1. אחת התכונות שבאות כמעט באופן טבעי עם שמרנות קיצונית היא צביעות, והפסטיבל סביב בחירתה של שרה פיילין למועמדת לסגנות נשיא ארה"ב של הרפובליקאים מספק שפע עדויות לכך. פיילין, שאמורה להביא למקיין את קולות הנוצרים האדוקים למיניהם, היא לכאורה מודל של שמרנות: מתנגדת להפלות (אפילו במחיר לידת תינוק עם תסמונת דאון, אפילו במקרים של אונס וגילוי עריות), מתנגדת לחינוך מיני, בעד לימוד "בריאתנות" במקביל לתיאוריות מדעיות בבית הספר, ובטוחה שדרושה אמונה באלוהים כדי להצליח, הן ברמה הפרטית והן בלאומית. כשהיתה ראש עיירה שאלה את הספרנית המקומית איך ניתן להחרים ספרים מסויימים, וכשזו הזדעזעה וניסתה למחות, פיילין כמעט פיטרה אותה. בקיצור, היא טוענת שהיא פיטבוּל עם ליפסטיק, אבל מזכירה יותר אייטולה עם פריזורה.

מצד שני בתה בת ה-17 בהריון. והיא (הבת) לא נשואה. כמובן, זאת תוצאה ישירה של הטמינה השמרנית של הראש בחול – כאילו ילדיה לעולם לא יחשקו במין לפני שיתחתנו, ולכן גם לא צריך לספר להם (סליחה, אסור לספר להם) על המצאת הקונדום. אבל להמוני האוונגליסטים זה לא משנה. נכון שהיא לא הצליחה להנחיל בבתה את הערכים שהיא מאמינה בהם, אבל היא מתאימה להיות סגן נשיא ארה"ב. אה, ועוד דבר: כפי שמציין הבלוגיסט המשובח הזה, לכל שמרן אמיתי צריכה להיות בעיה עם אשה שיוצאת לטפח קריירה כאשר בבית מחכים לה חמישה ילדים, שהצעיר ביניהם בן שנה וחצי, ולוקה בתסמונת דאון. ואם אתם חושבים שהיא מצליחה לחנך אותם היטב (על פי שיטתה) גם ככה, נחזור שוב להריון של בתה הקטינה.

הגולש הרצל שלך אלי את הסרטון הבא, המדגים יפה את מלאכת האיפה ואיפה האהובה כל כך על השמרנים הרפובליקאים:

הדיסוננס בין התיאוריה לחיים, שמתגלה בקלות כאשר מנסים בבת אחת לחיות ולהחזיק בציפורניים בערכים נוקשים (ברור: גם בערכי שמאל נוקשים) הוא בסך הכל די מבדר, ואכן משמש מקור זמין לבדיחות עוד משחר ההיסטוריה. הייתי מצפה, עם זאת, מהעיתונות האמריקאית להדגיש יותר את הפער הזה בין האמונות למעשים, ולו רק בשביל שלשמרנים למיניהם תהיה הזדמנות יקרה לרפלקסיה.

אגב, אמונותיה הדתיות של פיילין דווקא נעשו פחות קיצוניות (וגם אם יותר בנאליות) עם השנים. היא התחילה בתור פנטקוסטלית, כלומר חברה בכנסייה שמהווה כ- 3.5% מהאוכלוסייה בארה"ב, ושמאמינה בקשר חוויתי אישי עם האל (וישו כמובן), בהכרח ב"לידה מחדש" כדי להיות נוצרי אמיתי, בנוכחות רוח הקודש בקרב המאמינים ובחדווה שב"דיבור בלשונות" ("גלוסולוליה" באקדמית) ובריפוי אלוהי-מאגי. פיילין סגרה את הפרק הזה בחייה ב- 2002, כאשר השתתפה בבחירות לממשל באלסקה. כעת היא מסתפקת בלהיות אוונגליסטית מהשורה (טוב שכך, אגב, מבחינתה, שכן ישנו מתח תיאולוגי נושן בין אוונגליסטים רגילים, שמהווים 26% (!) מהמבוגרים בארה"ב, לבין פנטקוסטלים), ולצערי כבר מצפה פחות לחוויה ישירה של האל.

2. ערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב הביא אתמול רשימה פרי עטם של "תלמידי הרב יצחק גינזבורג". גינזבורג (הנה אתר באנגלית), בעל תשובה בעל רקע חב"די, הוא היום אחד המקובלים הרציניים הפופולריים ביותר, והפלא הוא שהוא באמת עמוק מאוד מאוד. תורתו מורכבת ומתוחכמת, שואבת מהמיסטיקה החב"דית המופלאה, אבל גם מוכנה לתת מקום ל"חוכמות הגויים". לצערי כל זה לא מפריע לרב גינזבורג להיות גזען נוראי ובעל גישה משיחית פנאטית.

העובדה שדבריו של גינזבורג מתפרסמים באינטרנט היא משמעותית. הקבלה כמובן כבר מזמן איננה תורת סוד, אבל כאן בכל זאת מדובר במקובל אמיתי, רציני, שלא מרדד את התורה, אלא אף מוסיף עליה מורכבות ופיתוחים. היציאה הזאת שלו אל הציבור הרחב (ועוד בערוץ הניו-אייג' – לא בערוץ יהדות!) היא נועזת, מכיוון שהיא הופכת אותו חשוף לביקורת של רבנים אחרים על פופולריזציה שלילית של הקבלה, או על ניסיון למכור את עצמו לכאורה. אבל גינזבורג ממש לא צריך למכור את עצמו (הוא אחד הרבנים הפופולריים ביותר בקרב הציבור האורתודוקסי המחפש רוחניות), ואני בטוח שלהפצת מעיינות הקבלה ישנה עבורו משמעות משיחית – אני מנחש שהפרסום נעשה מתוך מוטיבציה להחיש את בוא הגאולה.

3. קוראי הבלוג הזה ודאי יודעים שאני לא משוגע לגמרי על תנועת "בני ברוך", אבל עם כל הבעיות שלהם ככת אפוקליפטית, יש להם בהחלט כמה וכמה צדדים חיוביים. ראו את באייטם הבא שהופיע בגליון האחרון של מגזין "קבלה לעם". ברשימה זו מבהירים הלייטמנים ש

המושגים שאנו פוגשים בספרי הקבלה, מתארים חוויה רוחנית שעובר המקובל בעת שהוא מגלה רמת מודעות נעלה יותר. מושגים הנתפסים כמתארים פעולות או מקומות, משקפים, למעשה, את המסע הפנימי שחווה המקובל.

והם מביאים פירוט. כך למשל נשמה היא "חוש נוסף שדרכו האדם יכול להרגיש את הבורא"; אור הוא "הרגשת האדם את הכוח העליון מכונה "אור""; והם מפרטים גם ש"כאשר מתוארת העפלתו של משה להר סיני, הפרשנות הקבלית למילה "הר" היא הרהוריו הפנימיים של האדם, ואילו מקור המילה "סיני" הוא שנאה. עלייתו של משה אל פסגת ההר מסמלת את התעלותו של האדם מעל הספקות וההרהורים הפנימיים שתוקפים אותו, אל מעל השנאה לזולת".

כבר כתבתי כאן על המגמה הזאת שבה מטאפיזיקה הופכת לחוויה סובייקטיבית, וגם כתבתי שלדעתי זה לא רע בכלל. לפחות בתחום הזה עושים בני-ברוך שירות טוב לרוחניות היהדית, בכך שהם מפרקים בלי להתנצל את המבנים האונטולוגיים המיותרים של קבלת האר"י, והופכים אותם (כמיטב המסורת של החסידות כמובן) לתנועות נפשיות.

אגב, כשחיפשתי את המאמר שלי (בלינק הנ"ל), מצאתי שהוא נלקח כולו, קומפלט, לאתר בני ברוך! הנה. יש כאן ודאי הפרת זכויות, ולא הייתי מתנגד לקבל תשלום עבור השירות (או לפחות בקשת רשות!), אבל בסך הכל אני שמח שלא שינו מילה והם מוכנים ללמוד גם מכופר כמוני.

4. מאמר מעניין ב- Zeek על יחסו של סלובוי ז'יז'ק ליהודים. מסתבר שלדידו בעוד המצב הפוסטמודרני מסמס את זהויות העמים כולם, חוץ משל היהודים (או משהו כזה). הכתבה כולה שווה בשביל הפסקה הבאה, שהיא ציטוט מפי ז'יז'ק:

עם כינונה של המדינה היהודית, דגם חדש של יהודי נולד: יהודי שמתנגד לזהויה של מדינת היהודים כביתו האמיתי, יהודי ש"מחסיר" עצמו ממדינתו, ושמכליל את מדינת ישראל במניין המדינות שמהן הוא מתעקש לשמור מרחק, שבהן הוא חי רק במרווחים הדקים שלהן.

מעניין, לא? היהודי החרדי הפך גם את מדינת ישראל לגולה, וזה הישג מרשים לבן של עם שבמכוון ייסד מדינה לעצמו כדי לצאת מהגולה. אולי לא רק יהודים מסוגלים להתפצל אפילו ממדינתם הם, אבל אנחנו בהחלט טובים בזה מאוד.

5. כשגולשת שאלה את הרב יובל שרלו האם מותר להשתמש ב"איגרות הקודש" (כלומר אוסף מכתביו של הרבי מליובאוויטש) כאורים ותומים לחיזוי כוכבים ומזלות, פסק שרלו שלא (מתוך הכתבה בוואי-נט):

"חסידי חב"ד מאמינים באגרות הקודש וזו זכותם, ברם מי שאינו חלק מחבורת חסידי חב"ד אינו מכיר כלל וכלל במושג הזה". הרב שרלו מזכיר כי "אין אנו דורשים אל המתים" ומונה שלוש סיבות לדבר: איסור תורה, היעדר בסיס להנחה כי "פתיחה" בספר כלשהו באופן מסוים נותנת לנו "תשובות מלמעלה" וכן חוסר היכולת לפרש נכון את מכתבי האדמו"ר.

אז קודם כל, זה אמיץ מאוד מצידו של שרלו, והוא ראוי לכבוד. לקום מול תנועת חב"ד, שעל כל אלילותה הצעקנית כיום היא עדיין חלק נכבד ועוצמתי ביהדות זה ודאי לא פשוט. ראשית, אם כן, שאפו. מה שאני לא כל כך מבין זה איך התגנב לו לדבריו של שרלו ביטוי מתחתית חבית הפוסטמודרניזם של המולטי-קולטי: מה זאת אומרת "זו זכותם"?!?

אם יש איסור מהתורה, אז ממש ממש לא זכותם, לא? (שלא תטעו: אני ודאי חושב שזו זכותם.) או שזכות כל אחד מאיתנו להחליט מה אנחנו מקיימים ומה לא מתוך חוקי התורה, שמהווים רק מעין מסורת חביבה, או הצעת הגשה של כללי מוסר ודת? ואולי הרב שרלו מוכן להנחות את תלמידיו במה אסור מהתורה, אבל לא מוכן לקחת צעד נוסף ולהוקיע יהודים אחרים שמתיימרים להיות אורתודוקסים אבל התרחקו לא מעט מהמקובל במסגרת יהודית הזאת? ובטח ובטח לא יעז הרב שרלו לפסוק ששחיטתם אינה שחיטה ואין להצטרף אליהם למניין.

6. הכנסייה האמריקאית הזאת חושבת שאלוהים שונא הומואים, ומכיוון שכך גם כל מי שנותן להומואים להתקיים, כמו ארה"ב. כלומר אלוהים שונא את כולם (חוץ מהמשטר האיראני), ולדעתם כולם עתידים להישרף בגיהנום (חוץ מהם עצמם).

7. ראיון טוב ונדיר של בועז פרנקלין עם טוני פרסונס, מורה רוחני טוב ונדיר.

8. ראיון חביב עם דניאל דנט, אתאיסט מושבע ופילוסוף מפורסם, שאומר בין השאר:

הבעיה עם כל הצעה להפסקת אש בה המדע והדת מסכימים להסתפק בתחומי שיפוט או ממלכות נפרדות, היא שזה למעשה אומר שניתן לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר הקיסר אומר שמותר לתת לאלוהים [כלומר המדע הוא שיחליט מה נשאר בתחום השיפוט של הדת, ולא להפך – ת.פ.]. הניסיון האחרון, על ידי [סטפן ג'יי] גולד, לא מצא אהדה רבה מדי בין הדתיים בדיוק משום שהוא מוכן להשאיר להם כל כך מעט. כמובן, אני רחוק מלהציע להשאיר להם יותר.

דנט אומר כאן דבר פשוט: אלוהים שמוכן להסתפק רק באותם תחומים בחיים שאיתם למדע אין נגיעה (נגיד, כמו אמונה, או ערכים, למרות שגם אל אלה כבר אפשר להגיע מתוך המדע), הוא אלוהים צנוע כל כך שמאמיניו לא יחפצו בו. אם כל מה שנותר הוא אמונה תמימה בישות ערטילאית שלא אומרת כלום, זאת לא דת בשום מובן מוכר או בשום מובן שיהיה מקובל על רוב הדתיים.

9. זה ממזמן, אבל זה טוב: נעה ידלין, שאת כתיבתה ההומוריסטית אני מעריץ, כותבת ב"עין השביעית" על "הפוליגרף" כתוכנית דתית-נוצרית.

10. יפתח אלעזר קוטל ב"עין השביעית" כתבת אימה של "ידיעות אחרונות" על קבוצת היהודים המשיחיים.

11. לעמותת תובנה, המארגנת קורסי ויפאסנה, יש עכשיו עלון מקוון, מומלץ.

12. אסף פדרמן ברשימה מעניינת על ריטריט עם נזיר הזן הויאטנמי תיך נהאת האן.

13. סיני גז שלח לי את השאלון ועתה הוא עלה עם תשובותי באתרו. הנה.

14. קורה לי דבר מעניין: דווקא ככל שעובר הזמן אני יותר ויותר מבואס מגניבת הרכב שלי. בעוד שלפני שקניתי אותו בכלל לא חשבתי שאני צריך מכונית אחרת, הרי שאחרי שנהגתי בגולף 94 חודש, מסתבר לי שקשה לחזור למרבלה 88.

15. לא קשור אבל חשוב: "מאות סטודנטים תושבי רצועת עזה התקבלו ללימודים באוניברסיטאות בחו"ל, אך למרות שפתיחת שנת הלימודים האקדמית הולכת ומתקרבת הם אינם יכולים להגיע ללימודיהם כתוצאה מהסגר שמטילה ישראל על הרצועה מאז יוני 2007. למרות שלאחרונה איפשרה ישראל את יציאתם מעזה של סטודנטים בודדים – מאות עדיין אינם רשאים לצאת מהרצועה. הסגר מעמיד את צעיריה המוכשרים של רצועת עזה, המבקשים ללמוד ולתרום לחברתם, בסכנה של הפסד מקומותיהם באוניברסיטאות בחו"ל."

די ברור שזאת פשוט נבזות. אין שום סיבה טובה לכך, וזה כמובן רק תורם לשנאה ולדיכוי. כאן אפשר לשלוח מסר לממשלתנו ולבקש שיסירו את המצור האקדמי הזה מעל עזה.

1. כידוע, הדת הממוסדת בכלל, והאמונה באלוהים בפרט, סופגות לאחרונה התקפות חריפות מכל מני צדדים, כאשר את צבאות הכופרים דוברי האנגלית מובילים ארבעה אנטי-תאיסטים משולהבים, שכל אחד מהם כתב ספר רב-מכר נגד הדת וכקבוצה הם נקראים "ארבעת הפרשים" (על שם ארבעת הפרשים של האפוקליפסה מפרק 6, ספר חזון יוחנן בברית החדשה). מדובר בריצ'רד דוקינס, דניאל דנט, כריסטופר היצ'ינס וסם האריס.

בסוף 2007 ישבו הארבעה לשיחה בת שעתיים, שיחה שאת השעה הראשונה ממנה ניתן לראות בטלוויזיה שלהלן. יחד הם מדברים על מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ומיותר לציין שהם ממש לא נזהרים בכבוד קונם: הם מתלוננים על הגאוותנות של המאמינים; על כך שהם חושבים שכל האמת אצלם; ומצד שני על רגישות-היתר שלהם ונטייתם להיעלב מכל דבר שאומרים על דתם – דבר שרק מדגיש את חוסר הביטחון שלהם באמונתם; הם צוחקים על הלולאתיות של הטיעונים הדתיים (למשל: אם אתה מאמין ללא הוכחות זה טוב, וזו עצמה הוכחה שזה נכון); מדגישים את ההבדל בין דת למדע; טוענים שהרבה מאוד דתיים בעצמם לא מאמינים במה שהם אומרים שהם מאמינים ובוודאי לא נוהגים כאילו הם אכן מאמינים, ועוד כהנה וכהנה.

השעה השנייה (שניתן למצוא כאן) פחות מעניינת לטעמי, ובעיקר מלאה בתהייה (הקצת טיפשית) שלהם על כך שלאנשים רבים אין כל קושי לחיות עם סתירה בין העובדות שהם מכירים בהם לאמונה שלהם. אבל לקראת האמצע סם האריס מעלה את השאלה האם באמת אפשר או בכלל כדאי לוותר על כל מימד של קדושה בחיים, ובסופו של דבר הם כולם מסכימים שפליאה מהקיום היא דבר חיובי, ושאפילו לא היו רוצים "לראות את כל הכנסיות ריקות", משום המימד האסתטי והחברתי שבדת. היצ'ינס (כן, דווקא היצ'נס) מסכם ואומר ש"אם ניתן יהיה למצוא דרך להבדיל בין הנומינוזי לאמונה התפלה נעשה משהו חשוב מאוד ברמה התרבותית". וזה נכון.

עם כל הבוטות, ולפעמים השטחיות, שלהם, בסך הכל אני חושב שארבעתם עושים לא פחות מאשר עבודת קודש. גם אם לא נודה ש"שורש האמונה הוא שורש המרי" (והוא כן), הרי שממילא חשוב מאוד להעמיק את השיח הדתי, וחשוב מאוד להבהיר מהו בגדר אמונה (וייתכן שאמונה תפלה) ומהו אכן אותו מימד קדוש של הקיום, שלא תלוי בכל אמונה. בסך הכל הארבעה האלה מעלים סוגיות חשובות על סדר היום, וגורמים לאנשים לשקול שנית את הנחותיהם הבסיסיות, וזה תמיד טוב. ואם הם יצליחו לזעזע קצת את הממסד הנוצרי (או היהודי) האורתודוקסי – עוד יותר טוב.

2. מי שלוקח את העמדה ההפוכה בדיוק כלפי הדת הוא טוני בלייר (שכזכור התקתל לא מזמן), שאחרי שהתייאש מנסיונותיו לפתור את הסכסוך במזרח התיכון, עבר למפעל אוטופי לא פחות: הוא הקים לאחרונה עמותה בשם Tony Blair Faith Foundation, שבאמצעותה הוא מנסה לקדם… מה בעצם? אמונה? לא, הנה: "… מטרתה לקדם כבוד והבנה לגבי דתות העולם הגדולות, ולהראות כיצד אמונה היא כוח רב עוצמה המיטיב עם העולם המודרני".

טוב… מה שאולי לא מפתיע הוא שהפרוייקט הזה של בלייר, כמו בלייר עצמו, רווי סתירות. הרי כולנו יודעים שאמונה דתית היא גם, ובצורה מובהקת, כוח רב עוצמה המרע עם העולם המודרני. בלייר עצמו מודה שאמונה יכולה לעודד בוּרוּת, פחד ואיבה. הוא אומר שאמונה עדיפה על הומניזם חילוני, אבל מודה שאינו יכול להוכיח את זה, וכן מודה שניתן להיות מוסרי גם ללא דת. ובל נשכח שכאשר היה ראש ממשלה תמך בהפלות ובשימוש באמצעי מניעה, נושא שהכנסייה הקתולית מגנה בחירפון נפש.

אין ספק שבלייר הוא היום הנוצרי המאמין הכי קוּל, ובהשפעתו ברמה העולמית הוא מתחרה בגו'רג' בוש ובאפפייור. מכיוון שכנראה יש לו יותר תאי מוח ריאלים ורציונלים משניהם גם יחד, הוא דמות מעניינת וחשובה, ויהיה מעניין לעקוב ולראות איך לאן יכוון אותו האל הטוב.

3. כעזר לעמדתו של בלייר ניתן לקחת את רבבות הנזירים הבודהיסטים הבורמזים, שמסייעים לעמם להשתקם מהציקלון הקטסטרופלי שפגע במדינה הענייה הזאת. מאמר של הניו-יורק טיימס.

4. "התנועה הרוחנית, שצמחה מן השטח, היא אולי התנועה הגדולה ביותר שנכנסה לזירה הדתית / רוחנית מאז הרפורמציה", ועוד כמה קביעות מעניינות, כמו גם נתונים שמראים עד כמה הניו-אייג' לסוגיו ומיניו נפוץ ומשפיע אפשר למצוא במאמר מקיף של פיליפ וקסלר, פרופסור לסוציולוגיה וחוקר ידוע של תנועת ההתעוררות הרוחנית. המאמר הופיע לראשונה לפני כשנתיים ב"ארץ אחרת", וכעת הוא ברשת מטעם ynet, מלא כל טוב ומעניין.

5. מה יש במנטליות הרוסית שמאז ומעולם היה רגיש כל כך לכל סוג של ספיריטואליזם ודתיות כיתתית? אני לא בטוח, אבל הניחוש שלי הוא שהקריעה שבין הכנסייה הקתולית ליוונית אורתודוקסית (רשמית במאה ה- 11) היוותה את הבסיס שממנו היתה יכולה המיסטיקה הסלאבית להמריא, כאשר באירופה הקתולים היו הרבה פחות סובלניים לגילויים של אלוהות מתפרצת. המהפכה הפרוטסטנטית קברה סופית את הרוחניות באירופה, ואילו מעבר להרים הקווקזים המשיכו אנשים לגלות עולמות נסתרים בנחת.

שנות הקומוניזם הדחיקו בכוח כל סימן לרוחניות או כיתתיות (או שמא ניתבו את היצרים הללו לפולחן המפלגה), וכעת הכל מתפרץ החוצה כמו בורשט שפג תוקפו. רוסיה מלאה באלפי(!) כתות ומשיחים, שעיקר עיסוקם הוא גביית כספים מחסידיהם. הנה מאמר מהנה ומעניין מאוד על הכתות האפוקליפטיות שפורחות עכשיו ברוסיה: "הישועים הרבים של כתות סוף-העולם הרוסיות".

6. במקרה עליתי על אתר הבית של נדב שנרב. ד"ר שנרב הוא מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה באונ' בר אילן, ולדעתי אחד ההוגים האורתודוקסים המעניינים כיום. הוא מפרסם מאמרים פה ושם, וגישתו הרציונלית ונטולת-האפולוגטיקה, בשילוב עם החוש הביקורתי החד שלו והידע הרב שהוא מחזיק, וכן עם העובדה שהוא לא רב או מנהיג קהילה, מאפשרת לו לכתוב בצורה מרתקת ומאתגרת. הנה דף המאמרים שלו, וגשו גם ל"קישורים", בשביל עוד כמה חיבורים מעניינים שלו.

7. מוסף הארץ בסוף השבוע שעבר ניסה להתחרות ב"חיים אחרים", והביא שתי כתבות ניו-אייג'יות למהדרין. האחת על טרי לוי, מכשפה מודרנית שסיפור הגילוי העצמי שלה מעניין מאוד, והשנייה על אמני מוזיקת הניו-אייג' דווה פרמל ומיטן, שביקרו בארץ, ועל סצנת ניגוני הניו-אייג' באופן כללי.

8. גם ברשימות היו כמה רשימות ראויות לציון: אסף פדרמן על הקשר, או חוסר הקשר, בין פסיכולוגיה ומדע לבודהיזם ואביב טטרסקי ברשימה מתוקה ועמוקה על הדרך מהאחד אל הריבוי ומי שרוצה קצת ארס, הנה דרור פויר במאמר ממש זועם ולא ממש מנומק נגד האמונה באלוהים.

9. לי עצמי היו שתי כתבות באתר מעריב שלא העלתי לכאן: האחת על התמיכה שמעניקה המדיטציה לאנשים שחולים במחלות קשות, בהתגברות על כאב ואף על המחלה עצמה. והשנייה, שעלתה היום, היא ראיון עם ד"ר רון מרגולין, שעומד בראש מסלול לימודים חדש באונ' תל-אביב המוקדש ל"דתות זמננו" – היינו ניו-אייג' ופונדמנטליזם.

10. כתבה על יוגה למתקדמים מהניו-יורק טיימס.

11. סוזן בלקמור על הסכנה שבממים ותמים וכל מני דברים שכמו גנים רק משתכפלים ללא כל מחשבה או התחשבות בתוצאות השתכפלותם. הרצאת וידאו מעניינת ששלח אלי אורי כהן. ומי שתוהה איך כל זה קשור לרוחְניות, שיקליק כאן.

12. אני מאוד נלהב מבחירתו של ברק חוסיין אובמה למועמד הדמוקרטים לנשיאות ארה"ב. לבד מההתרגשות מהתקדים ההיסטורי (שהוא נהדר נהדר נהדר) וההערכה לאזרחים האמריקאים שבחרו בו, אני גם מתרשם לאללה מהבחור עצמו, עד כדי כך שמתעורר בי חשד שמשהו כאן לא לגמרי כשר. לא יודע, הוא כאילו טו גוד טו בי טרו.

כבר סיפרתי שיש כאלה שרואים באובמה את האנטיכריסט, אבל יש גם יש כאלה שרואים בו את ההפך הגמור. אופרה ווינפרי מזמן ציינה שבשאיפה להתפתחות כללית הוא "המנהיג המפותח" ("evolved leader") שיצעיד אותנו קדימה, ושהוא אכן "האחד"; דיפאק צ'ופרה כבר קבע שאובמה "יודע את עצמו לעומק, בכנות ובאותנטיות" ושאם הוא יזכה בבית הלבן זו תהיה "קפיצה קוונטית בתודעה האמריקאית". והנה כתב של הסאן-פרנסיסקו כרוניקל שמעלה השערה שמא אובמה הוא "יוצר-אור" מואר. הנה דבריו:

Many spiritually advanced people I know (not coweringly religious, mind you, but deeply spiritual) identify Obama as a Lightworker, that rare kind of attuned being who has the ability to lead us not merely to new foreign policies or health care plans or whatnot, but who can actually help usher in a new way of being on the planet, of relating and connecting and engaging with this bizarre earthly experiment.

והוא לא לבד. ראו הבלוג הבא שנקרא בתמימות "Is Barack Obama the Messiah?" ואוסף שלל עדויות (כגון ציטטות של אנשים שונים על אובמה, כמו אלו שלעיל) לכך שאכן כן. נו, אז מי אמר שדת ופוליטיקה לא הולכים ביחד?

13. ביום ב' הבא אני אדבר על הקשר בין האינטרנט לניו-אייג' בכנס השנתי של חוקרי העידן-החדש. הכינוס כולו הוא מ9:45 עד 17:00, באוניברסיטה העברית, הר-הצופים, בניין רבין, חדר 2001, וידברו שם גם אנשים טובים כמו פרופ' יעקב רז וכרמל ויסמן. פתוח לקהל, אבל תביאו משהו צמחוני לאכול.

1. אתר שנראה מרשים ובו שיחות דהרמה רבות של מורים שונים מהמערב, חינם להורדה ולשמיעה.

2. שתי כתבות על האיואסקה (Ayahuasca), סם ההזיות המשמש בטקסים שמאניים ולצורך השגת תובנות רוחניות. אחת מהשבוע מה- אל-איי טיימס, ואחת קצת יותר ישנה מנשיונל גאוגרפיק.

3. מאמר מעולה מה'ניו-יורקר' על שבט שעל גדות האמזונס שמדבר בשפה שיש בה רק הווה, ואינו מוכן לקבל כל חידושים טכנולוגים ותרבותיים מאחרים, כי כל מי שלא מדבר בשפה שלו הוא "ראש עקום". השפה של השבט (ומקביל אליה, כמובן, תפיסת המציאות שלו) מאתגרים את מה שאנחנו יודעים על המוח האנושי, ובעיקר את התיאוריה הבלשנית של נועם חומסקי. שוב: מעולה.

4. הנה דיון בין דניאל דנט, הפילוסוף המפורסם וחוקר התודעה והאבולוציה – והאתאיסט המושבע, ודינש ד'סוזה, שמרן קתולי ממוצא הודי (ראבק, אין דבר יותר עצוב מהודי נוצרי), שהתקיים לפני כשלושה חודשים. דנט מציג את נלעגותה של הדת בעשר דקות הראשונות בחן רב: הוא מבקש "פשוט" ללמד את כל הילדים בבתי הספר על כל הדתות, ובכך כמובן להראות את הסתירות ביניהן, ולהעלות את עובדת היותן יצירות אנושיות. ד'סוזה לעניות דעתי מציג מופע מביך של חוסר ידע וחוסר קוהרנטיות לוגית, ומצליח להכניס לדנט רק אחרי איזה שעה של דיונים. הלינק הוא לבלוג בו הדיון מוצג, ומה שטוב שם שאם מתחילים לראות את קטעי הוידאו ביו-טיוב, הם עוקבים אחד אחרי השני, טריק שאני לא יודע איך נעשה.

5. והנה מיטצ'ל כהן, סגן העורך של מגזין דיסנט, מכניס את האתאיזם החדש לקונטקסט אינטלקטואלי ותקופתי בראיון מעניין. הנה ציטוט חביב מדבריו (אבל כנסו ללינק לחומר מעמיק יותר):

There have been struggles over education in some states because of religious activists who want “creation science” taught rather than Darwin. Polls show an unusual number of Americans actually believe in some ideas like that, although I have yet to hear anyone in the Bush administration suggest that “Biblical science” —say, the principles of physics implied by Joshua’s successful command of the sun to stand still in the Bible—should be the basis of a missile defense system. (And I will admit that the Bush administration itself raises interesting questions about the idea of evolution).

6. אתר מבדר ביותר של "זן-ג'ודאיזם" המציג את הדרך הרוחנית של היהודי שמבקש להיות כאן ועכשיו, אבל שסוחב על גבו את זכר יציאת מצריים. הנה דוגמאות:.

Be here now.
Be someplace else later.
Is that so complicated?

Drink tea and nourish life.
With the first sip… joy.
With the second… satisfaction.
With the third, peace.
With the fourth, a danish.

Wherever you go, there you are.
Your luggage is another story.

If there is no self,
whose arthritis is this?

Accept misfortune as a blessing.
Do not wish for perfect health
or a life without problems.
What would you talk about?

There is no escaping karma
In a previous life, you never called,
you never wrote, you never visited.
And whose fault was that

Zen is not easy.
It takes effort to attain nothingness.
And then what do you have?

The Tao does not speak.
The Tao does not blame.
The Tao does not take sides.
The Tao has no expectations.
The Tao demands nothing of others.
The Tao is not Jewish.

Breathe in. Breathe out.
Breathe in. Breathe out.
Forget this and attaining Enlightenment
will be the least of your problems.

To Find the Buddha, look within.
Deep inside you are ten thousand flowers.
Each flower blossoms ten thousand times.
Each blossom has ten thousand petals.
You might want to see a specialist.

To practice Zen and the art of Jewish
motorcycle maintenance, do the following:
get rid of the motorcycle.
What were you thinking?

Be aware of your body.
Be aware of your perceptions.
Keep in mind that not every physical  sensation is a symptom of a terminal illness.

The Buddha taught that one should practice loving
kindness to all sentient beings. Still, would it kill you
to find a nice sentient being who happens to be Jewish?

Though only your skin, sinews, and bones remain,
though your blood and flesh dry up and wither away, yet
shall you meditate and not stir
until you have attained full Enlightenment.
But, first, a little nosh.

7. אתמול מת המהארישי מהש יוגי, אחד המורים הרוחניים המפורסמים והמשפיעים של המאה העשרים. למי שפספס (ואני בטוח שכולם פיספסו – בכל זאת, ערוץ אחד), דיברתי עליו עם קרן נויבך ב"היום בחדשות" על תקן "חוקר ניו-אייג' ומדעי הדתות". מי שרוצה לראות, הקליקו כאן ועיברו לדקה 50 וקצת. וגם היום דיברתי עליו קצת עם רשת ב' ורדיו 99 – מצטער, לא הקליטו… [עדכון: אין מה להקליק, הקטע הוחלף]
 
8. ולסיום, סטיבן קולבר (Stephen Colbert) על דת ומדע:

Reality has a well known liberal bias.
And who can you depend on to kowtow
to reality like it's the only game in town?
Scientists. They do it religiously. With their
fanatical devotion, scientists are no better
then cult members – only difference is
that they put their blind faith in empirical
observation instead of in a drifter who
marries 14-year-olds and declares
himself the reincarnation of Ramses II.

ההבדל בין שקרן טוב לשקרן גרוע הוא לא גודל השקרים ומידת המופרכות שלהם, אלא גודל השכנוע והבטחון העצמי שמפגין השקרן בעודו מוכר לנו את בדיותיו. וזו כמובן הבעיה הגדולה של השקרנים, שבעוד שחוץ מהם אולי איש לא יודע שהם ברגעים אלו אומרים דבר שאינו אמת, הם עצמם יודעים גם יודעים. משום מה יש לנו איזה פֶּלֶס פנימי שאוהב להיות כל הזמן ישר, וכשאנחנו מטים אותו גם אנחנו עצמנו יוצאים משווי משקל, כלומר מתחילים להשתעל או לגעת באף או למצמץ – בקיצור, לא נותנים לעצמנו להעביר את השקר כאילו כלום, או במילים אחרות נותנים לצד השני רמז שאנחנו משקרים (וכך, לדעתי, בעצם מתקנים את השקר, כי זה לא לגמרי שקר אם רמזנו על האמת. ומשום כך ייתכן שאין שקרים מלאים בעולם כלל).

מכאן מסתבר שחשוב מאוד לשקרן, אם הוא רוצה להיתפס כאמין, שהוא עצמו יאמין בשקריו. הביולוג האבולוציוני רוברט טריברס, שעוסק הרבה בהונאה בטבע ובאדם (הנה הרצאה טובה שלו על כך), גורס שמשום שחשוב להתפתחותה של החברה שחבריה יתפסו אחד על ידי השני כאמינים, קרוב לודאי שהמוח שלנו עוצב במהלך האבולוציה כך שהוא מסתיר גם מבעליו מידע רגיש (לדוגמא הנטייה שלנו לדאוג אך ורק לעצמנו בעת סכנה), זאת כדי שכאשר אותו אדם יקשור קשרים עם אחרים הוא יוכל להציג (בכנות מבחינתו) אישיות שכדאי להתחבר איתה. ייתכן שזו הסיבה הביולוגית לאותו תת-מודע שפרויד הסביר בצורה פסיכולוגית, וכך בעצם נוצרות אצלנו רמות שונות של מודעות, כאשר ברבדים הלא-מודעים שמורים בבטחה כל הנושאים שבחברתנו הם טאבו.

הבעיה היא, כמובן, שאם אנחנו רוצים להבין את עצמנו באמת אנחנו צריכים בסופו של דבר להעלות את כל השקרים הקטנים האלה על פני השטח וללמוד להכיר בהם ואותם. אנחנו עושים את זה, אם כן, בניגוד לנטייה הטבעית שלנו שדוחפת אותנו לדכא סודות אלו, ואולי לכן קשה כל כך להיות אותנטיים לגמרי. מכל אותם כזבים מוכחשים ומודחקים ייתכן שהטאבו הגדול ביותר הוא מה שאלן וואטס כינה "the taboo against knowing who you are" . בזאת הוא התכוון לאיסור שנכפה עלינו לדעת שאנחנו עצמנו חיים והווים כבר עכשיו כאחדות האחת שהיא המציאות כולה. האם ייתכן שזה אכן אחד השקרים שהמוח שלנו מדחיק בשבילנו?

אין אני

את אחד הגליונות האחרונים שלו הקדיש מגזין "טיים" למחקר המוח והתודעה המודרניים (ותודה לערן דיין על ההפניה). באחד המאמרים נכתב מה שכבר ידוע די מזמן בשדה מחקר המוח, אבל שמסרב בכל תוקף להיקלט במוחות בני האדם: שאין לנו מרכז פיקוד בתוך הראש, או במילים אחרות, אנחנו נטולי אני. הנה:

מסקנה מזעזעת נוספת ממדע ההכרה היא שהתחושה האינטואיטיבית כאילו יש לנו 'אני' מנהל שיושב בחדר השליטה של המוח שלנו, מפקח על המסכים של החושים ולוחץ על הכפתורים של השרירים היא אשליה. מסתבר שההכרה היא מערבולת של אירועים שמפוזרים במוח. האירועים האלו מתחרים על תשומת הלב, וכל פעם שתהליך אחד צועק יותר חזק מהשאר המוח מסביר את זה רטרואקטיבית ומייצר את התחושה ש'עצמי' אחד היה אחראי לזה.

אבל אם אכן זה כך, מדוע בכלל צץ ועלה אותו 'אני', כלומר אותה תחושה, שאין ברורה ממנה, שיש לנו עצמי נבדל שאחראי על כל מעשינו? בספר "Freedom Evolves", שיצא לפני ארבע שנים מנסה הפילוסוף דניאל דנט לענות על כך. דנט הוא אחד הפילוסופים המפורסמים בעולם כיום, והוא מתמחה בפילוסופיה של המדע, בתיאוריות אבולוציוניות ובפילוסופיה של ההכרה. מטרתו המוצהרת היא להסביר את תפקוד התודעה האנושית בצורה מדעית-אמפירית (הנה ראיון וידאו איתו).

אגב, עם או בלי קשר לכך דנט הוא גם אחד האתאיסטים, או אפילו האנטי-תאיסטים המפורסמים בעולם. הוא הקים יחד עם כמה עמיתים שלו אירגון שנקרא The Brights, שזה השם שהם משתמשים בו לתיאור אנשים חילונים בעלי השקפת עולם מדעית ונטורליסטית (כלומר חפה מאמונות דתיות או כל מושג על-טבעי), הנה שיחה שלו על אבולוציה ודת כתופעה טבעית, ואני הרי כבר התייחסתי אליו כאן. מה שמקסים הוא שכחמורו של המשיח התיאוריה של דנט יכולה לעזור לנו להבין ולהביא את הגאולה האישית שלנו, וזו עוד דוגמא יפה לכך שהניגודים הגדולים ביותר בעצם נפגשים, או במילים יהודיות: ששורש הכפירה בשורש האמונה.

דנט טוען, במידה רבה של צדק, שפילוסופים גדולים במערב לפני המאה העשרים לא רק שלא הצליחו, אלא בכלל לא ניסו להסביר את התודעה (כלומר איך היא בנויה, כיצד היא פועלת, ואיך בעצם זה להיות סובייקט, כלומר להיות מודע ולהרגיש את החיים "מבפנים"). גם כאשר התייחסו לחיי הנפש של האדם, אותם פילוסופים בדרך כלל ראו בהם חיי נשמה, כלומר הם הסבירו את הפעילות הפסיכולוגית של האדם על ידי כך שהם הציבו כהנחת מוצא קיומה של ישות רוחנית הנפרדת מהגוף. דנט חושב שהוא מצליח להסביר איך התודעה פועלת, והוא כמובן עושה את זה ללא צורך להעזר בישויות לא-חומריות (כנשמה). ולא רק זה, הוא גם מסביר איך בכלל עלה וצמח באורגניזם האנושי אותו 'אני' ממזרי.

דנט מתחיל וטוען שברוב הזנים של בעלי החיים אין, לא היתה ולא תהיה אף פעם תחושה של עצמיות נבדלת. הזבוב, הדג, הפיל לא צריכים לדעת שהם חיים. הם פשוט חיים. מובן שאין זה אומר שהם לא מרגישים כאב או עונג. זה רק אומר שהם לא מודעים רפלקטיבית לכך שהם מרגישים כאב (לדוגמא), כלומר כאשר כואב להם הם לא מתבוננים בעצמם מהצד וחושבים "אוי, כואב לי!". פשוט כואב להם וזהו. אין להם צורך באותו קול קטן שמנתח ומבקר את כל המתרחש אצלם.

העצמי כממשק

על פי דנט, והוא מסתמך בכך על גילויי תורת האבולוציה, ככל שהיצורים על פני האדמה הלכו והתפתחו נוצרה בהם יכולת להכריע בין אופציות שונות של פעולה. זה כמובן עדיין לא מצריך מודעות עצמית או מרכז של עצמיוּת, משום שאנחנו יודעים שתוכנות משחק שח במחשב שוקלות מהלכים ומכריעות איזה לבצע, ואין להן 'אני' שמפקד על התהליך הזה. הצורך באותו 'אני', טוען דנט, עלה רק כאשר המערכות השכליות של האדם היו כל כך מתוחכמות ומורכבות עד שהן איפשרו קומוניקציה מילולית בין פרטים שונים. אז, כדי להקל על העברת המסרים הדו-כיוונית, נוצר העצמי.

דנט משווה את זה למה שאנחנו מכירים מהמחשב בבית: המחשב הוא מכונה מאוד מאוד מורכבת ומתוחכמת. לו היינו צריכים לדעת איך בדיוק הוא פועל בשביל לתת לו הוראות ולבצע באמצעותו פעולות, היה מספר מועט מאוד של אנשים בעולם שהיו יכולים להשתמש בו. בדיוק בשביל זה המציאו את 'מערכות ההפעלה'.

מה עושה מערכת ההפעלה של המחשב? היא מתווכת בינינו לבין מנגנוני החומרה והתוכנה המאוד מסובכים שחבויים בתוך השבבים האלקטרונים של המחשב, ומאפשרת לנו לתת להם הוראות. מערכת ההפעלה יכולה להיות די פרימיטיבית (דוס) ויכולה להיות מתוחכמת יותר (חלונות), אבל העיקרון הוא זהה: בעזרת סימנים על המסך אנחנו מבצעים בקיצור פעולות שאם היינו צריכים להבין איך המחשב עצמו עושה אותן או מה המערכות האלקטרוניות שכרוכות בכך, בעצם לא היינו יכולים להתקדם. אם לא היינו יכולים לתת למחשב הוראות דרך מערכת ההפעלה היינו גוזרים על עצמנו שיתוק והופכים את המחשב לגרוטאה חסרת שימוש.

האני הוא מערכת ההפעלה של האדם. שימו לב: דנט אינו טוען שעצם התחכום של האדם הוא שהצריך את היווצרות האני, אלא שהקומוניקציה בין בני אדם הצריכה אותו. האדם כשלעצמו, אם כן, (אולי) עוד יכול היה להסתדר ללא אותה מערכת הפעלה, אבל כדי לתקשר עם אחרים היו חייבים להיווצר אותם איי עצמי נבדלים, שכל אחד מהם משמש כמערכת הפעלה של אורגניזם אחד. ממשקי העצמי האלה הם שמאפשרים לנו להבין מה מתרחש בתוך אנשים אחרים, והם גם מאפשרים לנו לידע אחרים מה קורה אצלנו, וגם לתת לאחרים עצות (או פקודות).

חישבו כמה קשה לאלף כלב לבצע דבר פשוט כמו הבאת עיתון ממפתן הדלת, וכמה קל לומר למישהו לעשות את זה. בניגוד לכלב, אדם שיודע לדבר (כלומר, לא תינוק) זקוק למעט מאוד זמן כדי להבין ולבצע את מה שאומרים לו. כל זה משום שיש לו מערכת הפעלה שכוללת שפה ומרכז שיודע לקבל הוראות שמכוונות אליו ולגרום לביצועם של המעשים שרוצים ממנו. אותה מערכת הפעלה גם מאפשרת לנו לדעת מה הוא רוצה או צריך: כאשר חבר אומר לנו "אני רעב" אנחנו מבינים מיד מה כוונתו. לו היינו צריכים לבחון את התנהגותו או את מערכת העיכול שלו ברור שהדבר היה דורש זמן רב.

ברור שגם כלפי עצמנו, כאשר אנחנו מנסים להבין מה קורה איתנו, אנחנו משתמשים במערכת ההפעלה הזאת, אבל זה כבר אולי השלב השני, תופעת הלוואי הרעה של היווצרות האני: במקום להרגיש בצורה אינטימית מה קורה איתנו, אנחנו מנתחים את עצמנו בכלים מילוליים, כאילו אנחנו מביטים על עצמנו מהצד, מבחוץ. בניגוד למחשב, לנו יש חיים ומודעות עצמית. אולי, לפחות כשמדובר בחלק מההיבטים של החיים שלנו כמו רגשות וחוויות, כשאנחנו רוצים לבחון את עצמנו אנחנו דווקא לא צריכים להשתמש בממשק של העצמי, אלא לעשות את זה בצורה אינטימית ובלתי-אמצעית, "מבפנים". עבור היבטים אחרים כגון תכנון עתידי או העלאת זכרונות, ברור שמערכת ההפעלה דרושה.

תסמונת המחשב המטורף

האני, אם כן, הוא ממשק שליטה במערכת האדם. יש סימן של רצונות וסימן של רגשות וסימן של זכרונות (קיצור-דרך להארד-דיסק). יש תוכנה לדיבור ותוכנה לתזוזה ולפעמים עולה פתאום חלון של פחד (כי היה בום גדול). כל הדסקטופ הזה, כל הממשק הזה הוא האני. אבל אנחנו טועים לחשוב שהממשק הזה הוא אכן אנחנו ברמה העמוקה ביותר: הרי המחשב אינו הדסקטופ, אלא הוא המערכת כולה. כך גם אנחנו איננו האני, אלא האורגניזם כולו (וגם מעבר לכך, שכן האורגניזם הוא חלק ממערכת גדולה יותר כמובן).

הזיהוי הטיפשי הזה שלנו עם האני הוא השקר הגדול שלנו, למרות שכשאנחנו מספרים אותו לעצמנו הוא נשמע אמין מאין כמוהו. זהו השקר שהמוח שלנו מחביא מאיתנו כדי שנישמע אמינים כאשר אנחנו מדברים עם אחרים: "זה בסדר, אתה יכול לסמוך עלי וגם לתת לי הוראות: אני רק תומר הקטן. אני רק העצמי הזה שמתחבא מאחורי העיניים. אני אהיה שותף יצרני ואמין בתוך הקהילה. כל רצוני הוא לחיות את חיי הקטנים." ואולי זאת הסכנה בחוסר כנות: כשאנחנו מתחילים להאמין לשקרים שאנחנו מספרים לאחרים.

הבעיה היא, אם כן, שהגולם קם על יוצרו, והממשק הזה אצלנו חושב שהוא לא כלי, אלא אדון. כמו בסרטים רבים על תוכנות ומחשבים שמתעוררים ותוקפים את האדם ("מאודיסאה בחלל", דרך "שליחות קטלנית" ועד "המטריקס") התוכנה שבנו תפסה פיקוד וחושבת שיש לה חיים עצמאיים. כמו באותם סרטים עכשיו היא נלחמת נגד בני האדם. כמו באותם סרטים כל מה שאנושי בנו סובל מתרחיש שכזה. מאידך מה שבאמת אנושי בנו הוא גם זה שאיתו אנחנו מצליחים בסופו של דבר להתעורר מחלום הבלהות: גם בסרטים אנחנו מנצחים בעזרת סקרנות, הומור, מקוריות ובעיקר: אהבה.

[עידכון 15.2: המאמר פורסם גם באנרג'י]

א'
לפני כשבוע שיחררה נאסא תמונה (או משהו) של היקום שניות אחרי המפץ הגדול. הנה:

אלו "הדברים הראשונים שנתהוו ביקום" אומרים בנאסא, כלומר זה בעצם ה"תוהו ובוהו" שממנו הקב"ה עשה מה שעשה. התמונה הזאת צולמה על ידי הטלסקופ Spitzer, כלומר בעצם יוצרה בעזרת טכנולוגיה חדשנית שמאפשרת לקלוט את שאריות האור (או משהו) מאותו הזמן, לנטרל אורות אחרים ולבנות על פיהן יצוג של איך זה היה נראה לו עיניים אנושיות היו אז כדי לראות. לא יודע, לי זה נראה חשוד. זה פשוט מדי דומה לאיך שהייתי מדמיין את זה.

ב'
ב- wired התפרסם ראיון מצויין עם כמה מהאתאיסטים המפורסמים בעולם. אלו אינטלקטואלים, חלקם חשובים מאוד לכל הדעות, שהקימו ברית אנטי-תאיסטית בניסיונם למחוק את הלגיטימציה של כל אמונה דתית. כן: הם לא רק לא מאמינים, לא רק מנסים לגרום לאחרים לא להאמין, והם אפילו נגד כל מפגן של סובלנות לאמונה הדתית באשר היא שם. כלומר אל תאמין, וגם אל תאמר "אני לא מאמין אבל אם אתה בקטע אז תהיה בריא". לא: הצהר על חילוניות מוחלטת ודרוש מחברך להצטרף אליך. בקיצור, אתאיסטים פונדמנטליסטים.

ריצ'רד דאוקינס, מי שכתב את רב המכר העולמי "The Selfish Gene" (ושלו אנחנו תמיד נהיה בחוב על שהמציא את רעיון ה- Meme) הוא אחד מהם. הוא טוען שאין לשמוע בקול הדתיים שטוענים שאי אפשר להוכיח שיש אלוהים, אבל גם אי אפשר להוכיח שאין. לא מקובל עליו: "חובת ההוכחה על כל מי שאומר 'אני רוצה להאמין באלוהים'". אחרת, הוא אומר, הרי שנאלץ לקבל קיומן האפשרי של מפלצות ספגטי מעופפות, פיות, חדי-קרן ואלים כת'ור ויופיטר. הוא חושב שחילוניים בארה"ב היום נמצאים במצב של הקהילה ההומו-לסבית מלפני כמה שנים: "היה צורך באנשים שיצאו [ויכריזו שם הומואים]. כמה שיותר אנשים יצאו, ככה ליותר אנשים היה אומץ לצאת. אני חושב שזה המקרה עם אתאיסטים. הם רבים יותר מאשר אתם מתארים לכם. […] אנשים אינטליגנטים מאוד הם לרוב אתאיסטים. [אבל] אף לא חבר קונגרס או סנאט אחד מודה שהוא אתאיסט. זה פשוט לא הגיוני. או שהם מטומטמים או שהם משקרים. והאם יש להם מניע לשקר? ודאי שיש להם מניע! כולם יודעים שאתאיסט לא יכול להיבחר."

דוקינס, יחד עם חברו המבריק דניאל דנט, הקימו את קהילת ה- "Bright", שם שהם המציאו כדי לציין אדם בעל השקפת עולם אתאיסטית, שלא מאמין בשום אמונה תפלה (שכן אמונה באלוהים היא רק עוד אמונה תפלה לדעתם). לאחרונה הוציא ספר שנקרא The God Delusion ובו הוא כותב שמי שסובלני כלפי אמונה באל פשוט משום שזו אמונה, חייב גם להיות סובלני כלפי אמונתו של אוסמה בן-לאדן ומתאבדיו.

דנט, אחד הפילוסוף הידועים והמוערכים בעולם, כתב לאחרונה ספר שנקרא Breaking the Spell: Religion as a Natural Phenomenon, בו הוא מסביר את הדת על כלא רק מתאימה, אלא הכרחית מבחינה אבולוציונית (הוא עוסק הרבה באבולוציה). אלא שכמובן, מה שהיה חיובי אבולוציונית פעם, יכול להיות מיותר ואפילו קטלני היום. דנט קורא ללמד דת בכפוף לשיטות מדעיות בבתי הספר (כלומר ללמד ביקורת המקרא למשל) ומחכה לזמן שהדת תעלם מהעולם כמו אמונות אחרות שבני אדם החזיקו בהם. הנה הרצאה מצולמת שלו על הנושא.

בקיצור, החבר'ה האלה לא מבינים משהו עמוק מאוד בהוויה האנושית. הם לא מבינים שמעבר לכל האמונות והמנהגים, שברובם באמת אבד עליהם הכלח (אם כי יש לי אליהם פינה חמה בלב), אלוהים הוא משהו שלעולם לא יעלם מהנוף האנושי. כי הוא קיים, כמובן, אבל מעבר לזה: כי אנחנו זקוקים לו. כי יש בתוכנו "בור בצורת אל" שיכול להתמלא רק על ידי ישות מוחלטת כזו. כי יש בנו צורך כמוס להיות שלמים, להיות תמימים, עגולים, מלאים, טובים ומיטיבים. ואת הצורך הזה יכול למלא רק האל הטוב (כלומר אנחנו יכולים להתמלא על ידו כשנבין שאנחנו כבר עכשיו הכי הוא שיכול להיות), ולא משנה גם אם נקרא לו "הטאו" או "ברהמן" או "העצמי" או "אנרגיה". מדהים לראות את המוחות הללו, את האנשים המבריקים האלו שלא ערים לזה, שאפילו לא חושדים בזה. מדהים איך אפשר להיות כל כך פיקחים ועדיין טיפשים.

ג'
אתר חדש ונחמד על בודהיזם בעברית, כולל קבצי אודיו ווידאו.

ד'
בלוג יפיפה שחוקר ספרים עתיקים וסורק את תמונותיהם הלא-פחות-ממפעימות .

הנה דוגמא: