1. מוסף הארץ ממשיך להיות שופר נאה לתרבות הניו-אייג', וכניו-אייג'יסט אני כמובן בעד. הפעם הוא שולח את עפרי שובל לראיין את אלי רייפמן, בעל חברת היי-טק שכמו שהיו אומרים פעם, dabbles in the Arts, כלומר למד לבדו קבלה (קרא יותר מ- 2000 טקסטים על פי עדותו), וכיום מרצה את תורתו מול אולמות מלאים. אז כידוע, הקבלה היום היא מה שהיוגה היתה בעבר, כלומר זו האופנה הרוחנית השלטת, ונראה שמספיק לרקום את המותג "קבלה" על שרבולי גלימתך כדי שתהפוך לגורו המונים. השאלה היא כמובן מה מסתתר מאחורי אותו מותג, ואצל רייפמן נראה שהתשובה יחסית פשוטה: מדובר בגוד אולד ויפאסנה. ראו את הלקט הבא של ציטוטים מתוך הכתבה, בהם רייפמן מתייחס לשיטתו:

א. רייפמן: "חייבים צמידים. זו מתנה אישית ממני אליכם. הצמיד מתזכר אתכם להתמקד בנשימות. זה מה שמביא אתכם להווה. ככה, לא ישלוט בכם הסיטרא אחרא".

ב. אשה מהשורות הראשונות שואלת את רייפמן אם לאכול הרבה זה רע? אנחות וצקצוקי לשון נשמעים מסביב. זה הרי חומר למתחילים. איפה היא היתה כשרייפמן לימד מה זה רע? רייפמן משיב: "לא. לאכול זה לא רע. הרע הוא הכניעה ליצר. אני שמן מודע. אני בדיאטה קבלית של התנגדות וצמצום. אנחנו צריכים לזהות מתי היצר משתלט עלינו. הרעב תוקף ואנחנו יורדים על המקרר גיאוגרפית, עד שהסיטרא אחרא נרגע. תתבונני, אחותי. תתבונני באוכל ובתחושה של הרעב. קחי ביס, ותתבונני. עוד ביס.

ג. הקהל מרותק. השיעור קולח, מהנה. סטנד-אפ משובח עם ערך מוסף. עכשיו עוברים למדיטציה. רייפמן מסביר כיצד עושים זאת נכון ומבקש להתרכז בכפות הרגליים, ברכיים, ידיים, פנים.

ד. בהרצאות שלך, אתה מלמד כיצד לא לתת לאגו להשתלט לנו על החיים, אבל מעיד על עצמך שיש לך אגו בגודל פלנטה.

ה. רייפמן ישן שלוש שעות בלילה, אבל לא רק שהוא אינו עייף, הוא גם אף פעם לא חולה. הוא מייחס את זה למשמעת אימונים ולמדיטציה, שהוא עושה פעמיים ביום. "אני מגיע בחמש בבוקר למשרד, עושה מדיטציה לבד בחדר, ומי שרוצה, מצטרף. החדרים פה שקופים. כשאני יושב ועושה מדיטציה, אנשים רואים. לפעמים פשוט באים ומצטרפים. יושבים מולי על הכורסה, עוצמים עיניים, מתרכזים.

ו. פעם, הייתי במצב של שידור כל הזמן, בכיבוש, עצבים, אגרסיות. זה נכון גם במשא ומתן. כשהיה אדם צועק מולי, הייתי נכנס בו בחזרה בכל הכוח. היום, אני יודע שמי שצועק נמצא במצוקה. אני מקשיב יותר היום. זה חלק מהשינוי הקבלי. אם פעם לא הייתי מפטר אדם, כי הייתי מאוד רגשני ולא היה לי נעים, היום אני מבין את ההשלכות המקצועיות של זה".

ז. הוא נוסע לעבודה על אופנוע כבד, לפעמים מגוון בטויוטה היבריד. "אומרים שאם אתה נפגע מאופנוע, הפגיעה היא תמיד קשה, גם ב-15 קמ"ש, אלא שמה שהורג הוא לא המהירות – ושימי לב לקשר הקבלי – אלא חוסר המודעות. ברכב יש לך תחושה כוזבת של מיגון. אתה מרשה לעצמך לסמס, לחטט בתיק איפור, לשחק במוסיקה. אם אתה במודעות מלאה, שזו הרמה הגבוהה של כל התורות הרוחניות, אין מצב שאתה לא רואה את האחר. ברמת רוחניות גבוהה, הפירוד נעלם, אנחנו אחד, ואני חש בזה".

אז מה היה לנו כאן? ציטוט א' מדבר על מודעות להווה – טכניקה בודהיסטית בסיסית. ב-ב' אנחנו מצווים להרפות, שוב על ידי מודעות, מכל הצמדות או תשוקה – אלף-בית של בודהיזם. ג' מתאר התבוננות וסריקה של הגוף – ממש קורס ויפאסנה של גואנקה. ב-ד' אנחנו שומעים על האגו, שלא טוב שהוא גדול – אין צורך להכביר מילים. ב-ה' מסופר לנו על מדיטציה. אלא אם רייפמן מתבונן בצרופי אותיות, זה נשמע לי די בודהיסטי. ו' מספר לנו שהוא השתנה לטובה כאדם והפך ליותר רגיש. מעולם לא קראתי בטקסט קבלי שזאת מטרת הקבלה. לעומת זאת, בבודהיזם…  ב-ז' שוב מודגשת המודעות, " שזו הרמה הגבוהה של כל התורות הרוחניות". יפה, אבל בל נשכח מי אמר את זה קודם. ואולי כדאי גם לתת קרדיט: אני מוכן להתערב שרייפמן עשה לפחות קורס ויפאסנה אחד, ושל גואנקה.

אגב, כמובן שהטרמינולוגיה קבלית: "סטרא אחרא" וכו' – בכל זאת, צריך לחבר את הקהל למקורות, אבל המהות היא תורתו של הבודהה. למעשה הייתי שמח (באמת) אם מישהו יכול להראות לי טקסט קבלי אחד שמתאר את הדברים הללו. אולי יש טקסטים חסידיים שמתקרבים לזה, זה כן. בכל אופן, מדובר כנראה במגמה כללית בעולם קבלת-הפופ, שכן כבר לפני שנה כתבתי על הנטייה לבודהיזציה בקבלה – וכתבתי שאני ממש בעד. כי בסופו של דבר מה זה חשוב: תקראו לזה קבלה, ווּדוּ, וויקה, טקסים רוזנקרוצים, פולחן בעל פעור – העיקר שתעשו את זה. התורה של הבודהה עובדת, וטוב שמעיינותיו נפוצים החוצה. אם רייפמן מלמד אנשים, ובהצלחה, מודעות להווה, אני מאחל לו את כל הטוב שבעולם.

2. היא אומרת שפשוט למדה להתשמש באינטואיציה, אבל מעריציה משוכנעים שהיא psychic. כך או כך, חברות גדולות בארה"ב מוכנות לשלם לה 10,000$ לחודש עבור יעוץ בכיווני השקעה ולימוד הצוות שלהם כיצד לפתח את האינטואיציה שלו. היא גם מוכנה לייעץ באופן פרטי (למשל לג'ניפר אניסטון ולדמי מור – אם כי חשבתי שהאחרונה בקטע הקבלי – או שגם זה נחשב קבלה?). לורה דיי היא כדור הבדולח של המאה העשרים ואחת. כתבה של ניוזוויק.

3. קת'רין וויקר, עיתונאים לשעבר מה"דאלס מורנינג ניוז", מדברת בפודקאסט הזה על הגודל הקטן הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב של הקהילה האוונגליסטית בארה"ב, ועל הפיצולים הרבים שבתוכה. היא כתבה על זה ספר: The Fall of the Evangelical Nation (ותודה לאחי, אורן).

4. הרבה לפני אליאור חן: זוכרים את הרב מרדכי גפני, עד לפני שלוש שנים כוכב עולה בשמי ההתעוררות הרוחנית היהודית הניו-אייג'ית בארץ? אז ודאי זכור לכם שהוא ברח לארה"ב אחרי שנודע לו שקבוצת תלמידות לו הגישו נגדו תלונה במשטרה על ניצול מיני (הנה כל הסיפור באנרג'י). טוב, אז עכשיו יש לו אתר חדש, בו הוא טוען שעבר תהליך של "ריפוי", ושבכל מקרה כל יחסי המין היו בהסכמה מלאה וללא שקרים מצידו. אני לא ממש מאמין לו, ואני מבסס את חוסר האמונה שלי על היכרות עם אנשים שהיו שם.

5. ראיון קצר עם רוברט ת'וּרמן, חוקר בודהיזם ואבא של אוּמה.

6. אם אני יותר ויותר מסכים בזמן האחרון עם יוסי גורביץ בהתקפותיו על הדת, זה יכול להיות א) בגלל שאני נעשה יותר ויותר דפוק ב) האורתודוקסיה היהודית נעשית יותר ויותר דפוקה ג) גורביץ נעשה יותר ויותר שפוי. נראה לי שכל התשובות נכונות. הנה פוסט טוב שלו אחרי הבזיון המיזוגני של טקס גשר המיתרים בירושלים.

7. מאמר של נחי אלון שפורסם ב"ארץ אחרת" עלה בוואי-נט, על הנכונות שלנו להיכנע לדמויות סמכותיות, יענו מני גורו. בתחילה הוא מביא ציטוטים מספר שנכתב על ידי תלמיד לשעבר של אנדרו כהן, שמתאר את הדינמיקה הפנימית בקבוצה שלו באותה תקופה.

8. הרצאת וידאו של האנתרופולוג ווייד דיויס על אמונות ודתות שונות מרחבי העולם. קצת תזזיתית ומתלהבת מדי, אבל מעניינת.

9. אתמול פורסם ב"ניו-יורק טיימס" על לוח אבן עתיק שמתברר שנושא עליו כתובת מהמאה הראשונה לפני הספירה, שיכולה לזעזע את עולם המחקר על הנצרות (ואולי גם כמה נוצרים). על הלוח מתוארת שיחה בין המלאך גבריאל למשיח, בה מורה המלאך לאדם שהוא ימות, ויקום לתחייה אחרי שלושה ימים. כלומר: הרעיון הזה כנראה היה רעיון יהודי עוד לפני שהנוצרים הראשונים (שממילא היו יהודים כמובן) אימצו אותו. כלומר זו לא תיאולוגיה נוצרית מקורית, ומסתבר שגם בקרב היהודים היו שחשבו שמשיח אינו רק מלך פוליטי מבית דוד.

המאמר מצטט את דניאל בויארין, חוקר תלמוד מבריק מארה"ב, שמחזק את טענתו שכדי להבין את הנצרות צריך להבין את היהדות, וגם את ישראל קנוהל, מחוקרי המקרא הגדולים בעולם, שהגילוי מתאים למה שטען בספר משנת 2000, והוא שהיה רעיון של משיח שסובל ומת וקם לתחיה ביהדות לפני חייו של ישו. קנוהל טוען שהמשיח שמוזכר בלוח הוא כנראה אחד שמעון, שעל פי יוספון נרצח על ידי מפקד צבא רומי. מה שאותי מאוד מעניין הוא מה שקנוהל אומר בסוף, והוא שאם כל זה נכון, אין בעיה להניח שישו הלך בצורה מודעת, ורצונית, אל עינוייו ומותו (וכך תמיד הרגשתי) – שכן הוא הכיר את סיפור המשיח שמת, וחשב שכך הוא יגשים את הגורל שחייב להיות מנת חלקו.

10. "ל.ס.ד. היה אחד משני או שלושת הדברים הכי חשובים שעשיתי בחיי", אומר סטיב ג'ובס, בסוף מאמר לזכרו של אלברט הופמן. המאמר הופיע כבר לפני חודשיים, אבל הוא מעניין, בעיקר בהדגשו את הפוטנציאל הרוחני שראה הופמן בסם שפיתח: הוא חשב שניתן בעזרתו לשוב ולתפוס את "הזוהר והיופי שבטבע, שמדבר הישר אל הלב". הכותב, אדוארד רותסטין, שהסם לא זר לו, מבחין יפה שבכל זאת יש הבדל בין חוויה שכזו לבין ראיית התלות ההדדית שבין כל הדברים שהמדיטציה הבודהיסטית אמורה להביא אותנו אליה.

11. John F. Haught, חוקר ותיאולוג נוצרי, כותב בצורה נאה על האתאיסטים החדשים (דוקינס, דנט, הריס, היצ'ינס). לבד מכמה טיעונים חלשים (כולל זה הידוע שגם רציונליות היא אמונה, ושיש צורך באמונה כדי לקבל את המתודה המדעית. קשקוש.) הוא מצליח לעניין כאשר משווה אותם ל"אתאיסטים קלאסיים" כמו ניטשה, קאמי וסארטר. בניגוד אל החדשים, שחושבים שאם רק נפסיק להאמין באלוהים הכל יהיה פשוט סבביבבי, הדגישו ה"קלאסיים" שללא אלוהים כעוגן מוסרי וקיומי חיי אנוש יהפכו לקשים מנשוא. "אתאיזם", הוא מצטט את סארטר, "הינו עניין אכזרי וארוך-טווח". שלושתם חשבו שמרבית בני האדם יהיו חלשים מדי כדי לקבל את מות האלוהים כעובדה. הנה ציטוט מפיו:

לבד מחוסר הסובלנות שלו לחוסר-סובלנות והמנה הנכבדת של דרוויניזם שעליה מבוססים רוב הכרזותיו, האתאיזם ה'רך' [כלומר החדש – ת.פ.] כמעט שאינו נבדל מהומניזם חילוני ישן שהאתאיסטים ה'קשים' ביקרו משום חלביותו. האתאיסטים ה'רכים' מניחים שניתן, בעזרת הדרוויניזם, להרפות מאלוהים כמו מסנטה-קלאוס, בלי שנצטרך להיות עדים להתמוטטות החברה המערבית כולה – ובכלל זה כל השקפותינו על מה הוא רציונלי ומה הוא מוסרי.

12. ובהמשך למתקפה מהצד הנוצרי, הספר של האפיפיור על (כלומר נגד) תורת האבולוציה יצא באנגלית. בספר בנדיקטוס XIV טוען שהמדע צר מדי כדי להסביר את העולם, והוא מנסה לבסס את טיעונו בצורה פילוסופית ותיאולוגית, ולא על בסיס אמונה פשוטה או מציאת חורים בתיאוריה הדרוויניסטית.

לפני מספר ימים פורסם שהכנסייה האנגליקנית (כלומר זו שראשה הוא רוואן וויליאמס, הארכיבישוף של קנטנברי, אנגליה, ומונה 77 מיליון איש) עוברת מעין-פיצול: מאות כמרים החליטו להקים תת-כנסייה שתשמור על ערכים שמרניים ותנתק קשר עם החלק היותר ליברלי. למעשה תהיה להם מועצת ארכיבישופים משלהם, גם עקרונות תיאולוגים משלהם, כל זאת משום שהם רואים חובה להילחם ב"בשורה שקרית שמערערת את סמכות האל", שכן הם קובעים בפירוש ש"הידרדרות רוחנית המתרחשת ברוב המדינות המפותחות כלכלית בעולם".

על מה עלתה צעקתם של האנגליקנים השמרנים השמיימה? על כך שהכנסייה האפיסקופלית, שהיא החלק האמריקאי של הכנסייה האנגליקנית, מינתה לכמורה ב-2003 את ג'ין רובינסון, הומוסקסואל מוצהר. רוואן וויליאמס, למרות שהוא כנראה לא מת על זה, לא עשה סימנים שזה סוף העולם, וכעת באה תגובת השמרנים. אה כן: הם גם מעוצבנים מזה שהאפיסקופלים האמריקאים חושבים שישו הוא דרך אלוהים. כלומר שהם לא מתעקשים שהוא "הדרך היחידה, האמת והחיים". רוב השמרנים, חשוב לדעת, באים מאוגנדה, ניגריה, קניה, רואנדה, טנזניה וארגנטינה.

מה שניכר כאן הוא קרע ברור בין אנשי דת שחיים במדינות מפותחות, לבין אלה שחיים במדינות מתפתחות. האחרונים נוטים לשמרנות ופונדמנטליזם. הראשונים לחדשנות, פלורליזם, ליברליזם – כן כן, ממש לשמאלנות, רחמנא ליצלן. ומה שיפה הוא שהקרע הזה מתאים בול לתוצאות סקר הדתות העצום שתוצאותיו פורסמו לפני כשבועיים בארה"ב. כי מה שמראה הסקר הזה, שהקיף 35,000 (!!!) איש, הוא שהאמריקאים, עד כמה שהם מאמינים (והם ברוך השם מאמינים), הם מאוד פלורליסטים באמונתם. שימו לב לטבלה הבאה:

מבין כל הנשאלים, 70% חושבים ש"דתות רבות יכולות להוביל לחיי נצח", ו- 68% מאמינים ש"יש יותר מדרך אחת אמיתית לפרש את תורתה של הדת שלי"! כלומר מדובר באנשים מאמינים, שמוכנים להכיר בכך שגם אם אמונתם היא אמת, יש עוד אמונות שגם הן אמת, ולא רק דרך הדת שלהם מגיעים לגן-עדן (מה שזה לא אומר)! והם גם מכירים בכך שיש יותר מדרך אחת אמיתית לפרש את כתבי הקודש שלהם! וצריך להבין שעבור נוצרים מדובר בלא פחות מאשר ניתוץ וריצוץ של אחת הדוגמות הבסיסיות ביותר: שרק דרך ישו מגיעים לאלוהים.

מעניין גם לראות מי מוביל במדד הפלורליזם: בשאלה על דתות רבות המובילות אל הנצח נמצאים במקום הראשון ההינדים, יברך אותם שיווה וישמרם; במקום השני הבודהיסטים, מי ייתן וישוחררו מכל סבל במהרה; בשלישי הפרוטסטנטים "הרגילים" (כלומר לא האוונגליסטים וכו'), ובמקום הרביעי היהודים האמריקאים. בשאלה על פירוש כתבי הקודש מובילים הבודהיסטים, שברור להם שהפרשנות היא תמיד בעיני המתבונן, ובמקום השני, לפני ההינדים והפרוטסטנטים, היהודים! מסורת של פרשנות ופולמוס או לא? אפשר להיות גאים.

ומי בתחתית הטבלה? הקנאים ביותר, הפונדמנטליסטים החשוכים ביותר, אלא שחושבים שרק אצלם האמת ושיש רק דרך אמיתית אחת לפרש את כתבי הקודש הם הפלג הנוצרי-אפוקליפטי "עדי י-ה-ו-ה", וקצת אחריהם המורמונים. כלומר הפלגים הקקיוניים, ההזויים, הסגורים ובעלי האמונות המופרכות (שלא לומר מטופשות) ביותר. רק אצלם (ובטח גם אצל הסיינטולוגים, כתות קבלת-הפופ וכו') רוב הנשאלים חושבים שהדתות שלהם בלבד, ופרשנות אחת בלבד, מובילות אל האמת. לתשומת לבם של היהודים מבינינו שחושבים, כמוהם, שכל האמת אצלם.

במאמר שפורסם בגליון האחרון של "תכלת", כותב פיטר ברגר, סוציולוג מפורסם, שהמודרנה, בניגוד לציפיות, לא הובילה לחילון. היא הובילה לריבוי. כלומר לכך שדתות חייבות להתמודד עם דתות אחרות שנמצאות ממש לידן, ולא רק מעבר לגבול אצל "עובדי האלילים" או "הברברים". לא: השכנים שלי הם מוסלמים, או יהודים, או הינדים, או חילונים, ואני יודע מהיכרות איתם שהם דווקא אנשים נחמדים מאוד. אני לא יכול לעשות להם דמוניזציה, ואני לא יכול להאמין שהם מקוללים לנצח ושלבטח יירשו גיהנום. אני חייב להאמין (אם אני מאמין באל טוב ורחום), שיהיה להם טוב אחרי מותם, בדיוק כמו לי. כך שאם אני מודע לעצמי בצורה מינימלית מה שיוצא מזה הוא פלורליזם, ומותו של השובניזם הדתי.

ולחדשות בהרחבה:

10% מהיהודים חושבים שהתנ"ך הוא דבר האל, נכון מילולית כולו (היינו, כולל הנחש המדבר בגן-עדן, מגדל בבל, אשת לוט ההופכת לנציב מלח ושמש בגבעון דום). 27% מאמינים שהתנ"ך הוא דבר האל, אבל שהאל הטוב לא התכוון שנבין כל פסוק בצורה מילולית. 53% חושבים שהתנ"ך בכלל נכתב על ידי בני אדם. והנה נקודה חלשה בסקר: אני עצמי חושב שהתנ"ך נכתב על ידי בני אדם, אבל גם שהוא דבר האל. מה, מישהו צריך לכתוב את דבר האל, לא? כלומר השאלות כאן מפספסות דקויות תיאולוגיות, וכנראה שאי אפשר להימנע מכך בסקר בגודל כזה (או בכל גודל).

אתאיסטים יראי שמיים

עוד תוצאות מעניינות – שימו לב לאמונה הכללית באלוהים:

92% (!) מהאמריקאים מאמינים באלוהים. 60% באל פרסונלי (שבורא, מצווה, כועס וגואל), 25% ב"כוח", יענו "אנרגיה" מיטיבה כלשהי. בראש המאמינים צועדים המורמונים, עם מאת אחוזי אמונה (!), צמודים אליהם האוונגליסטים עם 99%, ושתי קבוצות אלה גם מאמינות הכי הרבה באותו אל פרסונלי. זה לא מפתיע: זאת לרוב (מדגיש: לרוב) אמונה בסיסית יותר הנשענת יותר על דוֹגמה שמקבלים ופחות על תחושה שחווים. דוֹגמה יכולה להיות משותפת יותר בקלות מאשר חוויה.

ישנם עוד כמה דברים מעניינים בטבלה הזו: זה שהבודהיסטים וההינדים מאמינים ב"כוח" מופשט יותר מבאל פרסונלי זה לא מפתיע, אבל היהודים האמריקאים, ש- 83% מהם מאמינים באלוהים, מאמינים הרבה יותר, כפליים, באותו "כוח" מאשר באל שמופיע להם במקרא, באותו "אבינו מלכנו" שאליו הם אמורים להתפלל כל יום! זהו ממצא מאוד מעניין לדעתי, שיכול לשקף, מחד, מגמות של חילון ו/או רציונליזם, ומאידך דווקא מגמות של ספיריטואליזציה, יענו רוחְניות, בקרב היהודים בארה"ב.

ושימו לב לאתאיסטים: 21 אחוזים מהם מאמינים באלוהים! הלו? טוב, אז ברור ש-21 אחוזים מהם גם לא מבינים את משמעות המילה "אתאיזם", אבל כנראה שזה מצביע על כך, כפי שכתב יפה סטיבן וולדמן עורך האתר Beliefnet, ש"אתאיזם הפך להיות הצהרה תרבותית יותר מאשר עמדה תיאולוגית". חלק מה'אתאיסטים' בעצם אומרים: אנחנו לא רוצים להיות חלק מהדתות הממוסדות – אבל זה לא אומר שאנחנו לא מאמינים באלוהים.

וכמה פריטי טרוויה

63% מהנשים אומרות שהדת חשובה להן מאוד. רק 49% מהגברים אומרים כך. זה הבדל לא קטן, וזאת תופעה ידועה עוד משחר ההיסטוריה: נשים תמיד יותר בעניין. כמעט בכל זמן, כמעט בכל דת.

74% מהאמריקאים מאמינים בקיומו של גן-עדן. רק 59% מאמינים בקיומו של גיהנום. רחמנים בני רחמנים (או שמע הבינו שאל טוב לא מסתדר עם מימד של רוע מוחלט.)

ולעניין בו פתחנו: 50% מהאמריקאים חושבים שיש לקבל הומוסקסואליות בחברה. 40% חושבים שלא. זה הממוצע. הבודהיסטים הכי סובלניים כלפי הקהילה (82%), ומי מיד אחריהם? היהודים, עם 79% שחושבים שיש לקבל הומוסקסואליות בחברה. מי הכי פחות סובלני? המוסלמים, המורמונים, עדי י-ה-ו-ה והאוונגליסטים. מעל 60% מהם חושבים שאסור לקבל הומוסקסואליות בחברה. איזו חברייה עליזה (לתשומת לב כל מני יהודים שגם חושבים כך). על כך (ועוד) כאן.

לסיום, הנה טבלת החלוקה הדתית בארה"ב:

רק 1.7 אחוז יהודים. כמו המורמונים. וכמה רעש הם עושים.

ומתוך כלל היהודים:

כ- 40% רפורמים, קצת פחות מ- 30% קונסרבטיבים, וכ- 16% אורתודוקסים (הערכתי נכון?). עוד כל מני חיתוכים של יהודים ועמדותיהם בדף הזה (הבעיה היא שזה נפתח בלי אפשרות לגלול למטה, אז צריך להעתיק את הכתובת, ולפתוח את זה בדפדפן כאילו זה אתר). והנה סיכום קצר של התוצאות באתר הסקר. וזהו – בסך הכל לדעתי ממצאים די מעודדים, גוד בלס אמריקה.

[מסתבר שמתארגן קורס "ויפאסנה יהודית"! על פי רשימת מארגנים נראה שהוא נוטה קצת יותר לצד היהודי מאשר לזה הבודהיסטי, אבל אין ספק שהיוזמה ברוכה, ובמקום. בעניין הלייטמנים, העניינים מעט מסתבכים, פרטים בקרוב (בינתיים נאמר שעורכי הדין שלהם מדברים עם עו"ד שלי), אבל מאמרים, אולי, רק עוד כשבועיים.]

לכמה ימים של מנוחה בסיני לקחתי את שירה של עגנון ואת Elmer Gantry של סינקליר לואיס. את שירה הנחתי בצד אחרי כמאה וחמישים עמודים (מסתבר שאפשר לכתוב יפה אבל משעמם), אך מספרו של לואיס התמוגגתי הלוך ומגוג. לואיס, הסופר האמריקאי הנקרא ביותר בשנות העשרים של המאה שעברה, שזכה בפוליצר על ספרו Arrowsmith ושהיה לסופר האמריקאי הראשון שהפך לחתן פרס נובל לספרות, כתב כאן יצירה מקיפה ("דוקומנטרית", קרא לה H. G. Wells*) על התמונה הדתית בארה"ב של ראשית המאה העשרים.

דרך הגיבור, ששמו כשם הספר, טיפוס מגעיל וחסר-מודעות-עצמית שעושה את דרכו במעלה ההיררכיה של הכנסיות הפרוטסטנטיות, הוא מציג בצבעים חיים, בהומור אירוני, בכשרון ועושר לשוני בלתי רגיל ואחרי מלאכת מחקר מרשימה את כל הצביעות של הממסד הכנסייתי הפרוטסטנטי-פוריטני-פונדמנטליסטי-אוונגליסטי. (הצביעות משותפת כמובן לכל ממסד דתי, מעצם כך שתכופות הוא אינו עומד בסטנדרטים שהוא מציב, אבל בנצרות, כך נדמה לי, הצביעות מודגשת במיוחד, מהסיבה הפשוטה ששם נוהגים לדרוש מכולם להתנהג כמו ישו, אף על פי שמודים מראש, כמו שאמר אלן וואטס, שישו עצמו זכה ליתרון מסויים על פנינו מתוקף היותו אלוהים).

הרשו לי לתרגם ולצטט את הכריכה האחורית של הספר, שכן היא מסכמת את העניין היטב:

אלמר גנטרי, שזכה להכרה בינלאומית כציון-דרך בספרות האמריקאית, חולל שערוריה בקרב קוראים כשראה אור לראשונה [1927], ובעקבותיו 'הוזמן' סינקליר לואיס לתא כלא בניו-האמפשייר וללינץ' בכיכובו בוירג'יניה. הדיוקן שהוא מצייר, של אוונגליסט זהוב-לשון שעולה לגדולה בתוך הכנסייה – 'מציל-נשמות' שחי חיים של דו-פרצופיות, חושניות ואגוצנטריות גסה – הוא גם תמונה של תקופה בה שלטה וולגריות גרוטסקית, שאלמלא לואיס לא היתה משאירה כל זכר. אלמר גנטרי זכה להיות מכוּנה העיון האדיר, החיוני והחודר ביותר על הצביעות האנושית מאז עבודותיו של וולטיר.

בקיצור, כמו שעשה חיים גראדה לסצנה היהודית (ה"מוסרניקית") של מזרח אירופה בין המלחמות בספרו (המומלץ מאוד) צמח אטלס, עשה כאן לואיס, ותפס עבורנו נתח הוויה, אם כי כנראה מעט מוקצן לשלילה, של מקום ותקופה.

—

אבל לבד מזה שהספר מומלץ, כחוקר דת באופן כללי וניו-אייג' באופן פרטי שמחתי מאוד למצוא בו עדויות לסצנה הרוחְנית בארה"ב דאז. כתבתי כבר איפשהו שעד שנות העשרים של המאה שעברה כבר נאספו רוב המרכיבים של הניו-אייג' כפי שאנחנו מכירים אותו היום, למרות שהוא פרץ לתרבות ההמונים רק עם "תרבות הנגד" של "ילדי הפרחים" בשנות השישים. כמובן שלא אני גיליתי את זה, אבל הספר של לואיס מספק ראיות חד משמעיות לעניין.

ראשית, כידוע, וכפי שכתבתי לא מזמן, הניו-אייג' קשור מאוד למה שנקרא "הפניה הסובייקטיבית", כלומר הנטייה הגוברת והולכת של בני המערב לפתח לעצמם עולם פנימי, סובייקטיבי, ולהחשיב אותו יותר מזה החיצוני, האובייקטיבי, שעד לפני כמה מאות היווה את הבסיס המובן מאליו לכל חייהם. והנה, על פי לואיס, כאשר אלמר גנטרי מחפש תעסוקה אחרי שהועף מאצל הכנסייה הבפטיסטית משום ששיקר והתהולל, הוא מוצא מופע אוונגליסטי נודד. דמות הדרשנית בו, שארון פלקונר, מבוססת על אחת מחלוצות האוונגליזם, Aimee Semple MacPherson שהיתה דמות ססגונית וחשובה (ומפוקפקת) בעולם הנוצרי באמריקה. כאשר שארון, בת דמותה, נושאת דרשה היא קוראת:

הו, אנשי היקרים, אנשי היקרים, אני לא הולכת לשאת דרשה הערב – אנחנו כל כך עייפים מדרשות מעיקות שרוצות שנהיה נחמדים וטובים! אני לא הולכת לומר לכם שאתם חוטאים, כי מי מאיתנו אינו חוטא?אני לא הולכת לפרש את כתבי הקודש – אנחנו כולנו משועממים מזקנים עייפים שמסבירים לנו את התנ"ך! לא! הערב אנחנו נמצא את הכתבים הזהובים שכתובים לנו בלבותינו, אנחנו הולכים לשיר יחד, לצחוק יחד, לשמוח יחד […] שבנו עצמנו אכן נמצאת חיה הרוח הנוכחת של ישו המשיח הנצחי והגואל!

שימו לב איך כבר כאן, כבר אז (יצא לאור כאמור ב- 1927) הדגש אצל האוונגליסטים מוסט מסמכות חיצונית (הספר, הפרשנות המוסכמת, האל שבשמיים) אל עצמנו (הרגש שלנו, הרוח שבנו). יפה.

שנית, תחנה נוספת במסעו של גנטרי לתהילה דתית היתה מעורבות בכל עסקי ה- New-Thought שפרחו בארה"ב בתקופה ההיא. המדובר בגרסה המקורית של "הסוד", ובתנועה לא קטנה של אנשים שהיו בטוחים שמחשבותיהם בוראות מציאות. גנטרי חובר לאיזו מכשפה זקנה שעושה מהעניין קרדום לחפור בו. הנה תחילתו של פרק 16 של הספר (בתרגום חופשי):

אף שלעין הממוצעת והבלתי-חקרנית מרת אוונס רידל היתה אך ורק נפח ממין נקבה, מרת רידל וחסידיה ידעו, בצורה פשוטה וחייכנית, שהיא למעשה מייסדת עידן שבו חולי, עוני וטיפשות יעברו מהעולם לנצח.

היא היתה בעלת "ניצחון: המפקדה לכוח-המחשבה" בניו-יורק, ואפילו בלוס-אנג'לס לא היה מרכז חשוב יותר של פילוסופיה לעוסה-מראש ומוסרניות מתיפיפת. היא ערכה כתב-עת שהיה מלא ברעיונות זוהרים כגון "כל העולם הוא רק שביל שעליו אנחנו איננו אלא חברים למסע". היא ערכה טקסים בכל יום א' בבוקר ובערב באולם אוטרפין ברחוב שמונים-ושבע, ובינות לרגעים של מחשבה שקטה היא נאבקה עם הבלתי-ניתן-להסבר. היא לימדה, או הגתה, שיעורים בריכוז, שפע, אהבה, מטאפיזיקה, מיסטיקה מזרחית, והמימד הרביעי.

היא הדריכה קבוצות עלית קטנות איך לשמור על בן הזוג, איך להבין פילוסופיה סנסקריטית בלי להבין פילוסופיה או סנסקריט, ואיך להרזות בלי לוותר על דברי מאפה. היא ריפאה את כל המחלות שהיו במילון הרפואי, ועוד כמה שלא היו בו; ובפגישות של יעוץ אישי, תמורת עשרה דולר לחצי שעה, היא הסבירה לנשים זקנות ותפלות כיצד לעורר תשוקה בכוכב כדורגל.

היה לה צוות, שכלל סוואמי הודי אמיתי – בכל אופן, הוא היה הודי אמיתי – אבל היא חיפשה עוזר ראשי.

מדהים לא? כל הקקופוניה המוכרת של הניו-אייג', וכל זה כבר ב- 1927. מסתבר שלא הרבה מדי השתנה.

* פריט מידע זה, ומעט על לואיס עצמו, למדתי מההקדמה של ג'ייסון סטיבנס, שמלווה את הרומן במהדורה החדשה של Signet Classics.

[יוני שדמי כתב אתמול המלצה מאוד יפה לבלוג הזה ב"כלכליסט", ויש אפילו איור שלי, מאת ליאב צברי:

האמת? לא בלתי דומה.]

כתות אובדניות, מה שנקרא בלע"ז Doomsday Cults (יש אפילו ערך בויקיפדיה), הן תופעה נוצרית בעיקרה. מדובר בארגונים סגורים מבחינה חברתית בעלי השקפת עולם אפוקליפטית (הם או מזהירים מפני הקץ או מעוניינים להחישו), שבדרך כלל מסיימים את חייהם הארציים בהתאבדות קולקטיבית, עם או בלי הניסיון להרוג גם כמה שיותר אחרים.

זו גם תופעה מאוד אמריקאית. כמה סיבות לכך: ראשית, כאמור, האפוקליפסה היא תחביב נוצרי. סוף העולם כמלחמת הטוב ברע, גוג ומגוג, בני האור מול בני החושך – הוא רעיון שאמנם צמח ביהדות (ספר דניאל, כתות מדבר יהודה), אבל נוכס חיש מהר על ידי הנוצרים, ובידיהם פותח ונופח למימדים מפלצתיים. הזרם המרכזי של היהדות התעניין במאות הראשונות לספירה בגאולה פוליטית-חברתית בעיקר (מלך בן דוד, בניין המקדש), וחזונות על סוף העולם as we know it לא ממש העסיקו את חכמינו ז"ל. את חכמיהם כן. בארה"ב נקבצו ובאו להן כידוע מגוון עשיר של זרמים פרוטסטנטים, וביניהם גם מלניאריסטים למיניהם, כלומר מחשבי קיצין, ומכאן הכתות דנן.

אבל נדמה לי שיש כאן עוד משהו, והוא קשור לקפיטליזם. זה רק ניחוש, אבל נראה לי שיש משהו בצורה שבה הכלכלה החופשית מפרקת את הקהילתיות ומבזרת את החברה, שמעודד, כמו יזמות כלכלית, גם יזמות דתית, וכמו הניסיון לתת לעצמנו תשובה פיננסית בעצמנו לעצמנו, גם ניסיון לתת לעצמנו תשובה תיאולוגית בעצמנו לעצמנו. ארה"ב כמדינה קפיטליסטית מאוד היא קרקע פוריה לצמיחתם של גידולים כאלה. וכמובן שיש עוד מגוון גורמים ותנאים נסיבתיים וכו'.

הכת האובדנית המפורסמת ביותר שאינה אמריקאית היא אותה קבוצה יפאנית (מדינה שהקפיטליזם בה מחורפן לגמרי כידוע) שהחדירה גז רעיל לרכבת התחתית שם ב- 1995. שמה היה תחילה (1984) Aum Shinrikyo, אבל יותר מאוחר (1995) שונה ל"אלף" – היינו האות הראשונה של האלפבית העברי. לבד מבודהיזם והינדואיזם, הקבוצה הושפעה גם מנצרות, וניבאה את סוף העולם ממלחמת עולם שלישית ושואה גרעינית. אחרי ההתקפה שלהם (שהרגה 12 איש אבל שיכולה היתה להרוג הרבה הרבה יותר), שלא ברור מה היו מניעיה, הם או נעצרו או התפזרו, אבל כיום ממשיכיהם עדיין קיימים (מתוקף חוק חופש הדת ביפן) ומאמינים בשילוב, הפלא ופלא, של דת ומדע. לפני כחצי שנה גם שמענו על כת אובדנית רוסית – זה היה רק עניין של זמן אחרי נפילת הקומוניזם.

אבל אין כמו הכתות האמריקאיות, באמת. היה לנו את "מקדש העם" של הכומר הפנטקוסטלי ג'ים ג'ונס, אשר בחלקת האלוהים הקטנה שלו בגוניה, ב- 1978, הוא הביא את קבוצתו למה שכנראה היה ההתאבדות הקולקטיבית הגדולה בהיסטוריה (909 איש – ראו על כך רשימה מיוחדת שלי); היה לנו את הטבח בחוות וואקו, טקסס, שם, ב- 1993, נורו ונשרפו למוות 82 מחסידיו של דיויד קורש (כולל הוא עצמו), שייחס לעצמו תפקיד משיחי; והיה לנו את קבוצת "שער גן עדן", שהאמינה שכדי שחייזרים יוכלו להציל אותם מחורבן העולם עליהם להתאבד, וכך אכן עשו, כל ה-39, ב- 26 למרץ 1997 (עליהם כתבתי כאן); והיו עוד כל מני כתות קטנות שלא מימשו את פוטנציאל האובדניוּת שלהן.

המשותף לכל הכתות הללו הוא הציפייה העצבנית לסוף העולם. ומשום מה (ואולי לא כל כך קשה להבין למה) אותם חישובי קיצין רק מקרבים את הקץ הקולקטיבי של הקבוצה (למרבה הצער של רשויות החוק, שכל מה שנשאר להן בדרך כלל היא המלאכה המלבבת של פינוי הגופות). העניין הוא שבקבוצות קטנות, שבדרך כלל מונהגות על ידי מנהיג יחידי, אין את האיזונים והבלמים שקיימים בדתות ממוסדות, שמרסנים את היצר המשיחי-ניהיליסטי. כי דת ממוסדת בסופו של דבר היא תמיד ארגון אחראי (במובן שעניינה הוא קיום החברה והעולם). כת סגורה יכולה להשיל מעל עצמה אחריות, להפריח נבואות חורבן, ואף להסיק שמפני שזמנו הגיע, עדיף להקדים התאבדות המונית למכה.

—

ואחרי כל ההקדמה הזאת ניגש לשאלתנו: האם סוף כל סוף מוסדה תחת אפינו גם אצלנו בארץ הקודש כת אובדנית לתפארת העם והאומה? תשובתי היא שייתכן מאוד שכן, ואני מתכוון כמובן לתנועת "בני-ברוך", שאודותיה כבר כתבתי פה ושם. אלא שככל שהעמקתי חקור גיליתי את מימדי הזוועה התיאולוגית שבה מדובר, שכן לייטמן ותלמידיו, מסתבר, מנבאים חורבן גדול ומלחמה נוראה. שימו לב לקטעים הבאים מתוך ראיון עם לייטמן שפורסם ב"וסטי" (כלומר ברוסית במקור – את הדברים הללו הם לא מפרסמים לקהל דובר העברית) ב-4.11.2000:

כיום כבר לא נותר לנו זמן. המדינה על סף השמדה. בעידן הנאור של המאה העשרים ואחת, מסרבים שוב [כלומר פעם נוספת, אחרי מאורעות השואה. על פי לייטמן השואה התרחשה מפני שיהודים סרבו לעסוק בקבלה ולהפיץ את אורה –ת.פ.] יהודים, בכל העולם, לראות ולשמוע, גם כאשר אסון חדש עומד בפתח: "המזרח התיכון החדש". (עמ' 3)

אפילו עכשיו, לאחר השואה, לאחר מה שהבורא עשה לנו, ולאחר שהוא החזיר אותנו לאדמתנו, במקום בו נותנים לנו הזדמנות אחרונה לבנות את בית-המקדש השלישי, אנחנו מנסים לסטות מהמשימות שלנו […] היום, כבר לא תהיינה יותר "גלויות", אבל הלחץ ילך ויגבר, עד שנקבל על עצמנו את משימתנו (עמ' 4-5)

החולמים על השלום המזוייף, שיתקן את רצון העם לחיים בארצנו, בזה שהם חילקו נשק לאויבינו, הם נושאים באחריות לדם שנשפך בשבועות האחרונים. השלום האמיתי הוא תוצאה של תיקון רוחני. […] לצורך כך אנחנו זקוקים לא רק לעוצמה צבאית, אלא גם לתחיית הכוח הרוחני, שהושמד לחלוטין על ידי "תהליך השלום". האלטרנטיבה לזה היא הכחדה של ישראל ומוות נוראי. אנחנו צריכים להבהיר לכל העולם שאנחנו נשארים על האדמה הזאת ובונים כאן את בית המקדש השלישי עבור כל האנושות. […] אם לא נשתמש עכשיו באפשרות הזאת, עלול להיות מאוחר מדי. (עמ' 6)

לא פעם שמעתי בחו"ל טענות של גויים, שחשים בברור את משימתנו ושואלים: "למה אתם לא בונים את בית המקדש השלישי? למה אתם לא לומדים את החוקים העליונים, ולא מוסרים את ידיעותיכם לכל העולם?" אלו שאלות לגיטימיות שנשאלות על ידי האנשים הרבים שמבינים את משימתנו, ואת הקשר בינינו לבין כל אומות העולם. (עמ' 9)

בהחזירנו חלקים מארץ ישראל, אנו פועלים בצורה אנטי רוחנית, ומבצעים מעשה המנוגד לטבע העליון, אני מתכוון לפי טבע העולמות הרוחניים. (עמ' 13)

הכוחות המיוחדים של המקובלים היו מכוונים רק לתיקון העם שלנו. אומות העולם יכולים להתחיל להיכנס תחת השפעת כוחות אלו רק אחרינו. בכדי להציל היום את עם ישראל לא מספיקים כוחות המקובלים והסבל שלנו. יש הכרח לתמיכת כולם. […] אם לא ירצו לקבל את הידע הזה, המשמעות היא, שלא יוכלו לתמוך בנו המקובלים, וזה אומר שנפספס את האפשרות להציל את ישראל. (עמ' 19)

לא קשה להבחין, אני מקווה, ברטוריקה האפוקליפטית המובהקת: העם והמדינה בסכנת השמדה, רק אנחנו מסוגלים להצילם, אם לא יקשיבו לנו ויעשו מה שאנחנו אומרים הכל ילך קיבינימט. כת אפוקליפטית לעילא ולעילא. לצערי גם מדובר בעוד דוגמא עצובה ליהודים שלוקחים את התיאולוגיה היהודית לכיוון מיתי, קיצוני, אי-רציונלי ובמובן מסויים פונדמנטליסטי. או במילים אחרות, מחורפן.

אז האם אני צופה התאבדות קולקטיבית בקרוב? חד משמעית לא. ולמה? ראשית, ישנו הבדל גדול בין תנועתו של לייטמן לאלה המוזכרות מעלה. לייטמן הוא יהודי, והיהדות, בניגוד לנצרות (בעיקר הקיצונית), מקדשת את העולם הזה. העולם הזה, על החיים בו, חשובים בעיני היהודים. המטרה היא תקון עולם, לא הבריחה ממנו לעדן. לכן התאבדות, כמו גם תוקפנות אנארכית, היא חסרת כל מובן במסגרת ההגיון הפנימי של התיאולוגית היהודית. לכן אני מדגיש שוב: אני לא רואה כרגע שום סיכוי שקבוצתו של לייטמן תעשה משהו אלים לעצמם או לאחרים (לבד מאלימות סמבולית פנים-כיתתית שגרתית, דהיינו דיכוי, הפחדה וכו').

מה שכן, הייתי מתחיל לפחד כאשר יופיע (אם יופיע) לראשונה תאריך כלשהו, כלומר כאשר הקץ העתידי יתגבש לכדי מועד ספציפי, קבוע. כאן מתחילה הסכנה האמיתית. תאריך שכזה, אם יהיה (ואולי לייטמן חכם מדי בשביל לספק אותו) יגביר ציפיות וילהיב בצורה חסרת תקדים, וצפיות גדולות והתלהבות רבה הם נמרים שלא פשוט לרכב עליהם בבטחה. אבל עד שדבר כזה יקרה (אם יקרה) נראה לי שנחזה רק בהגברה מתמדת של המאמצים המיסיונריים, הן בצורה של מאמצי הפעילים לעשות נפשות ברחובות, והן על ידי לייטמן עצמו, שינסה להשתחל לכמה שיותר תכניות טלוויזיה ועיתונים.

[אחרי המאמר הקודם שלי על "בני ברוך", הם איימו לתבוע אותי לדין (וכמובן לא עשו זאת כי אין להם על מה, והשפלה פומבית בבית המשפט זה לא משהו שקבוצה שאמורה להנהיג את העם היהודי – ואת העולם כולו – ששה אליו). בנוגע למאמר השני שהובטח (שאיננו הרשימה הזאת, כלומר הסאגה צפוייה להימשך), התגלעו חילוקי דעות ביני לבין העורכת שלי במעריב (שאותה, אגב, אני אוהב אהבת נפש). בקצרה, היא לא מוכנה לפרסם אותו, ואני לא הצלחתי להבין ממנה למה. משום שאני לא מוכן לסבול צנזורה תחילה איימתי בהתפטרות, ולאחר מכן אכן התפטרתי, ולאחר מכן שוכנעתי לחזור בי, תוך שהגענו לפשרה מסויימת שאני לא יכול להכנס לפרטיה. כך או כך אתם, קוראי היקרים, תקבלו הכל, השבח לאינטרנט ולאלוהי הבלוגיאדה.]

משחק הקוביות הוא השעשוע המועדף על אדוני העולם, שיווה ופרווטי – לפחות על פי המיתולוגיה השייויסטית. שיווה, האל העליון, הוא הקיום עצמו, ופרווטי, זוגתו, מגלמת (על פי אסכולת הסאנקייה ההינדית) את כל השאר, כלומר את כל התופעות (כלומר את המרחב ואת הזמן ואת החומר ואת המחשבות וכו' כו' וכו'). כך מחולקת המציאות: שיווה אינסופי ופרווטי מוגבלת. שיווה נצחי ופרווטי ארעית. הוא המוחלט והיא היחסי. הוא קפוא והיא חמה. הוא סטגנציה והיא תנועה. הוא ההכרה והיא התופעות. הוא העין והיא קשת הצבעים. הוא האלוהות והיא העולם. (ושניהם, יאמרו המיסטיקנים מהאסכולת האדוויטה, אחד.)

כך או כך, בשביל לשחק צריכים שיווה ופרווטי לעשות את עצמם שניים – רק באופן זה הם יכולים להתענג ביריבות משועשעת. המשחק, למרות שלא ידוע לנו בדיוק מה כלליו, מבוסס לא רק על מזל, אלא גם על שכל, ואף על רמייה – כל האלמנטים של החיים שזורים בו, והוא בתורו משפיע על החיים כולם (על פי האופנישדות הוא הוא מהלך הזמן). מה שכן ברור הוא שאיינשטיין טעה: אלוהים כן משחק בקוביות.

שיווה תמיד מפסיד במשחק. ככה זה כשהתודעה מתערבבת לה עם התופעות – היא הולכת לאיבוד. למרות זאת, המשחק הוא הכרחי, בלתי נמנע – על כן השניים לא חדלים לשחק לעולם. יש כאן כמה פרדוקסים: האל הכל-יודע לא מצליח לדעת את מהלכו של המשחק. לא רק זה: כדי להנות האל הכל יודע צריך לוותר על ידיעה מסויימת, ולשחק. ולשחק כאילו הוא דמות מוגבלת שמתמודדת מול אתגר מסויים. כי זאת יש לדעת: משחק הוא העיסוק היחיד שיכול אלוהים לקחת ברצינות. משבירה של רצינות מופקת הנאה.

הקטע הבא הוא סיפור מיתולוגי שמתאר משחק בין השניים. אני מציע לקרוא בראשונה ללא שימוש בהערות, רק כדי לקבל את הטעם והריח של סגנון הסיפורת המיתית ההודית. אחר כך אפשר לבדוק מה היה לי לומר על ההתרחשויות.

על התבוסה

פעם אחת הלך נראדה(1) לראות את שיווה על הר קיילשה. תחילה פגש בשני שומרים מחוץ לטרקלין, אבל משהבין שאלו רק בובות הזיז אותם הצידה ונכנס. הוא הילל את שיווה ופרווטי, שנוכחת בכל העולמות, שנתנה לשיווה צורה והפכה אותו נגיש, שגורמת לאל ללא השתנות לעבור שינויים הרבה. הוא ראה את האלה הזאת מתגשמת כחצי מגופו של האל.(2)

שיווה ופרווטי כישות אחת, אנדרוגינית

שיווה שאל מה רוצה החכם, ונראדה אמר: "באתי לכאן בשביל משחק."
"איזה משחק עולה בדעתך?" שאלה פרווטי.
"למשחק הקוביות צורות רבות – ועבור שניכם הוא ודאי יהיה מענג יותר אפילו ממעשה האהבה."
עתה היא כעסה: "מניין לך על המשחק הזה, שגורם לחכמים רוע?" אבל נראדה הכחיש כל ידע באשר למשחק הקוביות. הוא היה, אחרי הכל, יוגי, עבדו של שיווה. פרווטי אמרה: "הבט כעת כיצד אשחק עם שיווה, מול עיניך, היום", והיא נטלה את הקוביות והחלה לשחק(3).

במהרה שיווה ופרווטי נשבו במשחק לחלוטין, להנאתו הרבה של החכם. פרווטי החלה לשחק בתכסיסים, והוא גם כן. תחילה הוא ניצח אותה, והיא, מרוגזת, נאלצה להיפרד משתי אבני-חן שבשערה. שיווה, שראה שככל שהיא מתעצבנת יותר היא נהיית יותר ויותר יפה, המשיך לשחק(4). היא שאלה אותו על מה הוא מוכן להמר, והוא השיב לה: "בשבילך, יקירתי, אהיה מוכן לסכן את חרמש הירח הזה, את השרשרת הזו ושני עגילים"(5). הם שבו לשחק (שניהם מיומנים ביותר במשחק הקוביה), והפעם פרווטי ניצחה ודרשה ששיווה ימסור לה את הדברים שהימר עליהם. שיווה רק חייך ואמר דבר נכון: "לא באמת נוצחתי על ידך, יקירה; התבונני בדברים מן הזווית הנכונה: אף יצור חי לא יכול לנצח אותי. אל לך לדבר ככה. שחקי בקוביות כמה שתחפצי – אני תמיד אנצח."(6)
פרווטי ענתה: "ניצחתי אותך. אין בזה שום דבר מפתיע." היא לקחה את ידו ואמרה שוב: "אין שום ספק, אתה הפסדת. אתה פשוט לא מבין את זה."
הוא עדיין סירב לשלם את שהיה חייב. "את מדברת מתוך אגואיזם. אנא שקלי את הדבר שנית." פרווטי צחקה: "זה אכן נכון: אף אחד לא יכול לנצח את האל הגדול – חוץ ממני. אני ניצחתי במשחק המושלם הזה."(7)

נראדה, ששמע את דבריהם, התפרץ: "את מדברת שטויות", הוא אמר לאלה, "הרי מדובר באדונו העליון של היקום ומהות קיומו הפנימית; בלתי-מנוצח, ללא-דמות, בעל צורה ומעבר לצורה. איך תוכלי לנצח אותו? את לא מכירה את שיווה, שכן את בסך הכל אשה."
פרווטי זעמה. "שתוק!" היא צרחה, "הטבע ההפכפך והבלתי יציב שלך גורם לך לדבר ככה. שיווה נולד מתוך החסד שלי. נולד והוצב בבטחה במקומו."(8)
נראדה שתק, אבל בהרנגין(9) דיבר: "כדאי שלא תדברי כל כך הרבה. האל שלנו לא נתון לשינויים, ואילו את כפופה למצב נקבי. הגעת לשיווה אחרי שנכנעת לחשק. את לא זוכרת איך שיווה שרף את גופו של חשק(10), ושרף את היער על ההר שהוא אביך(11)?"
עכשיו היא ממש כעסה: "בהרנגין, אתה יצור מטושטש, עם תודעה מפוצלת. לי יש את שיווה כמהותי הפנימית, והוא תמיד שוכן בי. איך אתה, בעזרת כוחה של השפה, מנסה לנסח רעיון של הפרדה בין שני השיוות(12)?
בהרנגין ענה בזעם: "פעם, בזמן קרבן אביך דקשה(13), את הקרבת את גופך משום שלא היית יכולה לשאת את העובדה ששיווה קולל. היום, בבלבולך, את אפילו לא שמה לב שאת עצמך מקללת אותו! את לא זוכרת שנולדת מתוך הר, ושעינית את עצמך(14) עבור שיווה. אין לך כל חיבה כלפיו עכשיו. אין דבר שהוא נעלה על שיווה בכל היקום, וכדאי מאוד שתעשי מאמץ לחבב אותו."
פרווטי קיללה את בהרנגין שיהיה ללא בשר, ואמרה: "אתה מדבר כמו שד. מי אני, ומי שיווה? אתה בטח לא יודע. אתה מדבר מתוך תודעה מפוצלת. ומי אתה בכלל? אל מי אתה שייך? אני אקלל אותך, ומה שיווה יעשה אז?"

ואז פרווטי הסירה בידה את הנחש ואסוקי ששיווה ענד סביב צווארו, ויחד איתו עדיים נוספים שהיו לו: את הירח הדק, את עור הפיל, את הצפעונים קמבלה ואשווטרה, ולבסוף, כשהיא מסיחה את דעתו בעזרת מילים, את אזור החלציים שלו(15). בהרנגין והמשרתים האחרים הסיתו עיניהם בבושה. גם שיווה התבייש, ודיבר בנימה קשה אל פרווטי: "כל החכמים, יחד עם ברהמה ווישנו, צוחקים מהבדיחה הזאת. מה עשית? הרי נולדת במשפחה טובה. אם את יודעת בוודאות שניצחת אותי, לפחות החזירי לי את אזור החלציים."
אבל היא רק צחקה: "למה אתה צריך את האזור? כשנכנסת אל תוך יער האורנים(16), מתעתע בנשות החכמים, מעמיד פנים שאתה קבצן, היית לבוש רק באוויר. היית חכם כל כך טהור, כל כך מזוכך… החכמים ההם סגדו לך והם גרמו לאזור החלציים שלך ליפול, אז גם עכשיו פשוט תרפה ממנו. אחרי הכל, זכיתי בו במשחק."
שיווה כעס כל כך שהוא פתח את עינו השלישית וכיוון אותה אל פרווטי. אבל היא המשיכה, מחייכת: "למה אתה מכוון אלי את העין ככה? אני לא מוות, או תשוקה, או קרבנו של דקשה, או העיר המשולשת, או אנדהקה(17). למה אתה טורח לכוון את המבט הלוהט הזה? לחינם אתה הופך לוירוּפָּאקְשָה – כעור-עיניים – לפניי."

שיווה כפרוש, מודט

כשהיא ממשיכה באופן הזה, שיווה החל לחשוב על נסיגה לאיזה מקום נטוש, היכן שגבר יכול להיות מאושר עם עצמו – חופשי, ללא האחזויות, מחשבותיו תחת שליטה, מעבר לתשוקה ותאווה, מודע לאמיתות המוחלטות; בקיצור, הן שמח והן חכם. אז הוא עזב אותה והלך לאזורי הפרא של הסידהה. פמלייתו – בהרנגין, ויראבהדרה, ננדין – הלכו אחריו, אבל מהר מאוד הוא שלח אותם מעליו והמשיך לבדו(18).

פרווטי מצידה הלכה אל מגורי הנשים, במצב רוח רע. היא סבלה מאוד מהפרידה ממנו ולא מצאה מנוחה בשום מקום. היא חשבה רק על שיווה. העוזר שלה, ויג'איה, אמר לה: "זכית באהבתו של שיווה על ידי עינוי עצמי; זה לא היה נכון לשחק עמו בקוביות. לא שמעת שהמשחק הזה מלא בפגמים? עלייך לסלוח לו. לכי מהר, לפני שהוא רחוק מדי, והתפייסי איתו. אם לא, תצטערי על זה מאוחר יותר."
פרווטי השיבה, לגמרי בכנות: "ניצחתי את חסר הבושה הזה, ולפני כן בחרתי בו כמאהב שלי. כעת אין דבר שאני חייבת לעשות. בלעדי הוא חסר-צורה(19); בשבילו לא יכולה להיות פרידה, או אחדות, איתי. אני עשיתי אותו לבעל-צורה או חסר-צורה, בהתאם לנסיבות, בדיוק כפי שיצרתי את כל היקום הזה, עם כל האלים בו. בסך הכל רציתי לשחק איתו, בשביל ההנאה שבדבר, בשביל המשחק עצמו, כדי לשחק עם הסיבות שמתוכן הוא מתגלם בפעולות."(20)

פרווטי לבשה צורה של אישה משבט פראי, כהה ונאווה, עם שפתיים בהירות ואדומות, צוואר ענוג, גוף קעור וקמור שכמעט נכנע תחת משקלן של שתי שדיים אדירות, מתניה צרות אבל ירכיה ושוקיה בשרניות וזהובות, עם צמידים על זרועותיה ונוצות טווס בשערה. בהחזיקה קשת בידיה ואשפת חצים על גבה, נראה היה כאילו היא מקימה לתחייה את חשק, כאשר הדבורים והטווסים עצמם ביער נשטפו באהבה.
היא הלכה להיכן ששיווה ישב, מכונס בעומק המדיטציה על העצמי, עיניו עצומות – הוא אשר הינו אחד ורבים, ללא גבול, מאופנן רק על ידי ידיעתו הוא. הוא התבלבל בגלל זמזום הדבורים, התעורר, ראה אותה, ורצה אותה. כששלח את ידו אל ידה, היא נעלמה. כעת שיווה, משמיד התשוקה, נכבש על יד הכאב שבפרידה. הוא שלא יודע אשלייה, תעה באשלייה.

הוא קרא לה: "מי את, ולמי את שייכת? מדוע את נודדת בארץ-הפרא הזאת?"
היא אמרה: "אני מחפשת בן-זוג שהוא כל-יודע, שמספק את כל הצרכים, שהינו חופשי וללא שינויים, שהוא אדון כל העולמות."
"זה אני!" אמר שיווה, "אני בן-הזוג הנכון בשבילך. תחשבי על זה."
האשה השבטית הסכימה. "נכון, אתה בן הזוג שחיפשתי. אבל אני חייבת לומר לך: אתה חסר איכות מסויימת(21). אישה כבשה אותך לפני זמן רב, על ידי מדיטציה וסבל רב, אבל אתה נטשת אותה ברגע, בארץ-הפרא. קשה לחבב אותך, ואל לך לומר את מה שעכשיו אמרת לי."
שיווה השיב: "לא נטשתי את האישה ההיא. וגם אם כן, מה אני יכול לומר היום? אפילו שאת יודעת על הפגם הזה בי, עדיין את צריכה לעשות את מה שאני אומר."
פרווטי צחקה: "אתה סגפן, חסר-האחזויות, חסר-תשוקה, מתענג רק על העצמי, חופשי מדואליות, רוצח התאווה. אני רואה אותך כהתגלמות חיה של שיווה. אני לא יכולה להתקרב אליך."(22)

שיווה לקח את ידה וביקש ממנה להיות אשתו. אבל פרווטי התעקשה שהוא יבקש את רשות אביה. הוא הסכים. היא הביאה אותו להר הימלאיה, שיווה ביקש שהנערה תהיה שלו, וההר אמר: "מה אתה אומר, אדון נכבד? זה לא בסדר. אתה הוא זה שנותן את כל הדברים כולם בשלושת העולמות!"
נראדה הגיע ואמר: "שמע, איחוד עם נשים תמיד מוביל ללעג בשביל גברים." ושיווה, שהיה מואר, הסכים: "אתה צודק, איחוד עם נשים הוא נפילה עבור גברים. אני התנהגתי כמו שד, רודף אחריה. אני עוזב לחלק אחר של היקום." והוא הלך למקום שאליו אפילו יוגים לא יכולים ללכת.
אבל נראדה ידע שלשיווה אין כל תמיכה, אז הוא המליץ לאלה ולהר ולכל האחרים להלל אותו. ההרים השתחוו ושרו את תהילתו של שיווה. תופים נשמעו והאלים המטירו פרחים, כאשר אדון היוגים חזר למלוך יחד עם פרווטי(23).

* הקטע מתוך Kedarakhanda 34-35 או Skandapurana 1.1.34-35 – מתורגם מהתרגום לאנגלית של דוד שולמן ודון הנדלמן, מתוך הספר: "God Inside Out: Siva's Game of Dice", שנעזרתי בו גם בשביל חלק מהתובנות.

הערות

(1) נראדה (Narada) הוא חכם נודד, שמופיע בטקסטים הינדים רבים. מצד אחד הוא  נחשב מואר, מצד שני הוא נודניק לא קטן.
(2) פרווטי היא שנותנת לשיווה חיים. בלעדיה הוא ההכרה הריקה, הטהורה, הסטטית, הנצחית. פרווטי מאפשרת את בריאת העולם: היא החומר שבצירוף הכרה יוצר חיים. בסיום הפסקה מצויין שנרדה רואה את שיווה ופרווטי בגוף אחד, כאשר המחצית הימנית שלו היא שיווה, והשמאלית פרווטי. הוא מאוחדים כעת, אך מיד יפרדו…
(3) כעת שיווה ופרווטי נפרדים – הם מתחילים לשחק זה מול זה.
(4) שיווה מתפתה על ידי יופיה של פרווטי. הפיתוי של היופי גורם לו "לצאת מעצמו", לשבור את הסטטיות שלו, ולהגביר את הפירוד בינו לבין פרווטי, חציו השני.
(5) העדיים שתמיד ניתן לראות על שיווה (ראו תמונות).
(6) שיווה מדבר מתוך העמדה המוחלטת: הוא הקיום עצמו, ברור שאף אחד לא יכול לנצח את הכוליות, את המציאות כולה – מחשבה כזאת היא פשוט מגוחכת. בכך הוא מייצג את התפקיד המסורתי-מיתולוגי של הגבר על פי תיאולוגיית הסאנקיה: הוא ההכרה המוחלטת והבלתי משתנה. פרווטי, לעומתו, מייצגת את החומר והתנועה, והיא מדברת מתוך העמדה היחסית, שבה היא אכן ניצחה את שיווה כישות בעלת דמות, בעולם התופעות, שרק בו ניתן לשחק, להפסיד ולנצח. אבל שיווה כאן קופץ בין רמות הקיום בצורה שהיא לא לוגית (גם אם יש בה אמת עמוקה): זה נכון שבדמותו כאחדות המוחלטת של הקיום הוא לא יכול להפסיד, אך אבוי: במישור הזה גם לשחק הוא לא יכול! רק במישור היחסי יש לחוקי המשחק משמעות, ובדיוק משום כך גם יש להם תוקף. במוחלט אכן הכל נשאר כפי שהוא, ובדיוק משום כך גם אין שם מה לעשות. כדי להשיב לו כגמולו היתה יכולה פרווטי לומר: אדרבא, נכון שאתה בלתי מנוצח משום שאתה המוחלט, בדיוק באותו אופן הבא לי כעת את תכשיטיך, ודע שבעומק העניינים, במישור האבסולוטי, הם עדיין ולנצח נצחים שלך!
(7) הוא מיד מאשים אותה באגואיזם: הרי זהו האפיון המובהק של המציאות הזאת, היחסית: שלדברים יש, לכאורה, מהות עצמית. אבל פרווטי לא נשארת חייבת: היא טוענת שרק היא מסוגלת לנצח את שיווה, וזה נכון: היא מפתה אותו שוב ושוב להתגלם, להתממש, לחיות ולא רק להיות. העולם תמיד מצליח לסחוף איתו את התודעה שלנו.
(8) נראדה מאשים את פרווטי בנשיות – שוב הטיעון שהיא אשמה במה שהיא: היא החומר, היא האגו, היא הצד הנקבי של הקיום. זה נכון, אבל לדעתה של פרווטי זה לא רע: הרי ללא היא, שיווה היה נשאר מוחלט ואינסופי – כלומר עקר. היא זו שנתנה לו (ולנו) חיים.
(9) בהרנגין (Bhrngin) הוא ידיד של שיווה, אחד מפמלייתו הקבועה. בדרך כלל הוא מוצג כשלד חי, משום שפרווטי, כפי שמיד נראה, קיללה אותו שלא יהיה לו בשר. לכן הוא זקוק לרגל שלישית כדי להיות יציב, והוא די מסכן.
(10) חשק הוא קאמה (Kama), אל האהבה. כשבא כדי לשלוח בשיווה חץ על מנת שיתאהב בפרווטי, שיווה שרף אותו בקרן של אש שיצאה מעינו השלישית. מאז החשק הוא חסר צורה.
(11) הר ההימלאיה הוא אביה של פרווטי.
(12) כלומר בין שיווה ובין פרווטי.
(13) Daksha, אל הינדי קדום, שבתו, שאקטי, נישאה ללא רשותו לשיווה. כשדקשה העלה קורבן שבמסגרתו הוא לעג שיווה, שאקטי לא היתה יכולה לסבול את העלבון לבעלה והתאבדה. שיווה הזועם הרג את דאקשה, אבל אחרי כן החייה אותו, אבל החליף את ראשו בראש של עז. ממילותיו של בהרנגין ניכר שמוסכם על הכל ששאקטי היא פארווטי, ושהימלאיה הוא דקשה – אלו פשוט הופעות שונות של אותה מהות.
(14) הכוונה היא לטפס (Tapas), מילה שמשמעותה בסנסקריט "חום". המדובר בתרגול מדיטטיבי שבו המתרגל מתענה מרוב ריכוז ומסתגף בתרגול חסר-פשרות. נחשב לדרך בטוחה להשגת חיבת האלים, או מתנות מהם. בשביל שיווה זו דרכו של המחפש הרוחני לדעת אותו (תרתי משמע). מה שאירוני הוא שפרווטי רוצה ששיוה יאהב אותה, ולכן היא פוצחת בטפס. אבל האהבה הרי היא אוייבת הטאפס, שכן היא ממלאת אותנו תשוקה ותאווה, היא מוציאה אותנו מתוך עצמנו אל עבר אהובינו. פרווטי משיגה את אהבתו של שיווה על ידי ההפך מאהבה, טפס. ועל ידי כך גורמת לו לדעת אותה (במובן התנ"כי כמובן), וייתכן שכך היא גם יודעת אותו טוב יותר מאשר על ידי מדיטצייה.
(15) שימו לב: פרווטי עוזבת את שיווה, והיא לוקחת איתה את כל הסממנים החיצוניים שלו. בלעדיה הוא ערום, כלומר ללא תכונות, כי הוא ההכרה הטהורה. היא זו שנתנה לו תכונות כשהתמזג בה, ובלכתה היא לוקחת אותן.
(16) סיפור מיתולוגי מוכר בו שיווה נכנס ליער אורנים שהיה מלא בחכמים על נשותיהם וילדיהם, ופיתה את הנשים. החכמים ניסו להרוג אותו (שכן למרות שניסו להגיע לידיעת האל, לא זיהו שהוא עומד מולם!), ושיווה הראה להם נחת זרועו (ועוד כמה איברים, ראו כאן, באחד המאמרים שלי האהובים עלי ביותר).
(17) כל התופעות ששיווה שרף בעינו השלישית.
(18) מי צריך נשים? צריך רק לשקוע במדיטציה, חושב שיווה. די לעולם – הביאו את ההכרה.
(19) חסר-צורה – או מכוער: virupa
(20) משחק הוא תמיד לשם עצמו. ולכן תמיד מהנה. לדעתי יש כאן רמז לכך שכל הבריאה כולה היא משחק של האל – האל משחק עם עצמו במחבואים. בסנסקריט יש מילה למשחק של הקיום עם עצמו: "לִילָה".
(21) או את כל האיכויות כולן: הרי שיווה ללא פרווטי הוא נטול איכויות!
(22) היא לא יכולה להתקרב אליו – הוא חייב לבוא אליה. הוא אקטיבי, היא פאסיבית. התודעה נכנסת מרצונה אל תוך החומר ויוצרת את העולם.
(23) שיווה מגלה עוד פרכוס של עצמאות, של בדלנות – קשה היא הפרידה מהנפרדות – אבל לבסוף נכנע וחוזר, ומולך על העולם יחד עם זוגתו. הוא יודע שכך יאה וכך נאה.