גוף

אתם לא המוח שלכם – על ספר חדש ואופן אחר להבנת העצמי

לא מזמן הקצתי לבוקר שמשי בצימר בדליית אל כרמל. היה זה תחילתו של נופש משפחתי, ואני שכחתי את התפילין שלי. מכיוון שהמשפחה הנופשת היתה המורחבת של אשתי לא חסרו תפילין בסביבה, וזוג אחד הושאל לי במהרה. אולם כשנטלתי את התפילין התברר לי שהם שונים מאוד מאלה שלי. הרצועה בעובי אחר, הבתים בגודל שונה וכו'. ניסיתי להשתמש בהם ופשוט לא הצלחתי. לא זכרתי בדיוק איך. כמה ימים אחרי כן כבר התפללתי עם התפילין שלי ללא כל בעיה. כי עם שלי זכרתי איך.

כלומר, לא בדיוק "אני" זכרתי, אלא הגוף שלי. אני, כתודעה המודעת לעצמה, בכלל לא היה מעורב. הגוף פשוט נע בזריזות בין פרקי התפילה ללא התערבות מצידי. גם לא הייתי צריך "לשלוף מהזיכרון" את הדרך הנכונה לעשות זאת או להציג מול עיני רוחי, במעין תרשים זרימה פנימי, את שלבי הריטואל. הכל פשוט נעשה, ונעשה היטב.

אז איפה הזיכרון שלי? האם הוא במוח? אם כן, למה שינוי סט התפילין חיבל בו? העובדה שכדי להפעיל את הזיכרון שלי הייתי צריך להשתמש בידיים, וגם לאחוז בחפץ מסויים מאוד, מרמזת שיש בהעלאת זיכרון יותר מאשר חיטוט פנים-מוחי.

Capture1בספרו החדש מעלה יוחאי עתריה בדיוק את הטענה הזאת. "לא על המוח לבדו", ככותרת הספר (הוצאת מאגנס), אנחנו מכוננים, טוען עתריה. על פי עתריה (מרצה בכיר במכללת תל חי ומומחה לפילוסופיה של הנפש ופילוסופיה של המדע), אין אפשרות לצמצם את החוויה הסובייקטיבית שלנו לתנועות נוירונים, כלומר לפעילות מוחית מסויימת. אנחנו יותר מהמוח שלנו, וכדי להבין את חיינו הסובייקטיבים, כלומר את חיינו הפנימיים ואת התפיסה העצמית שלנו, יש לבחון את גופנו ואת כלל פעולותינו בעולם.

העולם אינו מוקרן בתוכנו

עתריה יוצא, לא פחות, כנגד התפיסה שהשתרשה בעולם המודרני, ושזכתה גם לאימוץ בשדה המחקר המדעי, כאילו האדם הוא המוח, וכאילו אם נבין עד אחרון הפרטים כיצד פועל המוח, נוכל להבין לחלוטין מי ומה הוא האדם. על פי עתריה תפיסה זו בטעות יסודה. עצמיותו וחווייתו הסובייקטיבית של האדם אינם ממוקמות איפשהו בין הנוירונים במוחו, אלא נמצאות במכלול המערכתי של האינטראקציה בין האדם – מוח וגוף – לבין סביבתו.

עתריה פותח בביקורת על שדה מחקר המוח הנוכחי, וטוען, יחד עם מומחים שהוא מצטט, שעל אף איסוף נתונים מרשים מדעי המוח לא הובילו לשום פריצת דרך תיאורטית משמעותית. מכונות מרשימות כמו ה-fMRI מגלות לנו לא יותר מעלייה מסויימת בזרימת הדם לאיזור מסויים במוח, וגם זאת באופן שלעיתים רבות אי אפשר לגזור ממנו מסקנות כלשהן על משמעותה. "הדבר משול לכך שהיינו מנסים לבדוק לעומק את תפקוד המחשב על ידי מדידת צריכת החשמל שלו בעוד מבצע פעולות שונות", הוא מצטט את הפילוסוף של המדע מיכאל הגנר.

הוא ממשיך בדחיית התפיסה שחוויות או תפיסות חושיות מבוססות על עיבוד נתונים שעושה המוח לקלטים שמגיעים מהחושים. תפיסת ה"יצוג", הטלוויזיה הקטנה בראש, הרעיון שהמוח מקרין את מה שהוא קולט מהחושים לצופה פנימי שמנתח ופועל על פי המידע שמגיע אליו (חשבו על ייצוג החיים הפנימיים של הרובוט בסרטי Terminator), היא שגויה לחלוטין ומבוססת על הפרדה דיכוטומית בין פנים לחוץ, כלומר על ההנחה שהתודעה שלנו נמצאת איפשהו בתוך הראש, והעולם מחוצה לו.

אין כל הפרדה כזאת, טוען עתריה. תוך שימוש בהגותם של הוסרל, היידיגר ומרלו-פונטי, הוא מתאר את התודעה כחלק מהעולם. כשאנחנו מרכיבים פאזל, מסביר עתריה, איננו מסובבים חלק חלק בראשנו, ברוחנו, ב-mind שלנו, לפני שאנחנו מניחים אותו במקומו הנכון, אלא מנסים עם הידיים לסובב ולהתאים אותו בעולם ממש, עד שאנחנו מוצאים את מקומו. התודעה שלנו אינה בראש ואינה פועלת על פי ייצוגים. היא בידיים שלנו ובעולם שסביבנו.

המוח של המחסל עובד. אבל לא ככה אנחנו עובדים

באופן דומה, מסביר עתריה,

אני לא זוכר אותו [=את הבן שלי] באופן אבסטרקטי אלא באופן מסויים, באירוע ספציפי. אין לי דימוי אובייקטיבי ובלתי תלוי, אלא תמיד זיכרון מנקודת מבט בזמן מסויים […] הזיכרון הוא פעילות הדורשת אקטיביות ברמה הגופנית הבסיסית. הגוף, כך אני מבקש לטעון, מהווה רקע לכל הפעילות שלנו בעולם – לרבות הפעולות הקוגניטיביות השונות.

הזיכרון, כמו התודעה, אינו מנותק מהעולם. אינו מופשט ואינו "ייצוגי". הוא קשור לזמן ומקום מסוימים, לגוף ולפעולה. הוא, כמו נפשנו, מקורקע. הרעיון בדבר mind שמתקיים במנותק מהעולם, שמייצג עבור עצמו את העולם מתוך ריחוק דיכוטומי הינו טעות תיאורטית ואשלייה – אשלייה שאנחנו חיים.

"נקודת המוצא", טוען עתריה, "איננה האני החושב אלא האני הפועל". אנחנו יצורים גופניים בעולם פיזי, לא נשמות אתריות בעולם פסיכולוגי. כפי שכתבתי פעם,

אנו יצורים הנתונים בגוף ושרק דרך הגוף אנחנו מבינים מי אנחנו ומהו העולם. זו הסיבה שבגללה אנו משתמשים בידיים כשאנו מדברים, אפילו בטלפון. זו הסיבה שבגללה אנחנו חושבים טוב יותר תוך כדי הליכה. זו הסיבה שבגללה שפתנו מלאה במטאפורות של חלל וזמן המיועדות להבין את הנפש והרוח.

אין לנו דרך אחרת להבין (קוגניטיבית) את הנפש והרוח.

עתריה מנסה להביא ראיות לטענתו בכמה פרקים בהם הוא מביא ראיונות עם אנשים שחוו מצבי תודעה קיצוניים: פדויי שבי ממלחמות ישראל שעברו בידוד ועינויים, ומודטים מנוסים של ויפאסנה שחוו חוויות רוחניות מהז'אנר הבודהיסטי. על פי עדויותיהם הוא מפתח מפה מפורטת של היווצרות התודעה האנושית על ידי אינטראקציה עם העולם, תוך דגש על הרובד הרגשי, ולא המחשבתי. (לא אביא את הפרטים המורכבים כאן מפני שהרקע ההסברי לנדרש לכך יהיה ארוך מדי, אבל הדברים מרתקים).

על פי עתריה אין כלל "זרם תודעה" שמכונן את העצמיות שלנו. אין תודעה רציפה כלל, אלא הבהובים של נפש. תחושת הרציפות הפנימית, המוכרת לנו ככף ידינו, מבוססת על החוויה הגופנית של המפגש עם העולם. העולם הוא שכל הזמן קיים, וכשאנחנו באינטראקציה איתו אנחנו מכוננים את העצמיות שלנו. ללא אינטראקציה עם העולם (כפי שעתריה מסיק מחוויות שבי ומדיטציה) העצמי שלנו מתפרק.

אנחנו לא מוח בצנצנת

הרעיון של "המוח בצנצנת" (Brain in a vat), כלומר הניסוי המחשבתי המקובל בפילוסופיה של ה-mind המתאר מצב "מטריקסי" בו המוח שלנו מנותק מהגוף ומחובר לחוטים השולחים אליו מידע, הוא רעיון שגוי, לפחות אם נדמה לנו שמוח שכזה יוכל להבין את עצמו או את העולם. מה שמתואר בסרט 'המטריקס' אינו יכול להתקיים. ביקשתי מעתריה להתייחס לזה ספציפית. הנה מה שכתב במייל בלתי רשמי בתגובה:

לפי 'המטריקס' הרעיון של מוח בצנצנת אפשרי; כך למשל ניאו לומד אומנות לחימה דרך "הטענת" תוכנה במוחו. [אבל] אני לא חושב שהמוח שלנו הוא מחשב ואני גם לא חושב שכל מה שהוא עושה זה להריץ פונקציות (זו כאמור הגישה במטריקס וגם במדעי המוח הקוגניטיביים). במובן הזה, אומנות לחימה היא לא פונקציה [קוגניטיבית], היא פעילות גופנית מסוימת שמאפשרת לי להיות נוכח בצורה מסוימת בעולם (אני ספוג בעולם שמצדו אוחז בי). מדובר ב knowing how ולא ב knowing that. אני לא אומר (כמובן!) שהמוח לא מעורב בתהליך לימוד, אבל לא רק המוח מעורב. יתרה מכך, אני כלל לא בטוח למה מתכוונים כשאומרים שאומנות לחימה או ריקוד הם סוג של מידע (במובן של information).

אבל זה לא נגמר כאן, לפי 'המטריקס' אנחנו מבינים שבעצם המוח סגור לעולם, החוויה שלנו היא לא של העולם עצמו, אלא של ייצוג מסוים של העולם (וכמו שחוקרי מוח אמרו לי לא פעם בשיחות חבריות… "אתה באמת חושב שאתה רואה עם העיניים?"). אני טוען שגם אם ישנם ייצוגים, ואם לדייק, גם אם יש לנו יכולת לייצג לעתים את העולם (אני הרי לא מכחיש שלעתים אנחנו חולמים ומדמיינים), הרי שבסופו של דבר המוח פתוח לעולם – ואפילו הייתי אומר פתוח לחלוטין לעולם, משמע הגבול בין המוח לעולם דיפוזי.

אם מדברים על סרטים, מה שבאמת מתגלה בסרט 'הקול בראש' הוא הרעיון ש"העצמי" (לא תחושת עצמי, אלא "אני" קרטזיאני ממש) נמצא במוח. סוג של יחידת בקרה מרכזית. זו הרי גם הנחת המוצא של 'המטריקס'. אינני סבור שיש איזה עצמי קראטזיאני שניתן למקם אותו במוח. למעשה כעת, כשאני כולי מרוכז בתשובה אני "שוכח את עצמי" לטובת פעילות בעולם. אם להקצין, כאשר העצמי נוכח במלוא עוזו, הרי שאז הגיע הזמן להקשיב למאיר אריאל בסיפורו אודות "הדשא של השכן" ולזכור שהתשובה 4.7 היא אפשרות מתקבלת על הדעת.

'המטריקס', בקיצור, הוא רק סרט, ואילו בראש לא מוקרנים סרטים.

קראנג, מפלץ שאינו אלא מוח שהופיע בסדרת צבי הנינג'ה

לא נוכל “להעלות” את עצמנו לענן

הדימויים הקולנועיים הללו, של 'המטריקס' ו'שליחות קטלנית' וסיפורי מד"ב לא מעטים, רומזים עד כמה התמונה הזאת, של מוח בגוף, של "אני" במוח, של תודעה קרטיזינית שלא קשורה לחומר, של הומונקולוס ("איש קטן") שיושב בתוך הראש וצופה במתרחש ושולט בגוף, עד כמה הדימויים הללו מדברים אלינו באופן אינטואיטיבי עמוק, עד כמה התרגלנו לחשוב ככה על עצמנו, כישויות שחיות בתוך הגוף, בתוך הראש, כמוח (או למי שמאמין, כנשמה).

והרי מאותן תפיסות גם הפנטזיות הטראנס-הומניסטיות בדבר "העלאה" של התודעה לענן ממוחשב או שמירת האישיות כ-data באיזה הארד-דיסק, בדבר כל מני נקודות "סינגולריות" שאחריהן נתנהל בחלל המקוון — ומאידך כל מני תחזיות אימה על אינטליגנציה מלאכותית שמתעוררת לחיים ואשר שולטת, מנקודת הפיקוד שלה בתוך מרכז בקרה ממוחשב, מעין מוח סיליקון בעל יכולות חישוב טיטניות, בצבא רובוטים שנשלח לשעבד או להכחיד את האנושות.

חלומות וסיוטים אלה בונים על התפיסה העצמית המערבית שלנו, אבל זאת כמובן לא הצורה היחידה לתפוס את עצמנו. זהו אופן תרבותי מסויים מאוד, שהתפתח במערב בתרבות ההלניסטית, ועבר ממנה לנצרות. חז"ל, למשל, לא חשבו שהאדם הוא נשמה, אלא שהוא בעיקרו גוף (שמניעה אותו, כמו סוללה, רוח הניתנת מאת האל, שגם לוקח אותה, ואז האדם, שהוא הגוף, "מחזיר נשמתו לבורא"). אופן התפיסה-העצמית הנוצרי-מערבי הפך למובן מאליו במערב, גם עבור יהודים כמובן, אבל אין סיבה להניח שאי אפשר להגיע לצורה אחרת של הבנה עצמית.

איך תיראה תפיסה עצמית שאינה רואה את ה"אני" כממוקם במוח, אלא כחולש על שדה יחסי גומלין רחב? נדמה לי שזאת שאלה בעלת חשיבות עצומה. האם אדם כזה יהיה פחות אגוצנטרי? האם יהיה פחות מרוכז בעצמו, שהרי הוא יבין – לא כמחזיק בפריט מידע, אלא כמי שחי ידיעה קיומית – שהוא אינו רק המוח ואפילו לא רק הגוף, אלא הגוף וכלל מה שהווה סביבו? האם אדם כזה יהיה פחות חרדתי, לפחות ככל שחרדה נובעת מתפיסה מצומצמת ואגוצנטרית של מיקומנו בעולם? האם אדם כזה יידע לנוע במרחב באופן אלגנטי יותר, כמו מישהו שרוקד באופן טבעי וספונטני ולא כמו מישהו שמנסה לשלוט באופן שבו הוא רוקד?

גם אם כן, כל היתרונות הנהדרים הללו מתגמדים מול ההישג האמיתי שבשינוי התפיסה העצמית: עתריה מחזיק (ואני חושב שהוא צודק) שהתפיסה על פיה אנחנו לא "מוח" בלבד אלא מערכות תודעו-גופנו-סביבתיות היא גם, בסופו של דבר, האמת. כלומר שינוי התפיסה העצמית יאפשר לנו, לכאורה, לחיות כפי שאנחנו באמת. תארו לכם.

הספר של עתריה מרשים ומרתק. עם זאת עלי לומר: הספר אינו קל לקריאה. הוא דחוס מבחינת המידע, שפתו מקצועית, והוא מכוון מעט מעל לקורא המשכיל הממוצע. אם לא היה לי רקע בסיסי בפילוסופיה של התודעה היה לי עוד יותר קשה ממה שגם ככה היה לעקוב ולהבין את הכתוב. ומצד שני, ההשקעה שווה בהחלט: עתריה מציג לא פחות מדרך אחרת להבין את עצמנו.

"ההכרה אינה אלא תנועת נוירונים במוח" – על הרטוריקה המטריאליסטית

השבוע השתתפתי בניסוי שבודק שינויים קוגניטיבים שחלים, או לא חלים, במוחו של אדם שתרגל מדיטציה במשך שנים. הניסוי נערך באוניברסיטת בר אילן, על ידי דוקטורנטית בשם אביבה ברקוביץ'-אוחנה. כותרת המחקר שלה היא "הפיכת החוויה הטרנסנדנטלית להוויה" (באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב: "Transforming Transcendence into Trait"), והיא מנסה לתרגם שינויים בדפוסי ההתנהגות של מודטים לנתונים בעלי גושפנקא מדעית.

כמובן שמחקרים על ההשפעה של המדיטציה (לסוגיה השונים והמשונים) על המוח הם שום דבר חדש, ומאז שקיים ציוד יחסית זול שמסוגל לעקוב אחרי שינויים אלקטרומגנטיים במוח (כלומר בערך החל משנות השבעים) רבים וטובים כבר בדקו את העניין, והגיעו אכן למסקנה שיש במדיטציה כדי להשפיע באופן ניכר על תנודותיהם של כל מני גלי מוח. המדיטציה מאפשרת רגיעה של המוח, כמעט ברמה של שינה, יחד עם שמירה על ערנות, כלומר ערות, מאוד גבוהה. אבל ברקוביץ'-אוחנה הולכת צעד אחד קדימה ובודקת לא את ההשפעה המיידית של המדיטציה, אלא מה השפעותיה לטווח ארוך. או במילים אחרות, איך נראית הארה בתוך הסינפסות.

כנראה שעוד אכתוב על כל זה למישהו, איפשהו, ולכן לא אאריך בתיאור הניסוי עצמו. בכלל, מעניין הרבה יותר לדעתי לתת את הדעת על אותה יומרה שמנסה למצוא את אלוהים (רק) בין הנוירונים (יומרה שאני לא חושב שברקוביץ'-אוחנה שותפה לה), והרשו לי להשתמש בתמונה שלי עטור כתר אלקטרודות כמקפצה ויזואלית לרשימה קצרה על כך. לי אישית אין בעיה מיוחדת עם המחקרים הללו: אני ממילא לא שותף לתקווה בדבר קיומנו כולנו כנשמות בנות אלמוות, ואם יתגלה שההכרה אינה אלא אטומים חומריים, ובכלל זה כמובן כל חוויה, מיסטית או פרוזאית, שמתעוררת בה, לא אזעק "אלי אלי למה עזבתני".

כי בשבילי עדיין יהיה אלוהים קיים. ונוכח. החומר עבורי הוא פן אחד מני רבים של אותה מציאות אחת מופלאה, מציאות אחת שלה פנים רבות, חלקם אלוהיים בגלוי, חלקם רק בהסתר. בעקבות שפינוזה (אם יותר לי להתלות באילן גבוה ויפה נוף) אני מוכן לראות את החומר כ"אופן" שבו המציאות נחשפת בפני, אופן אחד מני רבים. בכלל, הקיום עצמו, העובדה שישנה הוויה, הוא הפלא הגדול בעיני, והרצון שלי לעשות טוב ראייה נאה לקיומו של טוּב אינהרנטי בחיים.

ולכן אולי השתמשתי לא נכון במילים לפני שתי פסקאות: הביטוי הנבזי "אינה אלא", הוא תמיד מקורם של חיכוכים בין מאמינים, רומנטיקנים, אקולטיסטים, אידיאליסטים, ספיריטואליסטים, אתיקנים וסופרנטורליסטים למיניהם, לבין מטריאליסטים (לא "למיניהם" – אלה באים רק בסוג משעמם אחד). האחרונים תמיד מנסים להרשים בדיבורים על כך שמציאות X כלשהי (האהבה, ההכרה, האתיקה, השירה, האמונה, האסתטיקה, הכרת התודה, החוויה החושית, האינטואיציה, הנאמנות, החברות, הפילוסופיה, התשוקה, הארוטיקה, החמלה, החיים עצמם) אינה אלא אטומים שמתנגשים האחד בשני.

ותמיד נדמה שיש להכרזה הזאת איזה כוח שדוחף אותה, איזה משקל, איזה מהות מאגית רבת עוצמה. לא? כי – וואו! – הצליחו סוף סוף לפצח את התעלומה, הלא כן? כי – שומו שמיים! – מה שחשבנו אותו נשגב אינו אלא עפר ואפר! כי – הי, חבר'ה, אתם לא מאמינים! – אפשר סוף כל סוף להפסיק להאמין בשטויות ולהתחיל להשתולל! כי – כיפאק היי! – הפעם באמת באמת גילינו שאין שום משמעות לכלום!!! …ואוי, איזה עול ירד מעל כתפינו, וכמה טוב לזרוק מעלינו את האחריות וחובת-החקירה, את המחויבות והסבלנות, את הקריאה להתבוננות ולהתפלאות שדורש מאיתנו עולם בעל פנימיות.

ה"אינו אלא" הזה, הוא ממזר. הוא אחד מהילדים הלא חוקיים של השפה, כאלה שיופיים החיצוני מטעה אותנו לחשוב שיש להם אבא ואמא מוכרים, כלומר שהם באים מאיזו מסורת הגותית נודעת ושיש בהם איזשהו דיוק או תוקף. כתבתי כבר: לומר שההכרה "אינה אלא" אטומים דומה לקביעה שסימפוניה "אינה אלא" כתמי דיו שחורים על ניר לבן, או תנועות ידיים מהירות של אנשים, האוחזים בשערות סוס מתוחות, על גבי קופסאות עץ חלולות. כן: זאת אמת. אבל זה רחוק מאוד מאוד מלהיות כל האמת. כי סימפוניה היא כמובן הרבה הרבה יותר מזה (אני מתכוון, אגב, לאלו הקלאסיות ממש. עד כמה שאני מבין המוסיקה הקלאסית המודרנית אינה הרבה יותר מזה).

אז מה סוד הכוח המשכר של ה"אינו אלא"? לשמחתי הרבה גיאורג וילהלם פרידריך היגל, בלשון הזהב שלו, כבר כתב על זה מזמן (1806):

כאשר הפורמליזם של פילוסופיית-הטבע [בימינו, הפוזיטיביזם המטריאליסטי] מלמד, למשל, שהשכל הוא החשמל, או שבעל חיים הוא החנקן, או שהוא זהה לדרום, לצפון וכו'; כשהוא מציג את הדבר בעירומו, כמו כאן, או מתובל בשלל מונחים, הרי [אדם] חסר ניסיון עשוי לצלול לתוך תדהמה רבת-פלא למול עוצמה כזו [… אנשים] חסרי ניסיון עשויים לרכוש כאן יראת-כבוד לאיזו גאונות עמוקה. הם ישמחו על טיבן הנהיר של קביעות אלה, הממירות את המושג המופשט בתחליף הניתן להסתכלות, וכך עושות אותו נעים יותר; ובלבם יתברכו על קרבת הרוח הרמוזה והנסתרת שבינם לבין פעילות מזהירה אשר כזאת.

את החוכמה בתעלול הזה אפשר ללמוד מהר כשם שקל להשתמש בו; אבל כשחוזרים עליו בהיותו כבר מוכר וידוע, הריהו בלתי-נסבל כמו שחוזרים על תכסיס-כייסים שסודו נתגלה. מכשירו של פורמליזם חדגוני זה אינו קשה יותר לתפעול מאשר לוח-צבע של צייר, שעליו מונחים שני צבעים בלבד, למשל אדום וירוק, שאחד מהם משמש לצבוע תמונה היסטורית והשני צובע תמונות נוף. קשה להחליט מה גדול יותר: הקלות, שבה מצפים בממרח צבעים כזה את כל מה שמצוי בשמיים ובארץ ומתחת לארץ, או יוהרת השווא בדבר ערכו המעולה של אמצעי זה החובק-כל; כל אחת מאלה תומכת ברעותה. (ג.ו.פ. היגל, הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, תרגם ירמיהו יובל, עמ' 152-153. ההדגשה שלי)

הנה, אם כן, כל הקסם: החלפת המופשט במוחשי והרגשה של "פתרנו את התעלומה". נו, אז ה"תעלול" הזה היה "מוכר וידוע" כבר בתחילת המאה התשע-עשרה. ומשום מה הוא לא נמאס על אותם מטריאליסטים אדוקים. וגם אם נמאס, אין כנראה ברירה: כל מאמין צריך פסוק קדוש לסמוך עליו את אמונתו.