אני שמח לבשר שיצא ספר חדש פרי עטי, ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משבריו.

הספר הוא מבוא קצר, בהיר ונגיש לליברליזם. הכוונה היא לבאר מהם שורשי הליברליזם, מהם עקרונותיו, ומדוע הסדר הליברלי נקלע למשבר בעת הזאת.

התחלתי לכתוב את הספר הזה לפני ה"רפורמה" המשפטית, והמשכתי במהלכה. כשהתחילה המלחמה הוא היה כמעט גמור, אבל לפתע איבד מדחיפותו, ואילו כעת דומני שחזרנו בגדול לוויכוחים שליוו אותנו לפני ה-7.10.

אבל מהו ליברליזם?

אנחנו בתקופה משונה: מצד אחד, מאז שנות התשעים, הליברליזם הוא המשחק היחיד בעיר. אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי הסדר הליברלי נותר לבדו כהיגיון המסדר של מדינות הלאום במערב ושל השוק הגלובלי. מצד שני, הליברליזם נקלע למשבר עמוק בכל העולם.

מימין מאתגר אותו הפופוליזם, ומפלגות פופוליסטיות צוברות כוח מהודו, דרך הונגריה ועד ארה"ב, כולל ישראל כמובן. לפופוליסטים אין אידיאולוגיה חילופית, אבל הם מצליחים לזכות לאהדה בזכות הבטחות לחזרה לזהות אתנית או לאומית אבודה.

משמאל הזהותנות, או פוליטיקת הזהויות האנטי-ליברלית, גם היא מעוניינת להחליף את הסדר הליברלי, אם כי גם היא לא ממש יודעת במה.

במקביל צומחים גם כוחות דתיים-פונדמנטליסטים, שמציעים דת קנאית וכוחנית, לרוב גם משיחית, כאלטרנטיבה לסדר הליברלי. במדינות מסויימות, למשל ישראל, יש לכוחות אלה עוצמה פוליטית רבה.

אז מהו ליברליזם?

אנחנו לוקחים את הסדר הליברלי כמובן מאליו, אבל עולם שבו "כל בני האדם שווים" ו"ניחנו בזכויות" הוא הכל חוץ ממובן מאליו. למעשה הוא תוצאה של מסע תרבותי וחברתי ארוך, של מאבקים של מאות שנים, של מהפכות, של אנשים נועזים ושל רעיונות גדולים. אנחנו נהנים היום מעמלם והקרבתם של אינספור אנשים ונשים, מתולדותיהם של אינספור מאבקים. יש כל כך הרבה על מה לשמוח ועל מה להגן.

אז מהו ליברליזם?

את הספר הזה כתבתי כדי לענות על השאלה הזאת. הכוונה היתה ליצור טקסט מבואי קצר (פחות ממאה עמודים), זול (49 ₪ בלבד) וקולח. תקוותי היא שהספר יעזור למחנה הדמוקרטי-ליברלי בישראל להבין טוב יותר את מטרותיו ואת הדרכים להגשימן.

הספר יוצא בהוצאת כנרת זמורה דביר, והוא גם ראשון מתוך סדרה שיוצאת מטעם מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן. הסדרה נקראת 'אתגרי הדמוקרטיה' ומטרתה להציע לציבור הישראלי ספרים קצרים, במחיר סביר, ששופכים אור על האתגרים העומדים בפני הדמוקרטיה בעולם ובישראל. כל הספרים יהיו תמציתיים, בהירים, לא יקרים ועשירים בידע ומידע. אני יודע כי אני גם עורך הסדרה.

אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הספר. לרכישה:

הספר בצומת ספרים

הספר בסטימצקי

הספר ב’עברית’

בקיץ 1834 פרסמו המחזאי והמשורר גאורג בוכנר (Büchner) והתיאולוג הנוצרי פרידריך לודוויג ויידיש (Weidig) מנשר הקורא לתושביו העניים של דוכסות הסה (Hesse – מרכז גרמניה של היום) להתמרד באדוניהם האצילים ובעלי הקרקעות. השניים פנו לציבור המדוכא וקבעו כי

אתם משלמים להם ששה מיליון פלורינים כמס, ואילו הם מושלים בכם, כלומר מכריחים אתכם להאכיל אותם תוך שהם גוזלים מכם את זכויות האדם והאזרח שלכם… חפרתם באדמה כל חייכם הארוכים – כעת חפרו קבר לרודנים שלכם! בניתם ארמונות מבוצרים – כעת החריבו אותם ובנו בית של חירות!

היתה זו תקופה מרתקת בתולדות אירופה. אחרי המהפכה הצרפתית , אחרי ייסוד ארצות הברית כדמוקרטיה ליברלית, הגיעה תגובת הנגד הריאקציונרית מצד מלוכנים ואנשי כנסייה שביקשו לקומם מחדש את הסדר הישן. צרפת החזירה את המלוכה, באימפריה האוסטרו-הונגרית עמל הנסיך ושר החוץ המהולל מטרניך על ייצוב שליטת הקיסר, באיטליה ביקש האפיפיור לבצר את סמכותו (שהיתה אז גם פוליטית), ובנסיכויות השונות של גרמניה דאגו, כרגיל, לסֵדֶר. אחרי התקווה החדשה שהעלו המהפכות, האימפריה בהחלט הכתה שנית.

אבל את התקווה אי אפשר היה לדכא. ההמונים טעמו כבר את טעם הליברליזם, שיח הזכויות נישא ברוח, החילון הלך והתפשט, ו"הבעיה הסוציאלית", כפי שנקראה בעיית העניים והפרולטריון, הפכה לנושא שלא ירד מסדר היום.

זו התקופה בה נוצר טיפוס אנושי חדש: המהפכן במשרה מלאה. אלה היו האידיאליסטים הרדיקלים שהקדישו את חייהם למאבק למען הנדכאים והחלכאים, למען העניים והחלשים, למען חסרי ההשכלה, למען המיעוטים ולמען הנשים.

הם דרשו שוויון לפני החוק, מיסוי לכל (כלומר גם לאצולה), עיתונות חופשית, אחריות מיניסטריאלית (כלומר את האפשרות לפטר בעלי תפקידים). הם דרשו פרלמנט שייצג את הציבור, שקיפות במערכת המשפט, משפט עם חבר מושבעים (ולא שופטים שהם אצילים או כמרים המנותקים ממצבו של האדם הפשוט) וכן זכויות לאומיות: הגדרה עצמית לאומית בנפרד מהאימפריות או תוך איחוד שלל נסיכויות ודוכסיות.

הם דרשו את כבוד האדם, שוויון, חירות.

חישבו על הכוחות שעמדו מולם: לא היתה מדינה אחת באירופה שלא שלט בה מלך. אם היה פרלמנט, נציגיו נבחרו על ידי אחוז או שניים של האוכלוסייה, העשירים ביותר כמובן. לא היתה הפרדת דת ממדינה ולכנסייה היה כוח עצום: בתי ספר ובתי חולים נוהלו על ידה, היתה לה השפעה גדולה על הפוליטיקה ורוב האנשים כמובן היו דתיים. 'מוצא המינים' של דארווין יפורסם רק ב-1859, ואתאיזם, בשלב זה, נחשב מפלצתי ואף היה עילה למעצר. היתה צנזורה על העיתונות ועל ספרים, לא היה חופש התאגדות, לא חופש הפגנה, לא שוויון לפני החוק, לא שוויון לנשים, ואם הייתם במקרה יהודים הופלתם לרעה באופן זוועתי (בברלין, למשל, יהודים הורשו להיכנס לעיר רק דרך שער הבהמות).

ובכל זאת, ליברלים דרשו זכויות והפיצו את רעיונותיהם, סוציאליסטים נאבקו למען הטבת תנאי הפועלים (המניפסט הקומוניסטי יפורסם ב-1848), אנרכיסטים לחמו נגד עצם רעיון המדינה ומהפכנים ארגנו קבוצות, לעיתים חמושות, בניסיון להביא לשינוי השלטון.

תולדות בניית הסדר הליברלי, הדמוקרטיה, מערכת המשפט המודרנית, השוויון לפני החוק, זכויות הנשים, זכויות המיעוטים – הם תולדות המאבקים המתמשכים הללו, תולדותיהם של רבבות הוגים ופעילים שלעיתים קרבות – רוב הפעמים למעשה – הוכו, נעצרו, נכלאו והוצאו להורג. ונכשלו. שוב ושוב נכשלו, עד שהצליחו. העולם שאנחנו חיים בו הוא העולם שהם עיצבו.

פעילותם של וויידיש ובוכנר נודעה לשלטונות מיד אחרי שהופיע הטקסט שלהם. בוכנר ברח לציריך, דרך צרפת, ומת שם מטיפוס ב-1837. הוא היה בן 23 במותו. את ויידיש תפסו. הוא נעצר ונכלא, ואחרי שנתיים של עינויים במחנה המעצר, התאבד. הוא היה בן 46.

דוכסות הסה, אחרי מהפכות אביב העמים של 1848, חוקקה חוק שאיפשר זכות הצבעה לכל הגברים לבית התחתון של הפרלמנט, והצבעה על פי חישובי הון לבית העליון. שבעים שנה אחרי כן, ב-1918, הודח דוכס הסה האחרון ידי "מועצת הפועלים והחיילים" של האזור. הדוכסות הפכה לרפובליקה ב-1919.

אני מתאר לעצמי שלא שמעתם על ויידיש ובוכנר. גם אני לא הייתי יודע עליהם אם לא הייתי חוקר את התחום. בחרתי אותם באקראי מתוך עשרות מהפכנים, פעילים, הוגות ורפורמטוריות. הם שני שמות ברשימה ארוכה של אנשים ונשים שנאבקו לכינונו של הסדר העולמי שאנחנו נהנים ממנו היום, וששילמו מחיר יקר על מאבקם.

אותו סדר עולמי עומד היום בסכנה. אבל הכוחות שקמים עליו אינם גדולים יותר מאלה שעמדו מול אותם רפורמטורים ומהפכנים במאה ה-19. אדרבה, אז גם היה צריך לשכנע את ההמונים שכל בני האדם שווים, שלכולנו זכויות אדם ואזרח, שלנשים, עניים ומיעוטים מגיע שוויון זכויות, שעבדות היא זוועה בלתי-לגיטימית ושדמוקרטיה עדיפה על מלוכה או רודנות צבאית. היום הרעיונות האלה הם קונצנזואלים בכל המערב למעט בקבוצות המחזיקות בפונדמנטליזם דתי.

אנחנו בתקופה שבה יש המבקשים לערער את הסדר הליברלי והדמוקרטי. אני משוכנע שהאמיתות האלה לא יישכחו ושהאנושות תיצור מסגרות שישמרו ואף יעמיקו אותן. אני מאמין באדם.

תארו לעצמכם מצב שבו שר האוצר מבין שמהלכיו תורמים לקריסת הכלכלה, והוא מרוצה מזה. או מצב שבו השר לביטחון לאומי אינו מעוניין באכיפת החוק ובמניעת פשיעה. תארו לכם מצב שבו שרים אלה מתפקדים באופן כזה לא רק מתוך בורות, חוסר הבנה או רשלנות אלא בכוונת מכוון, מפני שהורדת דירוג האשראי של ישראל, דלדול משאבים, העדר שלטון חוק ופשיעה משתוללת משרתים את תפישת העולם שלהם, שמובילה בסופה לתיאוקרטיה יהודית.

כדי לתאר מצב כזה יש להחזיק במחשבה שלמרות ההבדלים ביניהם, קנאי הדת שלנו דומים מאוד לקנאי הדת של הפלסטינים. טעינו לחשוב שחמאס יעדיף רווחה כלכלית על מלחמה נצחית וחורבן, אבל גילינו שההעדפה שלו הפוכה; וזה תקף גם לפונדמנטליסטים שלנו, שלעיתים מעדיפים מלחמה על שלום, כאוס על חוק, ודלות על שגשוג. הרי גם הם, כמו אנשי חמאס, דוחים את ערכי המערב, מבקשים לפרק את הסדר הליברלי ושואפים לשלטון המציית רק לחוק האל. האם ייתכן שלא רק המטרה אלא גם האסטרטגיה דומה?

תארו לכם שבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מבינים שאם ישראל תהיה מדינה נחשלת, ענייה ומוכת פשיעה, היא לא תצליח להשאיר כאן את המשכילים והעשירים, והם יבחרו להגר ולמצוא מקומות בריאים יותר לגדל בהם את ילדיהם — אבל תרחיש כזה רק מעביר בגבם צמרמורת של עונג. תארו לכם שבריחת מוחות זה בדיוק מה שהם מעוניינים בו — מפני שאותם מוחות מסוכנים בעיניהם. תארו לכם שמדינה ענייה, כושלת, ללא מעמד בינוני־גבוה ליברלי, עדיפה בעיניהם ממדינה מפותחת ומשגשגת שכוללת מעמד בינוני־גבוה ליברלי — כי לנוכח ההתנגדות של עמוד השדרה האזרחי והכלכלי של ישראל להפיכה המשטרית הם הגיעו למסקנה, שעדיף שלא יהיה לישראל עמוד שדרה אזרחי וכלכלי. הרי מי צריך את כל החילונים וההומואים האלה, שרק מכעיסים את הקב"ה ומביאים עלינו אסונות?

ליברלים נוהגים לדמיין אנשים אחרים כליברלים. לכאורה אל מול "האמנה החברתית", או "מאחורי מסך הבערות", כולנו מבקשים להיטיב עם עצמנו, לחלק משאבים באופן שוויוני ולדאוג לשמירת זכויות אדם ואזרח, כך שלא משנה מי אנחנו, נוכל ליהנות מחירות, שוויון ורווחה מינימלית. לא? ברור שלא. פונדמנטליסטים לא יסכימו לדמיין את עצמם כפרטים תבוניים ואוניוברסליים. הרי הם קודם כל חלק מעם מסוים והם קודם כל חלק מדת מסוימת. דת האמת כמובן. הם יהודים לפני שהם בני אדם, והעולם ממילא אמור להתנהל על פי חוקי הקב"ה, לא על פי התבונה.

אחת הטעויות שישראל עשתה בהתנהלותה מול חמאס היתה ההסתמכות על ההנחה שפונדמנטליסטים, בבסיסם, אינם שונים מכל אדם מודרני אחר, שהם פועלים בתוך ומתוך הנחות מוצא ריאליות ורציונליות, שמהן הם גוזרים את מטרותיהם. על פי תפישה כזאת, שלטון ינסה להימנע מפעולה שתביא חורבן, עוני ופליטות על האוכלוסייה שתחתיו. הנהגת חמאס, כפי שניתן לראות, חושבת באופן אחר לגמרי.

אנשים שאוחזים בחזון משיחי, שדוחים את ערכי תנועת הנאורות ותופשים קידמה לא כברכה אלא כאיום, ישמחו כאשר החברה שהם משתייכים אליה תיהפך לענייה יותר, משכילה פחות, וחילונים יעזבו אותה. הם ימשיכו להזרים תקציבים חסרי פרופורציה לחברה החרדית גם בזמן מלחמה, לא רק כדי לתחזק חברה של לומדי תורה, אלא מפני שקריסה כלכלית איננה סכנה, אלא שאיפה. אותם אנשים גם יפרקו את המשטרה לא רק כדי לשסות אותה באופוזיציה פוליטית, אלא משום שהעדר שלטון חוק ואי־סדר כלליים משרתים אותם ואת חזונם.

באופן דומה, בשעה שרובנו נזעקים על המצב העגום שנקלעה אליו ישראל במישור הבינלאומי וסבורים שיש לעשות הכל כדי ליישר את ההדורים עם ידידותינו ולשתף פעולה עמן, יש מי שבעבורם "עם לבדד ישכון" הוא משאת נפש ותקווה. בעבורם הבידוד הבינלאומי של מדינת ישראל פירושו בפועל הגשמה של ברכה מקראית, ולכן הוא ביטוי חיובי של זהות יהודית. הם אינם מצטערים על המצב שישראל נקלעה אליו, אלא חוגגים אותו, ויעשו הכל כדי שיימשך ואף יוחמר.

ב–1812 פלש נפוליאון לרוסיה. ה"גרנד ארמה" צעד תחת דגל המהפכה והתיימר להביא את ערכי החירות והשוויון לארצות שכבש. כשהרב שניאור זלמן מלאדי, מגדולי ההוגים היהודים ומייסד חסידות חב"ד, שמע על הפלישה, הוא ייחל לתבוסת נפוליאון ולניצחון הצאר. כל זאת משום שידע, שאם נפוליאון ינצח — ירווח ליהודים, אבל גם יהיה להם קל יותר להיהפך לחילונים. מנגד קבע, שאם הצאר ינצח, "יורבה העוני בישראל ויושפל קרן ישראל, אבל יתקשרו ויתחברו ויתעקדו לבן של ישראל לאביהן שבשמים".

נפוליאון אכן הובס, ויהודי רוסיה נשארו ברובם עניים, מדוכאים ויראי שמיים. מבחינת הרב שניאור זלמן זה היה מעולה. לו זה היה תלוי בו, הקידמה לעולם לא היתה מגיעה אל סביבתו. סמוטריץ', בן גביר, אורית סטרוק, לימור סון הר־מלך ושאר נציגי החרד"לים בממשלה אינם יכולים למנוע מהקידמה להגיע, היא כבר כאן, אבל הם יכולים לעשות הכל כדי שהיא תלך.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

בשנת 1978, כשההפגנות נגד שה מוחמד רזא פהלאווי צברו נפח וקצב, ביקר מישל פוקו בטהרן. כאחד האינטלקטואלים הבולטים בזמנו הוא כתב על אווירת המהפכה שאחזה באיראן עבור העיתונות הצרפתית והאיטלקית, נסע לעיר קום ושוחח עם האייתוללות במקום, וגם ישב לדיאלוג עם האינטלקטואל האיראני באקיר פארהם.

בשיחה, שנסובה על המפגש בין הגות לפוליטיקה, התייחס פוקו למערב, וציין כי השאיפה לכונן חברה "בלתי-מנוכרת, צלולה ומאוזנת" הביאה, במהלך מאות השנים האחרונות, ליצירת הקפיטליזם התעשייתי, שעל פי פוקו הינו "החברה הקשה, הפראית, האנוכית, חסרת-היושר והדכאנית ביותר שניתן לדמיין".

המערב, כך נראה, הוא הרוע המוחלט. אבל תקווה חדשה עלתה במזרח, ובאופן ממוקד באיראן, בה צעירים ומבוגרים כאחד נאבקים כדי להסיר מעל גבם את מגף הרודנות. פוקו אמר לפארהם שהוא מסכים אם אלה שאומרים שמרקס אולי צדק באשר להיותה של הדת אופיום להמונים, אולם לא כשזה מגיע לאיסלאם השיעי. כאן מדובר בסיפור אחר. הדת השיעית שונה, העריך פוקו, משום "התפקיד שהיא ממלאת בהתעוררות פוליטית".

פוקו הריע להמונים וכתב בהתלהבות על התנועה להדחת השה, שהיה ללא ספק רודן מושחת ואכזרי. עם זאת בקריאת מאמריו מתקבלת ההרגשה שיותר מאשר התקווה לחירות עבור האיראנים, מלהיבה את פוקו מה שהוא תפס כדחייתה של המודרניות על ידם. "האירועים האחרונים", הוא כתב ל- Corriere della sera האיטלקי חודש לאחר שיחתו עם פארהם,

אינם באופן פשוט הנסיגה מהמודרנה של יסודות חברתיים נחשלים, אלא הדחייה, על ידי תרבות שלמה ועם שלם, של המודרניזציה, שהיא בעצמה מציאות ארכאית.

לא התנועה החומיניסטית, אפוא, היא הנחשלת, אלא המודרניזציה. כמציאות ארכאית, היא חייבת להיות מפורקת, ופוקו חוגג את מה שהוא תופס כדחייתה בידי האיראנים: "המודרניזציה כפרוייקט פוליטי וכעיקרון של תמורה חברתית אינה רלוונטית עוד באיראן", כתב בהתלהבות.

כחלק מהמסורת הפילוסופית הצרפתית (המודרנית בעצמה, יש לומר), זיהה פוקו את המהפכה עם "הרצון הכללי" של העם האיראני. בהתאם לכך הוא קיווה, בסתירה מפתיעה לשאר הגותו, שבעוד המודרנה הביאה לניכר בין האיראנים לבין עצמם, אימוצו של איסלאם שיעי פונדמנטליסטי יחזיר אותם לזהותם האותנטית ויאפשר להם לממש חירות אמיתית.

פוקו חזה שהתנועה המהפכנית האיסלמיסטית תסתיים לא בתיאוקרטיה דכאנית אלא ב"פוליטיקה רוחנית" שתאפשר עידן חדש של פוליטיקה בלתי-מנוכרת לא רק במזרח התיכון, אלא בעולם כולו. הכישלון המוסרי והפוליטי שלו רדף אותו בשנים המעטות שנותרו לו לחיות.

החזרה לרומן של פוקו עם המהפכה האיראנית אינה נוסטלגיה, לא כאשר רק לפני חודשים בודדים התעקשה הוגה חשובה כג'ודית באטלר שהתקפת החמאס על אזרחי ישראל ב-7.10, שכללה טבח המוני, אונס שיטתי וחטיפת משפחות שלמות לעזה היא "התנגדות חמושה" ו"אינה התקפה טרוריסטית". עושה רושם שבאטלר, שרק לפני ארבע שנים כתבה ספר שמגנה אלימות פוליטית (The Force of Nonviolence), מוצאת כעת דרכים למסגר את הזוועות הגדולות ביותר כ"התנגדות" לגיטימית.

היקסמותם של חוגים בשמאל הרדיקלי מטרור שנחשב אנטי-קולוניאליסטי היא תופעה פחות או יותר קבועה, עוד מימי התמיכה של ברית המועצות באש"ף. גם אחרי מתקפת אל-קאעידה על מגדלי התאומים ב-11.9.2001 יכול היה ז'אן בודריאר לטעון כי

המערכת כפתה על האחר [=אל קאידה] לשנות את כללי המשחק… טרור היא פעולה שמשחזרת את הייחודיות הבלתי ניתנת לצמצום (irreducible singularity) ללב של מערכת סחר החליפין הכללית.

כמו אצל פוקו, גם בדבריו של בודריאר אנחנו נתקלים בתפיסה של הקפיטליזם כרוע המוחלט אשר בו מורדים הטרוריסטים, ושוב חוזים גם בתקווה לקיום אותנטי הבאה לעולם דרך חבלי הלידה הכואבים אך ההכרחיים של טבח המוני.

פונדמנטליזם איסלמיסטי הוא ידיד ותיק של ההוגים מהז'אנר הזה, וללא ספק הזרות החריפה שלו מהמערב החילוני מוסיפה לקסם ה"אותנטי" שלו. אבל אין לאיסלמיזם מונופול על החיבה שלהם לטרור אנטי-קולוניאליסטי, כפי שניתן לראות, למשל, בסימפטיה שהפגין ז'אן פול סארטר כלפי כנופיית באדר-מיינהוף, או מההקדמה הידועה לשמצה שלו לספרו של פרנץ פאנון, 'מקוללים עלי אדמות'. סארטר מעלה עקרונות דומים לאלה של פוקו ובודריאר כאשר הוא פוסק שבהתנגדות של המדוכא לאדונו הקולוניאליסטי

לחסל אירופאי פירושו להרוג שתי ציפורים באבן אחת: להשמיד את המדכא ואת המדוכא באותה עת: נותר אדם מת, ואדם חופשי.

שוב נמצא כאן לגיטימציה לטרור, ושוב נלמד שהדרך לקיום אותנטי עוברת דרך רצח, אם כי כאן הטרוריסט הוא לוחם החירות הילידי, לא האיסלמיסט הפונדמנטליסטי. אבל יש משהו נוסף שמשותף לכל הדוגמאות לעיל. יש לשים לב שבכולן המטרה של האלימות ה"משחררת" היא זהה: המטרה היא תמיד המערב.

***

יותר מאשר היקסמות רומנטית מהפרא הלא-כל-כך-אציל, מה שניצב לפנינו הוא דחייה של המערב, וגינוי שלו ושל יוצאת חלציו, המודרנה, כאלימים באופן אינהרנטי, כדכאניים, כאימפריאליסטים, פטריארכלים, או בפשטות כמרושעים. לכיוון המחשבה הזה יש היסטוריה, כפי שהראו אבישי מרגלית ויאן בורומה בספרם Occidentalism, שכותרתו מנוסחת כנגטיב, כמובן, לספר 'אורינטליזם' של אדוארד סעיד.

מרגלית ובורומה מראים כיצד החל מהמאה ה-18 והלאה "המערב" הושמץ תמיד על ידי שכניו מהמזרח, גם אם לא היתה מעולם הסכמה מי בדיוק היה אותו מערב. כל אומה ראתה את המערביים לה כמייצגים את "המערביות" ועל כן ראויים לגינוי וסלידה. הצרפתים זלזלו באנגלים; גרמניה סברה כי "פריז, אירופה, המערב", כפי שכתב ריכרד ואגנר, רקובות מ"חופש וניכור"; הוגים רוסים כטולסטוי ודוסטוייבסקי חשבו אותו דבר גם על גרמניה, ואינטלקטואלים הודים, סינים ויפנים ראו את כל אירופה ואמריקה כמנוונות ומושחתות.

כמה כיווני מחשבה משולבים בתפיסות הללו. רומנטיקה כמובן, שרואה ברציונליות ובתבונה מבנים מזויפים המנותקים מהחיים עצמם. לזה יש להוסיף את התפיסה הפרה-מודרנית של המסחר כפעולה נחותה ומשפילה; את החשיבות שמעניקה חברה מסורתית להיררכיה וסמכות; ואת ההתנגדות הדתית לחילון. המערב הקפיטליסטי, הליברלי והחילוני הופך על כן לדמון. אבל מעל לכל, אני מבקש לטעון, אנו עדים כאן לתחושת האבדן והחרדה שמגיעה כאשר קהילה הופכת לחברה.

המעבר מקהילה לחברה, מגמיינשפט (Gemeinschaft) לגזלשפט (Gesellschaft), אינו רק השאלה הבסיסית שעליה שדה הסוציולוגיה בנוי, אלא מהווה את סך כל הפחדים כולם עבור כל חברה מסורתית. הגלגול מקיום במסגרת חמולתית אורגנית אל ציבוריות פתוחה המורכבת מאינדיבידואלים אוטונומים, מעולם הרווי במיתוס ודת אל יקום שממנו הוסר הקסם, אל חברה המאורגנת על בסיס מריטוקרטיה ומסחר, הוא מה שקרל מרקס כינה "ניכור", מה שאמיל דורקהיים כינה "אנומיה", מה שמקס ובר, בסוף 'האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם' המופתי שלו, תיאר כ"התאבנות מכאניסטית, המפרכסת מתוך חשיבות עצמית". זהו המשבר ששנאת המערב מגיבה אליו, מה שבעומקו של דבר פוקו, בודריאר, סארטר ובאטלר מוחים כנגדו.

התגובה למשבר הזה מגיעה בגלים – ובצורות שונות. גם הפשיזם הרי מרד ב"דקדנס", של החברה הליברלית והבטיח קהילת-אומה (Volksgemeinschaft) נועזת ונאמנה. והאם אין המרקסיזם, המתנגד גם הוא לליברליזם, המבטיח חברה חדשה משוחררת מניכור, מחפש גם הוא חזרה אל האחווה השבטית הפרה-מודרנית? כפי שכותב הסוציולוג הדגול פיטר ברגר, "המחאה כנגד האבסטרקציות של המודרנה נמצאת בלב באידיאל הסוציאליסטי."

***

כרגע המרד הזה במודרנה מתמקד בישראל. כנוכחות המובהקת ביותר של "המערב" בלב "המזרח", כמה שנתפס כשריד הנבזי האחרון לשלטון קולוניאליסטי ולאימפריאליזם, ישראל משמשת ככליא ברק לקצפם של האוקסידנטליסטים. מובן שהרבה מהביקורת על ישראל מוצדקת: ישראל שולטת צבאית על מיליונים ולמרבה הזוועה אינה מאותתת שהיא מבקשת לשים לכך סוף. אולם הסגסוגת שמשלבת פוסט-קולוניאליזם, פוסט-לאומיות ותיאוריות אנטי-גזעניות, שמתממשת כצהלות שמחה על ה"התנגדות" של החמאס, מסמנת משהו עמוק יותר מאשר התנגדות מוצדקת לכיבוש.

מספיק לשמוע את הקריאות להשמדה המוחלטת של ישראל או לחיסולם של יהודים באשר הם, מספיק לחזות בסטודנטים באוניברסיטת קולומביה מוחאים כף ושרים "אנחנו אוהבים אותך חמאס, שרוף את תל אביב עד עפר", כדי להבין שהתופעה שאנחנו עדים לה נובעת מתפיסה שלא מתמצה במאבק לעצמאות פלסטינית. ההמון שדורש "הפסקת אש עכשיו" ומיד אחרי כן "אינתיפאדה גלובלית" מהדהד את פוקו ובודריאר, בראותו הפעם לא את השה האיראני או השוק הקפיטליסטי אלא את ישראל כהתגלמות המזוקקת של המערב שעליה יש להתגבר. מתוך מיקומה, גאוותה וניגודה לעומת שכניה הפכה ישראל לצלם המערב שהוכנס אל ההיכל האוריינטלי, למטונימיה לכל הציביליזציה המערבית הנמשכת מתנועת הנאורות ועד לקומפלקס הצבאי-תעשייתי.

בדיוק כפי שהדחת השה היתה משנית עבור פוקו בהשוואה לדחיית המודרנה, או שהג'יהאד הפונדמנטליסטי של אל-קאעידה היה בלתי נראה עבור בודריאר המרוכז כולו במאבק בקפיטליזם, כך אפשרות הגשמת הזכות להגדרה-עצמית של הפלסטינים אינה אלא תולדה משנית הנלווית למטרה העיקרית עבור אותם מפגינים: הכחדתו של האי המערבי בלב הים המזרחי.

יהדותה של ישראל מקפיצה את הסיפור כמה רמות. כאמה-מולידתה של הנצרות נתפסת היהדות כשורש הקדום ביותר של המערב, הגרעין המהותי של המערביות. בזאת הופכת ישראל לטוטם מערבי המציג לראווה את מבחר הרוחות המרושעות של כל ההיסטוריה המערבית. מדובר בסוג חדש של אנטישמיות, המגנה את היהודים לא כזרים אלא דווקא כמערביים ביותר. באירוניה היסטורית מדהימה היהודים לא נתפסים עוד כשבט שמי, מזרחי, זר ומשונה, גם לא כגזע נחות של תתי-אדם, אלא כמייצגים הטהורים ביותר של המערב וכנציגים הגאים ביותר של העליונות הלבנה.

לא זאת אף זאת: כמהות המקורית של המערב נושאת ישראל בחטאו הקדמון: קולוניאליזם תרבותי ופוליטי. כך יוצא שגביית המחיר מישראל אינה רק נצרכת כצעד במסע הארוך לצדק גלובלי, אלא משמשת גם כאמצעי כפרה עבור המוחים המערביים. שריפת ישראל, בובת הווּדו של המערב, תזכך את המערב כולו מעוונותיו. הרצון להחריב את ישראל הוא תרפויטי, ולמעשה גאולי: חטאי אבותינו הקולוניאליסטים סוחרי העבדים סוף סוף ינוקו. מדינת היהודים מוגשת אפוא כעולה למען כפרת חטאיו הקדמונים של המערב.

***

באוקטובר 2021, שנתיים לפני המלחמה בעזה ומעט אחרי שהצבא האמריקאי נסוג לאפגניסטן, יצא עמי הורוביץ לגייס כסף עבור הטאליבן בקמפוס אוניברסיטת ברקלי. הוא סיפר לסטודנטים שפגש, שהטליבן זקוק לכסף על מנת "להכות באינטרסים אמריקאים מסביב לעולם ובמולדתם" משום ש"יש להכניע את ארצות הברית", וזכה לתגובות חיוביות ותרומות לא מעטות. שנאת המערב, במעגלים חברתיים מסויימים, הפכה למובנת מאליה, כמעט בנאלית. הסיבות המוצהרות – "אימפריאליזם" או "עליונות לבנה" אינן הרבה יותר מסיסמאות. למעשה מדובר בדחייה, על ידי תרבות שלמה, של המודרניזציה. אנחנו לא יכולים לסלוח לעצמנו על כך שהפכנו למודרניים.

:

—

פורסם במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות.

במאמרו "הרהורים על הטרגדיה" משנת 1829, מתעקש ההוגה בנז'מן קונסטן כי אין יותר היגיון בכתיבת מחזות על עיוורונו של הגורל או טרגדיות על הקושי להתמודד עמו. מה שעבד עבור היוונים איננו עובד יותר. תחת זאת, הוא מציע למחזאים להציב את הגיבור מול "המדינה ומעשֵי החברה". קונסטן (1767–1830), הוגה פוליטי שוויצרי־צרפתי ומהראשונים שהתהדרו בתואר "ליברל", טוען ש"הסדר החברתי, האופן שבו החברה משפיעה על הפרט […] – אלו הם הכוחות הטרגיים שעלינו לדעת לתמרן. הם המקבילה של הפטליזם אצל הקדמונים".

קונסטן הבין שמשהו יסודי השתנה, יסודי הרבה יותר מחוסר האמונה של בני זמנו באלות הגורל. עם כניסתנו לעידן המודרני, הפכנו לאינדיבידואלים. חדלנו לראות את עצמנו כחלק מסֶדר הוליסטי, משרשרת ארוכה של הוויה הנמתחת מהשמיים אל השאול ומכפיפה אותנו לסדר קבוע מראש, שאליו היה נכון והכרחי להתאים עצמנו. כיום מרכז חיינו הוא האוטונומיה שלנו, והאיום על האוטונומיה הזו לא מגיע מהאלים אלא מהממשלה ומבתי המשפט. המדינה מחזיקה כעת בכוח שהיה פעם נחלתם של זאוס או של אלוהי אברהם, יצחק ויעקב.

הדרמה המודרנית מתממשת בדרך החתחתים הכרוכה בחיים תחת שלטון. למן מידה כנגד מידה של שייקספיר ועד למשפט של קפקא, אנו עדים לחיכוך הבלתי נמנע בין הפרט למערך הפוליטי־חברתי. וכשם שליבה של האמנות פועם פוליטיקה ולא תיאולוגיה, כך גם ליבה של הדת.

היכן הלב של הנצרות

היכן נמצא ליבה של הנצרות? תמיכתם המאסיבית של אוונגליסטים בדונלד טראמפ עוררה ספקות לגבי מידת מסירותם לעקרונותיהם המוצהרים. הפורעים שהסתערו על הקפיטול ב-6 בינואר 2021, אחזו בלא מעט צלבים ובפוסטרים של ישו חובש כובע של תנועת MAGA. לאחר שהצליח לחדור לתוך הקפיטול, ג'ייקוב אנתוני צ'נסלי, המכונה "השאמאן של QAnon", הוביל תפילה מעל דוכן הסנאט, והודה לאלוהים שאִפשר לו ולשותפיו "לשלוח לכל הרודנים, הקומוניסטים והגלובליסטים את המסר שזו האומה שלנו, ולא שלהם". אחרים שרו: "טראמפ הוא הנשיא, ישו הוא המלך", במעין שעטנז של דת ופוליטיקה שבמסגרתו התואר "בן האלוהים" נוטה יותר לכיוון המלוכני מאשר לזה השמיימי. כרזת בחירות אחת הכריזה: "ישו 2020".

ללא ספק, מדובר כאן בלאומנות נוצרית. דת ופוליטיקה שוביניסטית שזורות פה זו בזו, אולם ראוי לשים לב כי בתווך, מקומה של המסורת הדתית הצטמצם מאוד. למעשה, הנצרות המסורתית, עקרונות האמונה, האתיקה, הטקסים והמנהגים נדחקו כולם למושב האחורי באוטובוס קמפיין הבחירות הזה, אם בכלל נמצא להם מקום. ניכר חוסר רצון עמוק לאפשר לאמונות ולאיסורים המסורתיים להוות מכשול בדרך לפוליטיקה הרצויה, והמיזם כולו אינו קשור עוד בפולחן. נכון, שם האל ממשיך להישמע, אולם הוא כבר לא מעלה על הדעת דמות אב טרנסצנדנטלית כל־‏יודעת, אלא מנהיג פוליטי־מפלגתי.

זוהי שבטיות, אבל היא לא נובעת מחוסר אמונה או לחילופין מבורוּת. ההליכה לכנסייה איננה ממתנת אותה, היא מעצימה אותה. לפי נתוני Pew Forum שנאספו בחודשים שלפני הבחירות בארצות הברית ב-2016, 77 אחוז מהאוונגליסטים הלבנים שהולכים לכנסייה לפחות פעם בחודש, אמרו שהם יצביעו עבור טראמפ. מבין אלו שנוהגים ללכת לכנסייה מדי שבוע, 78 אחוז אמרו שיצביעו עבורו. ורק 67 אחוז מאלה שנוהגים ללכת לכנסייה פחות מפעם בחודש אמרו שהם יצביעו עבור טראמפ.

בספרם Taking America Back for God ("לוקחים את אמריקה בחזרה למען האל") אנדרו ווייטהד וסמואל פרי מציגים נתונים נוספים הממחישים כי "אותם האמריקאים שדוגלים בצורה הנחרצת ביותר באמונות לאומניות נוצריות נוטים גם להיות הדתיים ביותר, כפי שניתן למדוד מפעילויות כמו הליכה לכנסייה, תפילה וקריאת כתבי הקודש". הם גם מסיקים ש"הנצרות של הלאומנים הנוצרים היא יותר מאשר דת גרידא… היא אתנית ופוליטית כשם שהיא דתית".

אם הנצרות של הברית החדשה היא דת אוניברסלית, הרחוקה מהשבטיות, הרי שהדת שמתעצמת כיום מבכרת את הפוליטיקה על פני כתבי הקודש. בהתייחסו לטראמפיזם כַביטוי המרכזי של הלאומנות הנוצרית, מגיע הסוציולוג פיליפ גורסקי למסקנה דומה וקובע ש"הטראמפיזם הוא, בין היתר, גרסה מחולנת של הלאומנות הנוצרית הלבנה, וכי התומכים האוונגליסטים הנלהבים ביותר של טראמפ הם למעשה יותר לאומנים מאשר נוצרים"

[המשך המאמר באתר תלם. המאמר קיים גם באנגלית, באתר כתב העת Nexus]