בילדותי הערצתי את סדרת "מלחמת הכוכבים", בנעורי שיחקתי מאות שעות ב"מבוכים ודרקונים", ואילו היום אני מסתפק ב"נקודה". אסייג את דברי מיד: יש בבטאון הימין הדתי מאמרים רבים שהם רציניים ולפחות רגל אחת שלהם מוצבת על האדמה. למעשה, יש גם כאלה שבאופן מודע מבקשים להיצמד לעובדות ולא להיסחף בלהט המשיחי (כמו מאמרו המצויין של נדב שנרב בגליון הנוכחי – ינואר 2008). אבל מדי פעם גם ניתן למצוא איזו פנינת מד"ב לתפארת, כמו המאמר של פרופ' הלל ויס על "הקונגרס היהודי החדש" (גם הוא בגליון האחרון – אולי שמעתם על כוונת חברי ה"קונגרס" להעביר לבוש בביקורו כאן "איגרת" בו הם מבקשים שיסייע בבניין בית המקדש השלישי. מה שנקרא, ריאל פוליטיק).

מה במאמר? בסך הכל ההודעה על ייסודו של גוף חדש שיכלול תחת כנפיו את כל יהודי העולם, וגם ידריך אותם בחייהם הפרטיים והקולקטיביים – נהדר, לא? ההודאה יוצאת מטעם חברי ה"סנהדרין", שגם היא גוף חדש (כלומר מחודש) שמתיימר לכלול תחת כנפיו את כל יהודי העולם וגו'. הנה הקטע המהותי מתוך המאמר – הוספתי לו פרשנות, כמיטב מסורת ישראל סבא:

"הגיע זמן להעמיד קונגרס יהודי חדש. לא קונגרס ציוני, קונגרס יהודי. בציונות כבר היינו. כינוס, עצרת של כל העם היהודי, עצרת יהודית לאומית מתמדת, שהיא מקור הסמכות המרכזי שאמור לייצג את העם, שהוא הריבון מכוח ריבונו של עולם; גוף שממשיך בפעילותו גם אחרי כינוס הקונגרס. עד שיקום שלטון יהודי חדש ותקין בארץ ישראל, הקונגרס הוא שיחזיק במפתחות הקיום ההודי כלפי ארעא וכלפי שמיא. כלפי שמיא, במובן של העמדת בית דין של כלל ישראל, על פי כלל תופסי התורה בישראל, "למען תחיה וירשת את הארץ"; וכלפי ארעא, בארגון המוסדות הלאומיים למען המטרות הלאומיות. הקונגרס החדש חייב להיות לא רק ציוני – בוודאי לא פוסט-ציוני – לא חרדי, לא חילוני ולא ציוני דתי, לא רפורמי ולא קונסרבטיבי, אלא קונגרס יהודי ריבוני. הוא יהיה קונגרס של כולם, אך על בסיס החלטות כנס ההכנה. קרוב לודאי שבשלב זה לא כל היהודים מבינים שאין להם פתח הימלטות מהקונגרס, אבל במהרה הם יבינו גם יבינו."

—

בציונות כבר היינו: ציונות זה פאסה. עובדה: ההתנתקות. עכשיו אנחנו בקטע של יהדות. נטו. הארד קור. עצרת של כל העם היהודי: מה לא ברור? "כל" הבנתם? "עם" הבנתם? "יהודי" הבנתם? זהו. כולו. לגמרי. הכל כולל הכל. כווווולם. כלומר, חוץ מאלה שמתנגדים לעצרת, שהם רוב העם היהודי. אמור לייצג את העם: "אמור". כפשוטו. ריבון מכוח ריבונו של עולם: הכוח מועבר בתמסורת ישירה מריבנו של עולם אל מוחו של ויס. משם, לעם. עד שיקום שלטון יהודי חדש ותקין בארץ ישראל: כלומר הקונגרס הוא גוף עוקף ממשלה דמוקרטית נבחרת. מה הבעיה? הוא ריבון מכוח ריבונו של עולם, שכחתם? העמדת בית דין של כלל ישראל, על פי כלל תופסי התורה בישראל: כן חבר'ה: מי מישראל שלא ילבש ציצית או שלא תלבש שמלה, ישפט, ימצא אשם ויענש בהתאם. לנגזרים למוות תינתן בחירה בין סקילה, שריפה, עריפה וחניקה. הוא יהיה קונגרס של כולם, אך על בסיס החלטות כנס ההכנה: אההההה… תמיד צריך לקרוא את האותיות הקטנות. אתה הבנת את זה ברוך? יענו, ישראבלוף. של כולם, אבל… רק שלנו, כי בכנס ההכנה השתתפו, למשל, הרב דב ליאור, ולמשל, הרב ישראל אריאל, וגם ח"כ אריה אלדד. אתם מצליחים לנחש מה הם הכינו לנו, לכווווולנו, שם בכנס ההכנה? קרוב לודאי שבשלב זה לא כל היהודים מבינים שאין להם פתח הימלטות מהקונגרס, אבל במהרה הם יבינו גם יבינו: משפט כל כך מקסים שהייתי חייב לצטט את כולו. כי בשלב זה גם אני עצמי לא מבין, אבל אני בטוח שבקרוב מאוד אבין גם אבין. כך מבטיח פרופ' ויס, ומילה של ויס היא מילה. למרות ש… מוזר, כי ידוע שמתוך כל האנשים שמזדהים כיהודים יותר מ- 80% לא שומרים הלכה בצורה אורתודוקסית, אז איך בדיוק ויס יכפה עליהם לעשות כן, או אפילו להתעניין בכך? ומוזר, כי גם מקרב אלה ששומרים, הרי שרובם בכלל חרדים, שלא ממש מזדהים עם הפנטזיות של ויס, אז גם אותם יהיה קשה לגייס למאמץ המלחמתי. ומוזר, כי אפילו מקרב הציבור הלאומי-דתי, עצמו ובשרו של ויס, רוב האנשים מתעלמים, אם לא ממש מזלזלים, בויס, וכך גם יחסם כלפי ה"סנהדרין" החדשה. בעיה, לא? אבל היי, זה מה שטוב כשמאמינים: לא צריך לחשוב באמת. כי לאלוקים הפתרונים. יופי פרופסור: אחריך.

החרדים "צבועים"

בגליון האחרון של כתב-העת "תכלת" מופיע מאמר ביקורת של ידידי אהרן רוז על ספר של קימי קפלן, "בסוד השיח החרדי". הנה ציטוט, שמדבר על החוזרים בתשובה לתוך הקהילה החרדית, שאני רוצה להתייחס אליו:

הבעיה האמיתית נעוצה במטען החילוני שמביאים עמם המצטרפים החדשים וביחס האמביוולנטי שהם מגלים כלפי החברה החרדית שבה הם מבקשים להתערות. ספרות חרדית מגוונת דנה בשאלה עד כמה צריך החוזר בתשובה להתנער מחייו הישנים ולהתנתק מכל קשר אליהם. החוזרים בתשובה, מצדם, מוטרדים מגילויים של חוסר עקביות בקרב החרדים, המעידים בעיניהם על צביעות.

המשפט האחרון מעניין בעיני ומלמד רבות: החוזרים בתשובה מאוכבים לגלות שהחרדים הם בני אדם! כן, שהם מחפפים איזו מצווה פה ושם, שהם לא תמיד שומעים לרבנים, ושומו שמיים, שלפעמים הם פשוט חוטאים! האכזבה הבלתי נמנעת הזאת לא באה לדעתי רק מאותו להט עיוור שמחמם את מוחם של חוזרים בתשובה רבים, כאילו הנה הנה הם מצטרפים לחיקה החם של חברה מושלמת שחיה חיים של הרמוניה, קדושה וטהרה צרופה. זה כמובן קיים, אבל כאן מדובר גם בחוסר הבנה כלל-חילוני (והחוזרים הרי הם באים מהחברה החילונית) לגבי החברה הדתית.

הטעות היא פשוטה: אותם חוזרים בתשובה מציירים בעיני רוחם דיכוטומיה בה מצד אחד ניצבים גאים וטהורים שומרי תורה ומצוות, ומצד שני מתבוססים בטומאתם חילונים עלובים. תמונה זו נשענת על ההנחה החילונית כאילו אם יש לך כיפה אתה אמור לייצג איזו צדיקות אידיאלית. המציאות כמובן היא לחלוטין שונה: הדיכוטומיה בין "טובים" ו"רעים" נמצאת (כמובן) בתוך כל חברה וחברה, ואף (כמובן, כמובן, כמובן) בתוך כל אדם. החוזרים בתשובה לא מחליפים חברה חוטאת בחברה צדקת, אלא רק את המסגרת והכללים שבתוכם ועל פיהם קובעים מי חוטא ומי צדיק. השפה האתית שונה, לא בני האדם.

ובכלל, כמה עיוור צריך להיות כדי לא להבין שהחטא הוא חלק אינטגרלי מהדת? הרי רק מי שדתי יכול בכלל לחטוא! ברור שחרדים רבים עוברים על מצוות התורה. זה ברור גם לרבנים שלהם. ולא רק זה: הרבנים לא כל כך מודאגים מזה, כל עוד אותו חוטא מודע למעשיו ומבקש תשובה. הרי זה כל העניין: החטא פשוט צריך להיעשות, ולהתכפר, בתוך המסגרת, זה הכל. תודעת האשמה של החוטא היא הסימן המובהק שהוא עדיין דתי, ולכן אין כל בעיה: הוא נשאר "שלנו".

בלייר מתקתל

העו"ד המבריק, וראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, התקתל, כלומר קיבל על עצמו את ה- Catholic Faith, וחדל להיות נוצרי אנגליקני. בכך הצטרף לאשתו וילדיו הקתולים, ויוכל לחגוג איתם מיסות ולקבל במשותף את אותם קרקרים קטנים שהופכים באורך פלא בגרונותיהם של המאמינים לבשרו של ישו (מי שאינו קתולי לא יכול להשתתף בטקס, כפי שלמדתי על בשרי). אז נכון שהוא כנראה עשה את זה גם כדי להיות יחד עם המשפחה, ובכל זאת, אין ספק שהמעבר של בלייר הוא גם צעד אישי ורציני, ובכך נשזר כאבן חן מנצנצת בכתרה של הכנסייה הקתולית, שנדמה שיוזף רצינגר, כלומר בנדיקטוס ה- XVI השמרן, דווקא מעניק לה ברק מחודש.

הנה וידאו על כך (ראו איזה סטייל יש לקתולים):

בביקורת מבריקה של אביעד קלינברג על ספרו של אדם ברוך (מלפני שנתיים נדמה לי), הוא רומז שברוך הוא סנוב: "המלה הזאת היא קיצור של הביטוי הלטיני 'סינה נוביליטטה', ללא אצולה. הסנובים לא היו אצילים, אבל גם חלק מן "האספסוף" לא רצו להיות. בארץ, הסנוביות הזאת באה לידי ביטוי לעתים בדבקות בדת – לא מתוך אמונה בבורא העולם, חלילה (מי שטעם ממעיינות השכחה של המודרניות אינו יכול להאמין באמת בבורא העולם), אלא מתוך בוז להמון, לעם הארץ שאינו יודע עוד "צורת אות", שכרסו ריקה מש"ס ומפוסקים. דבקות בדת להכעיס, אמונה ללא אמונה. חישבו על עגנון ועל ליבוביץ'. חישבו על ברוך". מה שמעניין מאוד עם בלייר לדעתי הוא שהוא לא סנוב, ודתיותו איננה להכעיס. למרות שטעם ממעיינות המודרניות הוא באמת מאמין. עד כדי כך שהוא, כאדם מבוגר ומפורסם ביותר, ממיר את הכנסייה שלו. הוא ממש רציני בקשר לזה. לדעתי זה מדהים, והמעשה הזה של בלייר עוד יכה גלים מבחינת ההשפעה הציבורית והחברתית שלו.

זה קרה כבר לפני יותר משבוע, ומעט אחרי זה כתבה מיודעתני סוזן בלקמור שבתהליך המרת הדת היה על בלייר להצהיר שהוא "מאמין שכל מה שמורה הכנסייה הוא אמת מתוקף התגלות". העניין הוא שלבלקמור קשה להניח שבלייר מקבל כאמת אמונות מוזרות כלידת הבתולין, תחייתו של ישו מהמתים, והיותנו יצורים בעלי נשמה נצחית.

אכן קשה להאמין, אבל בכלל לא צריך. לי ברור שלבלייר ברור שאלו אינן אמיתות בצורה הפשוטה בה אנחנו מבינים "אמת", כלומר כהלימה בין המוצע בטיעון והמציאות האונטולוגית. סביר להניח שבלייר חושב שהן אמת במובן אחר, כלומר שיש באמונות הללו משמעות עמוקה, שיש בהן חשיבות, שהן מצביעות – לא על המציאות האמפירית – אלא על מציאות פנימית, או טראנסאנדטית, או מיתית, או מטאפורית, או נשגבת, או בלתי-מובנת.

הצורך של עיתונאים והוגים שונים (כריסטופר היצ'נס, ריצ'רד דאוקינס) לשלול את הדת ולהציג אותה ככסילות צרופה גובר, לעיתים, על שכלם הישר, וסופו שהם עצמם מוצגים במערומיהם. בלקמור מציגה את בלייר כפתי שמאמין בכל שטות, אבל לא צריך להיות פילוסוף או פסיכולוג גדול כדי להבין שקיימים סוגים רבים של אמת, ושל תפיסותיה בנפשנו. ומה אפשר לעשות, קיימים גם רבדים רבים של דקויות אמונה ונפתולי רוח.

ר' נחמן לא עולה ארצה

תום שגב מגיש לקוראי "מוסף הארץ" השבוע את התגלגלות משבר קבר רבי נחמן באומן, ועושה את זה, כדרכו, בצורה אינפורמטיבית ומשעשעת כאחד. בסיפור הזה חוסר ההבנה לגבי הפסיכולוגיה הדתית מנוכס דווקא על ידי הדתיים עצמם, כלומר על ידי חלק מחסידי ר' נחמן: ליתר דיוק, אלה שמבקשים להעביר את קברו לירושלים. ואכן, רק חוסר הבנה מוחלט יכול לבקש לשלול מרבבות מאמינים את הזכות הנעימה והמרגשת של העלייה לרגל. מה יותר טוב מלעזוב את הבית, לטוס מאות קילומטרים ולהגיע, אחרי מסע מפרך (רק משום התורים שבכל מקום כמובן) למחוז חפצנו הרוחני? מי האובּר-חוֹייכם שמבקש להפוך את קבר ר' נחמן לסתם עוד אתר הילולות ארצישראלי? החסרים קברי צדיקים אנחנו?

כל אחד בעל רגישות מינימלית לנפש האדם יבין מיד שההתרגשות הבאה לנו ממקום קדוש באה לא רק מהמקום עצמו, אלא מהדרך שעשינו עד אליו. אותו מנגנון שהופך סיפוקים דחויים לעזים יותר הוא עתיק כשם שהוא בנאלי, אבל אי אפשר להכחיש את עוצמתו. וכמובן: עצם השהייה בארץ אחרת, זרה, במקום חדש – היש ספק שאלה מגבירים את ההתרגשות, כמו גם את הסיכויים להיפתח מבחינה נפשית? אם יוצאי הצבא קיבלו את הודו, מגיע גם לחרדים אתר של כמיהה ועליה לרגל. וודאי שנס גלוי הוא שבסופו של דבר נשאר הקבר במקומו באוקראינה, ונאמר אומן.

[ב- 15 לינואר אמורה להתפרסם ביוגרפיה לא רשמית על טום קרוז, בה כת הסיינטולוגיה מככבת: על פי הכותב, אנדרו מורטון, כמעט כל רובד בחייו של קרוז, כולל בחירת בנות הזוג שלו, מוכתב על ידי הכת. למתעניינים, הנה הפרטים]

אילו היה לניו-אייג' אפיפיור שמו היה דיפאק צ'ופרה, אבל אין לו (בכל זאת, זה הניו-אייג'), ולכן צ'ופרה מסתפק בלהיות מגה-סלב רוחני, סופר-גורו להמונים ופופוליזטור רב-מכר של רעיונות חצי-אפויים (לפעמים, אגב, לרעיונות חצי אפויים יש ערך רוחני רב – ע"ע מָצות). בין הרצאה על מודעות לציבור הרחב ובין סדנה על "מנהיגות רוחנית" למנהלים בכירים וקאוצ'ריהם הוא נאות (בנדיבות רבה, יש לציין) להיפגש עם חברי "הסלון האינטגרלי" שמארגנת האשה המופלאה ורבת-הפעלים כרמל ויסמן.

אחרי שקצת ליכלכתי עליו לפני פחות מחודש, החלטתי להגיע ולפגוש פנים אל פנים את האיש והאגדה, לתהות על קנקנו הרוחני ולראות הכצעקתה. המפגש נערך במרכזם המפואר של קבוצת Enlightennext בארץ (כלומר, תלמידיו של אנדרו כהן), וצ'ופרה נכנס, בזמן הנקבע מראש, מלווה באשתו. הוא התיישב על כסא במעגל הגדול שהוכן, ואחרי דברי הקדמה קצרים מפי כרמל פתח את הבמה לשאלות.

ואנשים שאלו, אבל זה לא כל כך משנה מה, כי צ'ופרה עבר די מהר ל- speech mode, והחל להפגיז את הקהל בדברים שבוודאי חזר עליהם כבר אי אילו אלפי פעמים. הוא עבר מנושא לנושא במהירות, מונה בעיקר רשימות של דברים כגון "מה המדע יודע ולא יודע היום", "מהי הצלחה" וכיוצא באלו עניינים שברומו של עולם הניו-אייג'.

הוא התחיל בכך שקבע שהדבר האינטגרלי היחיד באמת היא ההכרה עצמה, הכוללת כל ומשפיעה על הכל. משום שהטבע, כך אמר, ברמה הבסיסית ביותר הוא חוסר-המשכיות, ואנחנו אלו שמתרגמים, בעזרת המערכת החושית שלנו, חוסר המשכיות להמשכיות – כמו תמונות בסרט שהופכות לתנועה על המסך. אז זו ההכרה שלנו – לא המוח, ההכרה, הדגיש צ'ופרה – שמתרגמת את הזרמים החשמליים והגלים השונים לכדי מה שאנחנו מכנים "מציאות". שהרי, הוא אמר, תנועות האלקטרונים בטבע הן חסרות צבע או צליל, חסרות רגש או ריח. זו ההכרה שלנו שמעבדת עבורנו את כל הנתונים המשעממים שהיא קולטת ויוצרת מהם תמונה עשירה ומעניינת.

אבל משום כך, הוא הדגיש, החוויה שאני "כאן" והעולם "שם" היא לא נכונה: העולם קיים בתוך ההכרה שלי. אתם, הוא פנה אל הקהל, קיימים בתוך ההכרה שלי ואני קיים בתוך ההכרה שלכם! מה שיאמרו לכם מדענים, הוא קבע, הוא שברמה הכי עמוקה של המציאות ישנם רק "גלים של אפשרויות", וזו ההכרה שלנו שיוצרת מהם מציאות.

וכך זה המשיך: צ'ופרה דיבר על סימולטניות, כלומר על ההתקדמות הלא-ליניארית של היקום, בה דברים רבים מתרחשים במקביל (הוא טרח גם לקרוא לזה Non Local Convolution), על מצב החוסר-ודאות שמאפיין את הרמות הבסיסיות של החומר, על קפיצות קוונטיות של אפשרויות ועל "אפקט הצופה", כלומר ההכרח של חלקיקי החומר להכריע מה ואיפה הם ברגע שאנחנו מביטים לעברם.

בקיצור, בצורה נינוחה, בשפה רהוטה, בצורה נגישה וללא כל סימן של יוהרה, הגיש לנו צ'ופרה סלט עסיסי של עקרונות קוונטים מקוצצים ברוטב רוחני (בכלל, זה לא מדהים איך הקוונטים נכנסים היום לכל חור? נדמה כאילו ללא קוונטים אין ניו-אייג', וקשה להבין איך ערכו אנשים מסעות רוחניים שלמים לפני שהגילויים על מכאניקת הקוונטים התפרסמו!). על פי הידע המדעי המאוד צנוע שלי, הדברים של צ'ופרה לא היו מדוייקים, או מנוסחים בצורה רצינית. מצד שני, אולי לא הוגן לדרוש דיוק יתר בהרצאה כללית של פחות משעה. מצד שלישי, צ'ופרה ידוע כבר זמן רב כמי שפרשנותו לגילויים המדעיים של המאה העשרים היא, איך לומר, יצירתית.

הלאה הפיזיקה, הביאו מטאפיזיקה

החלק היותר מעניין מבחינתי התחיל לאחר שכרמל שאלה את הדוקטור איך הוא תופס את הרוע בעולם. צ'ופרה פתח ואמר שהוא לא חושב שיש לראות ברוע אויב, ושהוא אחרי הכל "ההשלכה של הצל הקולקטיבי שלנו" – עד כאן פסיכולוגיית-המונים פשוטה. אבל הוא המשיך ואמר שברמה הקוסמית הרוע הוא כוח כמו כל כוח אחר, וככזה הכרחי. אם היתה רק יצירתיות בעולם, אמר צ'ופרה, הרי שהיקום היה שורף את עצמו מיד; אם היתה רק אינרציה, שהיא מקבילה לרוע על פיו, היקום היה קורס. לכן דרושים השניים: היצירתיות שפורצת דרך והאינרציה שמגבילה אותה מעט. כוחות הטוב תמיד מנצחים במעט על כוחות הרוע, אבל לעולם אינם מביסים אותם. ככה הריקוד היצירתי של המציאות יכול להמשיך.

אנחנו צריכים להיצמד לצד הטוב, היצירתי, מפני שהוא בסופו של דבר תמיד עליון על הצד האינרטי, אבל אנחנו צריכים לדאוג, כך אמר, לא לעשות מזה עניין אישי, שכן אנחנו בסך הכל פועלים על פי אותם כוחות שמפעילים את היקום כולו. חוקי הטבע הם אנחנו. אין כאן מימד אישי – אין "אני" שהוא טוב ו"אחר" שהוא רע. בהתייחס לשאלה על מוסר אמר צ'ופרה שמחוייבות מוסרית אמיתית יכולה לבוא רק אם אנחנו משנים את נקודת המבט שלנו, מכזו היוצאת מתוך האגו, לכזו המתעלה מעבר אליו. ללא זה המוסר הופך להיות עוד צורה של ריכוז בעצמנו.

אחרי הדברים היפים (באמת) הללו, ורגע לפני סיום הפגישה, שאלתי את צ'ופרה איך הוא משלב את הדיבורים על התעלות מעבר לאגו עם כל מני ספרים שהוא כתב וסדנאות שהוא הנחה, בהם דווקא הצד האגואיסטי, שלא לומר נרקסיסטי, מודגש מאוד. איך משתלבת השאיפה שלו שאנשים יאמצו מבט פתוח ורחב על המציאות עם ספרים שמורים כיצד לנצל את "חוקי היקום" בכדי "ליצור עושר ושפע"?

ד.צ'.: "תפילה מפורסמת של אוגוסטינוס הקדוש מבקשת: 'אלוהים, אפשר לי נזירות ופתור אותי מהתשוקה – רק עוד לא'… אתה יודע, כשאני התחלתי את המסע שלי רציתי רק להיגמל מעישון; ותראה לאן זה לקח אותי. אתה מתחיל היכן שאתה נמצא […] אפילו חלק מהאנשים שקוראים את "הסוד" ישתנו בעקבות זה."

ת.פ.: "אולי, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לספק להם את האמצעים והתירוצים להיות מרוכזים בעצמם."

ד.צ'.: " שמעת על היררכיית הצרכים של אברהם מאסלו? אנחנו צריכים למלא את אלו הנמוכים לפני שנוכל להגיע אל הגבוהים. כתבתי ספרים רבים שמכסים מגוון רחב של נושאים, וכל אחד יכול לקחת את מה שהוא צריך."

יש בדבריו אמת, אבל ההרגשה שלי היתה שלצ'ופרה לא הכי נעים עם אותם מדריכי עושר שכתב (הגם שאלו העשירו אותו עצמו לא מעט), והסאב-טקסט של דבריו היה 'שמע, עברתי דרך ארוכה, ועשיתי בה גם כמה דברים שהיום אני לא הכי גאה בהם, אבל גם להם יש מקום.'

צ'ופרה כפי הנראה אכן התפתח עם השנים. יגאל מוריה (שפתח בלוג בעל פוטנציאל מענין), שמיודד עם צ'ופרה עוד מהימים הרחוקים בהם שניהם היו תלמידי המהארישי יוגי, סיפר לי כמה הוא התרשם מכך שלמרות התהילה של צ'ופרה וההערצה העצומה שלה הוא זוכה ברחבי העולם, הוא חף מהעמדת פנים ומהמאניירות ההוליוודיות שסלבריטאים אחרים במעמדו נגועים בהם. צ'ופרה עצמו העיד שעבר שלבים שונים, ושאם פעם להצליח לכתוב רב-מכר היה חשוב לו מאוד, הרי שהיום הוא רואה את הדברים אחרת (אם כי ידוע שאחרי הרב-מכר העשירי זה כבר קצת פחות מרגש). בסופו של דבר אין ספק שהשיחה איתו היתה נעימה מאוד, רוב הזמן בגובה העניים, ושהוא עשה רושם של אדם נחמד. צ'ופרה גם ציין שלאחרונה ייסד (על פי האתר, יחד עם רבים אחרים) את ה- Alliance for a New Humanity, ארגון שעוסק בפעילות הומניטרית, ועל הבאת התיאוריה לכדי מעשה גם מקבלים כמה נקודות.

ומה עם הפטפטת הפסאודו-מדעית? האם יש לה הצדקה? צ'ופרה הציג עמדה אופטימית, על פיה הטוב תמיד רב יותר מהרע, ועל כן האנושות היא בתהליך התפתחות מתמיד, ובמידה רבה בלתי נמנע. אני מתאר לעצמי שהמחזיקים בעמדה זו (שהיא בסופו של דבר לבו הפועם של הניו-אייג') אכן יכולים לסמוך על השחר העולה שיאיר את עיניהם של ההמונים, גם ואפילו דרך זיבלוני רוח כגון "הסוד".

לדעתי העמדה הזאת מבלבלת פעמים רבות בין שתי רמות של התפתחות: בין היקום והאנושות – שני דברים שונים לחלוטין. האם היקום נמצא בהתפתחות מתמדת? לדעתי כן. האם הוא במהותו טוב? גם כן, לדעתי. אבל האם זה אומר שהאנושות נמצאת בהתפתחות, ושזו התפתחות חד משמעית לטובה? אני כלל לא בטוח. לדעתי כפי שהדינוזאורים נכחדו ופינו את מקומם ליצורים אחרים, ייתכן מאוד, אם היא לא תתעורר בזמן, שהאנשות תחדל מלהתקיים. זה לא יפריע הרבה ליקום, אבל לי אישית זה יהיה מאוד חבל.

הנה סרטון שמתעד את הפגישה, מבית היוצר של הגב' וייסמן הבלתי-נדלית (בסופו ניתן לראות את עבדכם הנאמן מציק לג'יגה-גורו):

[עלה באנרג'י. אפרופו "הסוד" המעייף, כתבתי משהו קצר ושלילי עליו, אבל אני לא יכול לפרסם עד שזה לא יפורסם, וזה יכול לקחת זמן. בינתיים ראו בנושא זה רשימתו המצויינת של של ברמן, וכן המאמר הבא של יאיר שוורץ, שמביא גם רקע היסטורי של הרעיונות שבו. הנה רשימה קצרה ומעניינת של דיאנה בטלר-בס על הבחירה בין אובמה להאקבי כבחירה בין שתי קצוות של פרוטסטנטיות אמריקאית, שמקורם עוד במאה ה-19.]

בעקבות מה שכתבתי על אוננות בהלכה, ובאופן ספציפי על ההתייחסות לנושא בקבלה, אני רוצה להביא השוואה קצרה (וכללית מאוד, כלומר עקרונית ולא מפורטת) בין אלו לבין הטיפול בנושא בנצרות.

כידוע, למרות שהנישואין הם אחד משבעת הסקרמנטים של הנצרות, האידיאל של החיים הנוצריים היה כמעט מתחילתה הנזיר. שאול הטרסי (הוא פאולוס, מייסד הנצרות למעשה) יוצא בפסוק מפורסם בקריאה: "ואל הפנויים ואל האלמנות אומר אני כי טוב להם לעמוד ככה כמו גם אני, אך אם לא יוכלו לכבוש את יצרם ישאו, כי טובים נישואין מאיש להוט אחר עברה" (האיגרת הראשונה אל הקורנתיים, 7, 8). כלומר כדי לשלוט על היצר ולהימנע מעברה (ונחשו איזו עבירה) יש להתחתן (הנישואין הקדושים הם אם כן מעין תרגול רוחני!), אבל באופן כללי היה עדיף לו כולם היו נשארים רווקים, דהיינו נזירים (להרחבה ולדעה מעט שונה על יחסו של פאולוס לנישואין ראו כאן).

לדעת אוגוסטינוס אין מוסר ללא שליטה עצמית. הבעיה לדידו היא שמאז החטא הקדמון והיווצרות היצר הרע שליטה עצמית אינה אפשרית, ועל כן כולנו רעים. את המצוקה הקשה הזו הגיע ישו לפתור, ולמאמינים בו הישועה. עד כאן אוגוסטינוס. מה שאני רוצה הוא להצביע על כך שכאן אנחנו שוב מוצאים את אותה תפיסה, מערבית בעיקרה (עליה כתבתי כאן), על פיה אנחנו באופן טבעי רעים, וכדי לנהוג בצורה נאותה יש צורך לשלוט על עצמנו. זאת בניגוד לתפיסה המזרחית יותר על פיה אנחנו באופן טבעי באיזון ואף אחדות עם היקום, כלומר נכונים ומושלמים, אלא שחרגנו מ"הדרך", ועכשיו דווקא ניסיונות השליטה העצמית שלנו הם בין הסיבות לאומללותנו. מכאן שההבדל בין תפיסות העולם נסוב סביב השאלה האם אנחנו באופן טבעי טובים או לא. המשותף להן הוא ההסכמה ששליטה עצמית איננה אפשרית.

העניין הוא כזה: בנצרות התוקף המועצם של היצר המיני הוא תוצאה של "הנפילה" והגירוש מגן-עדן. לפני הנפילה אמנם קיימו הזוג הראשון יחסים מיניים, אבל על פי אוגוסטינוס, מהחשובים שבאבות הכנסייה, לא היתה שם תשוקה – ודאי לא כזו שהיא "בלתי נשלטת". וזה אכן העיקר: ב"עיר האלוהים", חיבורו המונומנטלי, כותב אוגוסטינוס על כך שלפני החטא הקדמון "לא נלחמו בהם [באדם וחווה] אבריהם [המיניים]", כלומר היתה שליטה מלאה של רצונו של האדם על איברו. אוגוסטינוס כותב שלו רצו, היו יכולים אדם וחווה לקיים יחסי מין כפי שנגר מנסר בול עץ, כלומר ללא כל תשוקה. מסתבר מכך שזהו היצר, התשוקה, שבאו אחרי החטא ונטלו מהאדם את השליטה המלאה על עצמו. והשליטה, כמובן, היא מה שחשוב. על כן היצר עצמו שלילי בעיקרו, והתשוקה נחשבת למעשה השטן.

ביהדות זה לא כך: בשביל היהדות "פרו ורבו" הוא ציווי אלוהי, תשוקה לבת/ן הזוג (ורק לבת/ן הזוג כמובן) היא דבר חיובי, חיי נישואין הם מובן מאליו (אין ביהדות מוסד נזירות בו האדם נשאר רווק), ועלינו אף להרבות את "צלם אלוהים" (כלומר את בני האדם) בעולם.

לכן בנצרות האוננות היא חטא חמור, משום שהיא כל כולה מעשה שטני. בכתבים נוצריים רבים האוננות נחשבת למעשה שהוא "בניגוד לדרך הטבע" (שטות מוחלטת כמובן – בעלי חיים רבים מאוננים), וזהו אחד הדברים עליהם מוזהרים מתבגרים בתוקף הרב ביותר על ידי הכמרים הקהילתיים.

אבל עבור היהדות במשך תקופות ארוכות נחשבה האוננות לחטא לא כי היא מהווה התפלשות של הפרט ביצרו הבהמי, אלא מכיוון שהיא מנוגדת לשימוש הראוי ביצר המיני הנייטרלי (או אף הקדוש) במהותו, היינו זיווג עם האישה למטרת הולדת צאצאים. היצר עצמו הוא לא רע – רע יכול להיות רק השימוש בו. מאידך גיסא השימוש בו יכול להיות גם טוב מאוד מאוד, כאשר אנחנו מקימים משפחה כשרה ומולידים בנים זכרים לרוב! היהדות (ככלל, אבל לא, למשל, הקבלה הלוריאנית) רואה באוננות לא את המשך הנפילה באמצעים אחרים, אלא את הסירוב לשתף פעולה בתיקון העולם.

המעניין הוא שבכך נראה שכלכלת התשוקות היהודית קרובה יותר לזו היוונית מאשר לזו הנוצרית (וזאת על אף היחסים הקרובים בין היהדות לנצרות ובין הנצרות לתרבות ההלניסטית כמובן). בנצרות האידיאל הוא הימנעות מוחלטת, התנזרות, ממין. בתרבות ההלניסטית לא היה כל בעיה עם המין, והאידיאל היה מידתיות וחוסר-הגזמה, כלומר ניהול נכון של התשוקות ושליטה עצמית. היהדות לדורותיה (על פי רוב) גם כן לא ראתה במין בעיה שיש לפתור, אלא כוח שיש לנתב היטב: גם היא שמה דגש על השליטה העצמית, אם כי לא למטרת השתלמות אישית, אלא לצורך הגבוה של תיקון הבריאה.

[לבד מזה, ג'ק קורנפילד, אולי גדול מורי הויפאסנה במערב כיום, מגיע לישראל]

"חוויתי במדיטציה עונג שהוא כמו מאה אורגזמות בבת אחת. בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי. מדדו את גלי המוח שלי באותו זמן וגילו שהם דומים לאלו של חולה אפילפסיה." – לאמה אולה נידהל

כן, זה די ברור: לאמה אולה נידהל הוא הלאמה הכי מגניב שתפגשו. למעשה הוא כל כך מגניב עד שהוא נוטה להיות מאגניב, וזה קצת מעיק. יושב לפניך אדם בן 66, חסון, חתיך, שרירי, אופנוע, בנג'י, צניחה-חופשית, לבוש ג'ינס וטי-שירט (לא, לא קר לו), יורה את מילותיו על קהל, מרסס אותו בתורת הבודהה. למי ששומע אותו אין שום ספק שאין לו שום ספק שהוא צודק, שהוא יודע מה טוב בשבילו ומה טוב בשביל העולם ובעיקר מה טוב בשבילנו: נידאל הוא דרשן נוצרי עם טקסט בודהיסטי, ומראהו והמבטא הדני שבפיו הופכים אותו למעין שווארצנגר של הדהרמה – הוא כל כך מלא חמלה עד שהוא חייב לדחוף אותה בכוח אל תוך אוזנינו. The Compassionizer.

אבל הוא שופע כריזמה, וההרצאה שלו (מוצ"ש שעבר במוזיאון טיקוטין בחיפה) היא קונצרט. נידאל קופץ אסוציאטיבית מנושא לנושא, מצטט סוטרה, מחקר מדעי, כותרת עיתון, חוזר לאמרותיו של הבודהה, ולא שוכח תוך כדי גם ללכלך קצת על האיסלאם. כן, בזה הוא מפורסם: הוא חושב שהדת המוסלמית היא סכנה גדולה לעולם והוא לא מסתיר את זה. אולי הוא אפילו עושה מאמץ לא להסתיר את זה: זה תמיד נכנס איכשהו, גם כשהוא מדבר על נושאים אחרים. הנה:

בטיבט היו כל כך הרבה בעיות. הפוליטיקה כמו שדה מוקשים. החברה שם היתה ימי ביניימית, כמו האיסלאם היום. מערכת החינוך היתה אליטיסטית, השיטה הפוליטית היתה פיאודלית. אנחנו לא רוצים את כל זה. אנחנו כן רוצים את אותם אנשים שישבו שנים בהרים ושמרו את המורשת הבודהיסטית שהיתה בהודו לפני שהאיסלאם החריב אותה.

נידאל נגוע בשטחיות דמגוגית, בעיקר בכל הנוגע לדתות המערביות ולמדע. מאידך מרענן לשמוע בודהיסט שלא מרגיש מחוייב להכנס לקלישאת "המואר" שמדבר בלחש ושכל תנועותיו מודעות עד כדי שיתוק. על רדידותו בנושאים אחרים הוא מפצה בבהירות וברהיטות שבהן הוא מעביר את מהותה של תורת הבודהה:

מכיוון שאנחנו חיים בעולם בו אנחנו לא מקבלים את כל מה שאנחנו רוצים או נמנעים מכל מה שאנחנו לא רוצים, אנחנו שואלים את עצמנו למה. הדתות המונותאיסטיות מציגות תמונה דואליסטית בה האל הטוב ניצב מול השטן. זה טוב לדרמה. זה יוצר אומנות נפלאה. קיטוב משמעותי בתרבות, מתח. אבל זה די מזיק לפילוסופיה ולמחשבה בהירה. כי משהו רע לגמרי לא יכול להתקיים. הוא היה הורס את עצמו, כי מה שאנחנו מוציאים מאיתנו אנחנו מקבלים חזרה.

אז למה אנשים סובלים? לא בגלל השטן. בגלל טיפשות. בוּרוּת. ואיזה סוג של בורות? בנוגע לטבע המיינד. זה הגורם לכל הסבל בעולם. חוסר היכולת של המיינד להבין שהסובייקט, האובייקט והפעולה הם צדדים שונים של אותו דבר.

מהי הבעיה? הבעיה היא שמה שמתבונן דרך העניים שלנו חושב "אני", ומה שאנחנו רואים הופך ל"אתה" או "העולם". זו אשלייה והיא סיבת הצרות שלנו. זה נכון וברור שהגוף, הרגשות וכמות הכסף שלנו שונים. על זה אין ויכוח. אבל כל אלה גם משתנים כל הזמן. אפילו הגוף שלנו הוא אוסף של מולקולות שמשתנה כל רגע. וכמובן שהמחשבות והרגשות שלנו משתנות כל שנייה. בוודאי אצל מי שלא עושה מדיטציה, שאצלו זה ממש דיסנילנד.

הדבר היחיד שמתמיד הוא החלל שמאפשר את כל הדברים, והמודעות שמכירה בהם. זה זהה אצל כולנו. הראי זהה, התמונות שבו והאבק עליו שונים. עומק האוקיינוס זהה, הגלים שונים.

המחשבה "אני" היא אשלייה ואיננה מבוססת בשום דבר קונקרטי. כל אחד מאיתנו הוא הכרה עירומה, פתוחה יותר או פחות. ההבנה שזה נכון היא שחרור. האשלייה שיש "אני" מביאה כעס, קנאה, חמדנות וגאווה.

את הדברים שלו מטיח נידאל בקהל כמו מכונת יריה. הוא מרביץ בקהל דהרמה ללא רחם, מצטט את הבודהה במהירות האור וניכר שהמתרגם לעברית נדרש למאמץ רב כדי לעמוד בקצב שלו. אחרי נגיעה בבודהיזם הוא ממשיך בתיאור סכמאטי של דתות העולם. הנה מדעי הדתות על פי לאמה אולה נידאל:

כולנו מכירים את הדתות המונותאיסטיות שהכריחו אנשים להתגייס לשורותיהן. ואנחנו גם רואים מה קורה איתן היום: היהודים עם פרסי הנובל, הנוצרים עם פעולות הצדקה החברתית, והמוסלמים… עם מה שהם עושים. הדתות המזרחיות לא חושבות שכולם צריכים לחשוב כמוהן. הן חושבות שאם אנשים אוכלים דברים שונים ולובשים דברים שונים אז הגיוני שהם גם יחשבו דברים שונים על העולם ועל החיים. הבודהיזם חושב שלשכנע אדם להאמין במה שלא מתאים לו הוא טיפשות.

בכלל, הבודהיזם לא רוצה שתאמינו בדבר. המטרה שלו היא לא שתעבדו את האלוהים אלא שתשפרו את עצמכם ותעשו את עצמכם מושלמים. בדתות המערביות יש אנשים שמאמינים באלוהים, והם אף פעם לא הופכים לאל שהם עובדים. בדתות המזרח אנשים מתנסים בדרך הרוחנית ובסופו של דבר כן הופכים לאידיאל שלהם. כולנו זהים לבודהה, רק שלא מדטנו מספיק. ההינדואיזם הוא אולי 60% דת של התנסות, הטאואיזם יותר, והבודהיזם הוא 100% דת של התנסות.

זה פשוט לא נכון, ויעידו מאות מיליוני מדליקי-קטורת ועובדי-צלמים בודהיסטים, אבל מבחינה עקרונית יש בדבריו אמת. מכאן צולל הלאמה לעומקי האזוטריקה של הבודהיזם הטיבטי:

היוגים ההינדים, שרוצים לפתח כוח רצון, עובדים על הצ'אקרות והנקודה העליונה שלהם היא ארבע אצבעות מאחורי קו השיער. הבודהיסטים מעוניינים לחוות את התודעה כאור בהיר בן אל-מוות, והמדיטציה שלנו היא על הנקודה העליונה בקודקוד, שמונה אצבעות אחרי קו השיער, ומשם במורד הגוף עד 4 אצבעות מתחת לטבור, דרך חמשת מרכזי האנרגיה של הגוף, שמהם יוצאים שבעים ושתיים אלף רצועות אנרגיה.

נידאל מספר שעל ידי מנטרות אפשר לשנות ולנתב את אותן אנרגיות. הוא טוען למשל, שאם תאמרו "פֵּיי" פעם אחת תגרשו מחשבות מיותרות, ואם תאמרו את ההברה הזאת כמה פעמים רצוף תיפטרו מנוירוזות. מכאן הוא עובר לקוסמולוגיה הטיבטית:

העולם כולו הוא חלום קולקטיבי: התשוקה יוצרת את כל מה שחם, הכעס את כל מה שרטוב, הקנאה את כל מה שזז.

טוב, אני מתאר לעצמי שיש אנשים שמאמינים בזה. הבעיה היא שהלאמה הנכבד מתעקש שדבריו הוכחו מדעית. הוא אומר למשל:

על פי הבודהיזם מושב ההכרה הוא בלב, וזה הוכח מדעית היום מפני שתועדו מקרים רבים של אנשים שהושתל להם לב והם שינו בעקבות זאת את אישיותם.

באמת? מישהו שמע על זה? אבל נידאל ממשיך בשיעור המדע, ועובר להרצות בלהט על פיזיקה מודרנית. בלבי לחשתי, don't go there man!, ואכן באשר יגורתי בא: הלאמה אולי מבין הרבה באוזוטריקה טיבטית, אבל כמה עובדות בסיסיות בפיזיקה עוד יש לו ללמוד. לתשומת לבו: זה לא נכון שהמדע הראה שהאטומים מורכבים מריק, והקביעה שרק עכשיו אנחנו קולטים את האור של המפץ הגדול שגויה בכל כך הרבה רמות שאין לי שום כוח (או מקום) להיכנס לזה. לא נורא, נחזור לדבורים על בודהיזם ודתות אחרות:

הבודהיזם מתחיל עם אחריות עצומה. אם אנחנו חושבים שמישהו אחר אחראי לסבל שלנו (הממשלה, האלוהים, אבא ואמא), אז יש הרבה דתות שאנחנו יכולים להאמין בהן. אבל בבודהיזם אנחנו מובילים את חיינו בעצמנו למען כולם. כי אנחנו יצרנו את המצב שבו אנחנו נמצאים ואנחנו נצא ממנו בעצמנו.

משה נתן עשר דיברות שכולם היו חייבים לקיים, אבל הבודהה, שמתייחס אל התלמידים שלו כמו אל מבוגרים, נתן עשר עצות. העצות הללו קשורות למעשי הגוף, הדיבור והתודעה. עם הגוף שלנו מציע הבודהה שנגן על אחרים ולא נהרוג אותם, שניתן להם את מה שהם צריכים ולא נגנוב מהם. נקודה נוספת בה מדריך אותנו הבודהה היא שימוש מודע בגוף כדי לגרום לבני זוגנו לאושר. נכון שבבודהיזם יש נזירים, אבל השלב הגבוה ביותר כולל יחסי מין שבהם הנקבה היא חלל ריק והזכר הוא עונג עילאי, וזה שיאו של הבודהיזם!

הייתי מציע שיספר את זה להוד נזירותו הדלאי לאמה. אבל לאמה אולה נידאל לא ממש מתרגש ממעמדו של הדלאי לאמה. הוא חולק עליו במחלוקת הקרמפה הידועה, ויש לי הרגשה שהוא לא יהסס לומר שהאסכולה שלו, הקגיו, עמוקה מזו של ראש הבודהיזם הטיבטי, הגלוג.

אבל שלא יהיה ספק: לאמה אולה הוא אדם מרשים. הוא דיבר נון-סטופ במשך שלוש שעות, הסביר בבהירות לא שכיחה את עקרונות היסוד של הבודהיזם, הרצה ברצף ובמהירות, וזאת תוך כדי שהוא כל הזמן מחייך וקורץ למכרים בקהל. בקיצור, הבנאדם היי בנטורל. אני, בכל אופן, יצאתי מהאולם טעון בעזוז.

מילה אחרונה על האירוע: הערב כולו אורגן בצורה מעוררת הערכה, החל מן האולם המפואר ועד למיקרופוני ה"מדונה" שהוצמדו ללאמה ולמתרגמו. האולם היה מלא מפה לפה, וחלק גדול מהקהל היה עולים ישנים ממדינות ברה"מ לשעבר. גם בעמותה שארגנה את ביקורו של נידאל בארץ, דרך היהלום, מספרים מרשימים של דוברי רוסית, ונראה לי שמישהו חייב לבדוק פעם את תפקידם המכריע של העולים הללו, שבאים מתרבות שהעיסוק בנסתר היה תמיד מקובל בה, על סצנת הניו-אייג' המקומית – לבד מהבודהיזם הטיבטי, הם מהווים גם חלק לא מבוטל בדור החדש של תנועת הרה קרישנה, ואין צורך לומר ש"בני ברוך" לא היתה קמה ללא תרומתם. מעולה לעולה רוחנו עולה?

[עלה באנרג'י. הנה דוגמית מכבוד הלאמה: סרטון בו אולה נידאל מסביר על מדיטציה]