מאז פיגועי ה-11/9 לפני תשע שנים חוקרי הדתות מתמוגגים: פתאום צריך אותנו. הדת חזרה להיות מרכיב חשוב בכל ניתוח סוציו-גיאו-דמוגרפו-פוליטי, "התנגשות הציוויליזציות" הפכה להיות מלחמת דת, ספרים "חשובים" על "חזרתו של אלוהים" יוצאים לאור בקצב של שניים לשבוע, ולמעשה חוקרי הדתות כל כך מתלהבים מעצמם עד שהתלהבותם עצמה כבר הפכה לנושא לדיון. לא רק שהשמועות על חילונו של העולם היו מוגזמות, הדת, עושה רושם, שוב תופסת את מקומה כעמוד תווך של התרבות האנושית.

ואכן, אנחנו באמת שומעים יותר ויותר על דתות ומפעליהן בעשור האחרון. זה קשור לא רק לשימוש שפנאטים למיניהם עושים באמונתם, אלא גם להתרופפות כללית של האתוס הלאומי, מה שמחזיר אנשים למרכיב הדתי של זהותם, כאילו מאתיים השנה האחרונות של "אביב העמים" היו רק מנוחה במערכת היחסים בין האנושות לאל. אלוהים, אם כן, חזר להיות מרכז משמעותי בחייהם של רבים, אף אחד כבר לא מדבר על העלמותה של הדת ויש כמיהה כללית לרוחניות. אבל במובן חשוב אחד הדת לא חזרה למלא את תפקידיה הותיקים: הדת עדיין לא חזרה להיות סמן מוסרי לציוויליזציה המערבית.

כדי להבין איזה מקום מילאה פעם הדת במערך המוסרי של האדם צריך להבין עד כמה בכל זאת התרחקנו מתמונת העולם של ימי הביניים, עד כמה הדת בכל זאת התרוקנה מכוחה. בתהליך שהתחיל ברפורמציה ונמשך דרך הנאורות עד למאה העשרים, הדת למעשה איבדה את שליטתה המלאה בחיי הפרט, ובהשקפת עולמו. שכן עד לפני חמש מאות שנה לא רק שנציגי האל אמרו לך מה לעשות, הם גם הכתיבו לך מה לחשוב, והם לא היו צריכים להתאמץ במיוחד, כי ממילא לא היתה אלטרנטיבה אמיתית לתמונת העולם שהם ציירו.

קשה לנו היום בכלל לתפוס איזה מקום מילא אלוהים בחייהם של אנשים מערביים עד העת החדשה. לפקפק בקיומו היה משול לטירוף. אתאיסטים נחשבו למפלצות – ולא בכדי, שכן היה ברור לכל שמי שלא מאמין באלוהים מסוגל לכל מעשה רשע, שהרי ללא אלוהים אין מוסר. היה ברור לכל בר דעת שכל מה שטוב בנו בא אך ורק מהאל, ולכן מי ש"אין לו אלוהים" הוא בהכרח רע. עד כדי כך היה האתאיזם מגונה שאפילו שפינוזה, אפילו אחרי שהוקע מקהילתו, היה מכחיש בתוקף, ובכל הזדמנות, שהוא אתאיסט. פשוט: האל היה הסמן המוסרי העליון, ובלעדיו גם המצפון היה מרוקן מתוכנו.

בימי הביניים אנשים התווכחו על רצונו של האל, על ציוויו, על השליח החביב עליו, אבל בודדים (תרתי משמע) פקפקו בקיומו. היה ספק איזו אמונה היא אמונת האמת, אבל באמונה עצמה לא היה כל ספק – תמונה שונה מאוד מהמצב בימינו בו נדמה שהספק עצמו הפך לסגולה דתית חשובה, כאילו רק אמונה שיש בה ספק, או שהיא למרות הספק, היא אמונת אמת, וכיוצא באלו תירוצים תיאולוגים שלאוזניים ימי-ביניימיות היו נשמעים מתמיהים. הביטחון שהיה אז בקיומו של האל לא נבע מכך שפעם לא נחשפו לתגליות המדע ולא ידעו שכדור הארץ סובב סביב השמש. הביטחון העמוק הזה נבע מכך שהחיים בכללותם סבבו סביב האל, ובגלל שלאורו התקבלה כל הכרעה מוסרית. ללא אלוהים היה האדם הימי-בינימי מרחף בריק מוסרי, ואין אדם שמסוגל לכך.

הזמנים השתנו, ובואו של ההומניזם בישר את בואו של מקור מוסרי אנושי ורציונלי. האל כציון מוסרי נשכח. מה, אם כן, נותנת לנו הדת היום? בעיקר פולקלור. חגים, מנהגים, אמונות משונות. מה זה להיות היום דתי בישראל? זה לא להסכים לשבת ליד אישה באוטובוס, לשנוא פליטים (שאינם יהודים), לדרוש תקציבים לישיבות, לכבד קברים. היהדות כדת כיום בישראל לא מנהיגה שום מאבק מוסרי. רמזים למשהו שהיה יכול להיות ניתן לראות בתנועת "מעגלי צדק" ובגרעינים שמנסים לתרום לעיירות פיתוח, אבל אלו רחוקים מהמיינסטרים.

דווקא הנצרות (בארה"ב) מצליחה עדיין להעמיד בראש חוצות כמה עקרונות מוסריים שניתן להבין איך הם יכולים להיות תקפים עבור כולנו. המאבקים של השמרנים הנוצריים נגד הפלות, מחקר בתאי-גזע והמתות חסד קשורים כולם לערך חיי אדם המוכר לכל מי שחבר בתרבות המערבית. ההתנגדות לאלו נובעת מהתפיסה שחיי אדם הם קדושים בפני עצמם, שהם נבראו בצלם אלוהים, ושאין לאדם שום רשות לוותר עליהם או להמעיט בערכם. אפשר כמובן להעלות טיעונים טובים נגד הגישה הזו (אם כי אני חייב לומר שכצמחוני מטעמים מצפוניים במקרים מסויימים קשה לי להסביר לעצמי למה אני לא מוכן להרוג דג אבל מוכן להרוג עובּר), אבל צריך להכיר בכך שהדת כאן מעמידה עקרון מוסרי ראשון במעלה, ומציבה אותו במרכז הדיון הציבורי.

מה יש לנו כאן בישראל שדומה לזה? אילו ערכים שלאורם יש לפסוע מציבה לפנינו היהדות כיום? במקום לשאוב מהנביאים (למשל, אפשר גם מחז"ל כמובן) ערכי יסוד אנושיים כצדק, חסד, ועזרה לחלש אנחנו שומעים מלמולים בלתי-פוסקים על פסאודו-ערכים כגון "טהרה", "כשרות", ו"ירושלים". במקום להוות מצפן מוסרי משמשת הדת ככלי לפלגנות פוליטית ולהסתגרות חברתית.

אלוהים חזר, אבל כדי שימלא תפקיד משמעותי בחיינו הוא יהיה חייב לצוות על משהו בנוסף לאוטובוסים מופרדי-מגדר. משהו כמו עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוהיך.

[פורסם לפני כמה ימים באתר אבי-חי. לבד מזה, שמתם לב שבצד שמאל יש מעין רולר שמביא רשימות קצרות שמתפרסמות בבלוג המשנה לבלוג זה, "מינים"? כי מסתבר שאני מעדכן את העניינים שם קצת יותר בתכיפות, וקצת יותר באריכות, ממה שחשבתי, ואולי זה מעניין מישהו.]

סוכן הבורסה נתנאל (מרכוס) פוזנר היה יהודי אמיד, מגולח זקן וחבוש פאה נוכרית כמנהג הבריות. פוזנר היה חובב תיאטרון מושבע, וכמי שלקח ברצינות מילולית את הציווי ממסכת אבות, שנא בכל לבו את הרבנות. בשנת 1781 למנינם הוא הביע את דעתו בבית הכנסת: הוא פתח חומש ואל מול הקהל הקדוש דיבר אליו. "תורה," הוא אמר, "את טובה, אך את נפלת לידי גנבים ורמאים ונבלות ונמצאת בידי מפרשים שקריים שעיוותו אותך". פרצה שערוריה.

פוזנר (מהעיר אלטונה, ליד המבורג, אז בשליטת דנמרק) הדהד בדבריו את התפיסה הדאיסטית על כך שלולא כהני הדת למיניהם היתה האנושות עובדת את בוראה באותה צורה טבעית ובריאה אליה הוא כיוון מלכתחילה. הנוכחים בבית הכנסת היו בדעה אחרת, והם מיהרו אל בית הדין מזועזעים. הדיינים תפסו עמדות קרב.

מאוחר יותר באותה שנה כאשר ביקשו להעיר אותו לאמירת סליחות בבית הכנסת דחה פוזנר את הבאים בבוז: "אתמול הייתי בקומדיה ובנשף ריקודים והיום מעירים אותי משנתי לשטויות כאלה." הוא לא קם. אחרי עוד כמה פרובוקציות לא היה יכול עוד רב הקהילה רפאל כהן לסבול את התנהגותו הכופרנית של פוזנר והכריז עליו חרם.

אבוי, החלטתו זו באה בעיתוי אומלל מבחינתו, שכן באותם ימים התעורר פולמוס עז בשאלת הסובלנות הדתית, בעיקר סביב הצעתו של המדינאי הפרוסי כריסטיאן וילהלם פון דוהם להותיר בידי ההנהגה הרבנית את סמכות הענישה. המריבה באלטונה היתה כל מה שהיו צריכים דוגלי שבירת הסמכות הדתית, שבאותה תקופה כבר היו לא מעטים וקולניים למדי, כדי להציג את הרב כהן כאינקוויזיטור חסר רחמים ואת פוזנר כקורבן לשרירות השררה של הרבנות.

משה מנדלסון עצמו התערב בפולמוס ויצא כנגד התעקשותם של הרבנים לשמר את כוח הכפייה הדתית בעידן שבו "חירויות האדם הטבעיות" זוכות להכרה. באותה תקופה כתב המשכיל היהודי הידוע ביותר כי הוא "מאמין בלב שלם ברבנים ובזקני העדה של עמי […] כי בחפץ לב יוותרו על כל משמעת של דת ובית כנסת." אכן, גם פילוסופים ידועים יכולים להיות תמימים.

ופוזנר עצמו? הוא לא התכוון להשיל מעליו את זהותו היהודית ולא רצה לעזוב את הקהילה או להתנצר, אולם על פי חוקי המקום גם לא היה יכול להישאר כחבר בקהילה ללא קבלת מרות הרבנים. זה היה החוק. הרב כהן דרש ממנו לכפר על מעשיו על ידי הבעת חרטה פומבית, התנזרות במשך שנה מבשר ויין, המנעות למשך כל חייו מנשפי ריקודים, וגידול זקן. לזה פוזנר לא היה יכול להסכים – בכל זאת, הוא כבר היה בן תרבות.

פוזנר פנה לשלטונות בבקשה לחלצו מסמכותו של הרב, אך האמנציפציה עוד לא הגיעה, ותרם שנבנתה מסגרת חוקית שתאפשר אזרחות שלא במסגרת קהילה, בקשתו לא התקבלה. לבסוף השלטונות החליטו שלמרות שפוזנר יאלץ להישאר תחת מרותו של הרב כהן, הם בהזדמנות זו אוסרים על הרב להטיל חרמות ללא אישורם, ולמעשה בכך שברו את כלי נשקה העיקרי של ההנהגה הרבנית.

עד כאן מעשה שהיה. דברי סיכום וסקירה אחרים על הספר ממנו לקוח כל המידע הזה, "שורשי החילון" מאת פרופ' שמואל פיינר, התפרסמו אתמול במוסף הספרות של "הארץ". הגלישה לשם חינם, אם כי יש המחשיבים אותה בעייתית מבחינה הלכתית.

אני אחיך, אתה אויב
אתה שונא אותי אני אוהב
כשאני בוכה
אתה צוחק מאחרי גבי
אתה הורג אותי
אתה הרי אחי
אתה הרי אחי
(מתוך "אני אחיך", מאת עמיר בניון)

לאחרונה התוודענו בצורה מצערת לכך שעמיר בניון went Ariel Zilber on us, ושהכיפה על ראשו מצמצמת בצורה נעלמת כלשהי את תספוקת הדם למוחו. בניון כתב שיר שטנה המופנה אל "אחיו" השמאלנים ומאשים אותם בלא פחות מאשר בגידה בזמן מלחמה. מה שמעניין – אני בטוח שאי אפשר היה לא לשים לב – במסכת הכפשותיו של בניון הוא שהיא דביקה מאוד – היא מצופה כולה במתק שפתיים.

כי בניון, למרות שהוא כועס על אחיו הסורר, אוהב את אחיו הסורר. ובניון יודע שאחיו הסורר עמוק עמוק בפנים לא רע, אלא טוב. ובניון גם יודע שיבוא יום ואחיו הסורר יבין את משוגותיו, יראה את האור ויעשה תשובה שלמה ומלאה (כמו שעשה הוא עצמו, כמו שעשה זילבר). ולכן השיר כולו בהחלט אינו כתב גט מצד בניון לבוגדים השמאלנים, אלא יותר קריאה נואשת של מי שיודע מה טוב עבור זולתו המסכן, העיוור, ומנסה לנערו ולעוררו.

הרטוריקה הזאת, שמאשימה ומיד מחבקת, שמטנפת ומיד מנשקת, מוכרת לכל ישראלי חילוני. זו הרי אחת משתי הדרכים העיקריות בהן מדברים אליו "הדתיים". כי לפעמים החילונים הם פשוט "עגלה ריקה", כלומר בטלנים או ברברים שכל תרבותם והשכלתם נחשבות פחות מחולדה מצורעת בבית המקדש, ולפעמים הם "תינוקות שנשבו", כלומר יהודים טובים ויקרים שבעל כורחם הוסטו מדרך האמת – אך עתידים כמובן לשוב אליה.

אם מנות מהגישה הראשונה יטעמו היהודים החילונים מידיה הנדיבות של החברה החרדית, הרי שבאופצייה השנייה יבחרו בדרך כלל סרוגי הכיפה, וידוע שהראי"ה קוק שכלל את הסגנון הרטורי הזה לכדי אידיאולוגיה שלמה, בה החילונים "פורצי הגדרות" הם בכלל "חמורו של משיח" ומהווים שלב קרדינלי וחיוני בגאולה.

אפשר, למשל, לראות את התגשמות הגישות הללו ביחס של הקבוצות השונות לחוזרים בתשובה: החרדים איבדו כל תקווה באשר לחילונים, ועל כן חוזרים בתשובה תמיד יחשדו מבחינתם בזיוף, וישארו בקהילותיהם סוג ב' לנצח. לעומתם הסרוגים דווקא מצפים בכל רגע לחזרה מאסיבית בתשובה (למעשה, הם קמים כל בוקר אל תוך חוסר ההבנה המזועזע שזה לא קורה), ועל כן החוזרים לקהילותיהם מתקבלים כשווים, ואף יותר מכך (ע"ע אפי איתם).[1]

כל אחד יכול לזלזל במי שאינו דומה לו, אבל לראות בשונה פוטנציאל גאולי דורש תחכום מינימלי.[2] האופציה השנייה, על כן, היא המעניינת יותר כמובן, מה עוד שמתרחשת בה דיאלקטיקה רב-שכבתית של אהבה ושנאה: השנאה היא לחטא, והאהבה לחוטא; השנאה היא זמנית, והאהבה אמורה לכבוש אותה בבוא זמנה. אצל בניון היהודי החוטא הוא אויב שבעתיד לבוא יהיה אוהב, ובניון היודע זאת אוהבו כבר עכשיו, גם אם זה לא מונע ממנו להוכיח אותו על טעויותיו.[3]

אז מה בעצם קורה כאן? למה בניון מרגיש צורך לבטא, לצד שנאתו ליהודים השמאלנים, את אהבתו לאותם אנשים ממש? ולמה חרדים לא מרגישים את אותו הצורך? למה הרב קוק קבע ש"בני החוצפנים פורצי הדרכים והגדרים עתידים להיות נביאים מהמדרגה היותר עליונה" (ש"ק, ב', ל"ה), ואילו הרב שך ידע רק לקלל את אוכלי השפנים ובועלי הנידות ולהכריז שהם אינם יהודים?

ההבדל נעוץ בעקרון מחשבתי אחד: מהותנות. עבור הראי"ה ותלמידיו יהדות אינה נמדדת (ברמה החשובה ביותר) בשמירה על סט מסויים של חוקים, אלא בניצוץ אלוהי, נשמה נעלה, פוטנציאל נבואי – וואטאבר – שיהודים (ורק יהודים) זוכים לו או לה. אותו ניצוץ – שוב, לא משנה איך נקרא למהות הזאת, העיקר שמדובר במשהו פנימי ונצחי – טמון כמו חרצן של דובדבן בתוככי היהודי, ועל כן גם אם מדובר בטומי לפיד אין באמת כל בעיה אמיתית איתו: מצד אחד כבר עכשיו, גם אם קשה לראות את זה, הוא קדוש, ומצד שני ברור כי בעתיד יישר גופו הסורר קו עם מהותה של נשמתו הזכה ונזכה גם לראות בפשטות שמדובר ביהודי כשר, שלא לומר צדיק.

לסרוגים, אם כן, יש תפיסה מיתית ומהותנית של היהדות [4], בה האחרונה היא איכות נסתרת שאין עליה כל עדות לבד מהאמונם היוקדת. יהדותו של הפרט אינה התנהגות, אינה אופי, אינה מערך מוסרי, אינה אף דיספוזיציה נפשית כאמונה, זכרון או ברית, אלא מהות בלתי נראית – שעתידה ביום מן הימים להתגלות.

עבור החרדים כל זה אינו יותר מאגדת ילדים יפה. היהדות עבורם היא עניין חיצוני וברור: קיום מצוות על פי דרכם. או שאתה מקיים (הכל, עד הפרט האחרון), או שלא. לכן ברור מבחינתם שמי שלא מקיים מצוות אינו באמת יהודי. חב"ד, למשל, בתחילת ימי הושטת היד שלה כלפי החילונים (דוכני הנחת תפילין בשנות השבעים) זכתה לבוז ולעג מצד הליטאים. לשם מה לטרוח "לקרב" חוטאים אבודים? אלא שלחב"ד, כמו לסרוגים, יש מיתולוגיה בה היהדות נמדדת קודם כל על פי "חלק אלוה ממעל" שיש בקרבו של היהודי, ומבחינתם ברור שאף אחד לא אבוד.

כאשר אתה בטוח, אם כן, שבכל יהודי יש מהות פנימית, נסתרת ובלתי משתנה, שהופכת אותו ליהודי שהוא, הפתרון למצב בו אותו יהודי כופר בתורה ומצוות יהיה פשוט הכחשת החיצוניות, כלומר ביטול מעשיו או מילותיו: הוא לא באמת מתכוון. באמת הוא יהודי טוב. זהו התינוק שנשבה.[5]

ותינוק אי אפשר לשנוא. לכן גם אם הוא צווח כל הלילה ועושה פיפי במיטה, אנחנו נאהב אותו, כמו שעמיר בניון אוהב את אחיו השמאלנים. כשהם יגדלו הם יבינו. יבינו שטעו ויבינו שהוא צדק. עד אז הם יצטרכו לסבול את השטויות שלו.

—

[1] אל נקודה זו הוארו עיני מפי ידידי אהרן רוז.
[2] מורכבות זהה נמצא אצל האוונגליסטים הציונים, כלומר הנוצרים ההם שתומכים במדינת ישראל.
[3] מבחינת החילונים זה נראה כמובן קצת אחרת: האורתודוקסים כאן אוהבים אותם בכל ליבם, אלא שגירוד קל של הציפוי הסוכרני מגלה להם שה"אותם" הזה שההם אוהבים הוא בכלל לא הם, אלא צלמית כלשהי שאותם אורתודוקסים הוזים במקומם, ואילו הם עצמם נותרים לעמוד נבוכים אל מול הדימוי שמיוחס להם, אישיות משונה שכמובן זרה להם לחלוטין. מדובר למעשה בסוג של גניבת זהות קיבוצית.
[4] שמגיעה כמובן מהקבלה, אך זכתה לפופולריזציה ראשונית ב"כוזרי" של ר' יהודה הלוי.
[5] ישנו פתרון נוסף למקרים של כפירה קיצונית ומעצבנת במיוחד (נאמר, יצחק רבין), והוא בכל זאת הכחשת הפנימיות, כלומר ביטול דרגת יהודי של אותו כופר והפיכתו ל"ערב רב". אלה רק נראים כמו יהודים, אולם למעשה אינם, ולכן ברור שחסרים את אותו מטען פנימי קדוש, ובכך מוסברת התנהגותם המרתיחה.

נספח:

לאחרונה התווסף אצלי טוקבק (דווקא בבלוג הישן) תחת פוסט שעוסק ב"בני ברוך", שמדגים כיצד גם הם מתמחים באותה רטוריקה דיאלקטית. ברור: גם הם חיים בסרט מיתולוגי. שימו לב איך הכותב קופץ מדברי תוכחה לדברי כיבושין בוירטואוזיות מרשימה בתוך אותם משפטים עצמם:

אברהם היה כבר זקן מאוד, אולם לעת זקנה ראה עדנה, שכן האל הטוב קיים את הבטחתו ופתח את רחמה של אשתו. צחוק מילא את בית הזוג כאשר נולד בנם יחידם, והתינוק כאילו החזיר להם נעורים שאבדו לפני דורות. יותר מכל אהב אברהם את בנו, אולם כאשר ציווה עליו האל לתת אותו לו כקורבן לא היסס. רק אמר הנני, והלך.

היה זה מוקדם בבוקר. אברהם השכים קום, חבש את חמורו, לקח את שני נעריו עמו, ואת יצחק בנו. בעוד יצחק בוקע עצי עולה בחוץ, בתוך האוהל אמר אברהם לשרה שהאל נגלה לו וציווה עליו ללכת ולהקריב קורבן על הר המוריה. הוא ייקח גם את יצחק איתו. יצאו ארבעתם והחמור מרחק שלושה ימים, וביום השלישי נראה המקום. את הנערים השאיר ואת יצחק לקח איתו.

הלכו שניהם יחדיו, ובדרך יצחק נשא עיניו ושאל את אביו היכן השה לעולה. אתה השה לעולה אמר לו אברהם, והמשיכו השניים יחדיו. הם הגיעו אל המקום אשר אמר לו האלוהים, בנו מזבח מסלעים שמשכו על הפסגה, ערכו את העצים, ואברהם עקד את בנו. הוא השכיב אותו על המזבח, מעל העצים, והוציא את סכינו מנדנה. אברהם הניף את זרועו בת המאה מעלה וביקש להורידה מטה, לפרוץ בתנועה אחת את גרונו של בנו, לתת לדם לשטוף החוצה, לחסל את שושלתו, את זכרונו, את אהבתו. אבל אז מלאך האל קרא אליו, והאייל, וכחול אשר על שפת הים.

הציור שמעטר את ראשת הבלוג הוא של צייר בשם Cigoli, איטלקי מהמאה ה-16. שמו "הקרבת יצחק", אבל זה לא מה שהוא מתאר. יצחק לא מוקרב כאן. החוויה הדתית שמתוארת כאן (ואני משתמש במילה "חוויה" בצורה רחבה, וכולל בתוכה מילים כמו אירוע, התרחשות, דרמה, ordeal) היא לא העקדה: לא הקשירה עצמה של יצחק וגם לא העקדה במובנה המוכר יותר, לא העקדה שאנחנו מזהים כהתגברות על ההגיון והמוסר הטבעי והכניעה לצו האלוהי.

כי בדרך כלל כך נתאר את המופת העליון של העקדה: אברהם מצווה על ידי האל לוותר לא רק על כל היקר לו, לא רק על בנו יחידו אשר אהב (אשר ציפה לו לא פחות ממאה שנים), לא רק על המשך זרעו, עתידו, מורשתו וזכרונו, אלא גם על הדחף המוסרי המובן מאליו שאין פוגעים בחף מפשע, שאין רוצחים אדם, ושאב אמור לעשות הכל כדי להגן על ילדו, ובשום אופן לא להרע לו. אברהם מוותר על כל אלה מפני שהוא נכנע לצו האלוהי ומכפיף עצמו לדבר שאינו מבין, תוך שהוא יודע שאי-הבנתו זו היא פועל יוצא מהיות אותו דבר עליון ממנו בצורה אינסופית. הנשגב לחלוטין הוא גם נשגב מבינתו.

זו העקדה והיא שהפכה את אברהם (כך קירקגור) לאביר האמונה. אבל לא העקדה מתוארת בציור. החוויה הדתית שמתוארת כאן, כמו גם בתמונות רבות אחרות של העקדה, היא ההתרה מהעקדה, היא החזרה לאנושיות: המלאך עוצר את ידו של אברהם רגע לפני שהוא משסף את גרונו של יצחק. האייל כבר מציץ מאחור, שרה כבר ממתינה בבית לסיפור ולמותה, יצחק זוכה בחייו ועתיד להוליד את יעקב ואת עשו. העולם שקפא מלכת וכמעט עצר מסיבובו יכול להמשיך להגלגל ולהתקדם: העם היהודי, ועמו האמונה באל אחד, יבואו לעולם. להיסטוריה תהיה משמעות.

—

הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל
וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְּעָקְדוֹ אַיִל
וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל
וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל
עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

[…]

אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם
אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם
שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם
יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

מתוך "עת שערי רצון", פיוט מאת יהודה בן שמואל עבאס, המאה ה-12

—

אברהם נדהם: הוא חוזר אל העולם. למעשה הוא מאוכזב. לפני כן הוא היה מפסיד את יצחק – אבל מרוויח את אלוהים. מפסיד את מה שהוא מבין, ומרוויח את מה שנשגב מבינתו. מפסיד את היחסי ומרוויח את המוחלט. שהרי מות יצחק, כאמור, היה עבורו אכן הפניית העורף שלו אל העולם היחסי: לא יהיה לו המשך, לא זרע ולא השפעה. קשריו עם העולם ניתקים: יצחק ימות, ומיד אחריו שרה. העולם ימות עבורו אבל הוא יזכה במה שהעולם כולו מתקיים ממנו. הוא יזכה בָּקיום עצמו. ואת זה הוא מבקש. עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ חורז הפייטן.

האל המצווה על העקדה מניח לפתחו של אברהם את אתגר עצום: להיות כאלוהים. לא וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע, דברי הנחש, אלא כאלוהים שנמצא מעבר לטוב ולרע. כאלוהים שממנו ומטה המוסר, והוא אינו כפוף לשום חוק, שכן הוא מקור כל החוקים כולם, שהרי הוא עשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, דברי הנביא. כאלוהים שהוא מוחלט ואינו יחסי, נצחי ואינו זמני, אינסופי ואינו מוגבל. כאלוהים שבורא ואינו נברא. כאלוהים שהוא המקור לעולם ולעולם לא העולם.

ויש לשים לב שבעוד האל עצמו מצווה על העקדה (וְהָאֱלהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיאמֶר אֵלָיו), הרי שהציווי לוותר עליה מגיע מפי מלאך (וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן-הַשָּׁמַיִם). מלאך הוא יצור נברא. הוא מוגבל. הוא קיים ברובד היחסי של המציאות. בעוד האלוהות היא כאמור מעבר לטוב ולרע (ולכן היא מסוגלת לצוות על שחיטת ילד בידי אביו), החזרה אל העולם (והעולם הוא בראש ובראשונה העולם המוסרי) מתבצעת על ידי קריאתו של העולם: היחסי מושך את אברהם מהמוחלט חזרה אל היחסי. יוצא מכך שההתרה מהעקדה היא האנטי-קליימקס הראשון בהיסטוריה והאנטי-קליימקס הגדול בהיסטוריה.

החזרה מהעליה למרומים היא הקשה מכל. וגם על זאת תן דעתך, אומר אפלטון במשל המערה שלו, אם האיש שכך עלה לו, ישוב וירד, וישב במושבו הישן – כלום לא תחשכנה עיניו, כשלפתע יבוא לשם מאור השמש? כמובן שתחשכנה עיניו. האם יכול אור החוזר מחפצים שונים להשתוות לאור הבוקע ממקורו? האם יכול הסופי להשתוות לאינסופי? האם יכול האקטואל להשתוות לפוטנציאל?

המלאך פסק את פסוקו, ומיד וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו. אברהם נושא את עיניו בתקווה, אולי למרות דברי המלאך האל עצמו עדיין רוצה שהוא יקריב לו את בנו. זה הרגע שתפס צ'יגולי בציורו. כמה כאב מאוכזב נושא אברהם בעיניו. עוד רגע וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, וברור לו שהעניין גמור. לבו של אברהם נשבר – עליו לוותר על אלוהים.

—

לא: עליו לוותר על הראייה המעוותת שלו של האל, כאילו הוא בשמיים ולא בארץ, כאילו הוא במוחלט ולא ביחסי, כאילו יש מקום שהוא לא נמצא בו, כאילו כבר עכשיו העולם הוא לא הכי אלוהים שהוא יכול להיות.

החזרה לעולם קשה, אבל החזרה לעולם הכרחית. החזרה לעולם, למוסר, לזמני לא מתבצעת בגלל שאין ברירה ואי אפשר להישאר אצל האלוהים. היא לא מתבצעת מפני שהיא נכפית עלינו כמו שאפלטון מציע לכפות אותה על אלו שראו את האור למען החברה הכללית. החזרה לעולם מתבצעת מפני שכך ראוי, ומפני שראוי הוא כל מה שמקרב אותנו אל האלוהות, החזרה לעולם מתבצעת מפני שכך מגיעים באמת אל האל. יוצא מכך ההתרה מהעקדה היא לא אנטי-קליימקס אלא שיא שיאו של המסע דתי שעובר הארכיטיפוס של כל אדם דתי.

כתבתי "כאלוהים שהוא המקור לעולם ולעולם לא העולם", אבל אלוהים הוא לעולם העולם, והעולם הוא אלוהים. האלוהות איננה חלילה משהו אחר מהעולם, ואיננה משהו נפרד מהעולם. בדיוק כפי שהאלוהות מכילה בתוכה את העולם – לא כעצם בחלל, אלא כעקרון אונטולוגי – האחד מכיל בתוכו את הריבוי והנצחי מכיל בתוכו את הזמני – ולהפך!

אין שום סתירה בין ריבוי ושינוי לבין האלוהות, ולא רק מפני שאין שום דבר שיכול להיות מנוגד לאל, שאין לאל "הֶפֶך". אין שום סתירה בין ריבוי ושינוי לבין האלוהות מפני שאלוהות שאינה דינמית היא אבסרקציה קפואה. היא המצאה ריקה של הרציונל האנושי – היא אליל. אלוהות כזאת, לו היתה קיימת, היתה מנוגדת לכל מה שחי. אלוהות כזאת, לו הייתה קיימת, גם לא היתה בוראת עולם.

לכן המבט ההמום בעיניו של אברהם הוא הפתח לכניסה חזרה לעולם, והוא הרגע החשוב ביותר בעקדה. הוא מה שהופך את אברהם לא רק לאביר האמונה, אלא גם לאב המון גויים. הוא מה שמביא לכך שאברהם [י]היה בְּרָכָה וירבה תורה בעולם (בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ חורז הפייטן). הוא מה שמאפשר קשר אמיתי עם האל, שהוא תמיד קשר אמיתי עם העולם.

הצהרות מפורסמות על זכויות אדם באות כנראה בשלשות. שתיים כאלה עולות מיד לתודעה: זו שבהכרזת העצמאות האמריקאית שכוללת חיים, חירות ואת השאיפה לאושר, וזו מהמהפכה הצרפתית שמקדמת חופש, שוויון ואחווה. שתי השלשות הללו הן תוצר מובהק של רוח הנאורות, ובהקשר זה הכוונה היא להעדפת ציוויי המחשבה הרציונלית על אלו של המסורת הדתית. לכן דאג תומס ג'פרסון להדגיש שאותן זכויות הן "מובנות מתוך עצמן", כלומר מתוך החשיבה הצלולה עליהן.

הצהרת זכויות משולשת המפורסמת מעט פחות ניתן למצוא במגילת העצמאות של מדינת ישראל, בה נכתב כי "מדינת ישראל […] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל." ההבדל ברור: מקור הסמכות כאן איננו הרציונליות, אלא המסורת. מדוע?

מקימי המדינה לא היו שומרי מצוות, ומערכת היחסים שלהם עם האל היתה קרה, אם בכלל היתה. ידוע הויכוח שהתגלע בין מנסחיה באשר לאיזכור האל, והפשרה שהושגה בדמות "צור ישראל" האמביוולנטי. על כן כאשר מנסחי מגילת העצמאות נתלו בנביאים הם עשו זאת לא מתוך יראת שמיים מיוחדת, אלא כדי להדגיש את הקשר הטבעי בין העם היהודי דווקא לארץ הזאת, להראות שלא בכדי הם בונים בית לאומי בישראל, אלא משום שיש קשר עתיק בין אבותיהם הקדמונים למקום. בצורה דומה הם השתמשו באותו מוסר נביאים כדי להצדיק בפני עצמם ואבותיהם הקרובים יותר את פריקת עול המצוות על ידם, שכן הנביאים כידוע מביעים לא פעם סלידה מקיום מצוות מכאני וקוראים למוסר חברתי שלם ("כי חסד חפצתי ולא זבח").

בשנים האחרונות עוברת החברה הישראלית תהליך מעניין בו חילונים שבים ומגלים את מורשתם, וניתן לראות זאת באופנים שונים, מריבוי בתי המדרש הפלורליסטים ועד גל "המוזיקה היהודית" האופנתי. אך כאשר בסקר אחרון (של מכון "מאגר מוחות") עולה ש-46% מהתיכוניסטים לא היו נותנים זכויות אזרח לערבים אפשר להבין שמשהו עמוק מאוד השתנה בגישה אל הזהות היהודית. בעוד מקימי המדינה היו ציונים, והשתמשו בדת כדי להצדיק את הפרוייקט הלאומי שלהם, הפנייה לדת על ידי החברה הישראלית היום היא הפוכה: זניחת המאמץ לכונן חברה אזרחית לטובת ההתבצרות בזהות האתנית.

האימוץ המחודש של הדת נעשה הפעם לא ככלי חילוני לעיצוב זהות לאומית, אלא כנראטיב אטביסטי שיוצר אתנוצנטריות ושנאת זרים. כאן היהדות מחליפה את הציונות כאתוס מכונן ועל כן לא המדינה כמרחב ליברלי, אלא הדת כזהות שבטית נמצאת במוקד האקלים התרבותי הישראלי. ה"דמוקרטית" שבצירוף הידוע המשויך למדינת ישראל נדחקת לטובת ה"יהודית", ואין צורך לומר שבכך החברה היהודית בארץ ישראל דווקא מתרחקת מאותו מוסר נביאים שמצווה על חירות, צדק ושלום.

מסורת היא כלי חשוב בבנייה של זהות אישית וקהילתית, ואין להתפלא שדווקא "במאה העשרים ואחת" חוזרים אנשים להתנחם – או לשאוב ערכים – מהמורשת הדתית שלהם. הדת היהודית היא רבת קולות ופנים, ובמקביל ל"שפוך חמתך על הגויים" יש בה גם ציווי מפורש לאהוב את הגר. לקראת יום העצמאות ה-62 של ישראל, אם ברצוננו לבסס מדינה שהיא אכן דמוקרטית, כדאי שנדע לפנות אל אותם חלקים ביהדות אליהם פנו מקימי המדינה. רק כך מדינת ישראל "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

[פורסם אתמול במדור הדעות של אתר "הארץ". ביום שני הבא בערב אשתתף במפגש פתוח של עמותת תובנה בתל-אביב, ואדבר עם הרב אלחנן ניר על רוחניות וזהות לאומית. פרטים כאן]