הקדמה לכל פילוסופיה של המוסר

לא פעם (ועל פי רוב גם לא פעמיים) קורה שנתקלים אנו, במהלך חיינו, בסכסוך כלשהו שמתנהל בין בני-אדם. הרי מן המפורסמות היא שחבורת הנפשות שעל פני כדור-הארץ, אותו מספר לא פעוט של יצורים שאוהב לכנות עצמו "האנושות", נוהג להקלע למריבות וקטטות בינו לבין עצמו, ואין מדובר רק על תיגרות רחוב למיניהן והתכתשויות ברים, אלא גם, כמובן, לקרבות גדולים יחסית בהם משתתפים מאות ואף אלפים מאותם בני-אדם, ואפילו, כן-כן, למלחמות רבתי. הצרה עם אותם סכסוכים וחיכוכים (לבד אולי ממאות-אלפי הקורבנות שהם גובים דרך כלל ודרך אגב) היא שברבים מהמקרים אין אנו יכולים להחליט, לפחות לא על נקלה, מי צודק ומי שוגה. פשוט מאוד, וזה יכול לזעזע כשנותנים על זה את הדעת, ברוב הגדול של המקרים אין זה קל כלל ועיקר להצביע על הצד שהוא "הטובים" ומנגד על הצד של "הרעים". דבר זה מטריד ומדאיג כאחד.

מטריד, שהרי אין זה הגיוני ששניהם צודקים, או מאידך שאף אחד אינו צודק: אם יש שניים שטוענים טענות הפוכות, מנוגדות, קוטביות, סותרות, הרי מן ההכרח הוא שאחד צודק והשני, אבוי, מחזיק בטעות. זה ברור כחרב: או שהראשון נמצא בצידם של האמת והאור והשני שרוי באפלה הסורחת, או, אדרבא, זהו השני שזורח מתוך עצמו בזיו הצדק המוחלט ואילו הראשון שקוע עד צוואר בבוץ הטובעני של העוולה והשקר.

מדאיג, מפני שכבני-אדם ברי-דעת והכרה, אין אנו יכולים להשלים עם מצב בו תשאר ללא מענה השאלה המכרעת: "מי צודק?". אנחנו רוצים לדעת באיזה צד לתמוך, את מי לעודד, עבור מי להריע ולאילו הלוויות להגיע. אנחנו רוצים לדעת אם, כאשר אחד הצדדים הכניע את השני, כאשר המון משולהב אחד הצליח להעפיל ולגבור על אחיו, לשתוף ידיו בדמו ולבזוז רכושו, לרסק את עצמותיו ולפזר אפרו לרוח, האם עלינו כעת להתאבל ולמרר בבכי על כי שוב, כרגיל, רשעים עלזו או שמא להפך, עלינו לפצוח בשירה ובריקודים על כי דין אמת נעשה, הסדר הקוסמי שב על קנו ובני-תמותה יכולים להתהלך נפוחי חזה על גבי גופות רעיהם המרקיבות ולדעת כי שוב נושמים את אויר העולם רק הראויים לכך באמת.

אך זה גם יותר מכך: אנחנו רוצים לדעת איזה מהצדדים הנאבקים, בנוסף לדגל משפחתו, מעמדו, עירו, מחוזו, מדינתו מניף גם את הדגל הנכון, כלומר את דגל ה"נכונות" עצמה, כלומר את דגל האמת. אנחנו רוצים, צריכים – מוכרחים – לדעת איפה בין קולות הנפץ והמלחמה מבצבץ לו אותו זוהר שמימי וטהור, אותה סגולה שהיא ורק היא תצליח להעלות אותנו (סוף סוף!) מבור הביבים האנושי אל האולימפוס האלוהי. אנחנו חייבים, למען ההגינות האוניברסלית והאל-זמנית, למען יושר המידות באשר הוא, למען הסדר הטוב והטוּב המסודר – לדעת היכן הוא הצדק.

וכנראה שלכן כל-כך כל-כך אהובה על כולנו הסיטואציה בה שתי מכוניות מתנגשות להן, האחת באחוריה של השניה. זהו פשוט מעמד קסום. אתם הרי מודעים לגודל ההתרחשות: קרתה לה תאונה דרכים, פלוני דפק את אלמוני מאחור, והנה זהו לכאורה עוד סכסוך אנושי מוכר ומבלבל – אך הפעם לא: הפעם ברורה ומוחלטת שאלת הצדק והאמת! יוצא לו פלוני מרכבו, חפוי ראש, מושפל, מרגיש עצמו בזוי ומבוזה – ואכן טוב שכך, מכיוון שזוהי האמת: הוא אשם! הוא החוטא! הוא הרע! הנבל לא שמר מרחק!!! – מעיף מבט שפוף בפגושי המכוניות, ממלמל כמה מילות סליחה – שיתנצל, הפושע, שיתחנן על נפשו האבודה! – ומיד שולף את פרטי הרכב ופוליסת הביטוח. אלמוני מנענע בראשו ומצקצק בפיו. הוא ממשש את צווארו. הוא יוצא לאיטו מהמכונית. לכאורה עבר טראומה, טרגדיה – למעשה זהו אחד הרגעים האדירים של חייו: הוא צודק. מעל לכל ספק ולכל צל של ספק, הוא צודק. הוא מצוי, שרוי, רווי כולו בצדק חמים וסמיך העוטף אותו מכל צד ואבר. הצדק איתו, האמת היא שלו, הוא נכון וטוב וישר וגיבור. הוא אביר האמת, הלוחם ללא-חת, אם היה זה גן-עדן, הוא היה יושב כעת בדיוק מימינו של האל. הוא יכול עכשיו להתחיל לקלל – מי שם אותך על הכביש וכיוצא באלו – הוא יכול גם להפטיר מילות זה-בסדר – שימו לב: יש לו את היכולת למחול על חטאים!!! – זה לא משנה, הוא יקבל את הכסף ויפוצה על הנזק. מה שכן משנה הוא שהוא כבר קיבל את הדבר הגדול ביותר שיכול בן-אנוש לקבל: את האמת, לצידו. הוא צודק. הצדק – איתו.

[הנה הקטע של בורשטיין. דבר אחר: ביום חמישי הזה אני נותן הרצאה פתוחה לקהל במרכז שורשים בירושלים (רח' שמאי 13, 21:30) על יואכים מפיורה, הנביא הנוצרי מהמאה ה-12 שחיבב מאוד יהודים ושרעיונותיו משפיעים עד ימינו, בעיקר בחוגי הפונדמנטליזם הפרוטסטנטי. עוד דבר: יוסי גורביץ, שאוהב לכתוב בבלוגו בתקיפות דמגוגית, כותב הפעם לעניין על "המוגלה שהיא התפיסה הדתית-לאומנית". נכון, יש גם יופי שם, ויש עומק, אבל על הכיעור והרדידות צריך גם צריך להצביע.]

מכשפת הניו-אייג' והישו הפנימי שלכם

שלשום שודר ה"שיעור" המשותף הראשון של אופרה ווינפרי ואקהרט טולה בקורס "פורץ הדרך", ה"תקדימי" וה"בינלאומי" שלהם, ותרשו לי לומר: הסופרלטיבים הללו הם בהחלט במקום. ווינפרי, כזכור, לא רק בחרה את ספרו האחרון של טולה ל"מועדון הספרים" שלה  – מאז צאתו ב- 2005 ועד בחירתה של אופרה נמכרו חצי מיליון עותקים של הספר, מאז הבחירה ההוצאה מדפיסה מיליון עותקים חדשים בחודש – אלא גם משתפת עם המורה הרוחני פעולה בקורס אינטרנטי של עשרה פגישות שבועיות בנות שעה וחצי כל אחת. לקורס נרשמו 700,000 איש והוא אחד מאירועי האון-ליין הגדולים אי פעם.

טולה מנחה את קלי הקתולית אל הישו הפנימי שלה

אז מה היה לנו שם? לבד מאיכות תמונה נוראית (הבטיחו שיתקנו את זה בהמשך), ווינפרי וטולה מהגגים בניו-אייג'ית דביקה שמסוגלת להעלות אפילו בחסיד שוטה חשש מסכרת, ולעיתים נדמה שעוד רגע השניים יפרקו כל עול ויתחילו לדבר על פיות טובות שרוקדות בינות לעצי שוקולד. אבל – וזה אבל גדול – המסר הוא בכיוון הנכון, ואני לא הרגשתי שהצורה מעוותת אותו. ככל שהשיחה מתקדמת השניים גם משילים מעליהם שכבות של סוכר ונוגעים במהות: מודעות, תשומת לב, אלוהים כקרקע המציאות החיה. ישנם אפילו דיבורים על כך שהאני המורכב מההיסטוריה האישית שלנו אינו אמת.

מכשפת הניו-אייג' מסבירה לאריקה שישו הוא לא הדרך היחידה לגאולה, ושגם זו לא ממש מה נראית כמו שהיא חושבת

וישנו גם המתח (הנוצרי במהותו) הישן-נושן בין דת ממוסדת לרוחניות, והוא עולה מיד: השאלה הראשונה מהקהל, בסביבות הדקה ה- 22, היא של קתולית נעימה ששואלת את אופרה איך היא משלבת בין הרוחְניות הזאת לנצרות. אופרה אומרת שהיא הוציאה את אלוהים מהקופסה כשבשנות העשרים שלה לא היתה מוכנה שיספרו לה שאלוהים הוא "קנאי". היא ממשיכה משם לספר שישו לא הגיע כדי ליצור את הנצרות, אלא כדי להוביל אותנו למודעות גבוהה יותר, ושהיא נוצריה שבטוחה שיש דרכים רבות לבד מהנצרות להגיע אל אלוהים. חצי מיליון איש שמעו את זה מסביב לעולם, וזה יופי.

יופי, אלא אם כן אתה נוצרי אדוק, כמו למשל המטיף האינטרנטי ביל קלר, שכינה בשבוע שעבר את אופרה (בתכנית ברשת פוקס) "האישה המסוכנת ביותר בעולם" והאשים אותה במכירת "קראק ניו-אייג'י". הוא כבר קרא לה בעבר "מכשפת ניו-אייג'", ולשונו המדבררת את רצון השם (דרך אתרו ליותר משני מיליון מנויים יומיים) מאשימה את ווינפרי גם ברצון להיות "הגורו הרוחני של האומה [האמריקאית]", ללא מודעות לכך שהיא למעשה "משמשת ככלי של השטן, המוביל מיליונים לגיהנום".

מייקל קארבן, עוד אושיה נוצרית ובעל טור באתר הנוצרי הפופולרי Crosswallk, מסכם את זה יפה: "[אופרה טוענת ש]שינוי ה'תודעה' שלנו הוא המפתח לגאולה, לא ישו, והבעיה המשותפת שלנו היא תפיסה לא נכונה, ולא חטא". כמה נכון. אם כי הוא דווקא טוען שכל זה אינו אלא "עזרה-עצמית בגוון רוחני ופגאניזם ארוז-מחדש שמשמש להונאה ולהטיה של אנשים מהאל האחד האמיתי ומהגאולה שבאה רק דרך ישו הנוצרי".

נו טוב. אני דווקא חושב שאופרה עשתה כאן דבר גדול. למשל: שעה לתוך התכנית טולה מספר על רגע ההארה שלו (כידוע הוא פרח לתוך זה מתוך דיכאון עמוק), משווה את ראיית העולם לאחר מכן לזו שנחשפים אליה כשלוקחים ל.ס.ד. (לא בדיוק אותו דבר, אומר טולה), ואחריו אופרה משתפת אותנו בחוויה מיסטית קטנה שהיתה לה כשהיא יצאה אל הגינה ו"החליטה לא לכנות שום דבר בשם", כלומר ללכת בין הערוגות עם מודעות לדברים עצמם, כפי שהם, ללא שמות או השוואות. ודרך המחשב חצי מיליון איש רואים את הקולות. ממש פרסומי ניסא בראש חוצות, ואמרו אמן והללויה.

אופרה ואקהרט רגע לפני שהם מספרים כל הלילה ביציאת מצריים הפרטית שלהם

עידו הרטוגזון מדבר הרבה על האפשרויות הרוחניות החדשות שמזמנת לנו הטכנולוגיה, וזו דוגמא נהדרת לדעתי ל'נבואה אינטרנטית' להמונים. אני שב ואומר, מדובר באירוע חשוב, שלא רק ממצב את טולה החביב כמגה-מורה-רוחני, אלא נותן דחיפה עצומה לסוג הזה של רוחניות, להבדיל מדת פונדמנטליסטית, ולהבדיל מקשקושים כגון "הסוד".

הנה ההקלטה של השיעור הראשון – אם כי ייתכן שצריך קודם להירשם (בחינם) לאתר.

[נלקח לאנרג'י]

המשיחיות כניהיליזם

המערב אובססיבי באשר לסופו. האפוקליפסה קורצת לא פחות משהיא מפחידה, ותיאוריות אסכטולוגיות היו תמיד רבות מכר וחביבות על הכל. הצפייה היא כזו: או שיגיע כבר הקץ, או, אם הוא לא מגיע, שלפחות נדע כבר עכשיו מתי ואיך הוא בדיוק יגיע. המשאלה הזו לסוף הובעה החל מימי הנביאים. מהם עברה שרביט הצפייה אל האקופליפטים (אפוקליפסה היא "התגלות", וזו אצלם שזורה חיות פנטסטיות, מלאכים ומפלצות לרוב, ושחזון אחד מהם, יוחנן, סיבך את הנצרות עם ספר שבנסיונות לפרש את תכניו המופרעים נשברו רבבות קולמוסים וראשים). גם חז"ל הצטרפו למשחק הניחושים הזה: במסכת סנהדרין נותנים חכמים סימנים רבים לביאת המשיח, ורבי אבא מכריז שכאשר אלו מתגשמים "אין לך קץ מגולה מזה!"; כי זו היא הכמיהה: שיתגלה כבר הקץ. כאילו מדובר בעלילה ואנחנו, כילדים, דורשים שיגלו לנו כבר את סופה.

הצפייה לקץ מפגינה חוסן מרשים, ואין כמעט דבר שביכולתו לגדוע אותה: חסידיו הראשונים של ישוע מנצרת ציפו שהוא ישוב, ואיתו ממלכת גן עדן, עוד בימי חייהם. זה לא קרה כמובן, אבל לא הפריע להם להמשיך ולצפות עד ימינו אנו. ובימינו אנו חסידיו של הרבי מליובאוויטש מסרבים להתייאש ממשיחיותו גם אחרי שנפטר, וממשיכים להמתין ש"יתגלה". אבל אין כלל צורך להיתפס לדת כדי לצפות לסוף. כולנו עושים כך בזעיר אנפין בכל פעם שאנחנו זוקפים אוזניים למשמע תגלית מדעית חדשה, תיאוריה פילוסופית או תחזית מדינית: הנה הנה, אולי סוף סוף יבשרו על ההברקה שאחריה יהיה הכל באמת מבריק. מתי באמת כבר יהיה הכל "כמו שצריך"?

אך השלמות מבוששת לבוא, ואנחנו נותרים להתבוסס בעולם פגום, מעבירים ימים, שנים, דורות בציפייה. אך אם אכן כך, אם בין הרע הנוכחי לטוב שממתין בקץ ניצב הזמן, הרי שמסתבר שהוא הוא אותה ישות הקרויה בשם "שטן". לולי הוא כבר היינו נגאלים, ובעיקובו את המשיח הוא זה שמאפשר לרוע ללחש. מול השטן יש כמובן להתגונן, וכדי שלא יכלה אותנו הזמן לחלוטין אנחנו מציבים מולו כלי נשק ומגן: את החוק ואת האהבה.

החוק (כך שמעתי ממשה הלברטל) הוא זה שמאפשר כבר כיום, בעולמנו הפגום, לבנות מודל של גאולה. אנחנו מעצבים את החוק מול פני האידיאל: ככה, כפי מה שמורה החוק, כולם יתנהגו הרי באופן טבעי באחרית הימים, ועל כן היינו רוצים שכך כולם ישתדלו מאוד לנהוג עכשיו. החוק הוא ניסיון שלנו לצמצם את הפער בין מה שיש לבין מה שראוי שיהיה. מכך מובן מדוע רבות הן התנועות המשיחיות שמכריזות על כך שבקץ הימים יבוטל החוק ויפוג תוקפן של המצוות: כשהכל בסדר אין טעם בניסיון האנושי, המוגבל ממילא, לעשות סדר.

מכאן גם רמז נוסף למקורותיו של תהליך החילון במערב: בזמנים עברו, כאשר חיי אדם היו יותר רע מטוב ואנשים חלמו בהקיץ על עצי פרי ונהרות מים זכים (וראו תיאור גן עדן המקראי) החוק הדתי נדרש (יותר מאשר נכפה) כאמצעי לכינונה של תקווה לעתיד, ולא רק סדר בהווה. כיום, כאשר את מירב הבעיות המיידיות של האדם פתרה הטכנולוגיה, מובן מדוע אנשיו זקוקים פחות לחוק האלוהי. שוב: כשהרוב בסדר, פחות מתחשק לאלץ את עצמנו לעשות סדר. לכן גם ברור מדוע כיום חסידי החוק דורשים לכפותו.

האהבה היא אמצעי נוסף (ולא תכלית) דרכו נבנה לנו כרגע מעין עולם הבא. אין הכוונה לז'אנר הרומנטי (שגם אם היה קיים, כנראה שלא היווה להמונים אידיאל עד למאה השנים האחרונות) אלא לארוס, כלומר לאותה תשוקה יצירתית שנושאת אותנו מעלה ומורידה דרכנו צבע למציאות, ולאָגָפֵּה, כלומר הרעות והרצון הטוב כלפי הכל כולל הכל. תערובת של שתי אלה, שלא מנוגדות אלא משלימות זו את זו, היא כשיקוי קסמים המפיג מרה שחורה ומפוגג את האופל מעל פני האדמה. האהבה מאירה את עינינו, עד כדי כך שהן הופכות עיוורות להבדלים שבין החפצים לבין צלליותיהם. כשזה קורה אין לנו עוד צורך בהבאתו של אור חיצוני. כך יכול היה לומר שאול הטרסי, הוא פאולוס, שגם "אם תהיה לי נבואה ואדע את כל הסודות וכל הדעת … ואין בי אהבה הייתי כאין": האהבה מעקרת את הצורך בעתיד, וממילא בידיעתו.

על היחס הנכון בין החוק לאהבה רבות היהדות והנצרות כבר אלפיים שנה, כל אחת מהן בדרכה אל הנצח. כי החוק אולי מוחלט ותקף לכל, אך משום כך גם קר ובלתי אנושי. האהבה היא אנושית, אבל מתוקף כך היא גם זמנית מאוד. כמה זמן כבר אפשר להיטלטל בין שני אלה? כמה זמן אפשר לתלות על וויהם את כל מאוויינו? לא הרבה, וזמן, כזכור, הוא השטן.

חוזרים, אם כן, אל חישובי קיצין.

מטבע מתקופת בר-כוכבא, במרכזו המקדש עם ארון הברית, ומעל הכוכב, סמלו של המשיח הכושל

ואלו כרגיל, גם אם לא מנבאים אל נכון את הקץ המוחלט, מצליחים למהר את קיצם של חיים רבים: קיים קשר הדוק, סיבתי, בין בטחונו של אדם בגאולה הממשמשת ובאה ובין נכונותו להקריב חיי אחרים למענה. הצדקה מוסרית לפעולותינו דרושה לו כמו לרובנו, אבל הבטחת איודם של חוקי המוסר בקץ העתידי מצליחה למסמסם אותם כבר כעת בשביל הפנאט המשיחי, עבורו אי הנעימות המוסרית שברציחת אי אילו מכשולים בדרך אל האושר הופכת נסבלת משום הבטחון הגמור שלו בזמנה הקצוב, ובשלמות שממתינה להשתרר רגעים מעבר אליה. ראיית הגאולה כהכרח היסטורי מאפשרת פעמים רבות לאנשים הגונים להשלים עם עוולות וזוועות שמלוות, לכאורה, את מהלך מימושה. המטרה, שכאשר תוגשם תקדש את החול, בינתיים מקדשת את כל האמצעים: מוקד המבט הוא על העתיד לבוא, ואין מי שישמור על החיים בהווה.

וככל שהאמונה בגאולה עזה יותר, כך גדלה גם המסירות וההתלהבות שבה מתבצעים מעשי ההרג. המשיחיות, זה ברור, פשוט מעדיפה את העתיד על ההווה, ועל כן יכול ההווה להיות מוקרב למען העתיד. אותו להט משמש אותנו היטב כשמגייסים אותו למען מטרה קונסטרוקטיבית (כהפצת הבשורה הטובה, כבניין מדינה), אבל זהו נמר שקל מאוד לאבד עליו שליטה. וכפי שהשבתאים, מתוך אמונה שלמה שהגיע זמן הגאולה, פרקו כל עול והתבסמו ביחסי מין חסרי רסן, כך הבולשביקים, מתוך אמונה שלמה שהגיע זמן המהפכה, שחררו נצרות אקדחיהם והתירו את דמם של מליונים בדרכם אל גן העדן של הפרולטריון. המשיחיות, בקיצור, היא ביטוי שיא להעמדת התכלית כערך העליון, שלעומתו האמצעים מאבדים כל ערך. אם הטוב המוחלט יגיע לאלתר, גם החוק וגם האהבה אינם דרושים לנו כעת.

ולצערנו הרב, הטוב המוחלט לעולם, לעולם לא מגיע. הזמן המשיחי נותר תמיד עתיד.

אם אין זה די, הרי שלא רק מבחינת תוצאותיה בפועל המשיחיות שטופה במוות: בסופו של דבר (כפי שהאירה את עיני אליענה יעקובוביץ), האם זה לא ברור שהתשוקה לקץ היא תשוקה לאיון, משאלת מוות? חביב על הדתות המונותאיסטיות להאשים את אלו המזרחיות, לנוכח תרגוליהם המדיטטיביים ודיבוריהם על האין והריק, בניהיליזם אגוצנטרי, אבל מהניהיליזם שבקרבן הם מתעלמות. וזה הרי ברור כל כך: התשוקה לשלמות וחוסר שינוי היא פשוט תשוקה למות. התשוקה לסוף הזמן, לקץ העולם, להתבסמות סטטית בזיו השכינה – כל אלו הן משאלות של חידלון, של אין. המשיח שיביא איתו את הסוף הוא לא אחר מאשר מלאך המוות.

הניהיליזם שבמשיחיות בא לידי ביטוי, אם כן, הן במעשי הזוועה של המשיחיים, והן במוקד התכוונותם: הם גם נושאים עיניהם אל המוות, וגם זורעים מוות סביבם. אך עוד מימד של ניהיליזם פרדוקסלי יש בערגה המשיחית: את הכמיהה לסוף אפשר, כאמור, לחלק לשתי תשוקות שונות: ראשית, אנחנו רוצים לדעת מה יקרה בקץ הימים (מתוך סקרנות בריאה ורצון כנה להתכונן היטב); שנית, אנחנו רוצים שכבר יגיע קץ הימים (מתוך שרע לנו כעת, ובלבנו הציפייה שאז יהיה טוב). המצוקה שבהווה היא זו שמולידה, זה די ברור, את הכמיהה אל העתיד. חוסר הידיעה צמא לדעת. חוסר הנחת משתוקק לרפיון.

הנה, אם כן, הסתירה המובנית בערגה המשיחית: אנחנו רוצים לדעת את הזמן בו לא נדע. אנחנו משתוקקים לעת בה תסתיים כל השתוקקות. אנחנו ממתינים במתח לימים שבהם לא תהיה לא המתנה ואף לא מתח. שכן הרי ברור שאחרית הימים היא אותו זמן שבו הזמן חדל, כלומר ששום דבר בו לו קורה מפני שמעצם טבעו כדי שיבוא הכל הכל היה צריך כבר להספיק לקרות. המשיחיות נולדת מתוך חוסר נחת, והיא קשורה בעבותות לתפיסה שהעולם כפי שהוא, הוא רע. מפני שרע לנו אנחנו כמהים לטוב, ומצפים לזמן שבו יהיה הכל מושלם. אלא שהכמיהה הזו שלנו היא חלק יסודי ברוע הנוכחי של העולם, שכן אנחנו מגדירים מראש שאותם ימות משיח יהיו הזמן בו אין כמיהות!

משום שאנחנו נמתחים לקראת הזמן שרק בו יבוא הרפיון אנחנו בעצם לא מאפשרים לו לבוא, והמכשלה הראשונית שלנו היא תפיסתו של הזמן הזה כזמן שהוא רע במהותו. מתוך הראייה של המציאות כמוגבלת אנחנו מגבילים את עצמנו, ונותר לנו רק לחכות, מוגבלים, לנצח. אך האין המציאות באמת מוגבלת? במידה רבה כן, אבל אם הבעיה שלנו היא בדרך שבה אנחנו תופסים אותה, אולי כדאי לשנות את התפיסה, ולא רק להמתין שתשתנה המציאות. אם אכן כך, הרי שכדי שיבואו ימות המשיח לא האפוקליפסה היא זו שדרושה, ולא בניית בית המקדש, אלא ההתגלות של המציאות כפי שהיא כבר כעת, וקידושו של הזמן ההווה.

[עדכון 2.3, 19:50: עלה באנרג'י]

על מיניות ורוחניות: אוננות כ"תפיסה עצמית"

אני לופ מוזר! (על ספרו החדש של הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר)
אם נדמה לכם שאתם חוזרים על עצמכם שוב ושוב, אולי הבנתם משהו עמוק: הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר טוען בספרו החדש שאנחנו בנויים מלולאה אינסופית של ייצוג עצמי. על החיים כלופּ, ואיך זה קשור לאוננות
http://www.notes.co.il/tomer/34240.asp
 
זה שפלט והיה העולם
על פי מיתוס מצרי קדום בריאת העולם התרחשה כשאלוהים פלט את המציאות מתוכו אחרי שעינג את עצמו. ייתכן שזה קשור לאיך שאנחנו תופסים את עצמנו, כלומר בונים את העצמיות שלנו
http://www.notes.co.il/tomer/37244.asp
 
אבר קטן לו לאדם, אבל השימוש בו הוא צרה גדולה
עד ל"קבלה" הביטה ההלכה בעין לא יפה באוננות רק מפני שהפריעה לקיים את מצוות פרו ורבו. איך נהפך איפוא החטא ל"חמור מכל עבירות שבתורה"? (פורסם ב"תרבות וספרות", "הארץ")
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/936692.html
 
אוננות בקבלה
מעט על תפיסת איסור הוצאת זרע לבטלה בקבלה: שדים, ספירות, קליפות, והאל המוציא את שפעו – ללא בת זוג
http://www.notes.co.il/tomer/39674.asp
 
מעט על מין ואוננות בנצרות
כמה מילים על הבדלי הגישה והתפיסה בין הנצרות ליהדות בסוגייה רגישה זו: פאולוס, אוגוסטינוס, וההבדלים בתפיסת הרצון והחשק
http://www.notes.co.il/tomer/39909.asp
 
החטא הגדול ביותר בתורה – דת ורוחניות, מין ואוננות
למה חשוב לכל הדתות להיכנס לנו לחדר המיטות ועוד כמה השערות על הסיבה שבעטיה הפכה האוננות לחטא החמור ביותר על פי ההלכה
http://www.notes.co.il/tomer/40139.asp

על לא-דבר

     הוא איבד כל משמעות. היה זה כשגילה כי כל דבר שיעשה, כל דבר שיחווה, כל דבר שעשוי לקרות לו או שהוא עשוי לראות אותו קורה, כל דבר כזה יהיה, בסופו של דבר, רק דבר. רק עוד דבר. ובבת אחת כמו נסגרו עליו שלוש-מאות שערי בינה ושלוש-מאות שערי חכמה, נסגרו עליו שלוש-מאות שערי דעת ונסגרו בפניו כל הרצונות וכל התשוקות, כל התקוות וכל מיני החלומות. הוא התרומם והתיישב על השמיכה שפרש על הקרקע לצד חבריו. ההכרה הזו פגעה בו כששכב לפני השינה, לפני השינה שכבר אותו הלילה לא באה, והוא נותר להביט קדימה אל תוך החושך בפה פתוח ובעיניים פעורות, פתוח אל ריקות הלילה, נותן לריקות שבתוכו להיפגש עם זו שמלפניו, ולא היה בו כלום וכלום לא היה עוד בשבילו.

     הוא לא בכה. דמעות לא ירדו מעיניו משום שדמעות דורשות כיוון, דורשות עבר או עתיד, שכן כדי להצטער על דבר-מה דרוש דבר-מה אחר להשוותו אליו, דרושה תקווה או חרטה, ולו, וזה הרי בדיוק מה שהבין, לו לא היה יותר דבר, משום שכל דבר היה בסך הכל דבר. הכל נהיה שווה אל מול ליבו. בדברים לא היה לו עניין יותר – הוא רצה משהו אחר, משהו באמת אחר. אך כל שהיה לו הם דברים, וכל שראה היו דברים, וכל שחשב היו דברים, והוא שקע יותר ויותר בתוך חוסר המשמעות שמילאה אותו, לראשונה בחייו.

     רק אתמול עוד היה מלא מרץ וכיוון, מלא שליחות קדושה, מלא ברכה וזעם. עכשיו ריק.

     כל הלילה לא ישן. הביט אל החושך – דבר – והעצים המעטים שמסביב – דברים – על החברים שישנים – דברים – ועל הכוכבים שמעליו – דברים. ישב והיה, בקושי נשם, הרגיש רע, אך ידע – והידיעה הזו גרמה לו להרגיש רע עוד יותר – ידע שגם ההרגשה הזו היא בסך הכל דבר, שאין בה שום ייחוד, שאין בה שום שינוי מהפכני, שום שינוי אמיתי, שאין בה אחרות. גם מה שהרגיש, גם מה שעבר במעמקי נפשו – גם אלו היו כולם דברים.

     עם אור ראשון החלו חבריו לנוע ולהתהפך על משכבם, החלו להתעורר, וגם תנועותיהם לא עודדו אותו. בלילה לא השתעמם מפני ששום דבר כבר לא עניין אותו וכל דבר היה תפל במידה שווה, ועכשיו גם אלו המתעוררים היו שווים בעיניו, עיניו הריקות, לתנועות העשבים ברוח ורעשי ההתעוררות שלהם היו חסרי פשר כנביחות הכלבים שנשמעו מרחוק.

     חבריו קמו וקיפלו את שמיכותיהם, והוא עדיין ישב ריקני על שלו, אך כשפנו אליו והאיצו בו קם מיד ונהג במותם. אבל בפועלו – לראשונה שם לב מלא לתנועותיו – היה מודע ממש לאופן בו אירגן את ציודו, לצורה בה זז, לרגשות המעטות אותן הרגיש. כל דבר נרשם בו וזכה לציון שמו, לתיוג חרישי בתוכו, וכל כינוי כזה הביע בו עוד תו עדין של אכזבה, של אֵבֶל על כי הכל כל-כך פשוט, כל-כך תמים, כל-כך רגיל. ולא היה זה מפני שארגון ציודו היה דבר יומיומי – וזה מה שהעצים בכל פעם את תוגתו – רגילותם של הדברים לא נבעה מחוסר ייחודם בין דברים אחרים, כאילו שיקיצה בבוקר אחרי שנת-לילה בצד הדרך לדמשק, בשליחות-קודש, היתה פחות מיוחדת מחוויות ליל-כלולות. שוב: ההשוואה בין דברים חדלה לגביו, מספיק היה לו שכל החפצים שאסף, הפעולות שעשה, כל הרגשות שהרגיש היו כולם דברים, היו כולם עצמים או תופעות, היו כולם התרחשויות, היו בסך הכל חלקי-מציאות כדי שתעלנה בו הרגשות של ריקנות, תפלות, סתמיות.

     הכל היה רגיל, והכל יהיה לעולם רק כרגיל, כי לא חשוב מה יתרחש, לא חשוב מה יקרה – אפילו אם יגיעו בשלום לדמשק ויתפסו שם את אותם כופרים ויאסרו אותם – כל דבר שיתרחש יהיה רק דבר, ובכך יהיה, כך הבין עכשיו לדאבונו, זהה בכל מובן משמעותי לכל דבר אחר. אין הבדל בין דברים, לפחות לא הבדל אמיתי, משמעותי.

     חבריו ברכו את ברכות השחר. אחר הטילו את מימיהם והחליפו הלצות, עודדו אחד את השני, ואת עצמם, לקראת המשך ההליכה. אז תקע כל אחד מהם מעט בשר מלוח בפיו, קשר על עצמו את ציודו. הגבוה גם בדק שהצידה הנוספת קשורה היטב לסוס היחיד שהיה להם. השמש כבר הדליקה את השדות סביבם כתום, והם התחילו לצעוד צפונה, שותקים. לפחות עוד כמה ימי הליכה היו לפניהם, והיה חשוב להם הלילה להגיע לנקודת ישוב, כדי שיוכלו למלא את נאדיות-המים שלהם, לקנות מזון נוסף ולישון בביטחה ובנוחות.

     הוא היה עייף, אך העייפות הינה בסך הכל תופעה נוספת. הוא הלך, וכל צעד היה ריק ממשמעות בדיוק כמו קודמו, כמו זה שאחריו. כל הבוקר עבר עליו כך, תוך מודעות שהיתה בהירה וחדה לכל התרחשות ותנועה, אך גם ריקה מכל תוכן ממשי, כלומר מכל תוכן משמעותי, מכל משמעות שהיתה יכולה לעורר בו רגש אמיתי. חבריו היו זרים לו לחלוטין, והם עצמם לא שמו אליו לב. דבוקים היו באותה התלהבות שאחזה גם בו בכל אותם ימים רוויי פעילות, ימים בהם חש יותר מאי-פעם את צדקת דרכו, את היותו לוחם למען הצודקת שבמטרות: למען שמירת אחדות עמו, אחדות דתו. עם מכתבים מאת הכהן הגדול בחגורותיהם, מכתבי-רשיון לאסור את המינים בבתי-הכנסיות בדמשק הם יצאו לדרך לפני כמה ימים, יצאו מירושלים מלאי רוח-קרב, מלאי שמחה. יצאו לעשות דין.

     אך עתה היה ללא כיוון וללא כל מטרה. זה התחיל כשרק שכבו לישון בצד הדרך. כמעט שכבר נרדם ואז עלה בתוך ראשו אותו חלק מן המגילה האסורה שהתגלגלה לידיו. הוא לא היה צריך לקרוא בה, ידע, אבל כאילו בעל-כורחו נמשך אליה ולפני שהחזירה אל שוכן-המדבר אשר נתנהּ לו, הספיקו עיניו לקלוט את הפסקה בה היא נחתמת. עיניו עברו עליה ושכלו מיד זכרה, כפי שמשחר נעוריו הורגל לזכור קטעי כתובים. ובה היה כתוב "ולפני דרוש המשפט את אשר לו והאמת את הראוי לה, נכין את נפשינו למען ניקח ולא נילקח, ונבטח ולא נבוש וננוח עם אבותינו ולא נעונה ביד אויבינו; כי נעורי העולם עוברים וכוח הבריאה כבר בא עד קיצו ובוא הזמנים הוא קצר ועבור יעברו להם וקרוב הכד אל המבוע והאנייה אל החוף ומורד הדרך אל העיר והחיים אל הקץ".

     והוא חשב עליה שוב והוא נזכר איך הכתוב הכה בו אז, כשקרא אותו לראשונה, ואיך פחד שאכן כן, שאכן נעורי העולם עבור עברו, ושהחיים כולם קרובים אל סופם, ושהכל הכל הולך לאין. ואז, בשוכבו בלילה תחת לרקיע הכוכבי שוב נחרד מדברי הנבואה הללו והתכווץ כולו אל תוך עצמו, אך פתע מחשבה שניה עלתה לפניו והוא פתאום כלל לא הבין על מה פחד, ואיך ייתכן בכלל שלעולם יבוא קץ, שהרי גם אם יושמד העולם כמו שהשמידו כבר האלוהים בפעם הראשונה עם המבול, וגם אם הפעם יהיה זה הרס מוחלט, ולא יהיו כל ניצולים ולא תהיה כל אדמה, הרי עדיין ישאר דבר, כלומר תמיד יהיה משהו, יהיו דברים, כי לא ייתכן שלא יהיה דבר, כי גם התוהו הוא דבר, וגם הרוח היא דבר, וגם ריק הוא דבר, דבר תמיד יהיה, לא ייתכן שלא יהיו דברים, לא ייתכן, כך חשב, לא ייתכן שיהיה רק אין.

     ובשנייה הראשונה שמח מאוד על תגליתו ונתמלא אושר, אלא שאחרי דקה נוספת שקע עמוק בתוך אותה המרה, שכן הבין שבדיוק משום שלא ייתכן קץ לעולם או חידלון מוחלט, הרי שכל עולם שיהיה, כל מציאות שנבראת וקיימת, שווה במהותה לכל אחת אחרת, שאין ממש היסטוריה, ושדווקא משום שאין אסון גדול בכך שהדברים כל הזמן שונים ומשתנים, גם אין למה לשאוף, אין מטרה ואין תכלית וסוף, אין שום דבר שהוא עדיף ממש על קודמו, כי יש רק תחלופת דברים, וממילא תמיד יהיו דברים, ואין בין הדברים בעצם ובאמת כאלו שטובים יותר ואין דברים שווים פחות, וכל דבר הוא רק דבר, וככזה הוא סתמי, רגיל, תפל. כך הכרה שהחלה כאמת גדולה ומשמחת, כסיבה לאושר ולחיים, הפכה גביש-מלח גדול, כבד, אשר סופח אליו כל טעם והופך הכל אחיד, הכל חסר ייחוד, הפכה לסלע משוננת הקורעת חור גדול ברשת המשמעויות, קורעת חור גדול ומותירהו ריק.

     ומאותו הרגע, המום לנוכח תגליתו המזוויעה, בילה את כל הלילה בוהה פקוח-עיניים בדברים כולם, בדברים שאינם מחזיקים עוד בשבילו כל משמעות.

     לפנות הצהריים, אחרי כמה שעות של הליכה, עצרו חבריו והוא עימם. תחת עץ בצד הדרך פרסו ארוחתם, בירכו על המזון ואכלו. הוא לא אכל ולא רצה גם להסביר מדוע. ישב דומם, ריק בתוך כלל כל הדברים, גם הם ריקים. כשקמו קם איתם והם המשיכו והלכו, והשמש חיממה מאוד, אך חום הוא רק עוד הרגשה.

     אין מהויות, התחיל לחשוב שוב, אין מהות לשום דבר. הכל דברים, וכל הדברים שווים, וכל דבר הוא רק דבר. על כן אין יהודי ואין יווני, אין עבד ואין בן-חורין, אין מילה ואין ערלה, אין זכר ואין נקבה. אוי-לי מהדברים כולם, חשב, אוי-לי מהמילים. אוי-לי מהגופים ואוי-לי מהחוקים. חייב להיות משהו, זעק בתוך עצמו, חייב להיות משהו שאיננו משהו, חייב להיות קיים יש שאיננו דבר, חייב להיות מוצא לאן לברוח מהעולם. אינני רוצה עוד שום דבר, בכה, איני רוצה עוד אף דבר מן הדברים, והוא השליך מנפשו בשאת-נפש ובמיאוס את כל הדברים שבה ובכללם את כל הרצונות ואת כל השאיפות ואף השליך ממנה את כל התקוות והתשוקות, ואז השליך בהכנעה גם את נפשו עצמה. והנה פתאום נגה עליו מסביב אור מן השמים.