הכנס הישראלי הראשון לחקר רוחניות עכשווית יתקיים ב-23 למרץ, והתוכנית עמוסה כל טוב: רוחניות ופסיכולוגיה, רוחניות ואמנות, רוחניות וחינוך, רוחניות ורפואה, רוחניות ופמיניזם, ניאו-פגאניות, ניאו-קבלה, ניו-אייג' ויהדות. הכל באוניברסיטת חיפה, עם הרצאת פתיחה של פרופ' אילן גור-זאב ומושב סיום שבו ישתתפו פרופ' משה אידל ופרופ' יעקב רז. עבדכם הנאמן גם יאמר כמה מילים, תחת הכותרת "האתוס הניו-אייג'י ורוח ההיפר-קפיטליזם" (מושב ג'2, בואו בהמוניכם), ונראה שהולך להיות כנס מיוחד ומעניין.

כאן תוכנית הכנס ב-pdf

כאן טופס ההרשמה לכנס ב- doc (כן, זה עולה כסף)

כאן אתר הכנס כולו לעוד אינפורמציה.

 

1. אנשיל פפר כתב אתמול ב"הארץ" מאמר מעניין מאוד על תפיסת יחסי הדת והמדינה של ליברמן. פפר מצביע על כך ש

ישראל ביתנו חרתה על דגלה לא רק את הצהרת הנאמנות כתנאי לאזרחות, אלא גם את חוק ברית הזוגיות, שעשוי להיות הסדק הראשון בשליטתו הבלעדית של הממסד הדתי בנישואים וגירושים בישראל. המפלגה דוחפת גם לרפורמה מקיפה בגיור, שתפקיע מידי דייני בתי הדין הרבניים את מפתחות הכניסה לעולם היהודי.

ומאידך שם לב שמצע המפלגה מגלה שישראל ביתנו "מתנגדת בנחרצות להפרדת הדת מהמדינה […] הייחודיות של העם היהודי היא שאין הפרדה בין דת למדינה." איך זה משתלב? פפר לוקח את תפיסת העולם הכוחנית-רודנית של ליברמן, מוסיף קמצוץ פאשיזם, ומגיע למסקנה ש

בחזון של ליברמן, המדינה היא הריבון היחיד, וגם הרבנים כפופים לה, כך שלא יכול להיות ניתוק בין דת למדינה. ליברמן הוא הפוליטיקאי הראשון שמצהיר שעל המדינה להיות דתית, אבל לא הרבנים יקבעו מה זה אומר. מהצעותיו בתחומי הגיור והנישואים עולה בבירור שהוא מצפה מהרבנים להתגמש ולוותר על עקרונותיהם בהתאם לצורכי המדינה והחברה. בעיני רוחו הוא רואה מערכת יחסים בין השלטון לרבנות, הדומה מאוד ליחסים שבין הקרמלין של ולדימיר פוטין והכנסייה הרוסית האורתודוקסית. ראשי הכנסייה זוכים לכבוד רב כמשמרי המורשת הלאומית, אך מצופה מהם לשרת את המדינה, ולא שהמדינה תשרת אותם.

מעניין מאוד, לא? ולדעתי יכול מאוד להיות שהוא צודק. אבל ייתכן שיש עוד כמה פרטים שנמצאים בתמונה. בגיליון "תכלת" האחרון התפרסם מאמר מרתק של יגאל ליברנט על "חוזה האימפריה הרוסית החדשה" (הנה הוא כולו באתר החדש של כתב העת). במאמר כותב ליברנט על אחד אלכסנדר דוגין, אדם המקורב מאוד למעגלי השלטון בקרמלין, ועל התיאוריה ה – אני חייב לומר – די מטורללת שלו על הסדר העולמי. על פי ליברנט דוגין רואה ברוסיה

כוח אירואסיאתי עולה, שמוצאו בחיבור הסלאבי־תורכי. הזהות הרוסית, כך הוא גורס, נובעת מן השילוב בין היסודות הצפוניים־נורדיים לאלו המזרחיים – בין ה"לבנים", בעלי האוריינטציה הסמכותנית, ל"צהובים", בעלי המורשת האזוטרית.  […] מול רוסיה ניצב כוח אחר, קוטבי לה, הדורש את רעתה – "אטלנטיקה", הברית האנגלוסקסית, שבראשה עומדת ארצות־הברית.

דוגין סבור כי היריבות בין השתיים מבוססת על ניגוד טבעי: רוסיה האירואסיאתית היא ישות יבשתית ("טֶלוּלוֹקְרטית" בז'רגון של שמיט ודוגין), ואילו אטלנטיקה היא אימפריה ימית ("טָאלָסוֹקְרטית") בעקבות תיאורטיקנים גיאופוליטיים אחרים טוען דוגין כי המאבק המתמשך בין ציוויליזציות יבשתיות לימיות מניע למעשה את ההיסטוריה העולמית. העימות הוא מהותי: אימפריות יבשתיות מכבדות בדרך כלל שוני וגיוון תרבותי, ואילו מעצמות ימיות שואפות להטיל את מרותן על סביבתן באמצעות כפיית הומוגניות פוליטית, כלכלית ותרבותית.

האם אפשר להאמין שככה מדבר אינטלקטואל רוסי רב השפעה? כבר עדיפה הגות פוסטמודרנית צרפתית במירעתה על הקשקושים המיתו-פוליטיים הילדותיים האלה. אבל מה שבאמת מעניין אצל דוגין הוא הקשר שלו לדת. על פי ליברנט דוגין רואה ברציונליות, בדמוקרטיה ובמודרנה בכללה כוחות טמאים המבקשים כולם לחלל את ה"טרדיציה", כלומר את המסורת. בעקבות רנה גנון הוא רואה במסורת את הגביע הקדוש הנושא את כל הנשגב באדם, ובכוחות המערערים עליה את כלי הנשק של כוחות האופל, המובילים את העולם לחורבן. הנה:

העידן המודרני מגלם בעיני גנון את ניצחונם של האלמנטים הנחותים על אלה הנעלים. הרנסנס, הרפורמציה, הנאורות, המהפכה הצרפתית, עידן המטריאליזם והקפיטליזם, הקומוניזם הרוסי – כל אלה, אליבא דגנון, אינם אלא נקודות ציון בהשתלטות כוחות האופל על העולם. המודרניות, ובעיקר המהפכה המדעית והתפתחות האינדיבידואליזם, מבשרים על תור החורבן, הקאלי־יוּגָה, שבו מתנתקת האנושות באופן סופי מן הסדר האלוהי הבראשיתי.

ואכן, על פי ליברנט

דוגין רואה עצמו כטרדיציונליסט מובהק, אף שהוא מנסה להעניק להשקפה זו צביון "רוסי יותר". ברוח זו, הוא קורא להשבת ההירארכיה האריסטוקרטית שאפיינה את הסדר הימי־ביניימי בחסותה של הדת. עיקר הביקורת שהוא מותח כיום על גנון סובבת סביב הטענה שהוגה הדעות הצרפתי מיהר להתייאש מן הנצרות בכללה, אף שהזרם האורתודוקסי שמר על אופיו האזוטרי ועל זיקתו ל"טרדיציה" הקדומה, בניגוד לקתוליות ולפרוטסטנטיות שאיבדו את דרכן.

נניח לזה שהטרדיציונליזם של דוגין הוא כפי הנראה יותר מן הפה אל החוץ (יש לי ספק גדול אם הוא מתמיד ללכת לכנסייה, וקל וחומר מקפיד (למשל) לתת צדקה ולא לאכול בשר בזמן ה- Lent – גנון, לשם השוואה, הלך עד הסוף והתאסלם מפני שחשב שהנצרות איבדה את הקשר למסורת). מה שמעניין אותנו הוא הרי הקשר לליברמן, שכן אחרי כל זה צריך לשאול: האם גם ליברמן רואה עצמו כטרדיצינליסט? כי אם תפיסתו את המסורת היהודית נובעת לא מהתרפקות נוסטלגית על פכים של יידישקייט, ולא מקבלת עול מצוות הר כגיגית, כדאי לברר האם ייתכן שהוא רואה במסורת בראש ובראשונה כלי ריאקציוני כנגד הקדמה ורעיונותיה הליברליים המסוכנים. האם ליברמן בעד ה"ג'ואויש טרדישן" כי היא תאפשר לו לנהל את המדינה והעם טוב יותר, כלומר למסמס את הדמוקרטיה מהר יותר?

(בשולי הדברים, הנה דוגין על הקבלה הלוריאנית ככוח מסורתי יהודי שמנוגד ליהדות הרבנית, והנה תשובתו של בועז הוס לדבריו. הכל באתר Kheper המעניין.)

2. בתחנת הרכבת ארלוזרוב (כלומר סבידור / מרכז / צפון / מסוף 2000) מצאתי ערימה גיליונות מוסף "הבית שלנו" של עיתון "המודיע" מוצעים לכל דיכפין. מהר לקחתי אחד מהם ובעודי ממתין לרכבת קראתי את העמוד הראשון, תחת הכותרת "מקרא ולמעשה לפרשת השבוע" מאת ח. קוריץ. המאמר נפתח בסיפור הבא, שכל כך מצא חן בעיני עד שהנה אני מביאו לפניכם:

וככה נגמר הסיפור. בלי טוויסט, בלי שורת מחץ, בלי תפנית מפתיעה. מה הפואנטה? ככה: האדמו"ר הק' בעל שפע חיים מקלויזנברג הקפיד מאוד על שמירת השבת. זהו. למקרה שלא ידעתם. האם האנטי-קלימקס הזה מכוון? או שמא מדובר בתרבות שלא רגילה – או זקוקה – לקלימקס בסוף סיפור? האם יש כאן סימן למעין ענווה אומנותית, כלומר בסף גירוי נמוך במיוחד משום חוסר החשיפה לתרבות הפופ; או אולי עדות לתרבות שאין לה בעצם אומנות, ועל כן גם סיפורים בעלי סוף תפל משביעים את צרכיה?

3. העניין האידיוטי סביב המערכון של ליאור שליין על מריה וישו, כולל הקריאה לאפיפיור לא לבקר בארץ בגללו(!) וההתנצלות של אולמרט על הסיפור, רק מראים שוב עד כמה הנשק העיקרי של אנשי הממסד הדתי הוא העלבון. זה בעצם מה שהם יודעים הכי טוב לעשות, ואחרי שמסעות צלב יצאו מזמן מהאופנה, זה מה שנשאר להם כיום כדי לכפות את דעותיהם על הזולת.

4. שריד מהבחירות: יום לפני פתיחת הקלפיות פורסם באתר החרדי לדעת שהרב עובדיה יוסף פסק שמי שנמצא בשבעה יכול לצאת מביתו (כרגיל, או לפחות עד לפסיקתו, דבר שהיה בניגוד להלכה) כדי להצביע: "מצווה גדולה שהאבלים בתוך שבעה ילכו לבחור ש"ס ביום הבחירות לעילוי נשמת הנפטרים ז"ל" – כלומר לא רק מותר, אלא אף רצוי ביותר, שכן הצבעה (רק עבור ש"ס כמובן) מסייעת לעילוי נשמת הקרוב המת! האין זה יפה, שכבוד הרב אינו מתבייש להצטנע, וברוב ענוותו מוכן ללמוד על דרכי הכניסה לעולם הבא מהכנסייה הקתולית? כך יוצא שהצבעה עבור ש"ס אינה אלא מסחר באינדולגנציות סטייל ישראל במאה העשרים ואחת.

5. ישעיהו ליבוביץ' מסכם בשלושים שניות את ענייין המשיח:

 

6. למי שאנגלית לא קשה לו, ג'יי מיכאלסון, שכותב רבות על מיסטיקה יהודית, מתאר כאן את חוויותיו המיסטיות בריטריט של ג'האנות. מדובר בעדות מרתקת שמהווה יומן רוחני מהמעלה הראשונה, קצר אמנם, אבל עמוס כל טוב.

7. באוניברסיטת בר אילן תיפתח תוכנית ללימודי מזרח אסיה. ד"ר שלומי מועלם, שמרכז את המסלול לתואר שני, אומר ש"ביהדות הדתית יש מגמה של התחרדות והסתגרות, אבל יש גם מגמה אחרת שמחפשת את החיבור לתרבויות אחרות. התרבות המשמעותית שמולה התרבות היהודית מתגבשת היום היא הבודהיזם. זו האלטרנטיווה הרוחנית העיקרית היום". חד וחלק.

8. אסף פדרמן כתב רשימה מעניינת על זרם האמיש והשפעת תרגומי כתבי קודש על דתות שונות – התרגום כמובן הוא תמיד סימן למהפכה, והצטפדות הנוסח המתורגם (עד שגם אותו כבר לא מבינים – ע"ע קדיש) היא סימן לשמרנות. עד התרגום הבא.

9. ג'ון דה ריטר, מורה רוחני מפורסם ושנוי במחלוקת, מגיע לארץ. אני לא מכיר אותו, ומקווה להגיע ולשמוע אותו, אבל הרושם שיש לי עליו עד כה הוא בפירוש לא טוב. אם אצליח לפנות זמן ולראותו, אכתוב יותר.

10. מי זה שהמליץ לי על האתר הבא: buddhisttorrents שמקבץ ספרים ודיסקים על בודהיזם להורדה? כי אני חייב לו תודה. לפני כמה ימים, למשל, הבלוג הציע את הספר Buddhist Thought: A Complete Introduction to the Indian Tradition של Paul Williams, שהוא כפי הנראה ספר מעולה להבנת ההגות הבודהיסטית. ובכלל, כדאי להיות מנוי על הרסס של הבלוג הזה.

11. לרב ד"ר נתן אופיר יש אתר חדש המוקדש למדיטציה יהודית. קראתי ממאמריו על הנושא, ופגשתי ודיברתי איתו, ועלי הוא עשה רושם של אדם טוב וידען, שמלמד עיבוד של טכניקות מדיטטיביות שתורגלו על ידי מיסטיקנים יהודיים למיניהם (כלומר לא מדובר ב"ויפאסנה יהודית" שחביבה עלי).

נתחיל בעיקר: "דרך הזן" של אלן ווטס הוא לדעתי ספר המבוא הטוב ביותר שנכתב לזן-בודהיזם. הוא ראה אור לפני חמישים ושתיים שנה, ב- 1957, שימש כאחד הזרעים למהפכת ילדי הפרחים של שנות השישים, ונותר גם הרבה אחרי שזו קמלה כאחד הטקסטים החשובים שנכתבו במאמץ לתרגם את המזרח למערבית. ווטס עצמו היה לא רק חוקר של דתות המזרח, אלא גם תלמיד שלהם במובן העמוק ביותר – מעטים במערב תפסו את רוח הזן כמוהו, וידיעתו העמוקה של מהותם של הדברים משתקפת כמעט מכל עמוד שבספר. תרגומו לעברית הוא מאורע מאוד משמח.

כבר הפסקה הראשונה בספר מבהירה הרבה יותר ממאמרים שלמים על הנושא:

הזן בודהיזם הוא דרך חיים והשקפת עולם שאינן משתייכות לאף אחת מהקטגוריות הפורמליות של הפילוסופיה המערבית המודרנית. הוא אינו דת או פילוסופיה; הוא לא פסיכולוגיה או ענף מדעי. הוא דוגמא של מה שנקרא בהודו ובסין 'דרך של שחרור', ובמובן זה הוא דומה לדאואיזם, לודאנטה, וליוגה. כפי שיובהר לאלתר, לא ניתן להגדיר דרך של שחרור באופן פוזיטיבי. עלינו לרמוז לְמה היא כן על ידי אמירת מה היא לא, בערך כמו שמפסלים באמצעות סילוק המיותר מגוש שיש.

גישתו של ווטס, אם כן, היא פורצת גבולות והגדרות, ובכך הוא כמובן מתואם עם גישתו של הזן עצמו. בספר ווטס ממשיך ולוקח אותנו ממקורותיו הרעיוניים והמעשיים של הזן ועד להבשלתו כתנועה רוחנית פורה ביותר: מהדאואיזם ודרך הבודהיזם, מהמהאיאנה ועד לזן באמנות (שירי הייקו, טקס התה). אבל ערכו הגדול של הספר הוא בכך שווטס מצליח להעביר אלינו את העיקר, והעיקר הוא שלא נבין דבר עד שלא נרפה מהיומרה להבין דבר:

[…] טוב בלי רע הוא כמו למעלה בלי למטה, [… והניסיון] להפוך את רדיפת הטוב לאידיאל הוא כמו המאמץ להיפתר מהשמאל על ידי פנייה קבועה לימין. מסתובבים במעגל. ההיגיון כאן כל כך פשוט, שמפתה לחשוב שהוא פשטני מדי. הפיתוי עוד גובר כי ההיגיון הזה מנפץ את האשליה החביבה ביותר על התודעה האנושית, והיא שעם הזמן אפשר בהדרגה לשפר כל דבר. שכן ההשקפה המקובלת היא שאלמלא כך, חיי האדם היו חסרי משמעות. […] משמעות הזן היא שיחרור מדפוס זה, ונקודת המוצא המייאשת-לכאורה היא להבין שמגוחך לבחור, מגוחך לחשוב שאפשר לשפר את החיים במידה הניכרת על ידי בחירה קבועה ב'טוב'. צריך 'לקלוט את הקטע' של היחסיות, ולדעת שהחיים אינם מצב שאפשר לחטוף או להרוויח משהו ממנו – כאילו הם משהו שניגשים אליו מבחוץ, כמו לעוגה או לפחית בירה. להצליח זה תמיד להיכשל, במובן זה שככל שמצליחים, מתחזק הצורך להמשיך ולהצליח. לאכול זה לשרוד על מנת להיות רעב. (עמ' 138)

פנינים שכאלה ניתן למצוא כמעט בכל עמוד, והספר, אם כן, הוא אוצר לא רק של מידע, אלא גם של ידע. הנה ציטוט נוסף:

הבעיה שלנו היא שכוח המחשבה מאפשר לנו לבנות סמלים של דברים בנפרד מהדברים עצמם. זה כולל את היכולת ליצור סמל, אידיאה, של עצמנו, בנפרד מעצמנו. מכיוון שהאידיאה מובנת הרבה יותר מהמציאות, והסמל יציב בהרבה מהעובדה, אנו לומדים לזהות את עצמנו עם האידיאה של עצמנו ולהזדהות איתה. ומכאן התחושה הסובייקטיבית של 'עצמי' ש'יש לו' תודעה, של סובייקט מבודד מבפנים שהדברים קורים לו בלי רצונו. הזן, בהדגשה האופיינית של הקונקרטי, מצביע על כך ש'עצמי' זה, היקר לנו מכל, הוא אידיאה בלבד, שימושית ולגיטימית כל עוד רואים בה מה שהיא, אולם הרת אסון אם מזהים אותה כטבענו האמיתי. (עמ' 142)

כשיצא בזמנו הפך "דרך הזן" לרב מכר מיידי, אם כי ניתן לומר שזאת לא רק מפני איכויותיו, אלא משום שאמריקה באותם שנים רק ציפתה, פעורת פה ועם הלשון בחוץ, שמישהו יניח את אותה כמוסה פלאית על לשונה, אותה כמוסה פסיכודלית ששמה "זן". ספר זה, בין השאר, הוא שמיצב את ווטס כאחד מבוני הגשרים המרכזיים בין מזרח למערב במאה העשרים. באוטוביוגרפיה שכתב ווטס ב- 1972 (שנה לפני מותו) הוא מספר:

אני קרוב מדי לכל מה שקרה כדי לראות את הכל בפרספקטיבה הנכונה. אני יודע רק שבין, נאמר, 1958 ל- 1970 גל גדול של אנרגיה רוחנית בדמותם של שירה, מוסיקה, פילוסופיה, ציור, דת, טכניקות של תקשורת ברדיו, בטלוויזיה ובקולנוע, ריקוד, תיאטרון וסגנון חיים כללי פרץ מתוך העיר הזאת [סן-פרנסיסקו – ת.פ.] וסביבותיה והשפיע על אמריקה ועל העולם כולו. תהיה זו צניעות מזוייפת לטעון שלא היה לי חלק בזה, ואני בו זמנית אסיר תודה ומזועזע כשאני רואה איך הדור הצעיר יותר הלך בעקבותיה של הפילוסופיה שלי, כמו גם הפך אותה לקריקטורה.

ווטס היה בדיוק במרכז של אותו גל אנרגטי, והוא גלש עליו בהצלחה שכמעט ואין דומה לה. ממשרה קטנה של כומר אפיסקופלי בקולג' אמריקאי הוא המשיך לקריירה מפוארת, תחילה כאחד מהמקימים של מכללה ללימודי תורות המזרח בסן-פרנסיסקו, ואחר כהוגה דעות ומרצה חופשי, הכותב ומפרסם ספר אחרי ספר. יחד עם זאת ווטס לא היה זן-מאסטר, ולא מומחה מדופלם לתורתו של הבודהה. הוא מצהיר על כך בהקדמה לספר ומיד מסביר ש"למרבה המזל או לרוע המזל – הזן הוא בראש ובראשונה התנסות, לא מילולית באופיה, אטומה לחלוטין בפני גישה מחקרית או ספרותית טהורה."

מבחינת הממסד הזני ווטס עשה דבר שערורייתי, אך מבחינת רוח הזן הוא תפס את השור בקרניו. רבים ציינו את העובדה שעד זמן כתיבת הספר הוא מעולם לא למד בצורה מסודרת תחת מורה זן, ולמעשה אפילו אף פעם לא היה במזרח, אך היכולת שלו לרכב על השור באה לא רק בזכות רוחו החופשייה תמיד, אלא בהחלט גם בזכות ידע אדיר שהיה לו בהיסטוריה ובפילוסופיה של הזן. והכשרון שלו לארגן מידע ורוח אל תוך חבלי מילים שמאפשרים טיפוס על הקירות החלקלקים של הזן גם לחסרי-הידע, ושמנגד מסוגלים גם להצליף מדי פעם בצורה מעוררת, הוא מה שהופך את הספר הזה לקלאסיקה מודרנית. 

כאמור, הביקורת לא איחרה לבוא: אנשי זן מממסדיים לא אהבו את הספר. אחדים ציינו את חוסר עבודתו הפורמלית של וואטס בשדה הזן. Sohaku Ogata, כהן זן מסורתי, טען שמדובר בדיוקן של חתול שנעשה על ידי מישהו שרצה לצייר נמר (וואטס בתגובה הזכיר ציור של Sengai בו נראה נמר החושש מפני חתול). אבל הביקורת הרצינית ביותר באה מכיוונו של פיליפ קפלאו, זן מאסטר (מערבי) בפני עצמו שהקים מרכז ברוצ'סטר, ניו-יורק. ספרו הידוע של קפלאו, The Three Pillars of Zen, יצא ב- 1965 והוא תוקף בו את ווטס בצורה ישירה.

מה שהפריע לקפלאו היה הביטול שבו ווטס התייחס לכל תירגול מדיטטיבי פורמלי. על פי ווטס הדגש הרב שניתן בזמננו לישיבה ברגלים משוכלות מעולם לא היה מוכר לזן המקורי, וש"ההפרזה בזא-זן [מדיטציית זן – ת.פ.] בתקופות מאוחרות היא חלק בלתי נפרד מהמעבר ממנזר הזן לפנמיית נערים מתבגרים: ישיבה הנמשכת שעות תחת עיניהם הפקוחות של משגיחים חמושים במקלות היא שיטה מצויינת להרחיקם מדרך הרע." (עמ' 134)

קפלאו מציין בספרו שהניסיון של "פרשנים אחדים, שבברור אין להם ניסיון בתרגול זן, להראות שהישיבה איננה חלק בלתי נפרד מתרגולת הזן" מקורו פשוט בחוסר הנוחות שלהם עצמם עם המדיטציה, כלומר בכאבי הברכיים שמטרידים אותם כאשר הם משתדלים ליישמה. "לבו של הזן הוא הזא-זן" טוען קפלאו, ופלספנים כווטס פשוט מוליכים את הציבור שולל וממלאים את ראשו ברעיונות, במקום לרוקן אותו אל המציאות העירומה.

הפולמוס בין ווטס לקפלאו נשכח מזמן, והזן במערב התבסס כתרגולת שעסוקה בעיקר במדיטציה פורמלית. אין להתפלא על כך: זה טבעו של כל זרם דתי, ולא ניתן לאורך זמן להישאר בתנועה של רעננות פורצת גבולות. כפי שכתב ווטס, המנזרים הופכים לפנימיות, הקריאות הספונטאניות של המאסטרים הופכים לסוטרות אותן צריך לשנן. אבל היתה אמת גם בקריאתו של קפלאו: יש צורך בתרגול, ולוּ רק כדי שנבין שבסופו של דבר לא היה בו צורך. כי מעטים מאוד הם אלה שמבינים זאת מלכתחילה, ומבינים זאת באמת. ווטס, כפי הנראה, היה אחד מהם.

העברית של אהוד תגרי, המתרגם, ברורה ורהוטה, אם כי דומני שהוא, אולי בהשפעת רוח הזן פורצת המסגרות, אינו תמיד דבק מספיק במקור. אולם אלו זוטות, וכוחו של הספר מורגש בהחלט. באוטוביוגרפיה שלו כותב ווטס ש"כל עבודתי בדת ובפילוסופיה היתה להעביר את התחושה הזאת לאחרים […] אני פשוט חושב שאנשים יהיו מאושרים הרבה יותר וירגישו הרבה יותר 'בבית' אם הם ירגישו כמוני, שאין לי עצמי אחר מלבד היקום הזה כולו".

"דרך הזן" הוא אחד הפירות המפוארים של עבודתו של ווטס, וככזה הוא לא רק ראוי להירכש, אלא ראוי להיקרא שוב ושוב: לבד מהמידע הרב הנרכש בקריאתו, בסיומו מרגיש הקורא שהוא ממש על סף הבנת העניין החי עצמו, שהוא טועם את טעמו המתוק – אך שהוא עדיין לא תפס אותו לאשורו. ולמה עוד אפשר לצפות מספר על זן?

 

[עלה באתר מעריב]

בעקבות פסטיבל גואל רצון שהתקיים בשבוע שעבר בערוץ 10, כתבתי מאמר קצר לעין השביעית על הטיפול השטחי והחובבני של העיתונות בכתות למיניהן. באותה הזדמנות צירפתי גם ביקורת על כתבתו המביכה של רוני קובן על "בני ברוך". הנה המאמר כאן, ובלינק שלהלן.

דבר אחד נוסף אני רוצה לומר על הקהילה של רצון, והוא פשוט להביא את דבריו של עופר שלח, שהביע את דעתו על כל העניין אחרי שהוא ורביב דרוקר ראיינו את מר רצון (ושתיים מנשותיו) ב"אולפן שישי". שלח אמר שלדעתו כל הסיפור של הקהילה הוא שהיא מתפקדת למעשה כמעין קבוצת תמיכה של נשים, רובן נשים שחייהן לא היו קלים כלל וכלל (ולרוב כפי הנראה באשמת גברים) לפני שהגיעו אליה, ואילו רצון עצמו משמש רק כמעין טוטם שניצב במרכז ומצליח בעצם נוכחותו ללכד סביבו את פעילות הסעד הרב-ערוצית. מתוך מבט שטחי, מחד על הנשים בקבוצה, ומאידך על רצון הבלתי מתוחכם עצמו, אני חושב שאלו הדברים הכי אינטליגנטים ששמעתי על הנושא, ולדעתי יכול מאוד להיות ששלח פגע בול בנקודה. חבל שהוא לא יכול היה להכניס קצת מההגיון הבריא שלו לתוכנית של מיקי חיימוביץ' שעסקה בנושא, ועל כך כאמור המאמר שלי להלן.

לינק

1. מסתבר שמלחמות הדת עברו באיים הבריטיים מרחובות אירלנד לצידי האוטובוסים. לא מזמן כתבתי כאן על מודעות האוטובוס שפרסמו מני אתאיסטים (דוקינס ושות'). אם כן הקונטרה-רפורמציה לא איחרה לבוא: אם אז פורסמו מודעות על אוטובוסים בבריטניה שהכריזו:

"סביר להניח שאין אלוהים, אז הפסיקו לדאוג ותיהנו מהחיים"

הרי שעתה, על פי הגרדיאן, מעטרות את אוטובוסי הממלכה המאוחדת הצהרות האמונה הבאות:

"בטוח יש אלוהים, אז הצטרפו למפלגה הנוצרית ותיהנו מהחיים" (מאת המפלגה הנוצרית)

"י ש אלוהים, ה א מ י נ ו. אל תדאגו ותיהנו מהחיים" (הכנסייה הרוסית אורתודוקסית – ההדגשות במקור)

"אמר נבל בלבו: אין אלוהים" (Trinitarian Bible Society , זה ציטוט מתהילים נ"ג, א', אולם הם מתרגמים "נבל" כ- fool)

כרגיל, הצהרות האדוקים מחד מגוחכות בוודאות שלהן, ומאידך מבישות בצביעות שלהן: האם אכן יברך נוצרי הגון את עמיתו ש"יהנה מהחיים"? עם כל אהבתי לאיש מנצרת, הנצרות כתופעה תרבותית היא אחד הכוחות היותר מדכאי שמחה שהפיקה האנושות. מינימום של יושר אינטלקטואלי היה מחייב את אותם גופים נוצריים לא לאמץ את הקו ההסברתי של האתאיסטים, אלא דווקא להדגיש את המחוייבות שיש ליטול על עצמנו, את הכניעה לסמכות, את קבלת העול של ערכים ואמונות ואת אימוץ השקפת העולם השמרנית והקפוצה שהם מטיפים לה ודאי מעל לדוכנים בכנסיותיהם. הרי יש להם סחורה מקורית משלהם (על איכותה ניתן כמובן להתווכח), אז למה להפוך להדוניסטים בגרוש כמו יריביהם? אין זאת אלא שכפי הנראה הם לא חושבים שניתן היום למשוך אנשים אם לא מבטיחים להם כיף, והכניעה להיגיון הזה על כן במודעות הנוצרים, הרבה יותר משהיא משכנעת שיש אלוהים, מכריזה בעצם על פשיטת הרגל הכללית של הכנסיות הללו בפני התרבות הפופולרית.

2. בהמשך לדברי משלשום על המאבק הבאמת מעניין בבחירות אלה, זה שבין הבית היהודי לאיחוד הלאומי, בגליון "נקודה" שנחת ממש אתמול על מפתן דלתי כותב מוטי קרפל העורך כך:

לדעתי שורש המחלוקת [בין המפד"ל לאיחוד הלאומי] עמוק הרבה יותר [ממאבקים אישיים]. המפד"ל מייצגת את היסוד הדתי אורתודוקסי (גם אם בגרסתו הלאומית) במונחיו של הרב קוק, ואילו האיחוד הלאומי […] מנסה לבטא את התפיסה האמונית, זו שנובעת מן 'הקודש העליון'. התודעה האמונית יונקת מהאידאה הא-לוהית, לא מהאידאה הדתית. […] אם אכן זהו שורש המחלוקת, זו מחלוקת משמעותית מאוד שראוי שנהיה מודעים לה.

קרפל מתכוון, אם הבנתי אותו נכון, שהאידאה הדתית היא התגלמות זו האלוהית בצורה מוגבלת, בחלק מהעם, אבל לא כשלם, וכחלק נרפה ולאה משהו. האידאה האלוהית היא חיבור ישיר אל הקדושה החיה, ולכן היא כוללת בתוכה את האורתודוקסיה, וגם את הלאומיות והאוניברסליות (שלוש ה"סיעות" בעם על פי חלוקת הרב קוק, שקרפל מתייחס אליה ברשימתו), והיא בעלת תעוזה וראייה אל האופק שעבור אחרים הוא בלתי רציונלי או אפשרי. האיחוד הלאומי יונק משם, ולכן הוא מפלגת האל האמיתית. הבית היהודי (שקרפל מכנה המפד"ל, כנראה כדי להדגיש את ארכאיותו), הוא רק אורתודוקסי נורמלי.

לחלוקה שאני התייחסתי במונחים סוציולוגים-אידיאולוגים, מתייחס קרפל במונחים תיאולוגים. ועל זה אני רוצה לומר (בלי כל קשר לתוכן הדברים): איפה עוד ניתן היום למצוא שיח תיאולוגי שכזה שמתנהל מעל במה ציבורית (כלומר לא רק בקונטרסים פנימיים של ישיבות)??? איפה עוד ניתן לקרוא אנשים מבוגרים דנים ברצינות באידאות אלוהיות, מבנים מטאפיזיים וישויות מיתיות??? רבותי, כבר אמרתי זאת ואומר זאת שוב: "נקודה" הוא נווה מדבר, ועם כל כמה שאני לא שותף לרוב הגדול של הדעות שהיא מציגה, אני חושב שיש לשמור עליה כאילו היתה פרח בר בסכנת הכחדה. עשו מנוי עוד היום: 02-6277777

3. כאשר הרב עובדיה מכריז לפני הבחירות שהצבעה עבור ליברמן היא נתינת כוח לשטן (!), ובקלטת שמפיצה ש"ס מספר הבאבא ברוך, שאביו, הבאבא סאלי, נגלה לו בחלום ואמר "תזהיר את הציבור שלנו בשמי, אני אביך! […] מי שיש בלבו חרדה לדבר השם, ומי שרוח האלוהים פועמת בלבו, חייב להצביע רק ש"ס. אסור לו להצביע שום דבר אחר, ובמיוחד לא ליברמן" – השאלה שצריך לשאול היא לא האם הציבור מטומטם, אלא עד כמה הוא מטומטם. אני חושב שגם ציבור מצביעי ש"ס לא עד כדי כך מטומטם, והמאמצים הפתטיים האלה לא רק שלא עושים עליהם רושם טוב, אלא גם תורמים להוזלת כל דבר שהרב יוסף או הבאבא סאלי יבטיחו בעתיד.

4. Edward Luttwak, שאני לא מכיר בכלל, כותב משהו מעניין ב- Prospect על התיאולוגיה המוסלמית על רקע המבצע האחרון בעזה. הוא טוען שבקוראן מוצאים התייחסויות רבות ושונות ליהודים:

קשה לסכם את ההשקפות הסותרות לרוב על היהודים, אבל אפשר לקבל את הרושם מהקוראן שבזמנו של הנביא היהודים היו עם חלש, ושנראה היה שהם ישארו חלשים. ובאופן מודגש יותר, הקוראן מבטיח עוצמה וכוח עדיף למוסלמים. היום העליונות הצבאית של היהודים על המוסלמים מעלה ספקות איומים לגבי האיסלאם עצמו. בדרפור ישנם קורבנות מוסלמים רבים, אך גם רבים מאלו שהורגים אותם. כתוצאה מכך מעולם לא היתה זעקה מוסלמית כנגד ההרג בדרפור שאפילו קרובה לזעם כנגד הנעשה בעזה.

5. והנה ראיון עם ג'יל טיילור, אותה אחת שחוותה שבץ מוחי שפתח לה את התודעה למצב מיסטי חביב למדי ודיברה על זה בהרצאה יפיפיה (אם כי פשטנית משהו) ב- TED

6. קית' דאומן, מורה דזוגצ'ן שאני מעריך ואוהב, מגיע לארץ. כתבתי עליו ועל תורתו כאן, וראיינתי אותו כאן. והנה הפרטים: