נפגשים עם קבלה: אישי ציבור ואמנים משוחחים על משמעות החיים, מאת: מיכאל לייטמן, הוצאת קבלה לעם, 2008, 264 עמ'.

נראה שבימינו השלימה הקבלה את המטמורפוזה שהחלה בימי החסידות, בהם הפכה מתורת סוד איזוטרית השמורה ליודעי ח"ן, לכלי פרשני בסיסי בעזרתו מבין היהודי הפשוט את מקומו בעולם. אם לפני עשור היה צריך החילוני המצוי לגלות עניין אקטיבי בנושא כדי להיוודע אליו, הרי שמאז עברה הקבלה תהליך ברוטלי של ניו-אייג'יזציה, עד שכיום אנחנו מוצאים עצמנו מוצפים באור האינסוף של המטאפיזיקה הקבלית בין אם נרצה ובין אם לא. כגילוי מיוחד של חסד מופיעים כמובן אותם סלבריטאים, שלאחר שהאור גילה אותם, גילו גם הם את האור, ושעצם העובדה שהם מפורסמים אמורה לעשותם מביני דבר בנוגע למשמעות החיים, ומליצי יושר לגבי כל תורה שמתיימרת לגלות לנו אותה.

שני ראשי-חץ ארגוניים משמשים את קבלת-הפופ בבואה לעשות לה נפשות: "המרכז לקבלה" בראשות הרב פיליפ (שרגא) ברג, ו"בני ברוך" בראשות הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שניהם יונקים את מורשתם הרוחנית מהרב יהודה אשלג, אחד המקובלים הגדולים של המאה העשרים, ולשניהם אלפי תלמידים ועשרות מרכזי לימוד בארץ ובעולם. בעוד "המרכז לקבלה" מצליח מאוד בארצות-הברית ועוסק בעיקר במכירת תשמישי קדושה קבליים (חוטים אדומים, מים) במחירים מופקעים, "בני ברוך" פופולאריים בעיקר בישראל וברוסיה, עוסקים בלימוד עיוני בצורה מודגשת יותר ומציגים מבנה סגור ומאורגן יותר, ויש שאף יגידו, כיתתי.

"המרכז לקבלה" הציג לראווה כוכבות כמדונה ודמי מור, ואם עד כה פיגרה תנועת "בני ברוך" אחריו במערכה החשובה על לבותיהם של הסלבס, הרי שהספר שלפנינו הוא ניסיון מרשים להציג תשובה קבלית הולמת: בספר נאספו לא פחות מעשרים ושתיים שיחות בין הרב לייטמן לידוענים ישראלים ובהם ארקדי דוכין, אגי משעול, רוני סומק ועדן הראל, גדעון רייכר ואיתן בן אליהו. אלה נאספו כולם כדי לדבר "על משמעות החיים", או בעצם כדי לשמוע מהי משמעות החיים מפי הרב לייטמן, שכמובן מגלם לאורכו של הספר את ארכיטיפ "הזקן החכם" שמחזיק בידו את מפתחות מהות הקיום וסוד האושר הפנימי, ואשר מוכן (הוא כמובן לא מכריח איש!) לחלוק את אוצרותיו עם הראויים להם.

זאת כמובן חוכמה קטנה מאוד ללעוג לאותן סיסמאות ניו-אייג' נבובות, שממלאות כיום את האוויר עד שקשה שלא לקלוט אותן עם כל שאיפה. הניו-אייג' מציג קקופוניה של חצאי אמיתות, תרופות סבתא ותורות מזרחיות, וממילא קל להצביע על שלל נקודות התורפה שלו. אולם הבדל גדול קיים בין אמונה תמימה, טיפשית ככל שתהיה, לבין יומרה כוזבת. לראשונה ישנו בכל זאת ערך אסתטי מסויים, ואילו זו האחרונה מכוערת באמת, ופעמים רבות אף מסוכנת. בזו חוטא מיכאל לייטמן.

"הקבלה"

שני דגלים מניף הרב ד"ר לייטמן, דגל אחד לכל אחד מהתארים המקדימים את שמו: על הראשון מתנוססת המילה "הקבלה". לייטמן לא חדל מלדבר על "הקבלה" (בה"א הידיעה), מתייחס כמובן-מאליו לכך שבידיו מצויה לא רק כל חכמתה אלא גם כל יעודו של עם ישראל, ומציין שהוא התלמיד האחרון בשושלת הגדולה של המקובלים שהתחילה (לפי דבריו) באברהם אבינו. הוא אף דואג להזהיר את בני שיחו לחפש את "חכמת הקבלה האמיתית, ולא מה שמוכרים בדרך כלל תמורת השם הזה" (91).

לאמיתו של דבר מוכר לייטמן ניאו-קבלה פסיכולוגיסטית, שבה רוב המבנים המטאפיזיים של קבלת האר"י (ספירות, פרצופים וכו') עברו תהליך של הפנמה ומבטאים לא את כוחות הקוסמוס אלא את הדינמיקה התוך-נפשית. תהליך ההפנמה מרחיק עד כדי כך ש"כל מה שכתוב בתורה מדבר על העולם הרוחני בלבד, ולא על זוטות של יום יום או הסיפור ההיסטורי של העם היהודי" (132). אכן, זו קבלה בה המצוות מאבדות את תקפותן המעשית ("קיום מצוות לא שייך לעניין" – 27), וגם המשיח אינו אדם אלא "אותו אור עליון, כוח העליון, שיעזור לנו להתעלות לרוחניות" (119).

גם על האל עצמו לא חס לייטמן, ומציג קבלה שהיא למעשה נטולת אלוהים: המילה "אלוקות", למשל, מופיעה בספר 24 פעמים, מתוכן עשרים פעמים כמושא ישיר ("גילוי ה-", "הכרת  ה-", "הרגשת ה-"), ורק ארבע פעמים כשם עצם. גם בפעמים אלו האל מתואר כ"חוק הכללי", כ"כוח עליון" או "כמציאות העל", כל זאת בניסיון ברור להתרחק עד כמה שניתן מדימוי האל כפרסונה בעלת רצון (שלא לומר קפריזות). גם המילה "אלוהים" נזכרת אך ורק בהקשר הערך הגימָטרי של אותיותיה, שלייטמן חוזר ומדגיש שהוא "הטבע". משום מה זהות סכום ערכם המספרי של אותיות המילים הללו מרשים מאוד את לייטמן, ומעניין אם ידוע לו שהמילה "גימטריה" בגימטריה שקולה ל"דברי הבאי והבל". כך או כך, ברור שלייטמן עושה הכל כדי לנטרל את המימד הפרסונלי והמיתי שבאלוהות היהודית, וזאת כנראה במטרה לתת לה נופך רציונלי ככל שניתן.

יש לציין שהקבלה, כמו היהדות כולה, היא רבת פנים ומשתנה תמיד. על כן לא יהיה זה נכון לומר שהתיאולוגיה המיוחדת שמפיץ לייטמן, חריגה ככל שתהיה, איננה קבלה. עם זאת, ובניגוד מפורש לדבריו של לייטמן, זוהי בהחלט לא "הקבלה" בה"א הידיעה, ואין ספק שלייטמן יודע מספיק כדי להבין זאת.

"מדע לכל דבר"

הדגל השני שבו מנופף לייטמן ללא הרף הוא דגל המדע. מרב מאמציו מוקדשים אפוא לניסיון להציג את הקבלה – ולכל הפחות את הזרם שבראשו הוא עומד – בתור "מדע". לייטמן אינו חדל מלהדגיש נקודה זו, שהיא בעלת חשיבות עליונה עבורו: הקבלה אינה "דת", ואף לא פילוסופיה או (חס ושלום) אמונה, אלא "מדע לכל דבר" (40).

את ההשקפה הזאת מסביר לייטמן, כמו אנשי דת רבים אחרים, באמצעות הטענה שהמדע מוגבל מיסודו, ושאין הוא יכול לספק ודאות גמורה. הקבלה, לעומת זאת, כוללת אך ורק אמיתות מוחלטות, שאותן ידעו, בין היתר, אברהם אבינו, משה, ר' שמעון בר-יוחאי, וכן כמובן גם הרב אשלג, בעל הסולם, שהעביר אותן לבנו, ברוך שלום אשלג ("אחרון גדולי המקובלים"), והוא מסרן (באורח בלעדי פחות-או-יותר) לרב לייטמן תלמידו. אלא שבשום מקום בספר לא נאלץ לייטמן להתמודד עם השאלה המסקרנת באמת: מניין לו לדעת שטענותיו על אודות העולם והאדם הן טענות אמיתיות, ומהן ההצדקות הרציונליות (שבהן הוא מתגנדר ללא הרף) לנכונותה של ההשקפה הקבלית? מה בעצם הופך את הקבלה ל"מדע", ומאיזו בחינה היא אמנם מספקת ידע ודאי? הסלבריטאים המשוחחים עם לייטמן אינם מעלים את השאלות הללו, וככל הנראה גם אינם מהרהרים כלל אחר סמכותו המדעית. לפחות מבחינה זו בחר לו הרב בני-שיח אידיאליים.

אובדנה המוחלט של חשיבה ביקורתית המאפיין את השיחות המופיעות בספר מתבטא גם במגוון עשיר של טענות משונות שלייטמן מעלה למצהלותיהם של בני-שיחו וללא שיידרש להצדיק את דבריו. כך, למשל, הוא טוען באוזניו של גדעון רייכר כי הקבלה מאפשרת לאדם לחיות לנצח, שכן המוות – כידוע – הוא "תופעה ביולוגית שנובעת מהפנימיות, מהרצון של האדם" (61); לאורן סמדג'ה הוא מגלה כי "לכל אדם יש מלאך משלו, ואם אדם מגלה אותו, הוא באמת יודע איך להתפתח, לא לשגות, ולא לגרום רע לאחרים, ואז חייו הם חיים טובים" (81); ולליאת רגב הוא מספר שהאנטישמיות נוצרת משום ש"עם ישראל אינו מבצע את תפקידו", שהוא "לימוד חכמת הקבלה והפצתה לעולם" (173).

לייטמן מתעקש לטעון בדבר "מדעיותה" של הקבלה משום היוקרה הרבה שהוא ומאזיניו מייחסים ללא ספק למדע. שוב ושוב הוא טוען, אם כי אינו מביא כלל ראיות לדבריו, ש"המדע היום מגלה עובדות שהקבלה נסמכת עליהן כבר אלפי שנים" (148), ואף מוסיף בסיפוק ש"כשאני מסביר את האמצעי בעזרתו לתקן את האדם הפרטי ואת העולם, אנשי מדע מבינים ומקבלים את זה" (176). עוד הוא טוען ש"מדענים דווקא פונים לתורה הודית, לטארוט, ולתורות נוספות, מתוך חיפוש אחר תוספת למדע" (248). בהתאם לכך יש להבין גם את התבטלותו בפני איש המדע היחיד מבין מראייניו – הדוקטור יואב בן דב, שאליו מפנה לייטמן שאלות רבות, וכמעט שאינו מרצה בפניו כלל.

ביחסו למדע דומה לייטמן למחזירים-בתשובה רבים (כגון הרב זמיר כהן) שפסקו מלראות במדע אוייב, והחלו לראות בו סעד להשקפותיהם המטאפיזיות. ואולם ניכר גם שלייטמן אינו מתעניין במדע באמת, ושאין הוא מעריך כלל תגליות מדעיות שאינן עולות בקנה אחד עם הקוסמולוגיה שלו. בתורת הברירה הטבעית, למשל, הוא מטיל ספק, ואף מעיר (באוזניו של דידי מנוסי) כי "הדרוויניזם זו תיאוריה שאימצו מדענים אך מעולם לא הוכחה, כך שתורת דרווין לא הוכרה כמדע מובהק" (155). בתור ביולוג-לשעבר מותר להניח שלייטמן יודע היטב כי זוהי טענה שקרית מן היסוד.

היומרה למדעיות מתנגשת גם עם כמה עובדות היסטוריות: על פי לייטמן "אברהם אבינו היה המקובל הראשון" (100), ועד לחורבן המקדש חי עם ישראל כעדת מקובלים אחת גדולה. עם החורבן "נפלו כולם לגשמיות" (132) והתחילו לקיים מצוות כמצוות אנשים מלומדה. כל ספר היסטוריה על תקופת בית ראשון ושני יפריך את הציור האידילי הזה. הדוקטור המקובל לא רק משכתב את ההיסטוריה כרצונו, אלא גם מכחיש את ממצאי המחקר האקדמי. זכותו כמובן לסרב להתרשם מהממצאים המראים כי הזוהר נכתב במאה ה-13 (ולא במאה השנייה על ידי ר' שמעון בר-יוחאי), אבל יומרתו למדעיות עומדת לפיכך בסתירה חריפה לדבקותו במסורת.

על ידעונים וידוענים

למרות שנראה לעתים כי לייטמן מחזיק בתורה סדורה ומגובשת היטב, לאמיתו של דבר השקפתו מלאה סתירות כרימון. את יוכי ברנדס הוא מפתיע בקביעה (שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות היהדות האורתודוכסית) שהרצון החופשי הוא אשלייה בלבד, ושכל שיש הן אך צורות שונות של "שליטה", בעוד שבמקומות אחרים הוא טוען את ההיפך הגמור. כן נראה שהוא מתקשה להחליט בדבר תכולתה של הקבלה ומקומה בחייו של האדם. פעם אחת הוא מכריז כי הקבלה היא אך גוף של ידע תיאורטי שאין לו משמעות מעשית, ובפעמים אחרות הוא מטעים שדרכו של האדם אל האושר (כמו גם, כאמור, לחיי נצח) עוברת דרך הקבלה.

בסופו של דבר מסתבר שלייטמן – כרוב הידעונים המצליחים – משתדל להתאים את השקפותיו לאדם שעמו הוא משוחח. זוהי טקטיקה יעילה בדרך כלל, אבל היא מקשה להבין מהן עמדותיו האמיתיות בנודע לסוגיות שעליהן הוא דן, ואם יש לו בכלל עמדות אמיתיות בנושאים אלו.

ראוי לשאול מדוע אנשים משכילים משתפים פעולה עם פארסה כזאת. כיצד הצליח לייטמן לשכנע חבר נכבד כזה של ידוענים להעמיד פני פתאים הבאים לפני החכם הכל-יודע כדי שיסביר להם מה עושים עם החיים? אלה הם סודות קבליים שתשובה עליהם אין. ומהו סוד הפופולריות העצומה שלה זוכים לייטמן ותנועתו "בני ברוך"? את התשובה לכך מצינו בדבריו של לייטמן עצמו, במענה לשאלתו של גדעון רייכר (עמ' 68): "למה להערכתך אנשים מתעניינים, מתעמקים ומתקרבים לקבלה כיום?" התשובה: "אני חושב שבכל אחד ואחד טמון ייאוש, והבלבול הוא רב".

[התפרסם במוסף "ספרים" של "הארץ". כאמור, נכתב יחד עם חברי הטוב יקי מנשנפרוינד, דוקטורנט בחוג לפילוסופיה באונ' חיפה. את הספר "נפגשים עם קבלה" ניתן להוריד בשלמותו ובחינם כאן.]

1)

מייק מאיירס משחק גורו ניו-אייג'י מגוחך – לדעתי מדובר בהכלאה בין המהארישי מהש יוגי, שהוא מזכיר אותו במראהו ואהבתו לסלבס (יש לו כמובן תמונה "עם הביטלס", ראו באתר), ודיפאק צ'ופרה, עם בליל המילים הגבוהות וחסרות המשמעות ועם ה"חוקים לחיים" שהוא ממציא. הנה האתר. הסרט יוצא בעשרים ביוני. איי אם סו טוטלי דר.

2) מדונה אומרת שהיא עוזרת לה להסתדר בעולם, פרופ' משה אידל חושב שזו וולגריזציה של המסורת המקורית, ואחד החסידים בכלל מבקש להפסיק עם ה"סטיגמה" ההיא שאומרת שכל העניין קשור איכשהו ליהדות: כתבת מגזין של הטיים על הקבאלה (היינו, "המרכז לקבלה" של פיליפ ברג), אחרי מחקר של שנתיים, מאת דפנה מרקין (האמת? לא מחדשת). גם ג'יי מייכלסון, מקובל (ועורך) אמריקאי צעיר ומבטיח, נותן את שני הגרוש שלו. (ובקרוב, ב"ה, תגובה ציונית הולמת פרי עטי.)

3) "אז איך מחזירים את אלמנט ה'קוּל' לכמורה?" שואלים בכנסייה הקתולית, אחרי שהשנה נרשמו רק 22 איש למסלול הכמורה בארכידוקסות ניו-יורק (פעם היו נרשמים מאות – וראו התרשימים השונים כאן).

4) אליוט ספרלינג, מומחה לטיבט מאוניברסיטת אינדיאנה, עושה סדר בתוך בליל הגרסאות השונות והסותרות להיסטוריה הטיבטית, ונותן את גרסתו, האמורה להיות אובייקטיבית, לגבי הסכסוך הסינו-טיבטי. בקצרה: הוא מודה שהיו תקופות ארוכות שטיבט היתה מדינת חסות של כוחות מונגולים ומנצ'ורים (כפי שהסינים טוענים והטיבטים מכחישים), אבל מדגיש שזה לא היה המצב בארבעים השנים שלפני כיבוש טיבט על ידי סין (כפי שהטיבטים טוענים והסינים מכחישים). כלומר הכיבוש הסיני אינו "חוקי" (וודאי שלא הרס התרבות הטיבטית).

ואפרופו טיבט, פנקז' מישרה, שכתב פעם ספר נחמד על הבודהיזם, מסכם עבור הניו-יורקר ספר אחר, חדש, על הדלאי לאמה ומביא זוויות מעניינות על חייו של המנהיג הטיבטי. במיוחד שמחתי לשמוע שהוא הולך כל יום לישון בשמונה וחצי. גם אני לא טיפוס של לילה. 

5) Jason Beghe, כוכב הוליוודי אמריקאי, נטש את הסיינטולוגיה אחרי 14 שנה בפנים (ודרגה מכובדת של OT5). והוא פותח את הפה. חיי זינו איך הוא פותח את הפה:

אגב, כבר אי אפשר להגיע אל הסרטון הזה ישירות ביו-טיוב, כי הסיינטולוגים איימו בתביעה או משהו. אבל לעשות לו אמבד עדיין אפשר, לפחות כרגע. הנה הרחבה כתובה של דבריו, שבהם בין היתר הציטוט המסכם הבא:

(Scientology is) the world’s largest organization of unqualified persons engaged in the practice of dangerous techniques which masquerade as mental therapy.

ולמי שרוצה את הזוית הישראלית, אני שוב מזכיר גם את כתבתו של נעם עמית על הסיינטולוגיה באולפן שישי לפני שבועיים. 

6) הרשימה הזאת היא מסוף 2005, אבל אני קראתי אותה בהנאה רבה. המחבר (בלוגיסט מוכשר שמקיים כמה בלוגים פרובוקטיבים במקביל – ראו לינקים שם) יוצא נגד מסע שיכתוב ההיסטוריה של חלקים מחסידות חב"ד, שמנסים לקומם מצגת שווא ולטעון שהרבי מליובאוויטש מעולם לא אמר שהוא המשיח, או עודד את חסידיו לחשוב כך. זה כמובן שקר גס, כפי שגם אני שמעתי מעדות ממקור ראשון (ידיד שלי היה בבורקלין, אצל הרבי, באותן שנים מטורללות). מה שמעניין הוא שהכותב הוא חסיד חב"ד שלא איבד שמץ ממאהבה שלו ומההערכה שלו לרבי, שכנראה על אף הכל היה באמת אדם מיוחד מאוד. הרשימה הזאת היא שיעור נעים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה של הדת.

7) גם זה לא מהיום. למעשה המאמר הזה פורסם ב- 1983, במגזין "Commentary", ואז הכה גלים גדולים. זו אמורה להיות ביקורת של ריצ'רד גרנייר על הסרט "גנדהי", אבל זה הופך למאמר ארוך שהוא ביקורת מלומדת על גנדהי עצמו. החיבור המענג לקריאה מלא הכפשות, חלקן מוגזמות, ולוקה בחוסר הבנה של הדתיות ההינדית, אבל הוא מעניין מאוד מאוד. הוא מביא שלל חד-צדדי של דוגמאות לאקצנטריות של המהאטמה, שבהחלט כדאי לדעת עליהן לפני שמנסים ללכת בדרכיו (למשל, שהוא דרש מילדיו להתנזר מחינוך מערבי וממין וכשבכורו ביקש להפוך לעורך דין (כמו גנדהי עצמו) ולהתחתן הוא ניתק עמו קשר – וההוא בתגובה התאסלם ונהיה אלכוהוליסט; או למשל שבזקנתו הוא היה נכנס למיטה עם מעריצות עירומות בנות עשרה כדי לבחון את כושר העמידה שלו בפיתוי ולצבור כוח מאגי).

למרות כל זה, יש בדרכיו של גנדהי, גם אם רחוקות מלהיות מושלמות, הרבה מאוד חוכמה, והן ודאי בעלות ערך כמופת להמונים. בסופו של דבר לי נראה שהכותב גם פשוט לא מבין את נפש האדם, ועוד פחות מכך את נפש הקדוש, שהוא מין טיפוס מיוחד: הכלאה כאובה בין בן-אדם למלאך, שמובילה בצורה בלתי נמנעת לתוצאות גרוטסקיות. גנדהי היה קדוש, וכמו במקרה של אברהם אבינו או הבודהה, מי שסבל מכך בעיקר היו האנשים הקרובים אליו. וזה שהוא מדי פעם נהג כמטורף, גם זה חלק מהדיל: אנשים יוצאי דופן הם לא נורמלים, בד"כ תרתי משמע. אבל גם כמו במקרים של אברהם והבודהה ואחרים, המורשת שהשאיר אחריו היא מפוארת, ותרומתו לאנושות רבה.

וכל זה הזכיר לי את הפרודיה של אל ינקוביץ' לסרט ההמשך ל"גנדהי".

8) אהבתי מאוד את הרשימה הזאת של עידו הרטוגזון, "אין קונצנזוס לתודעה"

9) והנה מאמר חגיגי שלי לפסח שהתפרסם באנרג'י. אני חושב שהוא די מוצלח.

10) בת דודתי בת הארבע שמעה לראשונה את סיפור הבריאה ואת סיפור גן-עדן מדיסק לילדים שנרכש עבורה. אחרי שסיימה להאזין הביטה באִמהּ בפליאה ואמרה: "אבל… אלוהים בכלל לא נחמד!". נו, אז אולי זה גנטי.

לפני כמה ימים שמתי פתאום לב שלא קניתי מצות. ושמתי לב גם שאין בלבי כל כוונה לקנות מצות. שמתי לב שבניגוד לדרכי בשש השנים האחרונות, השנה אוֹכָל חמץ. ותמהתי לעצמי, למה זה. למה החלטתי השנה לא לשמור (לכאורה – את הבית אף פעם לא הייתי מנקה) כשרות בפסח. ונדמה לי שהצלחתי לנסח במילים את הסיבה.

העניין הוא כזה: בשנים שעברו, גם מאז שקצת התקרבתי למסורת אבותי, לא לא-אכלתי חמץ כי "אלוהים רוצה". אני לא מאמין בזה. גם לא בתור איזושהי תרגולת רוחנית. התרגולות הרוחניות שלי הן אחרות. פתאום הבנתי ששמרתי (כאמור, לא בצורה מושלמת) כשרות מפני שרציתי להיות חוליה בשרשרת של המסורת הקדומה של העם הזה. ולמה זה? כי רציתי לגלות סולידריות עם אלו שלא אכלו חמץ לכל אורך ההיסטוריה, ובעיקר עם אלה שלא אוכלים חמץ בזמן הזה. כך, חשבתי, אתרום את חלקי לבניין הקהילתיות, ליצירת מעין הרגשה של אחווה. של עם.

וזה לא שמישהו היה רואה אם הייתי אוכל איזו פיתה, וזה לא שמישהו ראה שלא אכלתי, אבל המעשים שלי, כך הרגשתי, נמשכים מעבר לדקות המעטות שאני עושה אותם, ומטעינים איזשהו ערך בכל הקיום שלי, ועל כן בכל הסביבה שלי. וגם אם לא, בשבילי הם משמעותיים (טוב, אז אולי יש כאן מימד של תרגולת רוחנית בכ"ז). לכן לקחתי על עצמי לאכול בפסח מצות.

והשנה? השנה האורתודוקסיה הצליחה להוציא ממני כל חשק להיות איתם באותה קהילה. אני לא יודע מתי זה התחיל, ומתי עלתה אצלי ההרגשה שיש איזו הקצנה, איזו קשיחות שהיא על גבול הרשעות, או רשעות ממש. אולי עם בניזרי והפה המטונף שלו ביחס להומואים. אולי עם הסחטנות הכללית של ש"ס ובניתו מחדש של משרד הדתות. אולי עם החרם החרדי על שפע-שוק שהביא לסגירת סניפי AM-PM בשבת (לא שלא צריך לאפשר לעובדים יום מנוחה וכו', ודאי שכן). אולי עם ההתנפלות של התקשורת החרדית, הוולגארית כדרכה, על הרבנים הספרדים שתמכו ב"חוק המוות המוחי", שגרמה להתקפלותם המבישה של האחרונים. אולי עם התרעומת המג'וננת על זה שתתאפשר מכירת חמץ בבתי עסק, שגרמה לי להפנים את העובדה המדהימה שלפני זה אסור היה. אולי בגלל שכבר כמה חודשים אני לא יכול לקנות "סלטים" (טחינה, חצילים וכו') בסופר שלי כאן בקריית אתא, מפני שהמנהלים החליטו שזה לא כשר לשנת שמיטה, והם כופים את דעתם ודתיותם על כל השכונה, שמלאה ברוסים שבחיים שלהם לא שמעו אפילו את המילה שמיטה. אולי בגלל שמרדכי אליהו אמר (לא לראשונה, נדמה לי) שחיי יהודי שווים חיים של אלף ערבים. אולי המאמר המרגש הזה של רוחמה וייס על עוולות הלכות הנידה. וגם הפוסט הנוקב הזה של יוסי גורביץ לא עזר.

וזהו, אבדה לי כל מוטיבציה לָדבר. השנה חופשת פסח בשבילי היא גם חופשה מהקהילתיות עם החלק האורתודוקסי בעם הזה. שיהיה פסח שמח.

—

אבל בלי איזה דבר תורה לחג אי אפשר:

יצחק גרינברג הוא רב ותיאולוג יהודי אורתודוקסי אמריקאי. בספרו The Jewish Way: Living the Holidays הוא כותב שהחירות בפסח באה לידי ביטוי (בין השאר) בסדר עצמו, כלומר בכך שאנחנו פשוט יכולים לשבת בנוחות עם משפחתנו לשולחן:

היכולת לקיים משפחה, להנות מארוחה עם חבריה, לדאוג לה, להגן עליה – אלה מסממני החופש. עבד אינו יכול לקיים משפחה. השפחה זמינה לאדונה; זהות האב של ילדיה אינה ברורה. העבד אינו יכול להגן על ילדיו מלהמכר, או אף מגורל גרוע מזה. האפשרות לשבת בליל הסדר יחד כמשפחה ולשיר את שיר החרות היא עצמה הביטוי החזק ביותר של היותנו בני חורין. (עמ' 49, תרגום שלי)

האפשרות שלנו לדאוג לקרובינו, לתת להם מעצמנו (מזון, הגנה, נוחות), היא ביטוי של חירותנו. לולא היינו חופשיים לא היינו יכולים לעשות זאת. סעודת החג היא מימוש של חופש. את הנקודה היפה הזאת הייתי קורא גם מהסוף להתחלה: מי שלא מסוגל לדאוג לאחרים, מי שלא מסוגל לתת מעצמו, מי שיש לו אפשרות להעניק ואינו מממש אותה, הוא עבד. המצרים אולי לא רודים בו בשבטים, אבל הוא זקוק נואשות ליציאת מצריים.

שנצא כולנו, לאט לאט, מעבדויות קטנות לחירויות קטנות.

 

[ותנו לעצמכם מתנה לחג: קראו את הראיון של עמיר פריימן ורות גולן עם אדמיאל קוסמן, שעלה בבלוג של קוסמן (נדמה לי שהבלוג די חדש). קוסמן מבחין בצורה ברורה, יפה ולדעתי נכונה בין הפרדיגמות הגדולות באשר למקור הרוע של הנצרות, הבודהיזם והיהדות, ומספר גם קצת על עצמו. איזה תענוג. כמה שחסרים כאן יותר קולות יהודיים כמו של קוסמן (תודה לאסף פדרמן על ההפניה).]

לא מזמן רכשתי את כרך "הזוהר: אגדות ומעשים" שיצא בסדרה המשמחת של הוצאת ידיעות, "עם הספר". הזוהר כידוע כתוב במעין שילוב ייחודי של עברית, ארמית וניאולוגיזמים, והמהדורה שנמכרת לציבור ב- 35 שקלים אוצרת בתוכה קטעים שונים של הזוהר שנשאלו, מתורגמים לעברית, מתוך המקבץ הדומה שהוציא הרב דוד שלום בצרי. לפני הקטעים מוצבת הקדמה קצרה ומבוא נאה שכתבה מלילה הלנר אשד, ועוד נגיע אליו בהמשך.

כשקראתי קטעים מתוך הכרך, אף שלא לראשונה, לא יכולתי שלא להרים גבותיי שוב בתמיהה: האם אכן זה הזוהר המהולל? האם כך זה נראה "מבפנים"? תראו, אני לוקה בחוסר ידע מסויים בקשר לזוהר: מעולם לא קראתי בזוהר ברצינות, ולא למדתי את שפתו התיאולוגית העשירה לעומק. אנשים חכמים שאני סומך עליהם מוכנים להישבע שמדובר באחת מיצירות הפאר של האנושות, ביצירה שבמורכבותה וביופיה מתחרה בקלות בכל טקסט אחד, מכל שפה. אני מאמין שאכן כך. בשביל לרדת לעומקו של הזוהר, ולחוש ביופיו, צריך ללמוד לקרוא אותו, ולא רק מבחינת הבנת השפה, אלא מבחינת פיתוח הרגישות לניואנסים ולקשרים הפנימיים העדינים שבין חלקיו (כמו כל יצירת אמנות למעשה). כך שעל יופיו, או על עומקו או חוכמתו, אני לא אדבר, כי אני לא מבין בזה.

אני רוצה לדבר על אופיו של הזוהר, ובעיקר לשאול האם מדובר כאן אכן בטקסט מיסטי, אם לאו. כדי להכריע (או להתקרב להכרעה) בסוגייה זו צריך ראשית להגדיר מהי מיסטיקה. ובכן, אגדיר מיסטיקה בפשטות, כשאיפה והפעולה, התיאורטית והמעשית, להגעה למגע אינטימי (פיזי או תודעתי) עם המציאות המוחלטת (האלוהות, היָפֶה, נירוונה, האחד, המקור וכו'). זאת פחות או יותר ההגדרה המקובלת, בניסוחים שונים, באקדמיה. על פי הגדרה זו אני, למשל, מיסטיקן, כי לזה אני שואף ופועל. טקסטים שמתארים שאיפה ופעולה כזו הם לכן טקסטים מיסטיים. לדעת לזהות טקסטים מיסטיים זה שימושי, כי כך נוכל להבין שאנשים כמו אפלטון, הרמב"ם או שפינוזה, למרות שלא זה המוניטין שיצאו להם, הם למעשה מיסטיקנים. השאלה כעת היא האם הזוהר הוא טקסט מיסטי.

והתשובה שלי היא שרובו לא. כי הוא מלא בשני דברים: מעשיות חביבות על חכמים, ורמזים על קשרים סמיוטים וסמנטיים שונים בין ישויות שונות בארץ ובשמיים. שימו לב למשל לקטע הבא:

רבי יוסי ורבי ייסא היו מהלכים בדרך. אמר רבי ייסא: הרי ודאי למדנו – כל בניו של יעקב נתקנו בסדר שלם, והתברכו כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד נפרש מקרא זה שכתוב: "מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ" [בראשית, מ"ט, כ']? אמר לו: איני יודע, משום שלא שמעתי על כך מהמאור הקדוש [ר' שמעון בר יוחאי], אלא נלך אתה ואני אצל המאור הקדוש ונשאל אותו. הלכו, וכשהגיעו לפני ר' שמעון, אמרו הדבר ושאלו השאלה. אמר להם: ודאי סוד החוכמה הוא, ופתח ואמר להם סודות. כשסיים, אמרו: אם לא באנו לעולם אלא לדעת דבר זה – טוב לנו.
(פרשת ויחי, דף רלה, עמ' ב בזוהר; עמ' 74 בספר)

סליחה? אקסקוויז מי? א בייקינג פאודר? זה הכל? כן, זה הכל. מה היה לנו כאן? שני רבנים, תלמידי רשב"י, הולכים להם בדרך. פתאום עולה על דעתם שאלה שאין להם עליה תשובה (למה, אם כל בני יעקב התברכו, דווקא את אשר יעקב מברך שלחמו יהיה שמן?). הם רצים אל מורם רבם, והוא פותר להם את הקושייה. והפתרון אינו נגלה לקוראים (חוזר: הפתרון אינו נגלה לקוראים!). בתגובה, הרבנים שמחים ומאושרים. כפתור ופרח. אכן סיפור נאה. אבל האם יש כאן משהו שקשור למגע אינטימי עם האל? לא. יש כאן אגדתא נחמדה על פרשנות תורנית, ותו לא. (ואל תספרו לי שמה שאמר להם רשב"י הוא מיסטי, כי זה לא בטקסט. מה שלא בטקסט יכול להיות הכל. אני מדבר על הטקסט.) וכך נראים כמעט כל הקטעים בספר. שוב: כפי הנראה מדובר באחד הטקסטים המבריקים בתולדות האנושות. אבל קריאה ברורה לחוויה מיסטית אין כאן.

—

כדי להבין למה זה אינו טקסט מיסטי, אביא טקסט מיסטי יהודי. עכשיו, לא קל למצוא ביהדות טקסטים מיסטיים חריפים, כי יהודים על פי רוב ממעטים בתיאור חוויותיהם המיסטיות, או בתיאור טכניקות מיסטיות ברורות ליישום על ידי הקהל הרחב. המיסטיקה ביהדות היא תורת סוד, כל כבודה פנימה, היא נשמרת בצנעה, ומועברת מרב לתלמידו, על פי רוב בעלפה. ובכל זאת, ניתן כמובן למצוא עדויות למיסטיקה, בעיקר מתוך תנועת החסידות. אביא אם כן קטע של ר' יעקב יוסף מפולנה, שהיה רב של כמה קהילות, ושחייו השתנו כאשר שמע את הבעל שם טוב מדבר, התרשם מאוד והפך לתלמידו.

דשמעתי ממורי זלה"ה [=זכרו לחיי העולם הבא, שהוא הבעש"ט] משל שאמר קודם קריאת שופר, שהיה מלך אחד חכם גדול ועשה באחיזת עיניים חומות ומגדלים ושערים, וצוה שילכו אצלו דרך השערים והמגדלים, וצוה לפזר בכל שער ושער אוצרות המלך, ויש שהלך עד שער אחד וחזר, ויש וכו', עד שבנו ידידו התאמץ מאד שילך אל אביו המלך, אז ראה שאין שום מחיצה מפסיק [מפרידה] בינו לבין אביו כי הכל היה אחיזת עיניים, והנמשל מובן ודפח"ח [דברי פי חכם חן].

וכן כתבתי במקום אחר מה ששמעתי ממורי זלה"ה כי בידיעת האדם שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך אז בידיעה זו יתפרדו כל פועלי און וכו'. אם כן כל המלאכים וכל ההיכלות הכל נברא ונעשה כביכול מעצמותו יתברך, כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה [כאותו חגב שלבושו ממנו ובו] ובידיעה זאת יתפרדו כל פועלי און שאין שום מחיצה ושום מסך מבדיל בין האדם ובינו יתברך בידיעה זאת."
(בן פורת יוסף, פרשת מקץ, עמ' שלט-שמ; וכן שם, דרוש לשבת תשובה; דגל מחנה אפרים, הפטרת תבא, עמ' רנז-רנח;פרשת וילך, עמ' רסד-רסה)

מתוק מדבש. הקטע הזה מחולק לשניים: החלק הראשון הוא משל הארמון המפריד בינינו לבין המלך, שלמעשה, כך אנחנו מבינים אחרי שצלחנו את חומותיו ולא התפתינו לעצור אצל אוצרותיו, הוא כולו אשלייה – אין דבר המפריד בינינו לבין המלך. והנמשל כמובן ברור. ולמי שלא ברור, מבהיר ר' יעקב יוסף: "אין שום מחיצה ושום מסך מבדיל בין האדם ובינו יתברך" – אלוהים כאן ועכשיו, קרוב אלינו יותר ממחשבותינו. ולא סתם, אלא שההבנה שזה אכן כך, ה"ידיעה" הזו, ש"כל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך", היא מתירה לנו את כל האוונות, כלומר האסונות, הצרות, ואף העוונות.

מה מיסטי כאן? שלא רק שמספרים לנו משל נחמד על כך שהעולם הזה אינו אלא עצמותו של הקב"ה, אלא שגם מכוונים אותנו לידיעה הזאת, אומרים לנו שחשוב לדעת את זה, ומספרים לנו שכאשר נדע את זה, כלומר כאשר נפנים לעומק ונכיר בכך, כאשר נחייה את זה (וכידוע השורש י.ד.ע. בעברית מלמד על ההפנמה העמוקה ביותר, שלא לומר מגע אינטימי), נשתחרר מצרותנו, ואף מחטאינו. יש כאן קריאה מפורשת, אם כן, לטרנספורמציה קיומית (שהיא בעיקרה תודעתית, כפי שמלמד משל הארמון הנ"ל), שמביאה למגע, שלא לומר אחדות (למה לא לומר? אחדות!!!) עם האל. זאת מיסטיקה.

—

בסוף זה מגיע למגדלי יוקרה פורחים באוויר כגון זה: תרשים מלומד שנבנה על תמות קבליות של Athanasius Kircher, מתוך ספרו Oedipus Aegyptiacus. לחצו כאן להגדלה.

אמרתי שעוד נחזור למבוא של מלילה הלנר אשד. מלילה היא חוקרת זוהר חשובה ומרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. אהבתי מאוד את ספרה "ונהר יוצא מעדן", ואם יותר לי, אני גם מאוד אוהב אותה אישית. במבוא (כמו גם בספר) היא שוטחת תזה בדבר האופי המיסטי של הזוהר, כלומר העובדה שהוא מכוון את הקורא ל"שינוי תודעתי", שינוי שמחברי הזוהר (חבורתו של ר' משה דה-ליאון, במאה ה- 13 בצפון ספרד) אף עברו כאשר הם הגו וכתבו את הזוהר. עכשיו, אני די מאמין שאכן כך היה, ושאכן כך ניתן להתרחש למי שקורא את הזוהר בצורה הנכונה. אבל אין ספק שאם כך האופי המיסטי של הזוהר חבוי תחת סגנון שהוא "מבחינת הפשט" פשוט לא מיסטי. כפי שמסבירה מלילה במבוא: "הדרך העיקרית בזוהר להעצמת הראייה [המיסטית] היא קריאה מיוחדת בכתבי הקודש. זוהי קריאה אינטנסיבית ביותר בטקסט המקראי […] המובילה את הקורא לחוויה או התנסות העולה מן הקריאה" (עמ' 13). כלומר מדובר בקריאה מסוג מיוחד, שהיא גם מרוכזת ומדידטיבית, וגם עשירה ואסוציאטיבית (בשביל המקובל כל מילה מקושרת לעולם שלם של סמלים ומשמעויות). כל זה נהדר, אבל הטקסט עצמו, כאמור, אינו מגלה לנו את זה, ודאי לא במילים מפורשות כמו אלה של ר' יעקב יוסף מפולנה.

למה זו בעיה? זו בעיה כי יהיו אנשים שיטעו לחשוב שחכמת הנסתר היהודית היא אך ורק סיפורי חכמים, לימוד של "סודות" והתהגגות אינסופית על מני מבנים מטאפיזיים כספירות ופרצופים. במקום לדעת "שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך" (כן, כן, כן!!!!!!!!!!) הם ידעו שספירת תפארת ממזגת בין חסד לגבורה, מה ההבדל בין נקודים לברודים, או לספר איך אור אינסוף נאצל מעתיק-יומין לאריך-אנפין, דרך זוג הפרצופיים אבא אמא, משם לנפתולי זעיר-אנפין ועד לפורקנו (בחסדי האל יתברך ויתעלה) בנוקבא. ידע (או, למעשה, מידע) כזה, מיותר לציין, פשוט מיותר לציין, או לכל הפחות משמעותי הרבה פחות מזה הראשון. אכן, זה בדיוק מה שקרה לאר"י וחבורתו, שפיתחו במקום מודעות להוויה המוחלטת תיאוסופיה ענפה ומפותלת, ועסקו במקום בגילוי האלוהי בהם ובעולם בגילוי "קברי צדיקים" בכל סביבות צפת. העובדה שהקבלה הלוריאנית השתלטה על היהדות היא בכייה לדורות, ואפילו החסידות לא הצליחה לנער אותנו מהנגע הזה. מה אפשר לעשות – יהודים אוהבים להתפלסף.

"הדזוגצ'ן לפניך. הוא לא חלק משום ממסד. הוא פשוט מולך. הדזוגצ'ן לא נועד לשפר לך את הקארמה. […] הוא מעבר לסיבתיות. מעבר למנגנון הסיבה והתוצאה. אנחנו מתבוננים במשהו שאינו תוצאה של סיבתיות קארמטית. משהו ספונטאני. משהו שכבר קיים בך בהיותך אנושי." – קית' דאומן

דזוגצ'ן הוא "השלמות הגדולה", אבל מה בדיוק שלם בעולם הזה? הוא אמור להיות מובן לנו מאליו, אבל הוא עושה רושם של משהו שמובן פחות ממנו אין. אין אליו כל שיטה או דרך, ובכל זאת אנחנו נדרשים ללמוד להבחין בו. הוא מציג עצמו כחוץ-ממסדי ואנרכי, אבל שושלת המורים שלימדו אותו היא ארוכה ומכובדת. אז מהו הדזוגצ'ן?

התשובה הקלה היא שזוהי מסורת רוחנית טיבטית פרועה וגבולית. היא נולדה כנראה מתישהו במאה העשירית, בטיבט, ומהווה עד היום את הצד היותר רדיקלי של הבודהיזם הטיבטי. הדזוגצ'ן מדגיש את מיידייותה של ההארה, את חוסר הצורך לכלות את חיינו בצבירת קארמה או בכניעה בפני מסורות וחוקים, את ההכרח לראות את האמת, שנמצאת כל הזמן מול עינינו, באופן מיידי ובלתי-אמצעי.

אבל תיאור כזה הרי הוא לא תיאור של הדזוגצ'ן, אלא לכל היותר של הקליפה שמכסה אותו. זאת העטיפה המרשרשת שמחביאה בתוכה את הסוכריה אותה אפשר לטעום רק כשהיא בפינו, נמסה על הלשון. אלא שכל רוכל המתיימר לחלק סוכריות דזוגצ'ן הוא נוכל. הדזוגצ'ן, מנסה להסביר לנו קית' דאומן, הוא טעמו הטבעי של הלשון – המתיקות שמתקבלת כשהלשון טועמת את עצמה.

דאומן הוא מורה ותיק ומוכר, שלמד אצל גדולי הלאמות ולימד ברחבי העולם. הוא מלומד מאוד, ופירסם ספרים ותרגומים רבים של כתבי דזוגצ'ן. לרגל ביקורו הקרוב בארץ, שאלתי אותו כמה שאלות על הדזוגצ'ן. (זהו ביקורו השני – בביקורו הראשון, לפני שנתיים בדיוק פגשתי אותו בערב שנתן ושוחחנו מעט)

—

הבודהיזם הטיבטי, למרות הרקע התרבותי והשפה הרוחנית השונים מאוד מאלו המערביים, פופולרי מאוד במערב בקרב מחפשים רוחניים. יחד עם זאת, פעמים רבות נראה לי שהחיבה לה זוכה הבודהיזם הטיבטי היא לא רק משום אמיתותיו העמוקות, אלא בזכות הטקסים הצבעוניים והמסורות התיאולוגיות הערטילאיות שלו – היינו מפני, ולא למרות, היותו משונה. האם אתה מסכים עם ההערכה הזאת, ואם כן, האם ייתכן שבודהיזם טיבטי מתפקד לפעמים במכשול, ולא עזר, להתעוררות רוחנית?

כן, אני מסכים עם ההערכה הזאת, וכן, בודהיזם טיבטי, כמו כל תרבות דתית המוקדשת לניתוב אנשים לקראת אתוס מוסרי אחיד, הוא המחלה ולא התרופה כאשר אנחנו מבקשים חירות רוחנית. מאידך, בתוך תוכה של המסורת של הבודהיזם הטיבטי מסומנת בברור היציאה ממנה. אם אתה מכיר תרגולת דומה, מהתרבות המערבית, שמשחררת אותנו מהדביקות התרבותית שלה בנוסף לשחרור מהבדיונות העמוקים של המערך המנטלי שלנו – אנא השתמש בה ולא במודל האסייתי הזה. עם זאת, יש לציין שכניסה אל תוך תרבות דתית זרה כשלעצמה יכולה לסיע לנו להתבונן בתרבותנו שלנו מנקודת מבט פתוחה וכך יכולה לאפשר לנו את חופש שאנו מבקשים.

אתה עצמך לא נמצא בשום אסכולה או שושלת פורמלית. האם אתה רואה בזה יתרון?

זו תהיה טעות לחשוב שאיני שייך לשום שושלת רוחנית. מה שאני מלמד מגיע באופן ישיר משרשרת קדומה של לאמות, שושלת הדזוגצ'ן של אסכולת הנינגמה (Nyingma) – ואני מוקיר להם תודה וכבוד רב. הייתי טיפש גמור אילו התכחשתי לשושלת שחנכה אותי אל הדהרמה, טיפש אמיתי אילו התכחשתי לנדיבות ולחכמה של מורָי. מה שכן, בתהליך של מסירת הדהרמה של המורים שלי אל המערב אני יכול לתת דגש – בצורה לא קונבנציונלית, ועל חשבון המכלול – להיבטים מסויימים שנראים לי רלוונטיים ביותר לצרכים האנושיים בני זמננו. אבל דחיית רוב האלמנטים התרבותיים האסייתיים של הדהרמה לא קוטעת את הקשר שלי אל השושלת שממנה אני שואב השראה.

בהמשך לכך, נראה לי שהרבה ממהרעות החולות של הרוחניות הניו-אייג'ית מקורן במצב בו ישנם מורים רבים שאינם שייכים לשום מסורת, שלמעשה ממציאים את החוקים (ולעיתים את התובנות) של עצמם, שלא מעוגנים בכל חוכמה רבת-שנים, ומרחפים להם מנותקים על האויר החם שהם מפיקים מעצמם. איך אתה שומר על עצמך ממצב שכזה?

אני מסכים איתך. מסורת נותנת גושפנקא. יש לחשוד במורים שלכאורה "התעוררו מעצמם", אם כי כמובן שיש כאן סכנה שאנו נשפוט מישהו מתוך עמדה של בורות. אם אנשים תופסים אותי כמורה ניו-אייג'י (במובן הרע של המילה), הרי שטעיתי מתישהו לאורך הדרך. אני שומר על עצמי בכך שאני מנסה להישאר במקום חף מכל יומרה, ואני עושה את זה על ידי כיבוד העקרונות של המסורת שבה למדתי. אבל צריך להבחין היטב בין שושלות 'ממסדיות' ושושלות 'תרגול'. הראשונות נועדו לשמור ולאצור את התורה הרוחנית. האחרונות נועדו לאפשר תרגול קיומי אישי. לעיתים שתי המסורות הללו מתנגשות זו בזו. ובכל מקרה, אם זכית להוקרת הראשונה זה לא בהכרח אומר שזכית לתובנה (realization) בשנייה. השומר בשער אינו בהכרח מאסטר – למרות שבהחלט ייתכן שהוא כן.

אמרת פעם שחלק מהיתרונות שמסורת אמורה לתת לנו הם קבלה של תמסורת ישירה, או חניכה, מהגורו. אבל למה בכלל דרושה לנו תמסורת כזו אם כל העולם כולו הוא שדה-בודהות אחד גדול, אם ה"ככיות" של המציאות היא מול עינינו – למה עלי "לקבל" משהו לפני שאראה את זה?

הדברים אולי יובהרו אם נרחיב את המונחים "תמסורת" ו"חניכה" ל"חוויה חניכתית אישית ואישרורה על ידי מקורות מסורתיים". החוויה האישית הזאת היא גילויו של המרחב שמאפשר לנו להתיר את הדילמה שהובילה אותנו למצב של חיפוש לחוץ. 'החוויה החניכתית' היא המאורע שבו אנחנו לרגע נחלצים מזה. דרך התמסורת שמאשררת את אותו חוויה חניכתית, החוויה הזאת הופכת למוכרת יותר ויותר, ואז מושגים כגון 'שדה-בודהות' הופכים לרלוונטיים. כן: ה'ככיות' היא הישר מול עינינו, אבל אנחנו זקוקים למישהו שיאמר לנו לפקוח אותן ושיאמר לנו שמה שאנחנו רואים זה 'זה'.

האם 'עשיית קארמה טובה' היא משהו שונה מראייה אל תוך טבע הדברים? האם אין שום קשר בין שני אלה?

כן, 'יצירת קארמה' היא שונה בתכלית מהזיהוי של טבע התודעה (mind), וההבחנה הזאת בדיוק היא שמקפיצה אותנו אל מעמקי בריכת הדזוגצ'ן. בבוזהיזם הקונבנציונלי אנחנו משפרים קארמה על ידי כך שאנחנו חיים בצורה מוסרית ועם הזמן זוכים להתגלגל אל תוך צורות חיים גבוהות יותר לאורך זמן. דזוגצ'ן מלמד אותנו את ההכרה בשלמות של הרגע האל-זמני כאן ועכשיו, ואני מניח שזה נקרא 'ראייה אל תוך טבע הדברים'. זה לא משנה כלל באיזו צורה מתגלם הרגע הזה, מה מינו, מה טיבו המוסרי, מה תוכנו הרגשי, מה מצב בריאותו, מה רמת תחכומו המושגי – הטבע המהותי שלו זהה. קארמה חיובית לא עוזרת ולא פוגעת בראייה הצלולה של המציאות. אבל אולי נשאל מהן הנסיבות שמביאות אותנו לפקיחת העיניים ולהבחנה בטבע האינהרנטי של הרגע. התשובה היא נסיבות נסיבתיות. מהן הנסיבות שהביאו אותנו לקרוא את המאמר הזה? מהן הנסיבות שמביאות אותנו להירשם לקורס דזוגצ'ן? אדם נדיר מאוד יוכל להתיר את הקשר הזה!

בקשר לאותה ראייה: מה אתה רואה, שרוב האנשים אינם רואים? מה יש לך שאין לרובנו? מהי הארה, ולמה אני לא מואר?

דבר אחד צריך להיות ברור: כולם 'רואים' את האור מדי פעם. כולנו מוארים – אתה מואר – פחות או יותר. אחרי שנים של תשומת לב קשובה למורָי, מה שיש לי היא התבוננות ומדיטציה שמסבה את התודעה שלי אל עבר האור הזה. ולכל תרבות יש שיטות משלה לזיהויה של אותה ראייה. אלא שהדזוגצ'ן הטיבטי בנקודה זו בהיסטוריה, עם השיטות החיות שלו להעברת תמסורת, ובזכות הגלות הטיבטית, העניק לעולם עקרונות יעילים ביותר שמחזקים את הראייה הטבעית הזאת, והנסיבות התארגנו כדי לעשות ממני שגריר של מסורת הדזוגצ'ן הטיבטית. אני לא אוהב את המילה המשומשת מדי, ולרעה – 'הארה'. אבל בקונטקסט של הדזוגצ'ן משמעות הדבר היא פשוט ההכרה באור הבהיר בכל רגע של תפיסה, ואת המדיטציה של הדזוגצ'ן אפשר לכנות יוגה של אור-בהיר.

מה אמיתי? מה אינו אמיתי?

התבונן בסוטרות, בכתבים הבודהיסטיים, ותגלה עקרונות דזוגצ'ן בסיסיים. בסוטרה אחת הבודהה אומר שכל מה שדרוש לנו הוא להבין את עקרון האשלייה. כל תפיסה שהיא, מכיוון שהיא חסרת מהות והינה אירוע חולף, אינה 'אמיתית', והינה אשלייתית. אילו רק היו המדענים מפנימים את המסקנות של ניסויי החלקיקים שלהם עצמם! הדבר האמיתי היחיד הוא האור והמודעות של טבע התודעה.

מה חשוב? מה לא חשוב?

הדבר האחד החשוב הוא זה אשר נותן לכל הדברים את משמעותם האמיתית. רדיפה אחרי מטרות חלקיות ומתחלפות דומה לניסיון לכסות את האדמה כולה בעור כשכל מה שאנחנו צריכים הוא זוג סנדלים. טבע התודעה מוכרח להיות המוקד היחיד של תשומת הלב שלנו.

איך נזכה לזה? איך נלמד, ונחייה, דזוגצ'ן?

ישנה רשת אוניברסלית של קשרים שמכריעה מה עלינו לעשות או לומר. אילו רק נרגע אל תוך החלל שבו נהיה לחלוטין פתוחים לזה – נדע.

בתרגום החדש שערכת לחיבורו של וירוטסנה (Vairotsana), 'עין הסערה', כתוב:

"כל הפנימי וכל החיצוני הוא שדה המציאות האל-זמני
ובמגרש משחקים טהור שכזה
הבודהה וכל היצורים כולם אינם נבדלים
מדוע, אם כן, עלינו לנסות לשנות דבר?"

אכן, מדוע? האם יש להימנע מלנסות לשפר את העולם?

הנקודה כאן היא שאנחנו תמיד מנסים לשנות את המצב. יש לנו דחף פתולוגי לשיפור והתפתחות. יש לנו תמיד תכניות לשכלול הדברים. אנחנו רוצים הארה, אנחנו רוצים חופש, אנחנו רוצים להיות טובים יותר. שכח מהבלגן הזה. תן לאינטלקט לנוח, הרפה מהרדיפה אחרי מטרות, פשוט הרגע – ואין הבדל בין הבודהות לכל הישויות. קרקע המציאות טהורה ומושלמת, ועל כן כל מה שעולה ממנה באופן ספונטאני עונה על כל משאלותינו. זה המסר של הדזוגצ'ן על רגל אחת. השדה האל-זמני של המציאות שוכן בכאן ובעכשיו, חופשי מכל הפרעה סובייקטיבית. כל שעלינו לעשות הוא להכיר בכך – ואז הדזוגצ'ן יכול לעוף.

[עלה באנרג'י. קית' דאומן יעביר סמינר סופ"ש (8-10 למאי), וקורס (15-22) למאי. לבד מזה הוא ייתן שיחה ב- 26/4, ב- 20:00, בביה"ס למטפלי שיאצו "מגע" דרך בית לחם 18, ירושלים. ולמי שלא ראה ביום שישי האחרון את הכתבה של נעם עמית ב"אולפן שישי" על הסיינטולוגיה, שיקליק.

כמו כן, אני מצטרף ליוזמה של שוקי גלילי בקשר לעזרה, וראשית להעלאת המודעות, למצבם של הפליטים האפריקאים שמגיעים לכאן. אסף פדרמן כתב מאוד יפה על הנושא.]