכון, לטובת כל אלה ששילמו 70 שקלים כל פעם. בכל מקרה, אני כן רוצה לומר שהאווירה היתה טובה מבחינה אנרגטית. כן כן, דה-רייטר מפיץ יופי של שאקטי. ענייני אנרגיות גם ליוו אותי אל הראיון עם דה-רייטר, כפי שתראו, שגם היה הרבה יותר מעניין, ושדה-רייטר התגלה בו כאדם נחמד שאפילו יודע לחייך. נעבור אם כן אל השיחה:

יש לי כמה שאלות גדולות, אבל לפניהן אני חייב לשאול: מדוע הפגישה מתנהלת בכזאת איטיות? למה אתה מדבר כל כך לאט?

"[שתיקה, ואז] מפני שאני מגיע מתוך חיבור עמוק עם האדם שאני מדבר איתו. ככל שאני מגיע מעומק רב יותר, מתרחשים דברים רבים יותר בקשר, ויש דברים רבים שקורים בין המילים. ולכן למרות שנראה שהדברים מתנהלים לאט, קורה למעשה הרבה. גם כשאני שותק, אני למעשה בכלל לא בשקט."

אז מה בעצם אנחנו מנסים לקלוט ממך? מה היא המטרה?

"[שתיקה, ואז] להבין משהו עמוק יותר בתוכנו."

מהו?

"[כאן דה-רייטר מתבונן אל תוך עיני, ובמשך כמה שניות בהן מבטינו מתלכדים העולם מטשטש מולי ואני גולש לתוך סחרחורת קלה. אז הוא מדבר:] מה שנותן לעצמיות הרגילה שלנו את חייה."

אז ישנה איזושהי מהות בתוכנו? נשמה? אני אמיתי?

"כן. אני-ראשון."

למה אנחנו לא מודעים לו באופן טבעי, כבר עכשיו?

"מפני שאין לו צורה. קל יותר להיות מודעים למה שיש לו צורה."

אז אנחנו בנויים כך שנהיה מודעים למה שיש לו צורה ולא למה שאין לו צורה?

"כן, קשה לנו יותר להיות מודעים למה שיש לו פחות צורה, או אין לו צורה כלל."

אם כך עלינו לעבוד, או לעשות מאמץ מיוחד, כדי להיות מודעים לחסר-הצורה?

"בתחילה הנטייה היא להשתמש בברור כדי להבין את הלא-ברור. אבל אנחנו צריכים להבין שאי אפשר להשתמש בתוצאות של משהו, בתוצר של משהו, במה שבה אחרי משהו, כדי להגיע למה שבה לפניו, למה שהוא הגורם שלו."

האם אתה אומר שלמעשה יש להיות מודעים לחסר-הצורה באופן ישיר, שזה עניין מיידי?

"זה מיידי."

אז האם עלינו לא לעשות כל מאמץ?

"יש לעשות מאמץ, אבל המאמץ הוא לרכז את כל מה שיש לנו ואת כל מה שאנחנו כלפי הנקודה הזאת שהיא הקיום שלנו. וכשאנחנו מוצאים את הנקודה הזאת, אנחנו יודעים את זה מיד."

אז יש כאן איזשהו ריכוז של התודעה? מדיטציה כלשהי?

"זה יכול לעזור. הכל יכול לעזור. גם ללכת לטייל. אבל זה מה שבטיול שמספק אותך, שאליו צריך לשים לב. וקל מאוד להתבלבל בינו לבין הרצונות שלנו והצורך לקבל. או למשל במדיטציה, יש לשים לב למה שמאפשר את המדיטציה. וברגע מסויים את מבין את זה."

וברגע שאתה מבין את זה – זהו? ההבנה הזאת נשארת?

"הידע נשאר. החוויה משתנה כל הזמן."

אבל מתרחשת טרנספורמציה של החיים שלך?

"כן."

חיובית?

"כן. אבל גם ניתן להגיע מזה בקלות להבנה מוטעית. כמו שבמדיטציה, ברגע שאתה זוכה לחוויה חיובית אתה מיד מנסה לשחזר את החוויה הזאת. אז אתה משתמש בצורה שהתרגלת אליה כדי לייצר עוד תוצרים, עוד צורות."

ולעולם אין לתפוס את הצורה, אלא רק את המהות שבבסיסה.

"כן."

אז האם אתה ממליץ על סאדהנה [תרגולת רוחנית] מסויימת או מועדפת?

"כן."

אולי תוכל לחלוק אותה איתנו?

"[שתיקה, ואז] כנות. כל כך עמוקה, שהיא חודרת מבעד לכל הצורות. כנות שכל שאר הדברים נכנעים לפניה."

אתה מתכוון אם כן לכנות לא במובן של יושר דיבור, אלא במובן של אותנטיות.

"כן."

וזה מגלה לאט לאט את המהות?

"כן. או יותר נכון זה מכוון אותך אליה לאט לאט, אבל מגלה לך אותה מיד."

האם זה מה שאתה עשית?

"כן. בלי להתכוון לכך."

מפני שלא היה לך מורה.

"כן. לכן במובן זה לא 'עשיתי' את זה. לא תירגלתי שום דבר. אלא הייתי. ממילא בסופו של דבר אתה מגלה שתמיד ידעת את זה כבר. שזה היה מוכר לך."

'האני הראשון' הזה, עד כמה הוא ג'ון, או תומר? האם הוא אינדבידואל?

"כאשר הוא ג'ון הוא אינדבידואל."

אבל באופן מהותי מדובר באותו 'אני' שפשוט מתגלם בצורות שונות?

"כאשר מעמיקים לרמה של האני הראשון, אין הבדל. האני הראשון פשוט עולה בצורות שונות, צורות מובנות וצורות מוחשיות. וכל צורה היא שונה. אבל בכולן הוא נמצא."

ואנחנו לא מצליחים לזהות אותו לאשורו.

"כן."

ותגיד, אם אנחנו לא מזהים אותו, האם זה אומר שנתגלגל הלאה? האם אתה מקבל את העמדה המזרחית בנוגע לגלגולים וכו'?

"בין אם עמדה זו נכונה או לא, זאת תהייה טעות מצידי לאשר או להכחיש אותה. משום שזה מיד יוביל אותך בכיוון שאין לו שום קשר לאמת של הקיום. המידע הזה יסיח את דעתך."

האם יש קשר בין הכנות הזאת ומוסר? בינה לבין להיות אדם טוב?

"כן."

מהו?

"כאשר אתה יודע, המהות של הידע הזה לא מתורגמת מידית למוסריות שקל להבין אותה. ואנשים שמתבוננים בך, או אפילו אתה עצמך, יכולים לא להבין את המוסריות הזאת."

אז המוסריות אינה רשימה של עקרונות שעובדים על פיה, זו לא מוסריות מסוג 'עשרת הדיברות', אבל האם יש נטייה אינהרנטית להיות טוב, למנוע סבל, לעשות אנשים מאושרים.

"כן, זה הכיוון, אבל בהתאם לידע אמיתי של מהו סבל ומהו אושר."

זה די מעניין שיש לאמת קשר עם הטוב, לא? לוגית, זה לא מחוייב… זה פלא, לא?

"[שתיקה, ואז] אני מבין איך אפשר להתייחס אל זה בתור פלא. כן, זה פלאי, זה נפלא. האמת ידועה על ידי כולם."

כן, אבל לא רק ידועה, אלא מכוונת אותם לטוב! והייתי גם משתמש במילה 'אהבה' כאן.

"האהבה היא האמת בקיום. האמת שמתגלמת בעולם."

ממה שהבנתי, בתחילת דרכך כמורה, היה לך טון נוצרי משהו, לא? [דה-דייטר גדל כקתולי, ואחרי הטרנספורמציה שעבר למד כדי להיות מטיף לותרני. בתחילת דרכו דיבר הרבה על ישו] מה גרם לך לשנות את המסר?

"[שתיקה, ואז] ההבנה של ההבדל בין מה שאני יודע ומה שאני מאמין, וההגבלה של עצמי להאמין רק במה שאני ממש יודע שהוא אמת, ולא במה שנראה כאמת."

אם כן אפילו אחרי ההבנה שלך, עדיין נאחזת בכל מני אמונות, ועדיין היה תהליך שבו הרפת מהן…

"תהליך שבו הבנתי מהן האמונות האוטומטיות שלי, המכאניות שלי. בכל פעם שעלו הן נחשפו בפני."

כלומר ישנו תהליך של התפתחות גם אחרי רגע ההבנה.

"כן."

אז האם בכלל ישנו רגע מוגדר של הבנה?

"עבורי היה רגע מוגדר."

אתה יכול לספר לנו עליו? אם זה לא אינטימי מדי…

"[כאן דה-רייטר שוב מישיר אלי מבטו, והעולם מעט מתערבל ומיטשטש לי, ואני מחייך אליו בנועם, שיהיה רגוע. ואז:] שמעתי משפט מסויים בקשר לאלוהים. משהו שלא היה לי מובן בכלל. לא היה לי כל קשר לדברים כאלה אז. כשחזרתי הביתה פתחתי את עצמי לשקול את מה ששמעתי. התעמקתי בזה בצורה שמעולם לא התעמקתי לפני כן. בצורה מאוד עדינה. כל זה קרה כשעמדתי בקומה השנייה של הבית. ביתם של הורי – הייתי בן 17. וזה נפתח. עומק של הכרה (consciousness) שמעולם לא הכרתי. כך זה התחיל."

ולמחרת הלכת לבית הספר?

"כן."

אז לא היתה בעיה להמשיך בחיים כפי שסביבתך ציפתה ממך…

"לא היתה בעיה."

אבל משהו בהכרה שלך היה שונה.

"שונה לחלוטין."

האם התעוררו בך פחד או תדהמה?

"לא. כי זה לא היה משהו שנעשה, אלא הוויה. כשדבר כזה קורה, אתה פשוט יודע. זו לא הרגשה, זו ידיעה, והידיעה היתה מוחשית."

חזרה לימינו. אתה מלמד כבר יותר מעשרים שנה. האם את יכול להעיד על התפתחות בתלמידיך?

"כן."

האם מישהו מהם זכה להבין "את זה"?

"[דה-רייטר שוב מתבונן אל תוך עיני, והעולם נעלם. אחרי כעשר שניות]. חלקם. בצורה שטחית, ולכן גם דעתם הוסחה מזה ברבות הזמן. אחרים בצורה חזקה, ודעתם לא הוסחה."

האם מישהו הבין את זה כמו שאתה מבין את זה?

"לא."

למה אתה חושב שזה המצב?

"מפני שזה דורש לוותר על הכל. להקריב את הכל. גם בשבילי, אחרי שנה בה זה היה מציאות חיה ולא יכולתי לתאר לעצמי שאי פעם יהיה אחרת, זה אבד. ואז, במשך השנתיים הבאות ניסיתי הכל, בצורה נואשת, כדי להחזיר את זה…"

ו…?

"ואז נכנעתי לאמת."

דה-רייטר המשיך ודיבר, אבל לצערי בשלב זה הסוללות של הטייפ שלי נכנעו לאמת. אני יכול לומר שהוא דיבר בסך הכל יפה, למרות חוסר הנכונות שלו להודות (בהמשך) שהושפע משום מורה רוחני אחר, חי או מת. הוא כן החמיא לקהל הישראלי ("מאוד כן, מאוד ישיר"), וכן העריך שיחזור לבקר.

אז מה היו אותם מבטים חודרים שדה-רייטר שלח אל תוך עיני? אני כמובן יכול רק לנחש. במקרה הרע הכוונה היתה להרשים או להפחיד אותי. במקרה הטוב למסור לי משהו שלא עובר במילים, או לשנות משהו בתודעתי (תרגיל יוגי ידוע). כך או כך, זה לא הצליח, ונותר לי לתהות האם, כפי שלכאורה מעידה אשתו לשעבר כאן, מדובר לכל היותר באיזה טריק מגניב שהוא אימן בו את עצמו – עבודה בעיניים. טריק לא רע, אני חייב להעיד, שבטח שובה את לבם של רבים, אבל שאני לא חושב שיש לו מקום בראיון עיתונאי. נו, לפחות יש לי מה לספר לנכדים. כך עובר לו יום ועוד יום, וכאילו השמש, היא עוברת אותנו נמוך, כי אנחנו, הרי כולנו אחד.

[עלה באתר מעריב]

"Listen, there's something I must tell. I've never, never seen it so clearly. […] Life is basically a gesture, but no one, no thing, is making it. There is no necessity for it to happen, and none for it to go on happening. For it isn't being driven by anything; it just happens freely of itself. It's a gesture of motion, of sound, of color, and just as no one is making it, it isn't happening to anyone. There is simply no problem of life; it is completely purposeless play—exuberance which is its own end. Basically there is the gesture. Time, space, and multiplicity are complications of it. There is no reason whatever to explain it, for explanations are just another form of complexity, a new manifestation of life on top of life, of gestures gesturing. Pain and suffering are simply extreme forms of play, and there isn't anything in the whole universe to be afraid of because it doesn't happen to anyone! There isn't any substantial ego at all. The ego is a kind of flip, a knowing of knowing, a fearing of fearing. It's a curlicue, an extra jazz to experience, a sort of double-take or reverberation, a dithering of consciousness which is the same as anxiety."

מתוך The Joyous Cosmology של אלן ווטס. את הטקסט המלא ניתן למצוא כאן

אַשְרֵי הָאִיש רָאָה כָּל אֵלֶּה וְיָרַד לָאֲדָמָה,

לוֹ מֻכֶּרֶת תִּכְלַת-הַחַיִּים,

לוֹ מֻכָּר הָעִיקָּרוֹן שֶהָאֵל קְבָעוֹ.

מתוך אשרי האיש של פינדרוס, בתרגום יורם ברונובסקי (בספר "שורה של אודיסאות", הוצאת הקיבוץ המאוחד תשל"ט), שגם מספר שפינדרוס נולד ב- 518 לפנה"ס בכפר בקרבת תבאי ומת בן שמונים, וספק אם היה משורר נערץ יותר ממנו בעולם העתיק מלבד הומרוס.

[כמה חיים חייתי היום, כמה גלגולים התגלגלתי, לכמה דפוסי-דפוסים נפרשה תודעתי רק כדי לשוב בוכה אל עצמה – ושוב. במקרה פגשתי את שני המקורות הללו במסעותי. פורים שמח]