יומן מסע

עשרה ימים בהודו – קטעים וסרטונונים

טירו'

בעיתון כתוב שהטמפרטורה בצל עומדת על 40 מעלות, אבל זה מרגיש לפחות כמו 75. אולי בגלל הלחות, אותה לחות שמדי פעם מתאבה לכדי טפטוף מונסוּני שמצנן קצת את האדמה הלוהטת. מאווררי התקרה עובדים מלוא המרץ ומפלחים את האויר בנסיון לדחוף אותו אל בני האדם שתולים בהם תקווה אחרונה. בצהריים, אם כן, אין מה לעשות מלבד להשטף מדי שעה ולשכב עם ספר חצי-ערומים מתחת למאוורר.

אבל בבוקר ובערב טירוונאמלאי שוקקת, וסביב האשרם הגדול של רמאנה מהארשי נקבצים ובאים מקומיים כמו גם מערביים, הראשונים כדי למלא מה שבעיניהם היא חובה דתית, האחרונים כדי לנסות להיות רוחניים. בין קבצנים וברהמינים אני מפלס את דרכי לאולם המדיטציה או למוזולאום, מנסה גם אני לפתוח את הראש ולתת למחשבות שבפנים להשתחרר החוצה.

מה חדש בטירו'? הכל חוץ מהמקדשים. כמה חנויות נסגרו, וחנויות רבות עוד יותר נפתחו, מציעות לתיירים כל מני חפצי אמנות "אותנטיים" ובגדים מתנפנפים (נראה שההודים הם יזמים מלידה, והקפיטליזם, שהשתלט על המדינה בשלבים מאז שנות השמונים, יושב עליהם בול. בשונה, למשל, מעמי ערב). ליד האשרם נפתח כספומט (איך לא חשבו על זה קודם?) וכבר לא צריך לנסוע העירה כדי להוציא כסף. האשרם מרוויח מזה ודאי, נהגי הריקשות מפסידים.

הבתים שנהרסו לפני שנתיים עדיין הרוסים, אבל את הכביש שתכננו לבנות במקומם עדיין לא התחילו לסלול. והעיקר: דירות רבות באיזור האשרם חולקו ליחידות דיור סטייל תל-אביב. מסתבר שמערביים רבים שוכרים כאן חדר באופן קבוע, ומגיעים בחודשיים בשנה שיש כאן פסטיבל רוחני (דצמבר-ינואר). בחודשים האלה, שאי אפשר בהם לירוק הצידה מבלי לפגוע במורה רוחני, אין כאן חדר פנוי בטווח של קילומטרים.

אף עבדכם הנאמן שכר לעצמו חדר (עכשיו off season, יש חדרים פנויים), והוא מאוד מרוצה: משפחת ברהמינים נחמדה (אבא אמא ושתי ילדות), החדר קריר יחסית, לא רחוק מהאשרם והעיקר: על מנת ליצור את הרגשת הביתיוּת עכשיו שיפצרתי לעצמי ערכת תה הכוללת כף-חשמלית, ספל ברזל ומיטב תיוני הודו. אין כמו תה פרטי בחדר, כשקמים בבוקר או לפני השינה. אם כי ראו מוכר הצ'אי החביב עלי בסרטון להלן.

הודו

הודו נמצאת בזינוק עצום. את זה כולם יודעים אבל כמי שמגיע לכאן בתריסר השנים האחרונות בממוצע פעם בשנתיים וחצי אני יכול להעיד שאי אפשר לפספס עד כמה מהר זה קורה. משנה לשנה יש יותר מכוניות חדשות, יותר טלפונים סלולרים (גם, לדוגמא, למנקי הרחובות) וקפה יותר ויותר טוב (נראה לי שרשתות הקפה בשנות האלפיים הם מה שרשתות ההמבורגרים היו בשנות התשעים: סימן מובהק לכניעה לגלובליזציה).

אם תימשך הצמיחה (והצריכה) בקצב הזה מומחים חוזים שהודו תהפוך לשוק הצרכני השני הגדול בעולם, עם מעמד ביניים שימנה חצי מיליארד. אגב, על פי מומחים אחרים גם ייתכן שבעוד שנים לא רבות יהיו בהודו מספר דוברי האנגלית הגדול בעולם. בכלל, במאה העשרים ואחת כל אדם שישי בעולם יהיה הודי, אבל יחיה לאו דווקא בהודו: להודו, אחרי סין, המספר הגדול ביותר של קהילות מחוץ למולדתם (כל המומחים הללו מצוטטים בספר המוצלח Being Indian של Pavan Varma).

וכאמור, ההודים משחקים את המשחק מצויין – הפנטזיה האוריינטליסטית על ההודי שמקריב את העולם הזה למען העולם הבא היא השלכה נוצרית שמפספסת את המורכבות של הסגפנות ההודית. ההודים הם עם פרגמטי ומקורקע, הגם שפילוסופי ומתוחכם. איך זה משתלב? המפתח הוא להבין שלהודים אין טרנסאנדנציה. אין עולם הבא, וגם האלוהות היא כאן ועכשיו.

שוב: להודים אין חוקים שירדו ממקום אחר ואין גם עקרונות מוסריים טרנסאנדנטיים שתקפים בכל זמן ומקום – אין מוסר קנטיאני, אין יקוב הדין את ההר, אין מצווה לשמה, אין מלחמות קודש, אין אחרית הימים, אין עולם הבא. הדת מרוכזת בעולם הזה, ומטרתה אם כבר היא דווקא להביא לשחרור מחיים עתידיים, ולהעניק אפשרות לחיות היטב כבר היום. רק מונותאיסטים מוכנים להקריב את חייהם למען אידיאל עליון, כי רק הם חושבים שהעולם האמיתי הוא זה שבשמיים או זה שבעתיד. עבור ההודי האמת מאז ומעולם כבר כאן. זה טוב כי לא הורגים למען אידיאלים (אלא רק מתוך תאוות קטנות). זה רע כי מוסר כאן הוא עניין לגמרי אד-הוק, אמצעי למען מטרה. כן, יש יוצאים מהכלל, אבל בגדול זה המצב.

(אגב, יוצא מזה שכאשר אושו הגה את הקונספט של "זורבה הבודהה" הוא לא מרד במסורת הרוחנית ממנה בא, אלא בדימוי המערבי שלה, תוך החזרת עטרה ליושנה וחזרה לשורשיו האותנטיים. אם כי נכון שהוא הדגיש את זה בצורה בוטה במיוחד.)

הימים

בדיוק בשבוע שהגעתי געשה הארץ על החלטתו של בית המשפט הגבוה בדלהי (לא בכל הודו) לבטל את סעיף 377 בחוק העונשין ההודי. מסתבר שב- 1860 חוקקו הבריטים שאסור לו לאדם לעסוק ב"יחסי מין מרצון בניגוד לסדר הטבעי", כלומר ביחסי מין הומוסקסואליים (וגם עם בע"ח, וגם אנאליים ואוראליים בין בני זוג הטרוסקסואלים. אבל המשטרה מציקה רק להומואים). העונש שהוקצב הוא בין 10 שנים בכלא למאסר עולם! בצעד אמיץ של אקטיביזם שיפוטי קבע בית המשפט שהחוק מנוגד לעקרונות החוקה, והקהילות הגאות יצאו לרחוב.

העיתונים חוגגים את הפסיקה (למה תמיד התקשורת שמאלנית?), ומציגים תמונות של לסביות הודיות חוגגות ברחובות (הומואים עדיין מפחדים להחשף, ולובשים בדרך כלל מסכות במצעדי גאווה). אנשי הדת כמובן מוחים נמרצות – כלומר אנשי הדת הקתוליים והמוסלמים. טוב נו, הצליחו למצוא גם איזה סוואמי שהביע זעזוע וחשש לשלמות המשפחה. אבל ברור שרק למונותאיסטים זה באמת מציק. הממשלה עצמה עדיין לא החליטה אם הגיע הזמן לבטל את החוק באופן רשמי, ומדברת בשני קולות.

האשרם

האשרם, למי שלא ידע, פועל כבר שישים שנה על טייס אוטומטי. רמאנה מת ב-1950, וסביב קברו נבנה מאוזוליאום, כלומר ציון, כלומר סמאדהי, והוא לבו הפועם של המקום. בשעות קבועות מבוצעים שם אירועים ליטורגים למיניהם (דקלום הוֶדות, טקסי הכתרה ומשיחה ללינגם שעל הקבר, שירה בציבור של מזמורים), והרושם שלי הוא שהמקום מהווה מוקד עצום של גילוי שכינה מאיר עיניים ומעורר. לכן אני, כשאר הטויטע חסידים, מגיע כדי להשתטח על קברו של הצדיק. אני מקווה שאכתוב עוד על האשרם בעתיד.

סרטונונים

אני מביא כמה סרטונים קצרים, כלומר סרטונונים. נראה לי שזה עדיף על תמונות (מה עוד שזה מאפשר לי להשתמש בכישוריה של המצלמה החדשה שקניתי בדיוטי). הם קצרים מספיק כדי ללא לעייף, וארוכים מספיק כדי לקבל מושג תלת-מימדי ואור-קולי על המתרחש. לבד מזה סרטון הרי שווה אלף תמונות וכו'. אז הנה.

כאן ניתן לראות קצת מהנסיעה מבנגלור הגדולה לטירוונאמאלאי הקטנה. עדיף בהודו תמיד לנסוע ברכבת, אבל כאן אין אפשרות סבירה. המצלמה לא קלטה אבל תוך כדי הנסיעה (שש שעות) הוקרנו ברצף כל הזמן סרטי מכות. או בסגנון סלפסטיק או בסגנון ברוס לי. כל הזמן נשמעו קולות של "סמאק!" או "ססקאקא!!!" מקדמת הרכב.

את איש הצ'אי הזה הכרתי כבר בפעמים הקודמות שלי כאן, ועכשיו חזרתי אליו. האמת היא שאין משהו מיוחד יותר מדי בתה שלו, הוא טעים מאוד, אבל לא בצורה שאי אפשר למצוא בעוד מקומות. אבל הוא נמצא ליד דוכן עיתונים ויש מקום לשבת. שימו לב למדים המיוחדים שהוא לובש לעבודה, ושימו לב גם שהוא קצת מתרגש מזה שאני מצלם, אז תסלחו לו על חוסר הטבעיות.

תהלוכת הלוויה מלווה בתופים ופרחים, כנהוג. הגופה, על המכונית המיוחדת (שהריקשה עושה הכל כדי להסתיר), נישאת אל אתר השריפה.

 

[הבלוג חוגג שלוש שנים להיווסדו, עם 305 פוסטים ויותר מ- 377 אלף צפיות. למעוניינים, לחגיגות השנתיים הקדשתי פוסט מיוחד בו אני מדבר על הבלוג]

יומן מסע – הודו – חלק י"ז

12/4/01

it ain't goin' away. בהחלט קרה "לי" משהו שם ב[קורס מדיטציית ויפאסנה של]גואנקה המקוללת, הברוכה. פשוט לא איכפת לי מכלום ויש ראייה נהדרת. אבל זה לא מדוייק כי כן איכפת: הרי התלבטתי אם לנסוע לבומביי כדי לראות את רמש, תחילה כרופא-נפש ואחרי זה כנפח שיכה בברזל בעודו לוהט. אבל בסוף לבנגלור. לטירוונאמלאי. לראמאנה-אשרם. יש מן שקט בראש, ומן אחדות עם הכל, והכל נראה כמו חלום בהילוך איטי, והכל חסר משמעות ואפילו משעמם. הראייה אינה חזקה, אינה אוברוֶולמינג כמו בריטריט או ביציאה מהריטריט ("הבריחה"), אבל היא קיימת, קיימת.

העניין המשעשע הוא זה: צריך לא-לרצות. אבל אי אפשר לרצות לא-לרצות. ואי אפשר כמובן גם לא-לרצות לא-לרצות. אז צריך להבין שאין מה לעשות ולהכנע. אבל אי אפשר להחליט להכנע, צריך באמת להכנע.
או צריך להשלים-עם-המצב-הקיים אבל אם רוצים להשלים-וכו', אז זה לא באמת להשלים. אז צריך להשלים עם זה שלא-משלימים. אבל לא משלימים עם זה. אז צריך לעשות עוד פליקלק לאחור ולהשלים עם זה.
או צריך לחייב את הכל כי הכל הוא רצון השם. הבעייה היא שיש דברים שלא מוצאים-חן. אבל גם זה הרי רצון השם אז צריך לחייב גם את זה שיש דברים "רעים" וגם שהם לא מוצאים חן בעינינו. ואם זה לא הולך צריך גם לחייב את זה, וכו' וכו' וכו'.

הפתרון הוא כל כך פשוט, ורק עכשיו הבנתי: איך זה שהכל טוב, אבל בכל זאת רע… כי זה לא טוב לי או טוב לו או טוב לנו אלא טוב לאבסולוט! וגם אז לא [סוג של] טוב שאנחנו נבין לעולם. טוב זה בערך רמה של גנון בסָאנְדיי-סקוּל, אבל עכשיו באמת הבנתי את זה, זה חדר עמוק יותר מאי פעם.

[כדי להגיע לחלקים הקודמים של היומן ליחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן למטה. ועכשיו כשמערכת הדיוור פועלת, שימו לב אם לא קיבלתם מי מהפוסטים הקודמים. וגמר חתימה טובה.]

יומן מסע – הודו – חלק ט"ז

11/4/01

3 בבוקר. התעוררתי. העניין במצב החדש הוא שאין עניין כמעט בשום דבר. חוץ מלצאת מכאן כבר, וחוץ מהעניין במצב עצמו, לא איכפת לי מכלום. יש ראייה יפה כמעט כל הזמן, והרגשה מעורערת ביותר של עצמיות, וחוץ מזה לא איכפת כמעט מכלום. או לא ממש איכפת מכלום. כי למי איכפת?

אז יש ראייה, אבל אין הרגשה שהכל טוב, יש הרגשה שהכל סתם. ואין כמעט הרגשת אני-עושה, אבל יש בכל זאת הרגשת זה-קורה-לי. קצת. ואין התלהבות מדברים כמו להגיע הביתה, אבל יש פחד, יש פחד לא להגיע הביתה, למשל. אז איזה מן מצב מוזר זה?
נראה לי שיש אנשים שמתאשפזים על פחות מזה. אז למה לא להתאשפז (יש ביטוח?) כי אני בסביבה שמחשיבה סוג כזה של מצב נפשי כמשהו נהדר.

איזה טיפש הייתי! איזה טיפשון! התשובה היתה אז כמו תמיד כמו עכשיו פשוט קבלה. כניעה טוטלית וסופית לאדיוט שהוא אני ולא ניסיון לשנות אותי שוב ושוב.
הייתי כבר קרוב לשבירה כאשר אמרתי מספיק, רצתי אל החורשה עם הווקמן ושמעתי אדמה-רוח-ואש ["בוגי-וונדרלנד" ו"לטס גרוב טונייט"] תוך כדי ריקוד נמרץ. וזו היתה התשובה: לא לחשוב איך זה, אם אני "קרוב יותר להארה", אז בכל זאת אני עצבן וחסר סבלנות – אלא לקבל שזה המצב, זה האדיוט, זה התכנוּת שיש ולזרום עם זה! איזה כיף!

אני עדיין במצב נפשי מעורער. חשבתי ללכת לרָמש בבומביי, אבל בינתיים אני נשאר עם [המסלול של] בָּנְגָלוֹר-טירוונאמלאי. בכל אופן, ברחתי מהויפאסנה ואני בפונה.

מה פתאום כל כך בא לי לכתוב ביומן? לא יודע, אבל בא לי. נכון לעכשיו חזרתי די נורמלי. וכבר מתגעגע לטירוף האלוהי בו הייתי שרוי. איזה דבר זה היה. פשוט ברחתי משם היום! אלוהים. עכשיו אני במסעדה חביבה בפונה. שותה קפה וסודה. לימדתי את עצמי לאהוב סודה. כמו אבא.

אני מגיע חזרה לחדר-המלון ומי מחכה לי? אלוהים. איזה פחד. ורק עכשיו אני מבין שייתכן ונגמרו המשחקים, ייתכן שזו תחילתה של קריאה, של משימת חיים, ולא עוד עיסוק-במיסטיקה-לשיפור-העצמי-ולהנאה-שבחוויה. הראייה אופפת אותי עכשיו כשאני לבד בחדר ואין לאן לברוח. הייתכן שבאמת לא אחזור אותו דבר? כלומר לא אחזור תומר-משופר, אלא אחזור לא-תומר?

 

[תראו, הפוסט הזה מאוד מביך אותי. אני מעלה אותו גם כי הוא המשך של סדרה, וגם כי אני חושב שחשוב שיהיה ידוע שחוויות כאלה אינן נדירות מאוד. הן לא נופלות רק בחלקם של מני גורו, וגם לא רק אצל דמויות עבר מופלאות. לא "פסקה הנבואה" ולא בשמיים היא. כמובן, הן דורשות על פי רוב עבודה, התכוונות, ופתיחות מסויימת, שלמען הכנות אני חייב לומר שיש אנשים שפשוט אין להם אותה (על כך כאן). אבל לרובנו יש. באשר לעניין ה"שליחות", זה מביך אותי במיוחד, ואני מציע לראות את זה מזווית אנתרופולוגית או פסיכולוגית, ופשוט להבין שבני אדם שנדמה להם שהם פוגשים את האלוהות, בד"כ מרגישים כתוצאה מזה שנכפתה עליהם איזו שליחות. כדי להגיע לחלקים הקודמים של היומן ליחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן למטה.]

יומן מסע – הודו – חלק ט"ו

10/4/01

מה שאני שונא בכל העניין הזה של המדיטציה, הוא אותו דבר שאהבתי כל כך בעבר: המדעיות שלו, המכניות שלו. יושבים, נושמים, מתרכזים וסוּן אינָף מגיע אלוהים.
ודאי, הוא לא מגיע לכולם, הוא לא מגיע תמיד, אבל בכל זאת, חסרה לי הפתאומיות של החסד הנוצרי, או האישיות של האל היהודי. דוד ידע מה שהוא אומר, כנראה, כשאמר שאני יהודי.

האני שלי בהחלט מפורר, ועולה השאלה האם אשאר שפוי בסוף הקורס הזה. אני בהחלט רואה איך פירוק כזה של האני יכול להיתפס כדבר מפחיד ושלילי. בקלות. כל ניסיון להתנגד יכול להיגמר במלחמה פנימית. חבל שאין פה גורו רציני לדבר איתו. האם להמשיך למדוט עוד את החצי וחצי יום שנותר?

היום בצהריים חששתי לשפיותי ממש. הציץ ונפגע. אז יצאתי באמצע מדיטציה אפילו ש"הייתי קרוב להארה" [כפי שסיפרתי לעצמי]. כל הכבוד לי.
כעת הכל די טוב. משהו קרה לי, כלומר אני בתוך משהו, או משהו זרק אותי החוצה או בלבלבלה. נראה כמה זמן זה יחזיק. כמובן שיש חשש שזה לא יחזיק. כבר נמאס לי מהקורס לגמרי.

[כדי להגיע לחלקים הקודמים של היומן ליחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן למטה]

יומן מסע – הודו – חלק י"ד

9/4/01

ישנתי שינה נפלאה והבוקר התעוררתי לקול נקישות העוזר-מורה בדלת הברזל של החדר, והנה אין "אני". הכל נעשה ואין עושה. זהו זה אם כן [אני חושב שאני מואר]. הרגשה של מובנות-מאיליו, של הקלת-מה ושל שיעמום. אם כי יש ראייה נפלאה. האירועים קורים ואין בהם שום דבר אישי. הם פשוט קורים. אין גם מקליט להם. אין רושם של ההיסטוריה. יש רק עדות אילמת, אם כי משועשעת במקצת.
ייתכן שהבורג עדיין לא מחוזק עד הסוף-הסוף, אבל זה עניין של זמן וצְפִייה. מזל שממש בפסח לא יצאנו מעבדות לחירות – זו היתה ממש קלישאה. בוקר אחרי זה טוב.
מעניין שבאמת יש מן שעמום. אבל גם הנאה מכל דבר קטן שקורה ומכל הרגשה ומכל חוויה, כי הכל קורה לראשונה כל פעם. כל נשימה היא עניין חדש וחוויה מרתקת. אבל בכל זאת שעמום כללי.
אין אני ואין גם "כל-העולם-זה-אני". כל העולם הוא פשוט זה, וגם הגוף-נפש הזה הוא פשוט זה, והכל זה והכל ממשיך להיות זה, ותמיד היה זה ותמיד יהיה זה למרות שלחשוב על העבר והעתיד זה קצת דבילי בעניין זה. יש פשוט זה וזהו.

אין שום התרגשות. מדי פעם עולה ספק באשר לזהו-זה-איות של העניין, אך כמות שהוא עולה הוא יורד. אין מי שיתרשם ממנו (בכל זאת, עולה עכשיו הפחד שאני אצטער על כל מה שאני כותב עכשיו, כאילו זה יראה יומרני אחרי שאני אבין שלא הוארתי ולא בתיך [אכן]). אני משתמש במילה "אני", מעניין. אבל האני שקיים הוא זמני. עולה ויורד. אינו נלקח ברצינות.
ודאי כשזה קרה לראמאנה מאהארישי או לבודהה השוק היה גדול מאוד מאוד וגם הודאות לכן גדולה הרבה יותר. אצלי זה קרה (קורה) כל כך לאט וכל כך בהדרגה (לא כל כך לאט, בעצם, אבל בהדרגה) שאין גילויים מרעישים שנוחתים פתאום כרעם ביום בהיר. יש כניסה הדרגתית לתוך המצב. יציאה מתוך תחושת ה"אני-עושה", ה"אני-קיים" וכניסה לתוך זה. לכן אני מרגיש שיש עוד מה שיקרה. אבל אני מבין שאין מה לעשות בנידון. דברים כמובן יעשו, אבל ללא עושה וללא מטרה.

"Nothing is Personal" הייתי אומר המסקנה העיקרית בשלב זה. פשוט הכל קורה ושום דבר לא קורה למישהו ספציפי. אין טעם לקחת ללב. שום דבר לא קורה לי או לך. הכל פשוט קורה.
מעניין שבאמת יש מן שעמום ואכזבה כאלו: מן סתמיות. ויחד עם זה עניין חדש בכל רגע. אבל בהחלט זה סופו של המתרגש הגדול. במצב הזה אין שום אופוריה.

עברה ארוחת הבוקר. מדי פעם עוד יש דביקות של "אני", אבל היא עוברת. כשם שהכל עובר. חביבי.
כשאין מחשבות עולה הרגשת טוּב גדולה. כמעט עד דמעות. אולי זו הרגשת ה- "I AM" שרמש [בלסקר, הגורו מבומביי] מדבר עליה (ולא רק הוא), כי אני לא מזהה ממש הרגשת "I AM".

אבל למה שלא נתעורר מחר בבוקר ויהיה "אני"? למה ההבנה הזו צריכה להיות תמידית – כל דבר אחר הרי משתנה?!? ברור שההבנה הזו תיעלם ברגע שההכרה הזו תמות, אבל למה לא קודם?
עדיין, נראה שהמצב הזה, בהיותו הבסיסי ביותר, הפשוט ביותר, הקל ביותר, פחות סספטבילי לשינוי.

המוח ממשיך בשלו כמובן (ותודה ליקי [חברי הטוב] ולרמש על התובנה הזו שעזרה מאוד), כמו "למי יש כוח לעוד יומיים של מדיטציה" וכו'. אבל המוח לא ממש נחשב, וממילא אין כוח לשום דבר, ויש כוח להכל.

העניין עם העניין הוא שהאינטלקט משועמם. פשוט הבין שאין מה להבין. ושהכל חסר משמעות. לעומת זאת החלק החווה נהנה מכל דבר קטן שכל חוויה היא כיף וחידוש וטוּב. אבל מכיוון שהייתי אדם עם חלק אינטלקטואלי מפותח, אז יש הרגשת שעמום ואכזבה.

והכל נראה כמו חלום. אולי נתעורר?

נראה לי שהאני חזר קצת. מצד שני ראייה חזקה והכל אחד. איך זה? נפלאות הן דרכי השם.
אבל עכשיו כשאני כותב האני חלש מאוד. לפחות אני לא משועמם. וארוחת צהריים.

אז בבוקר היינו מוארים (לפחות לפי רמש) ועכשיו כבר לא. נראה לי שמה שקורה זה הבהובים של עצמיות. אני כמו דג [מבחינת תפקוד רצף העצמיות, ששמעתי שאצל דגים מתחדש כל שלוש שניות]. אז יש שוב אני, אם כי חלש.

מה שטוב במצב הזה הוא א) מעניין ב) אין פחד משום מה – מצב רוח טוב ג) אין צפייה לגאולה, כי כאילו כבר היינו שם או משהו או פשוט מבינים שאין מה לעשות ד) אין אופוריה מטופשת.

אני חושב שיש לי צורך יהודי לעשות. פשוט שיהיה מה לעשות. לכן אהבתי את הרעיון שלא הוארתי לגמרי וחשבתי להעמיק עוד – שיהיה עוד תהליך. זה [חוסר הקבלה של הכל והצפייה לעתיד שבו יהיה מושלם] אולי הוציא אותי מהמצב. מן צורך לעשות. אז מה, נוֹ הארה פוֹר מי? אולי זה לא לכולם, העניין הזה. אולי לחלק מהאנשים יותר עדיף תהליך תמידי [של תשובה] על תשובה סופית אחת.
שוב לא היה, שוב היה, עכשיו שוב אין אני, או בעצם כל העולם כולו, אני גדול מאוד.

 

[אם אנסה לנתח רטרוספקטיבית את מה שקרה, אפשר לומר שלמנגנון-בניית-האני שלי היה עדיין יותר מדי כוח, והוא שב ורצה את האני לידי קיום – כלומר רצונות ותקוות עדיין עלו וקוששו עצמן לכדי תחושה של דמות יציבה שרוצה ומקווה. האנרציה שצבר המנגנון הזה היתה פשוט מדי גדולה, או במונחים מזרחיים, הסמסקארות היו עדיין חזקות מדי, או שפשוט היו עדיין, והן שאבו את ההכרה לכדי אותו סחרור של מחשבות שמייצר אשלייה של חושב. או במילים פשוטות ומסורתיות יותר: לא שרפתי עוד את כל גרעיני הקארמה שאני נושא.

כדי להגיע לחלקים הקודמים של היומן ליחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן למטה]