הדרישה התקיפה ביותר להתקדמות אל פתרון שתי המדינות תגיע בקרוב, דווקא כשאזרחי ישראל יימצאו בהתנגדות הכי גדולה שלהם כלפיה.

היא תגיע עם דעיכת הלחימה, תוך כדי קימה שפופה וניסיון לחזור לשגרה, כשחטופים עדיין נמצאים במחילות עזה וישובי הדרום עדיין בחורבנם. היא תגיע מפני שהמערב מבין ש"ניהול הסכסוך" כבר אינו אופציה ושבעיית הפלסטינים מאיימת לסחוף את העולם כולו למערבולת חוסר יציבותה.

אינטרסים גאופוליטיים עצומים ישחקו תפקיד מרכזי: ארצות הברית צריכה את האמירויות וסעודיה לצידה אל מול ציר סין-רוסיה-איראן. אבל יהיו גם צרכים זוטרים יותר: ביידן יהיה חייב להחזיר אליו מצביעים צעירים ומוסלמים שהוא איבד בתמיכתו הבלתי מסוייגת בישראל. אירופה תצטרף ללחץ בשמחה. סין ורוסיה ודאי לא יתנגדו.

הדרישה הזאת תגיע גם מקרב יהדות ארה"ב. שותפות הגורל העמוקה שמורגשת עכשיו בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות ביותר, זו שבישראל וזו שבארצות הברית, היא אמיתית ומשמעותית, אבל היא לא תכסה על חילוקי הדעות הערכיים והפוליטיים. יותר מכך: יהודי ארצות הברית מבינים כעת שדמותה של ישראל משפיעה באופן ישיר על תדמיתם, על ביטחונם, ואף על יהדותם.

בעוד שהם תומכים בניסיונה של ישראל לחסל את החמאס, הם לא שוכחים שהכיבוש קיים, ושהכיבוש הוא מגונה. כעת יהיה להם לא רק מניע מוסרי אלא אינטרס אישי בקידום פתרון שתי המדינות, שיסיר מעליהם את אות הקין של שותפות בפשעי המדינה היהודית.

הרוב המכריע של יהודי ארה"ב אינם כמובן אנטי-ציונים כקצוות הרדיקליים יותר של יהדות ארה"ב, אולם אם לפני המלחמה התגובה להסתאבותה של ישראל היתה ניתוק, כעת ברור שהניתוק הוא בלתי אפשרי. שמה שישראל עושה משפיע על חייהם. שדמותה של ישראל מעצבת את פניה של היהדות כולה. האחדות והסולידריות הנוכחית תתורגם למעורבות ולדחיפה קדימה אל חלוקת הארץ.

ישראל לא תהיה חייבת להגיע מיידית להסכם עם הפלסטינים – ספק אם זה כלל אפשרי אף המצד הפלסטיני – אולם היא תהיה חייבת לאותת שהיא מוכנה לכך. ראש הממשלה הבא של ישראל יהיה חייב לומר שהוא "תומך בפתרון שתי המדינות", ולבצע צעדים לחיזוק הרשות. נתניהו, שודאי יגנה אותו מהיציע, השאיר בנושא זה אדמה חרוכה. אפילו במרכז ובמרכז-שמאל לא מדברים על שתי מדינות, והזעם בימין כלפי חזרה למתווה הזה יהיה עצום.

ייתכן שמורא הימין על הממשלה הבאה יהיה כזה, שמכונת הרעל הביביסטית והקצה הפונדמנטליסטי של הציונות הדתית ילחצו כל כך חזק, שהיא תימנע אפילו מזיוף עניין בפתרון שתי המדינות. אם זה יקרה, אם ישראל תחזור ל"ניהול הסכסוך", המלחמה הזו תהיה האחרונה בה ישראל תזכה לתמיכה חד-משמעית ממנהיגי המערב. בפעם הבאה שנסבול מהתקוממות פלסטינית, ברברית ככל שתהיה, גם ידידינו הטובים יסרבו לעמוד לצידנו. 'תאכלו את הדייסה שבישלתם' יהיה המסר שתסמן הכתף הקרה שנקבל.

ישראל אינה "פרויקט קולוניאליסטי" ואפשר למצוא הבדלים בין הכיבוש ביו"ש לאפרטהייד, אולם כשהכוח החזק בסכסוך מסרב אף להצהיר שהוא מעוניין בסיום שליטתו על מיליוני נתינים נטולי זכויות לא תישאר לליברלים המערביים ברירה, והם יצטרפו לפוסט-קולוניאליסטים הרדיקלים. ללא נושאות המטוסים ואספקת התחמושת המתמדת מארה"ב, ללא הוטו המובטח במועצת הביטחון של האו"ם, ישראל תמצא עצמה במשבר גדול פי כמה. אולי כזה שהיא לא תוכל להתגבר עליו.

המלחמה הזאת תהיה קו פרשת מים לא רק בפוליטיקה הישראלית ולא רק מול האנטישמיות בעולם. היא תתחיל מהלך מדיני אזורי. תגובתה של ישראל תקבע אם היא תייצב את עצמה במסלול של שיקום, או חלילה תמשיך בסחרור מטה, באותו מסלול בו שנות שלטון נתניהו כלאו אותה. סופה של התדרדרות כזו יהיה בידוד, קריסה חברתית וכלכלית, ולבסוף חורבן.

פורסם במדור הדעות של הארץ

הקורא ב'פרוטוקולים של זקני ציון' מגלה דבר מעניין: היהודים שמבקשים להשתלט על העולם מתכוונים לעשות זאת באמצעות הפצת ערכים ליברלים.

על פי 'הפרוטוקולים' היהודים מבקשים למוטט את ההיררכיות המסורתיות, לשכנע את ההמון ששוויון הוא דבר חיובי, להרוס את האריסטוקרטיה האירופאית, להפיץ דמוקרטיה, לבסס זכויות אדם אוניברסליות, לעמוד על חופש הביטוי, לעודד חילוניות ואפילו לגבש מס רכוש פרוגרסיבי.

החיבור המפורסם המאשים את היהודים בקנוניה לשליטה עולמית גורס, כך מסתבר, שמטרה זו תושג על ידי הזרקת "רעל הליברליזם" לעורקי האנושות על מנת להחלישה. זאת מכיוון שעבור המחברי הטקסט האנטישמי הארכיטיפי הזה (השערה אחת גורסת שאלה היו שוטרי החרש של הצאר הרוסי) ערכי הנאורות והסדר הליברלי העולה הם האויב. מכיוון שזה מה שנחשב עבורם פסגת הרוע, זה מה שהיהודים תכננו.

זו מהות האנטישמיות. היא אינה רק שנאת היהודים, אלא הזיהוי שלהם עם החטא המפלצתי ביותר. אם זה לא רצח בן האלוהים, זה רצח ילדים עבור שימוש ריטואלי בדמם. אם זו לא סחיטה חמדנית של העניים, זה זיהום הגזע העליון. אם זה לא קפיטליזם, זה קומוניזם. אם זה לא קוסמופוליטיות חסרת שורשים, זה לאומנות וקולוניאליזם.

כשחבר הפרלמנט הבריטי לשעבר כריס וויליאמסון כותב ש"ישראל איבדה את זכות קיומה" על בסיס הפרופגנדה השקרית של החמאס שישראל הפציצה בית חולים, הוא מביע אנטישמיות, ולו רק מפני שהוא מייחד את ישראל מכל המדינות לחורבן – שהרי אין מדינה אחת אחרת, גם לא רוסיה או איראן או צפון קוריאה, שהוא סבור שתאבד את זכות קיומה משום פשעיה.

אבל יש כאן יותר מזה. מה שאנחנו עדים לו עם וויליאמסון, כמו גם עם צעירים אמריקאים שזועקים, בשם הפלסטינים, "לא לשתי מדינות, אנחנו רוצים את הכל" או שקורעים מודעות על החטופים הישראלים בשבי החמאס, הוא תפיסת המדינה היהודית כישות הפוליטית הזדונית והמרושעת ביותר בעולם. כשורש הרוע. אנו חוזים כאן במוטציה נוספת, חדשה, של האובססיה האנטישמית.

שילוב של שיח פוסט-קולוניאליסטי, אקלים פוסט-לאומי וביקורת עצמית ארסית של המערב הולידו תפיסת עולם בה קולוניאליזם נחשב לחטא הקדמון, ההגמוניה המערבית התרבותית והכלכלית כפירותיו הרעילים, והשגבת המופלים לרעה והמדוכאים כגאולת ימות המשיח. ואת הגאולה יש להגשים בכל אמצעי.

בתסריט התיאולוגי הזה היהודים ממוקמים שוב כהתגלמות השטן בבשר. הם הקולוניאליסטים, הלאומנים, המדכאים הגדולים ביותר, ומדינת ישראל היא הביטוי השלם והחריף ביותר של שליטת המערב על הילידים. הרשע המוחלט של ישראל גדול מהזוועות הגובלות ברצח-עם שמבצעת סין באויגורים, עמוק מהדיכוי התיאוקרטי של זכויות אדם וגופי נשים באיראן, ובוודאי שאין מה להשוות אותו לכיבוש הסהרה המערבית על ידי מרוקו או למלחמות הפרוקסי של איראן וסעודיה בתימן. מבחינתם מדינת ישראל ניצבת כנקודה סינגולרית של זדון ורוע.

כמובן, ישראל אכן משליטה ממשל צבאי על מיליונים, ועסוקה בהשתלטות מתמשכת על אדמות פלסטיניות, ובכלל זה אדמות פרטיות. אין אפשרות להצדיק כיבוש צבאי בן 56 שנה, בוודאי מטעם מדינה שמחשיבה עצמה כדמוקרטיה. אולם האובססיה האנטישמית לא מסתפקת בביקורת ראויה על כך, אלא מקימה על האמת הזאת מבנה מטאפיזי מופרך על פיו ישראל היא תמצית התועבה, הטרפה שמטמאת את האנושות כולה.

על פי המסגור המיתי הזה מדינת ישראל אינה פשוט עוד מדינה סוררת, שחקן לא הוגן בקהילה הבינלאומית, מדינה נוספת המפרה את החוק הבינלאומי. היא הראשית והאחרית של הדיכוי הקולוניאלי על פני כדור הארץ, ההתגלמות הקיצונית ביותר של ההגמוניה המערבית (סאבטקסט: לבנה) על הסובייקט הילידי. לכן, כמובן, היא איבדה את זכות קיומה.

לפנינו פרק חדש בתולדות האנטישמיות. מה שחדש אינו שהאנטישמיות מגיעה משמאל. סבלנו מאנטישמיות שמאלית כבר בימי הסטאליניזם. מה שחדש באפיק האנטישמי הנוכחי הוא הצבת היהודי לראשונה לא כזר, אלא כאב.

אנטישמיות קלאסית רואה את היהודים כאחר המובהק. היהדות היא אחותה הגדולה של הנצרות, ובהתאם לדינמיקה מצויה של יריבות בין אחאים היא חייבת להידחות כערירית, קנאית, מרושעת ואנכרוניסטית. היהודים הופכים אפוא לנוכרים הנצחיים, לנודדים ללא גבול, לזר שעל גבול הישוב, לאיום התמידי על טהרת הקהילה ועל שלמות המשפחה.

אולם כפי שהבחין פרופ' אילן גור זאב ז"ל, האנטישמיות החדשה רואה ביהדות לא את האחר למערב, אלא את מקורו. היהדות כאן היא המבוע הפטריארכלי, ההיררכי, המיליטנטי, האלים והקולוניאליסטי של כל מה שרע ומרושע, של כל מה שחייב להיפסל במערב – הפעם כאקט אדיפלי של רצח אב. היהודים הם כעת הביטוי המובהק ביותר של הקולוניאליזם המערבי, ההתגלמות הנוכחית של ההגמוניה האימפריאליסטית על התרבויות המקומיות, המדכאים האולטימטיבים.

כאן היהודים נדחים אפוא לא מפני שהם זרים למערב אלא דווקא מפני שהם מאוד מערבים, מפני שהם ניצבים כמהות וכשורש של המערב, מפני שבסיבוב בלתי יאמן של הנסיבות הם כעת "לבנים". באופן שקשה למצוא אירוני ממנו היהודים אינם עוד קורבנות העליונות הלבנה, אלא הביטוי המובהק ביותר שלה.

כמו האנטישמיות הישנה, גם האנטישמיות החדשה מבקשת להכחיד את המהות היהודית מהעולם, אולם בעוד עבור הראשונה מחיקת היהדות נערכה תוך ניסיון לאישור ואישוש עצמיותו של האנטישמי, לשמירנ על עצמו מתחרות, מזיהום או מטומאה, עבור האנטישמיות החדשה מחיקת היהדות נערכת כחלק מתהליך לידה מחדש, של קתרזיס, כדרך לזיכוך פנימי מחטא קדמון.

באקלים הנוכחי של הביקורת העצמית החריפה של המערב, של השנאה העצמית המערבית שנפוצה במעגלי הרדיקליזם האקטיביסטי והאקדמי, הכחשת זכותה של ישראל להתקיים מתבצעת כטקס של טיהור וכפרה על חטאי הקולוניאליזם ההיסטורי. השמדתה של ישראל, הסמל העולמי העליון, לכאורה, של הקולוניאליזם והדיכוי, תשחרר את הרדיקלים המערביים מאשמה שהצטברה במאות שנים של שלטון קולוניאלי, אשמה אשר, הם מתוסכלים לגלות, שום כמות של זיהוי מיקרו-אגרסיות או הצהרות טקסיות על שייכותה הילידית של קרקע מסויימת יכולה לשטוף.

אם על פי הפרוטוקולים של זקני ציון היהודים מביאים למערב את הרעל של הליברליזם, עבור הפוסט-קולוניאליסטים של הרווארד היהודים מאיימים על טוהר הליברליזם של המערב; ואם עבור מחברי הפרוטוקולים יש להציל את האנושות מידיהם של היהודים, עבור הפוסט-קולוניאליסטים יש להציל את האנושות באמצעות היהודים – על ידי העלאתם לעולה לצורך מירוק חטאיה.

אם פעם האנטישמיות היתה הסוציאליזם של הכסילים, כיום היא תנועת השחרור שלהם. כאלטר-אגו הנצחי למערב הנוצרי, היהודי ממשיך להיות השעיר לעזאזל. בימים אלה ממש היהודי נצלב שוב עבור חטאי אחרים, עולה לקורבן על מנת לזכך את המערב מחטאיו. אולי אף מעצמיותו.

— פורסם במוסף הארץ

אדם נושא תפילה על הר. על ראשו כיפה לבנה, בוהקת כפסגה מושלגת. סביבו ערפל של בוקר, והמעיל שעליו מלמד גם הוא שקר בחוץ.

אותו אדם הוא יהודי, וההר נמצא בצפת. על ההר, פזורים כעדר עזים הגולש מן הגלעד, קברים. בין שלל הקברים לא מעט קברי צדיקים, הלא הם צדיקי העיר אשר במאה השש-עשרה צהלה ושמחה כשכינסה תחתיה את גדולי הקבלה. אותו יהודי מבקש את רחמיהם.

לפני חמש-מאות שנה. לא היו ימים טובים מאלה לעיר הקדושה שבגליל. כולם נקבצו ובאו לה, ובכלל אלה הגבוהים והגדולים ביותר. הם הגיעו מקצבות הארץ, חלקם אחרי גירוש ספרד, ויצרו בה את אחד ממוקדי התחייה הרוחנית הגדולים והיצירתיים בהיסטוריה היהודית.

קברו של אחד מהם, ר' שלמה אלקבץ, המשורר-המקובל שפיוטו 'לכה דודי' זכה להיכנס לסידור התפילה, נראה בברור: מצבתו זקופה בצדה הימני של התמונה, למרגלותיה שלט קטן ורעוע ועליו שמו. מתחת לשמו אפשר לראות בקושי את מילות פיוטו הידוע: "לכה דודי, לקראת כלה, פני שבת נקבלה".

אולם היהודי שלנו לא מתפלל אל מול קברו של אלקבץ. הוא עומד מול קברו של האר"י, הוא הקבר הגדול אשר פאת מצבתו מושחרת מעשן נרות נשמה. ייתכן שמשום שכולם יודעים שזה קברו, אין צורך בשלט, ובמקומו, למרגלות יציקת האבן הלבנה, נמצאת קופסת צדקה. המילים כתובות עליה בכתב ובדפוס: צדקה עגולה ורכה, וצדקה קשה וחדה.

בחייהם ובמותם לא נפרדו. משמאל לציון האר"י, שוכב ללא מצבה זקופה אבל עם אותיות על פניו, מורו ורבו ר' משה קורדוברו, והקבר זרוע האבנים שצמוד לרגליו של גיבורנו המצולם שייך למשה בן יוסף מטראני, גם הוא מחבורת המקובלים של המאה השש-עשרה בצפת. הם כולם כאן, מצופפים יחדיו, כפי שהיו בחייהם. אז הקרבה אפשרה הפרייה ההדדית, כמו גם קנאת הסופרים, ואלו הביאו לשלב משמעותי וחדש בתולדות הקבלה. כיום הקרבה מאפשרת השתטחות קלה ונוחה על כמה צדיקי-עליון בבוקר אחד.

אדם נושא תפילה על הר, ראשו כפוף מעט קדימה ושמאלה. הוא קורא בספר תהילים מן הסתם. סביבו קברי צדיקים, לפניו העמק שמתחת לעיר צפת. מהקברים הלבנים אל כיפתו הלבנה של האיש, וממנה אליהם, זה שדה ההתרחשות המתוחה והשקטה. ובאופק, מעל הכיפה, הר מירון, שם קבר ר' שמעון בר יוחאי מאותת ומחזיר הד של קדושה.

האדם המתפלל משיב למקובלים שלרגליו טובה תחת זו שנתנו לו: הללו לקחו את תורתו של רשב"י, אשר עד תקופתם נשמרה כתורה סוד, והפכוה לנחלת הכלל – כל דכפין לאורות גבוהים ייתי ויקח. או אז היא גם התחילה להשפיע בצורה ברורה על המסורת היהודית בכללה; על כך פיוטו של אלקבץ יכול להעיד.

התמונה צולמה בשנת 1985, וככל שהיתה הקבלה פופולרית מהמאה השש-עשרה ועד שנות השמונים, מאז היא נפוצה שבעת מונים. גרסאותיה רבות ונהרותיה מתרחבים והולכים, שותפים יהודים ושאינם יהודים בגימטריות וקמעות, כוונות וייחודים. לא רק שומרי מצוות, אלא יהודים חילונים מחפשים בקבלה רוחניות ומשמעות, ובתוך כך הופכים אותה בצורה ובמהות לתורה פופולרית, פעמים רבות שטחית, המשפיעה על מיליונים.

כיום אין עוד אפשרות להתפלל במקום שבו עומד אותו יהודי. אתר הקבר מגודר, סביבו סככה. המצבות צבועות תכלת, ועליהן שלטים המכריזים בגאון על הקבורים תחתן. תיבות מתכת וזכוכית לכל צדדיהם מזמינות אל תוכן נרות נשמה שלא יכבו ברוח. אל ההר מגיעים לא יחידים, אלא קבוצות מתפללים, מתחננים לפרנסה, בריאות, זיווג, פיריון. עולי הרגל רבים יותר, זרמי הקבלה מסועפים ומגוונים יותר. הבקשה היתה ותישאר אחת: תיקון.

–
[הצילום של יואל קנטור והטקסט שלי הם מתוך ספר חדש שיצא לאור מאת ויויאן סילבר-ברודי, 'פני הארץ: סיפורו של אוסף תצלומי פלשטינה-ארץ ישראל'. הספר מציג כמאתיים תצלומים מתוך האוסף הפרטי שלה, ולצידם טקסטים מאת כותבים שונים, כגון חיים גורי, הדסה פרומן, יהושע סובול, רונית שני, אלכס ליבק, מחמוד יזבק, יורם קניוק, עטווה אבו פריח ועוד, בנוסף לחיבור של סילבר-ברודי עצמה העוקב אחרי הדורות השונים בהן צולמו הצילומים. כאן דף הספר.]

כמו בצל, המשבר הנוכחי בישראל מקפל בתוכו שכבות שונות. סוגיית סמכותו של בית המשפט העליון היא הזרע שהביא להתפרצות המאבק הנוכחי, אבל היא משנית לשתי הרמות המקיפות אותה והמשמשות מניע ודלק: שאלת היהדות, ומשבר הליברליזם הגלובלי.

האחרון מתגלם בעלייתן של תנועות פופוליסטיות ברחבי העולם, מהודו, דרך הונגריה ועד ארצות הברית. הדמוקרטיה הליברלית, שנראתה כמסגרת הפוליטית התקפה האחרונה אחרי התפרקות הגוש הקומוניסטי ("קץ ההיסטוריה"), מאותגרת על ידי כוחות שמנצלים את חולשותיה ופגמיה ברדיפה אחר כוח, כסף וכבוד.

בשונה מהגל הפשיסטי והבולשביקי שחווינו לפני מאה שנה, כאן אין אידיאולוגיה מתחרה. הפופוליזם מבקש דווקא להדגיש שהוא דמוקרטי, ואף מייצג את "העם" כנגד אליטה משכילה, עמידה או "גלובליסטית". בפועל שלטון פופוליסטי מתגלה עד כה כבעל נטיות אנטי-ליברליות וכחסר כישורים ויכולת. הישגו המרכזי מתממש ביצירת מנהיג אוטוקרטי המוקף מעגל מקורבים קלפטוקרטי.

בין הרזולוציה הצרה ביותר, היא השאלה המשפטית, ובין זו הרחבה ביותר, משבר הליברליזם העולמי, נמצא המאבק שמתחולל בישראל על יהדותה. כאן המשבר גלובלי מתגלם בביטוי הפרטיקולרי שלו, ומכאן מגיע רוב חומר הנפץ החברתי. בשנה ה-75 לקיום המדינה נפתחת שאלת זהותה היהודית.

קל לראות שהקואליציה הנוכחית מחזיקה בתפיסה מסויימת מאוד באשר לאופיה הרצוי של הזהות היהודית בעת הזאת, תפיסה שמקבילה בין יהדות להלכה, בין הלכה לדחיית ערכי המערב, שרואה בציבור החרדי את הביטוי האותנטי ביותר של המסורת, שרואה בנשים מטרד ובלא-יהודים עלבון.

כך, מעבר לפלפולים על עילת הסבירות או פסקת ההתגברות עומד רצונו של מיעוט נחוש לערוך הלכיזציה של המרחב הציבורי. יש להדגיש: לא עצם הדבקות בהלכה היא המשמעותית, אלא פרשנות ההלכה כעומדת בניגוד לערכי המערב הליברלי, והרצון לעצב על פיה את המדינה.

למרות תקוות הגוש הפונדמנטליסטי שגם ללא היי-טק, השקעות זרות או מערך מילואים "עם ישראל יסתדר ואתם תלכו לעזאזל", כלשונו הזהב  של שר התקשורת, ברור לכל בר דעת שישראל תיאוקרטית היא חזון יהודי דיסטופי, פוסט-אפוקליפטי, בו הן המדינה והן היהדות קרסו ואנו מוטלים בין חורבותיהן. הפחד מכך מסביר את עוצמת המאבק הנוכחי, אולם פחד אינו מספיק עבור אלטרנטיבה.

מול הממשלה ניצב גוש אדיר שנחישות עמידתו על חשיבותם של ערכי ההומניזם והליברליזם עומדת ביחס הפוך למידת הבהירות שלו בקשר לאופי – או אף ללגיטימיות – של זהותו היהודית. ציבור זה, שרובו חילוני אך מכיל גם מסורתיים ודתיים, נמצא במבוכה באשר לשאלת השילוב בין יהדות לליברליזם. מחד ברור לו שהוא לא ירפה לא מזו ולא מזה, מאידך חסרה לו דרך לנסח את יהדותו.

נקודת המתח נמצאת בקשר בין היהדות לערכי המערב המודרני. בעוד עצם יהדותו של הגוש הפונדמנטליסטי בנויה מתוך דחייה של ההומניזם והליברליזם, רוב הציבור בארץ אימץ אותם ומעוניין להחזיק בהם, אולם לא השלים תודעתית את החיבור שלהם עם היהדות. באופן טרגי רבים הפנימו את התפיסה הפונדמנטליסטית שיש סתירה מהותית בין יהדות למודרנה.

מחד עומדים אפוא אלה המגדירים את יהדותם על דרך ההנגדה למודרנה, מאידך אלה המקבלים עקרונית את ההנגדה הזו ונבוכים בה. באירוניה היסטורית, העולם המערבי, ששורשיו בתנ"ך וברעיון הבריאה בצלם אלוהים, נדחה כיום על ידי אלה המתיימרים להמשיך את המסורת, ומאומץ דווקא על ידי המהססים להתגאות בה.

כרגע הגוש הליברלי אוחז בדגל ובתרומה למדינה כביטויים לזהותו, אבל מתקשה להשלים אותם לכדי חזון. אם יש לפנינו אתגר הוא לעבור מקרב הבלימה המוצלח לניסוח אמירה מגובשת, ישראלית, ליברלית, דמוקרטית – ויהודית.

בנאום לאסיפת הנבחרים השניה של הישוב היהודי בישראל, בינואר 1926, פסק דוד בן גוריון שלא יהיה ניתן להגיע לעצמאות ללא אימוצה של "ההכרה המוסרית של היהדות האמיתית, לא זו המזויפת שכל כך מדברים בשמה אנשים וחוגים הרחוקים מחיים מוסריים". כמעט מאה שנים אחרי כן, זהו שוב האתגר שלפנינו.

---

גרסה קצרה יותר פורסמה במוסף הארץ

דוק של פרודיה ליווה את דברי עו"ד בומבך כשביקש לרוקן את מגילת העצמאות מתוקף. מעין תחושת תדהמה מרירה-מצחיקה שמקורה בקביעות שמדויקות עובדתית אבל מופרכות בכל רמה אחרת.

דבריו על "37 אנשים שלא נבחרו מעולם" אבל חתמו על מגילת העצמאות ממחישים את האבסורד שנוצר מהתפיסה הפופוליסטית של הממשלה הנוכחית, ויותר מכך – את חוסר ההבנה שלה באשר למקורות הסמכות בדמוקרטיה.

הנה העניין: מדינות לא מוקמות בבחירות שוות וחופשיות. הן מוקמות במלחמות, או תוך איחוד של נסיכויות, או תוך חלוקה של אימפריות, או תוך החלטות בינלאומיות, או בכל מיני דרכים, אבל לפני שיש מדינה אין אזרחים וממילא אין מי שיצביע.

אלא שהימין הפופוליסטי חייב בחירות, מפני שהוא עורך רדוקציה של הדמוקרטיה כולה לבחירות, או לרצון הרוב. למעשה נדמה שכל תפיסתו הפוליטית נשענת על הפורמליזם הצר שרואה בבחירות ורק בבחירות מקור סמכות, וברוב ורק ברוב את הזרוע המבצעת של "רצון העם" שיכולה לעשות בו כרצונה.

הגישה הזאת מובילה למסקנות אבסורדיות כמו ריקונה של מגילת העצמאות מערך, ואליה גם אפשר להוסיף את החלטת האו"ם של כ"ט בנובמבר, שהרי גם היא נקבעה על ידי אנשים שלא נבחרו, או הצהרת בלפור, וכיוצא באלה. כולן חסרות תוקף. גם החוקה האמריקאית אושרה בבחירות רק על ידי גברים לבנים, אז אולי אין לה סמכות לגבי נשים ושחורים.

אבל מה לעשות, במציאות ממש, בשונה מהתיאוריות המשפטיות של הפופוליסטים, הדברים פועלים אחרת. יש מוסדות שפועלים מתוקף סמכות גם אם הם לא נבחרו. יש ערך להיסטוריה, למסורת, לתקדים, ולהסכמה מובלעת של אזרחים שנכונים לבנות ולהיבנות ולמות על מדינה שהם אוהבים ונאמנים לה, גם אם הם לא הביעו את אהבתם או את נאמנותם זו דווקא בשלשול פתק לקלפי.

יש עוד דרכים להעניק סמכות. אחת הדרכים היא כאמור עצם ההתכנסות יחד על מנת לכונן מוסדות ציבוריים ופוליטיים, כלומר מדינה. תפיסה ליברלית בסיסית מתנה את הנכונות להתכנסות הזאת ולכינון המדינה בהבטחת זכויותיהם של האזרחים לעתיד. בני אדם לא יתקבצו יחד על מנת לתת את הכוח לשלטון לאמלל אותם.

סביר להניח שאותם יהודים שהתכנסו יחד בפלשתינה המנדטורית עשו זאת לא רק מתוך פליטות נטולת ברירה או אהבת הארץ, אלא גם מתוך תקווה לכונן כאן מדינה דמוקרטית. מובן שהתפיסה שלהם של מה הדבר כולל בדיוק היתה מגוונת, אבל קשה להניח שהרוב לא ביקשו בחירות שוות וחופשיות ושמירה על זכויות היסוד שלהם.

במקרה, כלומר ממש לא במקרה, זה בדיוק מה שמובטח לאותם אזרחים במגילת העצמאות, ואפשר בהחלט להניח את נכונותם להיאבק על קיום המדינה בהבטחה שאחרי שהיא תקום הם לא ישועבדו לשלטון שינהג בהם בשרירותיות.

כל אדם בעל רגישות היסטורית מינימלית יודע שיש ערך למוסדות חברתיים שהזמן עצמו קידש. למגילת העצמאות עומדות 75 שנה של הערכה משותפת של דורות של ישראלים, ישראלים שלא דחו אותה, אלא אדרבה – אימצו אותה אל לבם וכוננו סביבה אתוס משותף. זו האצלת סמכות שאינה נופלת מתמיכה במפלגה פלונית.

כל זה אינו אומר שמגילת העצמאות היא חוקה, אולם זה ודאי מספיק כדי לדחות תפיסות על פיה מדובר בהצהרה חסרת כל תוקף. למוסדות חברתיים יש תוקף מעצם התקבלותם על ידי ציבור רחב. למעשה במקביל לצד הפורמלי של העמידה בתנאי החוק והבחירה הדמוקרטית, כל מוסד חברתי חייב גם להתקבל על ידי הציבור כדי להנות מלגיטימציה. והרי כל קיומה של הממשלה הזאת נשען רק על הצד הפורמלי ("64 מנדטים!!!"), תוך חוסר הבנה מוחלט שזה אינו מספיק אם אין מאחוריו לגיטימציה ציבורית.

רצונה של הממשלה הנוכחית לערער כל מוסד שאינו סר למרותה הביאו אותה לפסילת מגילת העצמאות כמסמך מכונן. בהמשך למאבקה בבית המשפט העליון היא חותרת תחת אחד האתוסים האחרונים המשותפים שלנו, אחד המוסדות החברתיים שעדיין מוחזקים כמקודשים על ידי רוב הישראלים, שעדיין מכוננים את היחד הישראלי.

אין דבר הזר ליהדות מזלזול בחיבור שהפך לנכס תרבות ואין דבר המנוכר יותר לישראליות מזלזול במגילת העצמאות.

פורסם במדור הדעות של הארץ