בארץ, כידוע, אין ממש חדשות חוץ, ולכן מה שדיווחתי עליו בקצרה כאן לא זוכה לסיקור, גם כשהוא הופך לסיפור הגדול ביותר בעולם הנוצרי בעשור האחרון, אם לא מעבר לזה (ההתייחסות היחידה שמצאתי היתה של יואב קרני בגלובס ובבלוגו). רק כדי לסבר את האוזן: ה- National Catholic Reporter מכנה את המצב "המשבר הממסדי הגדול ביותר זה עשרות שנים, ואולי הגדול ביותר בהיסטוריה של הכנסייה" (מה, יותר גדול מהפיצול בין מזרח למערב? יותר גדול מהאפיפיורות באוויניון? יותר גדול מהרפורמציה? לא נורא, זה עדיין גדול מספיק), ראש הכנסייה האנגליקנית ניצל את ההזדמנות ואמר שהכנסייה הקתולית "איבדה כל אמינות", מדברים על "ווטרגייט של הכנסיה, והאפיפיור הוא ניקסון", ומכל עבר נשמעות קריאות להתפטרותו של הוד קדושתו. למעשה הכנסייה מרגישה כל כך מותקפת עד שהשוותה את הביקורת עליה לרדיפת היהודים בעבר (מה שכמובן רומז לכך שהיהודים אשמים בנרדפותם).
שכן המדובר הוא בגילויים החדשים על פרשות ההתעללות המינית של כמרים בנערים. כלומר, כבר ידענו על אלפי (כן, אלפי) מקרים של ניצול מיני, וכבר ידענו שהכנסייה היתה נוהגת לא להסגיר כמרים מתעללים למשטרה אלא להעביר אותם ממחוז למחוז, וכך למעשה לאפשר להם לפגוע בשכבה חדשה של ילדים. ידענו גם על ההכחשות השקריות של הכנסייה וידענו על ההתנצלויות שלה אחרי שנחשפו פרטים.
מה שלא ידענו הוא שרצינגר עצמו, בהיותו ארכיבישוף של מינכן, הסכים לקבל לתחום אחריותו ולא להסגיר למשטרה כומר שאילץ ילד בן 11 לבצע בו מין אורלי, ובמקרה אחר לא הסגיר למשטרה כומר שהתגלה שניצל מינית מאתיים ילדים חרשים שהיו תחת אחריותו. ובמקרה אחר לא הסגיר למשטרה כומר שהתגלה שניצל מינית מאתיים ילדים חרשים שהיו תחת אחריותו. כתבתי פעמיים כי קשה להאמין בזה כמעט כמו שקשה להאמין בשילוש הקדוש. ויחד עם זה, זה נכון. Credo Quia Absurdum.
כלומר מסתבר שלבד מזה שבמשך שנים הכנסייה הקתולית היתה למעשה רשת הפדופילים הגדולה בעולם, הקרדינל יוזף קצינגר נטל בה את חלקו, כמתחייב מתפקידו הרם. ואל תחשבו שרצינגר לא יודע להעיף אנשים מהכנסייה כשהוא רוצה. במשך שנים הרי היה רצינגר התיאולוג הבכיר, האחראי על הדוגמה, ובמסגרת תפקידו לא היסס לבעוט לעזאזל כמה וכמה כמרים-תיאולוגים פרוגרסיבים וליברלים (שרידים מהמהפכה של כינוס מועצת "ותיקן 2" בתחילת שנות השישים – רצינגר חושב שהכנסייה הלכה יותר מדי רחוק לכיוון הליברלי שם), ידע למשל להעניש כמרים שקיימו מיסה בתהלוכה למען השלום, ועל פי המאמר הזה גם לא היסס לפעול בנחישות נגד נזירות שערערו במעשיהן את החרם הקתולי על אמצעי מניעה (כנראה באפריקה ובדרום אמריקה), הסמכת נשים ככמרים, או קתולים שתמכו בנישואים חד-מיניים. כל אלה זכו לטעום משבטו. אבל כנגד אחד מהחבר'ה שניצל מינית נערי מקהלה פתאום התגלה שהוא כולו מלא חמלה ומחילה נוצרית.
אף אחד לא יכול להכריח את האפיפיור להתפטר, שכן כנציגו של ישו עלי אדמות אין אדם או גוף שנמצא מעליו. הוא יכול להחליט לפרוש, אבל מומחים קובעים שזה בניגוד גמור לאופיו של האיש. הבעיה היא שגם המצב הנוכחי הוא בניגוד גמור לאופיו, או לפחות ליומרותיו: רצינגר נתפס כמי שהיה אמור להחזיר את הכנסייה הקתולית לזוהרה השמרני כך שתשמש כמגדלור של מוסריות. הכוונה היתה להיות הסמן הקיצוני של הטוב והראוי בכך שיודגש יותר מתמיד מה אסור (הפלות, הומוסקסואליות, המתת חסד, קונדומים) על רקע החברה הפוסטמודרנית שנמצאת במשבר ערכי.
כפי שכותב כאן הכומר (הסורר) ריצ'רד מק'בריין רצינגר עשה הכל כדי לבדל ולהעלות את הכנסייה מעל להמונים, מוסרית אבל גם ליתורגית (כשהחזיר את הלטינית למיסה), אבל היוזמות האלה לא יכולות להימשך מבלי שהאפיפיור זוכה למוניטין או להוקרה מצד הקרדינלים (על הציבור ויתרו מזמן). אז נכון שרוב הקרדינלים, אחרי שדאג לכך עוד בתקופת יוחנן פאולוס השני (גם יוחנן פאולוס עצמו היה שמרן), הם היום שמרנים כמוהו, אבל כרגע מדובר, כמו שאומרים, בברווז קתולי צולע.
ושוב אני שואל: איפה פורום תקנה כשצריך אותו? ועוד שאלה: האם עצם ההיררכיה בכנסייה הקתולית מונעת מראשיה מגע עם הציבור שלהם, ולכן אוטמת אותם מפני המוסר האנושי הפשוט (ואף ההגיון)? או האם מסע הטיהורים שערך בתיאולוגים וקרדינלים ליברלים מנע ממנו ומהכנסייה ביקורת והפרייה פנימית שבלעדיה הוא אכן דומה לסטאלין ללא קציניו ערב הפלישה הנאצית? ובעיקר: כמה זמן ייקח לו להבין שהוא חייב לצאת ולהודות במה שקרה, לבקש סליחה, אולי אף לפנות את מקומו? אולי כדאי שינסה לשאול את עצמו: What Would Jesus Do???
ובינתיים, אצל מרן
את סדר פסח עשיתי במה שאפשר לכנות נגזרת של אחת ממשפחות האצולה של הציונות הדתית, והיה לי נעים וטוב מאוד. הסדר היה כמובן כהלכתו, וורטים עפו לכל הכיוונים, חולצות מגוהצות האירו כזוהר הרקיע, וכאילו כדי להשלים את אווירת החג מצאתי למחרת בבוקר על השולחן בדירה שלנתי בה את גליון החג של עיתון "בקהילה", שהוא שבועון חרדי נפוץ, ושאת שערו של מוספו "קולות בקהילה" (651, 25/3/10) עיטרה תמונה גדולה של הרב עובדיה יוסף. הנה היא סרוקה:
התנוחה של הרב עובדיה בעצם אומרת את כל מה שכתוב עליו בפנים, אבל בכל זאת אביא כמה ציטוטים. הכתבה עליו, "הביאני המלך חדריו" מאת הרב יעקב ב. פרידמן, היא כרוניקה של ביקור של הכתב בביתו (כלומר ב"ממלכתו התורנית", ב"קודש פנימה", וכמובן ב"קודש הקודשים") ורשמיו משם. לומר על הכתבה שהיא מפרגנת יהיה להכפיש ולבזות אותה. זו אפילו לא כתבת יח"צ של סלב שמגלה שהוא הומו לכבוד אלבומו החדש. זו כתבת מסז', כתבת פולחן – זו כתבה הגיוגרפית. הכתב מתמוגג ומשתפך סביב דמותו של עובדיה, ואילו הרב כלל אינו מתייחס אליו, ולא אומר מילה לאורך תשעה דפים של טקסט ותמונות.
אביא ציטוטים נבחרים מהכתוב, שכן לבד מיופים הפיוטי הם יכולים לגלות לנו משהו על עולם הערכים והאידיאלים של ציבור קוראי "בקהילה". בציטוטים מובאים בצורה כרונולוגית על פי סדר הופעתם בכתבה, וההדגשים והפיסוק המוזר במקור.
כאשר שואל הכתב את אחד מבניו של הרב על לימודו, עונה לו זה:
"הרב", הוא מסביר לי כמלמד דרדקי, "אינו לומד הלכות אבלות. כשהוא עוסק בנושא זה הוא עובר לחיות בענייני אבלות. רק שם, ספון כל-חלב וכל-דם במעמקיה של הסוגיה הזו לענפיה – הוא מרגיש באמת באמת 'בבית'. שום עניין אין בו די חשיבות כדי להסיט את דעתו מהסוגיה 'שלו'."
בתו של הרב מספרת:
"זיכרון הילדות החריף ביותר הזכור לי מאבא", אמרה לי מאוחר יותר בתו הרבנית בוטבול, "כשהוא יושב בחדרו בלילות החורף, בקור הנורא, זה היה בימים שעדיין לא היה לו די ממון להסקה, עטוף עד ראשו בשתי שמיכות בלויות, ועוסק בתורה באישון הלילות עד כלות הכוחות…".
והנה האווירה בחדר הלימוד כיום:
דממה מופלאה רוחשת בחדר. הרשרוש היחיד הנשמע מפעם לפעם הוא דפדוף דפי הספרים, והניירות שהרב מגיש לשני עוזריו, ובהם המשימות שהוא מבקש מהם. […] הייתי המום: אנשים נכנסו לחדרו, ואנשים יצאו. טלפונים צרצרו בסביבה, והרב אינו רואה ואינו שומע. עיניו ממשיכות לינוק כמוכות צמא את שורות ה'חקרי לב', ה'ישועות יעקב', המהרי"ט, בצמא שלעולם לא יידע רוויה… שלווה נדירה, ומעין שלמות נפשית מרהיבה נוגהת בעיניו, ובכל אחד מרמ"ח אברי גופו שכאילו מכריזים כאן, בהדרת קודש האופפת את הבית: "עשיתי ככל מצוותך אשר ציוויתני".
אבל גם היום הרב לא לומד בנוחות:
כורסאות הפאר הפזורות ברחבי הבית – לא נועדו לצרכיו של הרב, אלא להזין את אהבת התורה הבוערת של יהודים, המתרפקים למרגלות החמה המלהטת. הם מבקשים להתכבד בו דרך כורסאות הפאר. העולם כולו ניזון מהפאר הרבני הזה, והגר"ע [= הגאון רבי עובדיה] יוסף עצמו די לו בספסלי נובהרדוק מוסאיוף ו'שושנים לדוד', שבהם השחיר את שיניו בעמלו.
והנה אנקדוטה מרנינה במיוחד:
בגיל צעיר יותר, כשהרב נסע באוטובוס, והיה שקוע כל חלב וכל דם בסוגיה, הבחין לפתע בגב' הרה המתקשה לעמוד באוטובוס, ליד מקום מושבו. הוא הזדרז לקום ולפנות לגברת את מקומו. הגב', בתו הרבנית יפה, הייתה המומה כשקלטה לתדהמתה, שאבא לא הבחין בה.
ועוד אחת, לא פחות מלבבת:
זכור לי, כאשר הייתי ילד, היה אבא נוהג להאכיל אותי ואת אחיי מדי פעם ארוחת ערב. ביד אחת היה מחזיק הכף, וביד השניה גמרא שבה עיין תוך כדי האכלה. בתור ילד קטן עשתה עלי הנהגה זו רושם עז. הזיכרון הזה מלווה אותי למעלה מיובל שנים…
אבל תלמוד תורה לא רק מרחיק את הרב ממשפחתו, אלא מקורות נוספים של בזבוז זמן וכאב:
"מעולם", אומרים לי בני המשפחה, "לא אירע שהרב ישן יותר משעה רצופה".
או
היתה שעת דמדומים בלשכת פרופסור רייך המחלקה הכירורגית ב'הדסה'. היתה מצוקה אמיתית בעיניו כשאמר: "אבא שלכם אדם גדול. קשה לי להכאיב לו מדיי. מצד שני, בגלל מצבו, אי אפשר לבצע את הטיפול בהרדמה… הטיפול קריטי. אל תיבהלו אם תשמעו צרחות מחדר הטיפולים…". רבי דוד, הבן, ניגש לאבא, והכין אותו בעדינות. האב הניף יד בביטול. "למה יהיה קשה? הרופא יעסוק במלאכתו, אני במלאכתי… יש לי בירור הלכתי בדין 'שליח לדבר עבירה', שיעסיק את דעתי". בתום הטיפול הקשה, נכנס רבי דוד לחדרו של אבא, ועורר אותו מעיונו. "למה", השתומם רבי עובדיה יוסף כשהבחין בו, "למה הרופאים מתמהמהים, למה עוד לא התחיל הטיפול!…".
זה יספיק. מהי אם כן דמותו של הגר"ע יוסף כפי שהיא עולה מהכתוב? מה חשוב לרב? נדמה לי שבמילה אחת ניתן לומר: התורה. ובשתי מילים: רק התורה. הרב לא שם לב לרעשים, לא שם לב למשפחתו, לא שם לב אף לגופו, וזאת כי הוא שם לב ומרוכז כולו רק בדבר אחד, והוא לימוד התורה. במהלך הכתבה הולך הדבר ומתברר בהדרגה: לרב עובדיה יוסף איכפת מדבר אחד ומדבר אחד בלבד, ואף את עצמו יקריב על מזבח התורה.
יש בזה כמובן יופי מסויים, אותו היופי שיש בכל פנאטיות, אותו היופי שמושך אותנו לרעיונות חדים וברורים ולהכרעות הירואיות שמסכנות הכל עבור עקרון אחד, להתגייסותו של אדם, כל כולו, לטובת מבע מוצק אחד מתוך המציאות הנוזלית והחמקמקה. כן, יש בזה יופי. אבל, במחילה מהרב הגאון, זו לא דרכה של תורה. שכן יש כאן למעשה התנתקות מהעולם החי, בריחה מהמציאות. יש כאן קידוש של עולם דמיוני, "טהור" לכאורה, על חשבון עולמנו זה, על כל פניו.
אף יותר מזה: יש כאן מעין דואליזם סגפני שמאפיין יותר חלק מהזרמים מדתות המזרח ואת הנצרות, בו מוצבים זה מול זה הרוח והחומר, ואנחנו מתבקשים לברוח אל הראשונה ולהפרד מהאחרון. כך ממש מתאר העורך בכותרת המשנה של הכתבה את עמלו של הרב עובדיה: "ההתנתקות מאדמת החומר אל פסגות עמל התורה". התורה היא רוח, והיא נפרדת לכאורה מהחומר, מהאדמה.
תאמרו אולי: טוב, אדם במעמדו ועם כשרונו של הרב עובדיה רצוי לו להתנתק, שכן בכך (בלימודו, בפסיקותיו) הוא מביא ברכה לרבים, לחסידיו שאינם מנותקים. אולם האם יכול אדם שמנותק מהעולם באמת להביא ברכה לעולם? האם יכול אדם שלא רואה את ילדיו באמת לדאוג לחסידיו? אני חושב שלא. אבל היי, אולי כדאי לשאול את האפיפיור.
נספח:
מסופר על ר' שניאור זלמן מלאדי שהיה לומד תורה בחדרו, כאשר בחדר שני למד בנו, דוב בער שניאורי. בחדר שלישי התחיל פתאום לבכות נכדו של רש"ז ובנו של דוב בער. האדמו"ר הזקן ניגש לתינוק הבוכה, הרים אותו, טיפל בו, הרגיע אותו והחזירו למיטתו. אחר כך ניגש אל בנו והוכיח אותו על שלא קם מלימודו כדי לטפל בבנו, שכן תלמוד תורה שבגינו אין שומעים בכי של תינוק אינו תלמוד תורה ראוי.
לולאת האל 