משחק הקוביות הוא השעשוע המועדף על אדוני העולם, שיווה ופרווטי – לפחות על פי המיתולוגיה השייויסטית. שיווה, האל העליון, הוא הקיום עצמו, ופרווטי, זוגתו, מגלמת (על פי אסכולת הסאנקייה ההינדית) את כל השאר, כלומר את כל התופעות (כלומר את המרחב ואת הזמן ואת החומר ואת המחשבות וכו' כו' וכו'). כך מחולקת המציאות: שיווה אינסופי ופרווטי מוגבלת. שיווה נצחי ופרווטי ארעית. הוא המוחלט והיא היחסי. הוא קפוא והיא חמה. הוא סטגנציה והיא תנועה. הוא ההכרה והיא התופעות. הוא העין והיא קשת הצבעים. הוא האלוהות והיא העולם. (ושניהם, יאמרו המיסטיקנים מהאסכולת האדוויטה, אחד.)

כך או כך, בשביל לשחק צריכים שיווה ופרווטי לעשות את עצמם שניים – רק באופן זה הם יכולים להתענג ביריבות משועשעת. המשחק, למרות שלא ידוע לנו בדיוק מה כלליו, מבוסס לא רק על מזל, אלא גם על שכל, ואף על רמייה – כל האלמנטים של החיים שזורים בו, והוא בתורו משפיע על החיים כולם (על פי האופנישדות הוא הוא מהלך הזמן). מה שכן ברור הוא שאיינשטיין טעה: אלוהים כן משחק בקוביות.

שיווה תמיד מפסיד במשחק. ככה זה כשהתודעה מתערבבת לה עם התופעות – היא הולכת לאיבוד. למרות זאת, המשחק הוא הכרחי, בלתי נמנע – על כן השניים לא חדלים לשחק לעולם. יש כאן כמה פרדוקסים: האל הכל-יודע לא מצליח לדעת את מהלכו של המשחק. לא רק זה: כדי להנות האל הכל יודע צריך לוותר על ידיעה מסויימת, ולשחק. ולשחק כאילו הוא דמות מוגבלת שמתמודדת מול אתגר מסויים. כי זאת יש לדעת: משחק הוא העיסוק היחיד שיכול אלוהים לקחת ברצינות. משבירה של רצינות מופקת הנאה.

הקטע הבא הוא סיפור מיתולוגי שמתאר משחק בין השניים. אני מציע לקרוא בראשונה ללא שימוש בהערות, רק כדי לקבל את הטעם והריח של סגנון הסיפורת המיתית ההודית. אחר כך אפשר לבדוק מה היה לי לומר על ההתרחשויות.

על התבוסה

פעם אחת הלך נראדה(1) לראות את שיווה על הר קיילשה. תחילה פגש בשני שומרים מחוץ לטרקלין, אבל משהבין שאלו רק בובות הזיז אותם הצידה ונכנס. הוא הילל את שיווה ופרווטי, שנוכחת בכל העולמות, שנתנה לשיווה צורה והפכה אותו נגיש, שגורמת לאל ללא השתנות לעבור שינויים הרבה. הוא ראה את האלה הזאת מתגשמת כחצי מגופו של האל.(2)

שיווה ופרווטי כישות אחת, אנדרוגינית

שיווה שאל מה רוצה החכם, ונראדה אמר: "באתי לכאן בשביל משחק."
"איזה משחק עולה בדעתך?" שאלה פרווטי.
"למשחק הקוביות צורות רבות – ועבור שניכם הוא ודאי יהיה מענג יותר אפילו ממעשה האהבה."
עתה היא כעסה: "מניין לך על המשחק הזה, שגורם לחכמים רוע?" אבל נראדה הכחיש כל ידע באשר למשחק הקוביות. הוא היה, אחרי הכל, יוגי, עבדו של שיווה. פרווטי אמרה: "הבט כעת כיצד אשחק עם שיווה, מול עיניך, היום", והיא נטלה את הקוביות והחלה לשחק(3).

במהרה שיווה ופרווטי נשבו במשחק לחלוטין, להנאתו הרבה של החכם. פרווטי החלה לשחק בתכסיסים, והוא גם כן. תחילה הוא ניצח אותה, והיא, מרוגזת, נאלצה להיפרד משתי אבני-חן שבשערה. שיווה, שראה שככל שהיא מתעצבנת יותר היא נהיית יותר ויותר יפה, המשיך לשחק(4). היא שאלה אותו על מה הוא מוכן להמר, והוא השיב לה: "בשבילך, יקירתי, אהיה מוכן לסכן את חרמש הירח הזה, את השרשרת הזו ושני עגילים"(5). הם שבו לשחק (שניהם מיומנים ביותר במשחק הקוביה), והפעם פרווטי ניצחה ודרשה ששיווה ימסור לה את הדברים שהימר עליהם. שיווה רק חייך ואמר דבר נכון: "לא באמת נוצחתי על ידך, יקירה; התבונני בדברים מן הזווית הנכונה: אף יצור חי לא יכול לנצח אותי. אל לך לדבר ככה. שחקי בקוביות כמה שתחפצי – אני תמיד אנצח."(6)
פרווטי ענתה: "ניצחתי אותך. אין בזה שום דבר מפתיע." היא לקחה את ידו ואמרה שוב: "אין שום ספק, אתה הפסדת. אתה פשוט לא מבין את זה."
הוא עדיין סירב לשלם את שהיה חייב. "את מדברת מתוך אגואיזם. אנא שקלי את הדבר שנית." פרווטי צחקה: "זה אכן נכון: אף אחד לא יכול לנצח את האל הגדול – חוץ ממני. אני ניצחתי במשחק המושלם הזה."(7)

נראדה, ששמע את דבריהם, התפרץ: "את מדברת שטויות", הוא אמר לאלה, "הרי מדובר באדונו העליון של היקום ומהות קיומו הפנימית; בלתי-מנוצח, ללא-דמות, בעל צורה ומעבר לצורה. איך תוכלי לנצח אותו? את לא מכירה את שיווה, שכן את בסך הכל אשה."
פרווטי זעמה. "שתוק!" היא צרחה, "הטבע ההפכפך והבלתי יציב שלך גורם לך לדבר ככה. שיווה נולד מתוך החסד שלי. נולד והוצב בבטחה במקומו."(8)
נראדה שתק, אבל בהרנגין(9) דיבר: "כדאי שלא תדברי כל כך הרבה. האל שלנו לא נתון לשינויים, ואילו את כפופה למצב נקבי. הגעת לשיווה אחרי שנכנעת לחשק. את לא זוכרת איך שיווה שרף את גופו של חשק(10), ושרף את היער על ההר שהוא אביך(11)?"
עכשיו היא ממש כעסה: "בהרנגין, אתה יצור מטושטש, עם תודעה מפוצלת. לי יש את שיווה כמהותי הפנימית, והוא תמיד שוכן בי. איך אתה, בעזרת כוחה של השפה, מנסה לנסח רעיון של הפרדה בין שני השיוות(12)?
בהרנגין ענה בזעם: "פעם, בזמן קרבן אביך דקשה(13), את הקרבת את גופך משום שלא היית יכולה לשאת את העובדה ששיווה קולל. היום, בבלבולך, את אפילו לא שמה לב שאת עצמך מקללת אותו! את לא זוכרת שנולדת מתוך הר, ושעינית את עצמך(14) עבור שיווה. אין לך כל חיבה כלפיו עכשיו. אין דבר שהוא נעלה על שיווה בכל היקום, וכדאי מאוד שתעשי מאמץ לחבב אותו."
פרווטי קיללה את בהרנגין שיהיה ללא בשר, ואמרה: "אתה מדבר כמו שד. מי אני, ומי שיווה? אתה בטח לא יודע. אתה מדבר מתוך תודעה מפוצלת. ומי אתה בכלל? אל מי אתה שייך? אני אקלל אותך, ומה שיווה יעשה אז?"

ואז פרווטי הסירה בידה את הנחש ואסוקי ששיווה ענד סביב צווארו, ויחד איתו עדיים נוספים שהיו לו: את הירח הדק, את עור הפיל, את הצפעונים קמבלה ואשווטרה, ולבסוף, כשהיא מסיחה את דעתו בעזרת מילים, את אזור החלציים שלו(15). בהרנגין והמשרתים האחרים הסיתו עיניהם בבושה. גם שיווה התבייש, ודיבר בנימה קשה אל פרווטי: "כל החכמים, יחד עם ברהמה ווישנו, צוחקים מהבדיחה הזאת. מה עשית? הרי נולדת במשפחה טובה. אם את יודעת בוודאות שניצחת אותי, לפחות החזירי לי את אזור החלציים."
אבל היא רק צחקה: "למה אתה צריך את האזור? כשנכנסת אל תוך יער האורנים(16), מתעתע בנשות החכמים, מעמיד פנים שאתה קבצן, היית לבוש רק באוויר. היית חכם כל כך טהור, כל כך מזוכך… החכמים ההם סגדו לך והם גרמו לאזור החלציים שלך ליפול, אז גם עכשיו פשוט תרפה ממנו. אחרי הכל, זכיתי בו במשחק."
שיווה כעס כל כך שהוא פתח את עינו השלישית וכיוון אותה אל פרווטי. אבל היא המשיכה, מחייכת: "למה אתה מכוון אלי את העין ככה? אני לא מוות, או תשוקה, או קרבנו של דקשה, או העיר המשולשת, או אנדהקה(17). למה אתה טורח לכוון את המבט הלוהט הזה? לחינם אתה הופך לוירוּפָּאקְשָה – כעור-עיניים – לפניי."

שיווה כפרוש, מודט

כשהיא ממשיכה באופן הזה, שיווה החל לחשוב על נסיגה לאיזה מקום נטוש, היכן שגבר יכול להיות מאושר עם עצמו – חופשי, ללא האחזויות, מחשבותיו תחת שליטה, מעבר לתשוקה ותאווה, מודע לאמיתות המוחלטות; בקיצור, הן שמח והן חכם. אז הוא עזב אותה והלך לאזורי הפרא של הסידהה. פמלייתו – בהרנגין, ויראבהדרה, ננדין – הלכו אחריו, אבל מהר מאוד הוא שלח אותם מעליו והמשיך לבדו(18).

פרווטי מצידה הלכה אל מגורי הנשים, במצב רוח רע. היא סבלה מאוד מהפרידה ממנו ולא מצאה מנוחה בשום מקום. היא חשבה רק על שיווה. העוזר שלה, ויג'איה, אמר לה: "זכית באהבתו של שיווה על ידי עינוי עצמי; זה לא היה נכון לשחק עמו בקוביות. לא שמעת שהמשחק הזה מלא בפגמים? עלייך לסלוח לו. לכי מהר, לפני שהוא רחוק מדי, והתפייסי איתו. אם לא, תצטערי על זה מאוחר יותר."
פרווטי השיבה, לגמרי בכנות: "ניצחתי את חסר הבושה הזה, ולפני כן בחרתי בו כמאהב שלי. כעת אין דבר שאני חייבת לעשות. בלעדי הוא חסר-צורה(19); בשבילו לא יכולה להיות פרידה, או אחדות, איתי. אני עשיתי אותו לבעל-צורה או חסר-צורה, בהתאם לנסיבות, בדיוק כפי שיצרתי את כל היקום הזה, עם כל האלים בו. בסך הכל רציתי לשחק איתו, בשביל ההנאה שבדבר, בשביל המשחק עצמו, כדי לשחק עם הסיבות שמתוכן הוא מתגלם בפעולות."(20)

פרווטי לבשה צורה של אישה משבט פראי, כהה ונאווה, עם שפתיים בהירות ואדומות, צוואר ענוג, גוף קעור וקמור שכמעט נכנע תחת משקלן של שתי שדיים אדירות, מתניה צרות אבל ירכיה ושוקיה בשרניות וזהובות, עם צמידים על זרועותיה ונוצות טווס בשערה. בהחזיקה קשת בידיה ואשפת חצים על גבה, נראה היה כאילו היא מקימה לתחייה את חשק, כאשר הדבורים והטווסים עצמם ביער נשטפו באהבה.
היא הלכה להיכן ששיווה ישב, מכונס בעומק המדיטציה על העצמי, עיניו עצומות – הוא אשר הינו אחד ורבים, ללא גבול, מאופנן רק על ידי ידיעתו הוא. הוא התבלבל בגלל זמזום הדבורים, התעורר, ראה אותה, ורצה אותה. כששלח את ידו אל ידה, היא נעלמה. כעת שיווה, משמיד התשוקה, נכבש על יד הכאב שבפרידה. הוא שלא יודע אשלייה, תעה באשלייה.

הוא קרא לה: "מי את, ולמי את שייכת? מדוע את נודדת בארץ-הפרא הזאת?"
היא אמרה: "אני מחפשת בן-זוג שהוא כל-יודע, שמספק את כל הצרכים, שהינו חופשי וללא שינויים, שהוא אדון כל העולמות."
"זה אני!" אמר שיווה, "אני בן-הזוג הנכון בשבילך. תחשבי על זה."
האשה השבטית הסכימה. "נכון, אתה בן הזוג שחיפשתי. אבל אני חייבת לומר לך: אתה חסר איכות מסויימת(21). אישה כבשה אותך לפני זמן רב, על ידי מדיטציה וסבל רב, אבל אתה נטשת אותה ברגע, בארץ-הפרא. קשה לחבב אותך, ואל לך לומר את מה שעכשיו אמרת לי."
שיווה השיב: "לא נטשתי את האישה ההיא. וגם אם כן, מה אני יכול לומר היום? אפילו שאת יודעת על הפגם הזה בי, עדיין את צריכה לעשות את מה שאני אומר."
פרווטי צחקה: "אתה סגפן, חסר-האחזויות, חסר-תשוקה, מתענג רק על העצמי, חופשי מדואליות, רוצח התאווה. אני רואה אותך כהתגלמות חיה של שיווה. אני לא יכולה להתקרב אליך."(22)

שיווה לקח את ידה וביקש ממנה להיות אשתו. אבל פרווטי התעקשה שהוא יבקש את רשות אביה. הוא הסכים. היא הביאה אותו להר הימלאיה, שיווה ביקש שהנערה תהיה שלו, וההר אמר: "מה אתה אומר, אדון נכבד? זה לא בסדר. אתה הוא זה שנותן את כל הדברים כולם בשלושת העולמות!"
נראדה הגיע ואמר: "שמע, איחוד עם נשים תמיד מוביל ללעג בשביל גברים." ושיווה, שהיה מואר, הסכים: "אתה צודק, איחוד עם נשים הוא נפילה עבור גברים. אני התנהגתי כמו שד, רודף אחריה. אני עוזב לחלק אחר של היקום." והוא הלך למקום שאליו אפילו יוגים לא יכולים ללכת.
אבל נראדה ידע שלשיווה אין כל תמיכה, אז הוא המליץ לאלה ולהר ולכל האחרים להלל אותו. ההרים השתחוו ושרו את תהילתו של שיווה. תופים נשמעו והאלים המטירו פרחים, כאשר אדון היוגים חזר למלוך יחד עם פרווטי(23).

* הקטע מתוך Kedarakhanda 34-35 או Skandapurana 1.1.34-35 – מתורגם מהתרגום לאנגלית של דוד שולמן ודון הנדלמן, מתוך הספר: "God Inside Out: Siva's Game of Dice", שנעזרתי בו גם בשביל חלק מהתובנות.

הערות

(1) נראדה (Narada) הוא חכם נודד, שמופיע בטקסטים הינדים רבים. מצד אחד הוא  נחשב מואר, מצד שני הוא נודניק לא קטן.
(2) פרווטי היא שנותנת לשיווה חיים. בלעדיה הוא ההכרה הריקה, הטהורה, הסטטית, הנצחית. פרווטי מאפשרת את בריאת העולם: היא החומר שבצירוף הכרה יוצר חיים. בסיום הפסקה מצויין שנרדה רואה את שיווה ופרווטי בגוף אחד, כאשר המחצית הימנית שלו היא שיווה, והשמאלית פרווטי. הוא מאוחדים כעת, אך מיד יפרדו…
(3) כעת שיווה ופרווטי נפרדים – הם מתחילים לשחק זה מול זה.
(4) שיווה מתפתה על ידי יופיה של פרווטי. הפיתוי של היופי גורם לו "לצאת מעצמו", לשבור את הסטטיות שלו, ולהגביר את הפירוד בינו לבין פרווטי, חציו השני.
(5) העדיים שתמיד ניתן לראות על שיווה (ראו תמונות).
(6) שיווה מדבר מתוך העמדה המוחלטת: הוא הקיום עצמו, ברור שאף אחד לא יכול לנצח את הכוליות, את המציאות כולה – מחשבה כזאת היא פשוט מגוחכת. בכך הוא מייצג את התפקיד המסורתי-מיתולוגי של הגבר על פי תיאולוגיית הסאנקיה: הוא ההכרה המוחלטת והבלתי משתנה. פרווטי, לעומתו, מייצגת את החומר והתנועה, והיא מדברת מתוך העמדה היחסית, שבה היא אכן ניצחה את שיווה כישות בעלת דמות, בעולם התופעות, שרק בו ניתן לשחק, להפסיד ולנצח. אבל שיווה כאן קופץ בין רמות הקיום בצורה שהיא לא לוגית (גם אם יש בה אמת עמוקה): זה נכון שבדמותו כאחדות המוחלטת של הקיום הוא לא יכול להפסיד, אך אבוי: במישור הזה גם לשחק הוא לא יכול! רק במישור היחסי יש לחוקי המשחק משמעות, ובדיוק משום כך גם יש להם תוקף. במוחלט אכן הכל נשאר כפי שהוא, ובדיוק משום כך גם אין שם מה לעשות. כדי להשיב לו כגמולו היתה יכולה פרווטי לומר: אדרבא, נכון שאתה בלתי מנוצח משום שאתה המוחלט, בדיוק באותו אופן הבא לי כעת את תכשיטיך, ודע שבעומק העניינים, במישור האבסולוטי, הם עדיין ולנצח נצחים שלך!
(7) הוא מיד מאשים אותה באגואיזם: הרי זהו האפיון המובהק של המציאות הזאת, היחסית: שלדברים יש, לכאורה, מהות עצמית. אבל פרווטי לא נשארת חייבת: היא טוענת שרק היא מסוגלת לנצח את שיווה, וזה נכון: היא מפתה אותו שוב ושוב להתגלם, להתממש, לחיות ולא רק להיות. העולם תמיד מצליח לסחוף איתו את התודעה שלנו.
(8) נראדה מאשים את פרווטי בנשיות – שוב הטיעון שהיא אשמה במה שהיא: היא החומר, היא האגו, היא הצד הנקבי של הקיום. זה נכון, אבל לדעתה של פרווטי זה לא רע: הרי ללא היא, שיווה היה נשאר מוחלט ואינסופי – כלומר עקר. היא זו שנתנה לו (ולנו) חיים.
(9) בהרנגין (Bhrngin) הוא ידיד של שיווה, אחד מפמלייתו הקבועה. בדרך כלל הוא מוצג כשלד חי, משום שפרווטי, כפי שמיד נראה, קיללה אותו שלא יהיה לו בשר. לכן הוא זקוק לרגל שלישית כדי להיות יציב, והוא די מסכן.
(10) חשק הוא קאמה (Kama), אל האהבה. כשבא כדי לשלוח בשיווה חץ על מנת שיתאהב בפרווטי, שיווה שרף אותו בקרן של אש שיצאה מעינו השלישית. מאז החשק הוא חסר צורה.
(11) הר ההימלאיה הוא אביה של פרווטי.
(12) כלומר בין שיווה ובין פרווטי.
(13) Daksha, אל הינדי קדום, שבתו, שאקטי, נישאה ללא רשותו לשיווה. כשדקשה העלה קורבן שבמסגרתו הוא לעג שיווה, שאקטי לא היתה יכולה לסבול את העלבון לבעלה והתאבדה. שיווה הזועם הרג את דאקשה, אבל אחרי כן החייה אותו, אבל החליף את ראשו בראש של עז. ממילותיו של בהרנגין ניכר שמוסכם על הכל ששאקטי היא פארווטי, ושהימלאיה הוא דקשה – אלו פשוט הופעות שונות של אותה מהות.
(14) הכוונה היא לטפס (Tapas), מילה שמשמעותה בסנסקריט "חום". המדובר בתרגול מדיטטיבי שבו המתרגל מתענה מרוב ריכוז ומסתגף בתרגול חסר-פשרות. נחשב לדרך בטוחה להשגת חיבת האלים, או מתנות מהם. בשביל שיווה זו דרכו של המחפש הרוחני לדעת אותו (תרתי משמע). מה שאירוני הוא שפרווטי רוצה ששיוה יאהב אותה, ולכן היא פוצחת בטפס. אבל האהבה הרי היא אוייבת הטאפס, שכן היא ממלאת אותנו תשוקה ותאווה, היא מוציאה אותנו מתוך עצמנו אל עבר אהובינו. פרווטי משיגה את אהבתו של שיווה על ידי ההפך מאהבה, טפס. ועל ידי כך גורמת לו לדעת אותה (במובן התנ"כי כמובן), וייתכן שכך היא גם יודעת אותו טוב יותר מאשר על ידי מדיטצייה.
(15) שימו לב: פרווטי עוזבת את שיווה, והיא לוקחת איתה את כל הסממנים החיצוניים שלו. בלעדיה הוא ערום, כלומר ללא תכונות, כי הוא ההכרה הטהורה. היא זו שנתנה לו תכונות כשהתמזג בה, ובלכתה היא לוקחת אותן.
(16) סיפור מיתולוגי מוכר בו שיווה נכנס ליער אורנים שהיה מלא בחכמים על נשותיהם וילדיהם, ופיתה את הנשים. החכמים ניסו להרוג אותו (שכן למרות שניסו להגיע לידיעת האל, לא זיהו שהוא עומד מולם!), ושיווה הראה להם נחת זרועו (ועוד כמה איברים, ראו כאן, באחד המאמרים שלי האהובים עלי ביותר).
(17) כל התופעות ששיווה שרף בעינו השלישית.
(18) מי צריך נשים? צריך רק לשקוע במדיטציה, חושב שיווה. די לעולם – הביאו את ההכרה.
(19) חסר-צורה – או מכוער: virupa
(20) משחק הוא תמיד לשם עצמו. ולכן תמיד מהנה. לדעתי יש כאן רמז לכך שכל הבריאה כולה היא משחק של האל – האל משחק עם עצמו במחבואים. בסנסקריט יש מילה למשחק של הקיום עם עצמו: "לִילָה".
(21) או את כל האיכויות כולן: הרי שיווה ללא פרווטי הוא נטול איכויות!
(22) היא לא יכולה להתקרב אליו – הוא חייב לבוא אליה. הוא אקטיבי, היא פאסיבית. התודעה נכנסת מרצונה אל תוך החומר ויוצרת את העולם.
(23) שיווה מגלה עוד פרכוס של עצמאות, של בדלנות – קשה היא הפרידה מהנפרדות – אבל לבסוף נכנע וחוזר, ומולך על העולם יחד עם זוגתו. הוא יודע שכך יאה וכך נאה.

כבר כמה שבועות שוכבים אצלי בהארד-דיסק שני מאמרונים על "בני ברוך", תנועת קבלת-הפופ הידועה. אחד מהם, שעלה היום באתר מעריב, דומה מאוד בתוכנו לאותה ביקורת ספרים שכתבנו אני וידידי יקי מנשנפרוינד על ספרו האחרון של הרב לייטמן והתפרסמה ב"הארץ", והשני מלא בתופינים הגותיים מפי הרב המקובל שמצאתי במאמר אקדמי מצויין שכתב יונתן מאיר (עליו ראו בצד הבלוג), ושלדעתי אמורים להפעיל פעמוני אזעקה אצל כל אדם הרגיש לרטוריקה כיתתית, או בכלל אצל כל מי שחקירה חופשית של האמת חשובה לו.

בכל אופן, ברור שמכל מה שכתבתי לייטמן והתנועה שהוא מנהיג לא יוצאים זוהרים כזוהר הרקיע, וגליה עזרן, עורכת ערוץ הניו-אייג' (המאממת) ביקשה שניתן לכבוד המקובל להגיב כמקובל, וכמובן שהסכמתי ברצון. הכנתי רשימה של שאלות שמכסות את עיקר הנקודות אותן אני תוקף במאמריי, ושלחתי אליה כדי שהיא תעביר אותן אליו. מאז עברו יותר משלושה שבועות.

והנה לפני כשבוע מובא לידיעתי שכבוד הרב כתב על כל העניין הזה בבלוגו האנגלי. הוא כותב שהשאלות בכלל נשלחו אליו כתגובה לפנייתו שלו אל המערכת "הארץ" בעקבות הביקורת ההיא, דבר שהוא פשוט לא נכון, ואני מקוה שלייטמן פשוט לא מודע לאמת, ולא חלילה עיוות את הדברים בכוונה.

מכיוון שהרב נתן פומבי לעניין, ולטובת תלמידי לייטמן שאינם קוראים אנגלית והציבור הרחב בכלל, הנה השאלות ששאלתי:

1) אתה טוען ש"כל השיטות, למעט חוכמת הקבלה, מבוססות על דיכוי האדם". האם בחנת וניסית את כל השיטות? אם לא, על סמך מה אתה מבסס קביעה זו?
2) אתה טוען שהקבלה קיימת מאז אברהם אבינו, ואילו המחקר המודרני קובע את זמן תחילתה במאה ה-13, ומביא ראיות לטענתו. האם יש לך ראיות לטענתך?
3) אתה טוען שהזוהר נכתב על ידי רשב"י במאה השנייה, ואילו המחקר המודרני טוען שהוא נכתב ע"י חבורת מקובלים בראשות ר' משה דה-ליאון, במאה ה-13, ומביא ראיות לטענתו. האם יש לך ראיות לטענתך?
4) את טוען שהקבלה היא מדע, אולם באיזה מובן היא מדע אם היא נסמכת על הנחות מטאפיזיות (למשל, בדבר קיומן של ספירות) שאין, ולא יכולה להיות להן, כל ראייה?
5) אתה טוען ש"לא מסוגל אדם לתקשר עם הבורא אלא דרך הקבוצה", כלומר חוג המקובלים שבראשותך, ומנגד אתה לא מוכן לקבל לקבוצתך הומוסקסואלים, ומציע להם ללמוד לתקשר עם הבורא לבדם. כיצד אתה מיישב סתירה זו?

ומכיוון שהרב בבלוגו ביקש מקוראיו לענות על שאלות אלו, ומכיוון שהם לא ממש הצליחו, הנה התשובה שלי בקיצור נמרץ: ללייטמן אין ראיות לדבריו, כלומר טענות אלה, ובראשן הטענה שהקבלה אותה הוא מלמד היא מדע ולא אמונה, הינן טענות חסרות כל בסיס. ומכיוון שלייטמן מחזיק בתואר דוקטור לפילוסופיה, הוא אמור לדעת שהן חסרות כל בסיס. אם הוא אכן יודע, הרי שזה הופך טענות אלה לטענות שקריות, ואת הרב לייטמן לשרלטן.

בכל אופן, יחד עם המאמר שלי (כלומר באותו לינק) עלו היום גם כן חלק מתשובות "בני ברוך", ותגידו לי אתם אם הם ענו על השאלות. לדעתי הם בסך הכל חוזרים על עיקרי אמונתם, כלומר לא מביאים כל ראייה חיצונית למערכת האמונות שלהם שאכן הקבלה היא מדע, או, כפי שלייטמן טוען, "כל השיטות, למעט חוכמת הקבלה, מבוססות על דיכוי האדם". שאר התשובות שלהם, אני מתאר לעצמי, יבואו עם פרסום המאמר הבא שלי, שאותו גם אביא לכאן.

והערה אחרונה: קוראים לי Tomer Persico, ולא Tomer Persiko כפי שנכתב בבלוג של לייטמן. אין לי אלא לנענע ראשי ביאוש – כמאמר הפתגם ההוליוודי הנפוץ: "I don't care what you write about me, as long as you spell my name correctly".

1. כידוע, הדת הממוסדת בכלל, והאמונה באלוהים בפרט, סופגות לאחרונה התקפות חריפות מכל מני צדדים, כאשר את צבאות הכופרים דוברי האנגלית מובילים ארבעה אנטי-תאיסטים משולהבים, שכל אחד מהם כתב ספר רב-מכר נגד הדת וכקבוצה הם נקראים "ארבעת הפרשים" (על שם ארבעת הפרשים של האפוקליפסה מפרק 6, ספר חזון יוחנן בברית החדשה). מדובר בריצ'רד דוקינס, דניאל דנט, כריסטופר היצ'ינס וסם האריס.

בסוף 2007 ישבו הארבעה לשיחה בת שעתיים, שיחה שאת השעה הראשונה ממנה ניתן לראות בטלוויזיה שלהלן. יחד הם מדברים על מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ומיותר לציין שהם ממש לא נזהרים בכבוד קונם: הם מתלוננים על הגאוותנות של המאמינים; על כך שהם חושבים שכל האמת אצלם; ומצד שני על רגישות-היתר שלהם ונטייתם להיעלב מכל דבר שאומרים על דתם – דבר שרק מדגיש את חוסר הביטחון שלהם באמונתם; הם צוחקים על הלולאתיות של הטיעונים הדתיים (למשל: אם אתה מאמין ללא הוכחות זה טוב, וזו עצמה הוכחה שזה נכון); מדגישים את ההבדל בין דת למדע; טוענים שהרבה מאוד דתיים בעצמם לא מאמינים במה שהם אומרים שהם מאמינים ובוודאי לא נוהגים כאילו הם אכן מאמינים, ועוד כהנה וכהנה.

השעה השנייה (שניתן למצוא כאן) פחות מעניינת לטעמי, ובעיקר מלאה בתהייה (הקצת טיפשית) שלהם על כך שלאנשים רבים אין כל קושי לחיות עם סתירה בין העובדות שהם מכירים בהם לאמונה שלהם. אבל לקראת האמצע סם האריס מעלה את השאלה האם באמת אפשר או בכלל כדאי לוותר על כל מימד של קדושה בחיים, ובסופו של דבר הם כולם מסכימים שפליאה מהקיום היא דבר חיובי, ושאפילו לא היו רוצים "לראות את כל הכנסיות ריקות", משום המימד האסתטי והחברתי שבדת. היצ'ינס (כן, דווקא היצ'נס) מסכם ואומר ש"אם ניתן יהיה למצוא דרך להבדיל בין הנומינוזי לאמונה התפלה נעשה משהו חשוב מאוד ברמה התרבותית". וזה נכון.

עם כל הבוטות, ולפעמים השטחיות, שלהם, בסך הכל אני חושב שארבעתם עושים לא פחות מאשר עבודת קודש. גם אם לא נודה ש"שורש האמונה הוא שורש המרי" (והוא כן), הרי שממילא חשוב מאוד להעמיק את השיח הדתי, וחשוב מאוד להבהיר מהו בגדר אמונה (וייתכן שאמונה תפלה) ומהו אכן אותו מימד קדוש של הקיום, שלא תלוי בכל אמונה. בסך הכל הארבעה האלה מעלים סוגיות חשובות על סדר היום, וגורמים לאנשים לשקול שנית את הנחותיהם הבסיסיות, וזה תמיד טוב. ואם הם יצליחו לזעזע קצת את הממסד הנוצרי (או היהודי) האורתודוקסי – עוד יותר טוב.

2. מי שלוקח את העמדה ההפוכה בדיוק כלפי הדת הוא טוני בלייר (שכזכור התקתל לא מזמן), שאחרי שהתייאש מנסיונותיו לפתור את הסכסוך במזרח התיכון, עבר למפעל אוטופי לא פחות: הוא הקים לאחרונה עמותה בשם Tony Blair Faith Foundation, שבאמצעותה הוא מנסה לקדם… מה בעצם? אמונה? לא, הנה: "… מטרתה לקדם כבוד והבנה לגבי דתות העולם הגדולות, ולהראות כיצד אמונה היא כוח רב עוצמה המיטיב עם העולם המודרני".

טוב… מה שאולי לא מפתיע הוא שהפרוייקט הזה של בלייר, כמו בלייר עצמו, רווי סתירות. הרי כולנו יודעים שאמונה דתית היא גם, ובצורה מובהקת, כוח רב עוצמה המרע עם העולם המודרני. בלייר עצמו מודה שאמונה יכולה לעודד בוּרוּת, פחד ואיבה. הוא אומר שאמונה עדיפה על הומניזם חילוני, אבל מודה שאינו יכול להוכיח את זה, וכן מודה שניתן להיות מוסרי גם ללא דת. ובל נשכח שכאשר היה ראש ממשלה תמך בהפלות ובשימוש באמצעי מניעה, נושא שהכנסייה הקתולית מגנה בחירפון נפש.

אין ספק שבלייר הוא היום הנוצרי המאמין הכי קוּל, ובהשפעתו ברמה העולמית הוא מתחרה בגו'רג' בוש ובאפפייור. מכיוון שכנראה יש לו יותר תאי מוח ריאלים ורציונלים משניהם גם יחד, הוא דמות מעניינת וחשובה, ויהיה מעניין לעקוב ולראות איך לאן יכוון אותו האל הטוב.

3. כעזר לעמדתו של בלייר ניתן לקחת את רבבות הנזירים הבודהיסטים הבורמזים, שמסייעים לעמם להשתקם מהציקלון הקטסטרופלי שפגע במדינה הענייה הזאת. מאמר של הניו-יורק טיימס.

4. "התנועה הרוחנית, שצמחה מן השטח, היא אולי התנועה הגדולה ביותר שנכנסה לזירה הדתית / רוחנית מאז הרפורמציה", ועוד כמה קביעות מעניינות, כמו גם נתונים שמראים עד כמה הניו-אייג' לסוגיו ומיניו נפוץ ומשפיע אפשר למצוא במאמר מקיף של פיליפ וקסלר, פרופסור לסוציולוגיה וחוקר ידוע של תנועת ההתעוררות הרוחנית. המאמר הופיע לראשונה לפני כשנתיים ב"ארץ אחרת", וכעת הוא ברשת מטעם ynet, מלא כל טוב ומעניין.

5. מה יש במנטליות הרוסית שמאז ומעולם היה רגיש כל כך לכל סוג של ספיריטואליזם ודתיות כיתתית? אני לא בטוח, אבל הניחוש שלי הוא שהקריעה שבין הכנסייה הקתולית ליוונית אורתודוקסית (רשמית במאה ה- 11) היוותה את הבסיס שממנו היתה יכולה המיסטיקה הסלאבית להמריא, כאשר באירופה הקתולים היו הרבה פחות סובלניים לגילויים של אלוהות מתפרצת. המהפכה הפרוטסטנטית קברה סופית את הרוחניות באירופה, ואילו מעבר להרים הקווקזים המשיכו אנשים לגלות עולמות נסתרים בנחת.

שנות הקומוניזם הדחיקו בכוח כל סימן לרוחניות או כיתתיות (או שמא ניתבו את היצרים הללו לפולחן המפלגה), וכעת הכל מתפרץ החוצה כמו בורשט שפג תוקפו. רוסיה מלאה באלפי(!) כתות ומשיחים, שעיקר עיסוקם הוא גביית כספים מחסידיהם. הנה מאמר מהנה ומעניין מאוד על הכתות האפוקליפטיות שפורחות עכשיו ברוסיה: "הישועים הרבים של כתות סוף-העולם הרוסיות".

6. במקרה עליתי על אתר הבית של נדב שנרב. ד"ר שנרב הוא מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה באונ' בר אילן, ולדעתי אחד ההוגים האורתודוקסים המעניינים כיום. הוא מפרסם מאמרים פה ושם, וגישתו הרציונלית ונטולת-האפולוגטיקה, בשילוב עם החוש הביקורתי החד שלו והידע הרב שהוא מחזיק, וכן עם העובדה שהוא לא רב או מנהיג קהילה, מאפשרת לו לכתוב בצורה מרתקת ומאתגרת. הנה דף המאמרים שלו, וגשו גם ל"קישורים", בשביל עוד כמה חיבורים מעניינים שלו.

7. מוסף הארץ בסוף השבוע שעבר ניסה להתחרות ב"חיים אחרים", והביא שתי כתבות ניו-אייג'יות למהדרין. האחת על טרי לוי, מכשפה מודרנית שסיפור הגילוי העצמי שלה מעניין מאוד, והשנייה על אמני מוזיקת הניו-אייג' דווה פרמל ומיטן, שביקרו בארץ, ועל סצנת ניגוני הניו-אייג' באופן כללי.

8. גם ברשימות היו כמה רשימות ראויות לציון: אסף פדרמן על הקשר, או חוסר הקשר, בין פסיכולוגיה ומדע לבודהיזם ואביב טטרסקי ברשימה מתוקה ועמוקה על הדרך מהאחד אל הריבוי ומי שרוצה קצת ארס, הנה דרור פויר במאמר ממש זועם ולא ממש מנומק נגד האמונה באלוהים.

9. לי עצמי היו שתי כתבות באתר מעריב שלא העלתי לכאן: האחת על התמיכה שמעניקה המדיטציה לאנשים שחולים במחלות קשות, בהתגברות על כאב ואף על המחלה עצמה. והשנייה, שעלתה היום, היא ראיון עם ד"ר רון מרגולין, שעומד בראש מסלול לימודים חדש באונ' תל-אביב המוקדש ל"דתות זמננו" – היינו ניו-אייג' ופונדמנטליזם.

10. כתבה על יוגה למתקדמים מהניו-יורק טיימס.

11. סוזן בלקמור על הסכנה שבממים ותמים וכל מני דברים שכמו גנים רק משתכפלים ללא כל מחשבה או התחשבות בתוצאות השתכפלותם. הרצאת וידאו מעניינת ששלח אלי אורי כהן. ומי שתוהה איך כל זה קשור לרוחְניות, שיקליק כאן.

12. אני מאוד נלהב מבחירתו של ברק חוסיין אובמה למועמד הדמוקרטים לנשיאות ארה"ב. לבד מההתרגשות מהתקדים ההיסטורי (שהוא נהדר נהדר נהדר) וההערכה לאזרחים האמריקאים שבחרו בו, אני גם מתרשם לאללה מהבחור עצמו, עד כדי כך שמתעורר בי חשד שמשהו כאן לא לגמרי כשר. לא יודע, הוא כאילו טו גוד טו בי טרו.

כבר סיפרתי שיש כאלה שרואים באובמה את האנטיכריסט, אבל יש גם יש כאלה שרואים בו את ההפך הגמור. אופרה ווינפרי מזמן ציינה שבשאיפה להתפתחות כללית הוא "המנהיג המפותח" ("evolved leader") שיצעיד אותנו קדימה, ושהוא אכן "האחד"; דיפאק צ'ופרה כבר קבע שאובמה "יודע את עצמו לעומק, בכנות ובאותנטיות" ושאם הוא יזכה בבית הלבן זו תהיה "קפיצה קוונטית בתודעה האמריקאית". והנה כתב של הסאן-פרנסיסקו כרוניקל שמעלה השערה שמא אובמה הוא "יוצר-אור" מואר. הנה דבריו:

Many spiritually advanced people I know (not coweringly religious, mind you, but deeply spiritual) identify Obama as a Lightworker, that rare kind of attuned being who has the ability to lead us not merely to new foreign policies or health care plans or whatnot, but who can actually help usher in a new way of being on the planet, of relating and connecting and engaging with this bizarre earthly experiment.

והוא לא לבד. ראו הבלוג הבא שנקרא בתמימות "Is Barack Obama the Messiah?" ואוסף שלל עדויות (כגון ציטטות של אנשים שונים על אובמה, כמו אלו שלעיל) לכך שאכן כן. נו, אז מי אמר שדת ופוליטיקה לא הולכים ביחד?

13. ביום ב' הבא אני אדבר על הקשר בין האינטרנט לניו-אייג' בכנס השנתי של חוקרי העידן-החדש. הכינוס כולו הוא מ9:45 עד 17:00, באוניברסיטה העברית, הר-הצופים, בניין רבין, חדר 2001, וידברו שם גם אנשים טובים כמו פרופ' יעקב רז וכרמל ויסמן. פתוח לקהל, אבל תביאו משהו צמחוני לאכול.

"בלעדיך אדוני, מה אהיה? למלך אשר אהבת, זכרו של אשר לך טוב קראת, הגדלת את שמו. הפקדת לו דרך ישרה. אני נסיך רצונך, מעשה ידיך. אתה יצרתני והענקת לי מלכות על עם הארץ. כטוב לך, האדון אשר משביר כולם, נטעת בי אהבה לאדנותך הנשגבת. שים יראת אלוהותך בלבי. הענק לי אשר טוב לך, למען חיי לוּ תעשה."

זו תפילתו של נבוכדנצר השני, מלך בבל, ראשית המאה שישית לפנה"ס. אותו נבוכדנצר ששלח את רב הטבחים שלו, נבוזראדן, כדי לשרוף את ירושלים ולהחריבה. אותו נבוכדנצר שתחתיו חרב בית ראשון, אותו נבוכדנצר שבפקודתו הוגלו אלפים לבבל.

אותו נבוכדנצר הוא אדם דתי. יש לו אלוהים. אלוהיו שמו מורדוך, והוא נושא אליו תפילה. הוא מכיר בכך שבלעדיו אינו ולא כלום. שבזכות מורדוך הוא מלך, שבזכותו דרכו ישרה. לא זאת אף זאת: נבוכדנצר מודה לאלוהיו על שנטע בו אהבה, וכניעה. הוא מבקש ממנו לברך אותו גם ביראה.

יוחנן מופס מציין בספרו שגם מכתובות אחרות מאותה תקופה בבבל ברור כי הרעיון שהאל אמור לתת לנו את היכולת לעבוד אותו כהלכה היה עקרון תיאולוגי מקובל. רעיון שכמובן מוכר מאוד לכל מי שתפילות עבריות שגורות בפיו. זה רעיון טוב. לו יהי.

* התפילה מצוטטת בספר אישיותו של אלוהים מאת יוחנן מופס, עמ' 121, והיא תרגום של התרגום של S. Langdon, Die neubabylonischen Königsinschriften, R. Zehunpfund (tr.), Vorderasiatische Bibliothek, 4 (VAB IV) Leipzig 1912, p. 122-123

הרבי מליובאוויטש, ר' מנחם מנדל שניאורסון, לבד מזה שהיה המשיח הכושל הגדול ביותר מאז שבתאי צבי, היה גם הוגה מיסטי ענק. כיורש וממשיך של המורשת התיאולוגית החב"דית העמוקה (לדעתי כנראה העמוקה ביותר בתולדות היהדות[1]) היה לו חומר רב שאיתו יכול היה לעצב את עולמו המטאפיזי, והוא השתמש בו בצורה מופלאה. לאחרונה כתבתי מאמר ארוך ומוער שנסוב סביב דמותו, ותוך כך נחשפתי ביתר עומק לתורתו. הייתי רוצה להביא מעט (אבל באמת, מעט שבמעט – מדובר באוקיינוס של הגות מיסטו-תיאולוגית) ממנה לפניכם.

ראשית כמה דברי הקדמה. את חב"ד ייסד ר' שניאור זלמן מלאדי, והוא, ותלמידו המובהק ר' אהרן לוי משטרסיליה, ובנו ר' דובער, הם שעיצבו את התיאולוגיה המיסטית העמוקה של חב"ד. היא עמוקה לדעתי משום שהיא הדוגמא הכי טובה לנונדואליזם יהודי, כלומר ההכרה שלית אתר פנוי מני ממש, היינו שהעולם כולו הוא עצמותו של אלוהים, שבאמת אין עוד מלבדו וכל מה שנראה שאינו האל (כמונו עצמנו) אינו אלא אשלייה[2]. זוהי תיאולוגיה אקוסמיסטית, אבל היא לא באמת שוללת את העולם, אלא רק שוללת את קיומו כנבדל מהאל, כך שלמעשה מחייבת אותו מאוד, כי היא קובעת שהוא אלוהים בכבודו ובעצמו.

לבד מקריאה בדבריו של הרבי מליובאוויטש (להלן: רמ"מ), כחלק מהמחקר לקראת הכתיבה קראתי דוקטורט שיצא לפני שנתיים עליו: "דירה בתחתונים: משנתו המשיחית של ר' מנחם מנדל שניאורסון" מאת אלון דהן. העבודה המצויינת הזאת מקיפה ויפה מאוד, ובמסגרתה מגיש דהן סקירה של התפיסה המיסטית של הרבי. אנסה לסכם את הדברים כאן: אכתוב על הראייה המיסטית של רמ"מ, וזאת בשונה מתפיסתו לגבי עצמו כמשיח, ארץ ישראל, היהדות והיהודים, יחסו לנשים וכו' וכו' – רק איך הוא תופס את הקיום (הפרטי והכללי) ביחס לאל. כאמור, הרשימה הזאת מבוססת כמעט כולה על עבודתו של דהן, אבל הניסוחים שונים, וכן הוספתי מדעתי ופרשנותי את הדברים, ולכן כל טעות נא לייחס אלי. (להקדמה על המטאפיזיקה של הקבלה הלוריאנית, שמהווה את הבסיס להגותו של רמ"מ, ראו רשימה זו.לנדבכים אחרים, דואליסטים יותר, בתיאולוגיה החב"דית, ראו כאן.)

—

נתחיל במטאפיזיקה: עבור רמ"מ הקיום משתרע על פני שלושה רבדים:
א) אין סוף, או עצמות: האלוהות עצמה, אינסופית, נצחית, ללא חלוקה, ללא ריבוי. אין לה שם או תיאור, והיא כרגע נמצאת מעבר לחלל הפנוי[3].
ב) סובב כל עלמין: הרובד האלוהי שבו המהות האלוהית גובלת בחלל הפנוי. כאן כבר יש פוטנציאל של חלוקה, של ריבוי, של צמצום אלוהי, וממנו נובעת הבריאה. לרובד הזה אנחנו קוראים בשם הוי"ה (היינו השם בן ארבע האותיות, השם המפורש).
ג) ממלא כל עלמין: כאן מצויים כל העולמות (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה) והספירות. כאן יש כבר צמצום בפועל, וריבוי, ועורף ותחרות. לרובד הזה אנחנו קוראים אלוהים, או אדני. במרכזו אנחנו חיים.

בהתאם לחלוקה הזאת נבנית גם תכנית העבודה הרוחנית שלנו. עלינו למשוך ולהוריד מטה את השפע האלוהי (כן: לא להתעלות ולהתמזג עמו מעלה!), ובכך למלא את העולם בעצמותו של האל. דבר כזה, שכרגיל היה פשוט מאייד את העולם, אצל רמ"מ רק הופך אותו עוד יותר לאלוהי, אבל משאיר אותו על כנו. וזו גדולת התורה הזו: ההבנה שכדי להיות אלוהיים בשלמות אל לנו לבטל את הריבוי והשונות, אלא אדרבא: שהאלוהות כוללת בתוכה בשמחה דברים אלו (ואחרים. בכלל, היא כוללת הכל בשמחה בתוכה), ושלמעשה המימוש הכי עמוק של האלוהות היא בכללותה את העולם, וזו גם מטרתה: "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" אומר המדרש[4], כלומר האל הטוב רוצה להתממש דווקא בעולם החומרי הזה. אחדות האל והעולם, שעל פי רמ"מ כרגע עדיין לא קיימת (העולם הוא אלוהים, אבל אלוהים הוא רק "ממלא כל עלמין", לא "אין סוף"), תגיע עם הגאולה ותבטל את ההיררכיה שבין בורא לנברא: למעשה זה יהיה מעבר מפנאנתאיזם (שבו העולם הוא האל אבל האל גם יותר מהעולם) לפנתאיזם ממש (שבו העולם והאל חד הם). העולם עצמו יתקיים כישות אלוהית אינסופית, אך ללא ביטול קיומן של התופעות השונות שבו. מגניב.

אז מה עלינו לעשות כדי שכל זה, במהרה בימינו, יקרה? כפי שלאלוהות שלושה רבדי קיום, גם לנו שלושה רבדים של משיכתה תתברך ארצה.
א) ביטול בתכלית: עבודת השם העמוקה ביותר היא ביטול בתכלית, כלומר עבודה המבטלת את הסובייקט העובד באופן טוטלי, מעיקרו. "הסובייקט העובד כאילו מעולם לא נוצר" כותב דהן על כך, ואכן, הוא מעולם לא נוצר – רק אשלייה היה. זהו הישג נדיר ומהווה את שיאה של עבודת השם, ובאמצעותו נמשכת העצמות העליונה אל העולם התחתון (ברור: כי האדם הופך כולו לעצמות האל).
ב) ביטול היש: כאן על פי רמ"מ עדיין קיים "יש" כלשהו אותו מבטלים, על כן למרות שבוטל, הרי שנראה לנו שאכן היה מה לבטל, כלומר היה שם משהו ממשי מלכתחילה. זה לא רע, אבל לא הכי טוב, ומה שנמשך אל העולם התחתון כאן הוא אותו "סובב כל עלמין".
ג) עבודה עפ"י הטעם והדעת: עבודת המצוות הידועה, גם אם משלבים בה אי אילו כוונות ועושים אותה לשמה. עבודה כזאת מושכת שפע מהספירות, היא הנמוכה ביותר ומתאימה לכל אחד (כלומר, כל יהודי), והיא מקיימת את המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה.

ברור שאותה עבודה של ביטול בתכלית היא מה שאנחנו (בעדות הניו-אייג') מכנים ההתפקחות מאשליית האגו. אין לנו "אני" כמהות ממשית ואף פעם לא היה, וההכרה בכך פותחת אותנו, גם אם זמנית, למגע בשפע שהוא הקיום עצמו (כתבתי על זה הרבה). באותה עצמות שנפתחת לפנינו "הכל טוב", ולכן לא יתכן בה חטא, או טומאה. הנה דבריו של רמ"מ על כך:

ונקודות הביאור בג' האופנים:
א) מציאות העולם תופסת מקום אצל האדם, שמשתמש בה ונהנה ממנה, ולכן יש אפשרות לטומאה הכי חמורה, ויש צורך בהגנה חזקה ביותר.
ב) מציאות העולם איננה תופסת מקום אצל האדם כי ההנאה והתענוג שלו הם בענייני קדושה, אבל, כיון שעבודתו היא מצד מציאותו (ההנאה והתענוג שלו בענייני קדושה), יכול להשתלשל מזה נתינת מקום למציאות העולם, ובמילא, יש אפשרות לענין של טומאה, ויש צורך בהגנה.
ג) עבודתו אינה מצד מציאותו (ההנאה והתענוג שלו), כי אם, לקיים רצונו של הקב"ה, ואז משוללת האפשרות לעניין של טומאה… (ספר המאמרים, מלוקט, ח"ד עמ' קסב, כל ההדגשות, כאן ולהבא, במקור)

אני מפרש קטע זה כך: מסתבר שאותו אדם שתופס את מציאות העולם כהוויה בפני עצמה לא עלינו, נתון למתקפות מצד היצר הרע וממילא גם פגיע לעומתן. הוא רואה את האל כאילו הוא נפרד מהעולם חו"ח, מתייחס אל "אלוהים" או "אדני" (היינו: ממלא כל עלמין, היינו הספירות), ומתוך כך ברור כי הוא מרגיש עצמו מצוּוה לקיים את ההלכה, וברור גם כי הוא זקוק לה כדי שלא ליפול לטומאה.

השלב הבא הוא אדם המתקשר עם "סובב כל עלמין", היינו האל ברמה הגבוהה יותר, הוא השם המפורש. אותו אדם כבר הגיע למדרגה של ביטול עצמי, וכתוצאה מכך ברור שהוא חשוף פחות למעלליו של היצר הרע. אולם מכיוון שלא ביטל עצמו לחלוטין עדיין עליו להזהר בדרכו, להשמר, ולשמור על מסגרת של כללים אליהם הוא מחוייב.

השלב השלישי הוא ביטול מוחלט והצפת הוויתו של האדם בעצמות, באינסוף ברוך הוא. אותו אדם שמגיע למיזוג מוחלט (כאן בעולם הזה) עם האלוהות הטהורה ממילא לא חשוף לטומאה, וגם לא לחטא. מצד שני, אי אפשר לומר שהוא חופשי לעשות כרצונו, שכן רצונו לא קיים עוד. הוא כולו זרוע של האלוה, הפועלת את פעולתה בספונטאניות טוטלית.

אותו אדם המרוקן עצמיותו לחלוטין וממולא בעצמות אינסוף יכול למשל למלא את צרכי גופו ללא חשש. אומר רמ"מ:

הרי כל זמן שנשארת מציאותו של האדם (ובלשון הידוע – יש מי שאוהב), יתכן שעיקר עבודתו תהי' בעניני הנשמה, 'חלק אלקה ממש', ובאופן שנשמתו עיקר וגופו טפל, ואילו בנוגע לגוף, מסתפק בכך שלא יפריע ולא יבלבל לעבודת הנשמה, ובמילא, לא שייך עוסק בהכתרת מלך […] יחשוב ויבקש צרכי הגוף! אבל כאשר הקבלת עול דהכתרת המלך היא בתכלית השלמות, שאינו מציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא מציאות המלך – הרי, מציאות הגוף וצרכי הגוף אינם מציאות בפ"ע שיש להשתדל שלא יבלבלו לעבודת הנשמה, כי, גם מציאותם היא מציאות המלך, ולכן שייך שיחשוב ויבקש גם על הגוף הגשמי וצרכיו הגשמיים, כפי שמתחייב מצד מציאות המלך. (התוועדויות, תשמ"ח, ח"ד, 203)

שימו לב איזה יופי: אצל אותו יחיד הגוף עצמו הופך לאלוהי, ואין יותר הבדל דמיוני בין גוף לנשמה. האדם, המיקרוקוסמוס, מתאחד בשלמות של גוף-נפש, בדיוק כפי שבמקרוקוסמוס על מנת להביא את המשיח יש לבטל את ההבחנה בין העולם לאלוהים. הגוף לא מתבטל, אלא מתקדש, כראוי בתפיסה נונדואליסטית אמיתית. כמה משפטים אחרי הציטוט לעיל חוזר ומבהיר רמ"מ:

ונמצא, שב"אני לדודי" מרומזים כל פרטי הדרגות דלעיל: (א) "אני לדודי" – שה"אני" מתמסר ל"דודי" ומקבל עליו לעבוד עבודתו בפועל ממש, בג' [שלוש] הקוין [הקווים] דתורה עבודה וגמילות חסדים […] (ב) "אני לדודי" – שהעבודה היא מתוך חיות כו' ורגש האהבה להקב"ה – "דודי", ענין התשובה […] (ג) "אני לדודי" בתכלית השלמות – שכל מציאות דה"אני" אינה אלא המציאות ד"דודי", ענין הגאולה […]. (שם, עמ' 204)

כלומר הגאולה היא הזהות המוחלטת בין האלוהות לאדם ("כל מציאות דה'אני' אינה אלא המציאות ד'דודי'"), וזו העבודה הגבוהה ביותר. עבודה מתוך אהבה היא נמוכה יותר, ומשמעותה תשובה מלאה, ועבודה של תורה, עבודה וגמילות חסדים, כלומר שמירת מצוות ומוסר וחסד ביומיום, היא הרמה הבסיסית של עבודת השם. כמובן שגם בשתי הרמות התחתונות של העבודה יש ערך רב, וממילא לרמה העליונה זוכים רק יחידי סגולה (ומובן שרמ"מ וחסידיו ראו בו יחיד סגולה שכזה[5]), אבל גם ברור שכמו שבזמן הגאולה השלמה מצב זה יהיה משותף לכולם, וכך כדי להחיש את הגאולה כדאי שכמה שיותר אנשים יגיעו למצב זה.

ככל שמתקרבים לגאולה עוד ועוד אנשים יבטלו עצמם ויהפכו ל"עצמות". בו זמנית הכרתו של כל אדם תתקרב עוד ועוד לביטול מוחלט. בסופו של דבר יימשך האינסוף לגמרי למטה, והעולם יהפוך לאלוהי (ברמה הגבוהה ביותר). כאמור, טרנספורמציה מבורכת זו לא תבטל את העולם, אבל היא כן תבטל את העולמות העליונים (אצילות, בריאה ויצירה) וכן את הספירות כולן (לבד ממלכות) שכן הכל ממילא יהיה האינסוף ברוך הוא. אז יפוג סוף סוף הפער בין האל לעולם, והדואליזם העגום הזה שכולנו מרגישים בו (ושהמסורות היהודית והנוצרית נבנו עליו) יעלם. ובא לציון גואל.

עצמוס שמצמוס, מה עם המצוות?

אבל איך יכול להיות, אולי תשאלו, שהמצוות אינן נחשבות לעבודת השם הגדולה ביותר? איך ייתכן שרב גדול בישראל אומר שיש משהו שהוא יותר גבוה מקיום מדוקדק של תרי"ג ציוויים? טוב, אז לבד מזה שבעמדה זו החזיקו כבר יהודים רבים וטובים (לא, לא רק ישו ושפינוזה, אלא גם, למשל, הרמב"ם), הרי שהיא קשורה אצל רמ"מ לתפיסה האונטולוגית-מטאפיזית שלו, והרי עיקרם של דברים:

הכלי שנתן לנו האל כדי להחיש איתו את הגאולה הוא התורה. אבל התורה היא לא רק המדריך שלנו למטרת החיים (גאולה) והאמצעים להשגתה (מצוות), אלא גם מסד העולם, כלומר היסוד המכונן של המציאות. התורה היתה קיימת לפני העולם ולמעשה (ככתוב בזוהר[6]) האל הביט בתורה וברא את העולם על פיה. ולא מדובר רק בחוקי הטבע, כלומר בתכנית המתאר של בעולם, אלא גם במהלך ההיסטוריה: הכל כבר כתוב. הסיפורים בתנ"ך אינם תיאורים של מה שקרה – הם הוראות מחייבות למה שיקרה. (כן, זה אומר שההיסטוריה מתקדמת בצורה דטרמיניסטית  לחלוטין. אולי לכן היה לרבי קשה כל כך לקבל את זה שהוא לא המשיח – הרי הובטח לו (על פי פרשנותו לתורה) שהוא האיש, ומה שכתוב לא יכול להיות טעות!). אותיות התורה אוצרות בתוכן את הכוח האלוהי, ולכן שימוש בהן יכול לברוא או להשמיד תופעות בעולם. לבסוף, ההלכה, שנגזרת מהתורה, גם כן מכוננת מציאות, ופסק הלכה של רב מוסמך הוא בריאה בזעיר אנפין (תרתי משמע). הנה:

וזוהי שייכות דהלכה לשם הוי', כי, הכח לשנות מציאות העולם שתהיה בהתאם לפסק הלכה, מבלי להתחשב עם מציאות העולם על פי טבע, נמשך רק משם הוי' שלמעלה מהטבע […] ומזה מובן מעלתו של המוסמך להוראה – שיש לו כח מיוחד של בעלות על מציאות העולם (כח שניתן מהקב"ה למשה רבינו, וממנו נמסר דור אחר דור עד לדורנו זה). (התוועדויות, תשי"ב, ו', 68-69)[7]

אבל כל זה נכון לגבי העולם הזה, כלומר העולם של "אלוהים" או "אדני". כל זה נכון לגבי תחום ה"ממלא כל עלמין". והרי יש תחומים שגבוהים ממנו… אז מה, האם ייתכן שכל התורה מדברת רק על העולם הזה, המוגבל? וודאי שלא. עליו מדברת חיצוניות התורה – אבל פנימיות התורה, הסוד, הוא תקף לגבי עצמות האלוהות. אז הנגלה שבתורה, ההלכה והמצוות, ההיסטוריה והמציאות – כל זה שייך ל"ממלא כל עלמין". אבל הנסתר שבתורה, זה כבר שייך ל"עצמות"[8].

הבעיה היא שמה שרואים כשפותחים ספר תורה זה את הנגלה. הנסתר נסתר. צריך מישהו שיפענח את הכתוב ויסביר לנו איך הוא מתייחס למימדים הגבוהים ביותר של המציאות. המישהו הזה הוא היהודי. זאת משום שנשמתו של היהודי היא עצמות, אינסוף. שלא כמו הגוי, היהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש" – כלומר זה לא שהוא "הגיע משם" או חלילה "נפל", זה לא ש"בבסיסו הוא אלוהי" – לא לא: הוא אלוהי. ואם הוא לא מבין את זה זבש"ו, אבל זה לא משנה את העובדה הפשוטה שהוא והרובד הכי גבוה באלוהות – חד הם (לכן אפשרית אצלו בכלל הרמה העמוקה ביותר של הביטול – הביטול מתוך הבנה שהוא מעולם לא היה קיים כנפרד מהאל! אבל כמובן שכך זה בעצם אצל כל בני האדם, וראו הערה 5 על כך ועל הגזענות המצערת הזו).

משום שהיהודי הוא (במובן מסויים, עמוק) האל, הרי שהוא מעל התורה. זאת הסיבה שהוא יכול לפסוק ולחדש בהלכה, וזאת הסיבה שהוא יכול לגלות סתרי תורה. ושימו לב מה כותב על כך דהן:

כללו של דבר, האחדות הכוללת של ישראל, עצמות האל והתורה, מעניקה לעם היהודי כוח עצום. אנו עדים לדמוקרטיזציה של הידע התורני, ופירוש הדבר כאן חורג הרבה מעבר למשמעות ההכרתית. לשלוט בידע התורני פירושו לשלוט בעולם ובכוחות הטבע הנשפעים משם אלוהים (בגימטריה הטבע) […] דברי רממ"ש ברורים למדי בעניין זה, ובשיחותיו האחרונות הוא מדגיש את החיוב המוטל על כל אדם [נראה שהכוונה ליהודי – ת.פ.] לחדש חידושים בכל חלקי התורה. (עמ' 62 בדיסרטציה, ההדגשה שלי)

והנה דבר הרבי עצמו:

ידוע שיש בכחו של כל יהודי, ויתירה מזו – יש לו חיוב, לחדש בתורה […] ולכן כדאי לעורר ולזרז את כל אלו השייכים לחדש בתורה […] שאפילו אם אין הם בטוחים אם חידושיהם מכוונים לאמיתתה של תורה, הרי שלא רק שלא יתעכבו מלכתוב החידושים, אלא – ישתדלו לכתבם, ולפרסם זאת גם בדפוס. (התוועדויות, תשנ"א, ג', 275-276)

כשיהודי[9] מחדש בתורה הוא עושה זאת בתוקף היותו (בעומקו) עצמות האל, שהיא מעל לתורה ברובד הגלוי שלה, ולפחות שווה, אם לא גם כן מעל, לתורה ברובד הנסתר שלה. ממילא מובן שהבנת זהותו האמיתית היא הדבר החשוב והגבוה ביותר שיכול יהודי לעשות, ודאי שגבוהה בהרבה מעל קיום מצוות [10]. חידושי התורה הם גם הדרך לשנות את העולם לטובה ולזרז את הגאולה, ועל היהודי לבטוח בכך שהוא מחדש כפי רצונו של האינסוף (שהוא, בעומקו, הוא), ולא רק להרבות בחידושים אלא גם להדפיסם ולפרסמם (שכן למילה, ולכתב, ולפרסום יש כוח מאגי)! אז קדימה יהודים טובים, חדשו חידושים טובים, פרסמו אותם בראש חוצות, והחישו את הגאולה.

הערות

[1] נו טוב, אני לא יודע מספיק כדי לומר דבר כזה. אבל זה הרושם שקיבלתי ממה שאני כן יודע. אני כן חייב לומר שר' נחמן גם מציג תיאולוגיה מיסטית עמוקה מאוד, אם כי לא נונדואליסטית. אבל דווקא מפני שהיא לא נונדואליסטית יש לה עומקים שאין בנונדואליזם. כי בואו נודה בזה פעם אחת ולתמיד: הנונדואליזם נותן תשובה כוללת, גדולה, כל כך טובה, עד שהוא לא מצליח באמת לתת תשובה לכל מני פרטים קטנים. כי איך תסביר בצורה נונדואלית ילד עם ארטיק? כלומר, ודאי שאפשר להסביר, אבל ההסבר הזה יבטל את הילד, ומה עשינו בזה? בקיצור, העולם מורכב ועשיר מדי בשביל תשובה אחת, נונדואליסטית ככל שתהיה, מה אפשר לעשות. ואם הנונדואליזם הוא "העולם הוא כטל" של המוטו של הבלוג הזה, הרי שר' נחמן הוא ה"אבל" (למרות שהנונדואליזם האמיתי כולל גם את ה"אבל", אבל עזבו את זה עכשיו – אנחנו נכנסים לתחום שמילים לא מסוגלות לו). כי ר' נחמן נותן תשובות יותר אקזיסטינציאליסטיות לשאלות הגדולות של החיים, והוא עושה זאת בכל כך הרבה חן, שקשה לא לאהוב אותו על כך, ולחוש כלפיו אסירי תודה. אני מקווה בהזדמנות לכתוב משהו על תורתו.

[2] ביידיש זה נשמע יותר טוב: "אלס איז גאט" – כה אמר רש"ז. אולם יש לציין שאני משתמש כאן במילה "אשלייה" במובנה המדוייק: היינו משהו שקיים, אלא שאנחנו תופסים אותו בצורה לא נכונה.

[3] על פי הקבלה הלוריאנית האלוהות היתה חייבת "לצמצם" עצמה בכדי לברוא בחלל שנוצר את העולם, שאם לא כן היה העולם מתמוסס חזרה אל תוכה. העולם נברא, אם כן, בתוך אותו "טהירו", שהוא חלל הפנוי מהאל. על פי תיאולוגיית חב"ד זהו ה"חלל פנוי". אולם בתורתה של חסידות ברסלב "חלל פנוי" הוא טבעת של ריק שעוטפת את העולם (שב"טהירו"), ומשמשת כאזור מפורז החוצץ בין קודש לקצת פחות קודש.

[4] תנחומא, נשא, ט"ז. אם כי לא במילים אלה בדיוק. מישהו יודע מהיכן הציטוט המדוייק?

[5] אגב, כפי שציינתי כאן, שמעתי לאחרונה את אליוט וולפסון מדבר על כך שעל פי הרבי מי שאינו יהודי, שוודאי לא יכול למשוך שפע מ"אלוהים" על ידי קיום מצוות, קל וחומר אינו יכול למשוך את עצמותו של האל ולבטל עצמו לחלוטין בפניה. כאמור, זה קשקוש בלבוש, ואין לך אלא לעיין במאות אם לא אלפי עדויות של מיסטיקנים גדולים במזרח (וכמה נוצרים ומוסלמים גם כן) כדי לדעת שזה פשוט לא נכון. הגישה הגזענית של חב"ד (ובמידה רבה היהדות כולה) היא אולי החטא הקדמון המצער ביותר של המסורת הזאת, פצע מכוער על פני היהדות שחייבים לרפא בהקדם.

[6] "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – זוהר, ח"ב, קסא ע' א-ב.

[7] כמובן שזה נותן משמעות חדשה לאותו פסק הלכה שנתנו רבנים עוד בחייו של הרבי, ושהוא לחץ על הרבנים הראשיים של ישראל דאז, אברהם שפירא ומרדכי אליהו להצטרף אליו (והם, לבושתם, הסכימו), המכריז עליו כמשיח ומחייב את האל לגאול את העם דרכו. רמ"מ פשוט חשבו שהוא יכול לשנות את המציאות על פי פסק הלכה!

[8] חשוב לי לציין שעבור רמ"מ לא רק למילים ולאותיות בתורה יש חשיבות עמוקה, אלא, לא פחות ואולי אף יותר, לשתיקה יש מעמד עליון. "השתיקה …  נעלית מן העולמות" (לקוטי שיחות, ד', עמ' 1189).

[9] יש פעמים שהרבי מציין שעל היהודי להיות מוסמך כרב אורתודוקסי, ויש פעמים, כמו זו שלעיל, שלא.

[10] אולם יש לציין שהמצוות על פי רמ"מ (ובשונה מהרמב"ם) הן הכרחיות. אי אפשר לוותר עליהן, כי בעבודת המצוות קיימת תנועה פנימית של הקרבה (שהרי היהודי כופה אותן על עצמו), וקרבן זה מושך אל העולם סוג מסויים של שפע. זהו אמנם שפע מסוג נמוך יותר, אבל אל תשכחו שהגבוה בתפיסתו של רמ"מ אינו מבטל את הנמוך! הנמוך נחוץ לא פחות מהגבוה, הכרחי למעשה, עבור הגאולה השלמה.