האפיפיור בצרות, הרב עובדיה לא מרגיש כלום

hope-pope1 בארץ, כידוע, אין ממש חדשות חוץ, ולכן מה שדיווחתי עליו בקצרה כאן לא זוכה לסיקור, גם כשהוא הופך לסיפור הגדול ביותר בעולם הנוצרי בעשור האחרון, אם לא מעבר לזה (ההתייחסות היחידה שמצאתי היתה של יואב קרני בגלובס ובבלוגו). רק כדי לסבר את האוזן: ה- National Catholic Reporter מכנה את המצב "המשבר הממסדי הגדול ביותר זה עשרות שנים, ואולי הגדול ביותר בהיסטוריה של הכנסייה" (מה, יותר גדול מהפיצול בין מזרח למערב? יותר גדול מהאפיפיורות באוויניון? יותר גדול מהרפורמציה? לא נורא, זה עדיין גדול מספיק), ראש הכנסייה האנגליקנית ניצל את ההזדמנות ואמר שהכנסייה הקתולית "איבדה כל אמינות", מדברים על "ווטרגייט של הכנסיה, והאפיפיור הוא ניקסון", ומכל עבר נשמעות קריאות להתפטרותו של הוד קדושתו. למעשה הכנסייה מרגישה כל כך מותקפת עד שהשוותה את הביקורת עליה לרדיפת היהודים בעבר (מה שכמובן רומז לכך שהיהודים אשמים בנרדפותם).

שכן המדובר הוא בגילויים החדשים על פרשות ההתעללות המינית של כמרים בנערים. כלומר, כבר ידענו על אלפי (כן, אלפי) מקרים של ניצול מיני, וכבר ידענו שהכנסייה היתה נוהגת לא להסגיר כמרים מתעללים למשטרה אלא להעביר אותם ממחוז למחוז, וכך למעשה לאפשר להם לפגוע בשכבה חדשה של ילדים. ידענו גם על ההכחשות השקריות של הכנסייה וידענו על ההתנצלויות שלה אחרי שנחשפו פרטים.

מה שלא ידענו הוא שרצינגר עצמו, בהיותו ארכיבישוף של מינכן, הסכים לקבל לתחום אחריותו ולא להסגיר למשטרה כומר שאילץ ילד בן 11 לבצע בו מין אורלי, ובמקרה אחר לא הסגיר למשטרה כומר שהתגלה שניצל מינית מאתיים ילדים חרשים שהיו תחת אחריותו. ובמקרה אחר לא הסגיר למשטרה כומר שהתגלה שניצל מינית מאתיים ילדים חרשים שהיו תחת אחריותו. כתבתי פעמיים כי קשה להאמין בזה כמעט כמו שקשה להאמין בשילוש הקדוש. ויחד עם זה, זה נכון. Credo Quia Absurdum.

כלומר מסתבר שלבד מזה שבמשך שנים הכנסייה הקתולית היתה למעשה רשת הפדופילים הגדולה בעולם, הקרדינל יוזף קצינגר נטל בה את חלקו, כמתחייב מתפקידו הרם. ואל תחשבו שרצינגר לא יודע להעיף אנשים מהכנסייה כשהוא רוצה. במשך שנים הרי היה רצינגר התיאולוג הבכיר, האחראי על הדוגמה, ובמסגרת תפקידו לא היסס לבעוט לעזאזל כמה וכמה כמרים-תיאולוגים פרוגרסיבים וליברלים (שרידים מהמהפכה של כינוס מועצת "ותיקן 2" בתחילת שנות השישים – רצינגר חושב שהכנסייה הלכה יותר מדי רחוק לכיוון הליברלי שם), ידע למשל להעניש כמרים שקיימו מיסה בתהלוכה למען השלום, ועל פי המאמר הזה גם לא היסס לפעול בנחישות נגד נזירות שערערו במעשיהן את החרם הקתולי על אמצעי מניעה (כנראה באפריקה ובדרום אמריקה), הסמכת נשים ככמרים, או קתולים שתמכו בנישואים חד-מיניים. כל אלה זכו לטעום משבטו. אבל כנגד אחד מהחבר'ה שניצל מינית נערי מקהלה פתאום התגלה שהוא כולו מלא חמלה ומחילה נוצרית.

אף אחד לא יכול להכריח את האפיפיור להתפטר, שכן כנציגו של ישו עלי אדמות אין אדם או גוף שנמצא מעליו. הוא יכול להחליט לפרוש, אבל מומחים קובעים שזה בניגוד גמור לאופיו של האיש. הבעיה היא שגם המצב הנוכחי הוא בניגוד גמור לאופיו, או לפחות ליומרותיו: רצינגר נתפס כמי שהיה אמור להחזיר את הכנסייה הקתולית לזוהרה השמרני כך שתשמש כמגדלור של מוסריות. הכוונה היתה להיות הסמן הקיצוני של הטוב והראוי בכך שיודגש יותר מתמיד מה אסור (הפלות, הומוסקסואליות, המתת חסד, קונדומים) על רקע החברה הפוסטמודרנית שנמצאת במשבר ערכי.

כפי שכותב כאן הכומר (הסורר) ריצ'רד מק'בריין רצינגר עשה הכל כדי לבדל ולהעלות את הכנסייה מעל להמונים, מוסרית אבל גם ליתורגית (כשהחזיר את הלטינית למיסה), אבל היוזמות האלה לא יכולות להימשך מבלי שהאפיפיור זוכה למוניטין או להוקרה מצד הקרדינלים (על הציבור ויתרו מזמן). אז נכון שרוב הקרדינלים, אחרי שדאג לכך עוד בתקופת יוחנן פאולוס השני (גם יוחנן פאולוס עצמו היה שמרן), הם היום שמרנים כמוהו, אבל כרגע מדובר, כמו שאומרים, בברווז קתולי צולע.

ושוב אני שואל: איפה פורום תקנה כשצריך אותו? ועוד שאלה: האם עצם ההיררכיה בכנסייה הקתולית מונעת מראשיה מגע עם הציבור שלהם, ולכן אוטמת אותם מפני המוסר האנושי הפשוט (ואף ההגיון)? או האם מסע הטיהורים שערך בתיאולוגים וקרדינלים ליברלים מנע ממנו ומהכנסייה ביקורת והפרייה פנימית שבלעדיה הוא אכן דומה לסטאלין ללא קציניו ערב הפלישה הנאצית? ובעיקר: כמה זמן ייקח לו להבין שהוא חייב לצאת ולהודות במה שקרה, לבקש סליחה, אולי אף לפנות את מקומו? אולי כדאי שינסה לשאול את עצמו: What Would Jesus Do???

ובינתיים, אצל מרן

את סדר פסח עשיתי במה שאפשר לכנות נגזרת של אחת ממשפחות האצולה של הציונות הדתית, והיה לי נעים וטוב מאוד. הסדר היה כמובן כהלכתו, וורטים עפו לכל הכיוונים, חולצות מגוהצות האירו כזוהר הרקיע, וכאילו כדי להשלים את אווירת החג מצאתי למחרת בבוקר על השולחן בדירה שלנתי בה את גליון החג של עיתון "בקהילה", שהוא שבועון חרדי נפוץ, ושאת שערו של מוספו "קולות בקהילה" (651, 25/3/10) עיטרה תמונה גדולה של הרב עובדיה יוסף. הנה היא סרוקה:

התנוחה של הרב עובדיה בעצם אומרת את כל מה שכתוב עליו בפנים, אבל בכל זאת אביא כמה ציטוטים. הכתבה עליו, "הביאני המלך חדריו" מאת הרב יעקב ב. פרידמן, היא כרוניקה של ביקור של הכתב בביתו (כלומר ב"ממלכתו התורנית", ב"קודש פנימה", וכמובן ב"קודש הקודשים") ורשמיו משם. לומר על הכתבה שהיא מפרגנת יהיה להכפיש ולבזות אותה. זו אפילו לא כתבת יח"צ של סלב שמגלה שהוא הומו לכבוד אלבומו החדש. זו כתבת מסז', כתבת פולחן – זו כתבה הגיוגרפית. הכתב מתמוגג ומשתפך סביב דמותו של עובדיה, ואילו הרב כלל אינו מתייחס אליו, ולא אומר מילה לאורך תשעה דפים של טקסט ותמונות.

אביא ציטוטים נבחרים מהכתוב, שכן לבד מיופים הפיוטי הם יכולים לגלות לנו משהו על עולם הערכים והאידיאלים של ציבור קוראי "בקהילה". בציטוטים מובאים בצורה כרונולוגית על פי סדר הופעתם בכתבה, וההדגשים והפיסוק המוזר במקור.

כאשר שואל הכתב את אחד מבניו של הרב על לימודו, עונה לו זה:

"הרב", הוא מסביר לי כמלמד דרדקי, "אינו לומד הלכות אבלות. כשהוא עוסק בנושא זה הוא עובר לחיות בענייני אבלות. רק שם, ספון כל-חלב וכל-דם במעמקיה של הסוגיה הזו לענפיה – הוא מרגיש באמת באמת 'בבית'. שום עניין אין בו די חשיבות כדי להסיט את דעתו מהסוגיה 'שלו'."

בתו של הרב מספרת:

"זיכרון הילדות החריף ביותר הזכור לי מאבא", אמרה לי מאוחר יותר בתו הרבנית בוטבול, "כשהוא יושב בחדרו בלילות החורף, בקור הנורא, זה היה בימים שעדיין לא היה לו די ממון להסקה, עטוף עד ראשו בשתי שמיכות בלויות, ועוסק בתורה באישון הלילות עד כלות הכוחות…".

והנה האווירה בחדר הלימוד כיום:

דממה מופלאה רוחשת בחדר. הרשרוש היחיד הנשמע מפעם לפעם הוא דפדוף דפי הספרים, והניירות שהרב מגיש לשני עוזריו, ובהם המשימות שהוא מבקש מהם. […] הייתי המום: אנשים נכנסו לחדרו, ואנשים יצאו. טלפונים צרצרו בסביבה, והרב אינו רואה ואינו שומע. עיניו ממשיכות לינוק כמוכות צמא את שורות ה'חקרי לב', ה'ישועות יעקב', המהרי"ט, בצמא שלעולם לא יידע רוויה… שלווה נדירה, ומעין שלמות נפשית מרהיבה נוגהת בעיניו, ובכל אחד מרמ"ח אברי גופו שכאילו מכריזים כאן, בהדרת קודש האופפת את הבית: "עשיתי ככל מצוותך אשר ציוויתני".

אבל גם היום הרב לא לומד בנוחות:

כורסאות הפאר הפזורות ברחבי הבית – לא נועדו לצרכיו של הרב, אלא להזין את אהבת התורה הבוערת של יהודים, המתרפקים למרגלות החמה המלהטת. הם מבקשים להתכבד בו דרך כורסאות הפאר. העולם כולו ניזון מהפאר הרבני הזה, והגר"ע [= הגאון רבי עובדיה] יוסף עצמו די לו בספסלי נובהרדוק מוסאיוף ו'שושנים לדוד', שבהם השחיר את שיניו בעמלו.

והנה אנקדוטה מרנינה במיוחד:

בגיל צעיר יותר, כשהרב נסע באוטובוס, והיה שקוע כל חלב וכל דם בסוגיה, הבחין לפתע בגב' הרה המתקשה לעמוד באוטובוס, ליד מקום מושבו. הוא הזדרז לקום ולפנות לגברת את מקומו. הגב', בתו הרבנית יפה, הייתה המומה כשקלטה לתדהמתה, שאבא לא הבחין בה.

ועוד אחת, לא פחות מלבבת:

זכור לי, כאשר הייתי ילד, היה אבא נוהג להאכיל אותי ואת אחיי מדי פעם ארוחת ערב. ביד אחת היה מחזיק הכף, וביד השניה גמרא שבה עיין תוך כדי האכלה. בתור ילד קטן עשתה עלי הנהגה זו רושם עז. הזיכרון הזה מלווה אותי למעלה מיובל שנים…

אבל תלמוד תורה לא רק מרחיק את הרב ממשפחתו, אלא מקורות נוספים של בזבוז זמן וכאב:

"מעולם", אומרים לי בני המשפחה, "לא אירע שהרב ישן יותר משעה רצופה".

או

היתה שעת דמדומים בלשכת פרופסור רייך המחלקה הכירורגית ב'הדסה'. היתה מצוקה אמיתית בעיניו כשאמר: "אבא שלכם אדם גדול. קשה לי להכאיב לו מדיי. מצד שני, בגלל מצבו, אי אפשר לבצע את הטיפול בהרדמה… הטיפול קריטי. אל תיבהלו אם תשמעו צרחות מחדר הטיפולים…". רבי דוד, הבן, ניגש לאבא, והכין אותו בעדינות. האב הניף יד בביטול. "למה יהיה קשה? הרופא יעסוק במלאכתו, אני במלאכתי… יש לי בירור הלכתי בדין 'שליח לדבר עבירה', שיעסיק את דעתי". בתום הטיפול הקשה, נכנס רבי דוד לחדרו של אבא, ועורר אותו מעיונו. "למה", השתומם רבי עובדיה יוסף כשהבחין בו, "למה הרופאים מתמהמהים, למה עוד לא התחיל הטיפול!…".

זה יספיק. מהי אם כן דמותו של הגר"ע יוסף כפי שהיא עולה מהכתוב? מה חשוב לרב? נדמה לי שבמילה אחת ניתן לומר: התורה. ובשתי מילים: רק התורה. הרב לא שם לב לרעשים, לא שם לב למשפחתו, לא שם לב אף לגופו, וזאת כי הוא שם לב ומרוכז כולו רק בדבר אחד, והוא לימוד התורה. במהלך הכתבה הולך הדבר ומתברר בהדרגה: לרב עובדיה יוסף איכפת מדבר אחד ומדבר אחד בלבד, ואף את עצמו יקריב על מזבח התורה.

יש בזה כמובן יופי מסויים, אותו היופי שיש בכל פנאטיות, אותו היופי שמושך אותנו לרעיונות חדים וברורים ולהכרעות הירואיות שמסכנות הכל עבור עקרון אחד, להתגייסותו של אדם, כל כולו, לטובת מבע מוצק אחד מתוך המציאות הנוזלית והחמקמקה. כן, יש בזה יופי. אבל, במחילה מהרב הגאון, זו לא דרכה של תורה. שכן יש כאן למעשה התנתקות מהעולם החי, בריחה מהמציאות. יש כאן קידוש של עולם דמיוני, "טהור" לכאורה, על חשבון עולמנו זה, על כל פניו.

אף יותר מזה: יש כאן מעין דואליזם סגפני שמאפיין יותר חלק מהזרמים מדתות המזרח ואת הנצרות, בו מוצבים זה מול זה הרוח והחומר, ואנחנו מתבקשים לברוח אל הראשונה ולהפרד מהאחרון. כך ממש מתאר העורך בכותרת המשנה של הכתבה את עמלו של הרב עובדיה: "ההתנתקות מאדמת החומר אל פסגות עמל התורה". התורה היא רוח, והיא נפרדת לכאורה מהחומר, מהאדמה.

תאמרו אולי: טוב, אדם במעמדו ועם כשרונו של הרב עובדיה רצוי לו להתנתק, שכן בכך (בלימודו, בפסיקותיו) הוא מביא ברכה לרבים, לחסידיו שאינם מנותקים. אולם האם יכול אדם שמנותק מהעולם באמת להביא ברכה לעולם? האם יכול אדם שלא רואה את ילדיו באמת לדאוג לחסידיו? אני חושב שלא. אבל היי, אולי כדאי לשאול את האפיפיור.

נספח:

מסופר על ר' שניאור זלמן מלאדי שהיה לומד תורה בחדרו, כאשר בחדר שני למד בנו, דוב בער שניאורי. בחדר שלישי התחיל פתאום לבכות נכדו של רש"ז ובנו של דוב בער. האדמו"ר הזקן ניגש לתינוק הבוכה, הרים אותו, טיפל בו, הרגיע אותו והחזירו למיטתו. אחר כך ניגש אל בנו והוכיח אותו על שלא קם מלימודו כדי לטפל בבנו, שכן תלמוד תורה שבגינו אין שומעים בכי של תינוק אינו תלמוד תורה ראוי.

"מדיטציה יהודית" בקיבוץ חנתון

בסוף שנות השבעים, בהתוועדות פומבית, פנה הרבי מליובאוויטש לבכירי רבניו ושליחיו בנוגע לנושא בוער שההתייחסות אליו לא היתה יכולה עוד להידחות. שקט מילא את החדר כאשר סיפר הרבי שעל פי דיווחים שקיבל מכיוונים שונים, יהודים בכל רחבי ארה"ב מתעניינים מאוד בתרגול רוחני חדש-ישן, ופוקדים באלפיהם את אתרי לימודו. רבים מהם מקדישים עצמם באדיקות לקיומו, וחלקם אפילו הופכים למורים, ועושים לו נפשות. היהודים הללו, הסתבר, עסקו ברוחניות, אבל לאו דווקא ברוחניות יהודית: הם עשו מדיטציה.

שנות השבעים היו אכן הזמן בו שטף את ארה"ב גל של חיבה עזה למדיטציה: ביקורם של חברי להקת הביטלס, בשיא תהילתם, אצל המהארישי מהש יוגי בהודו ב-1967 סיפק לתנועת המדיטציה הטרנסצאנדנטלית שהוא עמד בראשה יחסי ציבור בקנה מידה פסיכודליים, ובמחצית אותו עשור למדו במרכזים של התנועה בארה"ב לא פחות ממאות אלפי אמריקאים כל שנה. מורי זן יפנים שהגיעו לארה"ב כבר לפני כן נהנו גם הם מהעניין הגובר ברוחניות מזרחית, ובין תלמידיהם היה ניתן עתה למצוא גם אמריקאים מהשורה, ולא רק משוררי ביט. אגודות ליוגה שילבו בהוראתם גם התבוננות פנימית וב-1975 נוסד במסטצ'וסטס מה שעתיד להיות אחד המרכזים המשמעותיים והידועים של מדיטציה בודהיסטית בארה"ב, ה- Insight Meditation Society. המייסדים, ג'ק קורנפילד, ג'וזף גולדשטין, ושרון זלצברג, הם היום ממורי המדיטציה החשובים ביותר בארה"ב, ושלושתם יהודים כמובן.

הרבי מליובאוויטש היה מושכנע שלכל זה דרושה תשובה הלכתית הולמת, והוא ציווה על תלמידיו לספק לציבור הצמא לכך לימודי מידטציה יהודית. קשה למצוא "מבצע" של הרבי שלא צלח, אבל מקריאתו זו לא יצא דבר בעל משמעות. היחיד שהצליח לפתח כבר אז אלטרנטיבה יהודית לפרקטיקות המדיטטיביות המזרחיות ששבו את לבותיהם של היהודים האמריקאים היה מי שנפרד מהרבי מספר שנים לפני כן: הרב זלמן שחטר-שלומי, שהיה שליח חב"ד עד שפרש (ושמא גורש) מהחסידות על רקע חילוקי דעות באשר ליחס הראוי לתרבות המודרנית ולדתות אחרות. הרב הקים כבר ב-1962 את "בני אור", תנועה שמתחילתה שמה דגש על העמקה רוחנית ברוח החסידות, ובמשך העשורים הבאים העמיד תלמידים רבים והיווה את הקול הדומיננטי בתנועת ה- Jewish Renewal.

הרב זלמן שחטר-שלומי פוגש את הדלאי לאמה

הרב זלמן שילב כבר מתחילת דרכו תפילות רוויות כוונה, סיפורים חסידיים וזמני "התבודדות", ומשם רק הרחיב את פעילותו וכלל בתוכה גם תובנות מהפסיכולוגיה המודרנית, כמו גם שיטות רוחניות מהסופיזם ומדתות המזרח. אך רק בתחילת שנות השמונים, עם הפרסום לו זכו ספריו של הרב אריה קפלן, נמלאה הכותרת "מדיטציה יהודית" תוכן ממשי. הרב קפלן ניסה לשחזר בספריו טכניקות מדיטטיביות של מקובלים גדולים, מרבי יוסף ג'יקטילה, דרך האר"י ועד ר' נחמן מברסלב, ובכך לאפשר ליהודים המעוניינים בכך מדיטציה שאינה רק כשרה, אלא גם בעל ייחוס מכובד.

ספריו עוררו עניין, והולידו ספרים נוספים, שלו ושל אחרים. אולם גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, וממילא אין די בקריאה כדי ללמוד מדיטציה. קורסי המדיטציה היהודית הראשונים התרחשו כפי הנראה רק באמצע שנות התשעים, במרכז "אלת חיים" שייסדו הרב הרקונסטרוקטיבי ג'ף רוֹת' (Jeff Roth) ואשתו הרבה ג'ואנה כ"ץ. את הקורסים הנחו הרב מיילס קרסן (שהוסמך על ידי הרב זלמן שחטר-שלומי) וסילביה בורשטיין (יהודיה דתיה ואחת המורות המפורסמות למדיטציה בודהיסטית בארה"ב), שניהם מלומדים מאוד במסורות הרוחניות המזרחיות. הרב רות', שעזר להם אז, הוא היום מורה בפני עצמו למה שהוא מכנה "מדיטציה יהודית", ובתחילת חודש אדר התארח לראשונה בישראל והוביל, יחד עם אשתו, קורס במדיטציה יהודית. הדבר התרחש בקיבוץ הקטן חנתון שנמצא בגליל התחתון, קיבוץ שלו סיפור בפני עצמו.

חנתון בהתחדשות

קיבוץ חנתון נמצא על רכס קטן שמשקיף על הנוף המקסים של בקעת בית נטופה. הקיבוץ נוסד ב-1983 על ידי קבוצת משפחות מהתנועה הקונסרבטיבית, רובם עולים חדשים מארה"ב, ובכך היה לקיבוץ הראשון והיחיד של התנועה. על אף רוח החלוציות והיוזמה החיובית הקיבוץ נקלע לקשיים כלכליים ולבסוף פשט את הרגל, כאשר רוב חבריו המקוריים עוזבים אותו. אולם כיום הקיבוץ נמצא בתהליך מואץ של התחדשות: לפני כחצי שנה הצטרפה אליו קבוצה של עשר משפחות בהובלת מי שכעת הוא רב הקיבוץ, הרב יואב אנדי. תוך זמן קצת הצטרפו חמש משפחות נוספות, וכעת המקום שוב שוקק חיים. החזון המוצהר הוא לבנות "קהילה יוזמת ופלורליסטית המושתתת על חינוך, מסורת, צדק חברתי, ציונות ואקולוגיה", והכוונה היא להתרחב עד שנת 2012 לכדי שמונים משפחות. 

הרב אנדי מספר: "הגענו בקיץ הזה כדי לחדש את הקהילה במקום, ובאמת לא רק בשביל לחיות במקום נעים עם נוף יפה, אלא כדי לעסוק בעצם בחינוך: בחינוך לפלורליזם, בחינוך ליהדות. הגענו כדי ליצור קהילה שיכולה להיות מודל נוסף של חיים יהודיים בחברה הישראלית של הזמן הזה. הכוונה שלנו היא ליצור מודל שלא נקלע לחלוקה הרגילה של חילוני-דתי, אלא שמציג את המגוון והעושר היהודי בצורה פתוחה ואותנטית, כ'אמת מארץ תצמח'. אנחנו קשורים כמובן לתנועה המסורתית, כמו התושבים המקוריים של הקיבוץ, אבל זה קשר אחד, ולא היחיד. זה לא מושב משותף של חילונים ודתיים, אלא מקום שרואה כשליחות את העבודה לקראת יצירת זהות יהודית-ישראלית יותר עשירה. המטרה שלנו היא להיות קול בשיח הישראלי שמתהווה בימינו."

אחד המוקדים בהם החזון מתחיל להתממש הוא המרכז החינוכי של הקיבוץ. בעבר היה המרכז מקור ההכנסה העיקרי של הקיבוץ, ואילו כיום הוא מנוהל כעמותה רשומה. על פי שירה טיילור-גורה, רכזת פיתוח המשאבים של המרכז, המקום כבר משמש כמעין בית-ספר שדה שמשלב לינה והעברת סמינרי לימוד שמשלבים סיורים באתרי האזור (ציפורי, אושה, בית שערים). אולם התוכניות לעתיד גדולות בהרבה: "הכוונה," אומרת טיילור-גורה, "היא להקים במקום את המרכז הרוחני היהודי הראשון והיחיד כיום בארץ", דהיינו מרכז המכוון להעניק לאורחיו הן סימינרים של לימוד מקורות ואירוח לחגי ישראל, הן סדנאות ללימוד על תחנות שונות ב"מעגל החיים היהודי" (בר מצווה, חתונה וכו'), והן מרחב בו יאורגנו ויוצעו קורסים שונים שניתן לכלול תחת תנועת ה- Jewish Renewal האמריקאית, כלומר קורסי תפילה מיוחדים, סדנאות על אקולוגיה וחברה מהזווית היהודית, וכן, קורסים של מדיטציה יהודית.

המרכז החינוכי-רוחני בחנתון

להוסיף מים חמים

הקורס שהתקיים במקום לאחרונה, למרות שכמעט לא פורסם, משך אליו כחמישים איש. אל הרב רות' ורעייתו הצטרף גם הרב ג'יימס ג'ייקובסון-מייזלס ממכון פרדס ללימודי יהדות בירושלים, וביחד הם ניצחו על סדר יום שכלל תפילות יחד ולחוד, ניגונים שזומרו לפסוקים נבחרים, ומדיטציה, כלומר התבוננות מודעת בגוף ובתודעה, בישיבה ובהליכה ברחבי המדשאות של המרכז החינוכי. התגובות בסופו של הקורס היו חמות מאוד, ואחת המשתתפות אף אמרה שאחרי התנסות מעוררת השראה במדיטציה בודהיסטית, הקורס מאפשר לה להישאר יהודיה בלי לוותר על המימד הרוחני שגילתה בתרגול המדיטטיבי.

הרב ג'ף רות'

הרב ג'ף רות' גדל במדינת אורגון בארה"ב. בגיל 29 נחשף ללימוד הרוחני של הרב זלמן שחטר-שלומי, ובאותו רגע, על פי דבריו, חייו השתנו לעד. הוא נרשם ללימודי רבנות במכללה הרקונסטרוקציוניסטית בפילדלפיה והחליט להקדיש את חייו ללימוד והפצת החוכמה הרוחנית אותה גילה. הוא למד תחת מורים רבים, יהודים ושאינם, וכיום הוא אחד ממורי המדיטציה היהודית הבולטים בארה"ב. לאחרונה יצא ספרו הראשון: "Jewish Meditation Practices for Everyday Life". פגשתי אותו בקיבוץ חנתון לאחר הקורס שהעביר.

איך התחלת להתעניין ברוחניות?
כשגדלתי התעניינתי מאוד ביהדות ובמסורת הנבואית שלה, באופן שבו היא קוראת לתיקון עולם. הנביאים מדריכים אותנו באשר לדרך החיים שלנו, הם מדגישים את הדאגה שצריכה להיות לנו לחלשים בחברה. נקשרתי לחלק הזה ביהדות דרך עבודותיו של הרב ארתור ווסקה (Arthur Waskow) בארה"ב שערך פעילות פוליטית מגוונת. כשהתקרבתי קצת יותר ליהדות פגשתי את הרב זלמן שחטר-שלומי, והוא זה שבאמת הציג בפני את היהדות כתרגול רוחני. דרכו התחלתי לתפוס את היהדות כדרך אל האלוהי, אל הנוכחות האלוהית. משהו שהוא לא רק מילים.

אם יהודי רוצה להתקרב לאלוהיו, למה שלא פשוט יתחיל לשמור מצוות?
אענה לך בדוגמא. הרב זלמן רצה ללמד אותנו על תפילה, והתרגולת הרוחנית המרכזית שהוא לימד אותנו כיוונה להפיכתה של התפילה למשמעותית ובעלת עוצמה. רבים מאיתנו כבר הכירו את הסידור, ידעו את המילים, הקפידו על המצווה לשאת תפילות במועדן. אבל לא די בשמירת המצווה הזאת על מנת להפוך את התפילה למשמעותית במובן של פתיחת הלב לחוויה של הנוכחות האלוהית. כשפגשתי את זלמן כבר הכרתי את התפילות והתפללתי, והתפילה בבית הכנסת היתה נחמדה, אבל למילים לא היתה כל משמעות עבורי. הבנתי אותן כמובן, אבל לא הן לא נגעו בי בצורה עמוקה. הרב זלמן לימד אותנו עשרות טכניקות שבעזרתן עבדנו עם התפילות והשתמשנו בשיטות שונות כדי להתפלל, והטכניקות האלו החיו את המילים שעל הדף.

אתה מתכוון לזה שהן הפכו את התפילה למשהו בעל עוצמה חוויתית?
כן. הרב זלמן היה משתמש במטאפורה, על פיה המילים בסידור הן כמו אבקת מרק שיובש בהקפאה. כך הן שרדו מאות רבות של שנים. אבל הרי אי אפשר לגשת ולאכול אבקת מרק. אתה חייב להוסיף מים חמים. וזה מה שלימד אותנו הרב זלמן: איך להוסיף את המים החמים.

ומה היו המים החמים?
המים החמים היו באופן בסיסי הכנסת המילים פנימה, ואמירתן כאילו הן נובעות מתוך לבך אתה, ולא כאילו הן מילים של מישהו אחר שאתה פשוט קורא. הוא עשה את זה על ידי אותן טכניקות שהוא פיתח. הוא קרא לזה "תפילולוגיה" (davenology). מדע התפילה. הוא למשל מחלק אותנו לזוגות, ומבקש שנתבונן במלים, ואז ניתן אותן למישהו אחר, אבל לא על ידי כך שנחזור עליהן כפשוטן, אלא נאמר לאותו אדם איך הן השפיעו עלינו, מה הן עשו לנו. ואותו אדם היה קורא את השורה הבאה של התפילה, ונותן לך את המילים שם, על פי מה שהן עוררו בו.

זו, אם כן, "מדיטציה יהודית"?
צריך ראשית להשיב על השאלה, באיזו נקודה הופכת תפילה למדיטציה. הרב זלמן היה לפעמים קורא לתרגיל שציינתי "מדיטציה בזוגות", כלומר תרגול של מדיטציה עם אדם נוסף, שבו אתה מתקשר עם הזולת, אבל אתה מתקשר את אותו מקום פנימי עמוק שבו אתה נוגע, ועצם הדיאלוג עם הזולת גם לוקח אותך ואותו למקום עמוק יותר. רבות מהשיטות שהוא לימד היו למעשה אינטראקטיביות, כלומר שניים, שלושה או יותר אנשים שהיו מתפללים במשותף. אבל הייתי אומר שהדגש שם היה יותר על תפילה מאשר על מדיטציה.

אז מדיטציה כתרגול עצמאי למדת ממורים אחרים…
כן. המורה הראשונה שלי היתה סילביה בורשטיין. הזמנתי אותה למרכז המדיטציה שייסדתי עם אשתי כדי שתלמד בו. ישבתי עם מורים נוספים רבים, אולי שלושים, כולם מזרמים שונים בתוך העולם הבודהיסטי, אם כי כולם לבד מאחד מערביים. כשהתחלנו להוביל קורסים במדיטציה יהודית הדבר היה חדש לגמרי. כלומר, אנשים כתבו ספרים על מדיטציה יהודית, אבל אף אחד לא ערך קורס שלם, בן כמה ימים, או אפילו לימד באופן אישי. אנחנו התחלנו עם זה באמצע שנות התשעים. במהלך עשרים השנים האחרונות יותר ויותר יהודים מתרגלים עוד ועוד פרקטיקות תחת הכותרת "מדיטציה יהודית", חלקן עם שורשים עמוקים במסורת היהודית, וחלקן לא ממש.

גם אתם משלבים יהדות ובודהיזם, לא?
כשהתחלנו לערוך קורסים של מדיטציה יהודית איש לא עשה זאת. יצרנו מבנה של קורס בשתיקה, שחשבנו שישקף גישה יהודית אותנטית למדיטציה, ובד בבד רצינו שאותם קורסים יהיו בעלי עוצמה ובעלי משמעות למשתתפיהם, ולכן השתמשנו במסורת החיה שכולנו התנסנו בה: כולנו ישבו בקורסי מדיטציה בודהיסטית, וכולנו חווינו את העוצמה שבזה. הרגשנו שהמשימה שעומדת לפנינו היא יצירת קורס מדיטציה שיהיה נאמן לערכים יהודיים, תוך שימוש בחוכמה הקיימת והמוכחת.

אבל לא רק המבנה של הקורס דומה לזה של הקורסים הבודהיסטים. גם שיטות המדיטציה שאתם מלמדים דומות לשיטות מדיטציה בודהיסטיות. 
אני מאמין, מהניסיון שלי, שמה שאני למדתי ומה שהמורים היהודיים האחרים שאני עובד איתם למדו הוא מדע כללי ובסיסי שחוקר את טבע התודעה ואת דרכי פעולתה, ואחת היא אם מדובר בתודעה בודהיסטית או תודעה יהודית. למעשה המושגים הבודהיסטים שלמדנו היו כאלה שחולצו מההקשר הדתי שלהם והפכו מבחינתי לתורות בסיסיות בנוגע לטבעה של התודעה. אותן תורות הובאו בעיקר, אגב, על ידי יהודים שנכנסו אל העולם הבודהיסטי לפנינו וחזרו כדי ללמד. הם לימדו צורת תרגול שהופשטה למעשה ממטען תרבותי זר. הם לימדו את העקרונות ההכרחיים לתשומת לב.

מהי לדעתך החשיבות בחקירת טבעה של התודעה?
אני חושב שעבור חיים בריאים חשוב מאוד להבין מה קורה בחיי הנפש שלנו, אני חושב שזה טיפול חיוני למצבנו הרגיל, שמפגין כמויות גדולות של חמדנות ותאווה, ושנוטה מאוד להיות שלילי וביקורתי. כפי שאנחנו רואים בעולם, תודעתם הרגילה של האנשים גורמת להרבה מאוד סבל. כל דת, וכל תרבות אמורה לדעתי לחקור מה הן הבעיות שבנפש האנושית שמובילות לכל כך הרבה עשייה שלילית, אלימה וחמדנית. כדי שנוכל ליצור עולם טוב יותר – דבר שאני מאמין שהוא אחד הערכים העליונים ביהדות – כדאי להשתמש בטכניקות האלה.

יחד עם זאת, הטכניקות הללו אינן רק שיטות פסיכולוגיות שאמורות להביא לרפואת הנפש. אתה הרי חושב שהן גם יכולות להכניס אדם תחת כנפי השכינה, ליצור מגע בינו ובין האלוהות.
נכון. עבורי המוקד המרכזי שנותן לתרגול הזה אופי יהודי הוא שעל גבי השיטות שמביאות ליתר מודעות, אנחנו מכוונים גם לאותה מטרה שכיוונו אליה המיסטיקנים היהודיים מאז ומעולם, והיא הבאתנו לחוויה בלתי-אמצעית של הנוכחות האלוהית. במילים פשוטות, אנחנו מתמקדים באלוהים, וזה בהחלט שונה מהמיקוד בעולם הבודהיסטי. הגישה שם איננה תאיסטית כלל. זה ההבדל הגדול ביותר אני חושב.

וזה מה שהופך את המדיטציה הזו למדיטציה יהודית לדעתך.
בין השאר. זה מה שמכניס את כל התרגול להקשר של מגע עם האלוהות, שניתן לכנות אותו "דבקות", בכל רגע ובכל פעולה. ישנם הבדלים נוספים, אבל זהו ההבדל הגדול ביותר לדעתי בין מדיטציה בודהיסטית למדיטציה שאנחנו מלמדים.

האלוהות שאתה מלמד איך הקשור עמה קשר היא אלוהות אימננטית מאוד. היא שונה לחלוטין מהאל שאנחנו מכירים מהמקרא.
כשפגשתי לראשונה את זלמן, הלימוד הראשון שהוא לימד אותנו, היה מפי הבעש"ט, והוא שהכל הוא האלוהות ואין דבר מלבד האלוהות. זו תפיסה שהתפתחה החל מזמן פרסום הזוהר. בהיותנו חיים בעולם בתר-זוהרי, יש לנו לימוד כזה, שהכל הוא האלוהות. כמובן, זה לא שולל שקיים גם מימד טרנסצנדנטי לאל, שעליו אי אפשר לומר דבר…

ולמרבה המזל, על פי לימודך על האל האימננטי יאנחנו יכולים לא רק לומר משהו, אלא גם לדעת אותו בצורה חוויתית.
כן, אני חושב כך. לכן השלב הבא במדיטציה היהודתית שאני מלמד היא תורה נוספת של הבעש"ט, שבמקרה חופפת לתורה בודהיסטית שמצביעה על הדברים שכדאי לשים אליהם לב: משה רבנו אומר "אנוכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא". הבעש"ט מורה שמשמעות הפסוק היא ש"אנוכי", הוא מה שעומד ביניכם ובין האל. 'אנוכי' היא תחושת העצמי, תחושה שיש כאן 'אנוכי' שיש לו קיום נפרד, זה מה שמבדיל בינך ובין האל.

לוז המדיטציה היהודית בדרך שאני מלמד אותה הוא שימוש בשתיקה ובטכניקות של המדיטציה כדי לחקור בצורה עמוקה מהו טבעו של העצמי. מאיפה הוא מגיע? מהם מרכיביו? הבעש"ט לא אומר שאין עצמי, אלא רק שתחושת העצמי מבדילה בינינו לבין האל, שעד כמה שהאדם כלוא ב'מוחין דקטנות', בתודעה המצומצמת של 'אני ושלי', כך הוא לא מרגיש קשור לדבר מלבד לעצמו – לא לאנשים אחרים ולא לאלוהים. למרות שלמדתי מיסטיקה יהודית לפני שלמדתי מדיטציה יהודית, לא מצאתי דרך טובה יותר להתמודד עם בעיית תחושת העצמי שעומדת כמכשול בדרכנו להרגיש אחדות מאלו שאנחנו מלמדים, כלומר תשומת לב למה שמתרחש בתודעה.

נראה שיש התעוררות משמעותית של רוחניות יהודית בארה"ב. איך אתה רואה את התופעה הזו?
ההתעוררות קיימת, ואני חושב שהיא בגדילה. היא עדיין קטנה יחסית, למרות שכמה מהדברים המוצלחים שנולדו בתנועת ההתחדשות היהודית כבר אומצו על ידי התנועות האחרות, ולכן יש להתחדשות הזאת השפעה גדולה יותר מאשר סך חבריה. במעגלים האלה יש ניסיון רציני של התמרה בת זמננו לרוחניות יהודית. כאשר יהודים שמעורבים בהתחדשות הזו הולכים לבית הכנסת הם מרגישים שהחוויה היא משהו בעל עוצמה מעבר למגע הקהילתי בלבד. ורוב האנשים האלה מגיעים מבתי כנסת שבהם התפילה לא היתה עבורם משמעותית בצורה הזו. הם היו הולכים לשם ומשתעממים, ולא מוצאים בתפילה שום דבר שרלוונטי לחייהם.

לסיום שאלה קשה: האם לדעתך ההתחדשות היהודית הזו תיצור צורה חדשה, אולי רוחנית יותר, של יהדות, או שמא אנשים פשוט הופכים "רוחניים", כלומר פשוט נהיים "מחפשים רוחניים" אוניברסלים, ללא זהות יהודית דווקא.
אני חושב ששני הדברים מתרחשים. אני חושב שיש אנשים שמשתמשים בתרגולות הללו כתרגול הרוחני המרכזי שלהם, הלוז של הדתיות שלהם, ועבור אחרים זו תוספת משמעותית שהם משלבים בצורה מוצלחת בחיים יהודיים רחבים הרבה יותר, שמכסים את כל התחומים שחיים יהודיים בדרך כלל עוסקים בהם. ומהנסיון שלי, האנשים שמתרגלים את השיטות האלה מגלים ששאר המנהגים היהודיים שהם שומרים עליהם, אפילו אם הם עשו אותם לפני כן, מועצמים מאוד. הם מוצאים מחוייבות חדשה ותחושה של משמעות עמוקה יותר בכל הרבדים של היהדות שלהם. כי התרגול הזה מלמד אותנו כיצד לשים לב וכיצד למלא את הפעולות שלנו בחיים. כאשר אתה ניגש לדבר מה בתשומת לב ערה הכל חי יותר. לכן אני חושב שיש לשיטות האלה השפעה אדירה לשני הכיוונים.

אחד הדברים שאני מדגיש, שכל הקורס למעשה בנוי סביבו, הוא המדרש מפרקי אבות שתחילתו "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אלו שלושת עמודי התווך של הלימוד שלנו: אנחנו מלמדים איך שהתורה, כלומר החוכמה שאתה מפתח על ידי התרגול, פותחת את הלב שלנו, ומאפשרת את עבודת הלב; לא רק כלפי שמיים, אלא כלפי הזולת. כל זה כמובן מוביל לאפשרות לפעול בעולם מתוך חמלה גדולה, וזוהי גמילות חסדים. אני באמת חושב שאנשים שמתרגלים איתנו יוצאים מכאן יהודים טובים יותר ובני אדם טובים יותר. אנשים חכמים יותר ומתחשבים יותר. אני חושב שיש לזה השפעה על העולם, ואין צורך להזכיר עד כמה יהודי זה. 

בקעת בית נטופה

נספח: המדיטציה מבחינה הלכתית

 

לסוגיית כשרותה של המדיטציה מבחינה הלכתית נדרשו רבנים באופן טבעי החל מתחילת העניין בה, כלומר משנות השבעים. בשנת תשל"ז דיבר הרב עובדיה יוסף ברדיו כנגד "תורת המדיטציה של כת 'הגורו'", והתכוון כנראה למדיטציה הטרנסאנדנטלית. באותה שנה קבע גם הרצי"ה קוק שאף ככלי "לחיזוק הגוף ושמירתו" יש צורך באישור אישי מיוחד על ידי רופאים על מנת לתרגל מדיטציה. גם הרב חיים דוד הלוי יצא (בשנת תשמ"ב) נגד המדיטציה הטרנסאנדנטלית, וקבע שאף ש"עצם הטכניקה אינה אסורה" מומלץ להימנע מהשימוש בה.

בשנת תשמ"ה פרסם הרב שלמה אבינר מאמר ב"תחומין" תחת הכותרת "הסתייעות במדיטציה ובטכניקות דומות" בו הוא קובע כי "עניינים רוחניים מוסריים וחינוכיים אנו יונקים ממקור דבר ה' אשר לישראל, ולא ממקורות זרים שמבלבלים ומטמאים את השכל והרוח, הנפש והגוף של אדם מישראל", ושיש להמנע מ"תרגילים של ריכוז מחשבתי ריקניים כחזרה על מילה טיפשית ממקור אלילי כמו במדיטציה הטרנסאנדנטלית", ולהעדיף על פניה את ריכוז המחשבה ב"שמע".

דברים אלה על המדיטציה מנקודת מבט הלכתית הופיעו כבר בתשנ"ח במאמר ב"תחומין", שנכתב על ידי הרב ד"ר נתן אופיר. הרב אופיר, שהוא כנראה המומחה הגדול ביותר למדיטציה יהודית לסוגיה בארץ, קיבל הסמכה לרבנות מהרבנות הראשית לישראל ודוקטוראט מהאוניברסיטה העברית בירושלים שם שימש כרב האוניברסיטה משנת 1982 עד 1998. הוא למד מדיטציה בצורה שיטתית בשנות ה-70 והתחיל ללמד מדיטציה יהודית בשנת 1994 במסגרת עבודתו בהר הצופים. בתגובה של הרב אופיר שנצמדה לכתבה שפורסמה ב"מקור ראשון" (איילת קדם, דיוקן, י"ב שבט תשס"ב) על חוקר החסידות יואב אלשטיין שגילה את הבודהיזם הוא התייחס לצדדים החיוביים שבמדיטציה:

דומה שככל שיגדל מספרם של היהודים השבים ממנזרים ומאשרמים בטיבט או מטיפוסים בהרי ההימלאיה כשהם מלאי התפעלות מחוויות רוחניות, אי אפשר עוד להסתפק בפסילה על הסף. נצטרך לתת את הדעת לעצם התופעה ולדחפים ולמאווים שבשורשה. […] אסתכן ואומר שעצם ההתלהבות והרצינות בחיפוש הרוחני מעודדת, בחושפן את הצימאון הסמוי בנשמה היהודית. תופעות כאלה עשויות לדרבן לקראת מציאת מענה תורני הולם אשר לא יסתבך בבעיות הלכתיות ולא ייכשל בעבודה זרה של סינקרטיזם.

הרב אופיר השתתף בקורס המדיטציה של רות', ואומר היום ש

יש עוצמה רבה בשתיקה במשך 8 ימים, וזה יוצר מקום להרבה כוונה בתפילה, הקשבה לשירת הבריאה והתחברות לריבונו של עולם. ג'ף וג'ואנה רעייתו קיבלו הסמכה מתנועת היהדות הרקונסטרוקטיבית (שייסד מרדכי קפלן). הם הושפעו רבות הן מתנועת הפמיניזם היהודי והן מתורת ר' זלמן שכטר שלומי אותו הם רואים כרבם הרוחני. הם מתרגלים מיינדפולנס שמקורו ב-Theravada, שהוא זרם של הבודהיזם, אך עשו לכך הסבה יהודית מעשית.  לשאלתך, יהודים שומרי הלכה יתקשו לקבל את מכלול החידושים כגון התפילות המעורבות עם אמירת קדיש יתום וקדושה ושינויי נוסח פמיניסטיים ליטורגיים.

[פורסם (ללא הנספח) במוסף "שבת" של "מקור ראשון", 26.3.10]

יהדות לשימוש אישי

בשנים האחרונות נולדה סוגה ספרותית-שיווקית חדשה: מעין קופי-טייבל בוקס שעברו גיור, מאויירים וצבעוניים, מודפסים על נייר משובח וכתובים באותיות גדולות. אלבומי הניצחון החדשים מגישים יהדות פולקלוריסטית וידידותית למשתמש ומאפשרים לחילוני הממוצע מגע לא מחייב עם תכנים מסורתיים. הטקסטים העתיקים בתורם נשלפים מבין הכרכים הכבדים, החומים-זהובים, ונארזים מחדש בעטיפה נעימה ומאירת עיניים. הטרנד החדש מאפשר אם כן ליהודי החילוני תיירות פנים בתוך תרבותו שלו.

אך הספרים ממלאים תפקידים חשובים יותר מאשר הגשת נופים אקזוטיים. התופעה המעניינת הזו מהווה למעשה דמוקרטיזציה רדיקלית של המסורת היהודית, הוצאתה מידי המעטים "המוסמכים", וחלוקתה לכל דכפין. מצד אחד כל מושך קולמוס חופשי כיום לפרש את התנ"ך. מצד שני נתינת מתנה בעלת "שיק יהודי" מקרבת הן את הנותן והן את המקבל אל "המסורת", וזאת כמעט ללא מאמץ.

השנה, למשל, יצא פירושו של פרופ' אביגדור שנאן למסכת אבות (הוצאת מרכז אבי-חי). חזקה על שנאן שהגיש לקורא פירוש מעמיק ומעניין, אולם כאשר הפרשנות מוגשת בפורמט של אלבום כרומו מהודר ומאויר, ברור שהצורה כאן חשובה לא פחות מהתוכן. הקוראים לא "לומדים" – הם "עוברים חוויה לימודית". גם בספרם של מרים בנימיני ויונדב קפלון על "אסטרולוגיה עברית" (עם עובד) מודגשת מאוד האסתטיקה. הספר סוקר מקורות יהודיים שונים המתייחסים לעבודת כוכבים ומזלות, ומנסה לבדוק אם ניתן להכשירה, כל זאת מבעד לשלל איורים עתיקים מעטרים את עמודיו.

בניגוד לספרים שלעיל, שבכל זאת אוצרים מידע רב ומוסמך, נציגים מובהקים יותר של הז'אנר החדש הם אלה שמורכבים כמעט לחלוטין ממקורות. אלו למשל ספרי התפילה החדשים, מעין סידורים אישיים הערוכים לא על ידי המסורת אלא על ידי יוזמם. כך למשל יצא לא מכבר "ספר השנה: ברכות, תפילות, סגולות" של אברהם שרגאי (הוצאת שרגא) המכיל, אחרי הסכמה של הרב יונה מצגר, שלל טקסטים מהמקורות מקוטלגים על פי מועדי השנה והחגים השונים. הספר, בגודל אלבום, מציג את התפילות והברכות (מברכת הדלקת נרות בשבת ועד תפילה למציאת בן-זוג) באותיות צבעוניות ועל רקע מצוייר.

דוגמאות נוספות בסדרה זו הוא "סידור אישי" של חנן יובל (עם עובד), שמשלב בין טקסטים של תפילות, פסוקים ושירים, רשימות פרי עטו המלוות אותם, ודיסק ובו יובל שר את הקטעים. ניתן להכליל כאן גם את הסידור החדש של התנועה הקונסרבטיבית, "ואני תפילתי", הצמוד כמובן הרבה יותר למבנה סידור התפילה המסורתי, אך מהווה ורייציה מעודכנת (פמיניסטית, ליברלית) שלו, ואשר משמו אפשר אולי ללמוד על המיקוד שלו בחווייתו של הפרט.

השנה גם יצאה מהדורה חגיגית, לרגל מכירת מאה אלף עותקים, של הספר "תפילת נשים: פסיפס נשי של תפילות וסיפורים" בעריכת עליזה לביא (ידיעות ספרים). גם כאן יוכל הקורא להחשף לתפילות שונות, חלקן מיוחדות ויחודיות, חלקן חוברו בעבר וחלקן בנות זמננו, המוקדשות לנקודות שונות על רצף חייה של האישה בכלל והאישה היהודיה בפרט. כך ניתן למצוא בספר תחינה לבת עם קבלת המחזור שחיברה רות לזר מהקיבוץ הדתי סעד, תפילה לעגונות ומעוכבות גט שחיברה שלי פרייר ליסט מבולטימור, ולימוד מיוחד לשינון על קברי אמהות שחיבר הרב מרדכי שרעבי מירושלים. כל חיבור מלווה בהסבר מחכים של לביא.

וממקורות שונים למקור כל המקורות: הפרשנות על התנ"ך גם היא מעולם לא היתה יותר פופולרית – ויהיו שיאמרו, פופוליסטית. בתקופה האחרונה ניתן היה לקרוא ספר פרשנות שני על המקרא מאת מאיר שלו, וראשון מאת יאיר לפיד. והשנה הוציא אברהם בורג ספר על פרשת השבוע, "בלשון בני אדם" שמו (דביר). בורג כמובן כותב מתוך העולם הדתי, אבל בהחלט מכוון את כתיבתו ממנו והלאה. הספר מיועד ל"קורא החילוני העכשווי", אליו בורג מתחנן "לשוב להיות שותף מלא במלאכת המחשבת של יצירת זהות יהודית מודרנית". בורג יודע לכתוב, ומכיר את החומר. ואל דאגה, הקורא הולך ושב.

אכן, אלבומי המתנה היהודיים מצטרפים לכותרים אחרים שעונים כולם על העניין ההולך וגובר של הישראלי החילוני ביהדותו, החל מסדרת "עם הספר" של הוצאת ידיעות, דרך כתיבה אוטוביוגרפית-יהודית ("מסע בחלל הפנוי" של דב אלבוים) ועד ספרים המשתדלים פשוט להסביר את היהדות להדיוט המצוי ("הנחת יסוד: מושגים ביהדות" של הרב לאו או "אלה הדברים: לקסיקון לרוחניות יהודית" של אברהם יצחק גרין). ואי אפשר בלי לציין את אדם ברוך שתגובתו לעניין הציבורי הגובר בפולקלור יהודי פותחה לכדי אמנות ופרנסה.

הכותל המערבי בתוך סניף רמי לוי בנשר

גל של יידישקייט, אם כן, שותף את הארץ. אם אחרי מלחמת ששת הימים המתנה שאמרה שבאמת איכפת לך היתה אלבום ניצחון מהודר, ואין לכם בית בארץ שבבוידמו לא נמצא עותקים מאובקים של תמונות השיירות המצריות השרופות; ואם שנות היובל למדינה היו עתות של סיכום ותפיחה על השכם, ומיד ליד עברו אותם אלבומים היסטוריים כבדים שסיפרו את תולדות המדינה או התרפקו בנוסטלגיה על "איך שהיינו"; הרי שהיום אין לך תשורה שמפגינה טוב טעם ורגישות יותר מספר מתנה יהודי.

התופעה הזאת לא נבראה מריק. אפשר לייחס את העניין המחודש של הישראלים ביהדותם לשתי תמורות גדולות שעוברות בעשורים האחרונים על החברה הישראלית. מצד אחד, כפי שמסמנים השינויים בהרגלי הצריכה שמתוארים בפסקה הקודמת, המסורת כיום מחליפה את הלאומיות כמסגרת נראטיבית שדרכה הישראלים (היהודים) מספרים את עצמם לעצמם. מצד שני, הכיפה הסרוגה של האורתודוקסיה נפרמת לכדי חוטים בודדים.

אם בראשית המדינה היה ניסיון ממוסד והיררכי להלאמת היהדות (מחידון התנ"ך ועד ההשקעה בארכיאולוגיה, מפיתוח המכון לכתבי יד ועד להפיכת בר-כוכבא לגיבור לאומי), הרי שמסיבות שונות דווקא עם אובדן האתוס הסוציאליסטי בשנות השבעים אבד גם הקשר האמפתי-בואכה-נצלני למקורות היהודיים, ובשנות השמונים היה ניתן לחזות, למשל, באינטלקטואלים שלא רק שלא יודעים דבר על המסורת היהודית, אלא גם מתגאים בכך. באותה תקופה לימודי היהדות בבתי הספר הממלכתיים צומצמו למינימום, ובקרב ההורים החילוניים היתה חרדה תמידית מכך שהילד יחזור בתשובה.

העניין ביהדות חזר והתגבר בעשרים השנים האחרונות, והפעם הוא עולה "מלמטה", ללא הכוונה ממסדית. בתי מדרש פלורליסטים נפתחים, סופרים חוזרים לעסוק בתכנים "יהודיים", ועל מעיין "המוזיקה היהודית" הממלא במימיו את הארץ אין צורך להכביר מילים.

אם נתבונן מקרוב בשניים מהספרים שצויינו לעיל נוכל לראות את תהליך יהוד הלאומיות בברור. תת הכותרת של "פרקי אבות" לאביגדור שנאן היא "פירוש ישראלי חדש". תת הכותרת של הסידור החדש של התנועה המסורתית היא "סידור ישראלי". בשונה מהשלב בו היהדות הולאמה בצורה ממוסדת, כאן מדובר בהפרטת החוויה היהודית ואריזת המסורת לשימוש אישי, כחלק מההווי התרבותי הכללי. ה"ישראליות" נתפסת כאן כחזרה פרטית למקורות ולא כבנייה של אתוס אזרחי או לאומי. במילים פשוטות: היהדות מחליפה את הציונות.

קל לייחס את התמורות הללו לאובדן האמון בפרוייקט הציוני, אולם האחיזה במסורת כתשובה לכך לא היתה יכולה להתבצע ללא תהליך עומק נוסף שמתרחש בשני העשורים האחרונים, והוא ריסוק המונוליתיות האורתודוקסית וההתגוונות של היהדות בישראל. מתופעת הדתל"שים שמעולם לא היתה מתוקשרת יותר; דרך עצם ריבוי הזרמים בקרב הכיפות הסרוגות, המתפצלים בינם לבין עצמם בקצב של מושֶבֶת חד-תאיים; ועד לשוליים המתרחבים של הציבור החרדי, מברסלב וחב"ד על שגעונותיהם ושגיונותיהם ועד ציבור רחב של "אנוסים", שחיים בתוך המדים השחורים אבל חילונים בהוויתם – נראה שהחברה האורתודוקסית מעולם לא היתה מרובת צבעים וצורות כבימנו.

כשם שהגיוון הזה מעלה ספקות פנימיות בקרב אורתודוקסים בנוגע לאמיתות המוחלטת של דרכם, כך הוא מפוגג את היראה שבעבר תקפה חילונים ביחסיהם עמם. הפחד מחזרה בתשובה, לדוגמא, כמעט שנעלם, שכן אם בעבר חוזר בתשובה היה עוזב ונעלם במחשכי בני-ברק, היום הוא יסתפק פעמים רבות בכיפה בוכרית.

שבירת ההיררכיה האורתודוקסית כיום, אם כן, באה לידי ביטוי אצל החילונים לא בניתוק כל קשר עמה כבעבר, אלא ביצירת גרסאות אישיות שלה. הוצאת המקורות מהקשרם המסורתי (התלמוד, סידור התפילה, המקרא) היא עצמה ערעור על הקאנון כסגור ואף ודאִי. חיבור תפילות חדשות שמלוות את הישנות גם הוא מערער כמובן את מעמדן של האחרונות, וממילא מפקיע מידי הרבנות את הסמכות לקבוע קאנון אחיד וסופי.

מול התמורות הללו שבתפיסת החילונים את יהדותם תצטרך גם האורתודוקסיה לשנות את ייחסה. בעבר הופנו חיציה בעיקר כנגד הרפורמים והקונסרבטיבים, שכן תנועות אלה התיימרו להציג אלטרנטיבה כשרה לא פחות של היהדות. החילונים נחשבו למי שאינם רוצים קשר ממשי עם מורשתם, אבל יודעים היטב היכן למצוא את תורת האמת לו רק ירצו, דהיינו באורתודוקסיה. העניין החדש, הפלורליסטי וחסר המחוייבות ההלכתית של החילונים ביהדותם שולל את ההבחנה הזאת: יהודים היום מתעניינים ביהדותם, אבל עניין זה לא מלווה במרבית המקרים ברצון מיוחד לקבל על עצמם עול מצוות. צורות חדשות של קיום יהודי נולדות כל יום, ורק על כך אפשר לכתוב כמה אלבומי ברכות

[המאמר התפרסם בגליון "ספרים" של "הארץ" אתמול. ברצוני להודות לידידי הטוב והמלומד אהרן רוז שבשיחה איתו חודדו כמה נקודות המופיעות כאן.]

יומן מסע – הודו – חלק י"ח

 

14/4/01
אני באוטובוס מבנגלור לטירוונמלאי. כלומר, האוטובוס שישנה את כאן מבנגלור לטירו' נמצא בתוכי. מה זה משנה בנגלור או טירו' – הכל כאן, הכל עכשיו, הכל אני.
אבל זה מפחיד. אני עדיין במצב הביניים בו האני כבר מפורר, אבל עדיין מספיק שלם כדי לפחד לשלומו, ואכן יש לו מה לפחד. וזה לא נעים. אני דואג שאני אשתגע (או שכבר השתגעתי) או שלא אהיה מספיק "תומר" בשביל האנשים בארץ כשאחזור, או שבכלל לא אזכה לחזור, כי אהיה משוגע מדי או אעשה איזו שטות שתהרוג אותי.
אבל באופן כללי השכינה שורה שחבל"ז, ביחוד אתמול, כשניכנסה השבת – איזו נוכחות!!!

 

15/4/01
אני בטירוונמלאי, כבר יום שני. אני באשרם ודי נחמד כאן. הראייה הנהדרת האחדותית עם הכל עדיין כאן, אבל התקפות השכינה נראה שפסקו, ודאי בעוצמה של זו בבנגלור, כשדיברתי בטלפון עם אבא ואמרתי ש"כתבנו לכם שני אי-מיילים"…
יש גם רצון להארה, גם רצון להשאר כמו שעכשיו. יש גם חשש מהארה וגם חשש מלחזור למצב הקודם של תומר, אף שהוא היה לא רע בכלל, כמובן.
אבל טוב לי להיות באשרם – רגוע, שקט, ואין הרבה סיכוי להדרס על ידי משאית מתוך חוסר-זהירות-שכינתי.

כנראה שאני בהחלט חוזר לעצמי, לתומר הטרום-גואנקה. איך אני יודע? יש שוב את הרגשת האופוריה הכמעט-תמידית שאופפת אותי. הרגשה שבהחלט היתה חסרה בשבוע האחרון.

 

16/4/01
ניכרת העמקה בָּזה. זה לא ראייה כי העולם לא נוצץ, אבל זה זה זה כי העולם ברור ואני לא נמצא והכל פשוט קורה. כמעט – כי יש גם שמחה וגם פחד מזה ולכן ברור גם שזה לא זה.
וזה דווקא קרה באוטובוס בדרך לקָטְפָּדִי כדי להזמין כרטיסי רכבת. איך? דווקא כשאני יוצא מהאשרם לכל הרעש והמהומה, דווקא אז אני נפתח לרווחה. כפי שאמרתי, מפחיד ומשמח, משמח ומפחיד.

 

19/401
את זה אני מתכוון לכתוב כבר שבועות:
עם כל התובנות, עם כל האור, עם כל זה שהכל-הוא-רצון-השם ושאין-אני ושהכל-אחד ושהכל-טוב ושהכל-קורה-כמו-שצריך והכל-מתחבר וכו' וכו' וכו'; עם כל זה יש לי סירחון-קודש לא יאומן. במקום לקחת את עצמי פחות ברצינות, כי הכל-חסר-משמעות הרי, אני עוד יותר חושב את עצמי ועוד יותר רוצה ללמד אחרים להיות דתיים ועוד יותר פוחד שלא אחזור הביתה בשלום והחכמה הזו תאבד לקרובים לי. אז מה הועילה שכינה בתקנתה? נקווה שהסירחון הזה יעבור עם הרוח. עוד יומיים למייסור, לאשרם הנוצרי. אי"ה.

 

[כבר שנה וחצי לא העלתי חלק נוסף של היומן הזה, בעיקר מתוך מבוכה. הבלוג הזה נהיה פופולרי מדי. עכשיו אמרתי, יאללה. כדי להגיע לחלקים הקודמים לחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן מתחת למשפט הזה.]

גליון "דעות" האחרון ופרימת הכיפה הסרוגה

1. הגיליון האחרון, המצויין, של "דעות", כתב העת של תנועת "נאמני תורה ועבודה", עוסק באחד הנושאים המשמעותיים ביותר ביהדות בארץ ישראל בשנים האחרונות, והוא הפיצול ההולך וגובר בתוככי מחנה הכיפות הסרוגות. ניתן למצוא את תוכן העניינים ברשת וכמו כן שני מאמרים מתוך הגליון, של יאיר שלג ושל אבי שגיא. אביא כמה ציטוטים מעניינים מדבריהם.

אתחיל בכמה דברים משל פרופ' שגיא, שהמאמר שלו בגליון עוסק בשינויים שעברו על תנועת בני עקיבא, והוא מרתק וכתוב לתלפיות. אני מאוד ממליץ לקרוא את המאמר כולו. שגיא, כחניך, בן-גרעין וקומונר לשעבר בתנועה, מסרטט את התמורה החריפה שעברה עליה, וכנקודת המפנה הוא מצביע על יסוד גוש-אמונים, וההשתלטות על גוש אמונים על ידי גרעין אלון מורה:

כידוע, על גוש אמונים השתלט גרעין אלון מורה. עד השתלטות זו דיברה תנועת גוש אמונים בשפה החלוצית המוכרת למן ראשית הציונית. מייסדי הגוש היו חלוצים בעצמם, או נושאי הכמיהה החלוצית. גרעין אלון מורה, שייסדו בוגרי ישיבת מרכז הרב, שינה את השפה: משפה חלוצית לשפה משיחית-מיסטית. ראוי לציין כי חלק ממייסדי גוש אמונים המקורי חשו שחלומם נגנב מהם. […] ברם, באמצעות הכריזמה של הרב צבי יהודה קוק ז"ל ותלמידיו הצליח גרעין זה לכבוש את לבבות הנוער, שחש כי הוא שותף להתממשותו של חזון משיחי, ולא רק לפרויקט ציוני של דונם פה ודונם שם.

גרעין זה השגיר שפה וערכים חדשים; שיח חדש התפתח בתנועת בני-עקיבא, ובמרכזו העצמת הסמכות הרבנית, שביססה את בלעדיותו של ערך ההתנחלות בשטחים. כיבושה של בני-עקיבא על ידי סמכויות רבניות יוצאי מרכז הרב הלך והתעצם. רבנים החליפו את אנשי הקיבוץ הדתי בהנהלה הארצית. בסמינריוני ההדרכה הוחלפו המדריכים הבוגרים והקומונרים לשעבר בחניכי ישיבת מרכז הרב ושלוחותיה. חלקם לא גדלו בבני-עקיבא ולא ספגו את האווירה השוררת בה. בעבודה אטית ומחושבת הם השתלטו על רוב עמדות ההנהגה, ובהדרגה עיצבו אתוס אחר שדבר אין לו עם מורשתן של תנועת "תורה ועבודה" ושל בני-עקיבא.

אופי התנועה המשיך והקצין על פי שגיא אחרי הפינוי מסיני:

פינוי זה אמור היה לחולל שבר תיאולוגי-דתי, שהרי ההיסטוריה פעלה בניגוד לתפיסה התיאולוגית המשיחית שכוננה את ההתנחלות בסיני. ואולם מעקב אחר השיח שהתקיים בעקבות הפינוי מלמד כי התגובה הייתה שונה לגמרי: לדעתם של המתנחלים וחוגי מרכז הרב, המטפיזיקה והתיאולוגיה אינן שגויות. העיכוב בגאולה נגרם עקב התנהגותם של המתנחלים עצמם, והם ידעו להצביע על הפגם: אורחות חייהם האישיים אינם על פי תורת ישראל.

הם איתרו את הבעיה בפרקטיקה ובשיח המגדרי השוויוני והמעורב. אכן, בעקבות הפינוי החל תהליך מהיר של התחרדות: קמה תנועת הנוער "אריאל", שנוסדה על בסיס ההפרדה בין בנים לבנות; סגנון הלבוש נעשה דומה יותר ויותר לסגנון החרדי, בתי הספר הופרדו – בנים מהעבר האחד ובנות מהעבר האחר. יתר על כן, תהליך ההסתגרות ב"גטו" הפנימי הלך והתגבר. במקום לחיות בלב ההוויה הישראלית סיפקה ההתנחלות בשטחים בסיס לתהליך גובר והולך של בידול. רוח חדשה זו חדרה יותר ויותר לבני-עקיבא, שרחקה מהוויה הישראלית.

כלומר (אם מה שקובע שגיא הוא נכון) דווקא כשלון החזון המשיחי הוא שהוביל להקצנה, תוך הפניית האשמה של אנשי הגוש אל עצמם, במהלך שמפגין יותר מכל את התודעה העצמית המגלומאנית בעליל שהם אחזו בה (שהרי לא יתכן שבגין פשוט הגיע למסקנה ששלום חשוב יותר משארם א-שייח', אלא שההיסטוריה כולה היא נגזרת של ההתנהלות המינית של אנ"ש). 

כאמור, המאמר מרתק, וכדאי לקרוא את כולו. במאמרים אחרים יובל זיסקינד מדבר על ההשתקה שמתקיימת במגזר הסרוג של דעות שאינן חרד"ליות ("נדמה כי תמונת האמונות והדעות של הציבור הציוני דתי בדורנו היא בגדר נעלם לא ידוע, שכן רבים אינם מוכנים להביע את דעתם ולהיחשף בתוך מסגרות הכוח והפוליטיקה הפנימית הקיימות בציבור זה כיום"), ומשה מאיר מפרט את המנגנונים הרטוריים של ההשתקה (מ"ניאו-רפורמים" ועד "מדרון חלקלק"); לאה שקדיאל וצור ארליך כותבים יפה על נקודות המחלוקת העיקריות בתוככי המגזר (הנה מאמרו של ארליך); אשרת שהם ויאיר פורסטנברג מספרים על ההחלטה שלהם להקים את "הקהל – מניין שוויוני בבקעה" ועוד. 

ולמאמר הפותח את הגליון, זה של יאיר שלג. שלג מנסה לסכם את הפיצול בכללותו ממעוף הציפור. אחרי שהוא סוקר את העבר וההווה, הוא אומר כמה דברים מעניינים על העתיד.ראשית, אומר שלג, 

אחד הדברים שמושכים את הרוב הדומם הזה [המיינסטרים הסרוג הבורגני שלמרות שלא נוהג כמוהם מרגיש בפנים שהחרד"לים צודקים – ת.פ.] לצד החרד"לי הוא העובדה שעד היום הזרם הליברלי כמעט לא העז להציב חלופה אידאולוגית פורמלית לדרך החרד"לית ולאמירה החרד"לית שתפיסת ההלכה הציונית-דתית זהה לזו של החרדים (מה שכמובן אינו נכון). משום כך יכלו החרד"לים לטעון שמי שרוצה להיות נאמן לדרך הציונית-דתית חייב להתאים את התנהגותו בפועל לדגל האידאולוגי. לכן חשוב מאוד להציב חלופה כזו, ולדרוש במפורש את התאמת הדגל האידאולוגי להתנהגות בפועל.

הנקודה הזאת חשובה מאוד. כדי שהרוב הדומם יפסיק להיות דומם, ובכלל כדי שהסרוגים לא ירגישו נחיתות מתמדת מול החרדים, חייבת איכשהו לקום חלופה אידיאולוגית מוצקה להשקפה שהקפדה הלכתית היא העיקר. או לחילופין, חייבת לקום חלופה שכוללת ב"הלכה" יותר ממצוות, כלומר, למשל, שגם דרך ארץ תיחשב לתורה. נחלום ונאמר: גם רוחניות. חלופה כזו כבר היתה: הקוקיזם המשיחי שדגל בלאומיות וישוב הארץ היה בדיוק זה. אבל הקוקיזם מת, ובמותו קבע לנו את החרד"ליות. כעת יש צורך בעמוד תווך תיאולוגי חדש. עוד אומר שלג:

[עוד] נתון […] שיש להביא בחשבון הוא […] התהליך שבו חילונים רבים, דווקא מהאליטה החילונית היותר משכילה, מחפשים התקרבות ליהדות – אם בלימוד, אם בתחום היצירה האמנותית (בעיקר במוזיקה הפופולרית), ואפילו בשדה התפילה (ראו למשל את הקמתן של עשרות "קהילות תפילה חילוניות" בשנים האחרונות). במילים אחרות: יצירת יהדות ישראלית. 

בעידן האינדיבידואלי, הפוסט-אידאולוגי, שבו ממילא הזהות המחנאית הפורמלית נשברת, סביר שגם רבים מהאגף הליברלי (קל וחומר מהאגף הדתל"שי) של הציונות הדתית יחברו לחיל"שים (חילונים לשעבר) כדי לעצב יחד נורמות משותפות של יהדות ישראלית. למעשה, התהליך הזה כבר התחיל עם יצירתם של בתי ספר משותפים לדתיים וחילונים.

ייתכן אפוא שהמשכו של התהליך יבוא גם ביצירת קהילות תפילה משותפות (התחליף החדש לבתי כנסת, המזוהים עם העולם הדתי הממוסד), ובעתיד, מי יודע, אולי גם תנועת נוער משותפת חדשה, כתחליף לבני עקיבא, ואפילו מפלגה פוליטית, שתציב על דגלה לא את המגזר הדתי-לאומי, אלא את הרעיון של שילוב יהדות ומודרנה, כרעיון משותף לדתיים וחילונים.

עוד חזון למועד כמובן, אבל התהליך הזה שבו חילונים מתקרבים למסורת אבותיהם אכן כבר בעיצומו, וקשור לדעתי בלבו לעצם הפיצול באורתודוקסיה. הא בהא תליא. איך?

נתחיל בכך שהפיצול הזה הוא חדשות טובות מאוד. היהדות תמיד היתה רבת פנים וכתביה תמיד מרובי קולות. זו לא טעות או בעיה – ככה זה אמור להיות. יהודים תמיד התווכחו, תמיד התפלגו, תמיד עבדו אלילים, תמיד התנבאו בסגנונות שונים. אלו ואלו דברי אלוהים חיים. יותר מאשר "יהדות" תמיד היו לנו ורייציות על הנושא היהודי, שבטים שונים בעלי נטיות שונות. היהדות בכללה רק הרוויחה מזה והתפתחה לכדי תרבות חיה, ססגונית ורבת רבדים. חשבו: האם מישהו היה מתעניין בתנ"ך (או בתלמוד) אחרי אלפי שנים אם הטקסט לא היה רווי רבדים, קולות, סוגות וסתירות? האם היהדות עצמה היתה שורדת זמן רב כל כך אם היא לא היתה נותנת קול לטיפוסים שונים של חיים, של דתיות?

וברמה היותר פרגמטית והעדכנית, פיצול בתוככי האורתודוקסיה מסמן את סופה של האורתודוקסיה, לפחות כתנועה הנאמנה לשמה, דהיינו כנושאת "הדעה הנכונה". ממילא בתנאים של מרחב ציבורי ליברלי החזקת מצג של דת אחת בעלת היררכיה ברורה היא משימה כמעט בלתי-אפשרית (בטח ללא אפיפיור). כבר היום הפילוגים הפנימיים מקשים יותר ויותר על העמדת הפנים שיש יהדות אחת שהיא "היהדות האמיתית", פשוט מפני שהטוענים לכתר האותנטיות שונים אחד מהשני. איך אפשר לטעון (בלי לחייך) שההשקפה "שלנו" היא הנכונה כאשר השלנו הזה מונה מקסימום ישיבה אחת? אלה מלמדים שסירוב פקודה הוא חובה הלכתית ואלה נחרצות נגד; אלה מקיימים מניין שוויוני ואלה מחרימים טקס חילוני בו שרות נשים; אלה מלמדים מחקר המקרא ואלה שרשב"י כתב את הזוהר. כשכל אלה מגובים ב"דעת תורה", המתבונן מהצד מבין שאין דבר כזה "ההלכה".

התוצאות כבר נראות בשטח. לדעתי כאמור יש קשר הדוק בין התקרבותם של חילונים למסורתם הנשכחת (שבאה לידי ביטוי בבתי מדרש פלורליסטים, בגל "המוזיקה היהודית" ועוד – מאמר שלי על כך אמור להתפרסם בגליון "ספרים" של "הארץ" בפסח) לבין ההתפרקות המתקדמת של האורתודוקסיה: מה שפעם נתפס כגוש מאיים של "דתיים" שאם רק תינתן לו ההזדמנות יחזיר בתשובה את הילד, היום נתפס כשלל קבוצות וקהילות שמזרמים שונים בתוכן ניתן ללמוד דברים שונים (פרשת השבוע, תלמוד, קבלה, פיוטים ועוד). אז קודם כל זה פשוט כבר לא מפחיד להתקרב ליהדות, ושנית, ולא פחות חשוב, זה לא מאיים על הזהות שלי, כי הזהות שלי, כמו של האחרים, ממילא כבר לא מוגדרת בקווים חדים.

לכן, במקום חלוקה חדה (ומלאכותית) ל"חילונים", "חרדים" ו"דתיים לאומיים", הסכרים נשברים, ודעת ה' כמים לים מכסים. נכון, בהתחלה זה מפחיד, אבל רק בגלל שהגבולות הברורים מטשטשים, והאשלייה כאילו אמורה להיות יהדות אחת מתפוגגת. נכון, המצב החדש אמנם לא יאפשר התנשאות של קבוצה אחת על כל השאר (אם כי ב"ה תמיד יהיו אלה שיתנשאו – זה בסדר, נקבל אותם בחיוך סלחני; זה גם חלק מהגיוון), אבל הוא בסופו של דבר יקרב אנשים אל תרבותם ומורשתם. מי יודע, אולי במקרה אפילו אל אלוהיהם.

הרב וייס והמהרת הורוביץ

2. גם אורתודוקסי ארה"ב תורמים את שלהם לגיוון: הרב אבי וייס מנהל מאז 1999 את "ישיבת חובבי תורה" במנהטן. לפני שנה, אחרי חמש שנות לימודים הוא זיכה את שרה הורוביץ בתואר "מהרת", תואר שהוא המציא, ושראשי-תבותיו "מנהיגה הלכתית רוחנית תורנית". בינואר שינה וייס את התואר ל"רבה" וצירף אותה לצוות בית הכנסת שלו. זה כבר לא עבר בשקט, ומועצת חכמי התורה של "אגודת ישראל של ארה"ב", שעל פי הידיעה כאן היא הגוף הסמכותי ביותר של האולטרה-אורתודוקסיה בארה"ב, קבעה ב-25 לפברואר ש"כל קהילה עם אשה בעמדה רבנית מכל סוג שהוא לא יכולה להיחשב אורתודוקסית". וייס נסוג והוריד את הורוביץ חזרה לדרגת מהרת. הפמיניסטים מתנחמים בכך שה- Rabbinical Council of America, מוסד אורתודוקסיה-מודרנית, קבע על רקע כל זה שהוא מחוייב ל"מילוי תפקידי מנהיגות נאותים בקהילה היהודית על ידי נשים". לי זה נשמע כמו ה"ידינו תמיד מושטת לשלום" של ממשלות ישראל לדורותיהן, אבל בלו גרינברג, המייסדת והנשיאה של ה- Jewish Orthodox Feminist Alliance, חושבת שזו "פריצת דרך".

3. השערוריה הפדופילית התורנית בוותיקן, והפעם הדג מסריח מהראש: בנדיקטוס ה-16 מואשם בכך שבהיותו עדיין יוזף רצינגר, ארכיבישוף של מינכן, הוא קיבל לתחום אחריותו כומר שאילץ ילד בן 11 לבצע בו מין אורלי. הכומר לכאורה עבר לקבלת טיפול פסיכולוגי במקום לטיפולה של המשטרה, ולמעשה המשיך לתפקד ככומר, בעל גישה לילדים. הותיקן מכחיש, אולם גם אם המקרה הזה לא קרה, ידוע שהכנסייה היתה מעבירה את כמריה הפדופילים ממחוז למחוז ומחפה עליהם. ככה זה כשאין פורם תקנה.