באמת שרציתי לכתוב משהו על מושג "הקדושה" היום, אבל אירועי השעה לא מאפשרים: רבני הציונות הדתית, עליהם כתבתי רק לפני כמה ימים, מיהרו לממש בעצמם את קריאתם לעלות להר הבית, ועלו. בעקבות זאת מאמר המערכת של "הארץ" היום מכנה את פועלם "פרובוקציה באיצטלה דתית", ואילו העיתונות החרדית קוראת לזה בפשטות: עבודת אלילים.

במאמר של יאיר אטינגר היום ב"הארץ" נכתב ש"בביטאון החרדי-ליטאי 'יתד נאמן' מגנים את הרבנים הבכירים כ'עובדי אלילים', 'רפורמים', 'סוחרים במצוות התורה' וכמובן כ'ד"לים', התואר המלגלג השמור לדתיים לאומיים." במאמר נוסף ב"יתד נאמן" נכתב (שוב, על פי "הארץ") ש"הסוגדים לעגל הציוני מוכנים לכופף הכל למען עגל זה גם אם הם נותרו אחרונים שעוד סוגדים לו"; "את הר הבית, מקום בית מקדשנו, הם מבקשים לחלל ולטמא מתוך אותה אמונה של סגידת ההבל של הגאולה הציונית כאילו בעליית יהודים למקום המקדש תתקרב הגאולה"

כפי שכתבתי, קיים איסור הלכתי ליהודים לעלות על הר הבית שכן מקומו המדוייק של קודש הקודשים אינו ברור ויש חשש שהעולים יגיעו אליו ויטמאו אותו. האיסור הזה נשמר בקפידה על ידי החרדים ועד לא מזמן גם על ידי הרוב המכריע של רבני הציונות הדתית. לא עוד: הלהט הלאומי-משיחי גבר על הציווי ההלכתי והעלייה הותרה.

מה שקורא כאן ברור: מאז הפינוי של חבל עזה, שבשביל הימנים המשיחיים היתה בראש ובראשונה אירוע תיאולוגי בעל משמעויות מרחיקות לכת, הציונות הדתית כולה עוברת זעזועים, נשברת לכתות ופלגים קטנים יותר ויותר, ומתוך התוהו ובוהו עולה ומתממש דווקא החשש הגדול שליווה את התנועה הזאת מראשיתה: שהמשיחיות שלה תקח אותה באותו נטיב הרה אסון אליו נעה לפנים השבתאות, כלומר העדפת המבנה התיאולוגי-מיסטי על הציווי ההלכתי.

כידוע, בימי משיח השקר שבתאי צבי נטען שאין יותר איסורים הלכתיים ושמכיוון שימות המשיח הגיעו יש לחגוג ולהתהולל. והם אכן חגגו: ש"צ היה אומר בחדווה את שם השם בקול רם, מאמיניו שמחו בתשעה באב וכולם ביחד התבסמו באורגיות רבות משתתפים.

כפי שכתבתי כאן, התיאולוגיה בה מחזיקים כמעט כל תלמידי הרבנים קוק היא כזו שרואה בשליטה על ארץ ישראל הפיזית את קירוב הגאולה. עוד ועוד שטחים פירושו של דבר שהווה נצבע יותר ויותר בגוון המוזהב של ימות המשיח. ומכיוון שאנחנו כל כך רוצים שהפעם אכן יתגשם החלום כולו במהרה בימינו, הכנסנו (כלומר, הרב קוק הכניס) אל תוך המיתוס היפה הזה גם איסור חמור על הקדוש ברוך הוא לחזור בו: הגאולה הזאת, כך הם בטוחים, נעה במסלול חד סטרי ואין ממנה נסיגה.

אבל מה לעשות שבעינינו אנחנו רואים שדווקא יש ויש נסיגה? קודם מסיני, אח"כ מלבנון ולאחרונה מחבל עזה? מה לעשות שהעובדות תופחות על פנינו, כמו על פני כל תיאולוגיה משיחית (עד כה), בפעימות קצובות וחסרות רחמים של פטיש על ראשו הנכנע של מסמר? מה לעשות שהתיאולוגיה שלנו הולכת והופכת למחוררת יותר מרובע דחייה בבירות אחרי הפצצת שטיח של חיל האוויר?

החלום ושברו, הדיסוננס ואיחויו

מה לעשות? לעשות. לאון פסטינגר, הפסיכולוג שהגה את תיאוריית "הדיסוננס הקוגניטיבי" הבחין בדיוק בכך: כאשר העובדות בשטח אין עולות בקנה אחד עם האמונות שבלב, מתבצע על פי רוב שיכתוב מהיר של המציאות – כלומר אנחנו לא מוותרים על האמונות היקרות שלנו, אלא מסבירים איך המציאות בכל זאת מתאימה להן. דוגמא לכך נתתי במאמר על ההבדל הטרגי בין הרב קוק האב לבנו, בו סיפרתי איך אחרי כיבוש העיר קוניטרה בגולן במלחמת יום כיפור שמח ועלץ הרצי"ה קוק וראה בכך צעד נוסף לקראת הגאולה. אחרי כמה חודשים, כאשר הגבול הושב לקודמו (כלומר לזה של מלחמת ששת הימים) וקוניטרה נמסרה חזרה לסורים, קבע הרצי"ה באוזני חסידיו כי "למרות הכל אין נסיגה", ש"קוניטרה היתה ותהיה בידינו לעולם", ואין עיניים אנושיות מבחינות בכך משום ש"האידיאה שתכיר בה בגלוי ותציגה בפומבי עוד צריכה להתברר". בקיצור: הכחשת המציאות באופן ברור ומביך.

אבל זה לא מספיק. פסטינגר הבחין שהשקר הקטן ששיקרנו לעצמנו כאשר עיוותנו את תפיסת המציאות שלנו כדי לשמור על האמונות היקרות לנו עדיין מציק לנו מאוד, והוא הראה שקבוצות שעוברות משבר אמוני שכזה לא מסתפקות בכיזוב פשוט של המציאות והמשך החיים בסרט, אלא מתעקשות גם לצאת ולעשות: קבוצות כאלה על פי רוב תתחלנה בפעילות מיסיונרית הולכת וגוברת.

דבר כזה אפשר לראות גם אצל הדתיים לאומיים היום, אבל בקטן: יש אכן פעילות מיסיונרית דמויית דוכני הנחת התפילין של חב"ד. אבל רוב הפעילות לובשת צורות אחרות: דיונים תיאולוגיים על השבר ופשרו, ניסיונות רה-אירגון של הממסד, ומהלכים שונים המכוונים לערער על המצב החדש בשטח ("העלייה לחומש", בית המריבה בחברון), וגם הרבה פעילות שלובשת אופי סוציאלי של עזרה לזולת (העני, החלש), שהיא כמובן מבורכת מאוד.

צריך להבין שלכל פעילות כזאת יש גם משמעות תיאולוגית, ואין זה פשוט כלל לבצע מעבר מהשקפת עולם ממוקדת כיבוש והתיישבות, לכזו המבקשת לצאת מתוך החממה התוך-משיחית אל עבר החברה הכללית, אם בניסיון להחזירה בתשובה ואם בניסיון לעזור לנחשלים בתוכה.

אבל כמובן שיש כאלה, ורבים, שהמשבר האמוני רק תורם להקצנת המומנט המשיחי שבעולמם. לצערי הרב, רבים מהחשובים והמרכזיים שברבני הציונות הדתית בחרו במהלך הזה, וכופפו, בקריאה לעלות להר הבית, את ההלכה בפני האידיולוגיה המשיחית שלהם. מסתבר אם כן שהפינוי מעזה הוביל את ציונות הדתית המשיחית לתהליך מהיר של טירלול סיבובי, שבו עם תנופת שופרו של משיח עפים לכל עבר רסיסי הלכה. וכן: בדיוק לזה קוראים שבתאות.

ודבר מעצבן אחרון: אני דווקא כן חושב שהר הבית קדוש. אבל אני לא תופס קדושה באותה צורה שתופסים אותה חבורת הרבנים שעלו לשם. אכתוב על כך כשיהיה קצת זמן, ב"ה.

נספח:

והנה, הפלא ופלא, מן הצד השני מואשם הרב טל, שישיבתו פונתה מגוש קטיף, על ידי מזכ"ל בני עקיבא לשעבר ד"ר אמנון שפירא, בשבתאות, לא פחות. זאת לאחר שביום העצמאות הורה האחרון לתלמידיו לא לחגוג ולא להניף את דגל ישראל – כלומר הוא דווקא נסוג מזיהוי המדינה כקדושה וכאתחלתא דגאולה, זאת בעקבות פינויו מביתו בחבל עזה. ירעם נתניהו באנרג'י מדווח ששפירא טען ש""תלמידי הרב טל חובשים בכוונה כיפות סרוגות, כדי להתחפש וללכוד ברשת את הנוער הציוני-דתי", ולכן מדובר ב"שקר וחטא נגד התורה, שציוותה: 'מדבר שקר תרחק'. כך נהגו גם שבתי צבי וחסידיו, שעברו בזדון על מצוות התורה בכדי לשומרה, כביכול. מכאן, שהרב טל הוא שבתי צבי מודרני, רחמנא לצלן, והלוואי שיחזור בתשובה שלימה בהקדם." – עכשיו רק חסר שטל יאשים את החרדים בשבתאות ונשלים סיבוב שלם של כפירה בעיקר ועבודה זרה.

[גם העולם לא חדל מלהשתגע: אתמול שודרה ב- BBC כתבת תחקיר על הסיינטולוגיה – אפשר לצפות בה כאן; אם אתם רואים את הרשימה הזאת לא כהלכה זה בגלל שאתם משתמשים בפיירפוקס. משום מה תיבות פנימיות לא עוברות אליו טוב. לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]

1. ראשית, אני שמח מאוד להביא כאן סרט תיעודי שהופק על אחד המורים הרוחניים הגדולים של המאה העשרים, ניסרגדטה מהאראג'. מהאראג' (כתבתי עליו מאמר בזמנו) חי כל חייו בשכונת עוני בבומביי, שם מכר סיגריות בידי לפרנסתו. הוא מת ב- 1981 אחרי שבילה את השליש האחרון של חייו בשיחות יומיומיות עם מחפשים רוחניים מכל העולם. הטובות מהן ראו אור בספר "I AM THAT", שהפך במהירות ל"קלאסיקה מודרנית" של הניו-אייג' בזכות הניסוחים הבהירים שבו והעוצמה הרבה של המילים. מהאראג' היה בין העמוקים ביותר של גל הניאו-אדוויטה, ואני עצמי למדתי רבות מתלמידו רמש בלסקר.

את הסרט הבא מנחה יוסטון סמית, חוקר דתות מוערך ומפורסם, ויש בו גם ראיונות מעניינים, בין השאר עם ג'ק קורנפילד, אחד ממורי המדיטציה הבודהיסטית המפורסמים בעולם. הנה הלינק, למקרה שהמסך לא פועל:

2. הנה כתבת מגזין מצויינת על הסיינטולוגיה שהתפרסמה לפני כשנה ברולינג סטון. ג'נט רייטמן חדרה לתוככי הכת המתוחכמת (מבחינה אירגונית, לא תיאולוגית) והמאיימת הזאת, ודיברה הן עם בכירים בהיררכיה התוך-כיתתית, הן עם פורשים ממורמרים והן עם חברים מסכנים בכת שהיו מאוד רוצים לצאת, אבל שכל משפחתם בפנים והם יודעים שאם הם יגלו חוסר נאמנות ינותק עמם כל קשר. הכתבה היתה מועמדת השנה לפרס National Magazine Awards (בדקו לינק לכתבות טובות אחרות במגוון נושאים) בקטגוריית התחקירים. היא אמנם לא זכתה, אבל עדיין.

3. משהו על המתנחלים. כלומר לא על כולם כמובן: אותי מעניינים בעיקר אנשי הימין הדתי, הפונדמנטליסטי, המשיחי, התיאו-פשיסטי. השבוע התבשרנו שמועצת יש"(ע) לובשת פנים חדשות ומרעננת את שורותיה, בניסיון לאיחוד כל הזרמים, הכתות, הרבנים, האסכולות, הסקציות והפקציות בתוך ארבע אמות של מנגנון אופרטיבי אחד. שאיפה ראוייה כמובן, שלעניות דעתי אין לה הרבה סיכוי להחזיק מעמד והיא תתפורר במבחן הראשון הבא שבו שוב יצוץ הקונפליקט בין נאמנות לחוקי המדינה (ולדידם, לקדושתה) לבין תכנית הגאולה (כלומר איסור הנסיגה משום שטח כבוש).

ועוד זה מדבר, והנה מתברר שעוד ועוד רבנים קוראים לעלייה להר הבית, דבר שהיה טאבו עד לא מזמן, ומסיבות הלכתיות: לא ברור איפה בדיוק קודש הקודשים, ולכן חל איסור על יהודים (שאינם הכהן הגדול, ושגם אינם יכולים להטהר כראוי) להגיע לשם כי הם עלולים לטמא את המקום. כך לפחות חשבו הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה, וכמובן רוב מוחלט ומכריע של הרבנים עד לפני כמה שנים. אבל היי, לא אנשי אמונה כרבני יש"(ע) יתנו להלכה להפריע למאוויהם האידיאולוגים (שלא לומר, הפטישיסטים). אז משנים את ההלכה, דבר שכאמור אפילו שוחרי מקדש רגשנים כרבנים קוק לא העזו לעשות.

[הפסקה הבאה נכתבה כמה שעות לאחר עליית הרשימה – פשוט שכחתי] בגליון נקודה האחרון (מאי) מתפרסם ראיון עם ישראל הראל, המייסד והעורך הראשון של הבטאון. הוא מדבר בצורה כנה וברורה על הכשלון הגדול של תנועת ההתנחלויות "להפוך למובילה את המדינה, לפחות מבחינת המופת והדוגמה האישית", כל זאת משום הקיצוניות והפרגמנטציה שמאפיינים כל כך הרבה את החברה הדתיית ימנית משיחית. הנה:

אלה שמדברים על 'כלל ישראל' מקימים את הישובים הסגרגטיביים ביותר ומסתגרים בהם; הספרות שהם מוציאים היא רובה ככולה אסופות תורניות; העיתונות היא בעיקרה עיתונות של בית כנסת. רמתה של האחרת – "המקצועית" – ידועה, ועל כן לא משפיעה על איש. בקיצור, ליומרה לרשת את אלה שכביכול פשטו את הרגל אין כיסוי כמותי, ארגוני, ועדיין לא – אם כי בתחום זה המצב טוב יותר – איכותי. […] אנשי דור ההמשך, במיוחד אלה באגף הרבני, אימצו לעצמם, למרות הרטוריקה הכלל ישראלית, התנהלות של כת.

לאחרונה עלה בבלוג של גדי טאוב סרט שצולם בכנס באוניברסיטה העברית שנערך לכבוד ספרו האחרון על המתנחלים. למי שלא מעניין הסרט כולו, אני ממליץ מאוד לשמוע את פרופ' משה הלברטל מדבר. הלברטל, חובש כיפה, הוא היום אחד האנשים המבריקים והעמוקים באקדמיה, בודאי בכל הקשור למה שנקרא "מחשבת ישראל". הוא מצליח לעשות בדיוק מה שאינטלקטואל ראוי אמור: לקחת את העובדות שמולו (ומולנו) ולהתאים אותן, מתוך רוחב מבט, ידע גדול והבנה עמוקה, למקומן המדוייק בפאזל המשתנה של המציאות – וגם לנסח את זה יפה. הנה הוידאו – כשהוא עולה פשוט לכו לדקה ה- 28, וצפויות לכם 12 דקות של תובנות על התנועה היהודית המשיחית-לאומית. בכמה מילים: גוש אמונים כוורייציה של תנועת נוער למבוגרים, או לחילופין, כ"צינור שמעביר את ביב השופכין האירופאי [כלומר כל הרפש הרגשני, הברוטלי והאתנוצנטרי של הפאשיזם הניאו-רומנטי] לתוך היהדות"

4. כל מדינה והפונדמנטליסטים שלה: בארה"ב הם הקימו את מוזיאון הבריאתנות, שאמור להראות שה"תיאוריה" שהעולם נברא בששה ימים תקפה, ואילו האבולוציוניסטים הכופרים טועים ומטעים. מליונים הושקעו בקשקוש הזה. מה שנורא הוא שאין לי ספק שהם יחזירו את ההשקעה תוך זמן קצר.

ובאותה רוח רעה, הנה מאמר, Jesus Christ's Superstars,  ובו סקירה של כמה חברי קונגרס פונדמנטליסטים ודעותיהם המעניינות. הם אלה שחושבים שניוט גינגריץ הוא ליבררלי מדי, ומציעים לנסות לנצר את העירקים כאמצעי להפסקת האלימות שם (כן: הפסקת האלימות), ולאיים להעלות את מכּה בפטרייה גרעינית השמיימה אם תתרחש עוד התקפת טרור בארה"ב. כמו שהיוונים היו אומרים, "הכל במתינות".

5. מאמר מעניין על "המצאת ההינדו", כלומר התזה, ההגיונית למדי, שהינדואיזם אינו דת כפי שאנחנו אוהבים להגדיר אותן, כלומר מערכת בעלת מרכז (תיאולוגי) קבוע וגבולות ברורים, והניסיון לראות אותו ככזו מקורו בתהליכים אוריינטליסטים שבאו עם הכיבוש הבריטי של הודו.

6. אתר "FORA" מביא שלל הרצאות מצולמות על נושאי דת, מריצ'רד דוקינס, דרך ג'ייקוב נידלמן ועד קרן ארמסטרונג.

7. המגזין המכוון "Slate" מקדיש זמן למוח, ומביא מאמרים על השפעת גינקו על המוח, הפער המצטמצם בין דת למדע והאזורים ש"נדלקים" לנו במוח כאשר אנחנו חווים חוויה רוחנית.

[לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]

בודהיזם

 

– המהפכה המדיטטיבית של הבודהה
— חלק א'
— חלק ב'
— חלק ג'
— חלק ד'
— חלק ה'

 

– איהיי דוגן

 

– יאקו איווסאקי

 

– סטיבן בצ'לור
— רשימה
— ראיון

 

– קית' דאומן

— פגישה

— ראיון

 

– מייקל רואץ' – ראיון

 

– דני וקסמן – ראיון

 

– לאמה אולה נידהל

 

– ג'ק קורנפילד – ראיון

 

הינדואיזם

 

– ראמש בלסקר – ראיון

 

– וימלה תאקר

 

– מוג'י – ראיון

 

– ניסרגדטה מהאראג'

 

– פונג'אג'י (פפג'י)

 

– יוגאננדה

 

כל מני

 

– ג'איה אשמור וג'מה פולו – ראיון

 

– טיוהר – ראיון
— חלק א'
— חלק ב'

 

– שי טובלי

— ראיון

— סופו של גורו

— התפתחויות מדאיגות

 

– שלמה קאלו

 

– אמין

 

– יו ג'י קרשינמורטי
— מאמר
— הספד

 

– דאגלס הארדינג
— מאמר
— הספד

 

– ר' חיים ויטאל

 

– קן וילבר
— סקירת ספר
— ביקורת על תורתו

 

– אלברט אינשטיין

 

– חיים נחמן ביאליק

 

– בנג'מין וורף

 

– סוזן בלקמור

 

– אדי דא
— חלק א'
— חלק ב'
— בונוס טרק

 

– ג'ון קייג'

 

– סוזן סגל

 

– אפיקורוס
— חלק א'
— חלק ב'

 

– דיפאק צ'ופרה

 

– ג'ון דה-רייטר

 

– אנדרו כהן

 

– ג'וליאן מנורוויץ'

 

התאבדות היא לכאורה המעשה הפרטי ביותר, בו אנו מחליטים בינינו לבין עצמנו, בשביל עצמנו, על עצמנו. והנה לאורך ההיסטוריה אנחנו עדים לא פעם לקבוצות שנטלו את חייהן בידיהן במשותף ואשר שמו קץ קולקטיבי לקיומן. ומשום מה, בעוד ההתאבדות של היחיד נתפסת כמעשה שלילי, אפילו מביש, התאבדות קבוצתית זוכה פעמים רבות להוקרה ולהלל, אפילו (כמו במקרה מצדה) להיזכר כמעשה מופתי של גבורה שיש ללמוד ממנו לקח נצחי. ההבדל לכאורה הוא שהיחיד מתאבד מתוך קושי פרטי בחייו, והקבוצה כתוצאה ממשבר אידיאולוגי-פוליטי כללי – ובשביל אידיאולוגיה מותר למות. אבל לא כל ההתאבדויות הקולקטיביות נזכרות לטובה. דווקא הגדולה שבהן נחשבת לטרגדיה, אם לא ממש פשע.

כת "מקדש העם" של ג'ים ג'ונס הצליחה לשבור כמה וכמה שיאים בתקופתה: הם היו חלוצים של סובלנות גזעית ומגדרית, הם כנראה היו הנוצרים הקומוניסטים היחידים בעולם, הם חיו חיי שיתוף מלאים בארה"ב של שנות השבעים, וכמו שחיו כך גם מתו, במה שייתכן והיא ההתאבדות הקולקטיבית הגדולה בהיסטוריה.

ג'ים ג'ונס נולד למשפחה ענייה ודיספונקציונלית ב- 1931, זמן השפל הגדול בארה"ב. הוא גדל באינדיאנה, ומילדות גילה עניין בדת. בגיל 23 הוזמן להיות מטיף בכנסייה הפנטקוסטלית, והתגלה כנואם מוכשר וכריזמטי. הוא משך חברים חדשים לכנסייה, אבל כאשר הממונים עליו גילו שבין אלה נמצאים שחורים הוא התבקש לשנות את המסר שלו, שכלל שוויון בין גזעי. ג'ונס בחר לא להתפשר ופרש מהכנסייה. ב- 1955 הקים את "מקדש העם", תנועה נוצרית ששמה בלבה את הדאגה לנדכאים ולעניים שבחברה, והטיפה לשוויון ואחווה בין כל בני האדם ללא הבדל גזע, מין או נטייה מינית. הוא ואשתו אימצו ילד שחור ושני ילדים אסייתים וגידלו אותם לצד בנם הביולוגי. בינתיים הוא גם הוסמך לכמורה.

באותה תקופה באינדיאנה פעילותו השיוויונית היתה לא פחות ממהפכה, והוא נתקל בהתנגדות רבה. כדי לבנות את קהילתם במקום יותר שקט וסובלני עברו ב- 1965 ג'ונס וכשמונים חברי כנסייתו לצפון קליפורניה. שם הם חיו חיי שיתוף ואחווה, ובכל קיץ היו יוצאים למסע אוטובוסים ברחבי ארה"ב, מפיצים את הבשורה שנשאו ומשכנעים אנשים להצטרף לכנסייה ולחיות עמם.

ב- 1971 כבר היו בקהילה אלפי חברים. הם נכנסו לשכונות מצוקה, הציעו שירותים נחוצים, כגון מעונות יום לתינוקות וגני ילדים, בחינם, והיוו גורם כה חיובי בסביבה, עד שפוליטיקאים החלו לחזר אחרי ג'ונס ולבקש את תמיכתו הפומבית. חברי הקהילה עצמם מצאו בה לא רק בית פיזי, אלא מעון אידיאולוגי וכר משותף לגידול תקוותיהם לעולם טוב יותר. רבים מהם הרגישו כי הם חיל החלוץ של חברה צודקת המבוססת על עקרונות מקודשים.

"מקדש העם" התנהל כמעין אגודה שיטופית או קיבוץ עירוני: החברים התבקשו לתת את כל רכושם לקופה המשותפת ובתמורה לקבל תנאי מחייה ושירותים הכרחיים למשך כל חייהם. בנוסף לעבודתם המקורית הם עבדו כמעט מסביב לשעון בניהול השוטף ובפרסום הקהילה – המוטיבציה היתה גבוהה ואנשים התחרו ביניהם מי מקדיש את חייו בצורה מוחלטת יותר למען המטרה.

ההטרוסקסואל היחיד בעולם

גם להומוסקסואלים היה מקום שמור בכנסייה של ג'ונס, והם התקבלו בברכה ובראייה שוויונית וחיו בזוגיות גלויה לכל, דבר שכמובן כלל אינו מובן מאליו, בוודאי לפני ארבעים שנה. אולם מגמה זאת התבססה לא רק על אידאולוגיית האחווה הכלל אנושית של הקהילה – מסתבר שלג'ונס היתה תיאוריה מקורית מאוד על מיניות: הוא קבע שכולם הומוסקסואלים. כן: כולם עליזים, להיות הומו זה הדבר הכי טבעי בעולם, ואם אתה חושב שאתה הטרוסקסואל אתה מסתיר את האמת. חמור מכך: אם אתה מקיים יחסי מין הטרוסקסואלים זה בגלל שאתה אנוכי ואתה מוציא אנרגיה על חשבון פעילותך בכנסייה. כי כולם הומואים. אה כן, חוץ ממנו: ג'ונס הכריז על עצמו כהטרוסקסואל היחיד בעולם. אבל באופן מוזר ההטרוסקסואליות שלו לא הפריעה לו לשגל גברים רבים בקהילה – באחת הישיבות הועלתה אף הצעה שכל חבר יבצע חוקן לפני ביקור של המנהיג האהוב.

מצד שני, הכומר הכריזמטי נהג גם לשכב עם נשות הקהילה, ובכלל זה נשים נשואות. הוא כנראה לא ראה בזוגיות דבר מקודש, וייתכן, כך מסבירים חוקרי הכת, שעל ידי עידוד חוסר נאמנות בין זוגות, עודד ג'ונס את הנאמנות אליו, ואליו בלבד.

ג'ונס צבר את כוחו וחסידיו תוך הסתמכות על התנ"ך, ובעיקר על הברית החדשה. כישו בן זמננו הוא יצא לרפא את החולים, לתמוך בחלשים ולייסד קהילה קדושה בה כולם שווים בפני האל. עם השנים, ובעיקר עם המעבר לג'ונסטאון בגוּיָנָה (ראו להלן), הוא שינה את טעמו: פתאום הוא גילה שהתנ"ך לא רק מלא בסתירות עצמיות, אלא גם תומך בעבדות ואף ברצח של מי שהאל אינו חפץ ביקרו. אז הוא אימץ את המניפסט הקומוניסטי ואת "פראבדה" כמקור לתורתו השוויונית, ואף היה בקשרים עם ברה"מ. יחד עם זאת, הוא לא הפסיק לטעון שהתנ"ך מאשר את מפעל "מקדש העם" ומראה בברור שהוא, ג'ונס, נביא אמת.

גם סגנון פעילותו של ג'ונס היה כשל מטיף נוצרי: כאשר נשא את נאומיו מול הקהילה היה מתלבש בגלימות ומנופף בתנ"ך. ג'ונס אף נהג לבצע ניסים של ריפוי בבני הקהילה: הוא היה מצווה על בעלי משקפיים לראות בלעדיהן, טוען שהוא מרפא אנשים ממכאובים ומחלות שונות, ובאופן כללי מביא את קהילתו לאקסטאזה של שאגות הללויה בעוד הוא מנצח על הפסטיבל הססגוני שכלל שירה, ריקודים, צחוק ובכי. רבים מחברי הקהילה האמינו שריפא אותם מסרטן, שהציל אותם מתאונות דרכים ובלעדיו אין להם סיכוי לאושר. הניסים שעשה, אגב, התגלו מאוחר יותר כתרמיות ואלו שריפא לעיני כולם היו משתפי פעולה ששתל בקהל.

אבל המניפולציות של ג'ונס לא נגמרו בכמה ניסים מפוברקים. ככל שעברו השנים דאג ג'ונס לשכנע את חברי הקהילה שרק הוא ייתן להם חיים טובים ושהעולם החיצוני אף פעם לא יהיה הוגן כלפיהם. הוא התבסס כשליט בלעדי החולש על כל תחומי חיי מאמיניו.

מפריחים את השממה

ב- 1974 קיבלה הקהילה בגוּיָנָה, מדינה קטנה בצפון דרום-אמריקה, חלקת אדמה גדולה להקים עליה ישוב ופרוייקט חקלאי. עד 1977 חיו במקום, שהיה נטוע בלב הג'ונגלים וניתן היה להגיע אליה רק באמצעות טיסה, כחמישים איש. באוגוסט 1977 התפרסמה ב"ניו מגזין" האמריקאי כתבה לא אוהדת על "מקדש העם". גו'נס הרגיש שהוא מאבד שליטה והחליט לסגת למעוזו בג'ונגלים, שקיבל אז את השם "ג'ונסטאון". תוך כמה חודשים נאספו כאלף איש בג'ונסטאון והחלו לחיות שם את חייהם החדשים, מקימים יחד "גן עדן עלי אדמות" ב"ארץ המובטחת".

אבל בארה"ב האמת כבר יצאה לאור: הצד החשוך והמכוער של ג'ונס התגלה, וחברים לשעבר של "מקדש העם", ובני משפחה של אלו שעברו לגוינה, הפגינו בדרישה לחקור את המתרחש שם ולאפשר למי שהיה מעוניין לחזור לארה"ב. כמובן שבקהילה לא שמעו על כך, שכן לא היה להם כל קשר עם העולם החיצוני.

בינתיים ג'ונס התחרפן והלך. הוא נהיה פרנואיד וצרך כמויות לא קטנות של סמי הרגעה. לפעמים היה מקליט את עצמו ומריץ את ההקלטה כל היום וכל הלילה במערכת הכריזה של המתחם. הקהילה עצמה הפכה, תחת הוראותיו, למערכת מרושתת של מלשנים שדיווחו לו על כל "חריגה" בדיבור או במעשה. החטא הגדול ביותר היה הרצון לעזוב (בשביל ג'ונס זו היתה "בגידה" ו"חילול השם"), והעונש, אחרי משפט פומבי והבעת חרטה מול הקהילה, היה בדרך כלל מכות.

Suicide is painless

הפיצוץ הבלתי נמנע הגיע עם ביקורו של חבר הקונגרס ליאו ראיין. ראיין החליט לבדוק מה בדיוק קורה בכפר המבודד וב- 17 לנובמבר 1978, מלווה בקבוצת עיתונאים, נחת על מסלול ההמראה הקטן של ג'ונסטאון. בביקורו הוא פגש אנשים רבים שהעידו בהתלהבות כי הם מאוד מרוצים מחייהם, ושג'ונסטאון הוא הדבר הטוב ביותר שקרה להם. יחד עם זאת הוא נפגש גם עם כאלה שעבורם ג'ונסטאון היתה סיוט: כמה מחברי הכת טמנו בידיו של ראיין פתקים בהם הם מבקשים את עזרתו (הסודית כמובן) לעזוב את המקום.

הבלגן התחיל בבוקר ה- 18 לחודש. אז נפגש ראיין בסתר עם קבוצת אנשים שרצו לעזוב במטוס יחד איתו. אחר הצהריים הם נעו לכיוון המטוס, ואז כל השדים פרצו החוצה: עוד ועוד אנשים ביקשו לעזוב יחד איתם וג'ונס החל להתחנן: "אתם לא יכולים לעזוב! אתם האנשים שלי!". למרות זאת עלו הקבוצה של ראיין ופורשי הכת על רכבים ונעו לכיוון מסלול ההמראה. כאשר הגיעו והחלו לעלות אל המטוס הגיע למקום טרקטור שנשא עגלה. מתוך העגלה קפצו חמושים שפתחו באש והרגו את ראיין, את הפורשים וכמה עיתונאים.

בינתיים כינס ג'ונס את הקהילה כולה והחל לשאת נאום בו שהיה למעשה הספד ל"מקדש העם". הוא הודיע שחבר הקונגרס הומת, ושלמעשה זה סופה של הקהילה שלהם משום שבמהרה יגיעו סוכנים פדרלים שיצנחו ממטוסים, יטבחו בהם ויענו את ילדיהם. הוא הדגיש שהמוצא היחיד שנשאר להם הוא מוות. בנאום שנשא (שהוקלט – לתיעוד באמת מצמרר ראו חלק א' וחלק ב') ציין ג'ונס שהוא מדבר אליהם הפעם לא כראש הקהילה אלא כנביא. הוא דיבר על איך שהקריב את עצמו למענם, איך ש"מת כל יום בשביל השלווה שלהם", ודיבר על בגידה שכביכול הם נבגדו (בדברים אלו הוא הידהד באוזני מאמיניו, במודע או שלא במודע, את האמונה הנוצרית בדבר קרבנו של ישו למען האנושות ואת הבגידה בו על ידי יהודה איש קריות). הוא טען שלחיים של אנשי הקהילה ממילא אין משמעות בלעדיו (וזכה לתשועות) ושהוא הדבר הכי טוב קרה להם. כמה מחברי הקהילה התנגדו והעלו תמיהות למה כולם חייבים למות, אבל הם הושתקו במהרה – לא על ידי ג'ונס – אלא על ידי חברייהם שטענו שיש לשמוח על הזכות הזאת למות ביחד ולהודות ל"אבא" (ג'ונס) שהביאם עד הלום. בסוף דבריו הוא מגדיר את מה שהם עושים "התאבדות מהפכנית" ש"יוצאת כנגד תנאי העולם הבלתי אנושיים".

לאחר דברים אלו הועמדה בחוץ חבית פח מלאה במיץ מלאכותי שלתוכו הוכנסו מנות ציאניד ווָאליום. האנשים נעמדו בשורות, ואחרי שנתנו לילדיהם לשתות הם שתו בעצמם. המוות היה מהיר ותוך כמה דקות משפחות שלמות שכבו חבוקות על האדמה, ללא רוח חיים. ג'ונס עצמו מת מיריה בראשו. בסך הכל 909 איש התאבדו וחמישה ברחו לג'ונגל ושרדו. לסוכנים הפדרלים נותר רק לפנות את הגופות.

האם זו אכן היתה התאבדות המונית? הילדים בברור לא התאבדו, הם היו צעירים מדי והושקו רעל על ידי הוריהם. זקנים רבים קיבלו זריקות רעל בעודם ישנים. אבל כמה מאות מבוגרים אכן נטלו את חייהם ביודעין, ואני חושב שלא יהיה זה נכון, או הוגן, לומר שהם עשו זאת רק מתוך טירוף או שטיפת מוח. אי אפשר להאשים את ג'ים ג'ונס לבדו ברצח של 900 איש, ונראה שהטרגדיה הזו היא מעשה משותף של קהילת מאמינים מאוחדת. גם אם ג'ונס בברור היה חולה בנפשו, וגם אם לא היה שום איום אמיתי על חייהם מחוץ לקהילה, קל מדי יהיה לראות את אנשי "מקדש העם" כחברי כת הזויים. מי שיראה סרטונים שצילמו במקום יראה אנשים שמחים שחיים יחדיו באחווה. בשבילם ההתאבדות היתה הדרך היחידה להמשיך את פעילותם האידיולוגית. הם חשו מאויימים על ידי העולם ורצו למות יחד, כקהילה השומרת על עקרונותיה – במקומות וזמנים אחרים, להבדיל, האם לא כינו פעולה כזאת "קידוש השם"? יותר מאשר סיפור של שטיפת מוח, זהו לדעתי סיפור על כוחם של אידיאלים ושל אמונה עיוורת, כוחה של ההקרבה האנושית, שבמקרים רבים סוללת את הדרך לא לגן עדן אלא הישר בכיוון ההפוך.

הנה סרטון עם תמונות של ג'ונסטאון ופס קול משובח:

סרט מצויין שהופק לאחרונה על הפרשה ישודר ביום ד', 16/5, 21:50 בערוץ 8. הנה טריילר:

ועוד טריילר:

[לגרסת אנרג'י של המאמר; לסיכום טוב של הפרשה; אתר מצויין המוקדש לחקר הכת ומכיל מאמרים רבים; למאמר על התאבדותה של כת Heaven's Gate; מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]

היום התפרסם במוסף הארץ מאמר שלי של ד"ר סוזן בלקמור, מי שלדעתי היא אחד האנשים המעניינים על פני האדמה כיום, וכנראה גם מהחכמים שבהם. בלקמור, כפי שתראו במאמר, החלה את דרכה באוקספורד כחוקרת תופעות פאראפסיכולוגיות, המשיכה כאחת ההוגות החלוציות של תורת המימטיקה, וכיום היא עוסקת בחקר התודעה (או ההכרה, תלוי איך נרצה לתרגם "consciousness") האנושית. מה שאני מאוד אוהב ומעריך אצלה הוא חוסר הפער בין המחקר שלה לחייה: היא חוקרת את מה שהיא מתעניינת בו, את מה שבוער בה, ואת מסקנותיה מהמחקר היא מיישמת בחייה. למעשה קשה להבדיל בין המחקר לחייה הפרטיים: כחוקרת תודעה היא נטלה מספר רב של סמים ממספר רב של סוגים, והיא גם מתרגלת מדיטציית זן כבר יותר מעשרים שנה.

המאמר הזה התחיל כחקירה שלי לגבי המימטיקה, בנסיון להבין את תפיסת העצמיות שלה (על פיה ה"אני" הוא אשלייה שנוצרת למען שמירתם והפצתם של רעיונות, ואין לו מהות קבועה או יציבה). אחרי קריאת ספרה של בלקמור The Meme Machine היה ברור לי שאכתוב עליה מאמר, אבל כשהגעתי לאתר שלה וראיתי איזה שפע של חומר, צבע ותחומי עניין הרגשתי שלא יהיה די במאמר קצר לאנרג'י, וכתבתי משהו ארוך יותר.

לצורך המאמר ראיינתי את בלקמור דרך הדוא"ל, והיא התגלתה כאדם לא רק נחמד מאוד, אלא גם בעל ראייה רוחנית מפוקחת. אני רוצה להביא כאן קטע מחילופי הדברים בינינו – אני שואל והיא עונה בתוך שאלתי בבולד מודגש בקו תחתון (אם לא ברור על מה אנחנו מדברים – קראו את המאמר):

Don't you feel that the Gene-Meme reductionism of life is a missing some of the wonder of being (or Being)? I feel it's a bit like saying a symphony is nothing but a bunch of notes on a piece of paper. Surly it isn't just that! Yes it is – though hearing a symphony or playing it is not! What I mean to say, and allow me to get a bit personal here, is that whenever I get a glimpse of the non-selfness of myself, of the absolute spontaneity in which I (or "I"), like every other thing ("thing") just happen, I can honestly say that I feel I understand what people meant when they first used the word "God". I mean, its just wonderful! It's amazing! It's joyful! It's just SatChitAnanda! Yes, yes, yes. So for me to say that "well, it's all just a natural process of molecules and ideas getting on their evolutionary way" misses the point completely in its dryness. No no no . Why on earth do you make this peculiar and illogical leap? You have just said that you can see emptiness and it’s joyful! Isn’t that enough??? Because even if that's true in some sense, it doesn't even begin to catch the real value of it all! But (and you know this) – it cannot be caught! Once you go back into wanting “real value” you have lost it. To quote Japanese haiku master Issa: "The world of dew, is but a world of dew. And yet, and yet…" Yes. So it's just memes and genes running around. And yet, it is so much more then that! Or do you think otherwise?

אז בלקמור, כמו הבודהה (גירסת התרוואדה או הזן) לא אוהבת מטאפיזיקה ודיבורים גבוהים על זיו השכינה או התפשטות הגשמיות. היא פשוט יודעת שממילא אין מילה בעולם שתוכל לתפוס את אותה מציאות שמעבר למילים והיא מתעקשת להשאיר את העניינים כמה שיותר צמודים לקרקע הקונקרטית. כך כתבתי לה כתשובה להסתייגויות שלה שלעיל:

and I guess you're quite right that It cannot be caught, and saying it's Brahman or the Dharmakaya doesn't get us any closer to it then saying it's just genes and memes. Thanks for that.

ובכל זאת, אולי זה טיפשי, אולי זה ילדותי, אולי זה עובר את הגבול, אבל אני אוהב לחגוג את המציאות האלוהית, גודמיט, להתפלסף ולהתפייט עליה, ולא משנה לי שאי אפשר לעולם ממילא לתפוס אותה במילים. זה פשוט כל כך כיף לנסות. בלקמור, אגב, אני כמעט בטוח, מיודדת עם סטיבן בצ'לור (שפגשתי וראיינתי), עוד בודהיסט בריטי צמוד-קרקע וריק-ממטאפיזיקה. האם ייתכן שהם פשוט ממשיכים את המסורת בה פילוסופים אנגלים הם אמפריציסטים בעוד קונטיננטלים מרחפים אל האידאות הרציונליות ו/או המטאפיזיות?

בכל אופן, אני מתכוון לכתוב עוד מאמר, קצר יותר וממוקד בתפיסת העצמי על פי המימטיקה, בקרוב.

האתר של סוזן בלקמור
ראיון של בלקמור למגזין What is Enlightenment? (רובו בתשלום אבל יש חמש דקות טובות חינם)
הרצאה של בלקמור על מימטיקה

והנה המאמר שלי במוסף.

[מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]