בית המקדש

פעיל הר הבית יהודה גליק פותח בשביתת רעב

יהודה גליקלפני כשלושה שבועות נעצר יהודה גליק בעודו עורך את אחד מביקוריו התכופים על הר הבית / אל-חרם א-שריף. גליק הוא אחת מהדמויות הבולטות בקרב שוחרי הר הבית ובית המקדש בזמננו, והוא פועל רבות על מנת להעלות את המודעות לחשיבות הנושא ולעודד עליית יהודים למקום. אחרי מעצרו הוא שוחרר, אולם לא לפני שקיבל צו הרחקה מההר לזמן בלתי מוגבל. על פי המשטרה גליק עבר על "כללי הביקור" בהר "מתוך כוונה ובידיעה ברורה", והורחק משום שמעשים כאלה יכולים לעורר מהומות על ההר.

"כללי הביקור" עבור יהודים פירושם איסור להתפלל בצורה מופגנת, ופעילים שונים מקרב שוחרי הר הבית אכן עוברים מדי פעם על הכללים האלה. כפי שתראו מהראיון איתו להלן, גליק מכחיש שהוא עבר על הכללים. המשטרה, בגיבוי השב"כ, אוסרת על תפילת יהודים בהר בטעמי ביטחון, כלומר מתוך ההערכה שתפילת יהודים מופגנת תצית מהומות אלימות. אין לי כל דרך לדעת האם אכן המצב נפיץ עד כדי כך. אם כן, כפי שגם קבעו עמוס הראל וניר חסון במאמר ארוך בגיליון שישי האחרון של 'הארץ', ודאי שראוי להרחיק כל אדם שמפר את התקנות ומסכן את הציבור. אולם מה אם גליק לא עשה דבר?ומה אם המשטרה והשב"כ מגזימים ומחמירים בהערכותיהם על המצב בשטח כדי לעשות לעצמם את החיים קלים? כידוע, כבר היו דברים מעולם.

השאלות האלה נטענות בחשיבות כאשר אנחנו מבינים שמדובר כאן בהרחקה של אדם ממושא תשוקתו הדתית הגדול ביותר. עבור גליק הר הבית הוא לב חייו וזהותו. עבורו זהו מרכז העולם, מטאפורית וכפשוטו. מדובר אפוא בצעד חריף ביותר, שאסור שייושם בשרירותיות. גם האיסור להתפלל מלכתחילה נוגע ללב זהותו הדתית של גליק, וכמוהו של כמה עשרות יהודים אחרים.

בעניין זה ראוי להימנע גם מהגלישה הקלה לעבר ה"הזוי", "פסיכי", "מטורלל" וכו'. לגיטימי לחשוב שמי שחולם על בית מקדש הוא פסיכי, אבל לא לגיטימי להשתמש בזה בתור תירוץ להפלות את גליק לרעה. צרכיו הדתיים אמורים לקבל מאיתנו כבוד מינימלי, כמו צרכיהם הדתיים (או האתאיסטים) של כל אחד ואחת. מיותר לציין, אני מקווה, שמבחן הסובלנות שלנו הוא דווקא כלפי תופעות שאנחנו לא מזדהים איתן. להיות סובלני לדוסים שחביבים בעינינו זה די פשוט. גם המסגרת הדמוקרטית נמדדת בשמירה על זכיותיו של המיעוט דווקא – לרוב אין שום בעיה לקבל את מה שהוא רוצה.

אבל מה אם גליק אכן מסוכן? גליק משתתף בהכנת כלי המקדש ובתכנון המקדש עצמו, אם וכאשר ייבנה. ניסו שחם, לשעבר מפקד מחוז ירושלים, אמר פעם שיהודה גליק הוא "האדם המסוכן ביותר במזרח התיכון". כאשר הורחק גליק בעבר מההר הוא עתר לבג"צ (ב-2009), ובית המשפט קבע כי

העותר הודה בשיחה שערך עם קצין המשטרה במרחב דוד כי מטרתו ארוכת הטווח היא להביא לשינוי בסטאטוס-קוו על הר-הבית, ולצורך זה מפרסם הוא פרסומים בתקשורת המזמינים את הציבור להשתתף בתפילות רבות משתתפים על הר-הבית. להערכת המשטרה, עלייתו של העותר להר-הבית בנסיבות אלה עלולה, ברמה של קרבה לוודאות, להביא לפגיעה חמורה בשלום הציבור ובסדר הציבורי.

בקיצור, הסוגייה הזאת סבוכה. אם לא די בזאת, האווירה סביב ההר הולכת ומתלהטת בשנים האחרונות, כאשר שוחרי הר הבית מגבירים פעילות ומגייסים לטובתם גם חברי כנסת שונים, והמצב על ההר הופך לשאלה מורכבת לא רק של יחסים בינלאומיים עם שכנותינו, אלא גם של דת-מדינה וחופש-דת מול ביטחון הציבור. בעבר כתבתי לא מעט על הנושא, ולאחרונה ערכתי דו"ח מיוחד של עמותות 'קשב' ו'עיר עמים' שיצא תחת הכותרת "קשר מסוכן: דינאמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה".

באופן אישי אני סבור שהאיסור על התפילה ליהודים על הר הבית הוא שערורייתי, ויכול להיות מוצדק רק אם באמת קיימת סכנה מיידית להתפרצות אלימה אם יתפללו. מצד שני, מכיוון שגם מדינת ישראל מכירה (למשל בחוזה השלום עם ירדן) בסמכות הווקף וממלכת ירדן על המתרחש בהר, שינוי הסטטוס קוו צריך להתבצע על ידי דיאלוג בין כל הצדדים המעורבים.

אחרי שמאמציו לשנות את רוע הגזרה עלו בתוהו, פתח היום יהודה גליק בשביתת רעב. כדי להבהיר את עמדתו ביקשתי ממנו לענות על כמה שאלות. להלן תשובותיו.

מפת האיומים על קדשי האיסלאם בהר לדעת אתר 'שער דמשק' - לחצו כדי לעבור אליו

תוכל תחילה לתת לנו קצת רקע? מה בעצם אתה עושה על הר הבית בזמן האחרון?
מזה 25 שנה שאני עולה להר הבית. אני בעל תואר שני בתולדות עם ישראל ולפני כחמש שנים סיימתי קורס וקיבלתי רישיון "מורה דרך" מטעם משרד התיירות. הדרכתי עד היום בהר הבית מאות קבוצות להערכתי יותר מאלף (אגב, לא כולן של יהודים; הדרכתי לא מעט קבוצות נוצריות בהר הבית).

הר הבית הינו המקום הקדוש לעם היהודי ומוגדר בתורה "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם". הוא המקום היחיד בעולם שיש ליהודי מצוה להגיע אליו "לשכנו תדרשו ובאת שמה". הר הבית הוא המקום שעל פי חזון הנביאים ממנו תצא הנבואה "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" הוא המקום שעליו נאמר "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

כאשר אני לוקח קבוצה להר הבית אני מתייחס לפן הזה, דהיינו הפן הא-להי רוחני, הפן הזה של חיבור למקום שמסמל יותר מכל בעולם את האמונה בא-ל אחד. וכמה שזה נפלא ("יד ההשגחה" כלשוני) שאכן כל הדתות המונותיאסטיות רואות בו מקום קדוש. אני מעודד יהודים לעלות להר הבית כי האמת ההיסטורית היא שזהו המקום אליו חלמו אבותינו ואבות אבותינו להגיע אליו במשך כל הדורות. לצערנו בשנים האחרונות מישהו שתל בראשם של האנשים את הטעות ההיסטורית כאילו המקום הקדוש ליהודים הוא הכותל המערבי.

אתה טוען שהמשטרה סימנה אותך. למה? מה האינטרס שלה להרחיק אותך מההר?
לא זכור לי שהשתמשתי בביטוי "סימנה אותי" אלא "החליטה להרחיק אותי מההר מסיבות שאינן ענייניות". אינני יודע מה האינטרס של המשטרה אני יכול להעלות כמה השערות שכל אחת מהן יכולה להיות די סבירה:

  1. המשטרה כדרכה של משטרה מעדיפה "שקט" ולא נוח לה שיש אדם שמעודד אנשים לעלות להר הבית
  2. משטרה היא גוף ששונא ביקורת! במסגרת פעילותי הציבורית (מחוץ להר!!) אני מבקר את המשטרה ואף נאבק נגדה בבמות ציבוריות/משפטיות/פוליטיות. בין השאר אני נאבק נגד האפליה הקיימת בהר הבית כלפי יהודים בעלי חזות דתית, נגד האיסור המוזר על הכנסת ספרי קודש או על קיום תפילה בציבור בהר הבית (למעט זו של מוסלמים). אני נאבק נגד כניעת המשטרה לגורמים האלימים. במקום שהמקום יהיה מרכז עולמי לשיתוף פעולה בין מאמיני א-ל אחד הוא מסור בידי גורמים המטיפים לשנאה ומסיתים לאלימות.
  3. יש הנחיה מהדרג המדיני לדאוג שבהר הבית לא תהיה נוכחות גדולה מידי של יהודים לטובת אוירה נינוחה סביב המו"מ המדיני.
  4. במכלול השיקולים של המשטרה היא מעוניינת לחזק את קשריה עם הוואקף או גורמים איסלמיים ולרכוש את אמונם. הרחקת יהודה גליק המהווה סוג של סמל של הנוכחות היהודית יכולה להיתפס כמחווה לא רע.

האם אתה יכול להבטיח שלא עברת על התקנות של המתחם? כלומר שלא הרחיקו אותך בגלל שהתפללת למרות האיסור על כך?
יהודים בעלי חזות דתית העולים להר הבית "זוכים" בליווי צמוד של איש משטרה ואיש וואקף העוקבים אחרי כל צעד ושעל שלהם, ובמידה ומזהים חריגה מן הכללים מיד עוצרים או מעכבים או לכל הפחות מוציאים מההר. כאמור עליתי להר הבית מאות פעמים. ככל יהודי בעל חזות דתית גם אני "זוכה" לליוויים הנ"ל. והנה זה פלא למרות שמחפשים אותי מעולם לא נעצרתי, לא עוכבתי לא הוצאתי מההר וזאת למרות המעכב הצמוד. נדמה לי שזה אומר הכל.

בנוסף, אני מבקש לתקן את טענתך "התפללת למרות האיסור על כך". בג"ץ קבע כבר למעלה מעשר פעמים שאין איסור להתפלל בהר הבית! המשטרה יכולה למנוע תפילה במידה ויש לה "מידע קונקרטי שלא מבוסס על הערכות מן העבר כי התפילה תגרום להפרת הסדר הציבורי ותגרום לסכנת נפשות". המשטרה כמובן מותחת את הקו הזה עד תום. אבל גם המשטרה יודעת שיש גבולות לכך. על כן הגדירה המשטרה את מה שהיא אוסרת ל"תפילה מופגנת". ביטוי שקיבל גיבוי גם בבג"ץ כלשונו – "תפילה כן, הפגנה לא"

הצהרתי לא פעם גם בתקשורת, גם בבית משפט השלום וגם בבג"ץ שבכל פעם שאני עולה להר הבית אני משלב דברי תפילה בתוך דברי ההדרכה שלי. הדברים ידועים ומפורסמים הן למשטרה הן לבית המשפט והן לציבור ומעולם לא הסתרתי זאת, ואף נאמר לי מפורשות לא פעם על ידי קציני המשטרה בכירים "אין לנו בעיה עם זה".

ניתן למצוא סיורים מלאים או חלקים של סיורים שלי ביוטיוב ובאתרים אחרים. בכל הסיורים שלי אני חוזר פעמים רבות על ההנחיה הברורה – גם אם לא מוצא חן בעיני מישהו משהו – בסיורים שלי כולנו כולל כולם ממלאים אחרי הוראות המשטרה במלואן. כך נהגתי מעולם וכך בכוונתי לנהוג בעתיד. אני מאמין באמונה שלמה שאם כל אחד יקבע לעצמו כללים נגיע לאנרכיה ואני מכבד מאוד את מדינת ישראל חוקיה והוראות המשטרה שלה. מעולם לא חרגתי מכל הנ"ל.

עוד יצויין כי ביום בו עוכבתי והובאתי לתחנת המשטרה בתואנה ש"התנהגתי התנהגות שעלולה היתה להביא להפרת הסדר הציבורי", היה זה כחצי שעה אחרי שסיימתי סיור בהר וכבר הלכתי לדרכי והייתי באיזור רחבת הכותל. כשהגעתי לתחנת המשטרה פגשתי את קצין המשטרה אשר ליוה אותי בסיור בהר והוא שאל אותי מה אני עושה שם. עניתי לו שעוכבתי בתואנה הנ"ל, ואז הוא שאל כמשיח לפי תומו "מתי? הרי היית איתי בכל הסיור?"

למי פנית בעניינך? האם ניסית להיכנס לדיאלוג עם המשטרה או עם השר לבטחון פנים?
פניתי למפקד המרחב (איתו הייתי עד להרחקה בקשר אישי חם) – באימייל, בסמס, ובניסיון התקשרות טלפונית ללא הצלחה. עורך הדין שלי פנה למפקד מחוז ירושלים וביקש שיזמין אותי לשימוע. כידוע על פי חוק הם מחוייבים לענות תוך 14 יום. ואכן ביום ה-14 בשעה 6 בערב קיבל עורך דיני מכתב שהם לא רשאים לענות לו כי הוא לא הציג "יפוי כח". מיד שלח להם יפוי כח חתום על ידי ושוחח איתם טלפונית וביקש תגובתם. ותשובתם – "כעת יש לנו עוד 14 יום!"

חברי הקבוצה שהדרכתי הוציאו מכתב לשר לביטחון הפנים החתום על ידי כל 20 המשתתפים ובו הם מצהירים כי לאורך כל הסיור חזרתי על ההוראה שיש לציית להוראות המשטרה ושכך נהגתי גם אני ושלדעתם מדובר בעלילת שוא.

פגשתי את השר לבטחון פנים באופן אישי במזנון הח"כים בכנסת. ביקשתי לשוחח איתו והוא אמר שישמח לקבוע איתי פגישה ושאתאם עם העוזר שלו עמוס דהרי. כמובן שפניתי למר דהרי טלפונית למעלה מעשרים פעם וללא הועיל.

בנוסף, חברות הכנסת שולי מועלם ואיילת שקד וחברי הכנסת צחי הנגבי ויריב לוין העבירו מכתב עם כותרת "דחוף" לשר לביטחון הפנים ועד לרגע זה לא קיבלו תשובה. חברת הכנסת מירי רגב נפגשה עם היועץ המשפטי למחוז ירושלים ועם היועץ המשפטי של המשרד לביטחון פנים והם טענו בפניה שיש להם מספיק ראיות לכך ש"התנהגתי התנהגות שעלולה היתה להבאי להפרת הסדר הציבורי".

אם תתפוס לרגע את העמדה של המשטרה, האם אתה יכול להבין את החשש שלהם מפריצה של מהומות על ההר בגלל משהו שייתפס בעיניים מוסלמיות כפרובוקציה? האם לדעתך סכנה כזאת לא נותנת לגיטימציה מסויימת להרחיק אנשים שיכולים לעורר אותה מההר לדעתך?
עמדתי העקרונית והמעשית היא שהמשטרה צריכה להרחיק מהר הבית כל אדם (יהודי, מוסלמי, נוצרי או בן כל דת אחרת או חסר דת) אשר יש חשש שינהג בהר הבית התנהגות אלימה. המשטרה צריכה לפעול בכל כוחה לאפשר סובלנות דתית בהר הבית לכל הדתות הרואות במקום הזה קדוש עבורם.

המשטרה הודתה מעל במות שונות כי האלימות בהר הבית לאורך השנים (למעט מקרים בודדים בלבד) היא אך ורק מכיוון אחד – מהכייוון המוסלמי. למרות זאת המשטרה פועלת "לקולא" וללא כל מוטיבציה כאשר מדובר באלימות ובהסתה לאלימות מצד גורמים מוסלמיים (שלצערי אף מנצלים את בתי התפילה הנהנים מחסינות מפני פעילות משטרתית כדי לאגור תחמושת וחומרי חבלה), ואילו נוהגת "לחומרא" קיצונית כאשר יש כל בדל של חשש רחוק קל שבקלים מהתנהגות יהודית העלולה להרגיז מאן דהוא בצד המוסלמי!

המשטרה נוהגת בחוסר סבירות קיצונית כאשר מאפשרת לגורמים מוסלמים לערוך פיקניקים, לשחק כדורגל בכל רחבי הר הבית (בניגוד להוראה מפורשת של בג"ץ) ואילו מונעת תפילה יהודית ציבורית מופגנת או השתחוויה, אחיזת סידור או ספר תהלים גם כאשר מדובר במקומות נידחים ומוסתרים בהר ולא אמורים ליצור כל סוג של חיכוך.

התיאולוגיה מאחורי תג מחיר והקשר המסוכן להר הבית

"קשר מסוכן – דינמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה" הוא דו"ח משותף של עמותות עיר עמים וקשב שהתפרסם לאחרונה. הדו"ח, שהשתתפתי בהכנתו, עוסק בתנועות שוחרי הר הבית ובית המקדש, ולבד ממיפוי הפעילות שלהם הוא עומד על הקשר ההולך ומתהדק בין הממסד הישראלי לביניהן, כלומר בין הממשלה והכנסת לבין תנועות שונות המבקשות לשנות את הסטטוס קוו על הר הבית.

הדו"ח מביא עדויות לשיתוף פעולה מתמשך ומשמעותי בין משרדי ממשלה (החינוך, הדתות, התרבות) שכלל הקצאת תקנים לעובדים בשכר ואף מימון פעילויות בסכומים של מאות אלפי שקלים בשנה. מובן שיש למשרדי הממשלה זכות מלאה לממן פעילויות שהם רואים כחשובות, אולם כאשר המוסדות שהם עובדים איתם קוראים במפורש לבנייתו הקרובה של בית המקדש, לא פעם על חשבון קודשי האיסלאם שעל ההר, יש סיכון שיתקבל הרושם שהממשלה תומכת במובלע בעמדות שכאלה.

כך למשל, משרד החינוך לא מהסס לשלוח תלמידי בית ספר לסיורים מודרכים ב'מכון המקדש', שזוכה להקצאה של שמונה תקנים של בנות שירות לאומי, שעמדתו המוצהרת היא קידם בניית המקדש ככל שיותר מהר, ושהעומד בראשו, הרב ישראל אריאל, קרא בעבר להריסת קודשי האיסלאם שעל ההר. כל זאת ללא חשיפת התלמידים למורכבות הנושא או לדעות ששוללות (ביטחונית, חוקית, הלכתית) יוזמות שכאלה. ברור שלכל הפחות סיור שכזה אינו מופת של פעילות חינוכית.

הר הבית, אין צורך לומר, מהווה את אחד המקומות הטעונים רגשית ופוליטית בעולם. בדו"ח מרואיין ראש השב"כ לשעבר עמי איילון שמזהיר שפעילותן של תנועות המקדש היא "מתכון לפיצוץ", וניצב בדימוס מיקי לוי מזהיר מפני "מלחמת עולם שלישית". בינתיים, לממשלה אין מדיניות ברורה בקשר לסטטוס קוו בהר. אזור הדמדומים הזה הוא קרקע פוריה ליוזמות פרטיזניות של אינדיבידואלים נלהבים, כמו גם של שרים וחברי כנסת שכאמור משתפים איתם פעולה, אולי ללא הבנה מלאה לאן הדברים עלולים להתגלגל. הדו"ח מלא וגדוש בפרטים, ואני מזמין אתכם כמובן לקראו ולהפיצו. כאן הייתי רוצה להתייחס להיבט אחד, שדווקא לא זוכה בדו"ח לטיפול, והוא הקשר האפשרי בין פעולות 'תג מחיר' להר הבית.

כולנו רקמה פוליטית אחת חיה

פעולות ונדליזם ואלימות של יהודים כנגד פלסטינים ורכושם, מוסדות דת מוסלמיים ונוצריים וחיילי צה"ל ורכושו זכו בשנים האחרונות לכינוי "תג מחיר", על שם הסיסמה שהמבצעים עצמם משתמשים בה. הכותרת הזאת בעייתית לא רק משום הקונוטציה הנייטרלית למדי שלה, אלא משום שהיא מכסה שדה רחב ומגוון של תופעות. קשה לשער, למשל, שהמניע לביזוי מנזר או מסגד זהה למניע לפינצ'ור גי'פ צה"לי, ושני אלה אינם שקולים מבחינת הרוח העומדת מאחוריהם לשריפת שדות של פלסטינים.

יחד עם זאת, הכינוי "תג מחיר" מכיל בתוכו משמעות חשובה, והוא האיתות על כך שמטרת הפעולות הללו היא פעמים רבות "לנקום" על פעילות שלילית מבחינתם של המבצעים, כטרור פלסטיני או התנהלות מדינית הנתפסת בעיניהם כמתונה מדי. מדובר, לכאורה, בתשלום שמשלמים הפלסטינים, או משלמת מדינת ישראל, על שממשלת ישראל פעלה שלא כשורה לדעת אותם בריונים. כפי שניסח זאת ראש השב"כ לפני יותר משנה,

כיוון שהם לא יכולים לפגוע בממשלה ובצה"ל, הם פוגעים בערבים ובקודשי דת. לתפישתם, ככל שיהיה רע יותר, כך הממשלה תחשוב פעמיים אם כדאי לה להרוס צריף בהתנחלות.

במאמר שפורסם ב'הארץ' אחרי האירוע האחרון באבו גוש קובעים חיים לוינסון, גילי כהן ויניב קובוביץ ש"תופעת תקיפות השנאה נולדה ביצהר ב-2008". וגם ראש השב"כ קבע באותה הזדמנות שצוטטה לעיל שפעילי "תג מחיר" מונים "כמה עשרות פעילים, שנמצאים בעיקר ביצהר". למה דווקא ביצהר? מכיוון שהאתוס המניע את הפעולות האלה הוא פרי תורתו של הרב יצחק שפירא, ראש ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר (וממחברי הספר תורת המלך).

הסיסמה שמשתמשים בה אנשי הפעולות האלה, מלבד "תג מחיר", היא "ערבות הדדית". ססמה זו רוססה, למשל, על קירות מנזר השתקנים בלטרון לפני פחות משנה. מדובר בפיתוח מבית מדרשו של הרב יצחק שפירא, שקבע בעבר ש"כשנפגע מישהו במקום אחד צריכה להיות תגובה בכל מקום" (ראיון לגיא ורון, גלי צה"ל, 17.5.10). נדמה לי שמתחת לססמאות האלה נטועה הנחת המוצא הבאה: העם היהודי וארץ ישראל מאוחדים כישות אורגנית אחת; כל פגיעה באיבר מאבריה חייבת לגרור תגובה של הגוף במקום אחר. אני משער שזהו המצע התיאולוגי שעומד מעבר לצורך הפרגמטי להפחיד את הממשלה שלא תפנה קרוונים למיניהם, כלומר מדובר בתפיסה רומנטית ופולקיסטית שמקשרת את העם לאדמה והופכת אותם לאורגניזם אחד. חייו של אותו אורגניזם תלויים בעומק הקשר הזה, וכל פגיעה בו מחייבת נקמה.

בקצרה גם נאמר שענייני נקמה חשובים במיוחד גם לרבו של שפירא, הרב יצחק גינזבורג, שהקדיש קונטרס מפורט ומקורי להסבר קבלי ל"נקמתו" של ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה. הנקמה האלימה היא על פיו תגובה ספונטנית ואותנטית שמגיעה ממעמקי הנשמה היהודית (האלוהית). העניין קשור גם למין, וגינזבורג הורה בעבר לחסידיו לתקן חטאים מיניים של הפרט על ידי "מרידה במערכת השלטונית המושחתת". מדובר, אם כן, בתבנית מחשבתית היונקת ממקורות הרומנטיקה האירופאית ומציגה תפיסה אורגניסטית ורגשנית שבמסגרתה הבלעות בקולקטיב הלאומי מושגת על ידי מעשי נקמה שבאים בתגובה לכל פגיעה בו, ונחשבת לביטוי ה"טבעי" והשלם ביותר של הנשמה היהודית.

אל הר המור, וממנו

וכאן העניינים מוסיפים ומסתבכים. הרב שפירא מתעניין לא רק בתגובתו האלימה של צד אחד בגוף הפוליטי לפגיעה בצדו השני, אלא גם בראשו, אפשר לומר, של אותו הגוף. בשנת 1988 הוקמה עמותת 'אל הר המור' על ידי שפירא והרב יוסי פלאי, שעומדים עד היום בראשה. השניים גם הוציאו ספר בשם 'אל הר המור' העוסק בהלכות העלייה להר. בשנת 2000 הקימה העמותה את 'משמר המקדש', שהוא ארגון של פרטים לבושי מדים, סוג של מיליציה פרטית, שאמור לשמש כמשמר המקדש לכשיקום.

ככתוב בדו"ח, מרבית פעילותה של העמותה היא ארגון אירוע "סיבוב שערים" סביב חומות העיר העתיקה, מדי פעם בראשי חודש עבריים. סיבוב השערים יוצא מרחבת הכותל ומקיף את ההר דרך הרובע המוסלמי בהפרדה ברורה בין גברים לבין נשים. ליד כל שער משעריו של הר הבית נערכות תפילות לקימומו המהיר של המקדש, וכן ריקודים ושירה (למשל השיר "לעשות נקמה בגויים").

האירוע מאושר על ידי המשטרה, ולצורך קיומו סוגרים מידי חודש כוחות הביטחון רחובות ראשיים וחנויות ברובע המוסלמי, זאת מחשש למעשי אלימות כנגדם מצדם של המשתתפים היהודי. כלומר: היהודים צועדים, והמשטרה סוגרת בתי עסק של הערבים בסביבה, מחשש שהיהודים יפעילו כלפיהם אלימות.

עד כאן כמה עובדות, ומכאן עוד השערה: האם ייתכן קשר בין פעולות 'תג מחיר' לבין הר הבית? האם ייתכן קשר בין תפיסת העם והארץ כאורגניזם שלם ובין רגישותו המיוחדת של הר הבית עבור הרב שפירא ותלמידיו? אם כן, הרי שייתכן שההר מהווה מוקד רגיש במיוחד לפעילות 'תג מחיר', הן מהבחינה שייתכן ניסיון לפגוע בקדשי האיסלם שעליו במחאה על מדיניות ממשלתית שלא מוצאת חן בעיני מעגלים מסויימים, והן מהבחינה שמדיניות ממשלתית שלא מוצאת חן בעיני מעגלים מסויימים על הר הבית יכולה להוביל לפעולות 'תג מחיר' במקומות אחרים.

בית המקדש מחליף את כיפת הסלע - צילומסך מהאתר (המרהיב) שהוקדם לאחרונה על ידי תנועות שוחרי הר הבית ובית המקדש. לחצו על התמונה כדי להגיע אליו

"אם יש להם דרישות לגבי הר הבית, כדאי שידעו שלנו יש דרישות לגבי ירדן"

בדוגמא לנאמר במשפט האחרון היינו יכולים לחזות לפני כשנתיים, סביב השיפוצים המתוכננים בגשר המוגרבים. הקדמה קצרה: גשר המוגרבים הוא המעבר היחיד המאפשר כניסה של ישראלים ותיירים להר הבית. הגשר הקיים הוא מבנה ארעי, שנבנה לאחר שסוללת העפר שעליה ניצב הגשר הקודם התמוטטה ב-2004. בסוף 2006 החלה מדינת ישראל בעבודות שיפוצים בגשר. העבודות הובילו מיד למשבר דיפלומטי מול הווקף ומול ממלכת ירדן, והן הופסקו. בשלב זה הורתה עריית ירושלים להכין תוכנית בנייה מסודרת, וזו (מס' 12472), פורסמה באוקטובר 2010. במסגרת התוכנית הוצע להרוס את הגשר הפרוביזורי הקיים ולבנות מעלה חדש לשער.

כפי שהדו"ח מציין, בתכנון היה להציב גשר גדול למדי, בעל שבעה עמודי תמיכה. בניית הגשר החדש היתה מרחיבה את עזרת הנשים בכותל, ומאפשרת גישה של כוחות משטרה גדולים (עד 300 שוטרים בבת אחת), וייתכן שאף כלי רכב צבאיים ונגמ"שים, אל ההר. עוד מצויין בדו"ח שישנם גם תכנונים לבנות משטח תלוי, בסוף הגשר ומחוץ למתחם ההר, שעליו ייבנה בית כנסת. באופן צפוי למדי, מצריים וירדן הזהירו מפני פריצה של מהומות (לא רק על ההר אלא גם בקרבן) אם התוכנית תצא לפועל. צבי האוזר, מזכיר הממשלה דאז, הגיע לירדן באוקטובר 2011 לצורך חתימה על מזכר הבנות, אולם נתקל בסירוב. על פי הדו"ח

ב-8.12.11 הורה מהנדס העיר ירושלים, האדריכל שלמה אשכול, להרוס תוך שבוע את הגשר הזמני, שאם לא כן יוצא צו לסגירתו המיידית. למחרת היום יצא מסר תקיף מפי שר החוץ של ירדן, נאסר ג'ודה, שקבע כי "ירדן מתנגדת לכל ניסיון של ישראל להשפיע על האתרים הקדושים בירושלים, לרבות גשר המוגרבים."

בקיצור, ממלכת ירדן הפעילה את סמכותה על הר הבית, סמכות שניתנה לה בהסכם השלום בינה ובין ישראל (סעיף 9ב), ולא איפשרה כל בנייה שהיא סביב ההר (וזכרו את זה באשר לתוכנית של נתן שרנסקי להרחבת רחבת הכותל). תהליך שיפוץ הגשר נתקע.

בערב ה-12.12.11 פרצו 40 פעילי ימין, רובם חברי "גרעין שכם", את גדר המערכת בין ישראל וירדן, בקרבת מקום לגשר אלנבי ולאתר הטבילה הנוצרי "קסר אל-יהוד". הפעילים השתלטו על בנין בשטח ההפקר וסרבו להתפנות ממנו. עמיחי אתאלי דיווח אז באתר מעריב-nrg:

הצעירים מוחים על התערבות ממשלת ירדן בפרשת הגשר, המהווה חלק ממתחם אל-אקצה: "אם יש להם דרישות לגבי הר הבית, כדאי שידעו שלנו יש דרישות לגבי ירדן", אמר מנהיגם, פעיל המאחזים מאיר ברטלר. כתגובה לאיומים הירדניים נגד סגירת מעבר המוגרבים, החליטו צעירי ההתנחלויות לבצע פעולת מחאה שתגיע לידיעתה של ממשלת ירדן. "החוצפה הירדנית בפרשת הר הבית הובילה אותנו להעביר מסר לירדן", אמר ברטלר ל–nrgמעריב. "אסור להתערב בעניינים הפנימיים של מדינת ישראל". ברטלר, חבר תנועת הליכוד, הוסיף "כל חבר ליכוד מכיר את השיר 'שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן'. כדאי מאוד שהירדנים ידעו שאנחנו לא שוכחים את השיר הזה." [ההדגשות בטקסט שלי – ת.פ.]

לאחר מספר שעות כאשר כוחות צה"ל פינו אותם מהמתחם. האירוע לא קיבל תהודה תקשורתית רבה מכיוון שבאותו הלילה בדיוק התבצעה פעולת 'תג מחיר' הגדולה בחטמ"ר אפריים, בה על פי הרב אביחי רונצקי

רעולי פנים [יהודים] השתלטו על הציר הראשי וסיננו מכוניות תוך השלכת אבנים גדולות. המח"ט תיאר לי מקרה מזעזע – שהם פתחו את הדלת של הג'יפ וזרקו בלוק שעבר בינו לבין הנהג, זה היה יכול להרוג אותו. […]מדובר באלימות קשה ובמספר משתתפים גדול.

באופן מובן, האירוע ב"קסר אל יהוד" נדחק לשולי הסיקור.

מאיר ברטלר, למיטב ידיעתי, אינו קשור לרב שפירא, אולם יש להערכתי לראות בפעילות שלו סימן מדאיג לבאות. הר הבית מסתמן כאן כנקודת לחץ שמקפיצה פעילים ימין קיצוניים הן לכיוונו (ראו סיכום חלקי של פעילות אלימה של יהודים בהר בעמודים 47-48 של הדו"ח) והן בשמו, לכיוונים אחרים. הסכנה היא הן בפגיעה במבנים או באנשים שעל ההר, והן בפגיעה במבנים ואנשים אחרים, מתוך "ערבות הדדית" למה שקורה בהר.

הניסיון לעצור פעילות מדינית לא רצויה על ידי פגיעה בקדשי האיסלאם שעל ההר אינו חדש, וכבר המחתרת היהודית ביקשה (בין השאר) לעצור את הנסיגה מסיני על ידי פיצוץ כיפת הסלע. בזמן הזה מתווספת לרצון הפשוט להפיק "מגה-פיגוע" גם התיאולוגיה האורגניסטית המכונה 'תג מחיר', מבית הרב יצחק שפירא. יש לציין בברור שמרבית שוחרי הר הבית אינם אנשים אלימים ואין להם, למיטב הבנתי, כל כוונה להפעיל כוח כדי להגשים את תקוותיהם המשיחיות. עם זאת, מעטים מהם כבר הוכיחו שאלימות אינה מעבר למה שהם מסוגלים. שיתוף הפעולה שמגלה הדו"ח בין הממסד הישראלי לבין חברי הקבוצות האלה, אם כן, חייב להתקיים מתוך שיקול דעת, שקיפות, ובעיקר אחריות רבה.

שר השיכון אורי אריאל עומד בחזית כיפת הסלע - צילומסך מהאתר (המרהיב) שהוקדם לאחרונה על ידי תנועות שוחרי הר הבית ובית המקדש. לחצו על התמונה כדי להגיע אליו

לבנות את המקדש, כדי שיהיה אפשר לטמא אותו

קריאה לתרומות של 'מכון המקדש' הישראלי, המופנית לנוצרים אוונגליסטים, מהשנה שעברה. לחצו על התמונה כדי לעבור לדף באתר המכון שבו הפנייה לנוצרים מפורטתכשירד הגרזן על צווארו של צ'רלס הראשון, מלך אנגליה, היה זה אוליבר קרומוול שהרוויח את הנתח הגדול ביותר בשלל. הוא עלה כשליט הראשון בתולדות אנגליה שאינו ממשפחת מלוכה, ואף שלט על הממלכה כמה שנים, עד מותו (הבלתי-אלים) ב-1658. קרומוול, שחווה התגלות דתית, היה נוצרי פוריטני אדוק, ודווקא בתקופתו הורשו יהודים לחזור ולהתיישב באנגליה, אחרי שגורשו מאדמותיה עוד ב-1290.

לא מתוך מתקפה מתפרצת של חיבת ציון הרשה זאת קרומוול. למעשה, הוא ועמיתיו הפוריטנים תכננו לנסות ולנצר את היהודים שיגיעו לאנגליה. בנוסף, בין הנימוקים לטובת חזרתם של היהודים היה פסוק ס"ד מפרק כ"ח של ספר דברים: "והפיצך ה' בכל העמים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ". מכיוון שהיה ברור לאנגלים שהם יושבים בקצה הארץ, ומכיוון שהם היו משוכנעים שישו לא ישוב ויגאל את העולם עד שלא יתמלאו כל דבריו של משה בנבואתו שם, הם הסיקו כי אין ברירה אלא לאפשר לישראל שבבשר לשוב ולאכלס את ארצם.

דוגמא שכזאת לתלות בין הגאולה הנוצרית למעשי היהודים היתה פעם נדירה, אולם לא עוד. כיום אפשר להבחין בסימניה בנקל, גם אם לא נזהה אותם במבט ראשון. "תיאולוגית ההחלפה", זו המציבה את הנצרות כ"ישראל האמיתית", שהחליפה את היהדות בקרבתה הבלעדית לבורא, אינה באופנה כיום, ופרוטסטנטים אוונגליסטים אף דוחים אותה במילים מפורשות. אלה עומדים על כך שהברית בין היהודים לאל היא כברזל יצוק.

מדובר באותם אוונגליסטים ציוניים המתנגדים לכל הסדר שלום שבמסגרתו תוותר ישראל על חבלי מולדת והנוהגים לתרום כספים לעמותות ימין שונות. עבורם לריבונות ישראלית על ארץ הקודש יש משמעות גאולית, וממילא רק הברית המתמשכת והנצחית בין העם היהודי לאלוהיו שבשמיים מעניקה משמעות משיחית למצבו של ישראל על פני האדמה. מתוך הלך רוח שכזה הכריז עוד ב-1988 המטיף האוונגליסטי הידוע ג'רי פלוול כי "התאריך החשוב ביותר [מאז תחייתו ועלייתו השמיימה של ישו] הוא ה-14 למאי, 1948." זאת משום שלדעתו תחייתה והקמתה של מדינת ישראל מהווה "את הסימן המובהק ביותר לחזרתו המתקרבת של ישו המשיח."

אולם מדינה וקוץ בה: לפני כחודשיים חגגנו 65 שנה להקמתה של מדינת ישראל, וישו עדיין לא הופיע. כיצד אפשר להסביר את עובדת השתהותו? כאן מתקשרים דברינו לט' באב, לחורבן הבית. כידוע, מאז שחרב בית המקדש גלתה השכינה, אולם רבים אינם יודעים עד כמה העניין גם מחבל במאמציו של בן האלוהים לחזור ולגאול את העולם. בית מקדש, כך יטענו נוצרים מסוימים, הכרחי עבור הגאולה הנוצרית. כדי להבין מדוע נהיה חייבים לרדת לפרטי אמונתם המשיחית של אותם אוונגליסטים ציונים.

ג'ון נלסון דרבימרביתם של אלה מנויים על תורתו של אוונגליסט אנגלי-אירי בשם ג'ון נלסון דרבי (1800-1882). דרבי ראה בכתבי הקודש רצף נבואי אחיד שכל חלקיו קשורים ומצוררים זה בזה. הוא פיתח פרשנות המוצאת בשרשור הטקסטואלי רמזים חוזרים ותחזיות מסוות להתרחשות היסטורית-גאולית המחולקת לשלבים, התרחשות שאנחנו נמצאים כיום על סיפה. על פי דרבי, ביאתו השנייה של ישו תתחיל כאשר הוא יופיע בשמיים, וימשוך אליו את מאמיניו. זוהי ה"התעלות" (rapture) שמתרחשת בפתאומיות, ותגרום למיליוני נוצרים הגונים להעלם בבת אחת מעל פני האדמה.

ואז מתחיל השלב השני. בעוד אותם נוצרים מבלים בשמיים שבע שנים טובות, על פני האדמה מתחילות להתרחש תלאות ופורענויות. מאסונות טבע ועד מלחמות, החיים יהפכו לגיהנום עבור כל מי שלא עלה לעולמות העליונים. ליהודים באופן ספציפי התקופה הזאת תהיה קשה. הם אמנם יחיו בארצם ותחת ריבונותם, אך לא ישכילו לקבל אל לבם את ישו. במקומו הם יעדיפו להחשיב אחד משלהם כמשיח. לצערנו הרב, למעשה יהיה מדובר באנטיכריסט.

משיח-שקר זה יסחוף את היהודים אחריו, יבנה את בית המקדש ויחדש את עבודת הקורבנות. שאר העולם לא יאלם דום: צבאות עוינים יפלשו אל ארץ ישראל (למעשה פחות או יותר כל אסיה, אפריקה ואירופה), ובמלחמות האדירות שתתרחשנה יושמדו שני שלישים מהעם היהודי. השליש הנותר יחליט (סוף סוף) להתנצר. בתום שבע השנים יירד ישו יחד עם מאמיניו מהשמיים, יגרש את משיח השקר וישלוט למשך אלף שנים מבירתו, ירושלים.

תסריט אפוקליפטי זה מחייב את חסידיו להאמין שכדי שתבוא הגאולה על היהודים להקים מדינה (וזה כידוע התממש ב-1948), לשלוט בירושלים ובהר הבית (1967), ולבנות את בית המקדש (טרם). הקמתו של בית המקדש היא קריטית, משום שעל פי תורתו של דרבי אותו משיח שקר יהודי יהיה חייב לחלל אותו. מתוך פרשנות של פסוקים בספר דניאל ובבשורה על פי מתי קבע דרבי שאותו שליט יעמיד "שִׁקּוּץ מְשׁמֵם" בתוך קודש הקודשים. לא ברור בדיוק מה זה, אבל ברור שזה יטמא את המקדש. על פי דרבי הדבר ישמש כאות ברור לקרבת ביאתו השנייה של ישו ותחילת שלטונו בן האלף. עבור מימוש הגאולה השלמה יש צורך אפוא בחילול בית המקדש. אלא שבשביל לחלל בית מקדש, צריך קודם שיהיה בית מקדש.

בספר The Late Great Planet Earth ("כדור הארץ ז"ל"), שהפך לרב מכר בקנה מידה מיתי והופץ בלמעלה מחמשה עשר מיליון עותקים, מסכם האל לינדסי, סופר אוונגליסט, את התנאים לגאולה:

אלו הנקודות העיקריות: ראשית, תהיה חזרה לפולחן יהודי על פי חוקי משה, עם קורבנות ומנחות בזמן הכללי של שובו של ישו. שנית, צריך להתקיים חילולו של בית המקדש היהודי מיד לפני שובו של ישו. […] אם אכן אנחנו בעידן [הגאולה], כפי שהכותב הזה מאמין, בנייתו של בית המקדש תתחיל בקרוב. (עמ' 57)

הספר יצא לאור בשנת 1970. לינדסי מוסיף ומורה בו למאמיניו: "חפשו תנועות בישראל [שמבקשות] להפוך את ירושלים למרכז הדתי של העולם ולהקים מחדש את בית המקדש" (עמ' 184). מאז הוא ותלמידיו אכן מחפשים.

בשנים האחרונות הם בהחלט מוצאים. שיתוף הפעולה בין שוחרי מקדש יהודים לבין קבוצות נוצריות החל עוד בשנות השמונים, אולם רק לקראת המילניום הוא התהדק והפך עניין שבשגרה. לבד מהתמיכה – הפוליטית והכספית – בעמדות הימין הישראלי, קבוצות אוונגליסטיות תורמות כספים לפעילויות של תנועות שוחרי המקדש, ובשנים האחרונות מתקיים בכל שנה בסוכות כנס בבנייני האומה בירושלים אליו מגיעים אלפי אוונגליסטים, כמו גם חברי כנסת ממפלגות הימין. רק לפני שנה, בביקורו בארץ, קבע המטיף האוונגליסטי ג'ון הייגי (שתרם בעבר כסף גם לתנועת 'אם תרצו'), שאחרי מלחמות טרום הגאולה יהיה זה על הר הבית ש"יוצב מקדשו של האדון ישו, כאשר הוא ימלוך וימשול בעולם, מירושלים, למשך אלף שנים."

מערכת היחסים בין האוונגליסטים הנוצרים לתנועות שוחרי המקדש נמצאת כיום בחמימות שיא, וזאת תוך שהאחרונים מעדיפים בדרך כלל להעלים עין מציפיותיהם התיאולוגיות של הראשונים (ומדינת ישראל -מציפיותיהם התיאולוגיות של שני הצדדים). כפי שאמר הקיסר אספסינוס בקשר למס שהטיל על שימוש במשתנות ציבוריות ברומא, pecunia non olet – הכסף לא מסריח. לכן אפשר לקחת אותו מכל מי שמוכן לתת. זהו בדיוק אותו אספסינוס שפיקד על דיכוי המרד הגדול בשנת 67, ושבנו, טיטוס, החריב את בית המקדש. דרבי צדק: בסוף הכל מתחבר.

rapture warning2

פורסם במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ', 12.7.13

"בית חלומותי" – על היתכנותה וערכה של עבודת קורבנות בהר הבית כיום

ארנון סגל הוא מהפעילים הבולטים בכל הנוגע לחידוש הפולחן היהודי בהר הבית, ועורך בעיתון 'מקור ראשון' עמוד העוסק בנושא. בעמוד זה מתפרסמות בין השאר רשימות של אנשי ציבור ודמויות שונות בהן מובעת דעתם של אלה בנוגע לעניין. ביום שישי האחרון התפרסמה רשימה פרי עטי, והרי היא לפניכם.

חורבן בית המקדש השני היה אירוע טראומטי למדי עבור עם ישראל, אולם יש לשאול עד כמה הפסקת עבודת הקורבנות עצמה היתה חלק מהטראומה. אם נתבונן בתהליכים שעברו על דתות המזרח התיכון במאות הראשונות לספירה, נגלה דבר מוזר ומעניין: כאילו בתיאום מראש, הפסיקו בני האזור להתעניין בזביחת קורבנות. לרוב הדתות בסביבה השינוי בטעם הדתי לא הגיע אמנם בעקבות חורבן של מקדש מרכזי, אולם ההיסטוריה מראה שאם היית שה תמים במאה הרביעית לספירה הסיכויים שלך לגמור את חייך על מזבח היו קטנים ביותר, בוודאי בהשוואה לגורלך לו היית נולד במאה הראשונה לספירה.

האם היה השינוי מן ההכרח? האם לא היו יכולים יהודים למצוא דרך להכשיר זביחת קורבנות באתרים אחרים, אולי אף בבתי הכנסת? האם לא היו יכולים הנוצרים לעשות כן בכנסיותיהם? ומה עם הדתות הפגאניות או זרמי הגנוזיס – למה הן לא הקריבו ככל העולה על רוחן? אלא שלא כך קבע שר ההיסטוריה. חורבן המקדש היהודי מחד, ועליית הנצרות מאידך, הביאו לכך שפולחן על ידי הקרבת בעלי חיים הפך פתאום לבלתי רלוונטי, ומאוסף של דתות וכתות ששחיטת בעלי חיים, שריפתם ואכילתם עמדו במרכז הוויתם, עבר העולם המערבי לצורה אחרת של עבודת אלוהים.

הסיבות לתמורות התרבותיות-דתיות המקיפות האלה הן עניין למחקר מעמיק, ומו"ר פרופ' גדליה סטרומזה אף הקדיש לעניין ספר (The End of Sacrifice), אולם עוד הרבה לפניו התייחס הרמב"ם לנושא. אם כי השאלה שהעסיקה את הנשר הגדול היתה הפוכה: לא למה פסקו הקורבנות, אלא למה הם בכלל התחילו – לפחות בכל הנוגע לעם ישראל.

מבחינת הרמב"ם (מו"נ ג לב) מדובר בצורה נחותה למדי של פולחן. למה אם כן שיצווה לנו אותו הקב"ה? ובכן, הרמב"ם מסביר שהאל הטוב לא היה יכול פשוט לצוות על בני ישראל לעבדו בתפילה – לא כאשר "הדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים" (תרגום מיכאל שורץ). על פי הרמב"ם הקב"ה ציווה על בני ישראל להקריב קורבנות מתוך סוג של "ערמת חסד", בה הוא חינך את עמו על פי דרכו, כך שאחרי שנים רבות, יותר מאלף למעשה, היה עם ישראל בשל להפסיק עם הקורבנות ולהתחיל להתפלל, צורת פולחן שהיא על פי הרמב"ם עליונה לזו הקודמת.

דעתו של הרמב"ם על עבודת הקורבנות, אם כן, אינה חיובית במיוחד, אולם יש כמובן דעות אחרות. קל להבין שהמסלול שהרמב"ם מציג, בו הדת לא רק מתפתחת אלא גם משתפרת במהלך הדורות, יכול להוביל למסקנות מסוכנות מאוד עבור המסורת. כשלעצמי, אני לא חושב שאין לנו מה ללמוד מצורות פולחן עתיקות. נטיות אנושיות שהופגנו בצורה כל כך נרחבת בעברה של הציביליזציה ודאי נושאות איזו אמת עמוקה, ויש להניח שהיא נוגעת גם לנו, מודרנים ומעודכנים ככל שנהיה. מסעותיי בהודו הביאו אותי להכיר מקרוב את ערכו של המקדש, את ערכה של עבודת הקורבנות (הצמחיים), ואני רחוק מלזלזל בהם.

הר הבית היה המרכז הרוחני של עם ישראל בעבר, ובמשך אלפיים שנות הגלות יהודים נשאו אליו עיניים. אין שום סיבה עקרונית שתצדיק איסור על תפילת יהודים במתחם ההר. בלי קשר לויכוח ההלכתי על העליה להר, על המדינה לאפשר למי שמחזיק שמותר לעלות לממש את זכותו האלמנטרית להתפלל. לבי יוצא אל אותם יהודים שמרגישים שנמנעת מהם עבודת ה' אמיתית ומעמיקה.

דא עקא, אם סיבות עקרוניות למניעת תפילה אין, סיבות מעשיות יש ויש. למרות שהר הבית הוא בריבונות ישראלית, על ההר מופקד הווקף המוסלמי, שמגובה מבחינת סמכותו הן על ידי הרשות הפלסטינית והן על ידי ממלכת ירדן. למעשה, בהסכם השלום של ישראל ושל ירדן כתוב במפורש כי "ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים" (סעיף 9ב). אותו "תפקיד מיוחד" משמעותו מעין משמורת שיש לירדנים על הפולחן המוסלמי שעל ההר.

כל שינוי בסטטוס קוו הדתי על ההר מחייב על כן לכל הפחות הידברות, ואולי אף הסכמה, של כל הצדדים הנוגעים בדבר. מי שחושב שהעניין מסתכם בהחלטה של נציב המחוז או אלוף הפיקוד או השר הממונה או אפילו ראש הממשלה טועה ומטעה. ככל הנראה לא תותר תפילת יהודים על הר הבית עד שלא תהיה התקדמות מדינית משמעותית באזור, והנה עוד סיבה טובה להגיע להסכם עם שכנינו. ובקשר לבניין הבית עצמו, הרי שהדברים מבחינתי חדים עוד יותר: הרעיון שאגשים את שאיפותיי הדתיות על חורבנן של אלו של זולתי הוא מגונה בעיני ולא עולה על דעתי. המקום תפוס, ונדמה לי שבזה העניין מסתכם.

בקרב שוחרי הר הבית בזמננו נהוג לפעמים להתייחס לבניין הבית ולחידוש עבודת הקורבנות כאילו מדובר במפתח סודי שיפתח לפנינו את סודות הבריאה ואת הדרך הסלולה לקשר האינטימי עם האל, כאילו בית המקדש הוא מטה קסם שבכוחו להביא כל אחד מעם ישראל למצב של דתיות עמוקה וצדיקות עליונה. אני לא שותף לתקוות הללו. דתיות עמוקה היא תוצאה של תהליך רוחני ארוך, לא של השתתפות בטקס מיוחד. יתר על כן, נדמה לי שהרעיון שאפשר להגיע לגבהים רוחניים באמצעות אביזרים – ויהיו קטנים כטבעת או גדולים כבניין – שייך לשדות המחשבה של מסדרים סודיים וכתות אזוטריות, פחות למונותיאיזם היהודי.

בכלל, גם אם נוכל לתאר לעצמנו ששחיטת בעלי חיים, איסוף דמם, התזתו על מזבח ושריפת גוייתם יוכלו להעניק למי מאיתנו חוויה דתית מלאת הוד והדר, הרי שעם הזמן הפליאה הראשונית תפנה דרכה למונוטוניות שגרתית. זביחת קורבנות, באם אי פעם תחודש, תרגש את הנוכחים מאוד בשבוע הראשון, תרגש קצת פחות אחרי חודש, ואחרי שנה תהפוך לרוטינה יומיומית. כל מה שיוותר אז הוא קבוצה של יהודים שמדברים על המשחק של מכבי בזמן שהכהן עושה את מה שהוא הוכשר לעשות. זהו טבעם של בני אדם. יהיה דרוש נס כדי לשנותו. וכפי שכותב הרמב"ם באותו פרק בו התייחס לעבודת הקורבנות, "את טבעם של פרטי בני האדם אין האל משנה בשום אופן על דרך הנס."

ובמקרה מצאתי לאחרונה המודעה העתיקה הזאת בספר "מלאכים כבני אדם" מאת שמחה רז

פורסם ב'מקור ראשון', 26.4.13

הליכוד החדש ובית המקדש

בעלון בית הכנסת עולם קטן כתב יוני שטבון ביום שישי האחרון ש

ראשי הליכוד לדורותיהם מביאים למגרש הפוליטי את ז'בוטינסקי כתפיסה ביטחונית, מדינית וכלכלית. אנחנו מביאים את התורה, התנ"ך ומורשת ישראל כדגל רחב ומחבר, בלי להתבייש.

שטבון התכוון לכך שהוא וחבריו ב'בית היהודי' מביאים "יהדות", ואילו הליכודניקים, רחמנא ליצלן, מנותקים מהמקורות. ייתכן שהרשימה של שטבון נכתבה לפני פרסום תוצאות הפריימריז במפלגת השלטון, משום שקשה לי להבין איך היה יכול שטבון להסיק ממה שהתחולל ברשימת הליכוד שדווקא על ז'בוטינסקי שומרים שם. הפוך גוטה, הליכוד הוא שהפך למפלגת התנ"ך, במובן הבייבל-בלטי אוונגליסטי של המילה, ומז'בוטינסקי לא נותר בו דבר מלבד הבל פיו של נתניהו, ואולי איזה רובי ריבלין אחד לרפואה (קראו, קראו את שלמה נקדימון המבכה זאת).

הנה כי כן, תמו ימיו של ז'בוטינסקי בפוליטיקה הישראלית, ואנו במעבר דווקא אל ימיו של תלמידיו, אב"א אחימאיר ה"פשיסטן" ואורי צבי גרינברג ה"נביא" – רק בלי כישרון הכתיבה או ההשכלה הרחבה. מבט מהיר ברשימת הליכוד יגלה לנו שבכנסת הבאה יגבר מאוד יצוגם של יהודים מגוון מאוד מסויים. אלו יהודים אורתודוקסים או חילונים-אורתודוקסים כמובן, אבל גם לאורתודוקסיה פנים רבות, ב"ה. כאן מדובר בלאומנים אתנוצנטרים, המבקשים דמוקרטיה "של העם" ורוצים להיפרד מהדמוקרטיה הליברלית (לרוב בלי להכיר את המושג). הם מזהים שמאלנות אצל אדם כפגם ביהדותו והם מזהים שנאת זרים כנאמנות לערכים יהודיים ולציביון יהודי. רבים מהם הומופובים, רבים מהם גזענים. אלי ישי, אריה אלדד ומיכאל בן-ארי הם כמובן המאורות הגדולים בגזרה הזאת, וקטנים יותר אבל גם יעילים בהרבה מהם הם ליכודניקים חדשים כדני דנון, מירי רגב, גילה גמליאל, אופיר אקוניס, יריב לוין וזאב אלקין.

כל זה לא מסמן טובות לדמוקרטיה הישראלית, ובטח לא כאשר אישים שבקדנציה האחרונה בלמו כל מני הרפתקאות חקיקתיות כבגין, מרידור ואיתן לא יהיו שם כדי לשמש כמבוגרים. אבל יש דבר נוסף משמעותי אצל בני החבורה הזאת, וגם הוא קושר אותם חזרה לאחימאיר וגרינברג. זוהי התשוקה לבנות במהרה בימינו את בית הבחירה, ביתו של אלוהים על פני האדמה, את בית המקדש. מזה יותר משנה מתפרסם בגיליון שישי של מקור ראשון מדור הנקרא 'דף הבית', בעריכתו של ארנון סגל. במדור זה, בין השאר, מדברות דמויות שונות על משמעותו של הר הבית עבורן. והנה, בין הדמויות ניתן למצוא כמה מחברי הכנסת הנוכחיים והעתידיים של הליכוד.

כלי הקיבול לשינוי ההוויה

הכרזה מאתר "שישים ואחת"כך למשל, יולי אדלשטיין קבע כי "תפקידי הוא לעסוק בתהליך היומיומי, המחבר והבונה את עם ישראל, שמוביל לבית המקדש" (23.2.12); ציפי חוטובלי פסקה כי "הקמת המקדש במקומו בהר הבית צריכה לסמל את הריבונות המתחדשת של עם ישראל בארצו […] עלינו להעמיק את אחיזתנו בהר הבית כחלק מהעמקת אחיזתנו בארץ ישראל כולה, כהכנת כלי הקיבול לשינוי ההוויה המתבקש הזה." (31.9.12); זאב אלקין, יו"ר הקואליציה, מחזיק כי "חשוב להוציא אותו [= את הר הבית] מהמשבצת של הדתיים ההזויים. צריך להסביר לשכבות רחבות בעם שבלי המקום הזה, חירותינו הלאומית איננה מלאה." (26.10.12); וגילה גמליאל גורסת כי "בית המקדש הוא תעודת הזהות של עם ישראל. בית המקדש זה אנחנו, זה הקשר הישיר של עם ישראל עם בוראו, זה זכותנו על הארץ הזאת." (16.11.12).

קשה לדעת עד כמה אישי ציבור אלה מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים. בכל זאת, בחירתם לרשימת הליכוד תלויה גם בקבוצה לא קטנה של אנשים שאת זה בדיוק הם רוצים לשמוע. ברור, בכל מקרה, שהעניין בתודעתם וברור שהוא גלוי ועל השולחן. דני דנון, ציפי חוטובלי, וזאב אלקין נמצאים גם בקשר רציף עם המשטרה, ולוחצים עליה להתיר עליה של קבוצות שונות של יהודים אל מתחם ההר.

בשנה האחרונה אכן עלו להר הבית, מלבד קבוצות שונות ההולכות ומתרבות, גם חברי כנסת לא מעטים. אם אני זוכר נכון דני דנון, אריה אלדד, מיכאל בן-ארי, אורי אריאל, זאב אלקין, עתניאל שנלר, נחמן שי ויריב לוין כולם עלו אל ההר. לא שיש משהו רע בלעלות להר. להפך, אני ממליץ. אבל ברור שהנושא נמצא על סדר היום. ברור שהוא לפתע רלוונטי, אפילו חיוני לבניין הארץ והאומה. אה כן, וגם משה פייגלין עלה להר. זוכרים?

על רקע השדולה למען הר הבית בליכוד, מעניין לראות שדווקא ב'בית היהודי' מרגיעים. בתגובה לשאלה של ארנון סגל, במדורו הנ"ל בגיליון שישי האחרון הם פוסקים:

הדרך לבנות מקדש עוברת בהוויה שבונה מחדש את כל מה שנהרס עם בתי המקדש החרבים – בנייה של חברה מתוקנת ומוסרית, של חברה בעלת קודים שיש בהם צדק חברתי אמיתי שמקורו ביהדות. בנייה ולא הרס.

כלומר, יש עוד זמן, והעיקר, בכל מקרה, הוא המוסר והצדק החברתי. ושימו גם לב: "בנייה ולא הרס", וד"ל. ('עם שלם', אגב, מסרו לסגל נראטיב דומה). אולי בגלל זה אחרי פרסום תוצאות הבחירות הפנימיות בליכוד פרסם נפתלי בנט הודעה לעיתונות כהאי לישנא: "ההדר הליכודי וסמליו פינה את מקומו למשה פייגלין. מי שמחפש משהו חדש ואחראי ימצא אותו אצלנו." דהיינו, מול חטיבת המקדשיים בליכוד ובראשה פייגלין מציג בנט משהו "אחראי". אולי כדאי אם כן לבחון מעט מעמדותיו של פייגלין, ולנסות לגלות מה בהן חסר אחריות.

משה פייגלין והיעוד של ישראל

משה פייגלין נואם בועידת הליכוד. התמונה מויקיפדיהמשה פייגלין הוא האידיאולוג המעמיק ביותר בין חברי הליכוד היום. יש לו משנה ברורה, סדורה, מקיפה, המטפלת בדקדקנות בכל תחומי החיים, מהפרט ועד ללאום, מהאתיקה האישית ועד לכלכלה. המרחק בינו לבין פופוליסטים כרגב או דנון הוא עצום, וההערכה אליו צריכה להיות בהתאם. מדובר באדם משכיל, מלומד, מעמיק, מתוכנן ונחוש.

וכן, ללא ספק, פייגלין הוא השחקן המרכזי שיש לעקוב אחר פעולותיו בכנסת הבאה בכל הקשור להר הבית. בכנסת ה-19, בה צפוי פייגלין לכהן, הוא עתיד לפעול בצורה נרחבת למען קידום ענייני המקדש, וזאת ככל שיאפשר לו מעמדו והחסינות מהעמדה לדין שהוא יזכה לה. אני מעריך שביום השבעתו של פייגלין לכנסת, ומיד אחריה, הוא יגיע להר הבית. פייגלין לא יעמוד, כנהוג, מול הכותל, מפני שהוא לא מחשיבו כלל כאתר קדוש, אלא יעלה אל ההר. שם הוא יתפלל תפילת הודיה לאלוהיו. אם בקול רם או אם לא בקול רם, זאת איני יודע, וזה כנראה יהיה תלוי במידת רצונו של פייגלין לעורר פרובוקציה ולהרתיח את הווקף.

לפני שבוע, כשזכה במקום ריאלי בבחירות המוקדמות לרשימת הליכוד אמר פייגלין:

חברים יקרים, זה לא סוף, זו רק ההתחלה, עד שנגיע לבנות את בית המקדש במרומי הר הבית ונגשים את ייעודינו בארץ הזאת.

יש לשים לב לשימוש של פייגלין במילה "יעוד". בעבר כבר כתבתי על העומד מאחוריה. פייגילין פועל על סמך השקפת עולם סדורה ושיטתית, העולה מתוך כתביו של שבתי בן דב. על פי השקפה זו הגענו לסופו של השלב בו התנועה הציונית (החילונית) הקימה מדינה נורמלית, כזו המבקש בעיקר להתקיים, ועלינו להתקדם אל עבר מדינה המבקשת להגשים את ייעודה. ויעודה? טוב, במקרה הספציפי של עם ישראל, מדובר בממלכת כהנים וגוי קדוש שבראשה עומד מלך מבית דוד, אתם יודעים.

כפי שכתוב בסעיף מספר 1 ב"עקרונות היסוד" של תנועת 'מנהיגות יהודית':

מטרותיו של העם בארצו אינן רק זכות, אלא חובה וצווי אלוקי, אינן רק גורל אלא ייעוד. מטרות אלו, המלאות את התורה שבכתב – תורת חיי העם בארצו – ומוגדרות היטב בתורה שבעל-פה הן: הקמת משטר יהודי ממלכתי, שחרור ארץ ישראל והכנעת אויבי ישראל, יצירת תרבות יהודית ממלכתית חיה שממוקדת בשלמותה בבית הבחירה והשלמת תהליך קיבוץ הגלויות.

דברים שרואים משם ומכאן ומהר המוריה

לאחרונה נישאת בפיו של פייגלין המילה "חירות" בתדירות מוגברת, ויש הרואים בו ליברל, או ליברטן. פייגלין אינו זה ואינו זה. למעשה, כפי שהוא כתב בעבר, הוא מאמין שיש לכונן בארץ דמוקרטיה קהילתנית, וברשימה הבאה אני מקווה להתייחס לתפיסתו זו. בינתיים נתבונן בקצרה על הפנים המתונות שהוא מציג לאחרונה. אין לי כמובן כל דרך לדעת אם הוא אכן התמתן או אם מדובר בטקטיקת יחסי ציבור, אולם מעניין להשוות בין העמדות שהוא פרסם ב'המוסף לשבת' האחרון ('ידיעות אחרונות', 30.11.12) בקשר להתנהלות הראויה מבחינתו למדינת ישראל, לבין "תוכנית מאה הימים" אותה פרסם באוקטובר 2000.

אותה תוכנית, אגב, נעלמה באופן מסתורי מאתר 'מנהיגות יהודית' (תנועתו של פייגלין) יומיים לאחר שהוא נבחר למקום 20 בפריימריז של 2008. יאיר אטינגר כתב על זה אז. על פי אטינגר "אתר האינטרנט הפעלתני, המארח מאמרים רבים של פייגלין ואנשי מנהיגות יהודית, הוחשך באורח פלא שעות אחדות לאחר פרסום תוצאות הפריימריז בליכוד." כששב האתר לפעול, "תוכנית מאה הימים" שוב לא הופיעה בו. אל חשש: התוכנית כלולה בספרו של פייגלין, מלחמת החלומות, וכשירות לציבור העליתי חלקים עיקריים ממנה לכאן.

הבא נשווה אפוא את פייגלין מודל 2000 לפייגלין מודל 2012. כך לדוגמא, ב"מצע פייגלין" גרסת 2012 הוא מכריז כי

אני מתנגד לכל כפייה – דתית או חילונית. אי אפשר לכפות על אזרח לשבות בשבת, או על חייל להאזין לשירת נשים […] אי אפשר לאסור על הומואים לצעוד במקומות בהם רוב הציבור אינו נפגע מכך, כמו שאי אפשר לכפות את הפגיעה במקומות מובחנים על ציבור שרגיש במיוחד למצעדים כאלה."

לכאורה, מתינות ליברטנית. אולי אפילו מעין רב-תרבותיות סובלנית לכל. למעשה, ייתכן שיש כאן חוסר הבנה בסיסי במהותה של הפגנה (הרי הפגנה נועדה לעורר, לזעוק, "לפגוע ברגשות"). דבר נוסף שמעניין הוא שבאתר תנועתו של פייגלין יצאה לפני חמש שנים קריאה שמגנה את מצעד הגאווה בירושלים, ומשתמשת במילים פחות נעימות לאוזן:

כדי לשמור על זכותם של חבורת סוטים הפועלים כדי להרגיז ולהפגין את מה שהציבור היהודי חושב לתועבה ולהרס החברה, בחוצות העיר הקדושה ירושלים, תגייס מדינת ישראל את כל שוטריה ופרשיה ובראשם את הבריון ניסו שחם. […] ברור לכולם שהשאלה האמיתית אינה שאלה של דמוקרטיה וחופש דעות. השאלה היא מהי ה"תרבות", מה מתאים וטוב בעיני הבריונים בחליפות השחורות והכחולות, ומה לא מתאים להם. אם בשעה שמגיע אליכם העדכון, יש פעולות, שאתם יכולים להשתתף בהן לביטול המצעד, הצטרפו.

ייתכן כמובן שפייגלין לא כתב הודעה זו, לא אישר אותה, ושהיא הופיעה באתרו בלי ששם לב. בכל מקרה, שימו לב שהשאלה המרכזית לדעת פייגלין כאן היא מהי תרבות. נחזור אל זה ברשימה הבאה. הנה דוגמא נוספת לפער שבין עמדותיו הקודמות של פייגלין לאלו החדשות – ראשית דבריו מיום שישי האחרון:

עלינו להחיל את הריבונות הישראלית בכל חלקי הארץ שבידינו – כפי שקובעת היום חוקת הליכוד – ולבטל את הרשות הפלסטינית. […] לערבים החיים באזור יוצא מעמד של תושב קבע – מעמד שיקנה להם זכויות אדם ומירב השירותים שמדינת ישראל נותנת לתושביה. אסור יהיה לעשות להם את שעשינו לאחינו בגוש קטיף לקול מצהלותיו של יאיר לפיד.

הפלסטינים מקבלים מעמד של תושב, אבל לא אזרח. מצד שני, אסור לגרש אותם. ב"תוכנית מאה הימים" מתנגנות זמירות שונות:

הפסקה מוחלטת של הזרמת אמצעי קיום לרשות הטרור של אש"ף. תופסק הזרמת הכסף, החשמל, הקומוניקציה, הטלוויזיה והרדיו, חומרי הגלם וכדומה. כל התקפה על ישראל תגרור כיבוש האזור שתושביו יזמו את האלימות, גירוש תושביו וחיסול התשתיות שעליו.

כלומר, קודם מנתקים אותם מחשמל ומרעיבים אותם, וכשהם נעשים אלימים נכנסים בהם ומגרשים אותם. עוד לפני זה מבטיח המסמך שהשר לענייני ארץ ישראל (כן, בממשלה של פייגלין יהיה אחד כזה) יהיה אחראי על המשרד ש"יעסוק בסיוע להגירתם של מי שאינם יהודים". כלומר, באלימות גדולה יותר או פחות, הפלסטינים לא יישארו בארץ. ואם אתם חוששים מהתגובה הבינלאומית, הרי שפייגלין נמצא הרבה לפניכם: "תבוטל החברות באו"ם, וייסגרו השגרירויות בגרמניה ובמדינות אנטישמיות." problem solved.

הערת אגב: ייתכן שאחת המדינות האנטישמיות שפייגלין מתכוון להתנתק מהן היא בריטניה. פשוט, ב-2008 ממשלת הוד מלכותה אסרה על כניסתו לתחומי המדינה. הנימוק: "יש להניח שאתה חותר לעודד אנשים אחרים לבצע פשעים חמורים ולהפיץ שנאה העלולה לגרום להתלקחות אלימות בין הקהילות השונות בבריטניה."

נחזור לעניינינו: השאלה המעניינת היא האם עמדות אלה נחסכו מהציבור כיום מפני שפייגלין כבר לא מחזיק בהן, או שהוא מחזיק בהן, אבל מעוניין שהציבור לא יידע מזה. הוא אמר בכל מני ראיונות שהוא התמתן. מצד שני, רק בשישי האחרון הוא פרסם מאמר ב'מקור ראשון' בו הוא קורא להתנתק מהאו"ם, זאת בעקבות הכרזתו על פלסטין כמדינה משקיפה. ביקשתי ממטהו שייצור איתי קשר לקבלת תגובה, אולם הוא טרם עשה זאת. אם יאות, אביא את תגובתו בסוף רשימה זו.

נסיים חלק זה בנושא בו התחלנו – בית המקדש. ביום שישי האחרון כתב פייגלין בידיעות כי

לא ניתן לשכנע את העולם שאנו עצמנו מאמינים שזו ארצנו, אם איננו משיבים לעצמנו את הריבונות המלאה בירושלים ובהר הבית – שכבר מזמן אינו בידינו. כשנשוב אל עצמנו, אל הצדק שלנו, נוכל לנצח ולהדביר כל אויב.

ב"תוכנית מאה הימים" מכריז פייגלין כי הדבר הראשון שיעשה כראש ממשלה הוא

תפילת הודיה של ראש הממשלה וממשלתו העתידית על הר הבית. הר הבית מסמל את החיבור הנצחי בין העם הארץ והקב"ה. מסירת הר הבית, לב האומה, לאויב היא שורש הנפילה, וההיאחזות בו – יסוד התקומה. האקט הראשון חייב להיות שם, בטרם יקום האויב מבית ומחוץ וינסה למנוע זאת. קצונת המשטרה הבכירה תצטרך להחליט אם לפתוח את השערים ולאפשר את התפילה, או לסיים את תפקידה.

והנה, דווקא כאן אין הבדל גדול. הר הבית, בית המקדש, גם אז וגם היום על השולחן, בפשטות ועם אותו מסר: שליטה בהר היא שליטה בארץ. בניין בית המקדש הוא בניין הארץ. המקדש הוא ההתחלה והסוף של הציונות. וזו אפוא אחת ההתפתחויות המעניינות של הבחירות האלה: מדברים על הר הבית. אני לא יודע אם, כמו שאלקין כיוון, הנושא יצא "מהמשבצת של הדתיים ההזויים". מה שברור הוא שאותם דתיים (וחילוניים), הזויים או לא, מאכלסים בגאון את מפלגת השלטון.

דגם בית המקדש השני. התמונה מויקיפדיה

עוד על בית המקדש כתבתי כאן, כאן וכאן. עוד על פייגלין כתבתי כאן.

הכרזה הצהובה מכאן, אתר שישים ואחת.

באתר 'קומפרס' התפרסמה רשימה קצרה שלי על העמדה המופרכת של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל בנוגע לטיפולי המרה להומוסקסואלים.