על השורה "היא בכלל לא נראית יהודיה" התנהל פולמוס. באחד השירים במחזמר קברט, רוקד המארח במועדון הלילה עם גורילה ומזמר על חוסר הקבלה שמפגינה החברה המהוגנת כלפי אהבתו לקופה. בבית האחרון הוא חושף את הסאטירה החברתית: הקופה היא יהודיה, וחוסר הקבלה של החברה אינה אלא אנטישמיות.
אבל בהפקת הברודווי המקורית של המחזמר (1966) הקהל הגיב בחוסר נוחות מופגן. המפיקים התקפלו והמילה יהודיה הוחלפה ב"מישקייט" (מכוערת ביידיש). השיר איבד מחריפותו. בהפקות מאוחרות יותר, כמו גם בסרט המפורסם עם ג'ואל גריי ולייזה מינלי (1972), המילה האסורה חזרה.
לאחרונה אני מבלה לא מעט זמן בין הדפים והסצנות של קברט. זו אחת הדרכים שלי להתמודד עם התקופה הנוכחית. היצירה, שנפרשת על פני שתי נובלות, מחזה, מחזמר ושני סרטים, מבוססת על כתיבה של כריסטופר אישרווד. המחזמר הועלה גם בישראל מספר פעמים, כשהראשונה שבהן הייתה על ידי תיאטרון הבימה במאי 1989, בתרגומו של אהוד מנור. העלילה מעט שונה בין הגרסאות, אבל בגדול סבה על בחור אנגלי ומועדון לילה בברלין, בשנות הדמדומים של רפובליקת ויימר.
המיוחד בקברט הוא שביצירה הזו הובאה אמנות הסבטקסט לשלמותה. זאת משום שהעלילה כולה – על הבינלאומיות שלה (יש גם זמרת אנגליה/אמריקאית), הדקדנס התקופתי שלה (מועדון הלילה מציג מופעי חשפנות, שותפתו לדירה של האנגלי מוכרת את גופה, הומוסקסואליות מוצגת ומדוברת בפירוש), והרומנטיקה הפשוטה והיפה שלה מתרחשת כולה בתחילת שנות השלושים, בשנתיים האחרונות של הדמוקרטיה הגרמנית, רגע לפני עליית הנאצים.
ועם זאת, הנאצים לא משחקים תפקיד ממשי בעלילה. הם חלק מהתפאורה, מדי פעם מדברים עליהם, מדי פעם הם מציצים, יש גם רומן "מסוכן" בין בעלת הבית הגרמנית שבו שוכר הגיבור חדר לבין מוכר פירות יהודי, אבל כל זה, כאמור, ברקע. למעשה אותה שורה על הגורילה היהודיה היא היחידה בה מוצגת ביקורת גלויה על עליית הנאצים והאנטישמיות בחברה הגרמנית. לבד ממנה ברלין של ויימר פשוט קיימת, ואנחנו עדים למתרחש בה כמבעד לעדשת מצלמה פתוחה ודוממת.
מה שהופך את הסיפור לבעל עוצמה ומשמעות, אפוא, הוא שאנחנו יודעים מה עומד להתרחש, כיצד הדמוקרטיה הגרמנית תקרוס, כיצד גרמניה תהפוך לרודנות טוטליטרית, כיצד היהודים יירדפו, כיצד אירופה תתגלגל למלחמת עולם, כיצד ברלין תיחרב, ואילו הגיבורים – לא. הם משתעשעים בשעשועיהם, ואנחנו מחשבים את קיצם לאחור.
—
אז מה עושים אנשים שהמציאות הפוליטית והחברתית סביבם בקריסה? על פי העלילה, ממשיכים כרגיל. הם מתאהבים, שוכבים, אוכלים במסעדות, מעשנים בשרשרת ושרים במועדון לילה. השמיים מתקדרים מעליהם והאלימות ברחובות מתגברת, אבל מה צעירים מאוהבים כבר יכולים לעשות לבד מלהמשיך להיות צעירים מאוהבים?
כריסטופר אישרווד היה בעצמו בברלין בשנות השלושים, וראה את כל זה קורה מול עיניו. ברלין היתה אז אבן שואבת להומואים, ואישרווד הגיע כדי לטעום מהעושר שהציעה. ברגישות רבה הוא מתאר את הדמויות שהוא הכיר, ובראשן את סאלי בולס, הוואנבי-זמרת האמריקאי[TP1] ת שדמותה מבוססת על ג'ין רוס, אמריקאית בת 19 שאישרווד הכיר בברלין (ושהיתה בכלל עיתונאית, אקטיביסטית וקומוניסטית כל חייה).
המחזמר והסרט מבוססים בחופשיות על שתי נובלות של אישרווד, 'מר נוריס מחליף רכבת' ו'פרידה מברלין', שבהן הוא מתאר את המעגלים החברתיים שחי בהם אז. בחופשיות כאמור, מכיוון שגיבור הנובלה הראשונה, מר נוריס – הומו כריזמטי מקסים ומזדקן, אדם שחי מכספם של אחרים, רמאי ובדאי שמתחזה לאיש עסקים מצליח ו/או פעיל פוליטי נמרץ – כלל לא נכנס למחזמר או לסרט, כמוהו גם משפחה יהודית עמידה שאישרווד הכיר מקרוב.
אבל רבות מהדמויות האחרות מופיעות בשניהם, מהברון פרגניץ (Pregnitz) העשיר והדקדנטי, הגברת קוסט, היצאנית שגרה ועובדת חדר ליד אישרווד, וכמובן הגברת שרודר, בעלת הבית החביבה והסתגלנית-תמיד שמשכירה את חדריה לאישרווד, קוסט, בולס ונוריס.
אישרווד צופה באווירה המתלהטת ברחובות ברלין, באינפלציה ובאבטלה הגואות, ביאוש המתפשט ובתהליכי הרדיקליזציה של האוכלוסייה. הוא מתעד את המשבר המתגבר, וכותב, למשל, על התגברות החיכוכים בין קומוניסטים לנאצים ברחובות:
"ברלין הייתה במצב של מלחמת אזרחים. שנאה התפרצה לפתע, ללא אזהרה, משום מקום; בפינות רחוב, במסעדות, בבתי קולנוע, באולמות ריקודים, בבריכות שחייה; בחצות, אחרי ארוחת הבוקר, בעת הצהריים. סכינים נשלפו, חבטות הוטחו בעזרת טבעות משוננות, ספלי בירה, רגלי כיסאות או אלות עופרת; כדורים חתכו את הפרסומות על עמודי הכרזות, ניתזו מגגות הברזל של בתי השימוש."
אבל אחרי הדברים האלה הנובלה חוזרת לעיסוקה בחייהם הצבעוניים אבל הבנאלים של אישרווד ונוריס. יש מדי פעם אלימות ברחובות, אבל במועדון הלילה, כפי שמכריז המארח בשיר הפתיחה וממסגר את התמה הכללית: "אין בעיות! כאן החיים יפים!" – בבועה הבוהמיאנית הקטנה של הגיבורים אפשר להמשיך להתאהב ולחלום על קריירה בינלאומית.
ושוב עולות רוחות מקדימות לסערת האנטישמיות הנאספת. לבית הגדול של הגברת שרודר נכנסת שוכרת חדשה, זמרת בווארית שמתלוננת באזני אישרווד על התערבות היהודים בפוליטיקה. מנהל בית ספר שלומד אצלו אנגלית (מזה הוא התפרנס בברלין) מסביר לו שאת חוקת ויימר כתבו בעצם יהודים מרקסיסטים ושבאופן כללי רוב הקומוניסטים המפגינים ומתארגנים לפעילות פוליטית "אינם גרמנים".
אבל גם אלה בשולי הסיפור. זה כוחה של היצירה הזאת: הסערה הקרבה נמצאת בשוליים, מחוץ לשדה הראייה, בסבטקסט. עיקר העלילה הוא ההרפתקאות החברתיות הקוסמופוליטיות שעוברות על אישרווד בברלין. סיבובי הברים, הופעות הקברט, האינטריגות הרומנטיות, הטיפוסים הססגוניים, הסוחרים הקטנים, מסיבות הגן, שיעורי האנגלית, החברים היהודים, הפועלים המוחים על תנאי עבודתם, סאלי בולס הגדולה מהחיים, הבורגנים המאבדים את הונם, הפולמוסים הפומפוזים באסיפות הקומוניסטיות, התרמיות המתוחכמות של מר נוריס, החלומות שלהם לגבי עתידם… כל הרציונל של המחזמר והסרט הוא הקריאה "בואו לקברט!", למועדון אליו מגיעים כדי להנות ולא לחשוב על פוליטיקה; לזכות למעט אלכוהול, בידור וזימה בעוד ברחובות האווירה הופכת קודרת יותר ויותר.
אישרווד ידע מה הוא עושה. שנים אחרי הפרסום וההצלחה של הנובלות, המחזמר והסרט הוא אמר שתחילה חשב לחבר את כל חלקי הסיפורים לרומן אפי גדול בסגנון בלזק ולקרוא לו "האבודים". האופק האפרורי היה אפוא שם מלכתחילה, מצל על כל מעשי הגיבורים של סיפוריו.
אולם, ואת זה צריך לזכור, הוא לא נראה בברור כשאישרווד עצמו היה בברלין. לא היתה שום הבטחה דטרמיניסטית שהיטלר יתפוס את השלטון ב-1933, ודאי לא לגבי מה שיקרה מאוחר יותר. הדברים היו יכולים להתגלגל אחרת, ואישרווד כותב על תקוות וחששות בזמן אמת מכל מיני תרחישים אחרים. משבר הדמוקרטיה הליברלית בוויימר היה יכול גם להסתיים במהפכה קומוניסטית, בפוטש צבאי או בתיקון פנימי של המערכת הדמוקרטית. הוא הסתיים אחרת.
אישרווד אסף חומרים שבדיעבד קיבלו נופך דרמטי הרבה יותר, בעיקר מתוך המתח האדיר בין הנהנתנות המבולבלת של הגיבורים שלו לבין הרודנות הטוטליטרית שהקוראים יודעים שעוד רגע תגיע. הקוראים בנובלות והצופים במחזמר ובסרט נהנים מחוויה אסתטית שמופקת לא רק מאיכות כתיבתו של אישרווד (והמוזיקה של ג'ון קנדר, ומילות השירים של פרד אב) אלא מהאימה שנרמזת מדי פעם, מציצה מבין המשפטים והשירים, ומתפרקת חזרה אל צבעוניות החיים של החבורות העליזות.
ומהניצחון המובטח. הקוראים והצופים נהנים גם מהניצחון שיודעים שיגיעו אחרי הטוטליטריות שיודעים שתגיע. אנחנו יודעים שהסוף – לא של הדמויות בספר, אבל של ברלין, והעולם – יהיה טוב.
בעמוד האחרון של הנובלה 'פרידה מברלין', רגע לפני שהוא עוזב את העיר ב-1933, כותב אישרווד:
"השמש זורחת, ועשרות מחבריי – תלמידיי בבית הספר לעובדים, הגברים והנשים שפגשתי בליגה האנטי-אימפריאליסטית – נמצאים בכלא, אולי מתים."
המסך ירד על גרמניה.
אבל הוא יעלה. אנחנו, ב-2025, יודעים זאת.
אם יש נחמה בקריאת הנובלות, ובצפייה במחזמר ובסרט (מכל אלה דווקא הסרט הכי טוב לטעמי), לבד מההזדהות עם אותן דמויות אבודות ועם תקופת הדמדומים שהם חיים בה, היא גם הידיעה שאחרי הרע ביותר מגיע טוב. כי החיים הם לא קברט, בכלל לא. יש להם כוח וכיוון ומשמעות, הם נמשכים לטוב, והם חזקים יותר מהרוע. האדם חזק יותר, ורוח האדם תנצח. המסך עוד יעלה.
—
פורסם במוסף התרבות של ידיעות אחרונות
לולאת האל 