מסתבר שמלכתחילה לא היה מדובר במאבק נגד שירות מעורב. לכאורה זעקו רבנים נגד שילוב נשים ביחידות לחימה בצה"ל, למעשה נלחמו כאריות לשימור מקומם המועדף כגברים. הרב שמואל אליהו, שקרא לפיטורי הרמטכ"ל, מתנגד אפילו ליציאת בנות לשירות לאומי. הרב יגאל לווינשטיין והרב יוסף קלנר, שמבית מדרשם יצא הקמפיין "מצילים את צה"ל – עוצרים את השירות המשותף", מעוניינים להציל לא את צה"ל אלא את הסדר הטוב בעיניהם, בלי ש"ישגעו להם" את נשותיהם ויהפכו אותן ל"בחורילות".

המאבק הזה הוא חלק ממערכה כוללת, אכזרית ואבודה, שבה קורא הפלג החרדי-לאומי של הציונות הדתית תיגר על יסודות התרבות המערבית כולה. מהותו: ערעור על עקרונות ההומניזם והליברליזם, על התפיסה שכל בני האדם נולדו שווים ועל אותו רעיון רדיקלי על פיו נשים הן בני אדם. בפועל המערכה באה לידי ביטוי בקריאות רבניות של התרסה, בתשוקה לומר מה שאסור, לחתור, לכאורה, תחת "הפוליטיקלי קורקט". כל זה מלווה בהילה של "אומץ", כאילו הרב המגדף עומד לבדו מול האנושות החוטאת כולה ובמסירות נפש אדירה מכריז "הומואים זה תועבה". איזה גבר!

וכאן הסיפור נעשה מעניין, שכן נראה שהדינמיקה הפנימית של המהלך הזה הביאה לחשיפת קרביו. מצד אחד, הנטייה הפונדמנטליסטית של החרד"ל לשלול תפיסה של התפתחות בדת ועל כן לנסות ולשחזר מסורת עתיקה וטהורה מביאה את רבניו לדחות את הפמיניזם בשם "היהדות" הכאילו-אותנטית, הדבקה במילוליות פסוקי המקרא והתלמוד. מצד שני, אותו אתוס של התרסה מביא את דובריו להקצין בהדרגה את עמדתם. אתה מתחיל הכי מיזוגני שלך ולאט לאט מגביר. הגענו לשלב בו משתמשים בחלקים הקשים ביותר של המקורות על מנת לשלול לא את מעמדן אלא את ערכן של נשים.

כאשר הרב קלנר קובע שנשים פחות חכמות מגברים או שהן בעלות "רוחניות בינונית" הוא לא צריך להמציא דבר. כל שהוא צריך לעשות הוא לברור את האמירות הנמוכות יותר מהמקורות ולהציגן כעמדת "היהדות". באופן דומה כתבה נועה איתם בגיליון האחרון של 'מקור ראשון' (16.2) ש"ההיררכיה היא רצון האל" וטוב אם נשים "ימשיכו לברך בשמחה 'שעשני כרצונו' ביודען שמעמדן הנחות פוטר אותן מחובות רבים".

מעמדן הנחות של נשים מוכח מתוך המקורות, אולם ההתעקשות להדגיש דווקא את הצדדים הללו של המסורת באה מהרצון לדחות לחלוטין את ההומניזם והליברליזם. וכל כך עזה התשוקה לשלול את "המערב", עד שהיא שוללת גם את הפתרונות השונים שמציעה האורתודוקסיה עצמה לשיפור מעמדן של נשים, בראשם הדגשת החלקים הפמיניסטיים יותר במסורת, ואם לא רוצים להגיע עד לידי כך, פנייה לאפולוגטיקה מתוקה על כך שלנשים יש תפקיד קטן יותר בעולם המסורתי דווקא משום שהן רוחניות יותר.

והלא בדיוק את העמדה הזאת שלל הרב קלנר בשיעורו שהוקלט. כל כך חשוב היה לו לדחות כל שמץ של פמיניזם עד שהיה חייב לשלול גם את התרצנות המזוייפת הזו, שנועדה בסך הכל לשמר את יחסי הכוחות הנוכחיים תוך הגנה על כבודה של האישה (והמסורת). מסתבר שמי שרצה לרמוס מניירות של פוליטיקלי-קורקט גילה שגם לאורתודוקסיה יש את מניירות הפי-סי שלה, וגם אותן בסופו של דבר חובה קדושה לרמוס.

מכאן עולה שהפולמוס של החרד"ל אינו בעיקרו עם העולם החילוני, אלא עם שאר הציונות הדתית. מדובר במאבק פנים-אורתודוקסי, בין אלה שנחושים להסתגר בד' אמות של דבקות דוגמטית במילוליות הקאנון, לבין אלה שרואים בקאנון סמכות, אולם סבורים שהמסורת נמצאת בדיאלוג מתמיד עם העולם. האחרונים, רוב מנין ובנין הציונות הדתית, מקבלים ברצון התפתחויות במסורת, גם אם הם מעדיפים לא לדבר על זה. חלק מהותי מהאורתודוקסיה הוא היומרה שלה להיות המשך נאמן לעבר תוך התאמתה בפועל אל ההווה, ותהליך זה חייב לכלול ריקוד עדין של מודעות מקוטעת ועיוורון חלקי.

מה שמרתק כעת הוא שהחרד"ל מחייב את כולנו במבט חסר רחמים על המסורת. בהובלת הפונדמנטליזם האנטי-הומניסטי שלהם לקצה ההיגיון הבלתי נמנע שלו מדגישים רבני החרד"ל דווקא את החלקים הפטריארכליים ביותר של כתבי הקודש. ברוכים הבאים למדבר של המילולי. בהציגם את מה ששאר הציונות הדתית מעדיפה להצניע הם מחייבים אותה להיות מודעת להכרעתה בעד שוויון לנשים ונגד דברי חז"ל – ולאשרר אותה. במילים אחרות, ההכרה שהמסורת שלנו מתפתחת, שאכן איננו נוהגים כפי שנהגו חז"ל, הופכת ממובלעת למודעת. מדובר בלא פחות מאשר חתירה תחת יסודות האורתודוקסיה. ביומרתו לייצג בלעדית את היהדות הדתית מאיים החרד"ל לפרום את הכיפה הסרוגה.

:

—

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’

תכננתי להעלות את הרשימה הזאת ביום ראשון, אבל כל עם כל המוות שמסביב החלטתי לא להוסיף דין, לחכות קצת. אולם מצדדים אחרים גם הפיגוע המפלצתי באיתמר לא הסיט לרגע את האש שבזמן האחרון מכוונת כלפי השמאל. כבר בבוקר יום ראשון יצא אסף וול במאמר מתלהם שפורסם בעמוד הראשי של וואי-נט – לא נגד הטרוריסטים, אלא נגד השמאל (ה"אידיוטים או אנטישמים"). באותו יום פרסם במעריב הרב חיים נבון התקפה נוספת כנגד "דוברי השמאל". ואלה לא היו ההתקפות היחידות. כלומר איכשהו רצח מתנחלים מעלה זעם דווקא נגד השמאל. אני רוצה ברשימה להתעכב מעט על המסע האנטי-שמאלני הזה, אם כי לא בכללותו, אלא בעיקר בחלק בו שמופנה ספציפית כנגד התקשורת.

אין מציאות של נסיגה כשם שאין שדים

ראשית כמה מילות הקדמה. באופן כללי, עם גסיסתו (הארוכה, אני מודה) של מפעל ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון הימין מאבד את אחד מנכסי הזהות העיקריים שלו, את אחד מעמודי התווך של ה- raison d'etreשמזין אותו. לדעתי זו אחת הסיבות לריבוי התופעות ההיפר-לאומיות שאנו עדים להן בשנתיים-שלוש האחרונות (בשיפוט, בחקיקה, בפובליציסטיקה ובאווירה כללית), לאמור: ההבנה, המודעת או הלא-מודעת, שהסוף קרב מולידה ריאקציה כעוסה כנגד הצד השני; אלא שמכיוון ש"לתקוע" לארה"ב ואירופה אנחנו לא ממש יכולים, נסתפק בתקיפת השמאל המקומי.

אבל איזה שמאל מקומי? מי כאן שמאל, כאשר אהוד ברק הוא חברו הטוב ביותר של בנימין נתניהו, ולמרצ יש 3 מנדטים? העובדה שהשמאל לא רק שאינו בשלטון, לא רק שאינו חלק מהממשלה, אלא שאינו אפילו מיוצג בצורה ממשית בכנסת מחייבת למצוא שמאלנים בקרב האזרחים, ולכן הכעס של הימין הקיצוני יותר יוצא על אמנים, "משתמטים" (שאינם חרדים), מערכת המשפט ובעיקר – על "התקשורת".

ובעניין זה ברצוני כאמור לגעת כאן. אני לא יודע כמה מקוראי הבלוג הזה נחשפים למקורות בהם השיח האנטי-תקשורתי הזה הוא בוטה במיוחד. אביא כדוגמא זמינה את עלון בית-הכנסת הפופולרי עולם קטן, שבשבוע שעבר (כ"ח אדר א') הציג מאמרים מאת מוטי קרפל ואביאל אליצור. הראשון קבע כי "השאלה היא כיצד מונעים מהמיעוט הקטן של השמאל הישראלי להמשיך לשלוט במחשבותיה של אומה שלמה". השני התלונן על "השיח השמאלני הקיצוני שהשתלט על מדינת ישראל". הידעתם שבמדינת ישראל ובמחשבות אזרחיה שולט מיעוט שמאלני קיצוני?

אני חושב שמרחק כזה מהמציאות הפשוטה מחייב הסבר. בפסקאות הקודמות דיברתי על הימין באופן כללי. לימין הדתי, לפחות בחלקו הקוקיסטי, יש בעיה חמורה פי כמה עם מציאות בה מדינת ישראל נסוגה מארץ ישראל, שכן על פי השקפתם זו הראשונה אמורה להיות הביטוי הפוליטי והמעשי של קדושתה התיאורטית של האחרונה. ככזו, היא אמורה לכבוש עוד ועוד משטחיה, ובוודאי לא לוותר על כאלו שכבר נכבשו (סיכמתי את העניין פעם). האמונה שכך אמור להיות היא במקורה חסרת פשרות. ראו הדברים הבאים של הרב אבינר מתשמ"ג:

כל דבריהם וניסיונותיהם של הגויים לעצור את מהלך גאולתנו הם ריק, אפס ותוהו. כל תוכניותיהם, פיטפוטיהם, לקצץ בנחלת אבותינו, לבתר את אדמת קדשינו […] הם הבלי הבלים, כל זה לא יקום ולא יהיה.

או דבריו אלה של חנן פורת מתשל"ו:

צריך לחנך את עצמנו: אין מציאות של נסיגה כשם שאין שדים בעולם.

מכאן ברור גודל השבר שמולידות נסיגות כגון אלו מסיני, לבנון, עזה ובעיקר משטחים מסויימים ביו"ש. ההתמודדות עם המשבר אליה נכנסה תמונת העולם הזאת היא שמולידה, בין השאר, את האשמת התקשורת בכל רע אפשרי.

הרב יוסף קלנר מיואש מהעם המטומטם

אולי תזכרו שבמכתב הרבנים למשה קצב התקשורת הואשמה בעוול שנעשה לו: "כל העם היושב בציון, נאנח ונאנק תחת עול המדי-ה המרעיל את חיינו, ומצפה להשבת הטהרה לחיינו הציבוריים" – כך הרבנים כותבי המכתב. אני רוצה להביא דברים מפי רב נוסף ממחנה כותבי המכתב ההוא, שמתייחס גם הוא למשפט קצב ותוקף את התקשורת כמקור הרע.

מדובר בדברים שנשא הרב יוסף קלנר (כתבתי עליו כאן) לפני כשבועיים בפני תלמידיו, תחת הכותרת "שו"ת [20] בעניין מכתב הרבנים לגבי הנשיא קצב" (ראו הקלטה כאן, או כאן – ותודה לקורא שהפנה אותי אליו). קלנר הוא מהרבנים המרכזיים של ישיבות "הקו" (כלומר אלו ההולכות בעקבות הרב טאו ומציגות היפר-ממלכתיות כיתתית, המקדשת את המדינה ובזה למצב העם), אדם כלל לא טיפש שמשמש מעין גורו כריזמטי עבור תלמידיו.

בכל אופן, קלנר דידן, למרות שהוא "נגד המכתב הזה" (המבטא את תמיכת רבותיו בקצב), חושב שהרבנים שכתבו אותו הם "גברים", כי "יש להם את האמת שלהם […] והם לא עושים חשבון לאף אחד" "זו צורה של תלמידי חכמים […] לא סמרטוטים". כל זה, בכל אופן, על פי הרב קלנר "הדבר ראשון שאפשר ללמוד מהפרשייה"

הדבר השני: "בימינו צריך להיזהר לא רק לומר דברים נכונים […] הם לא היו מספיק זהירים" והעניין התפרסם.

הדבר השלישי: "החברה הדתית לאומית […] אין לה זכות להתקומם נגד מי שחושב שבית המשפט לא בסדר", וזה כי בית המשפט באמת לא בסדר. הנה:

כתוצאה משלטונו ורשעותו [של השופט אהרן ברק …] נבנתה כאן תודעה ציבורית רחבה שהולכת ומואסת בבית המשפט העליון יותר ויותר. […] אהרון ברק הזה הוא נכס לנו. […] מערכת המשפט הזאת צריכה לעבור מהפכה מוחלטת, והרמת היד הזו שלה כנגד התורה היא דבר שצריך בנייה מן הראשית […] כיום כשאתה מדבר עם נהגי מוניות… ודאי [שהם יסכימו שבית המשפט] הם 'מושחתים ושמאלנים'

כלומר, אם הבנתי נכון, עם ישראל מבין שבית המשפט הוא מושחת ושמאלני, בגלל שהוא פוסק בניגוד להלכה ("מבפנים", הרי, כל היהודים הם אורתודוקסים). הבעיה, על פי קלנר, היא ש

מעשה השטן הצליח […] על ידי התקשורת המניפולטיבית הזאת. […] קרנו של בית המשפט השתפרה בשנה האחרונה […] הרבה בזכות פרשיית קצב

כלומר (שוב, אם הבנתי נכון) פרשיית קצב היא תרגיל לשיפור מעמדו של בית המשפט. והכל – וזהו העיקר – בניצוחה של התקשורת:

הרעיון הוא בערך שצריכה לבוא מחאה על זה שיש פה… סומנה על ידי התקשורת לשעשוע של ציד האדם שלה, ובמסע הציד הזה, שמנוהל בצורה אינטנסיבית על ידי התקשורת, נשטף מוחו של הציבור הרחב [… מי ש]משתפת פעולה עם כל המציאות הזאת [היא] מערכת המשפט [… וכך,] ציבוריות רחבה מנוהלת על ידי התקשורת […] והשמחה רבה.

קלנר ממשיך וטוען שקצב למעשה זכאי, ולהרשעתו "אין ראיות […] זו קביעה משפטית. […] מעולם לא היתה בהיסטוריה של מדינת ישראל תופעה משפטית כזו: חורצים דינו של אדם ללא ראיות". לכן, עם כל הביקורת על הרבנים, "הם היו בצד של האמת בסופו של דבר".

ולמה זה מגיע לקצב? על פי קלנר קצב הוא הצדיק מבין אלה שתמכו בהתנתקות, ולכן הוא מתנקה מחטאו בעולם הזה, וכל השאר ישלמו בעולם הבא. אבל האשמה העיקרית היא התקשורת. קלנר ממש מתעב את התקשורת: "אין לך דבר יותר… אין לך התגלמות ורשעות וטפשות ונבזות – בקיצור, מה יכול להיות יותר גרוע מהמילה 'תקשורת'?"

כשתלמיד שואל משהו על זה שעם ישראל בכל זאת אמור להיות צדיק, וקלנר משיב ש"העם לא רוצה שום דבר. טימטמו לו את המוח, שטפו לו את המוח." ומאוחר יותר קובע ש"העם שלנו הוא משוגע […] זה פוסט-טראומטיות של מה שעשתה לנו השואה. העם הזה דפוק." ולסיכום: "מדינת ישראל לא היתה במצב כזה […] תהום כזאת כמו בפרשה הזאת".

הרב קלנר נואש מהעם הדפוק שלנו, מה לעשות. יחד עם זאת, על פי קלנר

התוכנית [של הגאולה] לא משתנה. […] אין בחירה לעם ישראל להיות או לא להיות. לעזוב את התורה או לא. אבל בתוך זה יש בחירה. סוף דבר אין בחירה, אבל על הפרטים יש בחירה. נצח ישראל לא ישקר, והתורה הזאת לא תהיה מוחלפת. אבל זה לא אומר מה יקרה לא לאדם זה ולא לדור זה.

לסיכום, מסתבר שעל פי הרב קלנר, כנראה כמו גם על פי הרבנים שכתבו את אותו מכתב, מתישהו בין התלהבותו ושל הרב קוק מהחלוצים "פורצי הגדרות" ובין משפט קצב קמה קבוצה מרושעת של אנשי תקשורת והצליחה לבנות מערך מדיה רב-זרועי, אשר באמצעותו עלה בידה לשטוף את מוחו של העם כולו. עד כדי כך הוא "משוגע", שכיום הוא מעדיף את השקר (עמדת בית המשפט), על האמת (עמדת הרבנים טאו ואבינר). אולי מצבו הפוסט-טראומטי של העם הוא זה שמסביר את העובדה שהוא מאפשר, במו כספו ואהדתו, לתקשורת להמשיך ולטמטם אותו, ולא נוהר, מסיבה בלתי-מובנת, בהמוניו לקנות ולקרוא עיתונים טובים וכשרים כגון מקור ראשון ובשבע. כך או כך, העם "דפוק", ומתדרדר משפל לשפל.

ולכן הגאולה מתעכבת. היא תגיע כמובן, אבל אולי לא בדור שלנו. קלנר כבר לא בטוח בכלום. כך שהרב צבי יהודה טעה: יש קץ מגולה מזה, ואנחנו לא בעיצומה של הגאולה. אולי לא הכיר הרצי"ה את נבזותה של התקשורת.

העם הדפוק קדוש, ולהפך

בשפה תיאולוגית קלנר מציג כאן השקפה שהיא על סף הגנוסטיקה, לאמור: כולם עיוורים, ורק אני והחבורה שלי יודעים את האמת. כוחות השחור השתלטו על מוחותיהם של ההמונים, ואלו מובלים ככבשים. הדבר היחיד שמבדיל בינו לבין הגנוסיטיקה הוא שעל פיו יש בכל זאת לכל יהודי ניצוץ אלוהי, שלכאורה יעלה ויתגלה ביום מן הימים.

אבל איבתו של קלנר כלפי העם, הזלזול שלו בתבונה הפשוטה של האנשים (בניגוד גמור לרב קוק, שהעריך אותה), העמדה הקונספירטיבית כלפי "התקשורת" ו"מערכת המשפט" – כל אלה נותנים את ההרגשה שעוד מעט קט והרב קלנר מכריז על חבורתו כ"בני אור" הניצבים מעטים מול בני החושך הרבים. זה מה שנשאר לעשות כשהמציאות לא מוכנה להיכנס לתוך התבניות התיאולוגיות בהן אנחנו מחזיקים. בניגוד לרוב ההוגים מהמחנה הדתי-לאומני, הרב קלנר לא רק נמצא על סף יאוש, אלא גם נותן לזה ביטוי בדבריו.

בסופו של דבר הרב קלנר מציג כאן עמדה שבירה ולא לגמרי קוהרנטית, ובוודאי העניין גם נובע שבשיחה עם תלמידיו הקרובים הוא מוכן לגלות יותר מרגשותיו ומקפיד פחות על רציפות רעיונית. אבל למרות היאוש העולה ממילותיו במקרה הזה, במבט רחב יותר ניתן לומר שעל פי רוב במאמרים פובליציסטים שונים מתוך המחנה הקוקיסטי-cum-גינזבורגי האשמת התקשורת בחטאי העם משמשת לצורך תפקיד כפול, במהלך דו-שלבי:

ראשית, מודיעים לנו שבעצם הכל בסדר. אין מה לדאוג (לעתיד ההתנחלויות, התורה, העם), כי בעצם, באמת, בפנים בפנים, עמישראל הוא ממש אחלה, שכן הוא מבין היטב שהתורה היא אמת לאמיתה (אגב, דעו שבפנים בפנים גם הגויים ימ"ש מבינים שהתורה היא אמת). זו רק השכבה החיצונית, של האינטלקטואלים בתמיכת התקשורת בתמיכת האינטלקטואלים בתמיכת התקשורת, שמהווה את הבעיה. התקשורת היא זו שאיכשהו הצליחה להטעות, זמנית, את כל העם הצדיק, ולכן כיום הוא מטומטם.

שנית, מודיעים לנו שאם רק. אם רק נצליח לשכנע את העולם שהם טרוריסטים, אם רק נגן בתקיפות על זכותנו האלוקית להתיישב בשטחים, אם רק יהיה בראשות הליכוד מועמד "אמוני", אם רק נשנה את השיח התבוסתני, אם רק נחדור אל שורות המטכ"ל / הפריפריה / מערכת החינוך / התקשורת – אז האמת, כלומר זה שהעם והעולם ממש ממש רוצים אותנו ואת ההתנחלויות, תהיה גלויה לכולם גם בפועל, ולא רק בכוח.

אמונה בקיומם של שדים

מה יוצא מכל זה? אם בתחילת הרשימה הבאתי ציטוט בו חנן פורת מכחיש שתיתכן נסיגה כפי שהוא מכחיש שיתכנו שדים בעולם, נדמה שכיום, כאשר יש נסיגות, יש גם שדים. אצל קלנר, כמו רבים אחרים בימין הדתי כיום, התקשורת היא שממלאת את התפקיד אותו מילאו השדים עד העת החדשה: היא מסבירה איך ייתכן שאדם טוב יתנהג רע. לשאלה איך ייתכן שיהודים קדושים יהיו בעד חלוקת הארץ יש תשובה פשוטה: נכנס בהם שד. לאמור, הם עצמם ממש ממש בסדר, אלא שמשהו חיצוני להם נדבק בהם, משפיע עליהם, וגורם להם לסטות מדרכם ההגונה והישרה. הם נגועים בדיבוק שמאלני, פרי לחשיה של מכשפת הצפון, התקשורת. התקשורת הופכת לשטן רב עוצמה, לרועת-שדים הסרים לפקודתה ומשתלטים על נשמות ההמונים התמימים. התקשורת הופכת לאליבי לכשלון התיאולוגיה.

מעט על המתח בין דת למדע שעולה מתוך הפרשה האחרונה

החיבור הנסתר (קרי, מוסתר) של הראי"ה קוק, "לנבוכי הדור", גרם לאחרונה מבוכה זוטא בחוגי תלמידיו-מוקיריו, כפי הנראה משום שהרב מביע בו רעיונות מקוריים, ושמא חריגים, בצורה יותר ברורה מבחיבורים אחרים שלו – בחיבור מתבטא הרב בצורה מאוד חיובית כלפי המדע, ולא מעט סובלנית כלפי דתות אחרות. הספר כפי הנראה נערך מתוך כתב יד על ידי הרב שחר רחמני, ועתיד לראות אור בדפוס, וייתכן שעיכוב העניין הביא להפצתו באינטרנט, דווקא כדי להכריח את המתנגדים להדפסתו לרכך את התנגדותם.

אין זאת אלא שבמרתפי ישיבת "מרכז הרב" גנוזים עד היום כתבי יד שונים של הראי"ה, שהאפוטרופסים שמינו עצמם לשמרם לא מעוניינים לחשוף. לא קשה לנחש למה: בתור מקור ראשי של סמכות, כל חיבור של הרב מאפשר פרשנות נוספת של כוונותיו, ואותם רבנים מעוניינים לצמצם כמה שיותר את מנעד הפרשנויות. וזאת כלל בלי לציין עד כמה מהפכני ונועז היה הרב קוק בכתיבתו.

קצת מפחיד לכתוב על הראי"ה, מפני שמחד הוא באמת הוגה רב רבדי ושלל מימדי, ומאידך תלמידיו-מוקיריו רבים מספור וכמובן נהנים "לתקן טעיותיהם" של הכותבים עליו, אבל אם יותר לי (בכל זאת, כתבתי אי אילו מאמרים על הגותו) הייתי אומר שתורתו של הרב מעזה, חופשייה ומתקדמת הרבה יותר מאשר תלמידיו אמיצים מספיק כדי להודות, ודאי ליישם, וזאת כי הרב היה בראש ובראשונה מיסטיקן, לפני שהיה איש הלכה, אפילו לפני שהיה מקובל. מתוך כתיבתו של הרב קוק עולה דמותו של מיסטיקן-רומנטיקן יהודי, איזה בלייק או אמרסון או שליירמאכר, ששאיפתו מעלה אל הרוח המוחלט מלאה פאתוס וליריקה ואהבה, והוא אמנם מביע אותה בשפה פילוסופית-יהודית-קבלית אבל תחתיה אפשר לחוש בקלות את רוחו הגדולה מכל שיטה, מכל שפה, מכל מסורת, והשואפת אל ההתמזגות הרוטטת, האנרכית, עם האלוהות החיה, הנון-דואליסטית, הטובה. ומכל העושר הזה לקחו "ממשיכי דרכו" כמעט אך ורק את הלהט הלאומני הרומנטיציסטי. באסה.

דמונים בעת החדשה

אבל לא על רעיונותיו של הראי"ה ברצוני לכתוב, ואף לא על ספרו שנתגלה, שכן את רובו טרם קראתי. (סיכום של הספר מאת הרב איתם הנקין ניתן למצוא כאן וראו גם כאן מכתב לרב יובל שרלו ותשובתו בעניין הספר וקרבת חלק מרעיונותיו לאלו שלו.) כאן אכתוב על ההתמודדות עם גילוי הספר בקרב תלמידיו. ולשם כך נפנה תחילה לחיבור אחר, של תלמיד ומורה של כתביו של הרב, הרב יוסף קלנר.

הרב קלנר נחשב למומחה לכתבי הרב קוק, והוא ידע על אותו חיבור עוד לפני פרסומו. קלנר הוא בהשקפתו מהממלכתים (במלעיל), וגם מתנגד חריף ללימודים אקדמאים, ועל כך בעצם חיבורו שאני רוצה לדון. החיבור נקרא דמונים, אקדמיות ויהדות בעת החדשה או מִגרֶסֶת הזהות הישראלית (הוא כולו כאן) וקלנר מנסה בו לקעקע את תקפותו של מחקר מדעי הרוח. בצורה מעניינת, הוא מנסה לעשות זאת בעזרת כלים שפותחו במדעי הרוח, במקרה זה על פי ניתוח בסגנון (אבל לא ממש) ההיסטוריה של הרעיונות, שכן קלנר מתחקה אחרי שורשי מדעי הרוח ומוצא אותם ברפורמציה.

אכן, על פי קלנר היה זה לותר ששם את הדגש על כתבי הקודש (sola scriptura), ודרש מגע ישיר בין ההמונים לאלו, דבר ש"נתן לגיטימציה לחשיבה עצמאית, מה שנתן אומץ דתי לרנסנס המחשבתי ולהתפתחות המדע", דבר שעל פי קלנר הוביל, אחרי שכיחת האלוהות, לניתוח מדעי של אותם כתבי קודש, דבר שהוביל לפירוקם לגורמים ולהבנתם כתוצרי אנוש, מש"ל. כשלעצמו המהלך כאן מעניין גם אם פשטני, אלא שבחיבור הוא מלווה בטיעונים פסיכולוגיסטים ומני אד-הומינם מגוחכים עד שערוריתיים. הנה כמה ציטוטים נבחרים:

נפשיותו והגותו של שפינוזה כמדעי הרוח בכלל הם תוצרים של התהליכים ההיסטוריים העומדים ביסודם. מהותה של יצירתם ה"מדעית" אינה אלא ביטוי של דחפים פסיכולוגיים מעַוותים, אך עם זאת הרי משמעויות אדירות בעיצוב המציאות ההיסטוריה החברה והתרבות.

עין בוחנת תחוש שהמסגרת התרבותית החיה ויונקת מחוג "מדעי-הרוח" ומדעי החברה הלא-מדויקים, הרצינות המוזרה, וההסתמכות מתוך יראת כבוד על מסקנות ה"מחקרים" עטויי ההילה ה"מדעית" שלהם, הם ענין הרבה יותר "דתי" מאשר "מדעי", כמין פולחן מאמינים החיים באתוס שיצרו לעצמם.

היסוד הנפשי המניע את המדע, היוצר את הענין הרב בו עוד לפני ההצלחה הרוחנית והטכנית שלו, הוא הרצון למחאה כנגד מה שנעשה לרוח האדם במשך אלף וחמש-מאות שנות הדיכוי הדתי. הרצון לשחרור מדיכוי הרוח, הצורך לחשוב, להרגיש, שאלה צצו בנפש האדם יחד עם הרגשת הדחיה מן הדתיות.

ומה עם היהדות?

לאורך דורות של מאות ויותר שנים, בהם דוכא, נרצח, נאנס, בוזה, הושפל, נירמס ישראל עד עפר, נוצרה, בנפש הקולקטיבית של החברה היהודית, תופעה המקבילה לתופעה הידועה במצבים קשים מאד בפסיכולוגית הפרט – כ"הזדהות עם התוקפן". תופעה המאפיינת את החברה היהודית שהיה לה מגע עם אירופה ורוחה עד עצם היום הזה.

כך נוצרה הטרגדיה של החילוניות-המשכלת, זו שזוהתה למעלה כפסיכוזת ה"הזדהות עם התוקפן". פסיכופתיות קולקטיבית תוצאת הצורך הנפשי לבקשת ההינצלות מהמועקה היהודית. התנועה הזו הזדהתה עם תרבות התוקפן הנוצרי, אימצה לעצמה את תבניות המחשבה, הביקורת, האסתטיקה, והמוסר שהם כולם השתלשלות המהלכים ההיסטוריים התוך-נוצריים – הקתוליות והתנגשותה עם הפרוטסטנטיות ותוצאותיה האנטי-דתיות. חולשת-נפש זו יצרה את "ברלין של היהודים". זוהי החולניות החלונית של "ההשכלה".

כך התגבשה מציאות סוריאליסטית של התלכדות זרמים פסיכיים נוצריים ופסיכוטיות יהודית לכלל ההנעה הפנימית של יהדות גוססת הנוברת אובססיבית ברוח חולנית שחופה אחר זהותה הדתית-יהודית באמצעות עסוק אקדמי ביהדות. בזאת מוצא "היהודי החדש", "הנאור", את "הרוח", "האור", "הקדמה", "הנכון", "העתיד". הכל מתמקד בבילדונגיות היהודית הזאת.

אין כוונתי לומר שהדמויות הפועלות במחזה הזה הם "אנשים רעים", אך חיים הם במציאות פתטית אומללה. רואים הם את עצמם כ"מתקדמים", כ"גיבורים", כ"מושיעים", כ"פותרי-בעיה" כ"מתמודדים", אך "כל הסיפור" הוא שהם נדבקו ב"שפעת העופות הרוחנית" הזאת, של הדמון הנוצרי.

טוב, הבנתם את העניין. מדובר אם כן בניסיון גמלוני להתמודדות עם מדעי הרוח בכלל ועם ביקורת המקרא בפרט, שאינו אלא פסילתם כ"פסיכוזה", ובדרך גם פסילת החילונים כפסיכים. המסה עמוסה בניתוחי נפשותיהם של לא פחות מכל העולם המערבי, וכל זאת ביומרה לידענות ורוחב אופקים שמרשימה אולי תלמידי ישיבות שפוערים פה אל מול מילים כמו "פוסטמודרניזם", אבל שכל אדם משכיל מינימלית מבין שמחביאה בוּרוּת מביכה (לבד מעצם המהלך הרעיוני הפשטני משעשעת במיוחד הטענה שהאקדמיה מראשיתה היתה מוסד חילוני (עמ' כ"ב), כאשר בדיקה קצרה בויקיפדיה היתה יכולה להשלים את השכלתו של הרב בעניין).

סתירות בכתבי הרב

ובכן, זה נאום הגבר כנגד האקדמיה (או אולי "האקדמיה"), ולכן מעניינת במיוחד תגובתו של הרב קלנר לחשיפתו הנוכחית של אותו חיבור קוקי. קלנר טוען שהראי"ה עצמו החליט שלא להוציאו לאור מפני ש-א) כנגד הגישה של הרב בספר, המדגישה את המוסר, יוצא הרב מאוחר יותר בכתביו האחרים; ב) הוא מגלה גישה "פייסנית" (לדברי קלנר) כלפי דתות אחרות, שאחר כך, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הבין שלא ראוי להציגה; ג) "עוצמת הגילויים וההופעות הנוראות של רוח ד' שביצירותיו של הרב עם בואו לארץ ישראל שהתגבשו מאז אותה תקופה לשיטתו הרוחנית שבאורות ואורות הקודש – מציבות בצל את סגנון יצירתו שבלנבוכי הדור, כיצירה בוסרית. בבחינת 'דברי חכמה' הבטלים כשרגא בטיהרא לעומת 'אור הנבואה'" – כלומר הספר הוא "יצירה בוסרית" שאורה בטל בשישים אל מול יצירותיו המאוחרות יותר של הרב.

ומה מוזר בכל הטיעונים הללו? שהם משתמשים באותן שיטות נפסדות, אף נוצריות ר"ל, של מחקר מדעי הרוח האקדמי! הרי מה אומר כאן הרב קלנר אם לא שהרב שינה את דעתו בשאלות חשובות כמו היחס לדתות אחרות ולמדע בעקבות חלוף הזמן, מאורעות שעבר (מלחמת העולם הראשונה), והגעתו לישראל? מה הוא אומר אם לא שסביר שתורתו המאוחרת של הרב מגובשת יותר מזו המוקדמת? לכל אדם משכיל דברים אלו ברורים, אבל הרי לשיטטו של קלנר אסור לנו להיות משכילים, שהרי על פי ההגיון המובע בתגובתו כאן נוכל לחשוב שאולי גם בין חיבוריו של הרמב"ם יש להבחין בין מוקדם ובוסרי (משנה תורה) ובין מאוחר ובשל (מורה נבוכים), שאולי אמוראי בבל פסקו שונה, ונחות, מאמוראי ארץ ישראל (שנהנו מ'עוצמת גילויים והופעות נוראות של רוח ה"), ושאולי מאורעות היסטוריים משפיעים לא רק על מחשבתו של הראי"ה, אלא גם על זו של רבי עקיבא או רבן יוחנן בן זכאי.

לא זאת אף זאת: אם הראי"ה יכול ללמוד תורה ממאורע כמו מלחמת העולם הראשונה, ולתקן את כתיבתו (ושמא את פסיקתו?), אולי גם אנחנו יכולים ללמוד ממאורע היסטורי (לדוגמא: עליית התנועה הפמיניסטית? קבלתם של הומוסקסואלים בחברה? האינתיפאדה?) ולהבין שיש להדגיש דברים אחרים, אולי אף לשנות דברים קדומים?

בקיצור, הרב קלנר, בניסיונו למסמס את חשיבותו של "לנבוכי הדור", מזמין אל נפשותיהם של תלמידיו רעיונות שיכולים להביא אותם בסופו של דבר לחשוב שיש מוקדם ומאוחר לא רק בראי"ה, אלא גם חלילה בתורה, ו/או שבעקבות שינויים במציאות ניתן לשנות את מרכז הכובד של עיסוקנו ההלכתי.

ושימו לב, לא רק הוא: הרב אבינר, בבלוג שלו באתר "מעלה", מוסר ש "ראיתי שזה של הרב קוק, מהתקופה שלו שהוא היה בחוץ-לארץ. זה ניכר […] כי אז הוא כתב ארוך מאוד [… ובא"י] הגיע להתעמצות ולהתעלות והיה כותב בתמצית עצומה", כלומר יש משהו באוירא דארעא שגרם לרב לכתוב אחרת, מתוך התעלות. גם הרב ברוך אפרתי כותב תחילה ש"הספר נכתב בצעירותו של הרב (זו אמנם עובדה שלו היתה לבדה לא היה בה דבר על מרכזיות הספר, שכן 'עין איה' גם הוא נכתב בצעירותו)" אבל מאוחר יותר מודה ש"מה שנכתב מאוחר יותר, הוא מבוסס יותר ומעובד יותר בנפש הכותב".

אז מה, האם ניתן לנתח רציונלית את כתביו, וכתיבתו, של הרב קוק, להבין שיש סיבות היסטוריות מסויימות לאיך שכתב ומה, ולכן לא להתחשב בדברים שאמר בחיבור מסויים – או האם כל שימוש בחשיבה אנליטית והגיון בריא בבואנו לבדוק טקסט קדוש אינו אלא סימפטום של שפעת העופות הרוחנית ותוצאה של פסיכוזה נוצרית? ועוד: האם בנוגע לסתירות שנתגלעו בכתיבתו הנוכחית של הרב קלנר ביחס לכתיבתו הקודמת נעלה גבות בתמיהה ונחליט שאין אנו במדרגה רוחנית גבוהה מספיק כדי להיות כשירים להבין את עומק הדברים, או שנוכל להשתמש בשכל ישר ולשער שיש מצב שהבנאדם הוא קשקשן מניפולטיבי?

ואולי אירוני הוא שחיבורו הנ"ל של קלנר מנסה לפעול למען אותה תכלית ממש אשר למענה פועל חיבורו של הראי"ה: שניהם מכוונים להוראת נבוכי הדור וחילוצם מתוך הבעיות שממצאי המחקר המודרני מכניסים אותם לתוכן. אולם בעוד הראי"ה בחיבורו מעלה את החשיבה המדעית על נס ("למען יראה בעיניו ואזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו [ישעיהו ו', י']: מתי אמנם יהיה זה, כשישתמשו דוקא כל חמשת האורות […] ועל כולם התפתחות השכל הבאה מחיבור דרישת התורה בחלקה המעשי והעיוני בצירוף דעת העולם והחיים וכל זרמי הנטיות והמדעים כראוי לאיש משכיל אוהב חכמה ודעת" – פרק כ"ו) מנסה הרב קלנר לקעקע אותה כהזייה פסיכוטית, שהיהודים המעורבים בה חולים. וזה כשלעצמו משל נאה להבדל התהומי שבין דרכו של הראי"ה לבין דרכי תלמידיו הנוכחיים.

נספח: יש ניאו-אורתודוקסים בקהל?

כי לרב קלנר יש חשבון מיוחד איתכם:

ל"חגיגה" הכללית מצטרפת שלא-מדעת קהילה אומללה נוספת – הניאו-אורתודוכסיה. גם היא – יסודה הנבערות. […] מפליא לחוש את האנכרוניזם המוזר, כשאותן תופעות פרוורטיות המוכרות מתקופת ההשכלה אצל ראשוני המשכילים היהודיים ביחסם אל התרבות הכללית, מופיעות כאן (באיחור של קרוב למאתיים שנה) ביחס החברה הדתית הזו, אל התרבות החילונית. גם כאן המניע הוא דימוי עצמי נמוך, ביחס לתרבות שבחוץ. ועל כן נסרך מחנה זה אחרי החילוניות ומחפש למצוא שם את "הרוח והאור", את הערכים והנורמות.

ובאוניברסיטה הדתית, היחידה בישראל, לא יקשה לבעל טביעת-עין לחוש שרגש-הנחיתות הזה, המקנן במחנה הדתי בכללו, הוא הנקודה המרכזית והמיוחדת הרודה בכל אופי הרוח. אין שום תודעה עצמית. כל הזהות של התרבות הדתית היא האקדמית, על פי הנורמות שהחילוניות היותר גסה ופרוורטית אימצה לה. הצורך "ללכת עם (כפה ודת) ולהרגיש בלי" הוא הענין הבלעדי שבו מושקע מאמץ ושכלפיו מורגשת אחריות בכל עסקי-הרוח שם.

באופן מוצהר, פועלים שם חוגים העוסקים בדה-קונסטרוקציה, ובניאו-אורתודוקסיה, ובעצות, תאגידים והתארגנויות שמטרתם היא נטרול האימפקט הגדול שיש לרבנים, ואנשי אמונה ותורה על הנוער בפרט והחברה בכלל. תחת כותרות שעניינם – 'להחזיר את הכל אל ה"שפיות, והאיזון המדעי", יושמעו כל הכיוונים האנטי-אמוניים, ואנטי-תורניים, אנטי-מסורתיים, ואנטי-דתיים, וכל זה במסגרת – "הדת" של "האוניברסיטה הדתית"… והנבערות הבסיסית הנזכרת מאפשרת, שלא להבחין ולא לדעת עד כמה כבר הרחיקו מגבול היהדות, בהזדהותם הפנימית לא רק עם ערכים חילוניים כי אם עם ערכים נוצריים.

לאמור: לא מספיק לשמור מצוות, צריך גם לחשוב כמו קלנר. אחרת לא תדע כמה בעצם הרחקת מגבול היהדות.