ניגודים משלימים

חשיבותה של השכרות בפורים

ניגודים משלימיםמיחייב איניש לבשומי בפורייא, אבל נראה שכולם רק מנסים להתחמק מזה. כי למרות שבמסכת מגילה (ז:) כתוב שחייב אדם להתבסם בפורים, ואפילו מוסיפים וכותבים שם שמדובר בהתבסמות "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – התבסמות רצינית ביותר, ללא ספק – החל מהמאה ה-12 אנחנו שומעים קולות שממעיטים באופי ההתבסמות הנ"ל, ומנסים להקטינה עד כמה שאפשר. ר' זרחיה הלוי, בעל המאור, טוען שאולי בכלל לא נפסק ככה להלכה. הרמב"ם מצווה לשתות פשוט כדי להירדם, וכך גם מציע ה'שולחן ערוך'. המאירי כותב שודאי שאין הכוונה ל"שמחה של הוללות ושל שטות", ואילו הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, מחבר 'ערוך השולחן', קובע ש"השכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו". קבוצה של פרטי-פופרס אם אי פעם היתה כזו.

בימינו המצב לא מראה סימנים של שיפור. קחו למשל את הרב אשר סבג, חבר 'בית הלל' והגרעין התורני של רשל"צ. לדעתו "חבל מאוד שמסיבות הפורים […] משמשות לפורקן יצרי ולא לעורר שמחה אמיתית רוחנית וטהורה שאינה תלויה במשקה כזה או אחר […] השכרות מביאה להשחתת צלם האדם וביזויו." (מוצש, 7.3.14). הרב חיים נבון בתורו מקדיש שלוש דקות של יו-טיוב כדי למנות את הפוסקים המתנגדים לשכרות ולבסוף מצטט את הילקוט שמעוני שמסביר שאדם השותה יותר מדי דומה לחזיר, ומתריע שיש לשתות מעט ולהיזהר שלא להגיע לכזאת חלילה. גם בקרב החרדים המצב עדין: הנהלת ישיבת 'חברון' המפורסמת החליטה השנה לבטל את מופע ה'פורים רב' המסורתי, וממילא שפכה מים קרים על החגיגות.

ניגודים משלימים

כמובן, לא קשה פשוט להאשים את כל הנ"ל בבורגנות ממארת, למשוך כתפיים ולהרים לחיים. אבל ייתכן שהסיפור עמוק מזה. הייתי רוצה לנסות להאיר אותו בעזרת בחינת המוסד התרבותי של הקרנבל או הפסטיבל. נסו להשתחרר לרגע מדימויי הסמבה בברזיל או ציפי שביט בחנוכה; הכוונה היא לאותו קרע בזמן שבו תרבויות קדומות היו פורקות עול ומתהוללות. במועד מסויים וקבוע היו בזמני קדם מתבטלות ההיררכיות והנורמות המסורתיות ובני האדם יוצאים לחופש כאוטי אשר איפשר התנהגות טיפשית, מינית, כופרנית ולעיתים גם מסוכנת. בסוף הקרנבל חזרו כולם למקומותיהם השגרתיים, לפחות עד לשנה הבאה כמובן. חשוב להבין: הקרנבל מעולם לא הציב אלטרנטיבה לסדר הקיים. למעשה, אפשר לומר שעל ידי היציאה מהכלל הוא אישר ואף ביצר את הכלל.

ההסבר המתבקש לתופעה הוא מה שמכונה "שחרור קיטור", שלכאורה נצרך כדי שלא להגיע לפיצוץ. ייתכן. אנתרופולוגים וחוקרי דתות נתנו לתופעה הסברים מורכבים יותר. ויקטור טרנר, מהמפורסמים שבהם, טען שמטרת הקרנבל היא להדגיש את הקהילה שמעבר לסדר החברתי הקבוע, את האחווה שמעבר להיררכיה, מארג בסיסי שיש לטפל בו מדי פעם כדי שלא ייקרע בין הכוחות המושכים לכיוונים שונים.

להלן הייתי רוצה להתמקד בהסבר שנותן הפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור. בספרו המרשים A Secular Age מנסה טיילור לארוג נרטיב רחב היקף, ובמידה רבה אלטרנטיבי למקובל, להיותנו בעידן חילוני, שפירושו מבחינתו הוא עידן שבו היות העולם נטול-אלוהים והיות האדם נטול מטרות שמעבר לחייו הפרטיים הם רעיונות שעולים על הדעת ואף יכולים להיות ברירת המחדל עבור רבים. הקרנבל משמש עבורו סממן של חיים במציאות רוויה דת ומיתוס, מציאות שעברה מהעולם.

על פי טיילור הקרנבל נועד לתת מקום לכאוס, מתוך הכרה כי בעולמנו כוחות שונים נצרכים, ולמעשה שללא ניגודים משלמים (מה שהוא מכנה complementarities) לא תוכל המציאות שלנו לתפקד. האדם בעולם הפרה-מודרני הבין, אולי מתוך מודעות לעניין, אולי בצורה אינטואיטיבית, שהמציאות שזורה מכוחות שונים, ושאין כוח אחד שיכול לכפות את עצמו על כולה. למעשה, אין כוח אחד יכול להתקיים ללא ניגודו. החזק זקוק לחלש. הגבוה זקוק לנמוך. הטוב זקוק לרע. הקדוש זקוק לטמא. הסדר זקוק לאי-סדר.

מתוך כך עולה על פי טיילור התפיסה שהסדר עצמו, חיוני ומקודש ככל שיהיה, מסתיר מאיתנו משהו גדול יותר, משהו שהסדר המקובל לעולם לא יגשים פשוט מפני שאותו המשהו כולל גם את ניגודו של אותו הסדר. השלם הכולל את הניגודים כולם הוא מה שהאדם הפרה-מודרני רצה לגעת בו, או לפחות לתת לו מקום, על ידי החריגה מהשגרה, על ידי ההרס הזמני של הנורמלי. החריגה הזאת ממילא איפשרה גם חידוש כוחות ויצירתיות, והזינה את החיים והחברה ממקורות שהיו נסתרים להם כרגיל.

טיילור רואה באבדן הקרנבל את אחד הסממנים של החילון. העידן המודרני מביא איתו שאיפות לנראטיב טוטלי, לפתרון אחיד ומאורגן שיכסה הכל, להגשמתו של הסדר האולטימטיבי, שיימשך לנצח ושאין בו אפשרות, ודאי לא צורך, באי-סדר. אנחנו רואים את הנטייה הזאת כמובן במיני אידיאולוגיות מודרניות שניסו לכפות על האדם לוגוס מושלם, חוק מקיף-כל והתנהגות אחידה, שניבאו גן עדן עלי אדמות (והביאו גהינום). הרעיון שעל ידי הרציונליות, או המדע, או הגזע העליון, או שלטון הפרולטריון, או הטכנולוגיה אנחנו יכולים להעמיד חברת מופת שתפתור את כל הבעיות ושלעולם לא תזדקק לאלטרנטיבה הוא רעיון מודרני, ומסמן את אבדן ההנחה המיתית (והאינטואיציה האנושית) שהחזיקה בנצרכותם של ניגודים משלימים, של כאוס ולא רק של סדר.

אינטואיציה אבודה

האם נוכל לחזור אל אותה אינטואיציה? קשה לומר. ודאי שלא נוכל לעשות זאת בצורה שעשה זאת האדם הפרה-מודרני, פשוט מפני שאנחנו לא פרה-מודרניים. מאידך, כל מי שאי פעם השתכר או התמסטל בצורה חריפה יודע שזו חוויה שיכולה להיות מאירת עיניים. אנחנו לומדים על עצמנו ועל עולמנו לא מעט מתוך היציאה מהשגרה, מתוך שינוי מצב התודעה. אחד החסרונות של מצבנו היום הוא התפרקותם של אותם מוסדות חברתיים שמסגרו את השימוש בחומרים פסיכואקטיבים ונתנו הדרכה להדיוטות בשימוש בהם (כתבתי על כך כאן וכאן וכאן ב-pdf). החומרים האלה כיום זמינים יותר משהיו אי פעם, ומצד שני הבורות לגביהם גדולה יותר משהיתה אי פעם. זו טרגדיה נוראה, ובמצב כזה יש צדק מסויים באזהרותיהם של המתנגדים למצוות בשומי בפוריא כפשוטה.

ועם זאת, במסגרת שלל ההתחדשויות היהודיות אולי יש טעם גם לחדש את המסורת הזאת, את מסורת הקרנבל הפורימי. לא במובן של שתייה אנארכית עד כדי טמטום חושים (למרות שאולי יש גם בזה תועלת מסויימת) אלא במובן של שימוש בחומרים פסיכואקטיביים על מנת ללמוד על עצמנו. על מנת לדעת את המקום בו הניגודים משלימים זה את זה. את האחדות שמעבר לניגודים.

נספח – מספר חכמים יהודיים שדווקא תמכו בהשתכרות בפורים (שימו לב להדהוד ההגיון הקרנבלי בדבריהם).

  • האר"י קבע שיש להשתכר בפורים כדי להזין ב"הארה גדולה" את הניצוץ האלוהי המחייה גם את הקליפה של הרוע (פרי עץ חיים, שער חנוכה ופורים פ"ו). ר' נתן כותב בשם ר' נחמן שיש "לשתות ולהשתכר כדי שיעלה על ידי השתיה לשכל עליון וגבוה מאד, כי אז יש כח להמתיק כל הדינים שבעולם" (ליקוטי הלכות, הלכות תענית ד, כו). ר' אברהם אלימלך פרלוב, האדמו"ר מקרלין, כתב ש "וביום הפורים עצמו שכל העובדות הגשמיות שבכל השנה צריכים להתרחק מהם, דהיינו שכרות, חייב איניש לקיים בזה היום עד מס״נ [=מסירות נפש]" (מצוטט בספר 'דברי אהרן', עמ' קמה). ר' שלום נח ברזובסקי, האדמו"ר (הקודם) מסלונים קבע שי שלשתות לשוכרה "כיון שרצונו ית' שיהיה בשמחה מפקיר אפילו עוה"ב [=עולם הבא(!)] ובלבד לעשות רצונו ית'" ('פורים הנהגה למעלה למעלה מן הטבע', מט-נ). והרב שמואל טל, בן זמננו, קבע שיש להשתכר משום ש"אדם שחי רק עפ"י המציאות, שוכח לפעמים מאיפה הוא הגיע ומה באמת עיקר נקודת הרצון שלו" ('וּתְחַזֵק התקשרותנו באהבה', עמ' 24).