דקות אחרי הפיצוץ מגיעים אנשי זק"א לזירת הפיגוע. מיד אחרי הגשת עזרה ראשונה לפצועים הם מתפנים לאיתור גופת המחבל, או מה שנשאר ממנה. עידן המחבלים המתאבדים הקשה על מציאתה של הגופה, אולם איבר אחד ממנה היה בולט ואף מבוקש: הראש. על פי רוב היה ראש המחבל ניתז מגופו ועף הרחק ממוקד הפיצוץ, ואנשי זק"א היו מתחרים במציאתו. המוצא היה מרים אותו כגביע, מתגאה בו, ופעמים רבות מצטלם איתו, לפני שהאיבר הכרות היה עובר לאחרים, לסבב נרחב של צילומים.
גדעון ארן, פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, ליווה את אנשי זק"א באותן שנים בהן הארגון הפך מקומץ מתנדבים חרדים למוסד מוכר ולמופע קבוע בכל זירת פיגוע. ספרו החדש, The Cult of Dismembered Limbs: Jewish Rites of Death at the Scene of Palestinian Suicide Terrorism (הוצאת Oxford University Press), מביא לקורא מחקר מאלף על ההגיון החברתי והדתי של הארגון. בין השאר מתאר בו ארן כיצד ראש המחבל המתאבד הופך לפרס, טרף הנישא בידי אנשי זק"א ומוצג ביניהם לראווה.
אולם בכך לא תם תפקידו. במקרים אחדים הראש, או איבר אחר המזוהה כשייך למחבל, מסובב מעל ראשם של המתנדבים תוך מלמול "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי". ניכר שמתרחש כאן טקס כפרות, במסגרתו הזק"אים הופכים לזכאים על ידי העברת חטאיהם לפצצה האנושית.
זהו ספרו השני של ארן על תופעת המחבלים המתאבדים. ב-2018 יצא ספרו The Smile of the Human Bomb, בו הוא מתרכז בהכנות החברתיות, הדתיות, הפסיכולוגיות והפיזיות של המחבל עד השניות שלפני הפיצוץ. ספרו הנוכחי עוסק בדקות שאחרי הפיצוץ, ובארגון זק"א הנוטל על עצמו את מה שנתפס כמלאכת קודש: איסוף הגופות, חלקי הגופות ודם היהודים הנרצחים.
לארן יש מזל סוציולוגי נדיר: הוא מצליח ללוות תנועות דתיות חדשות בשנותיהן הפורמטיביות. הדוקטורט שלו תיאר, מתוך עבודת שטח צמודה, את היווצרותם של גוש אמונים ותנועת ההתנחלויות בשנותיהם הראשונות. הפעם התלווה ארן לזק"א בשנים 2002-2006, שנות השיא של האינתיפאדה השניה, והספר מביא עדויות לעומק חדירתו אל השיח הפנים-ארגוני ואל תפיסותיהם של אנשיו. התוצאה היא מחקר מבריק החושף את הקורא לתת-זרם יהודי-חרדי חדש, על אמונותיו, מנהגיו וטקסיו.
זק"א ("זיהוי קורבנות אסון") צמח מתוך ארגון 'חסד של אמת', שבעצמו נוסד ב-1989 בעקבות הפיגוע בקו 405, בדרך לירושלים. האירוע, בו מחבל סובב בכוח את הגה האוטובוס והפנה אותו אל התהום בעליות לירושלים, התרחש למרגלות העיירה החרדית קריית יערים (טלז-סטוֹן). תלמידי הישיבה ירדו אל המדרון על מנת לנסות לחלץ פצועים, ושם, טוען ארן, על צלע ההר בואכה ירושלים, נולד החיבור בין חרדים לפיגועים.
הדבר התרחש כאשר תוך כדי החילוץ הכריזה המשטרה שמדובר באירוע טרור. בן רגע הפכו היהודים מקורבנות תאונה לנרצחים על קידוש השם. בו זמנית המחלצים החרדים הפכו באופן בלתי נמנע מאנשים טובים שנחלצו לעזרה למשמשים בקודש. זירת האירוע נטענה במשמעות דתית, והאלכימיה הנדרשת להפיכת אברכים לאנשי שירותי ההצלה התחוללה.
אחרי הפיגוע אסף הרב אלעזר גלבשטיין כמאה מתנדבים, שרבים מהם עבדו בקבוצת חברה קדישא שהוא ניהל, ו'חסד של אמת' נולד. הארגון סבל מבעיות תפעוליות וחוסר סדר, ואחרי כמה שנים נוצרה גם מתיחות פנימית בין גלבשטיין לבין חבר אחר בארגון, יהודה משי זהב. בסוף 1995 פרש משי זהב מארגונו של גלבשטיין והקים את זק"א.
נקודת ההקמה היתה משמעותית, שכן באותו זמן התחילו פיגועי ההתאבדות, אחרי הטבח במערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין בפברואר 1994. זק"א ליווה אפוא את המרחב הציבורי הישראלי מאז ודרך כל שנותיה הקשות של האינתיפאדה השניה, והפך לחלק אינטגרלי בנוף שידורי האולפן הפתוח של ערוץ 2, שהתחיל בעצמו לשדר ב-1993.
בפיגוע בקו 405 נוסד גם היחס המיוחד של זק"א לדם. במשך דורות דם גוף האדם לא העסיק את פוסקי ההלכה, למעט ענייני הוסת והנידה. זירות תאונה ואף פיגועים לפני שנות ה-90 היו נשטפות בזרנוק מים ללא היסוס. ארן מתאר שהעניין באיסוף דמם השפוך של הקורבנות, המגיע כיום לרמות אובססיביות, החל באותו פיגוע. הפיכתם של החרדים למשמשים בקודש הפכה את דם הנרצחים לקדוש, וחייבה את שינוי היחס כלפיו. גופות הנרצחים נקברו עם בגדיהם ספוגי הדם, ואברכים המשיכו לסרוק את צלע ההר בחיפוש אחר שרידי גופות זמן רב אחרי פינוי הנפגעים.
מעמד הייסוד על ההר ליד ירושלים היה סימן לבאות. על פי העדויות שמביא ארן הכניסה לזירת הפיגוע היא מבחינת הזק"אים כניסה לאזור מקודש, ואילו הם עצמם נכנסים למעין טראנס. הם מתארים את עצמם ככלים בידיו של האל, פועלים ביעילות בתוך אקס-טריטוריה שנוצרה ממפץ של אלימות שלוחה – ושהפכה זמנית למקדש. המפגש עם הזוועה הוא גם מפגש עם הטוהר שיש עדין סיכוי להציל מתוך הטומאה, ושדה הקטל הופך למזבח סביבו ממהרים פועלי החסד ללקט את ניצוצות הקדושה מתוך שברי הכלים.
ואכן, זירת הפיגוע, על הדם והבשר הפצוע שבה, דומה הרבה יותר לבית המקדש מאשר בית כנסת בן זמננו. דם וקרביים ותימרות עשן. היא גם מציגה קורבנות מובהקים: המחבל מעלה עצמו לעולה למען מאבקו, והנפגעים הופכים לקורבנות בעל כורכם, נקטלים על מזבח המדינה או העם היהודי, מתעלים מבלי רצון כמתים על קידוש השם. אף הכינוי "פיגוע תופת" מזכיר את התופת המקראית, אותו מזבח בירושלים עליו הועלו קורבנות אדם.
ליקוט שרידי הגופות נחשב אפוא למלאכת קודש. איסוף איברי ילדים, מצטט ארן פעיל זק"א, הוא "כתקיעת שופר ביום כיפור, בה הטהרה קורעת שערי שמיים". מצוידים בפסקי הלכה שמתירים להם להמשיך גם מעבר לזמן תפילה, הזק"אים לא פוסקים ממלאכתם עד שהזירה, מבחינתם, "זוכתה", כלומר טוהרה משרידי הקורבנות. מנגד מיד עם סיום העבודה הם ממהרים להשלים את התפילות, מתוך אמונה שדווקא אלו יפרצו עד לרקיע העליון וישמעו על ידי בוראם.
ניכר שלפנינו אירוע שמהווה ביטוי שיא של דתיות. אנשי זק"א הם ככוהנים המשמשים בקודש, וזאת דווקא על ידי ירידה אל תהומות הזוועה. ההתמודדות הזו, בין יראת האל לאימת המוות, מחייבת יצירת דפוסים טקסיים שונים, נורמות ריטואליות שמכניסות את ההתנהלות למסלולים קבועים ועל כן נסבלים – הנהגות שארן דואג כמובן לתעד.
כך למשל, אם על פי ההלכה יש לשטוף ידיים ביציאה מבית הקברות, שכן יצאנו ממקום טומאה, הרי שאנשי זק"א שוטפים ידיים בכניסה לזירת פיגוע. עליהם להיטהר שכן הם עוברים ממקום קדוש פחות למקום קדוש יותר. ארן מספר שלדברי חלקם יש אף לטבול במקווה לפני, לא אחרי הכניסה לאירוע. גם היררכיה פנימית משחקת תפקיד: נקודת הפיצוץ עצמו היא קודש הקודשים, ועל כן הכניסה אליה מותרת רק לזק"אים בכירים. הם הכוהנים הגדולים של המקדש, למרות שכפי שמציין ארן, לכהנים, פרדוקסלית, אסור הלכתית להיכנס לזירת פיגוע.
זק"א עובדת עם רבנים שמספקים לאנשיה פסקי הלכה שונים. כך למשל, מותר לאנשי זק"א לראות גוף אישה מעורטל. מותר גם לנסוע לזירת פיגוע בשבת ולעשות שלל מלאכות אחרות האסורות בשבת, ולא רק למטרת פיקוח נפש (למשל, ספיגת דם לצורך קבורתו). זירת הפיגוע הופכת לאקס-טריטוריה של הלכה "בשינוי", אולם זאת דווקא על מנת לקיים מצוות יקרות וקדושות: הבאת יהודים נרצחים לקבורה.
חברות מסורתיות השתמשו מאז ומעולם בקבוצות חיצוניות על מנת לשרת אותן במשימות שהן לא היו יכולות לבצע מסיבות של טאבו. גויים של שבת הם דוגמא כזו, כמו גם היהודים באירופה שהלוו בריבית לנוצרים שהחזיקו שלהם הדבר אסור. הזק"אים הם קבוצה דומה עבור החברה הישראלית, אולם הם מגיעים מתוכה, ועל כן מעמדם מורכב ורגיש הרבה יותר. הם בד בבד קסטה נחותה של עובדי עבודות בזויות וכהנים גדולים המשמשים בקודש.
על פי ארן, הזק"אים כואבים ומתענגים, נבוכים ומתגאים בו זמנית בעבודתם ובהיתרים שקיבלו. הם נכנסים לאתר הרצוף באיסורי טאבו והם עוברים עליהם אחד אחד. פסקי ההלכה שמגבים את עבודתם מאפשרים להם לעבור עבירות ברשות, כלומר להישאר פורמלית במסגרת המסורת, אולם זה מפחית רק במקצת את המצוקה. מסורת אינה רק הלכה אלא דרך חיים, הביטוס שלם. עבור אנשי זק"א נוצרת אווירה טעונה של תעוזה, חתרנות, אופוריה וכאב.
הם קרועים. פשט פועלם זוועת עולם, פנימיותם קדושה מזהרת. התנהלותם עבירות הלכתיות, תכליתם צורך גבוה. המתח הזה, כותב ארן, מוליד אנרגיה מתפרצת שבאה לידי ביטוי בשמחה, בנחישות ואף בשירה (של מזמורי שבת) – כמו גם בטקסים המקאבריים המפורטים לעיל. מגיע הדבר לידי כך שהיו שהסבירו שכדאי שנהגי האמבולנסים בשבת יהיו דווקא יהודים, שכן זכות היא לחלל את השבת למען הצלת חיים וכיבוד המתים. ניכר כאן קו שבתאי מוכר: דווקא מתוך החטא – הנעשה למען מטרה עליונה! – מתעלים ומזדככים הניצוצות הנדירים ביותר.
מעמדה של זק"א בחברה החרדית נחות לעומת לומדי התורה. מגיעים אל הארגון אותם תלמידי ישיבה שהגמרא לא התגלגלה בקלות על לשונם, ואשר מחפשים פעילות גופנית יותר מישיבה. מאידך יש כלפי זק"א גם הערצה חרדית על פעילותם הגברית – מדים ואופנועים – ועל החיכוך עם המוות ועם הסכנה. וכמובן, זק"א משמשת כאליבי נוח לחרדים אל מול הדרישה להתגייס: הנה, הם מכריזים, אנחנו תורמים את חלקנו.
ואולי תרומתם אף גדולה ממה שהם משערים, ולאו דווקא לחיוב. ארן מראה כיצד ההנהגות הקפדניות שהציג זק"א ביחס לטיפול בגופות הפכו לנורמה עבור צה"ל וכלל החברה הישראלית. במהלך העשור הראשון לשנות האלפיים החלה הרבנות הצבאית לאמץ את דרכי זק"א בכל הנוגע לאיסוף שרידי גופות קטנטנים, מה שבא לידי ביטוי באירוע פיצוץ נגמ"שי צה"ל בציר פילדלפי (2004), בו הוקפצו חיילי קורס מ"כים לאזור על מנת לסרוק ידנית את השטח בחיפוש אחר שרידי הנופלים. גם אויבי ישראל שמים לב לכך. בנאומו הראשון הפונה אל הציבור הישראלי לאחר מלחמת לבנון השניה התגאה מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה כי בידי ארגונו חלקים של גופות חיילים, מודע היטב לרגישות המתגברת סביב הנושא.
זו אולי תולדה מתחייבת ממהותה של פעילות זק"א: הארגון אינו רק מטפל בזירות הפיגוע, אלא מקדש אותן. קדושה היא מהות אטרקטיבית, ודאי עבור חלקים ניכרים בחברה הישראלית. גלים של קדושה מתרחבים אפוא מתוך פעילות זק"א ומעצבים מחדש את יחסה של החברה היהודית בישראל למות בניה ובנותיה. קסטת הכוהנים של הארגון הופכת למורי דרך במציאות בה פיגועי תופת הם שגרה. תת-זרם חרדי בעל הנהגות ייחודיות הופך לתו-תקן ישראלי בכל הנוגע לטיפול בגופות.
אולם קדושה אינה מושכת ישראלים בלבד. זירת הפיגוע, בסופו של דבר, היא למרבה הזוועה גם זירת התקדשותו של המחבל, זירת עלייתו כשהיד השמימה במרכבת אש ודם. אנשי זק"א מתגאים במסירות הנפש שלהם, אולם גם כאן הם נמצאים במתח עם המחבל עצמו, שבאופן הכי מילולי מסר את נפשו. הם עושים עבודת קודש, אולם גם המחבל מחשיב עצמו שהיד, כלומר קדוש המעיד על אמונתו והמוכן להקריב את היקר מכל עבורה.
ארן עוקב אחרי המתח הזוועתי הזה ומביא ציטוטים של זק"אים שאינו יכולים שלא להתפעל ממחויבותו הדתית של המחבל. אין להם אלא להודות שזירת הפיגוע, שהיא כמקדש עבורם, היתה עוד קודם לכן אתר של הקרבה, כלומר העלאת עולה, על ידי המחבל לאלוהיו הוא. מקדש זוועתי וברברי של רצח הופך למקדש טהור ומקאברי של ליקוט שרידי הקורבנות, כאשר את השהיד עצמו אוספים, כאמור לעיל, כטרף ומשתמשים בחלקי גופתו לכפרה. ואכן, העברת העוונות אל המחבל לא היתה אפשרית אלמלא היתה בו לפחות טיפה של "זכות" לקבל עליה את החטא.
ההיסטוריה של הדתות מגלה לנו שדם, כולל דם בני אדם הנשפך בכוונה, שימש בקודש במסורות רבות. הקירבה למוות, ואף הזוועה, אינה מנוגדת לקדושה, אלא פעמים רבות התנאי לקיומה. למעשה מדובר באחד הדפוסים הקדומים והשגרתיים ביותר של התופעה הדתית. אלים רבים מספור ביקשו קורבנות, דרשו את דם בני הצאן והבקר של מאמיניהם ואף את דם בני מאמיניהם עצמם.
אירועי ה-7 באוקטובר הציבו את הארגון מול המבחן הלוגיסטי והנפשי הגדול בתולדותיו. כפי שהראה אהרן רבינוביץ (הארץ, 29.1), הוא לא תמיד עמדו בו, ואנשיו עסקו ביחסי ציבור וגיוס תרומות לא פחות מאשר בפינוי הנרצחים. ניכר שחיי שעה גוברים לעיתים על חיי עולם.
הארגון עדיין מתאושש ממותו של מקימו, יהודה משי זהב, לפני כשנתיים. החשדות על פיהם התקיף והטריד מספר גדול של גברים, נשים וילדים דחפו אותו לשלוח יד בנפשו. ארן כותב שמשי זהב תמיד נחשב בזק"א ל"פרא אדם", תדמית שהוא נהנה לטפח, אולם שלהערכתו לא היו סימנים ברורים שהעידו על פשעיו. לכל היותר ניתן לומר, כותב ארן, שהאיש נטרף על ידי המפלצת שיצר: שבירת טאבו גוררת שבירת טאבו.
ארגון זק"א ימשיך ללוות את מדינת ישראל כזרוע של האוטונומיה החרדית אשר בד בבד חודרת ומתעטפת בישראליות. כתגובה חרדית הולמת לפשעיהם הזוועתיים של המחבלים, זק"א עושה עבודה תיאולוגית מרתקת. ללא תגובה מדינית שתפריד בין העמים החיים כאן, המסורת היהודית צפויה לפתח עוד מינים וסוגים רבים של פולחני דם ומוות.
:
—
Gideon Aran, The Cult of Dismembered Limbs: Jewish Rites of Death at the Scene of Palestinian Suicide Terrorism, Oxford University Press, 2023, 338 pages
פורסם במוסף הארץ
לולאת האל 