"ההיסטוריה של המחר" מאת יובל נח הררי – ניתוח ביקורתי

הפסיכולוגים האנגלים הללו – מה הם בעצם רוצים? נמצא אותם, בין אם נרצה או לא, תמיד עסוקים באותה מלאכה, בהבאתו של החלק המביש ביותר בנו לקדמת הבמה, כדי לחפש דווקא שם את העקרון היעיל, המוביל, החיוני ביותר שהכתיב את התפתחותנו, בדיוק במקום שהגאווה האינטלקטואלית של האדם אינה מעוניינת למצוא אותו (למשל, בכוח האינרציה, או בשכחה, או בהרכבה העיוורת, השרירותית, של רעיונות, או במשהו אחר שהוא פסיבי לחלוטין, אוטומטי, רפלקסיבי, מולקולרי, ובאופן מהותי מטומטם). מה מניע את הפסיכולוגים האלה דווקא לכיוון הזה? האם זה אינסטינקט סודי, רע-לב, נמוך, אולי כזה שאי אפשר אפילו להודות בו בינינו לבין עצמנו, להקטין את האדם? – פרידריך ניטשה, לגינאולוגיה של המוסר, 1887, חיבור 1, חלק 1.

ספרו החדש של יובל נח הררי הוא ספר מעניין ומעורר מחשבה. כפי שאפשר לצפות הוא כתוב בשפה ברורה ובהירה, ונושא את סגנונו הטיפוסי של הררי, הפורש בפני הקורא שלל תופעות מוכרות (האדם, המדינה המודרנית, המדע, הדת) ומסביר אותן על ידי פירוקן המהיר לעיקרון יחיד העומד לכאורה בבסיסן.

בעוד ספרו הקודם של הררי, שהפך לרב מכר עצום ולתופעה תרבותית בפני עצמה, היה בסופו של דבר ספר היסטוריה שנכתב על ידי היסטוריון, הספר החדש, על אף שהוא נושא את המילה "היסטוריה" בכותרתו, אינו ספר היסטוריה. הררי מבקש לסרטט בו מגמות עתידיות, ובעיקר את מה שהוא מכנה ה"דתות" של העתיד, כלומר התפיסות האידיאולוגיות והאתיות של העתיד והשלכותיהן.

הספר על כן הינו תרגיל בנחשנות מושכלת, ואפשר לקרוא אותו לא רק כאוסף הערכותיו של הררי, אלא גם כאקסטרפולציה אל העתיד של השקפותיו של הררי כיום, דהיינו העולם שיתקבל אם תמשכו על פני זמן את תפיסותיו של המחבר. אם מובן לנו שבכל דיון על העבר יעטפו את העובדות עמדותיהם וערכיהם של המתדיינים, אמור להיות לנו ברור שבדיון על העתיד, שנערך ללא כל עובדות, נישאר כמעט רק עם עמדותיהם וערכיהם של המתדיינים. יש לציין שהררי מודה בזה בקירוב: "את כל התחזיות המופיעות בספר הזה לגבי העתיד, יש להבין כדרך לפתוח בדיון על ההווה", הוא כותב (עמ' 61).

כל זה אינו בגנות הספר. הררי הוא אדם מעניין, חכם ומוכשר, וממילא הכתיבה שלו על העתיד היא כזו. באופן אישי אני גם חולק עם הררי יסודות מהעולם הערכי שלי (אני צמחוני והוא טבעוני, שנינו מעריכים את הדהרמה הבודהיסטית, שנינו מתרגלים מדיטציית ויפאסנה), כך שיש בהחלט רעיונות בספר שנפלו אצלי על אוזניים ידידותיות וקשובות. הספר גם מציג כמה ניתוחים נהדרים ומדוייקים לדעתי (למשל על היחס למצבי תודעה בעידן המודרני (374), או על הפנמת מקור הסמכות והמשמעות (245 והלאה), ועוד).

עם זאת, מצאתי בספר המשך לכמה רעיונות שגויים לדעתי, שברובם נובעים ממגמה שהפריעה לי כבר בספר הראשון, וארצה להתייחס אליהם להלן. אני חושב שהם משרתים שדה של תפיסות נוכחיות, בעיקר בקרב בני מערב שנולדו וגדלו תחת הקפיטליזם המאוחר ונוטים לאינדיבידואליזם חריף ולעיתים לליברטניאניזם, ולכן אני חושב שההתייחסות הביקורתית אליהם היא נחוצה.

E McKnight Kauffe, The World in 2030 A.D., 1930

הומו-דאוס ודת המידע

ראשית אנסה לשרטט את ההתפתחויות העיקריות שצפויות לחברה האנושית על פי הספר. הררי מציג "שלושה פרויקטים" שיעמדו במרכז סדר היום של האנושות בעתיד: 1. הבסת הזיקנה והמוות; 2. גילוי המפתח לאושר; 3. שדרוג האדם לכדי אל (24).

הררי קובע ש

הררי קובע ש"תהילת עולם, סיפורי גן עדן וטקסי זיכרון לאומיים הם תחליף סוג ב' למה שבני אדם באמת רוצים – לא למות." (עמ' 30). האם אכן כך? ואולי הם לא תחליף כלל, אלא ביטוי למה שבני האדם באמת רוצים, והוא לא לא למות, אלא להיות חלק ממשהו גדול יותר מהם? (וזה, אגב, כמעט ההפך מ"לא למות".)

שלושת המשימות הללו יקבלו ביטוי על ידי שני כיוונים עתידיים מרכזיים: א. הפיכת האדם לסייבורג, כלומר ליצור שמשולבים בו חלקים ואיברים סינטטיים: כימיים, אלקטרוניים, מחשביים (הררי מכנה אותו "הומו-דאוס"); ב. ויתור על האדם ומעבר אל מערכות ממוחשבות כשלב האבולוציוני הבא ("דת המידע").

ברמה החברתית והפוליטית, התפתחויות אלה כרוכות באופן מובנה עם קריסתם של ההומניזם והליברליזם. זאת מכיוון שהמערכת הכלכלית והפוליטית תמצא פחות ופחות תועלת בבני אדם, ועל כן הרעיון שיש לכל פרט ערך ייחודי יהיה פחות מקובל; לחילופין, תימצא תועלת באינדיבידואלים, אבל רק במיעוט מהם, אלו המשודרגים (340). מעבר לכך, פשוט לא יהיה הגיון בהומניזם כאשר נגיע להכרה שמחשבים מבינים אותנו הרבה יותר טוב מאיתנו (361, 403).

אני רוצה להתעכב על הטענות שבפסקה האחרונה. אל הטענה המתייחסת לתמורות בשדה החברתי והפוליטי חייבים לדעתי להתייחס מאוד ברצינות: פערים של עושר, שבעבר הביאו לאורח חיים שונה, להבדל בין מחלקת תיירים למחלקה ראשונה, יביאו כבר בעתיד הקרוב לצורת חיים שונה: להבדלים חריפים בבריאות, בתוחלת החיים, ובכישורי החיים. תוספים כימיים ואלקטרוניים יבדילו לא רק ברמת החיים הכללית בין עשירים לעניים, אלא גם ברמת האינטליגנציה שלהם, בכוח הזיכרון שלהם, ובעמידות גופם לזיקנה ולמוות. זה עלול לגרור שינוי עצום בתפיסת האדם ובערך שאנחנו נותנים לחיי אדם. הררי מבהיר את זה היטב, ולא אתעכב על העניין הזה לא מפני שהוא לא חשוב, אלא רק מפני שאין לי הרבה מה להוסיף לגביו. קראו את הספר.

E McKnight Kauffe, The World in 2030 A.D., 1930

על בני אדם ואלגוריתמים

כן ארצה להתייחס לטענה בדבר התפרקות ההומניזם כתוצאה מכך שמחשבים יבינו אותנו טוב מאיתנו. הטענה הזאת נשענת על ההנחה, שהררי מקדם בספר בצורה עקבית, ש"האדם […] הוא אלגוריתם" (82), או ש"האדם הוא אוסף של אלגוריתמים ביוכימיים" (317). הררי מייחס את התובנה הזאת למדעי החיים. הוא מודה שמדובר בתיאוריה לא מוכחת, ובדרך הסתכלות שתלויה רבות בטכנולוגיה השלטת כיום (כלומר, כפי שבעבר חשבו שהאדם דומה למנוע קיטור, אחר כך לרדיו וכו'), אולם זו הנחת העבודה שלו, הוא חוזר על כך שוב ושוב לאורך הספר ומסיק מכך מסקנות שונות ומגוונות.

כך למשל, אם האדם אינו אלא אלגוריתם הרי ש

חישובים שנעשים בעזרת אלגוריתמים ביוכימיים מבוססי פחמן אפשר לעשות גם בעזרת אלגוריתמים אלקטרונים מבוססי סיליקון. אין סיבה לחשוב שיש משהו עקרוני שאלגוריתמים ביוכימיים יכולים לעשות ואילו אלגוריתמים אלקטרוניים לעולם לא יוכלו לעשות. (347)

עבור הררי כל ישות חברתית היא

עבור הררי כל ישות חברתית היא "דמיון" או "מיתוס" או "דת" – מילים שפירושן על פיו דבר שלא קיים באמת: "מדינות, לאומים, תאגידים ואלים קיימים רק בדמיונם המשותף של בני האדם" (194). כותב הררי. ולכן הן אינן מה ש"באמת קיים" (שם). כדי להבחין בין "מציאות ודמיון" מציע הררי את "מבחן הסבל": "אם אתם רוצים לדעת אם דבר מה הוא ממשי, שאלו את עצמכם: 'האם הוא יכול לסבול?'" (שם). על פי הררי אלים ותאגידים לא יכולים לסבול, ולכן הם אינם אמיתיים. בני אדם ובעלי חיים כן יכולים לסבול, ולכן הם אמיתיים. האם הבניין שאני גר בו יכול לסבול? נדמה לי שלא, אבל נדמה לי שהוא לא אמיתי פחות ממני. האם וירוס האבולה, האמבה או זבוב הבשר יכולים לסבול? גם כאן נדמה לי שלא, אבל אני לא חושב שהם לא אמיתיים. אבל הבעיה עם ה"מבחן" של הררי גדולה יותר: למה סבל, שהררי מודה שאינו אלא אלגוריתם, הוא מדד לתקפות קיומו של משהו? למה לא מסה? או גודל? או יצירתיות? או אהבה? או תקשורת? מה עושה את הסבל מדד למשהו? התשובה היא שוב הנחת המוצא של הררי: המציאות מורכבת מיחידות של סבל. אלה מהווים עבורנו את המדד למוסר, ואת המדד לקיום.

כלומר, מחשבים יכולים לחקות את פעולת האדם, ואף לעלות עליה. אלגוריתם הוא אלגוריתם, ולא משנה אם מה שמניע אותו הוא פחמן או סיליקון. משום כך

החידושים הטכנולוגיים של המאה ה-21 עשויים לאפשר לאלגוריתמים חיצוניים להבין אותי טוב יותר מאשר אני מבין את עצמי, וכשזה יקרה, האמונה באינדיבידואליזם תקרוס. […] האדם יפסיק לראות את עצמו כאינדיבידואל המנהל את חייו באופן אוטונומי, ויתרגל לראות את עצמו כאוסף של אלגוריתמים פנימיים, המנוטר על ידי אלגוריתמים חיצוניים. (352)

אדם החווה את עצמו בתיווכם הבלתי פוסק של מכשירים כאלה, מתרגל לראות את עצמו כאוסף של מערכות ולא כאינדיבידואל, ולקבל החלטות על ידי שקלול דרישותיהן של המערכות השונות המרכיבות אותו. (354)

כדי שהליברליזם יקרוס ויפנה את מקומו למשהו חדש, המערכת לא צריכה להכיר אותי בצורה מושלמת, אלא רק להכיר אותי טוב יותר ממה שאני מכיר את עצמי. (361)

על פי הררי ברגע שמחשבים יהיו מסוגלים להכיר אותנו טוב יותר מאשר אנחנו מכירים את עצמנו, ולבחור עבורנו בחירות טובות יותר מאשר אנחנו היינו בוחרים, "האמונה באינדיבידואליזם תקרוס" ו"הליברליזם יקרוס". על כך יש לשאול: האם שימוש באלגוריתמים חיצוניים אכן יבטל את תחושת האוטונומיה האינדיבידואלית שלנו?

להיות אדם בתקופה המודרנית פירושו להיות אינדיבידואל שתופס את עצמו כייחודי ואוטונומי, ואף מתגאה בייחודיות ובאוטונומיה שלו ומתעקש על הייחודיות והאוטונומיה שלו. אנחנו לא רק פתיתי שלג מיוחדים ונבדלים, אלא אנחנו מרגישים חובה מוסרית להיות פתיתי שלג מיוחדים ונבדלים.

אם מדברים על עלייתו של האינדיבידואל בתקופה המודרנית, ממילא צריך לשאול מה היה לפני כן, וכיצד הוא עלה. הנושא הזה כמובן ארוך ומורכב וממלא ספרים רבים. אני רוצה להציע, בעקבות הפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור, שאת שורשי התמורה העמוקה שהביאה לעלייתו של האינדיבידואל המודרני צריך לחפש בעמדה של האדם כלפי האמת והטוב, כלומר בהשקפות המוסריות שלו ובמקורות המוסריים שלו.

בואו נחשוב יחד: לפני הרפורמציה הכנסייה וכתבי הקודש בהחלט הגבילו את האוטונומיה של הפרט: הכנסייה הכתיבה לנו כיצד לחשוב ואף על מה לחשוב. המהפכה הפרוטסטנטית מסמנת את נקודת העיבור של הסובייקט המודרני, שבהמשך לה, אחרי הריון לא פשוט, הגענו עד הלום. אולם למה בעצם לא התפתחנו כאינדיבידואלים קודם לכן?

טענתי היא שהאדם הפרה-מודרני לא תפס את עצמו כפרט אוטונומי לא מפני שהכנסייה מנעה ממנו מידע על עצמו או על העולם, ושהרפורמציה הובילה להתפתחות הסובייקט המודרני לא מפני שלותר וקלווין סיפקו לפרט מידע על עצמו ועל העולם. תרגום הברית החדשה על ידי לותר לא הנגישה לאנשים מידע. המהפכה שהיא הביאה היתה לאפשר לאדם לפרש מה אלוהים רוצה ממנו ואיך לעבוד אותו כראוי. במילים אחרות, האדם נתבע לבדוק בעצמו מהו הטוב ואיך להתקרב אליו. זה מה שהחל את התהליך שבסופו האדם הפך לפרט מודרני. לא מידע, אלא אתיקה. לא האפשרות לדעת יותר על החיים, אלא האפשרות לנסח לעצמנו את משמעות החיים. דרך אחרת לומר את זה היא שבידי הפרט הופקדה האחריות על הקשר שלו עם האמת ועם הטוב.

הררי כותב ש

ברגע שתיווצר מערכת שזוכרת על צעד שצעדתי, כל נשימה שנשמתי, וכל פעימת לב שהחסרתי – היא תוכל לעשות בחירות הרבה יותר נכונות עבורי גם בקלפי, גם בסופרמרקט וגם בשוק הנישואין. (360)

מה פירוש "נכונות" כאן? האם אותה מערכת תוכל לומר לי מה המשקל המוסרי של המשך שליטת ישראל בשטחים? של קניית בשר בסופר? של מוסד הנישואין?

האלגוריתמים החיצוניים שהררי מדבר עליהם יתנו לנו מידע, לא משמעות ולא ערכים. ודאי שלא זהות. מידע בלבד אינו משנה את האוטונומיה שלנו. האוטונומיה שלנו מתפתחת או דועכת על פי היכולת שלנו להפוך מידע לקואורדינאטות במפה המוסרית שלנו. ואת זה אלגוריתמים אלקטרונים מבוססי סיליקון לא יתנו לנו. במילים אחרות, כדי להוכיח שהסובייקט ההומניסטי יחדל מלהתקיים, צריך להוכיח לא שיהיו לנו מקורות חדשים למידע, אלא שהיו לנו מקורות חדשים למוסר ולמשמעות. אם מחשבים לא רק ידעו יותר עלינו, אלא יחליפו אותנו בתור מקור מוסרי – אז ההומניזם אכן יקרוס.

E McKnight Kauffe, The World in 2030 A.D., 1930

תועלתנות ומשמעות

אבל רגע. ייתכן שהררי לא מבחין שלמחשב אין ראייה נורמטיבית מפני שהוא סבור שגם מוסר אפשר לכמת – ליחידות של הנאה וסבל. קריאה בספר עשויה בהחלט להוביל למסקנה שכך הוא חושב. תורתו המוסרית של הררי – או לפחות זו שעליה הוא מבסס את הערכותיו בספר – פשוטה למדי:

מעבר לעונג וכאב אין בעולם שום טוב ורע. כל מי שטוען אחרת, ומנסה לגזור את הטוב והרע מדברים אחרים – למשל מאלוהים, או מטובתה של המדינה – פשוט מרמה אתכם, ואולי גם את עצמו. (עמ' 36).

הררי מייחס את התובנה הזאת לג'רמי בנת'אם, אבי הגישה המוסרית התועלתנית, וכן (באופן שגוי) לג'ון סטיוארט מיל (ממשיכו של בנת'ם בעניין הזה) ולאפיקורוס. הוא טוען שכיום העמדה שמבססת את האושר והסבל על תחושות גופניות הפכה ל"מקובלת במדע", ולכן, למשל, "כעס הוא פשוט תחושה של בערה".

ועם זאת, הררי כן מתייחס, בקצרה, לאפשרות אחרת: אם יוכל האדם

בקשר לרדיפה אחרי עונג/אושר, הררי מתייחס, בקצרה, לאפשרות אחרת: אם יוכל האדם "להפסיק להשתוקק לתחושות נעימות"(41) הוא יפסיק לרדוף אחריהן. ואז מה? הררי לא מגלה. הסיבה שהוא לא מגלה אינה רק מפני שהוא לא רוצה לחשוף את אהדתו לבודהיזם. הסיבה היא שגילוי התוצאה של חוסר ההשתוקקות יאלץ אותו לדבר על אושר שאינו עונג. יותר מזה: במשפטים הקצרים שהוא מקדיש לאפשרות הזאת חושף הררי שאושר כזה יהיה תלוי במשמעות שייתן האדם לעונג: "מה הטעם לרדוף ללא הרף אחרי משהו כל כך ארעי וחסר משמעות?"(41). לא ברור אם הוא שם לב שכל דיבור על משמעות הוא כמובן תלוי תרבות. מה שמשמעותי בתרבות אחת חסר משמעות עבור אחרת. מסתבר שבסופו של חשבון גם הררי לא יכול להתחמק מלהבדיל בין אושר לעונג, ומלקחת ברצינות לפחות מסגרת תרבותית אחת, לפחות פרשנות אחת למשמעות החיים (במקרה שלו, בודהיזם).

אם הבנתי נכון את עמדתו של הררי, הרי שיש איתה כמה בעיות. ראשית, יש את הבעיה השגרתית בגישתו של הררי, שהיא הרדוקציוניזם החריף שסיסמתו "אינו אלא". כלומר, השאלה היא האם מפני שכאשר אנחנו כועסים אנחנו מרגישים משהו אפשר לומר שכעס אינו אלא תחושה? לכעס יש מרכיבים קוגניטיבים עשירים, וכפי שלא נאמר שדאגה אינה אלא תחושה (או אפילו שישיבה אינה אלא תחושה), כך ראוי להתייחס לכעס בצורה מתוחכמת יותר. כפי שנראה גם להלן, הררי נוהג להתעלם מכל אפשרות שבה שלם גדול מסכום חלקיו, כלומר שיש בתופעה יותר מאשר תרכובת של יסודותיה, ובאופן ספציפי אוהב לרדד את מושאי הכתיבה שלו לרמה הביו-כימית. כתבתי על הכשל שבזה בעבר, וראו להלן עוד.

בעיה נוספת בניתוח הזה של הררי היא שהוא לא מבחין בין סוגים שונים של אושר. כבר היוונים ידעו שלא כל הנאה או עונג (hêdonê) ראויים לשם אושר (eudaimonia). הטעות של הררי בניתוח עמדתו של אפיקורס, למשל, נובעת מחוסר ההבחנה שלו בכך. אפיקורוס גרס שיש לשאוף למצב של אטרקסיה (ataraxia), שהוא מצב תודעתי מאוד מיוחד. בניגוד לתדמית הנהנתנית שנוצרה לאפיקורוס (באדיבותו של המונותאיזם המערבי), הלה כלל לא הטיף להנאות חסרות רסן, אלא לכלכלת אושר ממושמעת למדי. הוא, ורבים אחריו, ידעו שכל הקבלה בין האושר שבשיחה טובה עם חבר, בלימוד או ביצירה, לעונג שמתקבל מהערצת ההמונים או מאכילת עוגה היא בדיחה פשטנית. אפילו מי שחושב שאושר אינו אלא הרגשה מסויימת צריך להיות מסוגל להבדיל בין הרגשת נעימה בבלוטות הטעם לבין הרחבת הדעת שבקריאת רומן מעמיק או בהאזנה לכנר וירטואוז מבצע ביצוע מושלם של יצירה (ואטרקסיה היא הרי אפילו מעבר לכל אלה). ג'ון סטיוארט מיל, אגב, מסכים לכך (בניכוי האטרקסיה), ולכן גם הוא חורג מדבריו של הררי.

הבעיה הזאת הופכת למכרעת כאשר אנחנו מבינים שבניגוד לסוגים הפשוטים ביותר של עונג, האושר שלנו אינו עומד בפני עצמו אלא מתעורר בנו בהתאם לערכים שנמצאים בבסיס תפיסת העולם שלנו. נוצרי אוונגליסטי אדוק אולי יתענג ממין הומוסקסואלי אבל ייסר את עצמו שבועות אחר כך מפני שיסבור שהוא חטא; טבעוני יכול להנות מעוגת גבינה אבל להיות מאוד לא מאושר שטעם ממנה; ישראלים שונים יהנו או יסבלו ממעבר מהיר במחסום שבו, ממש לידם, נתינים פלסטינים מעוכבים, וזאת בהתאם להשקפתם המוסרית, וכך הלאה. הררי מרדד את האושר לכדי הרגשה פיזית, ועל כן אינו מעריך את המורכבות התרבותית שמבנה אותו.

עבור הררי כל מבנה תרבותי הוא ממילא "דת" או "דמיון". תפיסה כזאת של תרבות מעקרת מראש כל שאיפה לאושר שהוא יותר מעונג, שהרי היא מתייחסות לאדם כיצור שהמימד הביולוגי בו הוא האמיתי ביותר. במצב כזה אי אפשר עקרונית לדבר על "גילוי המפתח לאושר", שכן אין אושר אלא רק עונג. במילים אחרות, נהיה חייבים לקבל שפיתוח מכונה שמזריקה לתוכנו כמויות מדודות של קוקאין בכל שעה היא "המפתח לאושר" (וראו ניסוי המחשבה בנושא של הפילוסוף רוברט נוזיק).

E McKnight Kauffe, The World in 2030 A.D. 1930

מותר האדם אין?

נסכם עד כאן:

  1. אם הררי טוען שאלגוריתמים אלקטרוניים מבוססי סיליקון יגרמו לכך ש"האמונה באינדיבידואליזם תקרוס" על ידי כך שיספקו לאדם מידע טוב יותר על עצמו מאשר הוא עצמו מסוגל לספק, הרי שאני חולק עליו בכך שלא מידע, אלא מוסר ומשמעות נדרשים על ידי אותם מחשבים לתת לנו כדי שהסובייקט המודרני יתבטל.
  2. אם הררי טוען שאותם אלגוריתמים אלקטרוניים מבוססי סיליקון בהחלט יספקו לאדם מוסר ומשמעות על ידי כך שיבהירו לו מה ראוי לעשות מבחינת המוסר התועלתני (מירב האושר למירב היצורים), הרי שהוא מתעלם מכך שהמוסר התועלתני לא יודע להתמודד עם סוגים שונים של אושר, שכן אלה תלויים תמיד במשמעות תרבותית, ומזו אי אפשר להתחמק (כפי שהררי מדגים בעצמו בהתייחסותו לבודהיזם).

כעת אבקש להתייחס לגישה המרכזית שהררי מקדם. כפי שכתבתי מעט לעיל, הררי נהנה להסביר איך כל מני תופעות שחשבנו שאנחנו מכירים (האדם, המדינה המודרנית, המדע, הדת) הן בעצם פשוטות בהרבה ממה שתיארנו לעצמנו, ובדרך כלל עומדות על עקרון יחיד. על פי רוב המהלך הוא: X מורכב מקבוצה של Y, ולכן X הוא בסך הכל כמה Y. לדעתי המסקנה הרדוקציוניסטית הזאת אינה עומדת במבחן המציאות.

הבה נתבונן שוב בתפיסת האדם שמציג הררי. מי שיקרא בספר יתקל בלא מעט דברי אפולוגטיקה על חייהם של בעלי חיים, על כמה שהם מורכבים ורגישים ותבוניים (68-130). ואכן, נדמה שבאותה מידה שהררי מנסה להראות שבעלי חיים הם יצורים מורכבים המסוגלים להציג עולם רגשי מפותח, כך הוא מבקש להראות שהאדם אינו אלא מכונה משוכללת שחיה את חייה על אוטומט. הן התמונה הראשונה והן השניה אינן עומדות בפני הביקורת הפשוטה ביותר: בעלי חיים, לפחות חלקם הגדול (מחרקים, דרך זוחלים ועד דגים), אינם בעלי רגשות (לפחות במובן שאנחנו מייחסים למונח), ואלו שיש להם רגשות אינם בעלי מודעות עצמית ויכולת חשיבה, דבר שמרדד באופן בלתי נמנע את רגשותיהם לכדי ישויות בסיסיות ופשוטות למדי.

כדי להראות שהאדם אינו חכם יותר(!) מבעלי חיים הררי מצמצם את 'מותר האדם' ליכולתו לבנות קהילות, ומתעלם מכך שיכולתו לבנות קהילות תלויה בכך שהוא מראש חכם יותר (הוא יודע ליצור שפה, לספר סיפורים, לדמיין, להשתמש בכלים, לקוות, לזכור היסטוריה, ליצור טכנולוגיה, לגלות סולידריות וכו' וכו' וכו'). אחר כך הוא מפריד אדם יחיד מהכלל וטוען ש

האדם הבודד אינו מיומן וחכם לאין שיעור מהשימפנזה הבודד (129)

הסקירה של הררי על התפתחות הדתות לוקה בחוסר דיוקים. אני מתאר לעצמי שאי אפשר להימנע מכמה מאלה כאשר כותבים היסטוריה של הדת בשני עמודים. בכל זאת,לצייר מצג בו לבני דתות אנימיסטיות היה יחס חיובי לבעלי חיים ולבני דתות פוליתיאיסטיות ומונותיאיסטיות לא, זו פשוט טעות. לא רק שאנימיסטים הרגו ואכלו מה שרצו, אלא שהמסורות המונותיאיסטיות שמו סייגים שונים ביחס לבעלי חיים. כך למשל כלל מצוות צער בעלי חיים, ביניהן שילוח הקן, לא תחסום שור בדישו, ואיבר מן החי ביהדות, שברור שבאו על רקע מנהגים של אכזריות רבה כלפי בע

הסקירה של הררי על התפתחות הדתות לוקה בחוסר דיוקים. אני מתאר לעצמי שאי אפשר להימנע מכמה מאלה כאשר כותבים היסטוריה של הדת בשני עמודים. בכל זאת,לצייר מצג בו לבני דתות אנימיסטיות היה יחס חיובי לבעלי חיים ולבני דתות פוליתיאיסטיות ומונותיאיסטיות לא, זו פשוט טעות. לא רק שאנימיסטים הרגו ואכלו מה שרצו, אלא שהמסורות המונותיאיסטיות שמו סייגים שונים ביחס לבעלי חיים. כך למשל כלל מצוות צער בעלי חיים, ביניהן שילוח הקן, לא תחסום שור בדישו, ואיבר מן החי ביהדות, שברור שבאו על רקע מנהגים של אכזריות רבה כלפי בע"ח, שהן באו לשים להן סוף. האם ייתכן שדווקא המקום המיוחס שהמונותיאיזם נתן לאדם חייב אותו גם להטיל עליו מגבלות מוסריות ביחסו לבעלי חיים, מגבלות שהאנימיזם או סוגי הפוליתיאיזם לא הטילו?

אם כוונתו היא לאדם הבודד בשם יובל נח הררי, הרי שהוא ודאי לא חושב שיכולתו לכתוב את הספר "ההיסטוריה של המחר" אינה הישג לאין שיעור גדול יותר מזה של כל שימפנזה אי פעם. למעשה, אפילו אם כוונתו היא לאדם הבודד ששמו אופיר אקוניס אני די בטוח שאותו אדם הוא חכם לאין שיעור מכל שימפנזה אי פעם. כמובן, אם כוונתו של הררי לאדם בודד שלא גדל בחברה אנושית, למעין נער-פרא שנזנח בג'ונגל, הרי שיצור כזה אינו ממש אדם, וממילא אכן דומה יותר לשימפנזה (וראו עוד על כך להלן). כך או כך, להסיק מאדם בודד משהו לגבי האנושות יהיה דומה להפקת לקחים לגבי תכונות המים מהתנהגות מולקולה בודדת של H2O. כל כימאי יאמר לך שהעניין מופרך.

הררי כותב:

אילו הצבנו אדם בודד על אי פראי, ולצדו שימפנזה, סוס, כלב וחולדה, לא בטוח שהאדם היה מתגלה כחכם הרבה יותר ממתחריו. (128)

אשכרה? לא בטוח? יכול באמת להיות שהחולדה או השימפנזה היתה מתגלה כחכמה יותר? אולי אפשר לפחות להסכים לכך שאם יש סיכוי כלשהו שהאדם, השימפנזה, הסוס, הכלב והחולדה אי פעם יעזבו את האי זה לא מפני שהסוס בנה רפסודה? או מפני שהכלב הצליח לאותת לקבוצת כלבים שהפליגו בכיף שלהם על יאכטה בקרבת האי?

כאמור, המסקנות המוזרות האלה הן תוצאה של ההנחה שמניח הררי:

זהו, אם כן, מותר האדם מן הבהמה: היכולת לשתף פעולה במספרים גדולים ובצורה גמישה. (129)

אבל יכולתו לשתף פעולה וכו' נגזרת מכך שהאדם, אוטומט או לא, הוא ודאי יצור מורכב הרבה יותר מכל בעל חיים אחר. היא נגזרת מכך שלאדם יש לא רק מודעות עצמית, אלא יכולת לבנות משפטים, לכונן מדינות ולהלחין סימפוניות. ומעל ומעבר לכל זה, האדם יכול לגלות אחריות מוסרית, עניין חשוב מאוד עבור על מערכת חברתית, ודבר שלבד מדוגמאות נדירות וחלשות אין למצוא בממלכת החי. האדם יכול לדאוג ליצורים שנמצאים אלפי קילומטרים ממנו, לגלות אמפתיה ואחריות כלפי יצורים שאינם בני מינו, ולהגביל את עצמו, מתוך בחירה מודעת, ואף במחיר אבדן הנאה אישית, מלנצל יצורים אחרים. בעלי חיים אינם מסוגלים לכל אלה. ומעבר לכל זה, מבחינה עמוקה ועקרונית האדם רוצה להיות טוב. הוא רואה את עצמו כאחראי מבחינה מוסרית ומעוניין אף לשפר את התנהגותו. הוא רוצה להיות טוב. לא נמצא את זה אצל בעלי חיים.

לחילופין, אם כל מה שמבדיל בני אדם מבעלי חיים הוא יכולתם של הראשונים לשתף פעולה במספרים גדולים ובצורה גמישה, מדוע אנחנו דורשים מהם שיתנהגו בצורה שאינה חייתית? בעוד שלמראה אריה טורף אנטילופה איש מאיתנו לא יביע אכזבה, אנחנו נתאכזב למראה אדם הורג ללא סיבה אדם אחר, או סוס, או אפילו ציפור. הסיבה היחידה לכך היא שמאדם אנחנו מצפים להתנהגות מוסרית, ומבעל-חיים אנחנו מצפים להתנגות חייתית. וזאת לא משום שהאדם "יודע לשתף פעולה", אלא משום שיש לו מצפון ויכולת בחירה. ולבעל חיים אין.

מהמסקנה המוזרה שיתרונו היחיד של האדם הוא יכולתו לשתף פעולה (ושוב, כאילו שאפילו היכולת הזאת לא באה משום שהוא חכם יותר, יודע לדבר, ויודע להגביל את עצמו מבחינה מוסרית) גוזר הררי מסקנות מרחיקות לכת:

זה מעמיד בסימן שאלה את קדושתו של האדם […] לא ברור מדוע זה מצדיק מתן קדושה יתרה לכל פרט מהמין הומו ספיאנס. (136)

אני לא יודע מה באשר לקדושה, אבל אפשר בהחלט להבין כיצד זה קשור להענקת זכויות לכל פרט מהמין הומו ספיאנס. הנחת המוצא של שיח זכויות האדם הוא שהן מוענקות ליצורים שיש להם עולם פנימי עשיר, כזה שיש בו מימדים של זהות וייחודיות ומודעות עצמית ותקוות לעתיד ויכולת בחירה בין טוב ורע – וכן, גם יכולת לשתף פעולה עם פרטים אחרים. את אלה יש רק לאדם. אין כאן שום דבר מסתורי, גם לא שום דבר "קדוש". זה עניין של היגיון פשוט: זכויות מוענקות ליצור שמסוגל להבין מה הן ולכבד את זכויותיו של זולתו. האדם מסוגל לאלה. השימפנזה, הסוס, הכלב והחולדה – לא. אנחנו דורשים מהאדם שיכבד את זכויותיהם של האנשים והנשים סביבו, גם אם הוא נתקף תשוקה עצומה לכפות עליהם יחסי מין או להרוג אותם. אנחנו לא דורשים מהבבון שיכבד את זכויות הקופים והקופות שעליהם הוא מעוניין לכפות יחסי מין או מיתה, ולא מתאכזבים כשזכר אלפא בג'ונגל הורג את יריביו וכופה יחסי מין על בנות זוגו.

E McKnight Kauffe, The World in 2030 A.D., 1930

התהוות

אם לסכם שוב, הררי יוצא מנקודת הנחה שהאדם הוא אלגוריתם ואינו אלא אלגוריתם. מתוך נקודת מוצא כזאת הוא לא יכול אלא להגיע למסקנה שכאשר נבנה אלגוריתמים מתוחכמים יותר האדם יאבד מערכו. הוא מבטל את המימד המוסרי של החיים האנושיים, או מרדד אותו לכדי מוסר תועלתני חד-מימדי, ומשום כך לא מזהה את התפקיד המכריע שיש למוסר בעיצוב הסובייקט האנושי.

אני רוצה כעת שוב לחזור ולתקוף את הגישה הרדוקציוניסטית של הררי (X מורכב מקבוצה של Y, ולכן X הוא בסך הכל כמה Y). יש למהלך הזה, בו אנו מפרקים משהו כדי לגלות את "האמת" עליו או "המהות" שלו, קסם אינטלקטואלי לא מבוטל. השיטה הזאת היא אחותה התאומה של החזרה בזמן על מנת לגלות את "המקור" או "השורש" של דבר מה, וכך לכאורה גם להבין אותו לאשורו. צריך להודות שמהלכים אנליטיים כאלה אכן יעילים פעמים רבות, ומצליחים לספק לנו הסברים מעניינים ומאירי עיניים על מושאיהם.

הבעיה עם שתי התפיסות האלה מתחילה כשחושבים שהן מספרות את כל הסיפור כולו, שאין מעבר לחלקים או למקור משהו נוסף בתופעה לפנינו. אז הן הופכות מכלים אנליטיים מצויינים למכשולים קוגניטיבים שנותנים לנו תשובה חלקית ומסתירים מאיתנו את התמונה השלמה. ואכן, השלמות כאן היא הסיפור: השלם שגדול מסכום חלקיו.

אחד הדרכים בהן ניתן להתייחס לרעיון שעל פיו השלם הגדול מסכום חלקיו הוא לדבר על תהליך של emergence, שמוביל אל emergent properties. הכוונה היא לתכונות, מאפיינים וכישורים שלא ניתן לחזות על ידי התבוננות בחלקי השלם בלבד, או במילים אחרות הופעתן של תכונות ומבנים חדשים במערכות מורכבות, שלא ניתן למצוא בחלקיהן. מעולם לא חקרתי את הנושא הזה ואני לא בקיא בו, אבל ארצה להביא כמה דוגמאות פשוטות שלדעתי קשה להתווכח איתן.

אמרג'נס ("התהוות"? "התקבלות"?) ברמה הפשוטה ביותר אפשר למצוא למשל במולקולת מים. לזו יש תכונות שאין לאטום של חמצן ושני אטומים של מימן. החיבור יוצר משהו חדש. ברמה הבאה, למצבור של מולקולות מים יש תכונות שמתגלות רק כשהן יחד, ולא נחשפות כשכל מולקולה נבחנת לחוד. תכונות כמו עלייה בנפח מתחת לטמפרטורת האפס, או נימיוּת. אפשר לטעון שמדובר בלא יותר מאשר ביטוי מורכב של תכונות שנמצאות כבר ברמת הפרט, ואני חושב שבמקרים מסויימים זו אינה טעות. מה שחשוב להבין כאן הוא שבפרטיותם הפרטים אינם מפגינים את התכונות האלה, ויהיו שיטענו שגם אי אפשר לדעת שהם יפגינו אותן יחד.

Schistocerca gregaria, למעלה כחגב, למטה כארבה

Schistocerca gregaria, למעלה כחגב, למטה כארבה

סוג אחר של אמרג'נס אפשר למצוא אצל הארבה. הארבה הוא כידוע סוג של חגב, ויש מינים שונים של ארבה. בעוד שהחגב נע ביחידות, אוכל מנות קצובות, ובאופן כללי לא מזיק לאיש, הארבה הוא יצור אלים המגיע בלהקות, מסתער על כל בדל עשב או ציץ עלה ומחסל שדות שלמים ברעבתנות שאינה יודעת שובע. הנקודה היכולה ללמד אותנו דבר מה נוגעת לכך שלשני היצורים הללו מטען גנטי זהה בדיוק. כלומר מבחינה גנטית זו אותה חיה. אלא שתנאים סביבתיים מסויימים (שרב, בצורת, פגישת חגבים רבים אחרים) משנים את התנהגותו של האורגניזם, וגורמים לו להפוך לישות בעל מאפיינים שונים לחלוטין. למעשה, הסוג הנפוץ ביותר של ארבה, ארבה המדבר (Schistocerca gregaria), אפילו משנה את צורתו כשהוא הופך מחגב לארבה. ושוב: המטען הגנטי נשאר זהה לחלוטין. דהיינו אך ורק תנאים סביבתיים, ברמת המאקרו, הם ששינו את אותו יצור. למעשה, לו היינו מתבוננים רק בגנים של Schistocerca gregaria לא היינו יכולים לומר אם השלם, הגדול מסכום חלקיו, הוא חגב חביב או ארבה מפלצתי.

ומה שנכון לארבה נכון שבעתיים לאדם. לא רק מטען גנטי, אלא גם נטיות מולדות מהווים רק חומרי גלם שאיתן תנאים סביבתיים שונים ואינספור משתנים שרירותיים בונים חברות ותרבויות שונות. מצד אחד, אני לא חושב שמגוון התרבויות האנושיות האפשריות גדול באופן אינסופי, ולכן אני לא מסכים עם הררי כאילו כל מוסד תרבותי או חברתי אינו אלא "דמיון", כלומר תלוי רק בהסכמתם של קבוצת בני אדם. לא סתם מתפתחות צורות חברתיות ותרבותיות מסויימות, ובוודאי שהמוסר האנושי אינו סתם מומצא או מדומיין, אלא מתפתח בהתאם לטבע האדם (כן כן), סביבתו, תנאי חייו והצורה החברתית הרווחת (שבט, עיר, מדינת לאום וכו').

מצד שני, ברור שכל דיבור על "אדם" כאילו ייתכן שייצור כזה גדל ללא בני אדם סביבו (בג'ונגל וכו') הוא שוב רדוקציה שלו לרמת הגנים, כאילו אם יש ליצור גנים של אדם הוא אדם. אלא שאינטראקציה עם בני אדם אחרים מיד משנה את המוח של אותו יצור, בוודאי בשנותיו הראשונות, כשהמוח גמיש. כל מוח, גם של בעל חיים, יכול ללמוד, בוודאי שמוח אנושי שלמד משהו (למשל, לדבר) שונה מוח אנושי שלא למד זאת. וזה לא נגמר ברמת אגירת האינפורמציה בלבד: אנחנו יודעים היום שמוח שלנו משתנה פיזית תוך כדי חיינו, ובהתאם למה שאנחנו לומדים. כלומר על אף המטען הגנטי המשותף, כאשר אנחנו מדברים על יצור אנושי שלמד לדבר ויצור אנושי שלא, אנחנו מדברים יצורים בעלי מוח שונה.

והעניין כמובן מזין את עצמו: יצור שיודע לדבר יודע לסמל, ויצור שיודע להשתמש בסמלים יוצר עולם שלם, מקביל, עשיר ומורכב. עולם כזה ממילא מביא לחוויות חדשות, עשירות ומורכבות כשלעצמן (למשל, תקוות, זכרונות, ציפיות ואכזבות, פחד מפני המוות, תחושת ניכור, תחושת אבסורד, אמונה בטוב של ההוויה, רצון ליצור אמנות, שמחה לאיד, אופוריה, תחושת אותנטיות, דיכאון, הערכה אסתטית, וכו' וכו' וכו'), שלעולם לא יהיו ליצור שלא מסוגל לדבר. כל אלה מפתחות עוד את המוח, בעיקר בהתאם לאופן שהוא מפעיל אותן ומטפח אותן. האדם על כן הוא יצור מופלא, ומתוחכם באופן אקספוננציאלי יותר מהשימפנזה.

אגב, מפליא בעיני שהררי, מודט רציני בעצמו ומי שמקדיש את הספר כולו לס.נ. גואנקה, המורה ההודי שהיה מחלוצי לימוד הויפאסנה לציבור הרחב במאה העשרים, אינו עומד על עובדה פשוטה: בעלי חיים לא מסוגלים לעשות מדיטציה. לא רק בגלל שהם נטולי מודעות עצמית – זה כמובן נכון – אלא, בהמשך לכך, הם כלל לא מסוגלים לערער על המובנות מאליה של המצב התודעתי הנתון שלהם. אין להם שום דבר לפקפק בקלטי החושים שלהם, או לפתח מושגים כגון "אשלייה" ו"אמת". למעשה, הם כלל לא מסוגלים להבין מהו "מצב תודעתי" (כשהייתי מורה בתיכון ניסיתי כמה פעמים להסביר מהו מצב תודעתי לכיתה של בני 14, וזה התגלה כאתגר רציני). אלו הבדלים עצומים, מהותיים, בין התודעה האנושית לתודעת בעלי החיים.

E McKnight Kauffe, The World in 2030 A.D., 1930

"… הוא גם כוח השולט באדם"

למרות הבעיות הקשות המנויות לעיל, הספר של הררי בהחלט חשוב. כאמור לעיל, יש בו תובנות טובות ואף מבריקות לדעתי, ובעיקר הוא מצליח לזהות את התהוותם של אתוסים חדשים בתרבות המערבית בזמננו. כך למשל, הדיון שלו במה שהוא מכנה "דת המידע" (פרק 11) מצליח לתפוס כיוון תרבותי שהופך פופולרי מאוד בזמננו, והוא הערצת המידע והציווי "לשחרר" מידע. כיוון זה נושא אתגר אמיתי לתפיסה הנוכחית, ההומניסטית, של האדם.

אגב, מפליא בעיני שהררי, מודט רציני בעצמו ומי שמקדיש את הספר כולו לס.נ. גואנקה, המורה ההודי שהיה מחלוצי לימוד הויפאסנה לציבור הרחב במאה העשרים, אינו עומד על עובדה פשוטה: בעלי חיים לא מסוגלים לעשות מדיטציה. לא רק בגלל שהם נטולי מודעות עצמית – זה כמובן נכון – אלא, בהמשך לכך, הם כלל לא מסוגלים לערער על המובנות מאליה של המצב התודעתי הנתון שלהם. אין להם שום דבר לפקפק בקלטי החושים שלהם, או לפתח מושגים כגון

אגב, מפליא בעיני שהררי, מודט רציני בעצמו ומי שמקדיש את הספר כולו לס.נ. גואנקה, המורה ההודי שהיה מחלוצי לימוד הויפאסנה לציבור הרחב במאה העשרים, אינו עומד על עובדה פשוטה: בעלי חיים לא מסוגלים לעשות מדיטציה. לא רק בגלל שהם נטולי מודעות עצמית – זה כמובן נכון – אלא, בהמשך לכך, הם כלל לא מסוגלים לערער על המובנות מאליו של המצב התודעתי הנתון שלהם. אין להם שום דרך לפקפק בקלטי החושים שלהם, או לפתח מושגים כגון "אשלייה" ו"אמת". למעשה, הם כלל לא מסוגלים להבין מהו "מצב תודעתי" (כשהייתי מורה בתיכון ניסיתי כמה פעמים להסביר מהו מצב תודעתי לכיתה של בני 14, וזה התגלה כאתגר רציני). אלו הבדלים עצומים, מהותיים, בין התודעה האנושית לתודעת בעלי החיים.

אסיים בעוד תחזית חשובה של הררי, והיא הצטמצמותו של החופש האנושי בעקבות התפתחות טכנולוגיה שתוכל לווסת את מצבי התודעה שלנו. הררי נותן כדוגמא מעין "קסדת ריכוז" שתוכל למקד את תשומת הלב שלנו:

קסדת הריכוז פועלת קצת כמו החבר חסר הסבלנות. מובן שיש מצבים – בפרט בשדה הקרב – שמחייבים קבלת החלטות נחרצות במהירות הבזק. אבל לא כל המצבים הם כאלה. אחת הסכנות בקסדת הריכוז היא, שאנו עשויים להשתמש בה לא רק במצבים שבאמת מחייבים זאת, ואז ככל שיחלוף הזמן, כך תפחת היכולת שלנו להכיל בלבול, ספקות וסתירות, כפי שפחתה היכולת שלנו להריח, לשים לב או לחלום. (381)

זו אבחנה חשובה, וחבל שהררי לא מפתח אותה הלאה, מפני שלדעתי כאן טמונה אחת הסכנות הגדולות שמביאה איתה הטכנולוגיה העתידית: לא שינוי או פירוק תפיסת האדם הנוכחית (אם כי גם זה יכול לקרות), אלא קיבועה של תפיסת אדם מסויימת. קסדת הריכוז, למשל, פשוט הופכת את האידיאל האנושי הנוכחי, את תמונת האדם שאנחנו מחזיקים בה בהווה, לבת השגה ושימור, וכך למעשה תקבע אותה ותכתיב כל קיום אנושי עתידי.

על הסכנה הזאת כבר עמד סי.אס. לואיס כבר ב-1944. על פי לואיס

אם דור אחד ישיג באמת, באמצעות השבחת הגזע וידע מדעי, את הכוח לעצב את צאצאיו כרצונו, כי אז כל בני האדם שיחיו אחריו יהיו נתונים למרותו של הכוח הזה. הם יהיו חלשים יותר, לא חזקים יותר, שכן אף שאולי ציידנו אותם במכונות מופלאות, גם קבענו מראש כיצד ישתמשו בהם. (ביטול האדם, עמ' 42)

כפי שכתבתי במאמר אחר בנושא דומה, כאשר נוכל לשלוט בצורה טכנית בתודעה שלנו ננתב את הקיום האנושי בכיוון אחד מוגדר וסופי. מתוך האפשרות לשנות את המציאות, ואף את עצמנו, כדי שיתאימו לאידיאל מסויים נימצא מנציחים את תפיסת העצמי שלנו כפי שהוא כיום, ואת התפיסה הנוכחית של מה טוב ומה רע. בדרך זו נביא להפחתת האפשרויות הפתוחות בפנינו ובפני ילדינו, נקטין את היכולת שלנו ושלהם לבחור באורחות חיים חלופיים ונקבע את התקן האחיד לכל קיום אנושי עתידי. נהיה משועבדים לכוח שגילינו.

לואיס הבין היטב ש"כל כוח חדש שמשיג האדם הוא גם כוח השולט באדם" (שם, 43). הספר של הררי משרטט היטב כמה מהכוחות האלה, וגם אם אני לא מסכים אם כל המסקנות שהוא מעלה מתוך הערכות אלה, יש בהם ערך רב, וראוי בהחלט להקדיש להן תשומת לב. כפי שכותב לואיס, "הטבע האנושי יהיה החלק האחרון בטבע שייכנע לאדם" (שם). צריך בהחלט להתחיל לחשוב ברצינות מה תהיינה ההשלכות לכך.

:

עדכון 11/5: תגובתו של יובל נח הררי:

תומר שלום,

קראתי בעניין רב את הביקורת שלך על ההיסטוריה של המחר. ניכר שגם אתה קראת את הספר בעניין רב, והקדשת לו מחשבה רבה ומעמיקה.

להוציא מספר מחלוקות הנוגעות להשוואה בין האדם לבין יתר בעלי החיים, אני מקבל את הטענות המרכזיות שלך, וחושב שאנחנו רואים עין בעין. אני מסכים שמידע בפני עצמו אינו תחליף לאתיקה, ושלכן בעייתי מאוד לראות במערכת חיצונית מקור לסמכות מוסרית רק מפני שהמערכת הזאת יודעת עלי הרבה יותר ממה שאני יודע על עצמי. אני מסכים שזו טעות לעשות רדוקציה של טוב ורע לעונג וכאב, ולרדד את האושר לדרגת הרגשה פיזית ותו לא. מעל הכל, אני מסכים שהרדוקציה של האדם לאלגוריתמים ביוכימיים היא מהלך מפוקפק מבחינה מחשבתית ומסוכן מאוד מבחינה אתית ופוליטית.

אני מציג ומסביר את הטענות הללו בספר לא מכיוון שאלו הן דעותיי האישיות, אלא מכיוון שדעות אלו נהיות יותר ויותר מקובלות במדע, בכלכלה ובחברה. אני תופס את עצמי כהיסטוריון ולא כפילוסוף. משימתי העיקרית איננה לשטוח בפני הקוראים את השקפת עולמי האישית, אלא להציג לקוראים את הרעיונות והתהליכים שמעצבים את עולמנו, גם אם הם נראים לי שגויים ובעייתיים. כך למשל, אני מסביר באריכות את הרעיון ש"האדם הוא אוסף של אלגוריתמים ביוכימיים" לא מפני שאני מאמין שזה נכון, אלא מפני שזוהי היום האורתודוכסיה במדעי החיים, ומפני שלרעיון הזה יש השפעה אדירה על החברה, על הכלכלה, ועל העתיד של האנושות. גם אם הרעיון הזה שגוי, זה לא בהכרח ימנע ממנו להשתלט על העולם. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לרעיונות חסרי שחר שכבשו את העולם, ודי לחכימא ברמיזא.

יותר חשוב לי להסביר את הרעיונות המעצבים את העולם, מאשר לבקר אותם. את העבודה הזו, אני מקווה, כבר יעשו הקוראים בעצמם. אני מאמין שהצגה בהירה של הרעיונות המעצבים את עולמנו תעודד את הקוראים לחשוב עליהם בצורה ביקורתית, ובמידת הצורך גם לדחות אותם ולהתנגד להם. קשה להתנגד לרעיון או לתהליך שאנחנו לא מבינים. הרעיונות הגדולים של הכלכלה, הפוליטיקה והביולוגיה מוצגים הרבה פעמים בצורה כה מסובכת ומעורפלת, שאנשים רבים מרגישים שאין להם סיכוי להבין במה מדובר, ושעדיף לכן להשאיר את הדיונים הללו ל"מומחים". אני מנסה להסביר את הרעיונות הללו בצורה בהירה וקלה להבנה, גם אם זה מחייב אותי לפעמים לפשטנות ולרדידות, כדי שכולם יוכלו לקחת חלק בדיונים שיעצבו את עתיד החיים בכדור הארץ.

התוצאה היא שלא פעם אנשים שקוראים את הספר, חושבים שאני אישית מאמין בכל הרעיונות שמופיעים בו. זוהי מחמאה גדולה עבורי. ספרים רבים מציגים רעיונות בעייתיים כדחלילי קש, ואז מפילים את הדחלילים הללו בקול תרועה. אני מעדיף להציג רעיונות בעייתיים כאנשי פח, ולהניח לקוראים להתעמת איתם. הביקורת שלך לספר היא בדיוק התגובה שלה קיוויתי, ואשמח אם קוראים נוספים ילכו בעקבותייך.

הנקודה האחת שבה אני חושב שיש בינינו מחלוקת יותר משמעותית היא בנוגע להשוואה בין האדם לבין יתר בעלי החיים. אבל גם שם סביר להניח שהמחלוקת היא סמנטית יותר מאשר מהותית. אתה אומר שברור כשמש שהאדם חכם יותר משימפנזה, סוס או חולדה. השאלה היא כיצד מגדירים ומודדים "חוכמה". כשיש לנו הגדרה ומדד ברור, קל לעשות השוואות. למשל, אם "חוכמה" פירושה היכולת לפתור תרגילים במתמטיקה, אז מי שיודע לפתור משוואות דיפרנציאליות חכם יותר ממי שמתקשה אפילו בפעולות כפל פשוטות, וברור שבני אדם חכמים יותר משימפנזים וחולדות. הבעיות מתחילות כשאנו מנסים להשוות סוגים שונים של חוכמה, למשל חוכמה מתמטית וחוכמה רגשית. לדוגמא, מי משני הפרטים הבאים חכם יותר?

א' יודע לפתור משוואות דיפרנציאליות בקלי קלות, אך מתקשה לזהות האם בן שיחו עצוב או שמח.

ב' מתקשה בפעולות חיבור פשוטות, אך מזהה על נקלה את רגשותיהם של בני שיחו.

האם א' חכם יותר מ-ב'? זה כמובן תלוי בהגדרה שלנו לחוכמה. האם לחוכמה מתמטית יש משקל רב יותר מאשר לחוכמה רגשית? בני אדם חכמים בהרבה משימפנזים בכל הנוגע למתמטיקה, אבל זה פחות ברור בנוגע לרגשות. יש שימפנזים מסוימים אשר טובים יותר בזיהוי רגשות מאשר בני אדם מסוימים. אני מניח שהרבה נשים, ולא מעט גברים, יעידו על כך.

אם על אי מבודד חיים בני אדם וקופים, סביר שבני האדם יצליחו לעזוב את האי ביתר קלות מקופי הלמור. אבל מנגד, סביר שהקופים יצליחו לשרוד לאורך זמן תוך פגיעה קטנה יותר בעולם החי והצומח של האי. מה מהשניים נחשב לחוכמה – היכולת לעזוב, או היכולת לחיות בהרמוניה? לפי מדד אחד, בני אדם הם היצורים החכמים ביותר בעולם. לפי המדד השני, הם כנראה בין הטיפשים ביותר.

דוגמא נוספת. אם חוכמה פירושה לכתוב ספרי היסטוריה, ודאי שהאדם חכם מכל יתר בעלי החיים. אבל אם חוכמה פירושה להתמצא במרחב באמצעות חוש הריח, ודאי ששימפנזים, סוסים וגם חולדות חכמים מאיתנו בהרבה. יש לציין ש"מפת הריח" שחולדות יוצרות כדי להתמצא בעולם היא בדרך כלל אובייקטיבית ואמינה הרבה יותר מהבדיונות והמיתוסים שמאכלסים את ספרי ההיסטוריה שכותבים בני האדם. אנחנו בכל זאת עושים ניסויים על חולדות ולא הן עלינו, כי המיתוסים בהם אנו מאמינים הופכים אותנו לחזקים בהרבה מהחולדות.

בני אדם, מטבע הדברים, נוטים להגדיר חוכמה על פי מה שהם יודעים לעשות טוב יותר, ולזלזל ביכולות שאין להם. אני לא חושב שיש הגדרה אובייקטיבית לחוכמה. לכן העדפתי להניח את שאלת החוכמה בצד, ובמקום זה להתמקד בשאלת הכוח.

קרי, להניח בצד את השאלה המעורפלת "מה הופך את בני האדם לחכמים יותר מבעלי חיים אחרים?" ולהתמקד בשאלה הבהירה "מה הופך את בני האדם לחזקים יותר מבעלי חיים אחרים?". בעוד שאין לנו הגדרה חד-משמעית ואובייקטיבית לחוכמה, כשזה מגיע לכוח, אין שמץ של ספק שהאדם חזק מהשימפנזים או החולדות. האדם מכפיף את השימפנזים לרצונו, בעוד שהשימפנזים מתקשים להכפיף אותנו לרצונם. אנחנו מחזיקים אותם בכלובים, ולא הם אותנו. אי לכך הספר מתרכז בלהסביר מה הופך את האדם לחזק יותר, ואם יש אנשים שירצו לקרוא למקור הכוח שלנו – יהא אשר יהא – בשם "חוכמה", זה מקובל עלי.

בברכה,
יובל

126 תגובות

  1. "אולם למה לא בעצם לא התפתחנו כאינדיבידואלים קודם לכן?"
    לא אחד מיותר..
    (סוג של אינדיבידואליזם..:)

    אהבתי

      1. הררי מסתמך על הנחות שגויות בתכלית, כאקסיומה, ממנה הוא מסיק הררים של היסק מאוחר.
        .
        הוא מקיש מכך שאם מכניזם פיזיולוגי הוא בעל-תבנית, הרי שכל תבנית כמוה כמכניזם פיזיולוגי. זהו כשל לוגי אלמנטרי, שמעלה תהיות על תקפות מנגנון ההיסק שלו.
        .
        הרי זה כמו להקיש מכך שאם מכונית היא בעלת מבנה המאפשר לה לנוע עם אנשים, הרי שגם שרטוט המכונית על נייר או בזכרון המחשב מאפשר לו לנוע עם אנשים בתוכו :

        "…חישובים שנעשים בעזרת אלגוריתמים ביוכימיים מבוססי פחמן אפשר לעשות גם בעזרת אלגוריתמים אלקטרונים מבוססי סיליקון. אין סיבה לחשוב שיש משהו עקרוני שאלגוריתמים ביוכימיים יכולים לעשות ואילו אלגוריתמים אלקטרוניים לעולם לא יוכלו לעשות…" (347)
        .

        אלא מה? יש ויש: ביוכימית לגמרי, חומצות אמינו מסנתזות חלבונים, כלומר, כאן בפירוש חומר בורא חומר, במובן שבו גם DNA וגם RNA הם גם הקוד וגם מכונת השיכפול.
        .
        אלגוריתם אלקטרוני לא מסנתז כלום, כי הוא תבנית זרימה של אלקטרונים במעגל חשמלי, יהיה סבוך ככל שיהיה

        אהבתי

  2. אני היחידי שחושב שהוא פשוט מיישם רעיונות מדעיים משלהי הימה"ב-תחילת הרנסאנס (תחום המחקר הראסמי שלו), שהתפתחו לפני שדקארט ושות' באו ונפנפו אותם הצדה? הכל שם: העדר דיסציפלינריות, טלאולוגיה קוסמית, נאיביות אפיסטמולוגית, העדר סובייקט מתבונן או אפילו מושג של mind אוטונומי, וכמובן שימוש לא עקבי במטאפורות אורגניות ומכאניסטיות ביחס לאדם ולחברה האנושית. למרות כל הפוטוריזם האיש פשוט רוצה לחזור לפיקו וליאונרדו (וקשה להאשים אותו).

    Liked by 1 person

  3. עוד משהוא,
    אני לא מכיר את המקרה של החגב ספציפית אבל אפיגנטיקה כנראה קשורה לעניין ואם וכאשר נצליח להבין את המנגנון העומד מאחורי התופעה יהיה לנו עוד אלגוריתם לעבוד איתו.
    זה ככל הנראה גם המנגנון דרכו גירויים סביבתיים משפיעים על "התנהגות" גנים ואולי גם על התפתחות המוח.
    הדבר היחיד בעיני שקשה לראות איך "ממחשבים" (או "מסלקנים") אותו הוא השינוי הערכי/מוסרי שדיברת עליו.
    נהנתי לקרוא.
    עלה והצלח

    אהבתי

    1. לדעתי זה לא כל כך משנה בהקשר הזה. הנקודה איננה אם יש אלגוריתם או לא אלא האם התבוננות על הפרט מלמדת בצורה ישירה על התנהגות המכלול.
      מבחינת האלגוריתם, לא צריך להגיע לאפיגנטיקה ומספיק לומר שתנאים סביבתיים גורמים להתנהגות מסוימת גם בלי להכנס לביולוגיה המדויקת, והטענה שלחגב ולארבה יש אותו דנ"א אומרת בדיוק את זה, שתנאים סביבתיים גרמו להופעת תכונות מסוימות שאינן נובעות מהפרט הבודד.

      אהבתי

  4. סקירה מעניינת.
    לא מסכים איתך לגבי החלק שהאדם "ברמה העמוקה והעקרונית רוצה להיות טוב" ושזה אחד ההבדלים העיקריים בינינו לבעלי החיים. נדמה לי שהאדם, כמו החיות,הוא תוצר אבולוציוני מובהק. האלמנט האבולוציוני הכי חזק אצל האדם זה השבטיות (כנראה גנים שבטיים שרדו יותר בעבר) ובשם השבטיות הזו הוא מוכן לעשות ועושה דברים איומים ונוראים.כשמאיימים על השבט שלך קורים דברים רעים מאוד (לעתים גם אם זה איום דמיוני או מופרך) גם הנקודה לגבי זה שנתאכזב אם נראה מישהו הורג סתם יכולה להיות מוסברת אבולוציונית. כנראה שגנים תוקפניים במיוחד לא שרדו ומי ששרד זה מי גנים שבכל זאת הצליחו לשמר דו קיום.

    [ויש גם כמובן אנשים פחות שבטיים (הרי זה כבר לא נחוץ להישרדות, גם הגנים הפחות שבטיים זוכים לשרוד ולהתפשט) שמפנימים מוסר וטוב]

    אהבתי

    1. שבטיות היא אמנם תכונה חזקה, אבל היא לא כזאת איומה כמו שאתה מצייר, ובבסיסה היא לא תעלם. מאות אלפי שנים של חיים בקבוצות לא הולך לאיבוד כל כך מהר, והתכונות הנלוות הם מה שהופך אותנו, בני האדם, להצלחה אבולוציונית כנגד כל הסיכויים. אין לנו אפשרות גם להזדהות ברמה עמוקה, של מניעים פנימיים, דקויות של מחוות ושפה וכו עם יותר ממאה מתאיים בני אדם. הצורך בקהילה, בשיתוף פעולה עם אנשים קרובים הוא לא רק נטייה וצורך אנושי בסיסי לדעתי, אלא גם מה שיוציא את האנושות מהרבה מהמשברים שיבואו עלינו במהרה בימינו…

      אהבתי

    2. לחיה אין בחירה להיות טובה או רעה.
      לאדם יש.

      אדם יכול להיות רוצח המונים, כמו היטלר, סטאלין ומאו, ויכול להיות חסיד אומות העולם
      ולהציל אנשים תמימים שנרדפו על לא עוול בכפם, כמו ראול ולנברג.

      האדם יכול להתעלות לפסגות נפלאות, ויכול לרדת עד שפל המדרגה.

      החיה לעומת זאת, מעצם טבעה פשוטה יותר,
      ולכן המושגים של טוב ורע כמעט ולא שייכים אצלה.

      אין שום רע בשבטיות.
      הקומוניזם התנגד לשבטיות והביא למותם של כמאה מיליון איש.

      הגרמנים לא רצחו בגלל שבטיות אלא בשם דרוויניזם לפיו האדם – כמו החיה, זקוק למרחב מחיה, ועוד אנלוגיות מסוכנות מעולם החי, שהביאו לאותם מעשים נוראים.

      סיבה נוספת הייתה האנטישמיות, וסיבה שלישית הייתה הקולקטיביזם והאלהת המדינה, עד שלפרט לא הייתה הרבה יכולת להתנגד, כי מוחו נשטף בתעמולה היסטרית ורצחנית.

      גם האנגלים והאמריקאים היו שבטיים מאוד, אך ביחס לאומות אחרות, היו מוסריים בהרבה, על אף העבדות, אותה ביטלו בסופו של דבר.

      שפה אחת ודברים אחדים הן הרעיון המסוכן ביותר, והיחיד שיכול חלילה להביא לקיצו של המין האנושי.

      אהבתי

  5. מעניין.

    מעניין אותי גם לדעת מה חשבת על הביקורת של גודמן על הספר ב'הארץ'. לטעמי, הוא עשה לו רדוקציה לכדי רעיון אחד שקל לתקוף ('חיות == בני אדם') תקף אותו בצורה שטחית ושגויה ('בעלי חיים לא מרגישים אשמה, מש"ל') וסימן נצחון..

    אהבתי

    1. אז מה שגוי במתקפה של גודמן? הרי באמת שחיות לא מרגישות אשמה (או שעל זה אתה חולק) וזה באמת יוצר הבדל משמעותי בין היצורים (או שעל זה אתה חולק?)

      אהבתי

  6. תומר, תודה על הסקירה.

    אולי בגלל השובע ממטריאליזם, ותחושת ה'הבנתי ; הלאה' שחשתי במרבית הדפים – אציין דווקא כמה דברים לא-תכניים סביב הספר:

    1.ישנם 5-6 נושאים שבהם אני מרגישה שאני מבינה 'מעל הממוצע' (לא שכל, פשוט מאות שעות של עיון בנושאים אלה כחלק מעבודתי). לא הייתה פעם אחת שהררי כתב על נושא שהיכרתי ולא הרגשתי שהבנאדם לא מבין על מה הוא מדבר. ממש תחושה של 'שליפות גוגל'. משיחה עם קולגות הרגשתי שהם חושבים את אותו דבר. העובדות לא תמיד נכונות ; כשהן נכונות הן נטולות הקשר ואז מוטות ; וכשהוא פסקני אתה יודע לצטט ארבעה מומחים עולמיים בתחום שחושבים אחרת. אני מבינה את החשיבות של 'מדע פופולארי' – אבל זה כבר היה מעבר לגבול.

    2. לאורך הקריאה עלתה בי התחושה שדווקא הררי לוקה בתסמין ה(עודף) אינפורמציה. אנקדוטות זה נחמד, אבל בסופו של דבר כמות האינפורמציה מתחילה לתפקד כתרגיל מיסוך מפני הטיעונים שלו. בכל נק' שהוא מציין את עמדתו הוא הרי היה יכול להקדים בחשיבה על איך ניתן לחשוב על הנושא (בשלילה של המוסר אפשר למשל להעלות את השאלה הידועה 'כיצד ניתן לדעת אם דבר קיים או לא? וכו') – והוא תמיד מעדיף לעבור לאיזה אנקדוטה צידית, שלא ברור מה הקשרה, ולמה היא מכרעת.

    3. לפני הבעיות התכניות בטיעונים – הייתי פשוט נבוכה מרמת הארגומנטציה: מרבית הזמן מדובר ברטוריקה ארוכה כמעט ללא ארגומנטציה ; ההצהרות כל-כך כוללניות שגם במקומות שאינך מבינה בהן את מבינה שאי אפשר לתת אמון ; ההתקפות שלו הן תמיד על 'אנשי-קש' – קרי בחירת הגרסה הכי קריקטוריסטית (של מוסר, של דת, של הומניזם, וכו') וההתקפה דווקא עליה ; ובעיקר, הוא תמיד נכשל בביצוע אבחנות קריטיות לנושא (האבחנה שאתה ציינת לגבי האושר היא רק אחת מבין רבות). כשאת באמת 'מנקה' את האלמנט הסובבים לכדי טיעונים או טעמים – את מבינה מדוע הוא בחר בכל להסתיר את הכל בכל-כך הרבה אינפורמציה.

    4. מכל הרשלנויות מציקה לי הכי הרבה חוסר-המודעות של הררי. יש הבדל בין טיעון טענה שאולי לא כולם מסכימים לה, לבין טענת טענה ללא ההבנה המינימאלית של מהן ההתנגדויות הקלאסיות לטענה. זה בסדר לרצות בטובתן של בעלי-חיים – אבל האם אפשר לטעון טענה רצינית בנושא מבלי להתייחס לטיעון השפה שהעלית (שיש לו גרסאות רבות בתחומים רבים – למשל הקשר בין שפה ויכולות אינטלקטואליות אצל דוידסון וכו'). כמות הפעמים שהררי מגיע 'חדש לזירה', טוען את הטענה של n=1 וחושב שבכך הוא היכה את כל זקני העיר היא פשוט לא נעימה.

    5. נדמה לי שהנושא הוא כבר לא הררי והספרים שלו (שספר זה פוגע מאד במעמדו ומקומו של הספר הקודם) – אלא דווקא קהל הקוראים שלו. יותר מכל, כדאי לפענח מדוע דווקא הנוסחה הזו כל כך מצליחה. נכון, הררי עושה הרבה דברים 'עדכניים' שזה יקרה (הפצצת אינפורמציה, מתן תחושה של אפשר להסביר במשפט נושא של עמודים וכו') – אבל בסופו של יום מדובר במשהו עמוק יותר. הררי באמת עונה על משהו עמוק אצל הקפיטליסט המודרני, והספרים שלו – הרבה יותר משהם עוסקים במדע/מחשבה – הם התהלים של האדם הנוכחי. וזה כבר מחייב חשיבה רחבה יותר (אשמח להרחבתך מתישהו בנושא)

    Liked by 3 אנשים

    1. בגדול, אני מסכים. ובעיקר לגבי הערה 5, שהיא הסיבה שכתבתי את הרשימה הזאת. יש כאן תופעה מאוד מעניינת של טיעונים שמתקבלים בצורה רחבה, המונית, לא בגלל שהם מנומקים היטב אלא מסיבות אחרות. ואת הסיבות אלה מעניין לגלות. יש כאן רדוקציוניזם מטריאליסטי שמוצא חן עבור התודעה הקפיטליסטית התועלתנית שמבכרת "חופש" ו"אושר" מעל לכל, והדגשת העונג מהסבל כיחידות הבסיס של הקיום גם היא קורצת לליברטניאניזם האינדיבידואליסטי שפופולרי בימינו. כמובן, כל זה חוץ מכישרון הכתיבה וההינף הרחב, שנדיר מצד אנשי אקדמיה וזוכה בצדק לדעתי להצלחה.

      אהבתי

      1. אותי מעניינת פתאום ההתנגשות שבין הפילוסופיה שלו (ושל סינגולרים אחרים), המתארת אדם-על חסין שחי מאות שנים, לבין המציאות בשטח כפי שנזעקים עליה סוציולוגים וכלכלנים – קרי, ההזדקנות המדאיגה של העולם המערבי וההשלכות שלה על האקולוגיה בכדור כולו, בעיית הקיום-בכבוד של בני דורנו והלאה בגיל מבוגר (הידלדלות הפנסיות), תחושת התוחלת החסרה של הדור הצעיר ועוד. האם זה לא חוסר אחריות מטורף לחתור לעבר החזון הזה? כי הפופולריות של הספר מעלה את הרעיונות הללו למדרגת החזון החדש המשותף לרוב הציבור, שלא בדיוק קורא הוגים אחרים ומשווה דיסציפלינות. גם מי שמודאג מהתיאורים שלו יסכים ש"זה הכיוון שאליו האנושות הולכת". ואולי דווקא מה שקוסם ברעיונות שלו – הפטליות. שמיטת תחושת הבחירה (האישית והקהילתית) שלנו בעתיד שלנו מפני הפוטנציה העצומה של שימושים טכנולוגיים חסרי אחריות (בעצם מאלה מזהירים אותנו כבר כמה דורות, והסכנה האיומה עדיין לא הגיעה).

        אהבתי

          1. הממ. הוא כן. הוא "מכשיר את הלבבות". הוא יודע "שהוא הוגה דומיננטי, ומתוקף כך הספר שלו "מפריע לאנשים לדמיין עתיד אחד וכיווני מחשבה אחרים. אחרי שאדם מן השורה קורא את הררי (ולא מתעמק בהגויות אחרות או מנוגדות), גם אם החזון הפוסט-הומני מדאיג אותו, הוא מן הסתם נאנח אנחה של השלמה עם המצב, כי ככה הררי אמר וכנראה שלשם האנושות הולכת. מבחינה זו הררי הוא סוכן שינוי חזק
            בכיוון הזה.

            אהבתי

    2. אנונימית, את צודקת ב100%. לא קראתי את הספר האחרון אבל הספר הראשון שלו היה מביך ברמת הידע המופגן בו ובצורה שרוב האנשים לא מודעים לה לצערי. הרבה ספולציות הוא מתאר בתור עובדות, ונושאים שנמצאים תחת מחלוקת קשה הוא מציג בחד צדדיות צד אחד ומבטל את הצד השני. הוא גם מכניס הרבה פעמים דיעות אישיות שלו כאמת אובייקטיבית, למשל הטענה שחיי עשירים היום משעממים ביחס לעבר או שחיים כציידים לקטים הם חיים נטולי דאגות. יש אצלו התרפקות כלפי העבר וביקורתיות כלפי ההווה למרות שבמובנים רבים החיים היום טובים ונעימים לאין ערוך מאשר בעבר. התחושה שלי היא שהוא מקדש את השטחיות ואמירות נחרצות על חשבון עומק. זה טוב לספר פופוליסטי אבל לא לטיעונים רציניים.

      אהבתי

      1. מסכים עם הסיפא שבדבריך, ומוסיף שהררי הוא סמן די-קיצוני של המון פוסט-מודרניסטי, שרואה (בהיגד מרומז, לטנטי, לא-גלוי) במדע דת לכל דבר ועניין, תוך התעלמות (או בורות) ביחס לכך, שהפרדיגמה הבסיסית ביותר במדע היא חשיבה אמפירית, כלומר המדע מחליף בשיטתיות-מובנית, אמונה בידע. במדע תקין, מניחים במודע הנחה שאין לה שום תוקף, אלא-עד שעמדה במבחן אמפירי, כלומר לכל צורך ועניין, החשיבה הדתית רואה במדע פגע-רע ובצדק, כי הי מנסה לשמר ולהפיץ אמונות שאין דרך אמפירית לבדוק אותן, וכאש נמצאות דרכים כאלה, הן "מנופנפות הצידה" תחת הררים של אפולוגטיקה צדקנית.

        גם ההשואה בין דת למדע בגיזרה הספקולטיבית ביותר (המבנה התת-חלקיקי, תולדות הזמן והמפץ הגדול) אינה במקומה במובן הזה שבו גם ההנחות הבסיסיות ביותר והלאה, עומדות למבחן אמפירי (באמצעות בדיקת ניבויים), כדי לא להשאירן בגיזרת-ההפקר של האמונה.

        אהבתי

    3. אשמח אם תוכלי לתת כמה דוגמאות ברמה המדעית בהם את חושבת שהוא טועה או לא מבין.

      אהבתי

  7. מעניין שדווקא חוקר-דתות מביא את הפרספקטיבה הביקורתית שאתה מביא (הרבה אנשים ראו ליקויים כמו שאתה ראית – אבל משום מה כולם משתפכים).
    עם זאת ההתקפה האמיתית של הספר הזה היא לא על הדתות (האם אפשר בכלל 'להפריך' דתות? ומרגע שאתה צריך לעסוק במושג ה'התגלות' הפרכה כזו היא אולי בלתי אפשרית בהגדרה), אלא דווקא על ההומניזם החילוני קרי זה שלא יונק מן הדת. ומה שיוצא מבין השורות של הספר הזה היא שאו אתה מקבל על עצמך את האל – ואז אולי זה הגיוני להיות הומניסט (אם כי יובל הררי יחשוב אותך לפרימיטיב ו'ממציאן'), או שאתה לא יכול להיות הומניסט בכלל. כלומר ההומניזם האירופאי ה'קלאסי' (ישעיהו ברלין, דבורקין , הקיבוצים וכו') אצלו מת. וכאן אולי הוא עלה על נקודה עמוקה (שאולי היא לא נכונה, אבל עדיין קשה לענות עליה).

    Liked by 1 person

  8. אני מסכים עם האנונימי שלמעלה. הררי, כמו חבריו הסינגולארים, שוגים בהערכתם עד כמה מורכבות המערכות החיות, וכמה אנו רחוקים מלהבין באמת מה קורה אפילו בתא חיידק בודד, שלא לדבר על תא ניורון, או על אחת כמה וכמה המוח. אולי אין סיבות תיאורטיות מדוע אי אפשר ליישם "אלגוריתים אנושי" בסיליקון, אבל בהחלט סביר שיש סיבות מעשיות לכך שזה בלתי אפשרי. הרי גם אין סיבה תיאורטית מדוע אי אפשר להסיט את גלקסית אנדרומדה ממסלולה, רק שזה לא יקרה לעולם.

    אבל השימוש שלך ב emergence על מנת לבקר את הרדוקציוניזים של הררי מפספס משהו. הרי הרעיון של emergence נמצא בלב הרדוקציוניזים עצמו. זו הטענה לגבי ההכרה לדוגמא, שאינה נובעת ממשהו מיוחד בניורונים או במוח, אלא נוצרת ממורכבות המערכת עצמה. כל הנקודה של emergence היא שאין צורך להוסיף למערכת דבר על מנת להסביר את התכונות שלה. אין "משהו נוסף", אלא הכל מטריאליסטי. חבר מספיק ניורונים בדרך מסויימת, וההכרה פשוט תופיע. עצם זה שהשלם גדול מסך חלקיו זה ברור מאליו. emergence מספק הסבר מטאריאליסטי לחלוטין לתופעה הזו. עוד דוגמא לתכונה כזו היא טמפרטורה. למולקולה בודדת אין טמפרטורה – זו היא תכונה של מערכת של מולקולות. איש לא יכחיש שטמפרטורות קיימות, למרות שהן ניתנות לרדוקציה לאנרגיה קינטית של מולקולות בודדות. אנחנו משתמשים במונח טמפרטורה בשל נוחות, אך היא אכן *אינה אלא* התנועה של המולקולות של החומר. בהקשר זה, אגב, גם מוסר ונורמטיביות נחשבות emergent properties. למי שתומך ב emergence, אין סיבה להניח שמחשבים לא יכולים לפתח מערכות נורמטיביות מתחרות.

    תיקון קטן שאינו משנה לדיון היא שהדוגמא שלך לגבי פעילות הגנים היא נאיבית מאוד ואף ביולוג לא היה מתבטא כך. גנים מגדירים טווח אפשרויות ולא צורה סופית. מניתוח גנים של חגב, אני לא יכול לדעת אם יצא חגב או ארבה, אבל אני יכול לדעת בוודאות שלא תצא פרה.
    עד כאן דבר הביולוג. אבל כחוקר דתות, אתה לא רואה קווים משיחיים בחזונו של הררי? או בכלל התעוררות בימינו של זרמים משיחיים, לווא דווקא דתיים, אלא טכנולוגיים? האם השאיפה לקץ הימים הומרה בשאיפה לקץ האדם?

    אהבתי

    1. תודה רבה על התגובה.

      בקשר לאמרג'נס, אני מסכים לחלוטין. המטרה שלי היא לאתגר את התזה של הררי בעזרת כלים מטריאליסטים, כלומר על פי הנחות המוצא *שלו*. אני לא רואה טעם בלומר ש"יש נשמה ולכן כל זה לא נכון" (מה עוד שאני עצמי לא בטוח בכך).

      בקשר לגנים – נכון. והתמונה עוד הרבה יותר מורכבת כפי שודאי ידוע לך טוב ממני.

      בקשר לזרמים טכנו-משיחיים, לחלוטין. הדוגמא הפשוטה ביותר היא תנועת הסינגולריות של ריי קורצוייל. ממש שפה משיחית, אפילו בלי ניסיון להסוות אותה. כתבתי על זה כאן:
      http://alaxon.co.il/article/%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%91-%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2-%D7%99%D7%A9-%D7%9C%D7%99-%D7%92%D7%95%D7%A3/

      אהבתי

  9. מה שמעניין במאמרך (אבל גם בשאר המאמרים שיצאו בסוף השבוע עלה ספר) הוא הסלחנות שאתה נוקט כלפי העמדות של הררי. כשמוישע' זוכמיך מיהדות התורה מקבל חמש שקל יותר ממה שצריך אתה צועק לסגור את הרבנות, וכשהסוכנות לזהות יהודית או איך שלא קוראים לה מפלה שני קונסרבטיבים אתה זועק חמס. אבל כאן יש אדם שאומר בריש גליה שהמוסר הוא בדיחה, ושאין באמת תוקף ומובן לכל הקריטריונים האלה שאומרים שאסור סתם לרצוח ילדים קטנים, או שאסור סתם לזרוק הומואים מקומה שלישית כמו שעושים דאעש – ובכל זאת אתה יוצא כאן פלספן / שקט / רואה צדדים לכאן ולכאן / וכו'. ואני כמובן לא בא אליך כלל בטענה (או לאחרים) – הסיכוי שתחליט לכתוב על הספר הזה 'תועבה', או 'בושה', או 'מציע להשהות את הספר הזה קצת לפני שאתם נותנים אותו לילדכם – כי גם אם יש בו על פני השטח משהו משכיל – בכל זאת יש בו מאפיין משחית כבד' הוא כמובן אפס, כי כולנו – כפי שאמר יפה omar מ'הסמויה' – 'רק חלק מהמשחק'. אין לי כמובן דבר אליך (או למבקרים האחרים), כמו שהמצב הזה הוא ביטוי לשחיתות המוסרית הנוראה בה אנו חיים (וגעגועי לאנשי המוסר של פעם).

    ואסיים בסיפור משל: הרמתי מתחת לבית שלי (גר ברמת-גן) כרטיסים של בית-זונות שפתח אליי קרוב הביתה. מישהו ניגש אליי שאל אותי 'למה אתה מרים אותם? אתה פוגע בפרנסה של אנשים'. אמרתי לו 'אולי כי אני לא רוצה שילדים יעברו ויראו את הכרטיסים האלה ? אולי כי זנות זה דבר לא מוסרי שפוגע באנשים חלשים?' אמר לי 'למה אתה אומר את זה, במי זה פוגע?'. אמרתי לו 'מה זאת אומרת במי זה פוגע? – אולי למשל באישה הזו שנמצאת על התמונה שעל הכרטיס?'. אמר לי 'אה, עזוב אותה, סתם הורידו תמונה מגוגל'.

    Liked by 1 person

    1. אתה יודע מה ההבדל בין יובל נח הררי למוישע זוכמיך מהרבנות? שהררי כותב ספר ומאפשר למי שרוצה לקנות ולקרוא, וזוכמיך הוא חלק ממערכת דכאנית שנוהגת בכפייה דתית ומאלצת את כל אזרחי ישראל להיות כפופים לה.

      אהבתי

      1. לא יודע בדיוק איך אפשר לכמת את ההשפעה של שני המקרים – אבל אם הייתי צריך לנחש המחשבה הלא-מוסרית של הררי משחיתה הרבה יותר. לא מדובר רק במחקרי ה'מי שלא מאמין במוסר הופך לפחות מוסרי' שפושים באקדמיות, אלא בעבודה הפשוטה שניהיליזם הוא דבר שמחלחל מאד עמוק. אני לא כזה בעד הזוכמיך מהרבנות – אבל זה לא שהעובדה שמדובר בספר הופכת את זה לפחות משחיתה.

        Liked by 1 person

      2. עזוב תומר, אין מה להתרגז…
        הפסקה הראשונה של צדוק באמת דבילית, אבל הפסקה השניה עם הספור משל שלו פשוט גדולה…

        אהבתי

      3. אני לא יודעת, תומר, יש משהו בדבריו. הספר 'תורת המלך' לא התקבל באותה תרועה. קשה היום להמעיט בהשפעה של רעיונות שאומרים לך שהפרט הוא הדבר החשוב ביותר, שכל השאר – מוסר, הומניזם וכאלה הם 'העדפה'. אלו רעיונות שמאד 'מעצימים' את הקוראים שלהם, ומאפשרים להם 'להחליק בקלות' על עוולות שהם עושים לאחרים בכל מיני תואנות פילוסופיות.

        אהבתי

      4. התחסדות קדושה: זוכמיך הוא חלק ממערכת דכאנית שנוהגת בכפייה דתית ומאלצת את כל אזרחי ישראל להיות כפופים לה ככה אתה כותב, וואלה? וארגוני זכויות להד"ם שמכריחים את אזרחי דרום תל אביב לחיות עם מסתננים מה הם פלורליסטים? אתה בדיחה.

        אהבתי

          1. בן אדם אתה הוגה דעות בערך כמו שאני פרימה בלרינה, ופולחן זכויות האדם הפנאטי של חלק מהשמאל הוא חסר תוחלת ואלים בדיוק כמו של האספסוף הדתי, תנסה לא להיות בנאלי לפעמים זה יעשה לך רק טוב.

            Liked by 1 person

  10. למרות שעוד לא קראתי את הספר, אני מסכים בגדול עם עיקרי הביקורת לך, וגם עם חלק ממה שהמגיבים אמרו מעלי. אני רוצה להוסיף משהו לגבי הנקודה האחרונה שלך: במשך מאות מליוני השנים של האבולוציה הביולוגית, היא פעלה ע״י ברירה טבעית של גנים. אחד הנצחונות הגדולים של האדם היה העובדה שהיום למעשה אין ברירה טבעית כזאת. אף אחד לא יעמיד יותר צאצאים אם יהיה לו גנים מוצלחים במיוחד. כלומר האבולוציה הגנטית נעצרה למעשה. האם זה אומר שהאנושות הפסיקה או מפסיקה להתפתח? לא. היא פועלת ברמה אחת מעל – ברמת האינדיווידואל וה-mind שלו, ברמת הרעיונות (משהו בסגנון דוקינסי). אני לא חושב שקיבוע או הינדוס המוח וה-mind יביאו לעצירת ההתפתחות. כשזה יקרה, האינטראקציות הבין אישיות יהפכו לחזקות מספיק כדי לשאת בעצמן את האבולוציה. כמו שהגנים הפכו ללא רלוונטים לאבולוציה ברגע שהמוח נהיה מתוחכם מספיק להכיל זכרונות, לפתח רעיונות חדשים ולהוריש אותם, כך גם המוח הבודד עצמו יהפוך לפחות רלוונטי כשהתרבות עצמה תקבל את היכולת להתפתח. אני בכוונה לא אומר ״טכנולוגיה״ אלא תרבות. אז אולי האינדיווידואל יאבד משמעות, אבל התרבות האנושית (או מה שהיא תהפוך אליו) תמשיך להתפתח ולהתקדם.

    אהבתי

  11. כל הכבוד לך תומר על המאמר המנומק כלפי הררי. דוקא בגלל שאתה עוסק ב'אתיקה של התודעה' ובמקומה של הדת בהוויה הפרטית, חשוב להדגיש מתי הענין הזה נהיה לאבסורד מוחלט (ובייחוד כשהספר נראה בכה מקומות כמו פמפלט ממומן: "את המוצר הזה תוכלו להשיג ב99 דולר ב".
    אבל לגבי הערתך על מוישעלה זוכמיר, אתה טועה: הרבנות אמנם כופה כל מיני דברים, אך אין להשוות את מידת הכפיה שלה למידת הכפיה של התאגידים הללו, שהספר של הררי הוא ביטוי – עדין ספקני במידה מסוימת בלבד, לצערי, כלפיה – חמור מאין כמוהו. את מי שפוסקים על מישהו 'דין רודף' מכניסים (ובצדק) לכלא; את הררי ואת מי שמביעים עמדות כאלו היה ראוי להכניס לכלא, או לפחות להעמיד לדין, בגלל הפיכת כל בני האדם למאוימים ב'דין רודף'.

    אהבתי

    1. טוב אני כמובן לא חושב שאת הררי צריך להכניס לכלא, או בכלל לעשות לו משהו שלילי. מותר בדמוקרטיה להביע דעות. ומה שחייב להיות מותר הוא גם להתחתן ללא רב אורתודוקסי תחת החופה. לכן אני עדיין הרבה יותר כועס על זוכמיר.

      אהבתי

    1. כמובן, תלוי איך אנחנו מגדירים את הרצון לא למות. אם זה, כפי שהבנתי מהררי, הרצון להמשיך להתקיים כאינדיבידואל (הוא מצטט את וודי אלן בעניין), הרי שלהתמזג עם משהו גדול יותר הוא כמעט ההפך מזה.

      אהבתי

  12. תודה תומר על הרשימה המרתקת. אני לא יודע אם הזרם האינדיווידואליסטי המודרני עלה מדרגה לכיוון המשיחי אבל לי די בכך שזרם מסוים של מחשבה הופך למשוכנע מדי בטענות עצמו ואלו המאמצים אותו מוותרים מרצון על כל ספק וביקורת בקשר אליו, כדי שארחרח אותו בחשדנות. ובכלל, אם יש דרגות חשיבות לביקורת אינטלקטואלית, אז בעיניי הביקורת שמושאה הוא זרם מחשבה שיש לו "מעריצים" תופסת את הדרגה הבכירה.

    בעיניי שורש חשוב אחד הראוי לביקורת בתזה של הררי (כפי שהבנתי אותה ממך, שכן לא קראתי את הספר עדיין), טמון ברעיון שלפיו המבחן לקיומו האמיתי של משהו קיומו של "יש" שהוא אכן ישנו, בניגוד ל"יש" שהוא מדומיין, הוא יכולתו לסבול. מעבר לעובדה שרעיון זה עומד בסתירה ניכרת לרעיון אחר של הררי שלפיו המהות האמיתית של משהו היא רק מרכיביו היסודיים (שכן, ברור שאלגוריתם אינו יכול לסבול, ובדומה, אוסף האטומים ותת-החלקיקים וכו'), אלא שמדובר גם בהבחנה שאינה פרקטית כלל לצורך הפרדת הממשי מהדמיוני. אגב, לטעמי כל מבחן דומה, המציב יכולת עשיייתית או חווייתית כלשהי כתנאי ל"אמיתיות" הוא גרוע באותה המידה. הואיל וטרם פיתחנו יכולת מוחלטת משכנעת להבחין בין מה שממשי, אובייטיבית, לבין מה שאינו, הרי שאנו תלויים עדיין לחלוטין בתפיסה פרשנית סובייקטיבית של מה שאנו מכנים מציאות חיצונית, או לכל היותר, בתפיסה פרשנית סובייקטיבית-משותפת של המציאות החיצונית (רעיון שגם הוכר על ידי הררי בספרו הראשון). לאור זאת, ראוי אולי לאמץ מבחן מעשי יותר, ובעיקר פחות מתיימר ותואם את מגבלות חוויית המציאות שלנו. מבחן טוב אחד כזה הוא מבחן ההשפעה של דבר כלשהו על תפיסתנו את המציאות. במבמחן הזה נמצאים הדתות, האמונות, הערכים, הזכויות וכל שאר הדברים ה"מדומיינים" לתפיסתו של הררי כממשיים עד מאוד. למעשה, לאור המבחן הזה נראית תפיסתו של הררי כאבסורדית ביותר. האטומיזציה שגורס הררי כדרך לאתר את המהות האמיתית והשורשית של מושאי ההסתכלות שלו פשוט אינה עומדת במבחן הזה, שכן כיצד ניתן לשלול את ה"אמיתיות" של התוכנות לאור ההשפעה העצומה שלהם על חיינו, למשל התוכנה המפעילה את הדפדפן שבו השתמשו כל קוראי הרשימה הזו (אם כבר אלגוריות מחשוביות)? והרי לתפיסת הררי ה"תוכנה" היא עניין דמיוני לחלוטין שכן היא מורכבת בסך הכל מאוסף זרמי אלקטרונים נשלטים הנעים במעגלים מודפסים ורכיבי זיכרון המותקנים בתוך רכיבי חומרה, ואם כך אין שום סיבה לייחס לתוכנה כל חשיבות, אלא לרכיבי החומרה המרכיבים אותה. אם ממשיכים את ההגיון הזה של הררי, הרי שיש לייצר רק רכיבי חומרה ולהתמקד בשיפורם עד בלי די, ואין כל חשיבות לשאלה האם רכיבי החומרה יניבו תוכנת משחק מקוון, אנגרי-בירדס נאמר, או שיניבו פלטופרמת בלוגים שבאמצעותה יוכלו כותבים מוכשרים להנגיש את מפעלותיהם לציבור בקלות. ובאותה מידה אם כך, אין כל חשיבות לשאלה האם יניבו אלגוריתמי הסיליקון של הררי משטר חברתי מבוסס שוויון מעשי, או משטר חברתי דכאני שבו תיאסר לחלוטין מדיטציית ויפאסנה למשל, וגם עשיית סרטים וכתיבת ספרים, ומשטר כלכלי שיגרוס ניצול מלא של כל יערות הגשם ויכתיב את מעבר האנושות לחיים מתחת פני האדמה, או כל תוצאה אחרת שתוכתב על ידי אלגוריתם המוסר התועלתני של הסילקונים. ואפרופו נוזיק, הרי הוא הגה ניסוי מחשבתי נוסף שבו תיאר מפלצת של יעילות שיודעת להפיק כל כך הרבה תועלת (תועלת יכולה להיות גם הנאה או אושר או כל תוצאה אחרת שתוזן לפונקציית המיקסום של הסילקונים), העולה על התועלת המצרפית של כל שאר האנושות ביחד. במקרה כזה, אמר נוזיק, יחייב המוסר התועלתני להרעיב את כלל האנושות לצורך הזרמת כלל המשאבים לאותה מפלצת יעילה, שהרי כך יושג מקסום.

    לדעתי התוצאה המחויבת מגישתו האמורה של הררי היא בלתי מתקבלת על הדעת או לפחות בלתי נסבלת, ומכאן החולשה המעשית של הרעיון.

    לטעמי הררי מנסה בגישת האטומיזציה שלו (שלא לומר בגישתו האטום-מיסטית) להחליק את דרכו אל מעבר לבעיה הפסיכו-פיסית, או לעקוף אותה, באמצעות הכחשת קיומו של ההיבט הפסיכי של האנושות. אולם, למרבה המזל ניסיון כזה נדון לכשלון ולא נותר אלא להישיר מבט, לעמוד ולהתמודד באומץ ובהשתאות מול אחת השאלות הפילוסופית הקשות ביותר של האנושות, שאלה שעצם ניסוחה יכול וצריך עדיין להרביץ צניעות קיומית בכל הוגה דעות, מכל תחום שהוא.

    אסף, לדעתי אתה שוגה בתפיסת התיאוריה המכונה על ידך "אבולוציה ביולוגית". לפי הדוקטרינה הזו, יעמיד יותר צאצאים לא מי שיש לו גנים "מוצלחים" יותר, אלא מי שאוסף הגנים שלו מניב לו אוסף של תכונות, יכולות והתנהגויות שמאפשרות לו להתמודד בצורה טובה יותר עם לחצי הסביבה, וכפועל יוצא מכך, גוברים סיכוייו להעמיד צאצאים רבים יותר, שבתורם יהיה גם להם סיכוי רב יותר וכך הלאה. לכן, ה"אבולוציה הביולוגית" מעולם לא חדלה "לפעול" גם בימינו. אם זאת, נראה שהיבטים סביבתיים אכן יכולים להשפיע על אופן ביטויים של גנים מסויימים, כך שהסביבה אכן משפיעה עם המופע התוצאתי הגנטי, אולם אין בכך כדי לרמוז שהאבולוציה חדלה מלהתקדם במסלולה הרגיל. התחום המכונה "מימטיקה" שאולי אליו אתה מרמז, הוא תחום מעט בעייתי שפעולתו, אם אכן קיימת, לא הוכחה באופן מספק.

    אהבתי

    1. תודה רבה על התגובה שלומי. לא הכרתי את ניסוי המפלצת התועלתנית של נוזיק, מצויין :)
      רק לגבי הבעיה הפסיכופיזית, הררי דווקא מדבר עליה ומודה שאין לנו פתרון משביע רצון.

      אהבתי

      1. כן, נוזיק הוא קול חשוב. למעשה יש דיספלינות באקדמיה, דוגמת מדיניות מימון ציבורי, מדיניות מס, ועוד דיספלינות שהשיח התועלתני-כלכלי השתלט עליהם כמעט לגמרי, וקולו של נוזיק עומד יחיד ומשמש עוגן תיאורטי חשוב שבאמצעותו ובהסתמך עליו מצליחים לפעמים אלו שחושבים קצת אחרת להחדיר מעט גם עמדות מתחרות. הדבר חשוב משום שהמדינה בדרך כלל נוטלת את אנשי האקדמיה האלו שמחזיקים בעמדות הפופלאריות והרווחות יותר כדי לכהן בתפקידי מפתח. את תוצאות המדיניות הזאת ניתן לראות בבירור, ואולי השדה הזה משמש כמנבא טוב למה שעלול להתרחש עם השיח הזה יהפוך להיות השיח היחיד הליגטימי גם בכל האמור לקביעת מדיניות שלטונית בתחומים נוספים, וגרוע מכך, בשיח החברתי-ציבורי הכללי.

        ולגבי הבעיה הפסיכו-פיסית, טוב לדעת שהררי אכן התייחס לעניין הבעיה הזו שפשוט מחייבת דיון בהקשר ספרו. כמובן אני מסכים איתך לגבי עצם החשיבות של הדיון ושל קולו של הררי בו, כמו גם קול הביקורת. אני מתכנן כמובן לקרוא את ספרו בעיון.

        אהבתי

  13. גם אני אצטרף לכל הנהנים מהביקורת המחכימה. תודה רבה

    רק דבר אחד אבקש לשאול, למרות שמטופש להסביר בדיחות, בכל זאת:
    למה הכוונה בעקיצה על אופיר אקוניס?

    אהבתי

      1. כל הכבוד על הכנות והמודעות, אבל אם כך למה שלא תוריד את זה? אני הרגשתי לא נעים כשקראתי את זה

        אהבתי

  14. רשומה מרתקת.
    לא קראתי את הספר, אבל אם אכן הוא מרדד את המוסר לסבל בלבד, זו גישה מאוד שטחית ומיושנת של תוצאתנות\ תועלתנות. תומר, הייתי מציע לך לעיין בהגות של חביבך אותו אתה נהנה לעקוץ, ה"אתאיסט החדש" סאם האריס, שמציע גישה מעניינת יותר, אודות ה well being of conscious creatures, במקום פשוט יחידות של סבל. ניתן לא להסכים גם עם גישה זו, ובכלל כל גישה של מטריאליזם מוסרי, אבל לפחות זו גישה יותר מאתגרת.

    אהבתי

      1. התזה המפורטת בענייין שלו מובאת בספר שנכתב על זה- http://www.samharris.org/the-moral-landscape

        אבל אפשר למצוא גרסאות מקוצרות בבלוג שלו כאן- http://www.samharris.org/blog/item/clarifying-the-landscape, או בהרצאת היו-טיוב כאן- https://www.youtube.com/watch?v=sTKf5cCm-9g.

        בלי קשר, לאחרונה הוא הוציא ספר מסקרן על רוחניות חילונית, אשמח אם יצא לך להתייחס גם לזה מתישהו-

        http://www.samharris.org/waking-up. קיים גם פודקאסט בעל אותו שם.

        תודה על התגובה!

        Liked by 1 person

        1. במקרה הגעתי לכאן עכשיו, אז אני כנראה מאחר, אבל ראיתי סאם האריס והייתי חייב להגיב:
          ראשית, הררי בתגובתו מצהיר שמעין תועלתנות היא גישה שעולה יותר ויותר בחברה, אבל היא אינה העמדה שלו. שנית, סאם האריס מצהיר שכל העיסוק הפילוסופי באתיקה ובמטא-אתיקה משעמם ולכן אין לו טעם להשתתף בויכוח, אלא רק להגיד שכולם טועים.
          הוא פשוט טועה באופן מסיבי, ולצערם של פילוסופים שקראו את הספר, הוא כנראה בכלל לא מה שאומרים לו כשאומרים לו שהוא טועה. הביקורת ש- Massimo Pigliuci כתב על הספר נכנסת יותר לעומק של הטעויות, אבל בפשטות אגיד זאת: האריס הוא ריאליסט נטורליסט לגבי המוסר, כלומר הוא טוען שכל התכונות המוסריות ניתנות לרדוקציה לתכונות טבעיות בעולם, והוא מניח ש-Well-being (שהוא בכוונה לא מגדיר מה זה במדויק) הוא הדבר שאנחנו צריכים לשאוף אליו או למקסם אותו, או לעשות איתו משהו. הטעות היא שלגבי החלק הראשון בעמדה, הוא לא מצדיק אותה בכלל מול עמדות אלטרנטיביות – קוגניטיביזם נטורליסטי ולא נטורליסטי מסוגים שונים ואפילו נונ-קוגניטיביזם שגם היא משפחה של עמדות שלא נפסלת על הסף. הטעות השניה היא שהוא מניח תועלתנות מסוג מסוים בלי להצדיק זאת יותר מדי וגם כן לא מנסה להתמודד עם ההתנגדויות שקיימות (חברי שלומי הזכיר את המפלצת של נוזיק קודם, ויש הרבה אחרות).
          בקיצור, מסאם האריס ודאי לא תבוא הבשורה.

          אהבתי

  15. אני לא ידען מהסוג המקובל ולא מבקר לעיתים קרובות בקמפוסים מהודרים וספריות,
    קודם כל מגניב מה שכתוב כאן והבלוג שלך בהחלט גורם להרהר ופותח שער למידע מערבי מקובל ומדעי המסביר לפעמים אינטואיציות ומחשבות תמימות של אדם נאיבי כמוני.
    הרבה ממכרי חלקם בוגרי קמפוס זה או אחר בירושלים מעריצים את האדון הררי ומשיחות חולין איתם לא פעם עלתה בי תחושה של חוסר אמינות.
    צפיתי גם באחת מהרצאותיו וגם אז קרה לי אותו הדבר ונרדמתי.
    אני עדיין תוהה על כך..

    אהבתי

  16. שלום תומר,

    אני מאלה שעדיין לא קראו את הספר של הררי, אבל מאוד נהנו מהבלוג שלך עליו.

    תרשה לי להעיר שאתה מתייחס לבעלי החיים באופן פשטני מדי, לטעמי, בכך שאתה שולל מהם רגשות, מודעות, וכו' באופן גורף. נדמה לי שכבר הרמב"ם עסק בנושא באופן מעמיק, והמסקנות שלו אינן כה חד משמעיות.

    ברמה התודעתית והרגשית, כל מי שיש לו כלב בבית יוכל להעיד שאתה שוגה, ובגדול. גם חוקרים של דולפינים, פילים וסוסים יעידו על תופעות מדהימות בהתנהגותם של חיות תבונתיות (כן!) אלה.

    יש גם דוגמאות רבות להתנהגות קבוצתית מורכבת (בנוסף לארבה), כמו למשל דבורים, נמלים, דגים וכו'.

    כך שכאשר אתה מדבר על "מותר האדם מן החיה" – מן הראוי היה לציין על איזה חיה אתה מדבר.

    יחד עם זאת, אני מסכים שמבחינות רבות וחשובות האדם עולה על החיות לאין ערוך, גם על החיות המתקדמות ביותר כגון הכלב והדולפין.

    עובד

    אהבתי

    1. עובד, חלילה, לא שללתי מבע"ח רגשות או מודעות כלשהי! ממש לא. אני פשוט שולל את ההקבלה של הרגשות והתודעה שלהם לזו של בני אדם. כמי שגידל חתולים, כלבים, אוגרים, חזירי-ים, דגים וכמה סוגי חרקים, אין לי ספק שיש לבעלי חיים מסויימים רגשות, זה בסדר.

      אהבתי

  17. אני חושב שההתקפה על הרדוקציוניזם של הררי היא מוגזמת. זה די ברור שהוא הושפע מאוד כמו שציינת מהתורה הבודהיסטית. גם ההשקפה על סבל , על העולם הנפשי/תרבותי כ- "מדומיין" וכמובן נושא האושר מריח מניחוח בודהיסטי מובהק. אולי בגלל זה הוא לא נחרד מהמשמעויות של חשיבה על תרבות כ"מדומיינת" כי הוא יודע שהעולם המוסרי יכול להישאר על כנו (אני מצביע פה על הקשר בין מציאות מדומיינת לבין מציאות/אמת מוחלטת/יחסית ומושג ה"ריקות" ) . גם "רידוד" העולם לסבל ואושר סטייל הבודהיסטים לא בהכרח יוביל למסקנות/התנהגות לא מוסרית. האתיקה הבודהיסטית שנשענת הרבה על המושגים אושר וסבל היא לא רדוקציה מדעית חסרת אחריות של המוסר, ונראה שבמקומות רבים אפילו יש לה מה להציע למוסר המונותאיסטי או הליברלי (אם יש כזה דבר) . לי זה נראה שהוא הרבה פעמים מציג את מה שבעינו זה ההשקפה התרבותית השולטת (למשל ובעיקר המדעית) כאילו זה עמדתו , אבל זה לא בהכרח המצב.

    הנה מקום בו הוא מציג את מה שנראה יותר כעמדה שלו :

    שזה פשוט נראה כאילו הוא מאמץ אתיקה בודהיסטית שנשענת על אושר וסבל…

    אהבתי

  18. קראתי את סיפרו הקודם של הררי. למרות אי אילו דיוקים, הספר היה מרתק מתחילתו ועד סופו. לעיתים האיר דברים שידענו, אך קיבלנו לפתע נקודות מבט חדשות ומעניינות.
    כאשר יצא סיפרו הנוכחי, לא המתנתי למבצעים והוזלות ומיהרתי לרכוש את הספר.
    לצערי הרב, וזאת מבלי להיכנס לסוגיות שונות שעולות כאן בתגובות הקוראים, הייתה לי תחושה (כפי שזה צוין ע"י מספר מגיבים) שהספר סובל מעודף אינפורמציה, שבפרקים רבים מאוד חוזרים ונכתבים שנית דברים שנכתבו באריכות כבר בספרו הראשון (והמוצלח יותר) ובכלל הייתה תחושה של copy\pest !
    הספר מתיימר לכתוב על העתיד. אך רוב רובו של הספר מתפלמס עם העבר ובמקרה הטוב בנגיעות החוזרות על עצמם שוב ושוב לגבי העתיד. דברים שכתב נדונו באריכות בספרו הראשון.
    תחושה, שנעשה ניסיון לחזור על הצלחת הספר הראשון, שהייתה מבחינתי לפחות מאוד מוצדקת, הן בעיצוב הספר בצורה דומה והן במספר דפים דומה.
    גם 50% מכל מה שנכתב, היה מעל ומעבר לנדרש.
    מבלי להיכנס לעומק לסוגיות שונות שנדונו כאן, בסיכומו של דבר, הספר היה אכזבה אחת גדולה.
    אני בהחלט מסכים עם המגיב/ה האלמוני .

    אהבתי

  19. "אבל מנגד, סביר שהקופים יצליחו לשרוד לאורך זמן תוך פגיעה קטנה יותר בעולם החי והצומח של האי. מה מהשניים נחשב לחוכמה – היכולת לעזוב, או היכולת לחיות בהרמוניה? "

    הנה בדיוק הבעיה. זו טענה רומנטית ומתוקה מדבש, אבל חסרת שחר. איזה אקולוג שחקר מינים פולשים ישתמש בטענות כאלו? אם כבר, אז המצב יהיה ההיפך הגמור. בהעדר טורפים או אוייבים טבעיים קופי הלמור יתרבו ללא הפסק וישמידו כל מקור מזון באי ההיפותטי הזה. כך מתנהגים מינים פולשים. אולי הם יגיעו בסוף לשיווי משקל זמני – או מה שהררי קורה לו ״הרמוניה״ . אבל בטבע שיווי המשקל הוא אלים, אכזרי וזמני מאוד. הרי אם יכלה להיות הרמוניה כזו בטבע, לא הייתה אבולוציה כלל.

    בני אדם, בניגוד לקופי הלמור, יכולים לווסת את האוכלוסיה שלהם באופן מושכל (אם על ידי מניעה או על ידי הפלות), כפי שמתועד אצל שבטי ציידים לקטים רבים. בכלל, מינים הרי הושמדו כל הזמן על ידי מינים אחרים הרבה לפני הופעת האדם. לעומת זאת, אני לא מכיר מין שניסה באופן אקטיבי לשמר קיום של מינים שונים ממנו רק לשם השימור עצמו. רק בני אדם פועלים כך.

    ומעבר לכך, נניח שיש כמה סוגי חוכמה. הרי רק בני האדם יכולים בכלל לשאול על סוגי החוכמה ולדון איזו היא עדיפה. רק בני האדם יכולים בכלל להבין את השאלה. באמת לא ברור לו שזה הבדל מהותי?

    אהבתי

  20. תומר, אני רק שאלה: האם לדעתך העמדה האנטי-מוסרית וראשוניותו של הסבל אצל הררי עושים צדק עם הבנת הבודהיזם או עושים לו עוול?

    אהבתי

    1. אני חושב שעוול, ואני חושב שגם הררי יודע שהוא לא מייצג את הבודהיזם כראוי, וזאת מפני שהוא לא ניסה לייצג אותו כראוי. המסורת הבודהיסטית עשירה הרבה יותר, ובכלל מדברת על תלות גמורה של כל פרט בכל היקום, כך שאי אפשר פשוט להסיק שדי במניעת הסבל שלי עצמי.

      אהבתי

      1. 'תלות גמורה של כל פרט בכל היקום' – מעניין אם הררי היה מכנה את זה עובדה או 'המצאה'.

        אהבתי

  21. יופי, אז עכשיו הררי הביא את ה- "זה לא עמדותיי אלא זה מה שקורה בשטח" שטיק. זה רציני? זה הרי לא כל מה שקורה בשטח. לצד כל הקורצווילים יש ערימות של פילוספים (כולל אתיאיסטים) שמפריכים על ימין ועל שמאל את כל ה-scienticism הזה. לפחות שיודה שגם את מה שקורה בשטח אפשר לראות בעיניים שונות, ושאיך לראות דברים בשטח היא כן עמדתו. לא קראתי כזו היתממות מאז שהלכתי לכספומט ואמרו לי "ייתכן שתחוייב בעמלת שורה".

    אהבתי

  22. השאלה היא לא האם האדם 'חכם' יותר מן החיה – זה באמת עניין של הגדרה, וקשה לענות את השאלה הזו לא רק בהקשר של חיות, אלא גם בין בני-אדם שונים. האם אקדמאי שכל הזמן עסוק בכתיבה פילוסופית עמוקה 'חכם' יותר מסוחר ממולח שמבין היטב את לקוחותיו ויודע לתת להם את מה שהם רוצים? זו אותה שאלה שקשורה להגדרת המושג 'חכמה'.

    הררי חושב שזה שאי אפשר לענות על שאלה החכמה ולכן עובר לדבר על 'כוח'. אבל דרך שאלת החכמה הוא מפספס אלמנט שלם שקיים באדם ולא בחיה – והוא 'האינטלקט'. מהו האינטלקט שיש לאדם ואין לחיה? אינטלקט הוא מה שמאפשר לאדם לתפוס קונספטים מופשטים, לחבר קונספטים מופשטים, ולחבר אותם על בסיס לוגיקה.

    כשאומרים 'לתפוס' קונספטים מופשטים – פירושו שבני-אדם לא מסתפקים ב-image מנטלי, ובזיהוי דפוסים על בסיס החישה, אלא שהם יכולים לתפוס את המהות של דבר גם ללא משמעות פרטיקולרית… אתה יכול להבין למשל את הקונספט של 'מה זה להיות עץ' (או 'אדם'), שעץ הוא סוג של דבר חי וכו'… – ולא רק את תמונת העץ עצמו. לחבר את הקונספטים הללו למחשבות שלמות – קרי שבשל הבנת קונספטים מופשטים אתה מבין מה זה 'אדם', ו'בן-תמותה', ואז אתה למשל יכול לחבר אותם ולטעון 'כל האנשים בני-תמותה') … ואז האפשרות לנוע ולהסיק בין מחשבות שונות בהתאם לחוקי הלוגיקה (ואז, אדם יכול לומר למשל ש'כל בני-האדם הם בני-תמותה', וש'סוקרטס הוא בן-אדם' – ואז להסיק ש'סוקרטס הוא בן-תמותה')

    הדרך הכי טובה להבין את ההבדל בין אינטלקט לבין חישה/דמיון שיש גם לחיות, הוא בהבנת ההבדל שבין 'קונפסט' ו'תמונה חושית'. קודם כל, קונספט הוא מופשט ואוניברסאלי, בעוד שתמונה היא חושית היא קונקרטית ופרטיקולרית .כל 'תמונת-משולש' שתעלה לך בראש תמיד תהיה שחורה/אדומה/או בצבע אחר וכו', והיא תמיד תהיה דומה יותר למשולשים מסויימים, ופחות לאחרים. אבל קונספט של משולש יתאים תמיד לכל המשולשים בעולם – ללא קשר לצבע/עובי וכו'…
    שנית, קונספטים הם בהירים ומובחנים, בעוד שתמונה-מנטלית היא תמיד עמומה ולא-מובחנת. קל מאד לעשות קונספטואליזציה של ההבדל שבין קהל של 1001 איש, וקהל של 1457, אבל לא באמת ניתן ליצור תמונה-מנטלית של קהל של 1001 איש באופן שהיא שונה מ-1457.
    ושלישית, ישנם כמובן קונספטים של דברים שאין להם כל תמונה-חושית. למשל לנו כבני-אדם יש את הקונספט של 'להיות חוקי', או 'שמשהו לא קונסיסטנטי' וכו' –למרות שאין להם באמת אובייקטים חומריים שאנחנו יכולים לתפוס באופן חושי.

    האם זה אומר ש'אדם' אינטיליגנטי יותר מחיה וכו'? אם מגדירים את זה ב'מי עובר מהר יותר את האגם' וכו' אז אולי לא, אבל כן לאדם יש פקולטה שלמה שאין לחיות. (ואיך יודעים שאין להן אותן – קשה להסביר את זה בשנייה – אבל זה קשור לזה שרק האדם מחזיק בדרגה השלישית והרביעית של שפה במדרג של פופר – קרי, רק לאדם יש הפונקציה התיאורית הכוללת הבעה של מחשבה מלאה, והפונקציה הארגומנטטיבית, שכוללת הבעת מסקנה מתוך מחשבה כזו או אחרת (ומי שרוצה להרחיב – מציעה ללמוד את הטיעונים של דוידסון על השפה).

    למה הררי לא מבין את זה? מפני שבבסיס כלל החשיבה שלו עומדת ההנחה שכל מה שיש בעולם הוא רק חומר (ולכן אין באמת מוסר וכו'…), ואינטלקט הוא באמת לא ישות חומרית (שוב, מחייב טיעון – אבל רוב הפילוסופיה האנליטית טוענת לזה היום). ודי לחכימא ברמיזא.

    אהבתי

  23. רשימה מעניינת. תודה.
    רציתי להוסיף רק שני דברים מהותיים בעיניי:
    1. לפי תפיסה מטריאליסטית רדוקציונית קשה להצדיק את רעיון זכויות האדם, כי מיהו זה שיש לו זכויות? ממה הזכויות נובעות? כנראה שהתשובה תהיה- ממודעות. כלומר, ברגע שרשת החלקיקים מתגבשת לדבר מה מודע אז המודעות הזו דורשת זכויות. הקפיצה הבלתי מוסברת מאוסף של אטומים ליצור אחד מודע דורשת מעין קפיצה מקבילה מוסרית, מחומר חסר זכויות לישות בעלת זכויות. הגם שזו התשובה הטובה ביותר שאני רואה, היא עדיין מאד מאד חלשה.
    2. כהשלכה לדבריי הקודמים, ככל שהאדם ישדרג את עצמו מבחינה ביולוגית/ביונית ויהפוך למין אדם-מכונה שכזה יהיה לו יותר קשה לדרוש זכויות, גם כי הוא ייתפס כפחות אדם וגם כי היכולות שלו יהיו כ"כ חזקות (ולא טבעיות, לפחות מבחינה מסוימת) עד שהזכויות הטבעיות לא יחולו עליהן באופן טבעי, או שלפחות יחל ויכוח לגבי העניין ויסדוק בהדרגה את תפיסת הזכויות. ומשם הדרך לטוטאליטריות מוחלטת בטוחה.
    מהבחינה הזו דווקא מוסר של חובות כמו בדת לא יישחק כלל.

    אהבתי

  24. תומר, אל תיקח ללב את התגובה שלו. היא צינית לחלוטין. יש בה מלים יפות, משפטי 'אנחנו דווקא מסכימים' אבל היא בעיקר מזכירה מיילים שבוסים כותבים לפקודים שלהם בתאגידים. אם הוא היה עונה באופן עמוק הוא לא היה כל כך מסכים איתך – באופן שמעקר את העוקץ ממה שאמרת. וכל סיפור ה'זה לא האג'נדה שלי' אלא מה שקורה במדעי החיים הוא פשוט צביעות. רק כדוגמא, מה שקורה היה בפועל הוא לא שהעולם הולך לטבעונות, אלא שתעשיית הבשר רק גדולה ומועצמת וכו'. בכלל, שים לב לכמה הוא אוהב לפעמים לטעון 'זה רק ההיסטוריה מנק' המבט שלי… שאחרים יכתוב מנק' המבט שלהם' וכמה פעמים הוא לטעון 'זה לא אני, זה פשוט סיקור אובייקטיבי שלי של הדברים'. בכלל, אל תסמוך יותר מדי על אנשים שמפרסמים בכלכליסט, זה כרוך בעבודת יחסי-ציבור מבזה במיוחד.

    אהבתי

  25. הפקולטה
    זוג עיניי תכלת, נפקחות בסדרת מצמוצים מהירה לכדי מפגש מכאיב למדיי עם מנורה השופכת אור אולטרה-סגולי אל חלל המעבדה. "לא הדרך האידאלית להתעורר", מעיר לעצמו הדוקטורנט הצעיר לפסיכולוגיה התפתחותית, "אבל עדיף עשרות מונים על חלומות שחור-לבן בהם העולם נשלט בידיי רובוטים סוררים בעלי בינה מלאכותית עודפת ומחסור עקבי בחמלה כלפי מדען צעיר החריף בשכלו ושלומיאל בידיו, שמנסה להציל את אהובת לבו". לו רק היה אוזר אומץ בעולם המציאותי בכדי להציע לבתו של הפיזיקאי הזקן לצאת אתו לפגישה, החלומות היו הופכים לסרט והזכאות למלגת ניסויים מנופחת לדמיונית. אבל כל זה לא משנה עכשיו, בקרוב יעלו על צג המחשב התוצאות הסופיות של הניסוי רב השנים והקופים עליו עמל, זה שיוסיף נדבך משמעותי תוקפן של התיאוריות התומכות בתפיסה הדטרמיניסטית של האנושות או פרס נובל על המדף אם מותר לחלום בצבע. "זה יהיה קצת אירוני", יהרהר לעצמו כשיקלף את קורי השינה האחרונים מעיניו "לתלות את ההחלטה לעמוד בייעוד שהצבתי לעצמי ולהציע לה לצאת בעצם הצלחתו של מחקר דטרמיניסטי", אך זה הוא כנראה טבעו של המדען. "רצון חופשי הניתן לאדם במתנה מן האל הכל-יכול או הסתברות קרה ובלתי תלויה, קפה של בוקר זה חובה.", העלה בקרבו את המסקנה הפילוסופית של כל בן-אנוש באשר הוא, שנגזלה ממנו שנת לילה טובה. "אל הקפיטריה", אמר כשחלף במסדרון, תוך ניסיון אצילי לחקות סוס עיוור ובקול רם מידיי שתפס את תשומת לבו של המרצה העתיק לחקר הלשון שהגיח מן המעבר ומיהר להגיב: "מעתה אמור מֶנזָה ולא קפיטריה", בהגיה מקראית מעודכנת. "אם הוא רק היה יודע מה המחשב שלי עומד לפלוט" הקפיד לומר מבלי להניע שפתיים, חייך לעבר הלשונאי והמשיך בדרכו לקפיטריה או מֶנזָה, מה שבטוח הוא, שזהו המקום הכנה ביותר בקמפוס, ממש לבו המתחדש של המוסד האקדמי המזדקן לו לעתו, בו משוואות ודיאגרמות לובשות צורת אדם בלוגמן אספרסו ובולסות עוגות בשעת ויכוח ערני על חלוקת עוגות. בכניסה, קידמו את פניו הריחות המהבילים של קפה מכונה ומיני מאפה כלואים בוויטרינות שמתעקשים משום מה להיקרא על שמם של מאכלים צרפתיים כמו קרואסון. "עוד לילה בלי שינה, פשוט תזמין אותה לצאת ותרכוש חיים", חלחלו בעצלתיים הדי קולו של השותף לשעבר לחדר במעונות מתקופת התואר הראשון והיום דוקטור לביולוגיה ועוד תוספת שתמיד בורחת כי משום מה כבר אין יותר ביולוגיה סתם. "שלום גם לך, אתה לא תאמין אבל הניסוי…", שש.. השתיק אותו הביולוג. עוד בטרם הספיק לסיים בראשו את המשפט "הניסוי להשחיל משפט בחברת אקדמאי בכיר ממך" וכבר פצח השותף לשעבר במונולוג הקבוע: "הבחירה הנאיבית לעסוק בתחתית האנושית לא תוביל אותך לגדולות, דמיין ותפנים, כי התובנה הגדולה ביותר שתצא מתחום חקר האדם ותעניק הסבר פסיכולוגי לפשר התנהגותו ועיצוב העולם, לנצח תהיה טפלה ביחס לעצמים האדירים השולטים בו", בשלב זה הפסיכולוג והביולוג דקלמו בשני קולות את ההמשך: "מה לו לים הגדול שאינו רוגע, להרי הגעש הזועפים ואפילו לקטנים שבאורגניזמים ולאדם- מוחו החושב הבל ומאווייו הרגשיים. פשוט תודה בכך, אלו פשוט תופעות לוואי של הטבע ה..", בשלב זה בו הביולוג עמד לסיים את המונולוג הקבוע והפסיכולוג את המונולוג הפנימי שדקלם במקביל בסגנון: "זה משפט שבטח עוזר לו עם בנות המין השני", אירעה תפנית לא מפתיעה בעליל. פחח.. מעין קול עמום אך צווחני שבקע מחלקה האחורי של הקפיטריה. האם היה זה קול צחוק משועשע, גיחוך ציני להחריד או אולי קולה של היוהרה האקדמית בכבודה ובעצמה, זאת לא נדע לעולם. מה שוודאי הוא שהקול הצווחני שלווה ברסיסי פתיתי בורקס זעירים שניתזו כמו סופרנובה טורקית בחלל הקפיטריה/ מֶנזָה, בקע מגרונו של לא אחר מראש החוג לכימיה של המוסד. דממה אחזה בקהל, שעה שזה הבליע את הביס האחרון של הבצק הבוגדני, כולם וביניהם הפסיכולוג שיננו לעצמם שיש לענות רק במנוד ראש חיובי להערותיו של הכימאי, שכן הוא חבר בעל מלה מכרעת בוועדות המחליטות על חלוקת כספי מלגות לניסויים וכאמור אקדמאי בכיר. "כל יסודות הביולוגיה המנהלים עולם ויוצרים אדם הנם טפלים ו…", כמו נוסחה שאינה מכזיבה גם קולו הושתק, מפי היחיד שבכיר ממנו בחלל המֶנזָה, הפרופסור לפיזיקה בעל השם העולמי, זה שגילה את מה שהיה מנוסח באופן כזה שאף אחד לא ירצה לזכור. הדממה חזרה לשלוט בקפיטריה, הפסיכולוג הזכיר לעצמו שאם הוא רוצה לזכות בלב בתו של הפיזיקאי הזקן, עליו להסכים לאלתר לכל מילה שעתידה להיאמר. הביולוג שהכיר את שותפו לשעבר חייך כאומר: "אין לך שום מושג בנשים, שום מושג", הכימאי הצטער שלא צפה את השתלשלות האירועים מראש וכך נמנע ממנו להתענג באיטיות על המאפה הטורקי. "ודאי התכוונת לומר", פצח הפיזיקאי הקשיש וניצוץ בעיניו: "מערכות כימיות של מולקולות המאורגנות בהרמוניה מדויקת להפליא וכן יש תופעות לוואי, כמו הביולוגיה שיוצרת עולם שמוליד אדם המאמין כי הוא עולם קטן ומכלה את זמנו בעיסוק האובססיבי בטבע הבחירות האישיות שלו, שעה שהוא תופס נפח אפסי ברחבי היקום האינסופי, הנשלט בידי חוקי הפיזיקה שיצרו את הזמן והמקום ואפשרו את היווצרותה של הכימיה ש..", הפעם הייתה זו תפנית מפתיעה שכן לא נכח בכיר מהפיזיקאי הזקן בסביבה הקרובה (או כך חשבו כולם) אלה דווקא סטודנט שנה א' למשהו בין-תחומי לא סגור על עצמי, שנקש בשעון היד וסימן על תחילת יום הלימוד האקדמי. השקט חזר. הפסיכולוג נשאר בודד בחלל המתרוקן ולגם את הקפה על רקע פגישה דמיונית עם בתו של הפיזיקאי בזמן שנותר לתוצאות הניסוי שיוכיחו כמעט סופית את האופי הדטרמיניסטי האנושי. האקדמיה התעוררה לחיים: מקרנים בהקו באורם המזהיר, מצגות נטענו בידע שישנה את פני היקום. דלתות חדרי הלימוד נסגרו בידיי המרצים שהתמסרו בעונג רב לצמא האינטלקטואלי שניבט מעיניי התלמידים. הדלת האחרונה שנסגרה הייתה זו של האודיטוריום הגדול, זה שסגר היה זקן השבט, הפרופסור הקשיש להיסטוריה. הוא נכנס כפוף בענווה שכה אפיינה אותו ואת מקצועו, הביט בעצב בשורות המדוללות ואחז מעטפה בידו, לאחר שסקר בעיניו את פני התלמידים, פתח ואמר: "בזמן שהלכתי מן הקפיטריה אל מסדרונות הקמפוס ואל אודיטוריום זה שידע כבר את גדולתו, ניסחתי מכתב התפטרות, התפטרותי האישית מן האוניברסיטה והתפטרותה של האנושות כולה מלקיחת אחריות על מעשיה וגורלה. אם אשלח את המכתב או לא, זה תלוי בכם תלמידי היקרים, האם אתם מוכנים לצאת עמי אל המסע הארוך וכפוי הטובה, להצדקת המין האנושי, להוכחה ניצחת כי דבקותו של מין זה בתכונה הבלתי דטרמיניסטית שגורסת כי אין לקבל את המצב כמו שהוא, להראות שלא חוקים פיזיקאליים שהולידו כימיה שבראה ביולוגיה הם שהובילו להמצאת הגלגל והמטוס, לא הם שגרמו לעבדים להילחם באדוניהם אל החופש הנכסף ושהובילו למהפכות אותן אנו לומדים בקורס הזה, שכל המארג האנושי המופלא הזה הוא מעבר לחוקים ומשוואות. מי הוא זה המאמין באדם שיצא איתי למסע זה.
    סוף.
    או התחלה חדשה

    אהבתי

    1. פרופסור קרטיס וי מריאן

      לעתים אני מהרהר כיצד התנהל מפגש הרה גורל זה בין האדם המודרני לאדם הניאנדרתאלי. אני מדמיין את המעשיות המתרברבות שסיפרו בני המין הניאנדרתאלי כשישבו מסביב למדורה, מעשיות על קרבות אדירים נגד דובי מערות וממותות ענקיים שנערכו תחת השמיים האפורים של אירופה הקרחונית ברגליים חשופות על הקרח החלקלק עם הדם של הטרף ושל אחיהם. ואז, יום אחד, המסורת קיבלה תפנית קודרת, השמחה הפכה לפחד. מספרי הסיפורים החלו לדבר על אנשים חדשים שהגיעו לשטח: אנשים מהירים וחכמים המטילים את החניתות שלהם למרחקים בלתי אפשריים בדיוק אכזרי. זרים אלה אפילו הגיעו בלילה בקבוצות גדולות, שחטו גברים וילדים ולקחו את הנשים.
      הסיפור העצוב של האדם הניאנדרתאלי, שהיה הקרבן הראשון של כושר ההמצאה ושיתוף הפעולה של האדם המודרני, עוזר להסביר פעולות איומות של רצח עם והרג זרים שצצות בעולם בימינו. כשמשאבים ושטחי אדמה מידלדלים אנחנו מתייחסים אל כל מי שלא נראים או מדברים כמונו כאל "אחרים" המתחרים בנו, וכך אנחנו מצדיקים את השמדתם או גירושם. המדע חשף את הגירויים המעוררים את הנטיות המולדות שלנו לסווג אנשים כ"אחרים" ולהתנהג אליהם באופן זוועתי. ואולם, העובדה שההומו סַפְּייֵנס התפתח להגיב על מחסור בדרך אכזרית זו, אין משמעה שאנחנו חייבים להגיב כך. תרבות יכולה לשלוט אפילו בדחפים הביולוגיים החזקים ביותר. אני מקווה שעצם ההבנה מדוע אנו פונים באופן אינסטינקטיבי זה כנגד זה בזמנים רעים תאפשר לנו להתעלות מעל הדחפים הזדוניים שלנו ולהקשיב לאחד מן הצווים התרבותיים החשובים ביותר: "לעולם לא עוד".

      טבעו של כל חי.

      שתי מטרות עיקריות ןהם לפני הכל עומדות מול עיניו של האדם לשרוד ולהתרבות אלה תכונות שקימות בכל חי!

      המחקרים שנעשים במדע,מדעי החברה, טכנולוגיוה ועוד .. רק מחזקות תענה זאת (הארכת החיים חיפוש אחרי מקומות אשר יאפשרו זאת ( חקר החלל ) מאחר וידוע לנו שזמנינו מוקבל בכדור הארץ ועוד ..)

      מטרות אלה לא השתנו מאז שנוצרו החיים ,מנסים לקשט בכל מיני רעיונות/משמעויות/תרבותיות/דתות…… אבל שורה תחתונה זה טבעו של האדם/כל חי

      אהבתי

  26. ובכל זאת , תומר,בהקשר לספר ולתגובתך עליו יהיה נכון לדעתי לחזור לשורש תפיסת האינדודואל המערבית. מכיוון שאז אני לא מתמודד מול השיריים האינטלקטואליים ולא נאלץ לקבל הנחות יסוד עלומות, והרי לנו אינוודואליזם תגובתי במיטבו. ובכן, לדעתי תפיסותיו של הררי או אלו שמובאות בסיפרו הן פועל יוצא כמעט הכרחי לתפיסת האינדוודואליזם המערבי. בין אם זה היוצא מהרפורמציה, מתורתו של קאנט או מהאקסיסטנסציאליזם הבחירי של סארטר. הנחת המוצא המודרנית היא שעל האדם להסתכל על המציאות בצורה אובייקטית, חפה מאשליות, כדי לשחרר את עצמו. תפיסה זו, גם אם יש בה אלמנטים אתיים, מובילה לרדוקציה של הכל , להסתכלות על העולם כדבר נייטרלי, חף מנקודות ייחוס שמעבר וכך בדיוק האדם יכול לעשות בו כרצונו. מה לעשות, נעבך, שתפיסה זו בגילגולה הבא גם מובילה לביטול ערכו של האדם, שהרי כולו כחומר ביד היוצר, וממילא לאוריינטציה האישית אין כוח לעמוד לבדה מול עוצמת המידע וכוחו ליצור מציאות טכנולוגית חדשה. כאן גם נכנס רעיון הקידמה לתמונה ומבטל מיניה וביה ערכים דמוקרטיים מיושנים. שהרי לא צריך לאזן בין דעות שונות אלא פשוט להבין ולדייק מי בא אחרי מי, וכל המתקדם ידו על העליונה. כלומר לדעתי במידה שהמערב יצר תמונת עולם נעדרת זיקות וסטרילית, כך בתהליך מעגלי הוא שלל את החופש של עצמו. הביקורת אם כן צריכה להיות יותר שורשית ורדיקלית אחרת נשאר מריונטות בכללי משחק שעיצבו עבורנו מקדמת דנא, ללא יכולת בחירה אמיתית. שבחירה מלשון בן חורין. אי אפשר לה ללא ידע של כל הוקטורים המעורבים ובחירה חופשית בכולם, ולא באחד על פני השני. אולי דרך ארוכה שהיא קצרה להשיג את החופש.

    אהבתי

  27. על פניו, אם ניתן יהיה לאסוף במדויק את התהליכים המוחיים של אדם בכל רגע ורגע – הכימיים, הפיסיקליים והביולוגיים – ניתן יהיה לכוון את פעולותיו באופן חיצוני. כיום אפשר לדמיין מצב עתידי (לא רחוק מדי) שבו נוכל למפות ברמה גבוהה של אחוזים מה שגורם לפרט אושר (ברמות השונות, כפי שציינת) והנאה. תחת הנחה שבן אדם מעוניין להיות מאושר, הגיוני לצפות שאם קיימת אפשרות להשפיע על כך באחוזי הצלחה גבוהים מבחוץ, בני אדם רבים יבחרו באפשרות הזאת.

    כאן יכולים להיכנס אלגוריתמים שהם בחלקם האחד מבוססים על ממוצעים ועל ההתפלגות באוכלוסיה, ובחלקם השני מבוססים על למידת התוכנה את הפרט הספציפי אותו היא "מכוונת". למשל, לרוב בני האדם "עושה טוב" להיות בחברת אנשים בתדירות X לפרק זמן Y, אך לפרטים שונים עושה טוב להיות בחברת אנשים שונים. בנוסף, בתקופות שונות בחייו של האדם ההנאה / האושר שהוא יפיק משהייה בחברת אנשים תהיה שונה.

    נראה שעוד ארוכה הדרך, אך בלי ספק המדע והטכנולוגיה הולכים לכיוונים הללו כיום. במובן זה, יתכן שהמציאות העתידית תהיה שילוב של הדברים שההרי מציג והדברים שאתה מציג. אני מבין את ההתנגדות שלך לחלק מהרעיונות שעולים בספר, אך אולי חשוב לך להציג את הטיעונים הנגדיים דווקא מפני שאתה רואה כי יש ממש בסכנות הללו. הגם שישנם אי דיוקים, הפשטות ורדוקציות, הספר ראוי ומעלה למודעות(!) "סכנות" עתידיות, וחשוב מכך, כן סכנות בהווה. (אנחנו יודעים שלפעמים הדרך הטובה ביותר להפיץ רעיונות היא לומר אותם חד וחלק ובצורה מופשטת.)

    אהבתי

    1. כבר המשפט הנכון הוא הנחה פרועה: האם אכן ניתן יהיה לאסוף את כל התהליכים המוחיים באדם בכל רגע? אני לא יודע. אתה לא יודע. איש לא יודע. מדובר במספר אסטרונומי של תהליכים, כולל ברמה התת-אטומית. אולי ברמה הקוונטית. ייתכן שזה כלל לא עניין של יכולת חישוב, אלא שבאופן עקרוני אי אפשר "לאסוף" את כולם.

      מעבר לכך, אני טוען שעצם התפיסה הזאת, כאילו אפשר פשוט לחשב את המוח, מניחה מראש רדוקציוניזם שניסיתי להראות ברשימה למה הוא לא תקף.

      לגבי הסכנות שהספר אכן מצביע עליהן, נדמה לי שהקדשתי לזה לא מעט מקום ברשימה לעיל.

      אהבתי

  28. תום, אם הדבר אפשרי לייצר אושר סינתטי זאת לא השאלה. השאלה היא למה לבחור לחיות במציאות כזאת של רגשות מהונדסים? מה הפחד הגדול מלהיווכח, מלהענות, מלקבל? מאיפה מקור ההתנגדות של האדם המודרני לכל מה שלא בשליטתו המלאה? הרי גם התודעה היא לא בדיוק חופשית והדבר רק מעצים את הקסם שבה. אדם יכול לרצות, להתכוון,להגדיר ועדיין ובו זמנית לזרום, להיסחף להווכח. הרי גם אמן גדול לא נעשה כזה ללא משמעת עצמית נוקשה וקבלה של תורת מוריו בצד עיצובם מחדש ביד דימיונו היוצר. את כל הקסם האינסופי שבתהליכים האלה אנשים רוצים להפסיד וחבל.

    אהבתי

  29. מקוצר זמן, התייחסות רק לנקודה אחת: אני לא חושב שהדוגמה עם החגב והארבה מוכיחה שהשלם גדול מסכום חלקיו. מן המפורסמות הוא שליצורים חיים יש די-אנ-איי עצום, שרק חלק קטן ממנו בא לידי ביטוי בכל רגע נתון. למשל: לאדם יכולים להיות נוגדנים למחלה, שלא יבואו לידי ביטוי אם לא ייתקלו בחיידק המתאים. באופן דומה, חרק שעובר גלגול מבטא ברגע נתון רק חלק מהיכולות שלו (נניח: זחל או גולם או פרפר). הארבה לא שונה מהדוגמאות האלה – יש לו יכולות שבאות לידי ביטוי רק בסביבה מסוימת ובתנאים מסוימים. זה לא קשור בהכרח להיותו בקבוצה ולא מוכיח שלקבוצה יש יכולות שלא היו קיימות בפרט הבודד. אילו יכולנו לקרוא את הדי-אנ-איי של בעל חיים ולהבין ממנו את הפנוטיפ שלו (אולי יום אחד זה יהיה אפשרי), היינו יכולים לצפות לתכונות האלה של החגב גם בלי להידרש להיות עדים להן במצבו כארבה.

    אהבתי

  30. להבנתי, "מותר האדם", במובן החשוב והמשמעותי ביותר הוא חד ופשוט.
    לאדם היכולת "לעבור מעבר" (To transcend the relative), להפוך את אותו "בצלם אלוהים", שנשאר ברובו הגדול פוטנציאל בלתי ממומש, חוץ מאשר אצל יחידי סגולה, למציאות חייה.

    אהבתי

  31. טוב, סגרנו את הסיפור – קראתי את ההערות של כולם, ואפשר לסכם שהתגובה של ההרי ממש הונאת דעת. התגובה הזו מראה איך הוא אף פעם לא באמת אומר למה הוא מתכוון. והעמימות הזו שהוא יוצר מקנה תמיד לדברים שלו תחושה של סבירות. הרי מצד אחד הוא כל היום חופר על כמה כל המנטלי המצאה וכו', אומר שזה 'מדעי', ולקורא הממוצע זה נשמע סביר. ואז הוא מדבר על זה שיש שהוא מסכים שאי אפשר לעשות רדוקציה מאושר למוסר, וגם זה נשמע סביר. העניין הוא, שהשילוב של שני הדברים יוצר את האשליה שאיכשהו יש לו איזו תשתית רעיונית לאיך מוסר – שאינו ניתן לרדוקציה לאושר – קיים, ואינו המצאה.
    הוא קצת כמו השקרני-קלפים האלה שאומרים לך לחפש את האס מתוך שלושה קלפים, ואתה מגלה שלמרות שהסתכלת טוב טוב אתה תמיד טועה, והוא מביא לך את האס ממקום אחר. עד שאתה נכנס ליוטיוב, ומבין את הדרך שלהם לגרום לאס להיות איפה שהם רוצים. בוווול-שיט.

    אהבתי

    1. כמה זה באמת מפתיע שהררי הוא שרלטן? כל הספרים שלו הם קשקוש של איך יראה העתיד בתחומים שהררי כלל לא מבין.

      אהבתי

  32. תומר,

    הביקורת מרתקת ומאוד מעשירה. היה תענוג גדול לקרוא וגם שיעור מבחינתי איך להציג נושאים מורכבים ברשת. רציתי להוסיף את שני הגרושים שלי לביקורת, אם כי למען ההגינות והגילוי הנאות אציין שאת הספר עצמו לא קראתי ואני מתבסס על ציטוטים מתוכו שהבאת, המדברים בעד עצמם ואף מעבר.

    א. נדמה לי שמעבר למקבץ המאפיינים הלא שלם שפרשת ממילא, לאדם עוד ייחודיות בולטת: הוא שפתרונות אנושיים לבעיות טבעיות (ואנושיות כאחד) מייצרים באופן מובנה בעיות חדשות, שמצריכות פתרונות חדשים ומייצרות בעיות חדשות, ובין לבין נותרים (בין השאר) הספק, אי-הוודאות, חרדה, שמניעים כשלעצמם לחפש אחר עוד פתרונות, ממלאים סיפוק וספק באחת. ייתכן שזה כבר עם מספיק לכך שלאדם יש היסטוריה ולא רק טבע.

    ב. תוך שאנו הופכים את העולם (של התופעות) לאנושי יותר, למלאכותי יותר, כך הוא נעשה מוכר יותר, אך מכיוון שבתוך ההיכרות הזו צומחות בעיות חדשות, הוא לא נעשה מרגיע יותר או הרמוני יותר (גם עניין ההרמוניה טעון בירור, כמובן, ומבוסס על הנחות מטאפיזיות מסוימות, אך מה לא?)

    ג. ייתכן שמנגנון הזה טמון לפחות חלק מהתשובה לכמיהה הגדולה להיפתר מהשאלות הבלתי-ניתנות לפתרון סופי – ויחד עמן להיפתר מהאדם (ומההומניזם) – בין אם על ידי אדם-על טרנס-הומאני או על ידי טשטוש כל הבדל בין אדם לבעלי החיים (ע"ע הררי). ואז יגיעו ימות המשיח כי נדמה לי שהסנטימנט המוביל לאדם טרנס-הומאני ולקץ הבעיות (האמנם?) או לרידוד האדם לכדי חיה בלבד הוא אותו סנטימנט: כמיהה להרמוניה שבה אין יותר שאלות וטעויות, ועמן גם לא חירות (אם כי צריך לברר כמובן את הגנאלוגיה של רעיון ההרמוניה הטבעית).

    ד. אתה כותב בהתפעלות מסוימת (אני מניח שלצורכי רטוריקה) שהררי מתייחס לסבל כמדד האחד והיחיד. אבל (ואני בטח מתפרץ לדלת פתוחה) הרי זה כמעט מובן מאליו: סבל הוא כנראה המכנה המשותף הבולט ביותר בינינו לבין יונקים גבוהים (בהנחה שאנחנו מצטמצמים למושג רזה של סבל בצורת כאב – וגם אז נדרשת כוכבית מטעמי אנתרופומורפיזם). ואם סבל הוא המדד האחד המשותף, הרי שמדובר בטיעון מעגלי ממילא. ואם להיעזר בחוש ההומור של ניטשה: "אם מאן דהו יסתיר דבר מאחורי שיח, יחפשו שוב באותו המקום וימצא אותו שם, אין מה לשבחו על חיפוש ומציאה מעין אלה" ("על אמת ושקר במובן החוץ-מוסרי", עמ 61).

    ה. אני חושב שהררי והיסטוריונים כדוגמתו מייצגים אורח מחשבה, שמאפיין משטרים טוטליטריים: במקום להתמודד עם שאלות מורכבות שאין להן תשובה סופית, הם מבטלים את השאלות. כך, למשל, בנוגע למורכבות האדם כ"אזרח בשני העולמות": אם אין פתרון חד-ערכי לשאלת היחס בין החירות לבין הדטרמיניזם, אזי זו בכלל לא שאלה (וכל האופציות האחרות הן, כמובן, דמיונות והזיות "אנתרופוצנטריות"). ייתכן ואפילו סביר שאורח מחשבה כזה, לצד העמסת המידע והגשת תפריט עובדות סלקטיבי (מאפיינים שמשתמעים מדבריך), מצליח לספק מערכת הסברית סדורה לתלפיות בעידן החיפושים והרלטיביזם העצל.

    ו. הדימוי של שימפנזה והאדם על אי בודד גם אינו מוצלח במיוחד. אומנם הוא מצביע על השונות ביניהם הן באמצעים ובסולם המדידה למדידתם (מה עדיף: לחיות בהרמוניה עם הטבע באי או לבנות סירה ולעזוב אותו? – וזה בהנחה שאכן יש הרמוניה בטבע), אך לא מיותר אולי לשאול את השאלה הבאה: אם נניח לרגע לעצם הבעייתיות שבניסיון להחיל מחשבה אנושית על מוח של שימפנזה, האם לא סביר להניח שגם השימפנזה היה "מעדיף" שיהיו בידיו יותר כלים בסיטואציה נתונה? כלומר, ריבוי אפשרויות וכלים עדיף במפגש עם הטבע על מיעוטם – האם על הנוסחה הזאת "יסכימו" גם האדם וגם קופים עילאיים? דומה שכן.

    ז. שוב, ייתכן שבסיטואציה הקונקרטית הזאת לשימפנזה יש גם יותר כלים (טיפוס קליל על העצים, יכולת לאתר מזון במקומות נגישים בקושי ועוד), אך צריך להנהיר כאן עוד הבדל מרכזי: כמו בהתרכזות הבלעדית בסבל, כך גם בדוגמה הזאת הררי מתרכז בלעדית בסיטואציה הישרדותית ואפילו קיצונית. אבל האם זו השוואה נכונה? שהרי עוד הבדל בסיסי בין אדם לבין בע"ח אחרים הוא בכך שהמפעל האנושי הוא בפרספקטיבה מסוימת בדיוק ההימנעות מלהיקלע על בסיס יומי למצבי חירום טבעיים (עם כל הבעייתיות של מצבי חירום אנושיים). במובן מסוים מזכיר הדבר את המימרה לפיה "הפיקח יידע לצאת מסיטואציה שהחכם לא ייכנס אליה". האם בע"ח עילאיים לא היו "מעדיפים" פתרונות ארוכי טווח (אף שמגיעות עמם בעיות חדשות)? לא יודע, אבל אם יש חוקיות אחת שהררי מנסה במובלע להחיל על המציאות האנושית והחייתית כאחת (סבל – המכנה המשותף היחיד), נדמה לי שההגינות והסבירות דורשים לטות לכן.

    ח. אתה כותב: "האלגוריתמים החיצוניים שהררי מדבר עליהם יתנו לנו מידע, א לא משמעות ולא ערכים. ודאי שלא זהות". אני מסכים איתך שהמדע בכלל אינו יכול לענות ל"למה?" (what for?) ובמובן מסוים גם לא על "מדוע?" (כל מערכת הסברית כי תרגום לשפה אחרת), אלא על ה"איך?" בלבד. עם זאת, אני חושד שלאובייקט ההכרה ולאופי ההתוודעות אליו יש גם השפעה הכרת הסובייקט ועל השאלות שהוא מציב. השתקעות בעולם המידע המהיר והמשתנה, חיים בתוך ממד היפר-אינפורמטיבי (האנשים ברחוב שצועדים כשעיניהם כבושות במסך הסמארטפון) מעצבים גם הם את התודעה. איננו רק מנסים ליצור את הדומה לנו – אינטליגנציה מלאכותית, למשל – אלא כנראה גם מחקים את יצירנו-אנו. יש המון דוגמאות לכך (זכירה במקום הפשטה היא רק אחת), אבל אם נתקלת בכתיבה של תיכוניסטים ואפילו סטודנטים לתואר ראשון, אני מניח שהרושם שאנסה להעביר בדוגמאות יעלה אצלך על דרך הדימוי. או רק היזכר בסרט "Her".

    ט. ואפרופו AI: בלי להיכנס לאיכויותיה, האם עצם העובדה שבנייתה הצריכה בורא אנושי, לא מחזקת את האפשרות – על דרך האנלוגיה – שגם צורך האינטליגנציה האנושית נדרש סוכן פעיל ואינטליגנטי, שנמצא מעבר או לפחות על גבול ההכרה האנושית?

    אהבתי

    1. תודה רבה דוד. במיוחד הערותיך על ההרמוניה (או ה"הרמוניה") בטבע וכו'. וכן, אני לא מכחיש שתיתכן תמורה בתודעה האנושית עם התחברותה לכל מני אלגוריתמים חיצוניים, אפילו עד כדי ויתור על המימד המוסרי. כלומר, לפחות אצל חלק מהאנשים. אז נכון, הזהרותיו של הררי חשובות. בקשר לסעיף ט – מממ…. אני חושב שאין צורך ממשי להניח כך. התיאוריה של דארווין וממשיכיו היא באמת גאונית, ונראית לי מספקת.

      אהבתי

  33. בלי קשר לנכונותה, אפשר להתייחס לרעיון האבולוציה כבחירה "גאונית" בשפה אינרטית להבנת המציאות. בה יכול להתגדר האדם בהשתלבות בתהליך שכופה את עצמה בטרמינולוגיה של התקדמות. זהו למעשה רעיון הקידמה שהוא בסופו של דבר מבטל או יבטל את הדמוקרטיה מכיוון שהטוב והנכון נמצא במתקדם, בעוד שהרע והשגוי נמצא בעבר שאבד עליו הכלח. דוגמא לכך בהווה במחקרים שנעשו בארה"ב באפיון מוחות של רפובליקאים מול דמוקרטים, כאשר הטענה והמוטיבציה היא להוכיח שלדמוקרטים איפיונים מוחיים מתקדמים יותר ומפותחים יותר. כמה מהלכים צריך מכאן ועד שלילת זכות הבחירה מרפובליקאים? וזוהי רק דוגמא. יש שעושים אבחנות דומות, עדיין ברמת הפסבדו מדע בין גברים לנשים כאשר העתיד מצלצל לנשים לדעתם. שוב בשם רעיון הקידמה. בכלל, לגבי גברים ונשים נעשה מהלך מדהים של פיתוח רעיון פמיניסטי שנשים אמורות להוביל את העולם, אבל כאשר הן מתנהגות כמו גברים וחושבות כמו גברים. סבך הסתירות הפנימיות של התנועה הפמיניסטית רחוק מלהגיע לסיומו. בקולנוע, המגמה עברה מניסיון לחנך או לגעת ברגש לעיסוק במורכבות העלילה ולאחר מכן במודעות להתקדמות האפקטים הויזואליים והווקליים. גם מתוך מחשבה על הקידמה כרעיון שמוביל את ההתפתחות, ובאפשרות לחופש שמאפשר אינטגרציה של ממדי צפייה שונים. במוזיקה נעשים מהלכים שיותר ויותר מודעים לעצמם, ומוזיקאים מתהדרים יותר בתיחכום הופעתי וביצועי מאשר ביכולת לרגש ולגעת בלב, שזוהי לדעתי תכלית המוזיקה. אכן ברעיון הקידמה יש טוב ויש רע אך צריך לזכור שזהו בסך הכל רעיון, שיותר משמגלה משהו על המציאות יוצר אותה כצלמו ורוחו במקרה הטוב, או כופה את עצמו עליה במקרה הרע. ורעיון זה הוא פועל יוצא של תאורית האבולוציה במובן מאוד בסיסי שלה: האמונה האבולוציונית באקראיות של הכל. מכיוון שאם יש איזשהו כיוון או מגמה טרנצדנטליים , אם מאמינים בכך, נותנים מקום שווה לעבר כמו להווה. כי בשניהם יש נקודות שצריך ללמוד מהן כי השלם גדול מסך חלקיו. ואם רואים מגמה לעתיד, אז היא לא יכולה לשלב בתוכה רק אלמנטים טכניים של המציאות אלא גם רוחניים. כלומר שאיפה להתפתחות עתידית רוחנית. אמונה עיוורת בתורת האבולוציה לעומת זאת נותנת את הבכורה לממדים הטכניים שולטים של האדם מהסיבה הפשוטה, כי הם המוצלחים ונותני העוצמה שכביכול שמים אלמנטים של תקוות, רגשות,כמיהה,יצירתיות,וכן גם הומניזם, מאחוריהם. שוב, אני לא מתווכח אם אבולוציה כן או לא אלא רק מנהיר את המשמעות לדעתי של בחירה באמונה באבולוציה הארד קור, בלי מסננים ושאלות.

    אהבתי

  34. דויד, הצורך שלך להקדים ולהתנצל "אני לא חותר לאישוש הבריאתנות" מלמד משהו. מהי אותה בריאתנות? חסידי הדרוויניזם בניסיונם להחניק כל גילוי של ביקורת על התאוריה, יצרו הקבלה בין כל מי שחושב שיש אפשרות שצורה כלשהי של אינטליגנציה מעורבת בתהליך האבולוציוני לבין מי שמאמין בסיפור הבריאה התנכי בשישה ימים. גם אם יש מי מקבלים את העובדה שתופעות החיים התפתחו בהדרגה, אבל חושבים שמוטציות מקריות וברירה טבעית אינם מספיקים על מנת להסביר את התהליך האבולוציוני, מיד מדביקים להם את התווית "בראתני" על מנת להכפיש אותם. באווירה הקיימת, לפחות בחוגים מסוימים, צריך להיות בעל נטיות אובדניות, או לחלופין בעל אומץ רב על מנת להביע כפירה באבולוציה הדרוויניסטית. ואני מדגיש "אבולוציה הדרוויניסטית" ולא אבולוציה בכלל מכיוון שאבולוציה כשלעצמה אינה חייבת להיות דרוויניסטית ואינה חייבת להיות נעדרת יסוד של אינטליגנציה בבסיסה.

    תומר, כשאתה כותב "התיאוריה של דארווין וממשיכיו היא באמת גאונית, ונראית לי מספקת." הרי אין לך באמת הסבר כיצד אותן מוטציות מקריות וברירה טבעית הביאו ליצירת אינטליגנציה ותודעה, כפי שמאמינים חסידי הדרוויניזם. אבל זוהי הדוגמה השלטת והיא מקובלת, בצורה עיוורת לדעתי, על רוב השכבה המשכילה במערב, מה שכמובן לא בהכרח הופך אותה לנכונה. בכך אתה מנסה להחזיק את המקל משני קצותיו כאשר מצד אחד אתה מבקר את הגישה הרדוקציוניסטית של הררי, ומצד שני התאוריה של דרווין שהיא מעמודי התווך של הרדוקציוניזם המטריאליסטי מספקת על מנת להסביר את כל תופעות החיים כולל אינטליגנציה ותודעה.

    נקודת האור היא שיותר ויותר אנשים גם בעמדות השפעה מעלים שאלות ומחשבות של כפירה. דוגמה לכך, דווקא מהכיוון של קיומה תודעה שהתייחסנו אליה כאן היא הפילוסוף תומאס נגל בספרו: Mind and Cosmos: Why the Materialist Neo-Darwinian Conception of Nature Is Almost Certainly False

    אהבתי

      1. נו, באמת. מה הקשר אם יש לי תאוריה חליפית? מדובר בתאוריה שלי או במה שנחשב בעיני רבים לאחת הפסגות של המדע המודרני? ואם לצורך העניין נניח שאין לי תאוריה חליפית, האם עלי לקבל באופן עיוור כל שטות?
        מכיוון שכתבתה: " התיאוריה של דארווין וממשיכיו היא באמת גאונית, ונראית לי מספקת." חשבתי לתומי (לא, לא באמת) שיש לך הסבר שנסתר מעיני. מהתגובה שלך אני למד שאין לך.

        אהבתי

    1. יש משהו בדבריך לגבי ה"התנצלות" שלי, אבל היא דווקא באה מסיבה אחרת (לא עניין אותי להיכנס לדיון על היווצרות החיים דווקא, אלא להמחיש משהו עליו). באשר לאבולוציה הדרווינית או בכלל: בפרמטרים של עשיית מדע (לפחות על פי פופר), היא אינה נחשבת, כפי שבטח ידוע לך, לתאוריה מדעית. זה כמובן גם לא פוטר אותה מחורים שונים.

      אהבתי

        1. בוודאי שהוא כבר לא האורים והתומים אחרי המהפכה (תרתי משמע של קוהן ופאייראבנד, אבל לא הייתי פוסל אותו על הסף בכל זאת או את מה שניסיתי לייצג באמצעותו: קריטריון כלשהו לידע שיאופיין כמדעי – בלי לשלול סוגי ידע אחרים או לפגוע ביוקרתם (והרי גם המדע אינו כל יכול, כפי שציינתי).

          אהבתי

          1. רגע, אולי אנחנו מדברים על דברים שונים: קון ופייראבנד עשו מהפכה (טוב, הראשון. השני לא ממש) בפילוסופיה של המדע. לא במדע. שים לב להבדל. מדענים כמעט שלא מתייחסים לפילוסופיה של המדע. זה לא ממש מעניין אותם וזה לא ממש משפיע על הדרך שבה הם חוקרים את העולם. לכן גם פופר, עם כל הכבוד, לא באמת קובע מה "מדעי" ומה לא.

            אהבתי

            1. בוודאי שהוא כבר לא האורים והתומים אחרי המהפכה (תרתי משמע של קוהן ופאייראבנד, אבל לא הייתי פוסל אותו על הסף בכל זאת או את מה שניסיתי לייצג באמצעותו: קריטריון כלשהו לידע שיאופיין כמדעי – בלי לשלול סוגי ידע אחרים או לפגוע ביוקרתם (והרי גם המדע אינו כל יכול, כפי שציינתי).

              אהבתי

        2. מה?! עד לנקודה הזאת בדיון, הייתי משוכנע שאתה איש רציני מאד ומעמיק. גם טיעוניך בדיון עם הררי נשמעו טובים מאד, גם אם לא הסכמתי איתם. אבל מה זה?! מדענים לא לוקחים את פופר ברצינות? ממש במקרה עכשיו אני קורא ספר של מדען בשם דן אגסי, שפופר היה מורה שלו. הוא לוקח את פופר מאד ברצינות. למעשה, נדמה לי שחלק נכבד מאד מהפילוספיה של המדע, גם כיום, נשענת על פופר.
          אתה רציני?!…

          אהבתי

  35. בכל מקרה, עדיין לא הבנתי מה המקום של הדמוקרטיה בתפיסת הקידמה הנובעת מתאוריית האבולוציה. הרי מה שמתקדם צריך למחוק את הפחות מתקדם. מזכיר לי שפעם הזכרתי למישהו את הפיתגם "על טעם ועל ריח אין להתווכח", והוא השיב לי שאין להתווכח על שום דבר, לא רק על אלו… האם יש מקום לתרבות של ויכוח בתוך רעיון הקידמה? או שרק לבדיקה אמפירית רדוקציונית בכל דבר שתוכיח אם הוא מתקדם דיו וזכותו לשרוד? ויכוח אינטלקטואלי טוב יכול לתת כבוד שווה ערך לטיעונים מין העבר כמו למגמות ההווה. אם כי זכותו להאיר אותם באור עכשווי ולשדרג אותם לאמירה חדשה. האם הדרך היחידה לבחון טיעונים היא ע"י הצבתם בסרגל הזמן וכל המתקדם זוכה? האם לא זו בעצמה גישה פרימיטיבית שיכולה למשל לקדש את הרדידות כשהיא באה אחרי המורכבות, למשל במוזיקה אבל לא רק? ( גם בהתפתחות השפה, הציור, השירה, הספרות ועוד ועוד).

    אהבתי

  36. משהו קטן על רדוקציוניזם מטריאליסטי:
    צריך לזכור (כי זה כבר נאמר די מזמן) כי רדוקציוניזם מטריאליסטי במובן של "מה שמוחשי הוא ממשי – לעומת מה שרוחני/מוסרי/מיסטי שהוא "פיקציה או הזיה" סובל מבעיה של הבסה עצמית (אם כי כמדומני לא הפרכה עצמית):
    כל המושגים שלנו, כל האפשרות שלנו לזהות תהליכים במציאות, גם החומרית-פיסית-ביולוגית מושתתת על הנחות שהן "פיקציה או הזיה", כי אין דרך לאשש אותן מתוך המוחשיות עצמה.
    הדוגמה הקלסית של יום היא הסיבתיות. אבל באופן רחב יותר – כל יצירה של מערך מושגי, בין השאר להגדיר משהו כ"חומרי וממשי" ומשהו כ"פיקציה ובדיה" היא לפי הקריטריונים הללו בעצמה "פיקציה ובדיה". מה זה בדיוק "חומר"?איפה נמצא ה"חומר" הזה בחוויה החושית שלנו?
    אנחנו לא מסוגלים לראות את העולם "נקי" – בין אם נקבל בדיוק את הקטגוריות של קנט ובין אם נחליף אותן במערכת אחרת.
    כך גם לגבי פסיכולוגיזם: אם את תפיסת העולם המיתית או הדתית אתה מסביר כמענה לצורך פסיכולוגי בדמות אב וכו' – אין סיבה לא לערוך את אותו הניתוח לעצמך ולומר כי תפיסת העולם המדעית-טכנית נוצרה מתוך צרכים ודחפים נפשיים.

    דוד – אהבתי מאד את ההערה אודות הכמיהה אל ההרמוניה הא-אנושית. (איזה תיאור יפה הביא לנו ספר בראשית עם "ולאדם לא מצא עזר כנגדו"..) אפשר לדעתי לראות את הנטייה הזאת ממש נוכחת ביומיום ולא רק בתיאוריות ואידיאולוגיות – למשל כחלק מחווית המיניות ואפילו האכילה ובוודאי עישון שכרות וכו'.

    Liked by 1 person

  37. "זהו, אם כן, מותר האדם מן הבהמה: היכולת לשתף פעולה במספרים גדולים ובצורה גמישה. "
    ההנחה הזו מוטה לחלוטין. ההיסטוריה של המין האנושי היא היסטוריה של פרטים מיוחדים במינם , גאונים במידה מסוימת שהקפיצו את האנושות כולה במעין קפיצה קוואנטית גבוה יותר ומליונים של פרטים חסרי חשיבות שהצטרפו לקידמה. משה, חז"ל, אפלטון, אריסטו, ארכימדס, דה וינצ'י, ווטס, גאוס, ניוטון, איינשטיין, ביל גייטס ודומיהם.
    הצורך של הררי לבטל את הפרט נובע מהשקפת חיים (ולכן הביקורת כאן עליו כל כך נכונה) ולא מהבנה עמוקה יותר של ההיסטוריה. מכאן גם ביטול הקדושה שאינה אלא הפרדה מן הכלל ("הרי את מקודשת לי" הוא פשוט הוצאת אותה אשה מהכלל לו היתה שייכת עד החתונה והעברת ל"קבוצה" אחרת– מקדש המעט.
    מכאן גם הצורך לבטל את "רוח" האדם , את הנפש, את הנשמה. האם הררי באמת מאמין שכאשר הרמב"ם אומר "אילו ידעתיו–הייתיו" — הוא טיפש?
    ברמה מסוימת השקפת העולם של הררי לא רק שאינה מעצימה את המין האנושי אלא משפילה אותו.
    תודה עבור הבקורת.

    אהבתי

  38. תנוח דעתך משתמש אנונימי, את הנפש והנשמה ביטלה הקידמה כבר בשני מהלכים קודמים ואין להאשים בכך את המהלך של הררי. הוא רק לוקח את העיניין צעד אחד קדימה ומבטל גם את החירות של הפרט וההגדרה העצמית. גם בזה אין לו חידוש גדול. זה בסך הכל נתינת שם ופנים עתידנית לאידיאולוגיה הפוסטמודרנית העכשווית שאצלה אין לאדם שום מעמד יציב כלשהוא להבין את עצמו. לדעתי גם אין הבדל גדול בין תומר להררי מכיוון ששניהם מציבים את הרכבת על אותה מסילה ורק מתווכחים בניהם אם עדיף שתישאר בתחנה הזאת או שתמשיך לתחנה הבאה. הרי התבוננות בגישה בודהיסטית מערבית מחייבת בכנותה את שלילת כל ההגדרות כאשליה, כהולכת שולל עצמית. היא לא משאירה הרבה מעבר להכרת מצב אינרטית שבה יש חופש מוחלט וחסר משמעות שממש קורא לראיית דברים אינסטרומנטלית ורדוקציונית שתכנס בריק שנוצר. אני לא מדבר כאן על הבודהיזם המקורי שמתמסר לנירוונה כהעפלה דתית להר מקודש, אלא לשילוב הנוכחי של בודהיזם עם תודעה מערבית שנזקקת לו כדי להשיל מעצמה את שיירי ה"שמרנות" ולדהור חסרת מעצורים לאופק הקידמה. טוב, אם שמתם אותנו על המסילה הזאת הדיון כבר מכור ונשאר רק להתווכח על המחיר. אם מישהו בכל זאת מחפש כיסי מילוט הוא יכול למצוא אותם בהבנת התהליך ועיצובו מחדש. ודבר זה יעשה אם לא כאן אז במקום אחר. ויהי רצון שאזכה לדבר מהלב ולהפסיק להתנצח לשווא.

    אהבתי

  39. תודה רבה תומר, על הרשימה הזאת ובכלל. וגם מזל טוב.
    נדמה לי שמצאתי סתירה מסוימת בינה לבין רשימתך על "קיצור תולדות האנושות".
    על ספרו הראשון של הררי כתבת:

    "1. נניח שהיינו מגלים שלברהמינים יש מוח גדול יותר מלשודרות, או שלשחורים כישרון מתמטי מולד גדול יותר מאשר ללבנים, או שלנשים חוש כיוון מפותח יותר מאשר לגברים, או שפולנים נוטים לדיכאון הרבה יותר מפרסים – האם זה היה מוביל לרישיון מצד קבוצות אלה לקחת לעצמן זכויות יתר, או להפלות עצמן לטובה על פני האחרות? הרי ודאי שגם במקרים אלה היינו יכולים לנמק למה למרות שחברי קבוצה X הם מבחינה ביולוגית חכמים יותר, אין סיבה שיעבדו פחות או יפונקו יותר מכל אדם אחר. לא? *האין כך אנחנו נוהגים כבר היום עם בני האדם שביולוגית ברור שנחותים מאיתנו (למשל, בעלי תסמונת דאון). האם אנחנו סבורים שמגיע להם זכויות פחותות – למשל שיעבוד עד מותם במכרות פחם – משום עצם נחיתותם הביולוגית?*"

    לעומת זאת, על ספרו השני של הררי אתה כותב:

    "מהמסקנה המוזרה שיתרונו היחיד של האדם הוא יכולתו לשתף פעולה (ושוב, כאילו שאפילו היכולת הזאת לא באה משום שהוא חכם יותר, יודע לדבר, ויודע להגביל את עצמו מבחינה מוסרית) גוזר הררי מסקנות מרחיקות לכת:

    זה מעמיד בסימן שאלה את קדושתו של האדם […] לא ברור מדוע זה מצדיק מתן קדושה יתרה לכל פרט מהמין הומו ספיאנס. (136)

    אני לא יודע מה באשר לקדושה, אבל אפשר בהחלט להבין כיצד זה קשור להענקת זכויות לכל פרט מהמין הומו ספיאנס. הנחת המוצא של שיח זכויות האדם הוא שהן מוענקות ליצורים שיש להם עולם פנימי עשיר, כזה שיש בו מימדים של זהות וייחודיות ומודעות עצמית ותקוות לעתיד ויכולת בחירה בין טוב ורע – וכן, גם יכולת לשתף פעולה עם פרטים אחרים. את אלה יש רק לאדם. אין כאן שום דבר מסתורי, גם לא שום דבר "קדוש". זה עניין של היגיון פשוט: * זכויות מוענקות ליצור שמסוגל להבין מה הן ולכבד את זכויותיו של זולתו. האדם מסוגל לאלה. השימפנזה, הסוס, הכלב והחולדה – לא*. אנחנו דורשים מהאדם שיכבד את זכויותיהם של האנשים והנשים סביבו, גם אם הוא נתקף תשוקה עצומה לכפות עליהם יחסי מין או להרוג אותם. אנחנו לא דורשים מהבבון שיכבד את זכויות הקופים והקופות שעליהם הוא מעוניין לכפות יחסי מין או מיתה, ולא מתאכזבים כשזכר אלפא בג'ונגל הורג את יריביו וכופה יחסי מין על בנות זוגו". (ההדגשה בכוכביות – שלי).

    העניין הוא שלא כל אדם מסוגל להבין ולכבד את זכויות זולתו, למשל תינוקות ובעלי תסמונת דאון (שאותם הזכרת ברשימתך על הספר הראשון). בניגוד לתינוקות, לבעלי תסמונת דאון אין פוטנציאל להבין ולכבד זכויות של הזולת (אני לא מדייק פה במאה אחוז כמובן, אבל אפשר לחשוב על אנשים הסובלים מפיגור עמוק שבאמת אינם מסוגלים להבין זכויות, אך זכאים לזכויות בעצמם).
    שאלה נוספת היא מהם זכויותיו של אדם שנולד וחונך בחברה גזענית, פונדמנטליסטית ופאשיסטית ובמובן מסוים באמת לא מסוגל להבין או לכבד זכויות של אחרים – האם ובאיזו מידה אותם אחרים חייבים בכיבוד זכויותיו-שלו? אבל זו כבר כמובן שאלה צדדית, שעלתה אצלי כמעט על דרך האסוציאציה, ואין היא נוגעת ברשימתך או בספריו של הררי.

    אהבתי

  40. אני מורה לכימיה בתיכון. שנים אני מלמד את תלמידי כי " האדם הוא אוסף של מולקולות שעוברות תכנות עצמי ותכנות מאולץ" תכנות עצמי זה לעקוב אחרי תינוק ונראות כיצד תנועות יד אקראיות הופכות מעודנות יותר ויותר. לעקוב אחרי רכישת שפה של ילד , ניסיונות לישיבה עמידה והליכה. תכנות מאולץ, אני אומר לתלמידי, זה מה שאני עושה כעת בכיתה. זה האופן שבו למדתי לתת משמעות לקווים (אותיות ומספרים) שלמדתם שם של צבעים וכו'.
    צר לי אבל פרט לכימיה ופיזיקה אין כלום. מחשבות? גם הן תוצר של אלוגרתמים ביוכימיים. יותר מכך העובדה שאתה והקוראים מבינים זה את זה נובעת מכך שכולנו מכונות דומות שעברו תכנות דומה. מאין השונות? האדם הוא תבנית נוף ארץ מולדתו. אנחנו צוברים חוויות , חינוך, דפוסי התנהגות של ההורים שלנו וכו', שנצרבים בזכרון שלנו ואנחנו מגיבים בהתאם לחומרה שנולדנו אתה והתכנות העצמי ומאולץ שרכשנו במהלך חיינו.
    זה אולי מגמד אותנו, עושה את החיים פחות מאתגרים אבל זו האמת.
    רוני פיזם, אורט קרית טבעון

    אהבתי

  41. בנוגע לחלק על האושר והעונג- גם אם הטענה שלך נכונה, הרי עדיין מוסכם שמקור הטוב והרע הוא התודעה – הפרט הבודד – ואז בכל מקרה מה הבעיה עם ה"הדהוד של הספר בקרב תועדות אינדיבידואליסטיות מטריאליסטיות" וכיוצא בזה, אם לנסח מחדש את דבריך.
    וכמו כן אתה לא סותר את ההבחנה הבסיסית בין פיקציות ומציאות ממשית – שגם היא אבן יסוד חשובה בזרמים המטריאליסטים האינדיבידואליסטיים. כלומר, ההבדל בין טוב לרע ומקור המשמעות רחוק מאוד מפיקציות (או דימיונות, או מציאות בין-סוביקטיבית), כמו אלוהים או המדינה, וכדי להגיע אליו צריך להתייחס לתודעה ולתופעות התודעתיות – אושר, ניכור, עונג וכאב וכו'. נכון שתופעות אלו תלויות גם באמונה מופשטת, אבל אמונה זו איננה מחויבת המציאות ולא מוכרחה להיות חלק מהדיון הראדיקלי (או הרדוקציונרי כמו שאתה מכנה אותו).
    מכאן גם ברורה הטעות בהשוואה בין טבעונות לנצרות אוונגליסטית – האמונה הראשונה (גם אם היא מוטעית) מבוססת על מציאות אוביקטיבית ; והשנייה מבוססת על מציאות מדומיינת, פיקטיבית. למה לנסות לטשטש את הקו הזה? מהי "הסיבה האמיתית" לכך.

    אהבתי

    1. ובהמשך ישיר, הדיון על "זכויות" ועל מי ראוי להן הוא די עקר – הרי אפשר להחליט שמי שראוי לזכויות הוא מי שיכול לכבד זכויות של אחרים, ואפשר להחליט שמי שראוי לזכויות הוא מי שזקוק להן, שמסוגל להרגיש סבל, שיש לו אישיות ורצונות ורגשות ומחשבות מורכבות (כן כן גם לדגים בניגוד להבל המוחלט שכתבת!!)
      ואפשר גם להחליט שאין זכויות. הנקודה היא – מה זה כ"כ משנה אם ההחלטה היא שרירותית בכל מקרה?
      השאלה האמיתית היא – איזה החלטה תהיה יותר *טובה* – וזה מחזיר אותנו לפרט הבודד, לתודעה האישית, לצרכים הטבעיים של כל פרט, כן – גם לעונג ולכאב, אבל גם לאושר ולדיכאון – אותו אושר ודיכאון ש-פרות, כלבים, סוסים ובני אדם יכולים ללא ספק לחוש במצבים שונים. עם כל הניסיון שלך לתקוף את הגישה הזאת, לא ראיתי איך אתה מקעקע אותה אפילו בבדל טענה, ואולי זה בגלל שלא היטבתי לקרוא.

      אהבתי

  42. לצערי, תומר ורוב המגיבים ממשיכים להתעלם מכך שהררי מתאר את הגישות הקיימות או השולטות, ולא מביע את עמדתו האישית. "הצורך של הררי לבטל את הפרט" – באמת, איפה ראית את זה? הרי הוא מתאר את זה ומזהיר נגד זה.
    הטענה של "ניהיליזם", או כאילו תיאור המצב הרווח יגרום לקבלתו על ידי הקוראים, כי לכאורה הם יחושו שאין אלטרנטיבות ו"אין מה לעשות", היא טענה מוזרה. השלב הראשון להתמודדות עם המצב או הכיוון הוא להבין אותו, לא?
    אולי אפשר לטעון שהררי אינו מציע חזון משלו, אלטרנטיבה לזרמים שהוא מתאר ולתוצאותיהם הבהחלט מפחידות.
    אבל הוא מודיע בפירוש שהוא בא לתאר מצב, כהיסטוריון, ולא מביע חזון אישי. חוץ מזה השאלות באמת קשות
    ואני לא מכיר תשובות טובות או פתרונות לבעיות שהוא מעלה ושהוא משאיר בכוננה כשאלות פתוחות.
    אולי תנסו להציע תשובות כאלו? לי אין.

    לגבי הטענות של שטחיות, חד צדדיות, עודף מידע ואנקדוטות, בחירה בדוגמאות הקיצוניות – לדעתי כל אלה הם כנראה הכרחיים אם רוצים לכתוב ספר כזה שמיועד לציבור הרחב, והררי עושה את זה במידה, בטעם, בחן, בכישרון ובהומור.

    אני חושב שהספר מעורר התנגדות רבה, ואפשר בקלות להבין למה.
    למרות שנהניתי מאד, אני חשתי מועקה גדולה ואף חרדה בעת הקריאה.
    הררי (הטבעוני..) שוחט פרות קדושות. היהודי המאמין (או הנוצרי) יכול אולי ליהנות (משמחה לאיד) כשהררי מגחיך את הדת השומרית או המצרית העתיקה. הליברל המערבי יכול לשמוח לאיד כשהררי ממשיך ומגחיך את הדתות המונתאיסטיות, אבל הררי ממשיך ומגחיך את הקפיטליזם, את הסוציאליזם, את הפשיזם (כביטוח של דרוויניזם חברתי). הוא לא מרחם גם על "דת ההומניזם" וביטוייה בפולחן ה"פסיכולוגיה" ובפולחן הדמוקרטיה.
    גם המדע לא נותר חסין בפניו – הוא בסה"כ מכשיר של הקפיטליזם ולא "ביטוי לסקרנות האדם".
    הוא אמנם לא יורד ישירות על הבודהיזם והמדיטציה (אותה הוא מציע למדענים ככלי למחקר ישיר של התודעה),
    אבל לא הרגשתי שהוא מטיף להן או אף משוכנע בצדקת קיומן.
    כמעט כל עמדה שמישהו שחי כיום יכול להישען עליה, מנותחת ומוצגת בריקניותה.
    הוא באמת שומט כל בסיס וזה מפחיד.
    אבל זהו בדיוק הרעיון שהוא בא למסור, שהוא באמת מפחיד ביותר, והוא מוסר אותו בצורה יעילה מאד, עד שנחרדים.
    חשוב להדגיש שנית – זה לא מסר שמביע את עמדתו הניהיליסטית, אלא תוצאה של ניתוח עמוק וחודר של המצב, של התהליכים הקיימים ולאן נראה שהם מובילים.
    המשל שלו של האנושות ששולפת מהקיר את המסמר עליו הכל תלוי (כל המשמעות), אבל לא יודעת איפה לתקוע אותו בחזרה, ממחיש בדיוק את המסר שלו. והוא מציג אותו כאמור כשאלה פתוחה.
    בקיצור, לדעתי, תקראו שוב את הספר.
    ואם עוד לא קראתם, אולי תעשו טובה ותתאפקו מלהגיב עליו?

    אהבתי

    1. מסכימה לגמרי עם הניתוח. אני חושבת שאכן הררי רוצה לעורר דיון וגם מצליח בזה

      אהבתי

  43. שלום תומר,

    נהנתי לקרוא את הביקורת שלך ובניגוד להרבה מגיבים כאן אני גם אהבתי את הספר של הררי.
    גם אם הוא לא מדייק בחלק מהנתונים (אני לדוגמה מאד לא מסכים עם הייצוג שלו לקפיטליזם, ע"ע הויכוח ההיפותטי עם תאצ'ר) הוא עדיין מביא נקודת מבט רחבה וחשובה שאני לא נתקלתי בה אצל כותבים אחרים (אבל אולי זה כי כי לא חיפשתי ספרים אחרים בנושא).
    אחת הטענות שלך היא:
    "האלגוריתמים החיצוניים שהררי מדבר עליהם יתנו לנו מידע, לא משמעות ולא ערכים. ודאי שלא זהות. …. אם מחשבים לא רק ידעו יותר עלינו, אלא יחליפו אותנו בתור מקור מוסרי – אז ההומניזם אכן יקרוס."

    אם אני מבין נכון את הררי, הוא לא טוען שהאלגוריתמים יתנו לנו משמעות, אלא שיתכן שאנחנו ניצור סיפורים שייחסו לאגוריתמים משמעות. הוא גם נותן כמה דוגמאות לסיפורים כאלה שמתחילים להיווצר (דת המידע למשל). כל הויכוח האם הוא צודק או טועה בניבוי או בתשתית הפילוסופית פחות חשוב בעיני.

    התחביב של הררי לעשות רדוקציה להכל אכן לפעמים מוגזם וגורם לנו לפספס חלק חשוב מהתמונה. אבל בשביל מרבית האנשים, שרגילים לראות את העולם באופן מסויים (למשל, מאמינים שחברות הן ישויות אמיתיות גם מחוץ לדימיונם של אנשים) הרדוקציה היא הכרחית ופוקחת עיניים.

    אהבתי

  44. ״האדם יכול לדאוג ליצורים שנמצאים אלפי קילומטרים ממנו, *לגלות אמפתיה ואחריות כלפי יצורים שאינם בני מינו*, ולהגביל את עצמו, מתוך בחירה מודעת, ואף במחיר אבדן הנאה אישית, מלנצל יצורים אחרים. בעלי חיים אינם מסוגלים לכל אלה.״

    אני לא ביולוג, אבל לדעתי יש לא מעט חיות שמסוגלות לגלות אפתיה ואחריות כלפי יצורים שאינם בני מינן לפחות במידה שהם יכולים לגלות אמפתיה ואחריות כלפי יצורים בני מינן..
    אני יכול לחפש ממש דוגמאות ספציפיות, אבל אני מנחש שגם אתה מכיר כמה סיפורים מופלאים כאלה על לביאה שגידלה כלב, או ילד שגדל בחברת זאבים, חתולים וכלבים שחיים באותה המשפחה, וכמובן כל חיה מבוייתת שהצליחה ליצור קשר רגשי כלשהו עם האדם..
    זכור לי גם טיפ לגבי אילוף כלבים, וגם בגידול חתולים לגבי זה שהכלב/חתול תופס את שאר בני הבית כאחים שלו ולכן הוא נושך אותם מתוך משחק, או מתחרה איתם על הנהגת הלהקה..
    מכל זה נובע, לדעתי, שחיות (מסוימות) מסוגלות לתפוס יצורים ממין אחר כ״שותפי גורל״ (לא עולה לי כרגע מילה טובה יותר) ומתוך כך הם מגלים כלפיהם אמפתיה ואחריות כפי שהיו מגלים כלפי יצורים מאותו המין

    אהבתי

  45. אצטט ברשותכם, פיסקה אחת מתגובתו של הררי למאמר זה, כי פיסקה אחת מאד אופיינית זו, מתמצתת את השילוב הקטלני של פירכות, הן בהגותו, והן בדרך בה הוא בוחר כדי לנסות ולשכנע את המוני השוטים, הנוהים אחר הברברת ההזויוה שלו, כאילו היתה זו תורה מסיני, וחמור מכך, כאילו היתה זו תורה גרידא.

    "אני מסביר באריכות את הרעיון ש"האדם הוא אוסף של אלגוריתמים ביוכימיים" לא מפני שאני מאמין שזה נכון, אלא מפני שזוהי היום האורתודוכסיה במדעי החיים, ומפני שלרעיון הזה יש השפעה אדירה על החברה, על הכלכלה, ועל העתיד של האנושות. גם אם הרעיון הזה שגוי, זה לא בהכרח ימנע ממנו להשתלט על העולם. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לרעיונות חסרי שחר שכבשו את העולם, ודי לחכימא ברמיזא"

    אתחיל לצערי, בגיבוב חסר המשמעות "אלגוריתם ביוכימי".

    זה אולי ביטוי ציורי מתחום המדע הבידיוני, ואולי הוא דימוי פיוטי מתוך פראזה בשירה מודרנית, אבל הוא חסר כל פשר במדעי החיים.

    רצף-גנטי איננו "אלגוריתם" בשום מובן מעשי או עיוני. גם רצף גנטי בעל יכולת לסנתז חלבונים (ציסטרון או רצף ציסטרונים), או בעל יכולת להשרות השפעה פנוטיפית כלשהי (גנוטיפ), לעולם לא נוצרים כתוצאה מפעולה של תיכנון בידי מתכנן כלשהו, או למטרה תכליתית כלשהי, אלא נברר כימית או סביבתית, מתוך גיבוב אקראי של מוטציות.

    בניגוד לרצף גנטי שנוצר בדרך אקראית לחלוטין, עיוורת לסביבתה, הרי שאלגוריתם, במשמעותו הליטראלית (איננו עוסקים כאן במדע בידיוני או בדימויים פיוטיים), נוצר כתוצאה מפעולה של תיכנון בידי מתכנן כלשהו, למטרה תכליתית כלשהי.

    אם הביטוי המוזר הזה נוצר בדמיונו של הררי, הרי שהוא מעיד על בעליו, כמי שמבין את הגנטיקה, במשמעותה הלמרקיאנית, הגורסת ששינוי גנטי נוצר כתגובה ביוכימית לשם פיתרון בעיה פיזיולוגית הישרדותית.

    הלמארקיזם הוכח אמפירית כשגוי כבר במאה ה19, וליבי על הררי, שזו הבנתו במדעי החיים.

    כדרכו (ולכן הפיסקה הזו כל כך אופיינית) מציג הררי הנחה שגויה עובדתית שבה הוא דווקא כן מאמין ("הרעיון ש'האדם הוא אוסף של אלגוריתמים ביוכימיים' הוא היום האורתודוכסיה במדעי החיים"), ובונה עליה הררים של מסקנות הזויות לא-פחות, כאילו אותה הנחה עובדתית היתה נכונה מלכתחילה.

    ובכן, לדבריו:

    – אני (הררי) מסביר באריכות משהו, לא בגלל שאני מאמין שהוא נכון, אלא מסיבה אחרת, להלן:

    – אני (הררי) מאמין שהרעיון שגורס ש"האדם הוא אוסף של אלגוריתמים ביוכימיים" הוא היום האורתודוכסיה במדעי החיים

    – אני (הררי) מאמין ששלרעיון הזה יש השפעה אדירה על החברה, על הכלכלה, ועל העתיד של האנושות.

    – אני (הררי) מאמין שגם אם הרעיון הזה שגוי, זה לא בהכרח ימנע ממנו להשתלט על העולם.

    אני יודע שביקורת זו, שמהותה "חוסר-יושר אינטלקטואלי", כבר הוטחה אודותיו פעמים רבות בעבר, אלא שכאן הוא מדגים שימוש מודע בחוסר יושר אינטלקטואלי, כדי להוליך את הקורא התמים שלו למסקנות שרירותיות, בדרך של "קח אמירה חסרת-פשר אבל מצלצלת סקסי, או אמירה לא-נכונה עובדתית, והצב אותה כמסד, כראיה, להררים של מסקנות הזויות, שבשרירות רצוני להוליך אותך אליהן – רק כי אני יכול, רק כי אני משכנען כזה מבריק"

    רדוקציה רצינית ומעמיקה בשלל הסיפא שביסוד טענותיו מגלה, שהוא קרוב לוודאי מאמין במה שיאמר להלן, גם אם יעשה ככל יכלתו להכחיש זאת באמצעות אפולוגטיקה בדיעבד (כתביו מעידים על כל טוב מכל מאמר התנצלות בנוסח "אני מסביר באריכות את הרעיון ש… לא מפני שאני מאמין שזה נכון, אלא מפני ש…").

    רדוקציה שכזאת, תעלה מן הסתם, שהררי כן מאמין, כאילו:

    1. אין בנמצא שום אמת, מוחלטת (אמפירית) או יחסית (במשתמע מאמפירית), וכל ניסיון להגדיר אמת כזו, הוא מניפולציה על מוחו של הזולת, מתוך כוונה לעצב את מחשבתו לתועלתו האישית של המנסה להגדיר אמת כזו.

    2. המדע הוא דת, הדת היא מדע, ואין שום הבדל עקרוני בין אמונה לידיעה – שניהם נכונים אם אתה מכיר בהם ואינם נכונים אם אינך מכיר בהם – שרירותית לחלוטין, לפי נטיית ליבך.

    3. אין באמת שום טעם פילוסופי בעל ערך-אינטלקטואלי מוסף, בתקשורת סימבולית בין יצורים תבוניים, היות וזו ממילא פעילות שתכליתה השתלטות-עויינת של שכל אחד על משנהו.

    4. מותר האדם מן הבהמה, מכוח יכלתו של האדם לזקק רעיונות פילוסופיים וטכנולוגיים לנוסח סימבולי שאפשר לשמרם "לנצח" באמצעות העברתם מדור לדור, מפחידים אותי פחד מוות, כי אני חושש שהטכנולוגיה שהאדם יצר מסוגלת לפתח מודעות-עצמית, יכולת למידה, ואינטלקט של-ממש, ולגרש את האדם, להכחידו או לשעבד אותו (בנוסח סרט המטריקס למשל?).

    "מפחד שהטכנולוגיה מסוגלת" – האי לישנא "שאינני מבין אותה טכנולוגיה לעומק-יכולותיה" ? – צא ולמד !

    אתה יכול להירגע, הררי, למד-נא, אבל הפעם ברצינות, לא בחפיף כדרכך, את "חידת החדר הסיני" של ג'ון סרל, ואת "משפט גדל" של קורט גדל, ואם יש בך ניצוץ של הבנה מתמטית ופילוסופית, די-בכך כדי ללמדך, שאין שום סיכוי תיאורטי או מעשי, שמעשה ידי-אדם כלשהו, הוא בעל יכולת-סף עקרונית, לפתח מודעות-עצמית, למידה במובן שאיננו ממין "מערכות-מומחה" (צירוף יוריסטי של מגמות סטטיסטיות) אלא למידה מתוך היקש הנסמך על תמונת עולם מתעדכנת, או יכולת אילתור (היכולת להתגבר תפקודית על תקדים).

    אהבתי

    1. חיים הנכבד, דבריך מלמדים על הבנה מעמיקה במדע הביולוגיה, אבל לא בהבנת הנקרא וכנראה גם לא במתמטיקה. הררי לא טוען בשום מקום ש"מדע הוא דת", או שאין הבדל בין אמונה לבין ידיעה. איפה קראת את השטות הזאת? בנוסף, מקריאה מעמיקה של ביוגרפיה של קורט גדל, למדתי שגדל הנ"ל כעס מאד על אנשים דוגמתך, שלקחו את המשפט המתמטי שהוא הוכיח, וכביכול למדו ממנו שיש משהו באדם שלא ניתן להסבר. שטויות מהסוג הזה הכעיסו אותו מאד (ואולי אפילו השפיעו על הפרנויה שלו, שבוודאות הביאה למותו מתת-תזונה; אבל אני לא מאשים אותך במותו חלילה, רק בחוסר הבנה שלו).
      בקיצור, טענתך ש"אין שום סיכוי תיאורטי או מעשי (מה ההבדל?…), שמעשה ידי-אדם כלשהו, הוא בעל יכולת-סף עקרונית, לפתח מודעות-עצמית, למידה…" – עשויה להצטרף לשורה של טענות מהסוג הזה (כמו: "אין שום סיכוי, תאורטי או מעשי, שבני אדם יצטרכו יותר מאשר 5 – 6 מחשבים, ולכן חבל להשקיע בפיתוח שלהם" – ,תומס ווטסון, IBM 1943; או: "כל דבר חשוב בפיסיקה כבר התגלה, ונותר רק לשכלל את המדידות – , אלברט מייקלסון, 1903). אני אומר"עשויה" – כי בניגוד לך, אני לא בטוח במה שלא הוכח.

      אהבתי

  46. רק כדי לחדד את הנקודה ולמען הסר ספק מראש אומר, שאפילו "הנדסה גנטית", במשמעות הכי מעשית שלה, לא יכולה להיחשב כיצירה מלאכותית של "אלגוריתם ביוכימי", כי בפועל, אין סינטזה מלאכותית של רצפי DNA או RNA, אלא רק זיהוי של רצפי-ציסטרונים בעלי אפקט ידוע מתוך גנום קיים, כלומר רצפים שנוצרו באקראי ופעולתם ידועה, חיתוך רצפים אלה ושתילתם בפלסמיד כ DNA-רקומביננטי או ברטרו-וירוסים לשם הפצה רב-תאית.

    אהבתי

    1. כקורא לא מלומד בנושא קראתי לא בהתעמקות מקסימלית, אני מודה, את ספרו של נח הררי. תוך כדי קריאה התעוררו בי תמיהות ואי נוחות להכרעות הפשטניות שהוצגו שם. עכשיו כשאני קורא את הבקורת שלך , אני מבין שהטיעונים שהצגת, משקפים באופן אינטואיטיבי ולפעמים גם אחד לאחד את מה שאני חש. לא הצלחתי לרדת לרמת הפירוט הביקורתית שהצגת, הן מסיבות טכניות והן בגלל חוסר בידע רלוונטי. אבל אין לי ספק שהצגת ההכרה לפיה האדם אינו "אוסף של אלגוריתמים ביוכימיים" בלבד, אלא יש להביא בחשבון גם ענינים שאינם ניתנים לכימות מדעי כגון מוסר, תודעה, אינטלקט ורעיונות פילוסופים. בין היתר קוממה אותי ההשוואה בים מדע ודת. ההגדרות והדימוי ביניהן אינן עומדות במבחן ההגיון, שלא לומר במבחן האמת.
      בקיצור ביטאת בבקורתך את כל מה שקומם אותי, ובוודאי גם יותר מזה. אני יכול לתרום משלי רק ניסוח אחד : פרופ' נח הררי מציג את העולם בדרך השקפתו של בן תשחורת נלהב שגילה בפעם הראשונה בחייו את האפשרות שהאלגוריתמים אכן ממצעים תשובות לחלק מהשאלות של המדע. אם אכן הוא מתחזה לכזה, כדי להיות פופולרי יותר, או שהוא באמת מאמין שאמירות פשטניות אך חד משמעיות הן פתרון כוחני הולם לכל פקפוק – לזה איןלי תשובה. ועדיין כמובן, יש חשיבות לספריו של נח הררי שמצליחים לעורר התענינות בציבור, אולי בדומה להתעוררות הציבורית בפיזיקה, שעוררה משנתו של ניטון בזמנו. תודה, דן

      אהבתי

  47. חיים היקר,

    אפשר לעשות רדוקציה, גם לרדוקציה שאתה ניסחת כאן (במחילה, אצטט ממך), על אמונותיו כביכול של הררי:

    1. אין בנמצא שום אמת, מוחלטת (אמפירית) או יחסית (במשתמע מאמפירית), וכל ניסיון להגדיר אמת כזו, הוא מניפולציה על מוחו של הזולת, מתוך כוונה לעצב את מחשבתו לתועלתו האישית של המנסה להגדיר אמת כזו.

    לאמור: "יש בי פחד-מוות משרשרות-היסק לוגיות בנוסח קנטור, טבלאות-ויאן ומאלגברה בוליאנית, כלומר, הלוגיקה שביסודו של הזרם הפורמליסטי בפילוסופיה מעוררת בי בילבול ומבוכה, ולכן אייסד זרם חדש שמבוסס על חוקים שאני המצאתי, חוקים שאין בהם שום הכרח של עקיבות-לוגית או שלמות-מבנית, כי כשהכל פרוץ ואין הסכמה משותפת על כלום, הכי נוח לי לשכנע"

    2. המדע הוא דת, הדת היא מדע, ואין שום הבדל עקרוני בין אמונה לידיעה – שניהם נכונים אם אתה מכיר בהם ואינם נכונים אם אינך מכיר בהם – שרירותית לחלוטין, לפי נטיית ליבך.

    לאמור: "אינני מבין את המתודולוגיה המדעית הפורמלית, ואני פוחד מיכולתה של הדת להעביר אנשים על דעתם, לכן אבטל את שתיהן, ואעמיד פנים שהן סוג של אמונות-טפלות, ואנסה לשלחן אחת בשניה, כדי לעורר את הכאוס שכל-כך נוח לי בו כדי להצהיר הצהרות שרירותיות".

    3. אין באמת שום טעם פילוסופי בעל ערך-אינטלקטואלי מוסף, בתקשורת סימבולית בין יצורים תבוניים, היות וזו ממילא פעילות שתכליתה השתלטות-עויינת של שכל אחד על משנהו.

    לאמור: "המטרה העיקרית של הרטוריקה שלי היא לעורר תחושת אובדן-דרך באנשים תמימים. הכי קל לי לשכנע אדם השרוי בערפל ניהיליסטי, עדיף עליו אדם במצוקה אוטיסטית, ועדיף על שניהם מי שאינני צריך לשכנע כלל ועיקר, אדם הנמצא בחושך קטטוני"

    4. מותר האדם מן הבהמה, מכוח יכלתו של האדם לזקק רעיונות פילוסופיים וטכנולוגיים לנוסח סימבולי שאפשר לשמרם "לנצח" באמצעות העברתם מדור לדור, מפחידים אותי פחד מוות, כי אני חושש שהטכנולוגיה שהאדם יצר מסוגלת לפתח מודעות-עצמית, יכולת למידה, ואינטלקט של-ממש, ולגרש את האדם, להכחידו או לשעבד אותו (בנוסח סרט המטריקס למשל?).

    לאמור: "המטרה העיקרית של מאמצי השיכנוע שלי היא להמריד בני אדם נגד המכונות, לפני שיהיה מאוחר מדי" – או במילים אחרות: "האירוע הכי קרדינלי שעיצב את זרם התודעה שלי כבוגר, הוא סרטם של האחים וורשובסקי, המטריקס"

    מכאן והלאה, הפאזל שנקרא "מי האנשים שבולעים בשקיקה את הררי" מתחיל לקבל זהות וצורה

    אהבתי

  48. רצתי רק להודות על השימוש בציורים של אדוארד מקנייט קאופר, שהוסיפו מימד נחוץ (לדעתי) ואתנחתאות חשיבה במאמר המעניין הזה (ובשיח הפורה שהתלווה לכך)

    אהבתי

  49. בהקשר להבדלים בין אדם לחיה מופיעה פה בכתבה אמירה שאני חולק עליה:
    "האדם יכול לדאוג ליצורים שנמצאים אלפי קילומטרים ממנו, לגלות אמפתיה ואחריות כלפי יצורים שאינם בני מינו, ולהגביל את עצמו, מתוך בחירה מודעת, ואף במחיר אבדן הנאה אישית, מלנצל יצורים אחרים. בעלי חיים אינם מסוגלים לכל אלה. ומעבר לכל זה, מבחינה עמוקה ועקרונית האדם רוצה להיות טוב. הוא רואה את עצמו כאחראי מבחינה מוסרית ומעוניין אף לשפר את התנהגותו. הוא רוצה להיות טוב. לא נמצא את זה אצל בעלי חיים."
    – על סמך ניסיוני האישי, לא רק שהחיות מגלות אמפתיה וקישרי ידידות בלי קשר של שייכות לאותו המין, שמתבטא באימוץ גורים, או ידידות בין גורים וחיות שונות וידידות בין חיות לבני אדם, אלא גם כאשר לימדו שימפנזה לדבר בשפת סימנים ( כי לאין לשימפנזות את היכולות הווקאליות של בני אדם, ולכן הן לא יכולות ללמוד לדבר בקול אלא רק בשפת אילמים) – אזי היתגלה שכושר הביטוי והיתפתחות של אותה שימפנזה חפף לכושר של ילד אנושי בן שלוש ואחד הדברים שהבחנתי בסרט דוקומנטארי על אותה שימפנזה זה ביטוי שהיא חזרה עליו המון פעמים: "לולה טובה!", שהיה ביטוי של רצון ברמה של אובססיה להגדיר את עצמה כטובה… (דבריה הופיעו בסרט בכתוביות מתורגמות לעברית)

    אהבתי

  50. וואו, מרתק כל כך – הן הדברים, הן התגובה והן התגובות שאחר כך. כמה טוב לקרוא, להחכים ולהתאתגר.
    תודה רבה, תומר.

    Liked by 1 person

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s