1. אתר שנראה מרשים ובו שיחות דהרמה רבות של מורים שונים מהמערב, חינם להורדה ולשמיעה.

2. שתי כתבות על האיואסקה (Ayahuasca), סם ההזיות המשמש בטקסים שמאניים ולצורך השגת תובנות רוחניות. אחת מהשבוע מה- אל-איי טיימס, ואחת קצת יותר ישנה מנשיונל גאוגרפיק.

3. מאמר מעולה מה'ניו-יורקר' על שבט שעל גדות האמזונס שמדבר בשפה שיש בה רק הווה, ואינו מוכן לקבל כל חידושים טכנולוגים ותרבותיים מאחרים, כי כל מי שלא מדבר בשפה שלו הוא "ראש עקום". השפה של השבט (ומקביל אליה, כמובן, תפיסת המציאות שלו) מאתגרים את מה שאנחנו יודעים על המוח האנושי, ובעיקר את התיאוריה הבלשנית של נועם חומסקי. שוב: מעולה.

4. הנה דיון בין דניאל דנט, הפילוסוף המפורסם וחוקר התודעה והאבולוציה – והאתאיסט המושבע, ודינש ד'סוזה, שמרן קתולי ממוצא הודי (ראבק, אין דבר יותר עצוב מהודי נוצרי), שהתקיים לפני כשלושה חודשים. דנט מציג את נלעגותה של הדת בעשר דקות הראשונות בחן רב: הוא מבקש "פשוט" ללמד את כל הילדים בבתי הספר על כל הדתות, ובכך כמובן להראות את הסתירות ביניהן, ולהעלות את עובדת היותן יצירות אנושיות. ד'סוזה לעניות דעתי מציג מופע מביך של חוסר ידע וחוסר קוהרנטיות לוגית, ומצליח להכניס לדנט רק אחרי איזה שעה של דיונים. הלינק הוא לבלוג בו הדיון מוצג, ומה שטוב שם שאם מתחילים לראות את קטעי הוידאו ביו-טיוב, הם עוקבים אחד אחרי השני, טריק שאני לא יודע איך נעשה.

5. והנה מיטצ'ל כהן, סגן העורך של מגזין דיסנט, מכניס את האתאיזם החדש לקונטקסט אינטלקטואלי ותקופתי בראיון מעניין. הנה ציטוט חביב מדבריו (אבל כנסו ללינק לחומר מעמיק יותר):

There have been struggles over education in some states because of religious activists who want “creation science” taught rather than Darwin. Polls show an unusual number of Americans actually believe in some ideas like that, although I have yet to hear anyone in the Bush administration suggest that “Biblical science” —say, the principles of physics implied by Joshua’s successful command of the sun to stand still in the Bible—should be the basis of a missile defense system. (And I will admit that the Bush administration itself raises interesting questions about the idea of evolution).

6. אתר מבדר ביותר של "זן-ג'ודאיזם" המציג את הדרך הרוחנית של היהודי שמבקש להיות כאן ועכשיו, אבל שסוחב על גבו את זכר יציאת מצריים. הנה דוגמאות:.

Be here now.
Be someplace else later.
Is that so complicated?

Drink tea and nourish life.
With the first sip… joy.
With the second… satisfaction.
With the third, peace.
With the fourth, a danish.

Wherever you go, there you are.
Your luggage is another story.

If there is no self,
whose arthritis is this?

Accept misfortune as a blessing.
Do not wish for perfect health
or a life without problems.
What would you talk about?

There is no escaping karma
In a previous life, you never called,
you never wrote, you never visited.
And whose fault was that

Zen is not easy.
It takes effort to attain nothingness.
And then what do you have?

The Tao does not speak.
The Tao does not blame.
The Tao does not take sides.
The Tao has no expectations.
The Tao demands nothing of others.
The Tao is not Jewish.

Breathe in. Breathe out.
Breathe in. Breathe out.
Forget this and attaining Enlightenment
will be the least of your problems.

To Find the Buddha, look within.
Deep inside you are ten thousand flowers.
Each flower blossoms ten thousand times.
Each blossom has ten thousand petals.
You might want to see a specialist.

To practice Zen and the art of Jewish
motorcycle maintenance, do the following:
get rid of the motorcycle.
What were you thinking?

Be aware of your body.
Be aware of your perceptions.
Keep in mind that not every physical  sensation is a symptom of a terminal illness.

The Buddha taught that one should practice loving
kindness to all sentient beings. Still, would it kill you
to find a nice sentient being who happens to be Jewish?

Though only your skin, sinews, and bones remain,
though your blood and flesh dry up and wither away, yet
shall you meditate and not stir
until you have attained full Enlightenment.
But, first, a little nosh.

7. אתמול מת המהארישי מהש יוגי, אחד המורים הרוחניים המפורסמים והמשפיעים של המאה העשרים. למי שפספס (ואני בטוח שכולם פיספסו – בכל זאת, ערוץ אחד), דיברתי עליו עם קרן נויבך ב"היום בחדשות" על תקן "חוקר ניו-אייג' ומדעי הדתות". מי שרוצה לראות, הקליקו כאן ועיברו לדקה 50 וקצת. וגם היום דיברתי עליו קצת עם רשת ב' ורדיו 99 – מצטער, לא הקליטו… [עדכון: אין מה להקליק, הקטע הוחלף]
 
8. ולסיום, סטיבן קולבר (Stephen Colbert) על דת ומדע:

Reality has a well known liberal bias.
And who can you depend on to kowtow
to reality like it's the only game in town?
Scientists. They do it religiously. With their
fanatical devotion, scientists are no better
then cult members – only difference is
that they put their blind faith in empirical
observation instead of in a drifter who
marries 14-year-olds and declares
himself the reincarnation of Ramses II.

10/4/01

מה שאני שונא בכל העניין הזה של המדיטציה, הוא אותו דבר שאהבתי כל כך בעבר: המדעיות שלו, המכניות שלו. יושבים, נושמים, מתרכזים וסוּן אינָף מגיע אלוהים.
ודאי, הוא לא מגיע לכולם, הוא לא מגיע תמיד, אבל בכל זאת, חסרה לי הפתאומיות של החסד הנוצרי, או האישיות של האל היהודי. דוד ידע מה שהוא אומר, כנראה, כשאמר שאני יהודי.

האני שלי בהחלט מפורר, ועולה השאלה האם אשאר שפוי בסוף הקורס הזה. אני בהחלט רואה איך פירוק כזה של האני יכול להיתפס כדבר מפחיד ושלילי. בקלות. כל ניסיון להתנגד יכול להיגמר במלחמה פנימית. חבל שאין פה גורו רציני לדבר איתו. האם להמשיך למדוט עוד את החצי וחצי יום שנותר?

היום בצהריים חששתי לשפיותי ממש. הציץ ונפגע. אז יצאתי באמצע מדיטציה אפילו ש"הייתי קרוב להארה" [כפי שסיפרתי לעצמי]. כל הכבוד לי.
כעת הכל די טוב. משהו קרה לי, כלומר אני בתוך משהו, או משהו זרק אותי החוצה או בלבלבלה. נראה כמה זמן זה יחזיק. כמובן שיש חשש שזה לא יחזיק. כבר נמאס לי מהקורס לגמרי.

[כדי להגיע לחלקים הקודמים של היומן ליחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן למטה]

מבוא קצר למימטיקה

על תורת המימטיקה כפי שהיא מוצגת בספרה של סוזן בלקמור

ראיון עם סוזן בלקמור

מי שכתבה את המבוא הטוב ביותר למימטיקה, אישה יוצאת שופן ומעניינת מאוד

מם סופית

מאמר קצר על משמעות המימטיקה לחיפוש הרוחני: האני כמימפלקס

סוזן בלקמור לשלטון

כמה דברים שכתבתי על בלקמור עם פרסום הראיון שלי איתה

"מקימי", ספרה של נועה ירון-דיין, הוא כבר תופעה: עוד מעט והוא חצי שנה ברשימות רב המכר, יש לו אתר בית עם פורום שוקק, והפופולריות שלו – לא כרומן, אלא כטקסט חניכה דתי – כל כך גדולה עד שהרב אבינר, למשל, היה צריך להזהיר את צאן מרעיתו שלא לעלעל בו, שכן הוא "לא צנוע". כששמעתי את זה קניתי אותו מיד כמובן, וכשקראתי הבנתי על מה הרב אבינר מדבר. אבל נדמה לי שהבנתי עוד כמה דברים, והרי הם לפניכם.

אתחיל בכך שאהבתי את מקימי. הספר כתוב תל-אביבית שוטפת, חיה מאוד, ואין בו רגע דל. נהניתי מהקריאה, והספר ריגש אותי. יותר מזה: הוא חדר אלי, אל נשמתי. נגע בי. נראה לי שגם את נועה ירון-דיין, אם היא דומה לגיבורת הספר עלמה, הייתי מחבב מאוד. אבל אני כמובן לא מכיר את גברת ירון-דיין כלל, ואין לי כל רצון, או יכולת, לדון בחייה הרוחניים. בכוונתי כאן לדון אך ורק בספר, ובחיפוש הרוחני של עלמה, גיבורתו. שני אלה מעניינים אותי, מפני ששניהם לדעתי מגלמים ביטוי מובהק של רוחניות ניו-אייג'ית.

ההגיון הדתי של הקפיטליזם המאוחר

על הניו-אייג' כתבתי כבר בכמה מקומות, ולא אאריך שוב בתיאור קווי המתאר שלו כתופעה חברתית ותרבותית, אלא אעלה רק נדבך אחד בו שהוא במיוחד מעניינינו. אחד מעמודי התווך של הרוחניות הניו-אייג'ית הוא האינדבידואליזם הקיצוני שלה: המחפש הרוחני נדרש לסמוך על עצמו, להכריע את הכרעותיו בצורה אוטונומית, להטיל ספק בכל מסורת או תורה רוחנית עד שלא תוכח כרלוונטית בשבילו, ובאופן כללי להגיע לקשר אישי מאוד עם האלוהות (או, לחלופין, להגיע להארה, שהיא כמובן צורה של גאולה פרטית). את הדרישה הזאת לריבונות עצמית והכרעה אישית שואב הניו-אייג' מהמסורת ההומניסטית של המודרניזם.

אלא שבשונה מאוד מההומניזם, הניו-אייג' מתאפיין גם באנטי-רציונליזם ואף אנטי-אינטלקטואליזם חריף. נכון: כמעט כל מסורת מיסטית, בין אם היא מיתית כקבלה ובין אם פסיכולוגיסטית כבודהיזם, תכלול בקרבה מימד א-רציונלי, שכן האבסולוט הוא מטבעו מעל לכל קטיגוריה וחורג מכל הגדרה. אבל ברוחניות הניו-אייג'ית, בצורה לגמרי לא הכרחית (ואף שגויה לדעתי), מושם דגש על המימד הא-רציונלי, וזה אף מוקצן לכדי גישה אנטי-רציונלית כוללת. עיוות נוסף שסובל ממנו הניו-אייג' הוא הסלידה מכל מה שמריח מהשכלה ואינטלקט, כך שלא רק את כללי המשחק הרציונלי אין מקבלים, אלא גם את תוצריו, וזאת אף ברבדים שאין כל מניעה להתבונן בהם (גם) דרך הפריזמה הזו, ואף ראוי שכך יהיה – כלומר בכל רובד שאינו המוחלט לשכעצמו.

באין קריטריונים רציונלים איתם ניתן לברור בין תורות, פרקטיקות או עמדות רוחניות שונות, אנחנו נשארים רק עם החוויה העירומה, בין אם היא חילונית או רוחנית. 'אני מאמין בזה כי זה מרגיש לי נכון'. 'אני עושה את זה כי זה עושה לי טוב'. אין לנו אלא דלת אמות של חוויה, ועל פי רמות הרגש שדבר מה מעורר בי אחליט אם הוא אמיתי (אמיתי בשבילי, כמובן). בכך, אגב, מתאימה רוחניות הניו-אייג' למצב הפוסטמודרני, שגם בו מודגשת החוויה המידית מעל לכל. במילים אחרות, הניו-אייג' הוא ההגיון הדתי של הקפיטליזם המאוחר.

והנה, אופי זה של רוחניות דומה בקווים רבים לזו של חסידות רבי נחמן מברסלב. החסידות יוצאת הדופן הזו, שמתחילתה היתה מנודה לא רק מפני ה"מתנגדים", אלא אף מפני חסידויות אחרות, הדגישה תמיד את המימד המיידי והחוויתי של עבודת האל. בעוד שגם צדיקים חסידים אחרים ראו חשיבות רבה, אין ספק, בנגיעה ישירה ואינטימית של תלמידיהם במציאות האלוהית, הרי שרבי נחמן מברסלב העצים את העניין באופן מיוחד.

ר' נחמן, למשל, המליץ על סוגים של עבודה רוחנית שמחזקים את המימד החוויתי גם אצל הדיוטות מבחינה מיסטית (התבודדות, שיחה ישירה עם אלוהים), דיבר הרבה מאוד על אהבה, "פשיטות" ו"תמימות", סיפר סיפורים, שורר שירים וניגונים, והעלה כאידיאל גם את הלב השבור. אם זה לא מספיק, הוא היה אנטי-אינטלקטואלי בצורה ברורה, חשב שפילוסופיה היא סכנה ולא החשיב במיוחד אפילו לימודי גמרא, אסר על קריאת "מורה נבוכים" של הרמב"ם, וקבע שסגולה גדולה היא היכולת לקפוץ קפיצת אמונה שהיא מעל ומעבר לשכל. האם יש ספק למה, בעידן הפוסטמודרניסטי של רוחניות הניו-אייג', חסידות ברסלב קורצת לכל כך הרבה חוזרים בתשובה?

נ נו נוע נועה מתל-אביב

ואכן, כל המאפיינים הללו נמצאים בשפע בספרה של ירון-דיין. גיבורת הספר, עלמה, מתחילה אותו ככוכבנית מצליחה למדי, שמבחוץ נראים חייה ככליל השלמות ומבפנים, עבורה, הם עוני ואומללות (שם הספר מגיע מהפסוק בתהילים: "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן"). עלמה מתלוננת שוב ושוב על הריקנות שהיא מרגישה. מילויו של אותו חלל הוא הוא מהות החזרה בתשובה שלה.

אותו חלל מתמלא על ידי שילוב של תובנות ברסלביות מעודנות ואמונות תפלות שטחיות, כאשר ברוח הניו אייג' הדת משמשת ככלי להגשמה עצמית: המצוות אינן חוקים או ציוויים, אלא "עצות" (עמ' 143), והתנ"ך הוא כמובן "ספר הוראות" (195) שבעזרתו עושים "עבודה רוחנית" (223) כלומר אף אחד לא כופה עליך (חלילה!) לקיים מצוות, זה פשוט כדאי. תעשה את זה כי זה משתלם. תעשה את זה לא כדת שקיבלת על עצמך הר כגיגית, אלא כשיטה להתפתחות רוחנית (לא שזה רע – פשוט צריך להבחין בזה). כשעלמה מדברת עם אחותה הקטנה, שכועסת על התהליך שהיא עוברת, היא מייעצת גם לה: "אם אין משהו עמוק שאת מחוייבת כלפיו, שאת מאמינה בו גם כשאת לא מאמינה בעצמך, אז זה פשוט לא עובד." (210) – התורה היא פשוט כלי שעובד.

וכאמור, היא עובדת בכך שהיא יכולה לעורר בנו חוויות רוחניות. אכן, חוויות אלה מהוות את הגושפנקא הרשמית לאמיתות השיטה (כלומר התורה). מדברים על דת, וחושבים עליה, אבל הקריטריון המרכזי לודאות הוא החוויה: "האמונה מתחילה איפה שהשכל נגמר" מספר להם ברסלבר כריזמטי (142), והציווי לזרוק את השכל לעזאזל מהדהד כמעט מכל פרק בספר.

התובנות שמציג נציג חסידות ברסלב מתקבלות אצל עלמה ובן זוגה כמעט ללא שאלות. אין ניסיון לשכנע אותם בצורה רציונלית, ואין גם צורך: להגיון, למהלך חשיבה רציונלי, ממילא אין תוקף בשבילם. הפסוק "נעשה ונשמע" מקבל פירוש מקורי: "אם לא נעשה, אז איך נשמע? אם לא נחווה קודם את החוויה, אז איך נדע?" (197) החוויה היא הקרטריון העיקרי, אם לא היחיד, לדעת.

הרגע המכריע בעלילה, רגע השיא בתהליך החזרה בתשובה (וויליאם ג'יימס היה קורא לזה "קונברסיה") של עלמה, גם כן מתמלא על ידי חוויה: בעוד שחברתה נוגה מנסה להניא אותה מלהפוך לדוסית ובן, בן זוגה, מנסה להגן על החלטתם לחזור בתשובה, עלמה נסוגה אל המטבח כדי להיות עם עצמה. היא לא שלמה עם התהליך שהיא עוברת ויש לה ספקות גדולים. היא פונה אל על כדי לקבל סימן שהיא בדרך הנכונה, והנה נפתחים השמיים ו"השם בחר לגעת בי בפעם הראשונה. קראתי על זה בספר של ברסלב. קוראים לרגע הזה 'הארת הרצון'" (199).

עלמה מרגישה את נוכחות האל, מתמלאת באהבת אלוהים, "חווה התגלות" כלשונה. בסופה של החוויה הרוחנית היפיפיה הזאת עלמה כבר יודעת. "קרה משהו?" שואל בן, והיא עונה "ששש… אני יודעת". וזהו, משבר האמונה, הספק הגדול, חלף, והיא פול גז בדרך לתשובה מלאה. עכשיו, הדבר האחרון שאני רוצה הוא לזלזל בחוויה הנפלאה הזאת, שהיא מתוקה וחיובית וגם חשובה מאוד לעניות דעתי. חוויה כזאת יכולה להבהיר לנו שאנחנו מכירים רק את אפס קצהו של הפוטנציאל האנושי, יכולה להראות לנו שיש רבדים של עומק וגבהים של שגב שמעולם לא שיערנו כמוהם, יכולה לרמוז לנו שיש משהו בסיסי, מהותי, שהוא טוב בקיום ויכולה לפתוח בשבילנו מסע של גילויים נוספים על עצמנו ועל החיים.

מה שחוויה כזאת לא יכולה לדעתי לעשות היא להצביע בשבילנו על כיוון מסויים הכרחי. פשוט, כי בדיקה קצרה תגלה שחוויות כאלה קרו, ועדיין קורות, לאנשים רבים בכל העולם ובכל מסורת רוחנית (וגם כאלה ללא כל מסורת רוחנית). כשעלמה מבססת את הודאות שלה על חוויה (הרי את השכל, כאמור, העפנו מזמן), היא מבססת אותה על משענת קנה רצוץ. כי החוויה כאן היום ואיננה מחר. וכי החוויה, לכשעצמה, אולי אומרת משהו על החיים, אבל לא אומרת כלום על דת מסויימת.

ואגב, עלמה מבינה את זה: היא אמנם מצהירה ש"אני קיבלתי אמונה. אני יודעת שהוא [הקב"ה] קיים. אני מרגישה אותו" (250), אבל מיד אומרת ש"גם אם כל העולם הזה כולל הדתיים והחרדים הם שקר, השם יתברך הוא אמת. אני יודעת את זה, כמו שאני יודעת שעכשיו לילה" (254). זה העניין: החוויה בעצם לא אומרת שום דבר מעבר לזה שיש מימדים בחיים שלא הכרנו. ואם אנחנו זורקים את השכל אנחנו כמעט תמיד מוותרים על האפשרות לגלות את המימדים הללו, וכמעט תמיד מוותרים על האפשרות לגלות אותם לאחרים. כי בסופו של דבר אנחנו גם, ולעומק, יצורים חושבים, ומדברים.

ססמת הקרב נגד התבונה

אבל אין צורך להכביר את מילותי הקטנות על האיוולת שברגשנות האנטי-אינטלקטואלית, אם ניתן לי להיעזר בלשון הזהב של ג.ו.פ. היגל:

ההתפלספות הטבעית [כלומר, של ההמונים – ת.פ. …] מציעה במקרה הטוב רטוריקה של אמיתות שדופות; כאשר מגנים אותה על חוסר החשיבות של אמיתות אלה, היא מבטיחה לנו כי המשמעות והמילוי מצויים בלבה […] ובדברה על תום הלב וטוהר המצפון וכיוצא באלה נדמה לה שהיא אומרת סופי-פסוקים, שעליהם אי אפשר להשיג ושמעבר להם אי אפשר לדרוש כלום.

אולם מה שנחוץ אינו להשאיר את הטוב ביותר בתוך הפנימיות, אלא דווקא להוציאו מתוך מחילות אלה אל האור. [… כמו כן] לא קשה להבחין בעמימות ובעקמימות של אמיתות אלה, ואף להראות לתודעה המחזיקה בהן, כי באותה מידה יש בה אמיתות מנוגדות בתכלית. כאשר התודעה [ההיא] מנסה להיחלץ ממבוכה זו, היא עתידה ליפול לתוך מבוכות חדשות, וסופה שתתפרץ ותאמר נחרצות כי כך וכך הם פני הדברים, וכל השאר הוא סופיזם גרידא.

ביטוי זה, 'סופיזם', הוא סיסמת הקרב שהשכל הרגיל משתמש בה נגד התבונה המתורבתת, בדיוק כמו שהביטוי 'הזיות' משמש את הבורות הפילוסופית כדי לציין את הפילוסופיה אחת-ולתמיד. כיוון שהשכל הרגיל מסתמך על הרגש כאוראקל הפנימי שלו, הרי בכך גמר עם כל מי שאינו מסכים לדעתו, ועליו להכריז כי אין לו מה להוסיף למי שאינו מרגיש כמוהו ואינו מוצא בתוך עצמו אותם הדברים; או במילים אחרות, הוא רומס ברגליו את שורש האנושיות.

שכן טבע האנושיות הוא לחתור לקראת הסכמה הדדית עם הזולת, ואין קיום לאנושיות אלא בתור שיתוף תודעות שנתגשם. ואילו האנטי-אנושי, החייתי, עומד על כך שבני אדם נשארים ברמה של הרגש ומסוגלים למגע הדדי רק באמצעותו. (מתוך הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, עמ' 182-183 ,תר. ירמיהו יובל)

היגל היגל, גאון גרמני שכמוך. טוב, אז אני אולי לא הייתי נחרץ כמוהו לגבי החייתיות של הרגש (אולי אפילו להפך: יש להן ודאי הרגשות, אבל האם חיות הן בעלות רגשות? אולי המפותחות שבהן, וגם אז ברמה פשוטה הרבה יותר מאשר בני אדם), אבל יש אכן משהו מאוד אינדבידואלי ברגש, מאוד פרטי. זה כוחו, אבל זו גם חולשתו, ודאיי כאשר אנחנו מנסים לבסס דרך רוחנית משותפת.

כמה פעמים במהלך הספר צוחקת הגיבורה על רוחניות הניו אייג', שבשבילה כולה "קטורת וקריסטלים והודו" (228). אבל הניו אייג' הוא גם הגיון מסויים, ופרדיגמה דרכה מתבוננים על העולם. בהגיון הזה, בפרדיגמה הזאת, עלמה (ואני מנחש שגם ירון-דיין) הינה שותפה מלאה: היא יוצאת מאותו מקום, מונעת על ידי אותם מניעים, ומחפשת להגשים את אותן מטרות: שלמות ושלווה והגשמה עצמית. אם פשוט החלפנו קטורת וקריסטלים במפה לבנה ונרות שבת לא עשינו הרבה.

יחד עם זה, חשוב לציין: יש גם הבדלים גדולים בין חזרה בתשובה כמו של ירון-דיין לבין רוב רובו של הניו-אייג'. בראש ובראשונה: ירון-דיין לקחה על עצמה מחוייבות, מילה זרה ומוזרה עבור רוב הרוחניקים. כיום היא כורעת תחת עול מצוות ואמהות לשישה ילדים. גם השאיפות הרוחניות שלה, למרות שמוצאם במסע אישי, מכילות גם מימד כללי וקהילתי: בסוף ספרה היא נושאת תפילה למען הגאולה השלמה של כולנו. בשני רבדים אלה המסע הרוחני שלה שונה מאוד מזה של רובנו, ועל כך נתונה לה הערכתי.

[עלה בגרסה מקוצרת באנרג'י. האמת היא שיש עוד הרבה מה לומר על הספר הזה, שלדעתי הוא נקודת ציון בתנועת החזרה בתשובה של ימינו. בינתיים, ובאותו קו שפרסתי לעיל, שימו לב לאלישבע פדרמן, שרוצה קצת מ"הלב" של "מקימי", והנה ראיון קצרצר עם נועה ירון-דיין בו היא שוללת את הניו-אייג'  – ומיד אחר כך מצטטת את "המטריקס". מענינת גם ההתייחסות של בן זוגה של ירון-דיין, יובל, לעקרון התמימות בעבודת ה', שהתפרסמה בפורום של אתר הבית של מקימי: הוא מדבר סרה במדע ("דיקטטורת אימה, שלטון בלהות") ואומר: "אנחנו דור של לב. של חוויה. של משחקי מחשב תלת ממדיים, של דמיון הוליוודי מרקיע שחקים. אנחנו חייבים להרגיש!!! חייבים לחוות, רבנו הבטיח חוויות, רבנו הבטיח התעוררות, הרגש, חמימות, אהבה, בכי משחרר, התבודדות, דבקות, שמחה. את זה אנחנו רוצים. בשביל זה אנחנו מוכנים להשליך הכול."

לבד מזה, בנענע עלה מאמרון שלי שמדריך את המעוניינים כיצד להקים כת כמפעל פיננסי רווחי.]

לפני שבועיים פירסם הוול-סטריט ג'ורנל מאמר על אוצר גנוז של מיקרופילמים שנחשבו אבודים, שמנציחים כתבי יד עתיקים של הקוראן. שנים חשבו שחבילת המקורות הללו נשרפה בהפצצה בריטית על מינכן ב- 1944, אבל למעשה הם הוחבאו על ידי חוקר קוראן גרמני שאחרי המלחמה משום מה בחר שלא להמשיך את מחקרו. כעת, כשהוא מת, נחשף המטמון (שכנראה באמת מכיל מקורות חשובים ביותר) והמחקר יכול להתחדש.

זה לא יהיה פשוט. מחקר מדעי של ספרי קודש הוא עניין נפיץ, ומעמד הקוראן באיסלאם הוא הרבה יותר מ"ספר קודש". כאן, באותו נושא, מצטטים את האינצקלופדיה של האיסלאם כאומרת ש"האנלוגיה הקרובה ביותר בנצרות לתפקידו של הקוראן באיסלאם אינו התנ"ך [כולל הברית החדשה], אלא ישו", כלומר הקוראן למעשה נתפס על ידי מוסלמים כנוכחות אלוהית בעולם, כהתגלמות פיזית של האלוהות. הוא לכאורה יצא מפי הנביא מוחמד בשלמותו כהתגלות אלוהית, ומהווה את הסמל והמוקד של האמונה המוסלמית מאז.

ומה אם יגלו עדויות לגרסאות שונות של אותה סורה? ומה אם יגלו שקטעים מסויימים מהקוראן קדומים יותר ממוחמד? ומה אם יגלו שורות שמבוססות בכלל על מזמורים פגאניים (או גרוע יותר: מועתקים מנוצריים או יהודיים) מקומיים? חוץ מהמהומות האפשריות, והרציחות, והפיגועים, וסוף העולם, יכול להיות לזה כמובן גם צד מאוד חיובי: אין כמו ספק במעמד האבסולוטי של האמונה שלך כדי להחדיר בך מעט צניעות ופתיחות לדתו של הזולת. אבל האם זה יקרה? האם אכן יעזו ללכת אל תוך שדה המוקשים האפוקליפטי הזה?

—

המקרא כבר מזמן עבר תהליך של דמיתולוגיזציה. מאז המאה התשע עשרה, ובעקבות עבודתו פורצת הדרך של ברוך שפינוזה, קם ענף שלם באקדמיה שמנתח את הטקסט המקראי וממיין אותו על פי מחבריו השונים. הסתירות הרבות והבדלי הסגנון בין חלקיו השונים של אותו ספר (ולפעמים אותו פרק) בתנ"ך הביאו חוקרים שונים לראות בטקסט מלאכת אריגה של מקורות שונים, "תעודות", שנשזרו יחדיו לכי טקסט אחיד על ידי עורך מאוחר. דוגמא פשוטה היא שני הפרקים הראשונים של בראשית, שמהווים שתי מסורות שונות של סיפור בריאת העולם והאדם.

מובן מאליו שראייה כזאת של התורה מטרידה מאוד כל מי שמאמין שמשה הוריד את כל החומש קומפלט מהר סיני, אבל זה מעולם לא הפריע לחוקרי המקרא, רובם גרמנים פרוטסטנטים, מלהמשיך ולפרק את הטקסט למרכיביו, וכך יש לנו היום כל מני מקורות של מקורות: J ו-E, P ו-D ועוד, ועוד היד נטויה. כך גם בברית החדשה, החוקרים יודעים לספר שישו ויוחנן המטביל לא היו ממש חברים אלא מתחרים, שיוחנן האוונגליסט הוא לא זה שכתב את "חזון יוחנן", למרות שהכנסייה חושבת כך, ושגם  כמה מאיגרות פאולוס לא נכתבו על ידיו, וכיוצא באלו דברי כפירה. 

—

אז מה בנוגע לחילול קודשי האיסלאם? כאמור, את הקוראן אף אחד עדיין לא ניתח, הוא נשאר שלם ותם, עומד נינוח בבתולי קדושתו שעדיין לא בותקו. גם מחקר האיסלאם באופן כללי נמצא בפיגור של שנים, אם לא דורות, מאחורי מחקר היהדות והנצרות, ונשאלת השאלה הפשוטה: למה? בשנותי באקדמיה הוסבר לי פעם מה העניין (הוסבר על ידי פרופ' מהתחום, ומשום שצוין במפורש שהדברים אינם לציטוט, נכנה את הדמות "מקור אקדמי בכיר"). לבד מהסיבה הברורה, והיא האיחור הרב במחקר שנבע פשוט משום שהאירופאים התעניינו קודם כל בחקירת (וגם בהריסת) המורשת הדתית שלהם, יש לכך שתי סיבות:

הראשונה היא אוריינטליזם, הספר והשיח שבא בעקבותיו. כידוע, ב- 1978 כתב אדוארד סעיד ספר על מחקר המזרח על ידי המערב, שעורר הדים רבים ולמעשה ביסס את הרושם שכל שדה חקר המזרח (תרבותו, עברו, דתותיו, כתביו) נגוע בגזענות, אדנות, קולוניאליזם ואימפריאליזם (פשפשתי בנבכי ההארד-דיסק ודליתי סקירה שכתבתי על הספר למקומון "כלבו" כשיצא תירגומו העברי של הספר בשנת אלפיים). סעיד השתמש במתודת ביקורת הספרות הפוסטמודרניסטית כדי לנתח ולפרק טקסטים מחקריים שבחר, החל מימי מסעות נפוליאון למצריים ועד לכיבוש הראשון של עירק על ידי ארה"ב, ועל ידי זה להראות שהשיח המדעי על האוריינט הוא בסך הכל "שיח" "מדעי" "על" "האוריינט".

תוך מספר מועט של שנים הספר תורגם למספר רב של שפות, הכה גלים וגרם כמעט לכולם להתרחק ממחקר המזרח כמו מאש. גם מי שהתקרב היה צריך להקפיד ללכת על קצות האצבעות ולא לפרסם שום דבר שעלול היה להכתים אותו ב"אוריינטליזם", מילה שכבר הפכה לגנאי ומשמעותה שובניזם מערבי תרבותי וראיית המזרח כפרימיטיבי. ברור שבתנאים כאלה קשה לערוך מחקר רציני.

הסיבה השנייה היא מוסלמים פנאטיים. שהם פשוט מפחידים. ואף אחד לא רוצה להסתבך איתם. ואם בגלל איזו קריקטורה סקנדינבית הם מתחרפנים אז מה יעשו לחוקר שאומר, ומבסס מחקרית, משהו לא מחמיא על מוחמד (ברכת אללה עליו ושלומו). יש סיכוי שהפעם זה יקרה, אבל המכשולים רבים, והדרך ארוכה. עד שתצא מהדורה מדעית של הקוראן כבר בטח יהיה שלום כולל במזרח התיכון. לא, אני לא רציני.

עותק עתיק של הקוראן

אגב, לבושתי אני חייב להודות שבעצמי קראתי את הקוראן רק עד החצי. זה היה אמנם לפני כמה שנים, ואולי התרגום לא היה טוב (שמעתי שזה שיצא לא מזמן טוב מאוד), אבל יש כמות מסויימת של פעמים שאני יכול לקרוא שמאיימים עלי באש וגופרית לפני שאאבד עניין. והקוראן מלא בזה (טוב, לפחות החצי הראשון). אבל משיחות עם אנשים שקוראים את הקוראן בשפת המקור, וכאלה שחפים (נראה לי) מהצורך האפולוגטי של רוב המאמינים להוציא את דתם ככליל השלמות, הבנתי שכפי הנראה מדובר באמת בטקסט מיוחד מאוד. יש לו ניגון משלו, כך אמרו לי, והוא עושה משהו לנפש. לא נותר לי אלא לקוות שזה נכון. זה בהחלט אפשרי, שכן הערבית הספרותית היא שפה עתיקה ועשירה מאוד, יותר עתיקה והרבה יותר עשירה מהעברית, ואם עם העברית אפשר לכתוב יצירת מופת כמו התנ"ך, ודאי שעם הערבית אפשר.

 

[יש עוד כמה מקומות פנויים בערב המיוחד עם ג'ק קורנפילד, שמסתבר שאני גם אנחה אותו. כאן אפשר לקרוא מעט מההקדמה לספרו "אחרי האקסטזה"]