המחאה היהודית כוונה לא פעם – מצד נביאים, שופטים, רבנים – כנגד העם הסורר, שזנח את הדרך הישרה בעיני האל או פשוט פסק מלהתקדם לאורכה. ואולם, קריאה יסודית במקורות תעלה שלא פחות ממחאה כנגד העם, היתה המחאה היהודית מכוונת באופן עמוק כלפי האלוהים. לא רק שלאורך ההיסטוריה היהודית נוכל למצוא מקרים לא מעטים של טרוניה וכעס כלפי האל, אלא שאף ההיסטוריה היהודית עצמה היא מחאה נוקבת כלפי האל. שכן את אלוהים ניתן לתפוש בשתי צורות, וכנגד שתיהן היהדות היא תנועת מחאה.

האל היהודי מעולם לא היה ישות מופשטת וערטילאית המנותקת מעולמה. המניע-הבלתי-מונע האריסטוטלי, למרות הנפשות שהרמב"ם ניסה לעשות לו, לא נגע ללבו של עם ישראל, וזאת בניגוד גמור לדמות האבהית-מלכותית שאותה ניתן לפגוש החל מהמקרא ועד לחסידות. זו, אם כן, הצורה הראשונה שנתפוש בה את האל: כבורא ומנהל, כקודקוד פרמורדיאלי הקודם לעולם, כמי שמחזיק את היקום בכף ידו, ומשום כך אחראי לעשות בו סדר. אלא שבאופן נורא הסדר שהוא עושה בו אינו תמיד מוצלח, וכנגדו קם האדם ופותח במחאה.

ההוגה היהודי בן זמננו הרב פרופ' דוד הרטמן הצביע על כך שבעוד שלרוב אברהם, כאב היהודי הקדמון, נטוע בתודעה הקולקטיבית כמי שציית ללא עוררין כאשר ציווה עליו האל להקריב לו את בנו יחידו, הרי שבאותה מידה ניתן לתפוש את אברהם כמי שהתקומם כנגד האל כאשר זה התכוון להשמיד את סדום על יושביה. בניגוד לדמותו הצייתנית בסיפור העקידה, בסיפור הרס סדום מתגלה אברהם המוחה על כוונתו של האל להשמיד "צַדִּיק עִם רָשָׁע", דהיינו, להיות עיוור למורכבות המצב שלפניו.

לגבי סדום מנהל אברהם פולמוס נוקב עם האל, וכמעט גוער בו כאשר הוא זועק לעומתו, "הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט". במקרה זה מעורערת סמכותו של האל לקבוע את המטריצה המוסרית, ואברהם מבהיר לו שהתנקשות בצדיקים שיושבים בין רשעים היא רשע בפני עצמה. "נזק היקפי" כזה, כמו שנהוג לכנות אותו בימינו, לא מקובל על אבי האומה, והוא לא מוכן להשלים עם פעולה בלתי מוסרית מצדו של האל.

בשם איזה מוסר זועק אברהם אל האל? האם לא האלוהים הוא זה שקובע מראש ולנצח מה טוב ומה רע? המחאה כנגד האל בעייתית מבחינה עקרונית, שכן ניתן לפקפק בקיומה של נקודת משען מוסרית ממנה אפשר לצאת כדי למחות על החלטותיו. נראה שאברהם מזהה בתוכו מצפון, מוסר טבעי, שניתן לו על ידי בורא העולם, אולם לא מתוכנת על ידו. בשם אותו מצפון הוא זועק כנגד השמים, שכן אותו מצפון הוא זה שישפוט את מעשיו של האל לא רק על ידי אברהם בעתיד, אלא גם על ידי כל בני האדם האחרים, אלה שנמצאים ב"כל הארץ" ויבחינו היטב אם אלוהים "לא יעשה משפט". אל שיחטא כנגד המוסר האנושי יהפוך ללא-רלוונטי, או גרוע מכך, לדמון. אברהם מוחה כנגד האל בשם כל האנושות.

בשם הצדק, נגד האלוהים

מחאתו של אברהם, היהודי הראשון, היא סימן לבאות. אחרי גיבוש "העם", כלומר, בני ישראל, יוצאים אלה מדי פעם לא רק כנגד המוסר האלוהי המופשט, אלא אפילו כנגד חוקיו המפורשים, כלומר, כנגד ההלכה שקבע. כך קורה, לדוגמה, עם מותו של צלפחד במדבר, בדרך לכנען, שנה אחת בלבד לפני הכניסה לארץ. משום שלא היו לו בנים שירשו אותו, משפחתו אינה אמורה לזכות לנחלה בארץ-ישראל. בנים אין לו, אבל בנות דווקא יש, חמש, ובנותיו מוחות לפני משה, שמעביר את מחאתן אל האל: הן קובלות על כך שאינן יכולות, על פי החוק הקיים, לרשת את אביהן. הן מבקשות לקבל את נחלתו, וכך להמשיך את שמו.

האל נאלץ להסכים לצדק שבדבריהן, ומורה לשנות את החוק. "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת", אומר האל אל משה. "נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן". שלא כאברהם, כאן אין מדובר במחאה של יחיד, אלא של קבוצה, ואף כזו הבאה בשם נשות ישראל כולן. ואולם, כמו במקרה אברהם, גם כאן מדובר באמת שצומחת מארץ וזועקת כנגד השמים, באתערותא דלתתא שמעירה גם את העליונים, שמעוררת תפישה ראויה יותר של צדק.

זמן התגבשותם של עבדים משוחררים לעם הוא זמן טוב למחאה. במדבר מוחים כלפי שמיא גם בני ישראל שבדיוק בפסח היו טמאים ולא היו יכולים להביא קרבן ולחגוג את החג. "וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא; וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". השאלה כאן, כמו במקרה בנות צלפחד, היא "לָמָּה נִגָּרַע". זה השורש שהמקרא משתמש בו בשתי הפרשות, ובשתיהן המסר זהה: היחיד אינו מוכן להיגרע מהכלל, וזאת לא רק מהבחינה הפרקטית, אלא בעיקר מהבחינה העקרונית. לא בשל היותו אשה ולא בשל היותו טמא. גם כאן המחאה מצליחה, והחוק מתעדכן.

לא תמיד המחאה מצליחה – ובני עדת קרח יעידו – אבל תמיד היא היתה שם, עולה מתוך פיות הנדכאים כנגד האל הלא-הוגן. כך הנביאים השונים שניסו לפייס את לבו של אלוהים לבלתי השמד את העם, כך התנָּאים שמפקפקים בגדולתו אחרי החורבן, כך המקובלים שמנסים להבין על מה ומדוע השתבש תהליך בריאת העולם. בכל דור ודור הוציאה מתוכה המסורת היהודית מוחים ואנשי מעשה, פרטים וקבוצות שזעקו כנגד האל, כנגד שרירות לבו או חדלות מעשיו.

המחאה היהודית כלפי האלוהים עתיקה כימי היהדות עצמה, ומכוננת יחסים של דיאלוג ופולמוס בין התחתונים לעליונים. אלוהים אמנם ברא את העולם, אבל מרגע שעשה זאת עליו להתחשב בבריאתו. האדם אמנם קיבל את קיומו מאלוהים, אולם מרגע שנברא הוא יצור שבוחר בטוב, ששואף לשלמות – ועל כן, שמוחה.

המחאה כנגד האל האימננטי

כל זאת בהתייחס אל אותה תפישה של האל הרואה בו את מנהל העולם, הבוס הגדול, הבורא, המחוקק והמתחזק. כנגדו אפשר לפנות בצעקה ובטרוניה, לצפות גם לתשובה ולדרוש אותה. אולם זו לא הצורה היחידה שניתן לתפוש בה את האל, וכנגד הצורה השנייה היהדות – ולא פרטים בתוכה – היא כולה תנועת מחאה. האופן השני שבו ניתן לתפוש את האל הוא כאלוהות, כלומר, כשכינה אימננטית במציאות. כאן האל הוא העולם עצמו, הטבע, הקיום ו/או מהותו.

תפישה כזאת רווחת ביותר בצדו המזרחי של כדור הארץ, בין תרבויות הודו וסין. על פיה האלוהות היא שלשלת הסיבתיות המתגלגלת, המציאות האורגנית המולידה את עצמה מתוך עצמה, "הדרך" שסוללת את עצמה ומסתלסלת במעגליות אינסופית. אברהם העברי ניצב מן העבר השני לתפישה זו. היהדות היא שהציגה לראשונה את רעיון האלוהות הטרנסצנדנטית, דהיינו, התפישה שהאלוהות היא משהו שנבדל ואחר לחלוטין מהעולם הזה. בתמונת העולם הזו האל מציג עבורנו אופק אינסופי שאליו עלינו לשאוף: כאן האדם ניצב אל מול האידיאל האלוהי כנתון במתח מתמיד שבכמיהה אל הבלתי-ניתן-להשגה. תכלית חייו היא תמיד "אי-שם", בעתיד, באינסוף. צדק ארתור שופנהאוור כשהאשים את היהדות ב"אופטימיזם ממאיר" ובהתנגדות להבלעות באלוהות האימננטית, באיִן המנחם.

על פי תפישה זו, חורגת היהדות מתוך המציאות. היא מורדת בעולם האלוהי ומכריזה עליו כאלילות. המצב הנוכחי – ההווה, ההוויה כשלעצמה – לא מקובל עליה. היהדות מציגה תנועה אסימפטוטית שפורצת מתוך הקיים וחותרת אל מה שאינו, ולמעשה, אל מה שלעולם לא יהיה. הפילוסוף של החינוך אילן גור-זאב דיבר על היהדות כמי שיצאה תמיד כנגד "נורמליות שדי לה בעצמה, ושמפצה את עצמה על העדר הטרנסצנדנציה באינטנסיביות הולכת וגוברת," דהיינו, כנגד החיים למען עצמם, ותוך שלהובם ההדוניסטי. היהדות מתנגדת לקריאתו של העולם האלוהי לשקוע בתוכו, להתמזג איתו, לשמוח בו, ומציבה מלפניה אוטופיה עתידית שאותה היא יוצאת להגשים.

ההתעקשות להישאר אחרים

לכל מי שאינו בן-עשרה ברור כי אוטופיות אינן ניתנות להגשמה. אולם הכמיהה אל המושלם היא מה שמשכלל ומשפר את העולם. הקריאה התמידית לנסות להשלים את הפער בין המצוי הריאלי לרצוי האופטימלי היא הורתה הקדומה של מצוות תיקון העולם, והיא זו אשר צאצאיה המודרניים הם רעיון הקדמה והמחקר המדעי. אותה עמידה לקראת האופק האידיאלי הבלתי נתפש היא זו שהניעה את בני המערב לפתח ולשכלל לא רק את חייהם (מבחינה מוסרית), אלא גם את עולמם (מבחינה טכנולוגית). אין זה מקרה שבמזרח לא התרחשה המהפכה המדעית, שכן בתפישת העולם האימננטית אין את אותה קריאה בלתי מתפשרת להתעלות.

תנועתה של היהדות במקרה זה, אם כן, היא אל עבר האופק המשיחי, אל עבר הגאולה שלעולם לא תגיע. כאן היהדות מציגה פריצה חצופה מתוך הוויה, ומתנגדת בכל לבבה ובכל מאודה לפיתוי התמידי לשקיעה נוחה בהווה. תנועה זו ברורה מתוך המיתוסים הקדומים: עקירתו של אברהם מכור מחצבתו הנעים; כיבוש הארץ על ידי השבטים למרות הנוחות שבמדבר ואזהרות המרגלים; חוסר הנכונות, בניגוד לעמי הסביבה, לראות את המלך היהודי כאלוהים (ובכך לסגור את הפער בין שמים לארץ).

היא ברורה גם מתוך חוסר הרצון היהודי להשתלב בארצות הגלות, להתפוגג מתוך שקיעה נעימה בין העמים, וההתעקשות להישאר "אחרים", תמיד אחרים, גם תוך תשלום מחיר אדיר. היהדות היא תמיד מנגד, תמיד הלאה, תמיד מוקד עקשן של אקסקלוסיביות מוסרית, של היררכיה, של אתנוצנטריות – לטוב ולרע. המלאך שנלחם עם יעקב הוא האל שעל האדמה, ומולו מתייצבת המסורת היהודית כשואפת מעלה. ישראל, במהותו, שורה עם האל.

כל משיח שהגיע אינו משיח יהודי

ודוק: המרד באלוהי ההווה יוצא בקריאה משיחית אל האינסוף, אבל אין לבלבל אותו עם הרעיון שהמשיח כבר הגיע או בכל רגע עומד להגיע. למעשה, לפעמים הרעיון שהגאולה קרובה הוא פשוט גרסה נוספת, מתוחכמת ומסוכנת יותר, של רעיון אלוהי העולם וטבע. זאת מכיוון שיש והרצון לגאולה קרובה מבטא את הרצון לסופה של הפריצה אל הנצח, לסופה של התנועה, לסופו של המסע המפרך אל האוטופיה הבלתי מושגת. במקרים אלו מדובר באותה קריאה של דור המדבר לחזור למצרים – קריאה המפגינה ייאוש עמוק, המתחזה לתקווה.

"משיח טרם בא," קבע פעם בן גוריון, "ואיני מאחל למשיח שיבוא. ברגע שמשיח יבוא – יחדל להיות משיח. כאשר תמצאו כתובתו של משיח בספר הטלפונים – אין הוא משיח יותר." השאלה כאן אינה זהותו של המשיח. כל משיח שיבוא לא יהיה המשיח, וניתן להוסיף: כל משיח שיבוא לא יהיה יהודי. זאת משום שהמשיח מסמן את סופו של המרד, את סוף המחאה כנגד המצב הקיים. המשיח מספר לך שהגעת, שהרווחת, שאתה, כפי שאתה כבר עכשיו, מושלם. על כן המשיח המתממש הוא הייאוש מן הדרך, הוא חוסר הסבלנות, הוא הרצון לנוח, להתמזג, לשקוע. המשיח המתממש הוא סופה של היהדות.

השאיפה לימות המשיח, וחוסר הנכונות לקבל כל משיח שבא, הם מה שמגדיר את היהדות כתנועת המחאה העתיקה והעקשנית בעולם. המרידה בהווה ובאלוהי ההוויה, השאיפה התמידית הלאה ומעלה – זו קשות עורפה של היהדות. השאיפה הזאת, על הטוב והרע שבה, היא שמגשימה את האנושי שבנו, שכן היא החריגה מהמובן מאליו אל המסתורי, מה"שיטה" אל המרחב נטול השבילים.

סתם

—

המאמר המדרשי לעיל נכלל (בעריכה קלה) בקטלוג התערוכה 'קול המון' בבית אבי חי (אוצרת: מורן שוב), והיה הבסיס לדברים שנשאתי בערב הפתיחה, אתמול. תרגום לאנגלית של המאמר נמצא כאן. (בלי כל קשר, אתמול פורסם מאמר קצר שלי באתר קומפרס על התרגיל המלוכלך שביצע אובמה בשבוע שעבר.)

במלאת שלושים למותו, מחר

אני זוכר אותנו, כמה מתלמידיו, יושבים בדירתו, רכונים מעל מאמר של היידגר, הכותב על האפשרות לפריצה וגילוי של ההוויה עצמה בעולם שכולו תופעות. אני זוכר, כשנה אחרי כן, את פליאתי על העניין שלו בתובנות הרוחניות שלי אחרי שחזרתי מעוד מסע בהודו. אני זוכר, שנים לפני כן, את חברי הטוב י' ואותי, סטודנטים צעירים באוניברסיטת חיפה, מנצלים כל הזדמנות לשמוע אותו מדבר. אני זוכר שנים לאחר מכן אותנו בחתונתו עם אלונה, אהובתו. אני זוכר יותר מעשור של פגישות, שיחות, התכתבויות, כל אלה בסופו של דבר על עניין מהותי אחד: איך לא להיכנע למשיכה האינרטית, המנרמלת, מטה; איך לפתח קשב, התכוונות ופתיחות לאחרוּת שבקיום, אף לקיומו של האחר לחלוטין.

אילן גור זאב היה אחת המורים הראשונים שלי, במלוא מובן המילה. הוא היה מרצה מסוג אחר, משום שהחומר שניסה להעביר היה מסוג אחר. הוא לא העביר אך ורק אינפורמציה, אלא התעקש לטעון את דבריו במשמעות ובערכים. כמובן, גם הוא העביר את אותם קורסי מבוא ענקיים, "בקולוסאום", כפי שהוא היה מכנה את האולם הגדול, המשופע, באוניברסיטה. אך היו אלה הקורסים הקטנים יותר, שעוצבו על ידו כרצונו, שבהם הוא יכול היה לתת את עצמו, וזאת בז'רגון הפוסטמודרני-ייחודי המאפיין אותו כל כך.

החיים האקדמיים היו עבור אילן ביטוי מוחשי, בעולם נטול האלוהים, להתעלותה של רוח האדם, לאפשרות לחריגה מ"מכונת העונג הפוסטמודרנית" ומימוש חיים ארוטיים, במשמעות האפלטונית של הביטוי. כך במחקריו הדגיש אילן את החובה עלינו, כבני אנוש, לשאוף למשמעות בעולם נטול משמעות, וכך בהוראתו, ביחסיו עם הסטודנטים שלו, הוא ניסה בפועל להעניק להם – לא "משמעות" לעוסה מראש, אלא את הצמאון והדחף לחפש ולמצוא בעצמם דרכים להתחמק מהאינסטרומנטליזציה של החברה בזמננו, אותה סטנדרטיזציה שמכוונת להכניסם לתלם, תלם שכולו האח הגדול, הן כקריאה לצייתנות פוליטית והשתלבות יצרנית כחלק מ"העם" ו"המדינה", והן כקריאה להתמוססות תודעתית מול שעשועי המדיה, שסופה לא רק שיכחת האמת, אלא גם שכחת השכחה, דעיכה סופית של האנושיות שבאדם.

אילן יצא לא רק נגד מוסדות האקדמיה, שפעמים רבות נותנים יד להשטחת השיח החינוכי ולבגידה פופוליסטית בחזון שאותו הם אמורים לקדם, אלא גם נגד הזרם המרכזי של הפילוסופיה ש"נעשית" באקדמיה כיום. הוא לא רק התייחס לזמן הזה, לימינו, ולא רק עשה זאת בתשוקה אמיתית, אלא גם לא התבייש לדבר "מטאפיזיקה", כלומר להתייחס בדבריו לקיום עצמו, להוויה, ולבני האדם כסוכניה וכישויות השואפות תמידית אליה והרחק ממנה בו זמנית. הוא דיבר על ההוויה כפריצה חצופה מתוך האין, ועל השאיפה לחזרה אל האין כפיתוי התמידי המלווה את האנושות מלידתה, מלידתו של כל אחד מאיתנו. לשיבה אל האין פנים רבות, החל מהתאבדות, דרך הבלעות מרצון בקונצנזוס מסויים (כאזרח, כחייל, כיהודי, כמאמין), ועד כניעה לכוחות השוק והתמזגות נהנתנית בתעשיית העונג הקפיטליסטית שסביבנו.

מול השאיפה אל האין הוא הציב את הרגישות ליש, את החריגה מהנורמליות והפתיחות האמיתית לאחרוּת, שמגשימה את האנושי שבנו, ומבטאת אהבת אמת. לחריגה זו אין כללים, שכן היא אינה עוד "שיטה". אין נוסחה שתאפשר לנו לפקוח עיניים ולהתעורר. אולם ניתן להגיע אליה, ואילן האמין שהאפשרות הזאת נפתחת על ידי שיחה ידידותית, על ידי אירוניה והומור, על ידי מודעות עצמית חסרת פשרות, ועל ידי אהבה.

בשנים האחרונות זיהה אילן את השאיפה אל האין עם הרצון למחוק כל זכר לאפשרות של טרנסצנדנציה. הוא איבחן שחלק מההתנגדות הפוליטית במערב למדינת ישראל מונעת על ידי הכמיהה אל השקט התעשייתי, תרתי משמע, וזאת מכיוון שהמסורת היהודית היא שהביאה לעולם את היומרה והאפשרות להתעלות מעבר לו, כלומר את האלוהות כישות טרנסצנדנטית. מתוך הציווי להתעלות, מתוך העמידה לקראת האופק האידיאלי הבלתי-נתפס, נולד הארוס המניע את המערב מוסרית וטכנולוגית. אותו ארוס גם הביא לניסיונות, הכושלים תמיד, לכונן את מלכות האלוהים על פני האדמה. ממלחמות הקודש ועד לרייך בן אלף השנים, הניסיון הנאיבי ליצור עולם מושלם נגמר תמיד בזוועות חסרות תקדים. על חורבנם – ושלילתם – של החלומות המשיחיים הללו התבססה התרבות המערבית הנוכחית הדואגת מראש לבטל כל ערגה טרנסצנדנטית. ובמדינת ישראל מזהה הלך הרוח העכשווי באירופה ערגה שכזו.

על פי גור זאב, חלק מאלה שמבקשים להתמזג בעונג הפוסטמודרני משתמשים בשיח האקדמי הפרוגרסיבי, שמכוון את חיציו הפוסט-קולונאליסטים לישראל, בין השאר כביטוי למלחמה בארוס הטרנסצנדנטי שמייצגת היהדות, ובתוכו גם הניכוס של האמת האבסולוטית, המלחמה חסרת הפשרות באלילות וברוע, והיומרה האתנוצנטרית להיררכיה ו'סגולה'. זו על פיו חלק מאותה "אנטישמיות חדשה" בזמננו, שבשונה מהאנטישמיות הותיקה יותר לא רואה את היהודי כאחר, אלא דווקא כעצם מהותו ושורשו של המערב – אותו מערב שהמונותאיזם שבלבו הביא לשנאות ולמלחמות כה רבות – ודווקא משום כך מנסה למחוק אותו.

כאמור, אין למצב הזה תשובה פשוטה, בוודאי לא בהצטרפות לאחד מצבאות הג'יהאד, בין אם היהודי, הנוצרי או המוסלמי, שמדמים את עצמם כמתייצבים אל מול החברה הנוכחית, אבל למעשה לא מתעלים מעליה, אלא חוזרים על הטעויות שהולידו אותה מלכתחילה. מנגד, אלו המבקשים לכלוא את היצר הרע של הקנאות משתיקים יחד איתו גם את התשוקה לאמת, ולכן "השעטה לקראת פרחיזציה כאידיאל", במילותיו מהרצאתו האחרונה, זו שבאה לידי ביטוי בהיפר-קפיטליזם ההדוניסטי, האנטי-אינטלקטואלי, היא בד בבד דיכוי האפשרות להתעלות והפיצוי לה, כאשר על העדר הטרנסצנדנציה אנחנו מפצים באינטנסיביות גוברת והולכת של מידע, בידור ומסכים מהבהבים.

רק בעמידה הומניסטית קשובה, אשר באומץ לא מוכנה לוותר על יושרה האינטלקטואלי עבור הבטחות של אמת פונדמנטליסטית נוסחתית או של חגיגת חוסר-האמת בבכחנליה הדוניסטית, יש תקווה לפריצה מתוך היער של חוסר המשמעות אל המַעֲרֶה, אותו צהר של אור, של ההוויה. לשם ניסה אילן להצביע. במסע האסימפטוטי לקראת המטרה הזו הוא הושיט יד לקולגות, קירב אליו תלמידים וקנה חברים, כמו גם יריבים לא מעטים.

אילן גור זאב, הוגה מבריק ומקורי, רואה לנפש האדם ורוח החברה, רליגיוזי בצורה עמוקה, אדם שהיה עצמו מביטוייה המובהקים של הרוח האירוטית, הפרומתאית, בזמננו, ובעל חיוך מתוק. על מחשבותיך וחריפותך, על חסרונותיך ורגישותך, על הארוס והאהבה – אהבתי אותך, אילן. היה שלום, היה שלום. האש שהדלקת לא תכבה.

סתם

—

התפרסם בגליון 18, חורף 2012, של אדם עולם.

ואולי בהזדמנות זו אפנה בקריאה נואשת: מי שהשאיל ממני את ספרו של גור זאב אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם – שיחזיר.