אתיקה של תודעה – ריטלין כהתחלה (רעה)

לפני יומיים המדיה הישראלית צהלה ושמחה בהציגה ידיעות על כך שאזרחי ישראל יהיו יכולים סוף סוף לרכוש ולטול ריטלין בעזרת לא יותר מאשר מרשם מרופא המשפחה, דבר שלמעשה הופך אותו לזמין ונגיש לכל דכפין וכל דצריך. הסיבה לשמחה היא היתרונות שמאפשר הסם החביב הזה בתחום שיפור הריכוז והערנות. החסרונות שצויינו בכתבות הן תופעות לוואי מינוריות למיניהן (וכן, גם אשפוז פה ושם. אבל באיזו סיטואציה אנושית אין אשפוז פה ושם?). הנה למשל הפסקה הראשונה בכתבה בוואי-נט:

בתזמון מושלם עם תקופת המבחנים באוניברסיטאות, פירסמה הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית הנחיות שבוודאי ישמחו סטודנטים רבים: מהיום מותר לרופאים לרשום ריטלין או תרופות לשיפור הזיכרון לבקשת המטופלים גם בלי צורך רפואי ממשי.

אם כן בתזמון מושלם, בלי צורך רפואי אבל עם צורך סטודנטיאלי, נוכל כולנו לבלוע מה שנרצה מתי שנרצה. כל הארץ ריטלין ריטלין, עם רוקד גלים גלים, ואמרו ה-ל-לו-יה.

לפני שתשפשפו את אצבעותיכם המקלידות כדי להתכונן להעיר לי על צדקנות-יתר, אומר מיד שאני רחוק מלחשוב שעקרונית אל לו לאדם לבלוע מני חומרים מתמירי תודעה. למעשה לדעתי יש ערך רב – דידקטי למצער, טרנספורמטיבי ואמנציפטורי במקרה הטוב יותר – באקספרימנטציה תודעתית, בין אם על ידי מוזיקה, קריאה, מדיטציה, התבודדות, תפילה אקסטטית או עזרים כימיים, וברוך ה' אחרי חמשת אלפי שנות ציביליזציה האנושות היא מומחית אמיתית לתחום הרחב שנקרא altered states of consciousness. הבעיה היא אחרת: הבעיה היא שהיום בכלל לא מדברים על זה.

רוצה לומר, מה שהיה חסר בדיווחים השונים על העניין הוא עיסוק בצד האתי שלו – וזאת בדרך כלל דווקא תוך מצגת שווא של דיון רציני בנושא. הידיעה שהופיעה בידיעות אחרונות – תחת הכותרת העליזה "דוקטור, תמקד אותי" (7.2.11) – היא דוגמא מצויינת לעניין:

אחרי ההתרשמות מכותרת המשנה העולצת, שימו נא לב למשפטים שסימנתי, על פי סדרם:

ראשית, אנחנו מבינים שהאפשרות הזמינה – וההולכת ונהיית יותר ויותר זמינה עם ההתפתחות הפרמקולוגית המואצת של ימינו – לשנות את תודעתנו וכישורינו השכליים מביאה, באופן מובן, לדרישה הולכת וגוברת מצד לקוחות קופות החולים לממש עבורם את האפשרות הזו. אבל לא רופאים אחראיים כשלנו יתנו לנו סתם כל מה שנבקש, הלא כך?

משום כך, שנית, מוצגות בפנינו הדעות בעד ונגד, תוך הדמייה של שיח אתי: "התומכים במתן תרופות כאלה לאנשים בריאים גורסים שלכל אדם זכות להגשמה עצמית כל עוד הוא אינו פוגע באחרים" – זה לכאורה טוב – מי מאיתנו מתנגד להגשמה עצמית? – אולם מה פירושה של הגשמה עצמית כאן? ללא אידיאל ברור של עצמי אליו שואפים, שלא לומר הגדרות מסויימות של אפשרויות הגשמתו, אין למילים האלה כל משמעות, והן בעצם מבטאות את הלך הרוח הליברלי-קפיטליסטי המדולל, שמבקש שלכל אדם תהיה אפשרות לממש את רצונו (מה שישעיהו ברלין היה מכנה "חופש שלילי").

שלישית, אנחנו מתבשרים שגם הלשכה לאתיקה(!) של ההסתדרות הרפואית דנה בנושא, והחליטה, שוב באופן שעוקב אחרי הקו האנמי דלעיל, ש"אם יש תועלת" בתרופה, ואם הסיכון זניח, אז סבבה אגוזים. אבל מהי תועלת? שוב: ללא מסגרת ערכית (אידיאולוגית, רוחנית, דתית) שבתוכה נבחן את הנושא, אין למילה זו כל משמעות לבד מ"מה שחושב אותו אדם באותו רגע שמביא לו תועלת".

ורביעית, שוב באותה צורה מגוחכת של חדלון ערכי במסווה של שיח אתי, מלמד אותנו פרופ' אבינועם רכס ש"לכל אדם ישנה הזכות למצות את עצמו באופן מירבי" ובלה בלה בלה – אבל מהו מיצוי עצמי מירבי פרופסור? האם הצטיינות בבחינות האוניברסיטה? ואולי דווקא הסטלבטות בטבע? האם היכולת לנהוג על משאית כל לילה כל הלילה, או דווקא היכולת הוולונטרית והקוגניטיבית למחות נגד תנאי העסקה שכדי לעמוד בהם יש צורך בעזרים כימיים? האם מיצוי עצמי מירבי פירושו להיות עירני, חד וממוקד, או דווקא יצירתי ופתוח, רך ומזוּמן להפליג במחוזות הדמיון? כאשר אין הגדרה ברורה, כאשר אין אפילו אפשרות לבחור בין הגדרות, כאשר אין אפילו דיון שמתחיל לחשוב על הגדרות, המילים היפות האלה מתדרדרות לכדי רצונו המיידי והבלתי מושכל של הפרט. אכן, "חופש".

שיח הסמים בסמיות כפולה

עד כה התייחסתי לריקנות של השיח הערכי המערבי-ליברלי, שאחרי שמצד אחד זנח את הדתות השונות ומצד שני התרחק מההומניזם של עידן הנאורות (ובטח מהפאשיזם והמרקסיזם), למעשה אינו מציג כל אידיאל של "מימוש עצמי". כעת אני רוצה להתייחס לעניינינו ספציפית, כלומר לעניין הסמים משני התודעה.

השיח הנוגע לסמים בימינו סובל מעיוורון כפול. מצד אחד, החברה המערבית מתעלמת בעקביות מהתפקיד המרכזי שמילאו חומרים נרקוטיים/הלוצינוגנים/אנתאוגנים בהיסטוריה האנושית (החל ממרקחות שמאנים, צ'ילומי סניאסים, הסומה ההודי, הקיקאון היווני, דרך האלכוהול ושימושיו הריטואליסטים, ועד האקספרימנטציה הכימיקלית של גדולי עולם כוויליאם ג'יימס, זיגמונד פרויד, אלדוס האקסלי, ז'אן-פול סארטר ועוד רבים). ההיסטוריה הזאת כיום או מוכחשת ומועלמת, או עוברת תהליך של הלעגה שהופך אותה לפיקנטריה אקזוטית.

מצד שני, אנחנו גם מתעלמים מהמסגרות החברתיות-דתיות-אתיות שבתוכן התרחשה ההיסטוריה הזאת. כך אין לנו כל מושג אילו גדרים הגנו על החומרים האלה ועל שימושם, אילו טקסי חניכה ומבחנים היו צריכים מועמדים לשימוש בהם לעבור, אילו תנאים תומכים היו להם כאשר השימוש הותר, וכמובן מהן המטרות שעמדו כנגד המשתמשים בהם (כמעט תמיד היו אלה מטרות רוחניות).

מצב זה מוביל לאיסור גורף, מחד גיסא, על כל סם מסורתי שלממשלה ולחברות התרופות אין אינטרס לקדם או מספיק שליטה על ייצורו, ומאידך גיסא לפיתוח הולך ומואץ של סמים מהונדסים שאמורים לפתור בעיות תפקוד או חוסר-יכולת (בתיאום עם דרישות השוק לעובדים יעילים). מעל לכל, לא ניתנת, כפי שכבר אמרנו, מסגרת אתית (מוסרית או רוחנית) שתציב אידיאלים שאליהם יש לשאוף וביזיונות מהם יש להימנע.

כל זה מוביל בתורו לפשיטת רגל ערכית כמו זו שהופגנה בכתבה דלעיל, שבה לא רק מסגרת אתית לא נתנו, אלא אפילו את השאלות הפשוטות ביותר שראוי לשאול, לא נשאלו. ומהן שאלות פשוטות אלה? השאלות הן שתיים: מהו מצב תודעתי טוב, ואיך ראוי להגיע אליו. דהיינו מה יחשב עבורנו ראוי כמצב תודעתי, ומהן הדרכים שלדעתנו ראוי להשתמש בהן כדי להגיע אליו. התשובות לשאלות הללו תלויות כמובן בצורה שבה אנחנו מגדירים "מימוש עצמי" (ובצורה בה אנחנו מגדירים "עצמי"), אבל השאלות עצמן יכולות לכוון אותנו לבירור העניין.

שתו הרבה מים

הזמן הזה הוא זמן קריטי, בו ניסוח השאלות הללו עדיין אפשרי ומאוד רלוונטי. ככל שיותר ויותר סמים משני תודעה יהפכו חוקיים ונגישים, אנחנו נגלוש למציאות שבה אנשים לא יהיו יכולים לחקור את התודעה שלהם – לא רק מפני שאין להם כלים, השכלה או גירוי לכך, אלא מפני שתודעתם תהיה מסוממת תמידית כדבר מובן מאיליו. ייתכן שבעוד עשרים שנה נחיה בעולם בו להיות עצבני יהיה לא מנומס (שהרי יש כדור שפותר את זה!), ולהיות לא מרוכז יהיה פשוט מביך, קצת כמו לשכוח לשים דאורדורנט.

במציאות כזאת הסד הכימי שיבנה ויבצר את תודעתנו יכלא אותה בדיוק כפי שדוגמטיות פנאטית מנתקת מאמינים עיוורים מקליטת רעיונות חדשים. תודעתנו תוגדר מראש, תוחזק יציבה בתוך גבולותיה המוסכמים, ולא יהיה אפילו רמז של עצב או בלבול שיתנו לנו אפשרות לשאול האם אנחנו מפספסים משהו, האם יש עולם שלם של רגש ומשמעות, של יצירתיות והומור, שאנחנו לא מכירים (וכן: אוסיף גם קדושה). האדם, שפיקו דלה-מירנדלה, מראשוני ההומניסטים, ראה בו את תפארת הבריאה משום שהוא יצור אינסופי, מתפתח ומשתנה ומתעלה תמיד, יסגר סוף סוף בתוך כלוב כימי, ולתפארת האומה יהיה יעיל בעבודתו מאין כמוהו, מתפקד למופת במצבי לחץ, חד וממוקד כפי שרק מולקולה יכולה להיות, ומציג חיוך מכאני הקפוא על פניו.

 

בגליון אקדמות האחרון הקדשתי לאתיקה של התודעה מאמר מוער, בו אני מפתח את הנושא בהרחבה. וראיתי שאיגוד רופאי המשפחה לכאורה מיתן את החדשות הללו. אבל קריאה זהירה תראה שרק לכאורה. וטור של הפסיכיאטר ירדן לוינסקי הוא היחיד שמצאתי אצלו התייחסות לשאלה רחבה יותר מהיתרונות והחסרונות של הסם הספציפי הזה. לוינסקי קובע כי "השאלה הכי גדולה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו היא מה כל זה אומר על החברה שבה אנחנו חיים?" וכו', וזה אכן חשוב, אבל גם הוא לא מתעסק לצערי במה שכתבתי עליו כאן.

38 תגובות

  1. אתה סוגר את האורוה אחרי שהסוסים ברחו. למרות שאני מסכים שהשאלות שאתה מעלה חשובות, הם מצטרפות לאוסף השאלות הכללי של ב"איזו חברה אנו רוצים לחיות" עכשיו שטרפנו את הכללים. המשותף לשאלות הללו, שהרבה שואלים, ומעט עונים, היא שאין מי שיקשיב לתשובה. אין יותר גורם סמכות מרכזי שאליו יביטו ההמונים וממנו ילמדו תורה. התרבות נסחפת כקרש על פני ים גדול של זרמים מקומים.
    לעניין זה, יש לי חברה שגרה בצפון ארה"ב, במקום קר ומושלג. כאשר היא סיפרה לחבריה על דיכאון החורף בו היא שוקעת, שלחו אותה מיד לקבל אפר (upper( מהרופא. מבירור מסתבר שכמעט כל האנשים שעובדים איתה לוקחים את הכדורים הללו מדצמבר ועד מאי. הם מתייחסים לזה בדיוק כמו לקפה.

    הסמים הללו (כמו קפה), הם יעילים, במובן הגס ביותר, הן לאדם הבודד והן לחברה ככלל. לכן קשה לי לראות דבר שיעצור את המנהג הזה, או מה שימנה ממנו להשתלט על העולם. הרי זה קורה כבר עכשיו – כל מה שקרה הוא שהסירו את המחסום הרשמי. כלומר, נתנו אישור לתופעה נפוצה.
    אם כבר, אני מוכן להתערב שעוד מעט יהיה גם ריטלין אורגני "מהטבע", על מנת לפנות לקהל הרוחני. על מנת להתרכז בדאו דה ג'ינג.

    אהבתי

  2. תומר, הבעייה שאתה מעלה חשובה, הדיאגנוזה מצויינת ואני מסכים לגמרי עם ניתוח המצב.
    האם יש לך רעיונות והצעות כיצד נתחיל להתכוון לעבר קונצנזוס תרבותי-פוליטי בעניין "מהותה של הגשמה עצמית" ו"אידיאל ברור של עצמי אליו שואפים"?
    זה יכול להיות נושא לא רע בכלל לפאנל של מומחים, בתור התחלה.

    אהבתי

  3. עידן ועמיר,
    אני לא חושב שאפשר לכונן קונצנזוס לגבי התשובות לשאלות האלה, ואני גם לא חושב שרצוי. אני כן חושב שצריך לעורר דיון לגביהן, ואם זה לא אפשרי אז לפחות להצביע על כך שדרוש דיון לגביהן. זה מה שניסיתי לעשות כאן.

    אהבתי

    1. אולי לא הבהרתי את כוונתי. בוודאי שמדובר בדיון ולא בתשובות לשאלות. אני משוכנע שאתה לא הראשון שדן בעניין. הי, כבר ב-32 האקסלי דן בדברים דומים. אבל אין לך שום כלי להעביר את מסקנות הדיון (יהיו אשר יהיו) הלאה. אין רבנים שיפסקו דבר הלכה.
      חוקי או לא חוקי, מדובר בנורמה קיימת. יכול להיות שיהיו אנשים שיהיו מוכנים להיות פחות טובים בעבודתם על מנת לשמור על טוהר רוחני, אבל הם יהיו מיעוט בטל בשישים.
      צריך להפוך את התרבות שלנו על ראשה על מנת שאנשים יוותרו מרצונם על התחרותיות – על מנת שיהיה מי שיקשיב לדיון אותו אתה רוצה לעורר.

      אהבתי

      1. עידן,
        אני לא מסכים שצריך להפוך את התרבות על ראשה וכו'. זה בניגוד לזרם המרכזי בחברה שלנו, נכון, אבל בתיאום עם זרמים שונים, משניים (מהחרדיות ועד לניו-אייג'). מה שלדעתי חשוב הוא, שמוסד עם שם כמו "הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית" יהיה נאמן לשמו ויתייחס ברצינות למימד האתי שבסוגייה כזאת, אם היא עולה לפניו, ומה שעוד חשוב לדעתי הוא שאם נושא כזה מגיע לחדשות, תישאלנה גם שם השאלות הנכונות.

        אהבתי

  4. אף פעם לא הבנתי באיזו זכות אוסרים על אנשים לקחת סמים אבל אלכוהול דווקא מותר, אני מניח שאותו דבר אפשר לשאול לגבי כל הסמים החוקיים, למה מה שנרקח במעבדה (גם LSD הומצא במעבדה) הוא חוקי ומה שמגדלים בעציץ דווקא לא. סתם גילוי נאות – אני לא שותה אלכוהול ומימי לא נגעתי בשום סוג של סם בדיוק מהסיבות שתיארת פה בפוסט.

    אהבתי

  5. לגבי מה שכתבת תחת הכותרת "שתו הרבה מים", זה מאוד תלוי בעיניי, אולי אתה צודק אך בדיוק ההפך ייתכן בעיניי. אם וברגע שסמי התודעה יאופשרו חוקית, אולי דווקא טווח התודעה של האנשים ייתרחב, יותר ייצאו מהקיבעון התרבותי תודעתי שלהם, הרי אחד מהיכולות הגדולות של הסמים הוא כמו שטאראנס מקקנה נוהג לומר: "לפוגג גבולות", ו "תרבות היא לא חבר שלכם", אפשור שימוש במשני תודעה יכול להביא דווקא לגמישות תודעתית, יצירתיות, שינויים חברתיים, שינויים אקולוגיים, דברים חיוביים.
    בעיניי זהו כלי, מה שאנשים יעשו איתו זה עניין שלהם.
    אכן נכנס פחד כי המערכת מעוניינת לשמר את עצמה ויכולה להשתמש במשני תודעה לעצב תודעות (מה שהיא עושה היום באמצעות המדיה), אך סמים משני תודעה לא עובדים בשביל המערכת, המשתמשים יכולים להשתמש בהם ולהגיע איתם לתודעות רעיונות ופעולות שהמערכת משקשקת מפניהם

    אהבתי

    1. שי,
      אני חושב שתלוי על איזה סמים אתה מדבר. אני בספק רב אם ריטלין או ציפרלקס פותחים את התודעה לדברים חדשים. לדעתי הם מצמצמים אותה לדברים הישנים. וסם כמו lsd, מאידך, לא יהיה חוקי במהרה.

      אהבתי

      1. גם לגבי הריטלין או הציפרלקס זה עובד לדעתי, הרי הם אובייקטיבים,
        נוכל להשתמש בהם לסייע לדברים שאנחנו לא מאמינים בהם.
        נוכל להשתמש בהם לסייע לדברים שאנחנו כן מאמינים בהם.
        נוכל לא להשתמש בהם.

        המוצר על המדף.

        כן אני מצפה שיסופק לצרכן ולצרכן הפוטנציאלי מידע אמין ומתעדכן לגבי המוצר.

        ולגבי החדרת ריטלין לילדים חסרי מידע וישע זה נורא לדעתי.

        אהבתי

        1. אני נתתי לבן שלי ריטלין כדי לפתור את בעיות הקשב והריכוז הקשות שלו בכיתה, אחרי עשרה ימים המורה דיווחה שלא היה שום שינוי אז הפסקתי (היו לו כמה תסמיני גמילה בעקבות זה) בתור אבא אתה נמצא במלכודת כפולה, אם תיתן לו ריטלין אתה מנוול שמסמם את הבן שלו, אם לא אתה מתחסד שמזיק לבן שלו כדי לצאת 'טבעוני' , אני מניח שגם ברית המילה שעשיתי לו כדי שלא יהיה חריג ולא יקבל תסביכים נכנסת לאותה קטגוריה.

          אהבתי

          1. אולי יש ילדים שריטלין באמת יכול לעזור להם, העניין הנורא לטעמי הוא שמחלקים ריטלין לילדים שלא באמת צריכים אותו, העניין הוא עם הקריטריונים למרשמי ריטלין לילדים, לא חושב שכל ילד שלא מרוכז בשיעורים צריך לדחוף לו ריטלין, יש סרטון יפה שראיתי לאחרונה: http://www.youtube.com/watch?v=acFq-redSr8

            אהבתי

  6. תומר, אני נוטה להסכים עם המסקנות שלך, ובכל זאת כמה הערות מנקודת המבט של מי שמשתמש בריטלין ונגזרותיו השונות מזה זמן מה.
    השיח התקשורתי – הן מצד התומכים והן מצד המסתייגים – מתייחס לריטלין כאל תרופת פלא, שמשפרת באופן ניסי את יכולת הריכוז, ומשנה את תודעתו של האדם. המציאות הרבה יותר אפורה. הריטלין מסייע לי מאד, אבל לא שינה בכלל את תודעתי, ולא הפך אותי למכונת עבודה (הנה אני כותב תגובה במקום לעבוד).
    רצוי שיהיה דיון על מצב התודעה הרצוי ואיך להגיע אליו. אבל החומרים הכימיים (ריטלין, אלכוהול, טבק, קוקאין, LSD) הם רק חלק מהדיון הזה. לטלוויזיה, קולנוע, מוסיקה, ספרים ועבודה יש השפעה מהותית ומתמשכת יותר על התודעה שלנו – בעיקר לעבודה.
    החומרים הכימיים לא יכלאו ויבצרו את תודעתנו (למרות מה שאלדוקס האקסלי חשב). להיפך, זו דרך נוספת להתפתחות ושינוי (מספיק לראות באיזו טבעיות ילדים קטנים משתמשים בטכנולוגיה אנושית מתוחכמת – ריצ'רץ' למשל – כדי להבין שהמלאכותי הוא חלק מהותי מיכולת ההתפתחות האנושית). השאלה היא לאיזה כיוון ניקח אותם

    אהבתי

  7. תומר יקר,

    שמח לראות שאתה ממשיך לחקור את הנושא החשוב של אתיקה של התודעה.

    אני מסכים איתך לגבי כך שדיון אתי מעמיק כל כך חסר בכל הנוגע לריטלין ולשימוש בו. עם זאת, אני חושב שרמת הדיון של החברה שלנו נמוכה כל כך, שאין לה כלל יכולת לנהל דיון אמיתי בנושא ואני כמוך מפקפק בכך שכל מיני בירוקרטים של "האתיקה" מסוגלים לנהל את הדיון הזה בחסות הממסד.

    בעיני כל האנשים הללו הם לא יותר ממאפיה שקיבלה את הכוח להחליט איזה סמים יהיו חוקיים ואיזה לא ומי יקבל את הסמים הללו. אין להם את העומק האינטלקטואלי ובטח לא את הסמכות המוסרית לקבוע מי יקבל איזה סמים מה ולמה.

    אתה אומר שאנחנו עשויים למצוא את עצמנו בחברה שבה אי אפשר לחקור תודעה כי כולם כבר על סמים אלו או אחרים. בעיני המצב הזה כבר קיים וזה תיאור די מדויק של הקיום הנוכחי של האנושות המסוממת מאורבניות, טכנולוגיות ומדיה עד כדי כך שאיבדה כל קשר למצב התודעה של החיים בטבע, אשר שווה שוב ושוב להזכיר – הם החיים שאנחנו התקיימנו בהם 99.99% מזמן קיומנו האבולוציוני. כולם מסוממים על ידי הכוחות הללו ללא הפסק ואנחנו חיים בחברות שלמות שמסוממות על בסיס יומי (גם אם לא דווקא כל הזמן על בסיס של חומרים שנקלטים בגוף).

    כפי שאתה יודע גם איני מאמין במצב תודעה "נקי מהשפעה", כך שאיני חושב שאפשר לאבד אותו – אם כי אני כן חושב שאפשר וכדאי לכוון למצבי תודעה ספציפיים.

    כמובן ששימוש נכון בריטלין כמו כל חומר אחר או כמו כל טכנולוגיה אחרת דורש ידע ומודעות. כמובן שרבים מהמשתמשים החדשים יקחו את ההזדמנות וישתמשו בו בצורות שהיינו יכולים לקרוא להן "בעייתיות" בעקבות התקנות החדשות וכמובן שיהיו נפגעים (כמו תמיד). הנקודה היא קודם כל שאנחנו לא יכולים לאסור עליהם את זה. וב', שלמרות שכמו שאמרת, אנחנו זקוקים לדיון עקרוני בסוגיות הללו, רמת הדיון בנושאים הללו בחברה שלנו כל כך דמגוגית, לא עניינית ומפגרת, שאני מתפתה לחשוב שברוב המקרים יש בה יותר נזק מתועלת.

    לגופו של עניין. אני אישית מברך על התקנות החדשות. המשמעות שלהן היא שלפחות חומר משנה תודעה אחד יוצא משק הכימיקלים השמור של הממסד וזמין יותר למי שמעוניין בו. כמובן שזה חומר ספציפי שהותר מתוך הקשר ספציפי (וקפיטליסטי) בעוד חומרים אחרים וחשובים הרבה יותר לאנושות עדיין אסורים. אבל הבעיה אינה בתקנה זו או אחרת אלא בתפיסה התרבותית הכוללת את נושא הסמים והתודעה, וכמו שהחברה שלנו נראית כרגע התפיסה הזו לא תתוקן במהרה – כך שאני מעדיף לא לחכות לימות משיח ולברך על תוצאות הביניים. זה נצחון בקרב, נצחון טקטי, חסר כל משמעות מהותית, מלבד עבור אלו שירצו לקבל ריטלין מסיבותיהם שלהם, ויהיו אשר יהיו, ויוכלו כעת לקבל ריטלין מבלי להדרש לשחק במשחק השקר הגדול של הממסד הפטרנליסטי ששלט בריטלין עד כה.

    כל טוב,

    עידו

    אהבתי

  8. אין סיכוי שמשהו שמיהו יכול לגדל בעצמו יהפוך חוקי במהרה. למי בדיוק זה יכניס כסף (ואני דווקא כן חושב שזה יכניס המון כסף).
    ג'וינט טוב (אין יותר מדי מזה בישראל לצערנו) הוא שמסדר לי שבוע קשה בעבודה או לפני מבחנים – מתי זה יהיה חוקי?
    הדיון הזה, כמו הרבה דיונים חשובים אחרים, יצא מזמן מידי הציבור ונהיה בשליטתם של בעלי הון או מוסר תמיר ונוקשה, כאלו שמפחדים להתקל בעצמם בסוף הדרך, שמפחדים מהצל של עצמם (במובן של צל ולא המובן המקובל היום).
    האמת שלא ניסיתי את הרטלין הזה, ולא כי יכולת הריכוז שלי יוצאת דופן אלא כי לא ברור לי במה זה יעזור לי – אמפטמינים מעולם לא היו כוס התה שלי. רצוי לכולם לראות את רקוויאם לחלום המצויין, ואת הראיון עם הבמאי (או אולי זה היה הכותב) מופיע בדיסק, לפני שהם רצים אל הכדורים הללו.

    אהבתי

  9. אני חושב שההגדרה של ריטלין כסם משנה תודעה מטעה. לדעתי, מהכרתי המאוד מצומצמת של הנושא, ריטלין הוא סם משפר יכולות, ולדעתי הגיוני יותר להשוות אותו לסטרואידים ולויאגרה, ומכאן לדון בדיונים המעניינים מאוד שעולים סביב הנושא של שיפור יכולות.
    לצערי כמו בכל תחום חדשני ומורכב, מתפתחים גם הרבה עיוותים והגזמות עם השימוש ובהרבה מובנים החדשני יותר מקבע את המסורתי מאשר מאפשר צמיחה נוספת. אבל ככה זה עם כל דבר, ובבסיסו כל עוד האנושים ממשיכים למתוח גבולות, וריטלין מבטא מתיחת גבולות, אנחנו בכיוון הנכון, גם תודעתית.

    אהבתי

  10. קריאה של הקטעים מ'ידיעות' שסימנת באדום העלת אצלי דחף חזק להחליף את הכותרת מריטלין למריחואנה : שיפור מצב הרוח, סיכון שולי, לא פוגע באחרים ולא מסכן אותו. (כולן עובדות מדויקות מדעית, למרות הסטיגמה הציבורית ההפוכה, שניזונה מפחדים ושמועות לא מבוססות).

    ובנוגע לשאלת האתיקה – תחזיות קודרות תמיד יכולות להיות, אולם יתכן שעולם 'מסומם' לא יהיה כל כך נורא. האם מסוממי הקפאין (כן, כמו הרבה אחרים זה גם מוגדר סם) שונים בחוויותיהם מאלו שלו? או מסוממיניקוטין? השאלה התודעתית קיימת רק כאשר השינוי התודעתי הוא רלוונטי לאתיקה. עירנות (קפאין) או מטבוליזם פעיל(ניקוטין) לא מהותיים לשאלה, ואולי גם הריטלין לא (וכנ"ל הקנאביס). למעשה הסמים היחידים שבאופן מובהק משנים את התודעה בהקשרים הללו הם סמי הזיות, והאיסור (והטאבו) כלפיהם בתוקף. את השאלה האתית כלפיהם מעלה סארטר כשמדבר על השבייה בחלומות (זה הוא?), שאלה שמתחילה במערה של אפלטון וחוזרת על עצמה בבחירה בין הגלולות במטריקס.
    בהקשר זה, 'תודעה מסוממת תמידית כדבר מובן מאליו' הוא ניסוח סטיגמתי (ששורשיו בחברה שלנו), שלא מתאר שום מציאות רלוונטית. מי שכל היום על הירואין אולי 'לא ישאל את עצמו אם הוא מפספס משהו', אבל מי שיהיה על סמים אחרים דינו אחר. אולי דווקא נמצא סם המעודד חשיבה ביקורתית, או חשיבה עצמאית וחדשנית?
    דיון במישור ההלכתי והאתי בנוגע לסמים קיים אצל הרב פיינשטיין (http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14677&st=&pgnum=271&hilite=). (אג"מ יו"ד ח"ג [ו'] ל"ה)
    הוא טוען כמה טענות שתקפות לכלל הציבור, אולם מסיים את דבריו "להשתדל.. להעביר טומאה זו מכל בני ישראל, ובפרט מאלו שלומדים בישיבות". הסיום הזה לדעתי מעיד שהבעיה האתית חמורה יותר אצל 'בני ישיבות', אנשים שעולמם הרוחני הוא עולם גבוה, ובמידה מסוימת זה מתחבר לדברים שכתבת.

    אהבתי

  11. תומר שלום,

    נראה שמציאות זו אותה אתה מיטיב לתאר, הולך ומוביל אותנו הישר אל הדיטופיה המפחידה של אלדוס הקסלי ב"עולם חדש אמיץ". ככל שהזמן עובר, נבואותיו הולכות ומתגשמות, וזו תחנה משמעותית בדרך.
    ניתן יהיה להנדס כל מצב סובייקטיבי. יש קנאה בעולם? קח כדור לחיסול תחושת הקנאה. אין לך רצון לשתף פעולה עם הממסד? קח כדור, זה יעבור. אתה רוצה להגשים חלום כלשהו? אין בעיה, כדור קטן יגרום לך להרגיש שהגשמת את כל חלומותיך.
    אתה מרגיש לא חירותי במיוחד בעקבות כל זה? אין בעיה, יש כדור מיוחד לאנשים שרוצים להרגיש שהם חופשיים.
    הכל, אבל הכל, תחת שליטה!

    ועוד משהו: מדוע אני לא מצליח לראות תמונות וכתבות שאתה מעלה?

    אהבתי

    1. אלכס,
      תודה על הדברים.
      וזה שאתה לא מצליח לראות רשימות, זה באמת מדאיג. אולי אתה באקספלורר? הם לפעמים עושים בעיות. הנה עצות שאולי יפתרו את המצב:
      בסרגל העליון נסה להיכנס ל"תצוגה", ובתוכה ל"קידוד", ובתוכו סמן "מסמך משמאל לימין" (או להפך). אפשר גם לנסות "להקטין גודל טקסט". זה אמור לעבוד.
      אמור לי אם זה לא עבד.

      אהבתי

      1. תומר,

        לא עבד. גם לא עבד לעבור לפיירפוקס. אולי זה בגלל שאני עובד עם ספק האינטרנט רימון? אינני יודע. זה לא קורה לי במקומות אחרים.

        אהבתי

        1. מבאס שהפטנטים האלה לא עזרו. הבעיה נעוצה ב"ערכת העיצוב" של הבלוג הזה כנראה, והיא משותפת לאחוז מסויים מהגולשים. אני לא חושב שזה בגלל "רימון". השאלה היא האם להחליף את ערכת העיצוב בגלל זה. אולי יום אחד זה יקרה. בינתיים אולי תנסה לגלוש על "כרום"? ממילא עדיף מבחינות אחרות לדעתי…

          אהבתי

  12. שלום
    המון מגיבים כתבו שצריך לעשות דיון. אני חושב שיש יותר מדי דיונים, הרבה יותר מדי. אני חושב שצריך לחשוב ואם ריטלין עוזר לחשוב ( מה זה לחשוב? ומה זה עוזר? )אז נבקש מרופא המשפחה או מרופא חבר משפחה או סתם רופא שהחתימתו שווה מרשם ונחשוב עם ריטלין. במחשבה שניה, לפני המחשבה הראשונה שדברתי בה, וטרינר יכול לרשום המון תרופות האם וטרינרים יוכלו לתת מרשם לרטילין? כאמור לא לדון לחשוב. אחרי שנחשוב, נראה.
    תודה

    אהבתי

  13. הי תומר

    אחלה פוסט, אכן נושא חשוב מעין כמוהו.

    בעקבות קריאת תגובתו של עידו הרטוגזון עלתה בי המחשבה הבאה:
    ייתכן והחברה המערבית המודרנית דווקא מציבה נורמות (סמויות) לגבי תפיסת עצמי, אשר מגובה בחומרים התודעתיים המתאימים.

    תפיסת עצמי "מצומצמת", דהיינו תפיסה חומרית ותו לא, אשר רואה את האידיאל הראוי כטיפוח אותו עצמי מצומצם ככל הניתן (בעיקר דרך צבירת הון), תשמח לסם "מחדד" כגון ריטלין ותחשוש מסם "מרחיב" כגון מריחואנה.

    ובנושא אחר, את זה יצא לך לראות?
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1214287.html

    אהבתי

  14. ריטלין הוא סם מיוחד מאוד מפני שהוא עובד על מנגנון הדופמין. על ריכוז, למידה וצמצום התודעה.
    אפשר לשלוט ולהכפיף כל אדם לכל פרוצדורה ע"י העלאת רמת הדופמין שלו, ודחיפה מספיק אגרסיבית של הוראות.
    זה סם שמשמן את הגלגלים של המערכת ומחסל טראבל מייקרס. עם מספיק ריטלין לנבחנים ולבוחנים, כולם יקבלו 100 בכל דבר בזמן שהמערכת תסתרבל, תסתאב ותקרוס.

    אהבתי

  15. מילא אילו היה מדובר ב"רצונו המיידי והבלתי מושכל של הפרט" (וגם אז זה מדאיג), אבל אפילו זה לא נכון. במקרה של ילדים כנראה שמדובר ברצון של הוריהם (שהילד לא יפריע ו/או יוכל להצליח בלימודים, כדי שיהיה אח"כ עשירבכסף כמובן, ולא חלילה עשיר בידע), ובמקרה של מבוגרים – ברצון של הבוס, שמצטרף לציפיה של החברה ל"הצלחה" ול"מימוש עצמי", ואהבתי מאוד אגב את השחיטה הכשרה שעשית למושג הזה עבור רוב המקרים שבהם הוא נאמר בימינו.

    לעניין ההנחיה עצמה של לשכת האתיקה – זה כבר עדיף מהמצב הנוכחי, שבו גם כל מי שרוצה להשיג אכן משיג, זה גם נעשה ללא פיקוח רפואי כלל, וגם עוד יותר יוצר פער בין מעמדות כלכליים. לפחות עכשיו לא יהיה צורך באבחון יקר (ומיותר, בהינתן האמור לעיל בעניין יכולת ההשגה).

    אהבתי

  16. אני לא מאובחן כזקוק לריטלין ולאחרונה התחלתי לצרוך אותו מדי פעם.
    ניסיתי סמים שונים ומגוונים בעבר וריטלין הוא אחד החביבים עלי ביותר. אין דאון, התחושה מדוייקת, אני יודע שאין מצב שמישהו החליט לערבב את החומר עם רעל עכברים – והכי חשוב זה זול (יחסית לסמים אחרים) וחוקי!! מה אפשר לבקש עוד?

    אני מפעיל שיקול דעת כשאני משתמש בזה, בדיוק כמו שאני מפעיל שיקול דעת כשאני מעשן ג'וינט, שותה וודקה, שותה קפה או אפילו נוסע ברכב. יש סיכונים, וצריך להיות מודע אליהם. אדם צריך להכיר את עצמו ולדעת איך הוא מתמודד עם דברים כאלה.

    הנושא של אתיקה בהקשר של מצבי תודעה הוא מרתק בעיני אבל אני חייב להודות שזה מבלבל אותי. הרי לכל אחד יש שיקולים מוסריים משלו. זה שיש קוד אתי למדינה (חוק) לא אומר שזה נוגע לי ושאני אמלא אחרי החוקים האלה. לכן יש סנקציות שיופעלו עלי – משטרה. ומה בהקשר של מצבי תודעה? אם יהיו כללים אתיים מנוסחים יכפו על אנשים לקחת סמים מסוימים? ובכלל, בהקשר של מצבי תודעה את רוב האנשים זה ממש לא מעניין. אנשים רוצים ללכת לעבודה, להתלונן על זה שהם שם, לחזור הביתה, לראות טלויזיה, להשתכנע שצריך לשנוא את כל הערבים וללכת לישון. ממש לא מעניין אותם האם זה אתי יותר להיות יצירתי מעישון ג'וינט או חד כתער מריטלין. הם יקחו מה שיגיד להם הרופא.

    אהבתי

  17. ודרך אגב, אני חושב שזה קשקוש שריטלין בניגוד לסמים אחרים יוצר אזרחים צייתנים. הוא יכול באותה מידה לשמש את המהפכן הבא לנסח את המניפסט המבריק שלו. אני מסכים עם שי בהקשר הזה. הכל תלוי מי לוקח מה. ולמה.

    אהבתי

    1. מבהיר,
      אתה צודק פעמיים: שיש סכנה בכך שהמדינה תקבע בשבילנו את קנה המידה האתי (אני רוצה *דיון* בסוגייה), וזה שרטלין לא מנפיק אזרחים צייתנים (אני דיברתי על מחליפיו העתידיים).

      אהבתי

  18. כפסיכולוג קליני שעובד גם עם בני נוער, פונים אלי הורים ומבקשים את עצתי אם כדאי לפנות למישור התרופתי.

    החברה החומרנית וההישגית שבה אנו חיים כיום, ומכבש הלחצים המופעל על ההורים, מביא אותם לחפש פתרונות קסם בדמות ריטלין ודומותיה גם במקרים שהילדים מתפקדים מעולה בבית הספר ובבית. אבל ההורים שואלים את עצמם, אולי עם הריטלין הילד יתפקד טוב יותר…. אולי הריטלין יקל עליו את העומס.

    אתה, תומר, מתאר זאת באופן רהוט ויפה כבעיה אתית ואף מוסרית ואולי אף פילוסופית ומהותנית. במישור הפסיכולוגי – וזה מה שאני מנסה להסביר להורים – ללא ספק מדובר בניתוק אנושי ורגשי מהילד.

    הילד אינו מכונה שמטרתה למקסם את הישגיה. בעיות של ביטחון עצמי ותסכול בדרך כלל לא נפתרות על ידי נטילת אמפיתמינים (החומר הפעיל בריטלין ובקוק). הן נפתרות בהקשבה עמוקה לילד, בעמידה לצדו גם כאשר הוא מתוסכל או זועם ובקבלה של רגשות אלה גם אם אין זה נוח. לעתים יש צורך לשים את צורכי הילד לפני הצרכים האישיים שלנו, ההורים. ואם זה נשמע ברור מאליו – חישבו כמה פעמים אתם תקועים בעבודה למרות שהילד זקוק לכם בבית.

    החברה כיום דורשת מצוינות. כהורים, אנו חלק מהמכונה הרבה יותר מכפי שאנו מוכנים להודות בכך. דווקא בשל כך, דאגו שהאצבע שלכם על הדק התרופות לא תהיה קלה.

    לפוסט שלי בנושא אתם מוזמנים לפנות לכתובת הבאה: http://psychotherapyisrael.com/2011/02/08/%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%9C%D7%99%D7%9F-%D7%9C%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9B%D7%93%D7%90%D7%99-%D7%A9%D7%AA%D7%93%D7%A2%D7%95-%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99/

    תודה

    אהבתי

  19. מי אמר שאין מסגרת מוסרית? הרי יש ועדת אתיקה! זו המצאה נהדרת הועדה הזו, שאני מכיר את עבודתה מהאוניברסיטה. שם מתחיל ונגמר כל שיח מוסרי בשאלה את מי יהיה אפשר לתבוע ועל מה.

    אבל תרשה לי לחלוק על האבחנה הגורפת שאין מסגרת מוסרית שקובעת מה הוא אותו עצמי. נהפוכו. המסגרת מוגדרת בגוף הכתבה שאתה מביא. עצמי יעיל. עצמי שהאוניברסיטה בשבילו היא ציונים על מבחנים. שהחיים שלו הם עבודה, והוא מודד את עצמו ביחס ליעילות ולתפוקה. ועדות רפואיות, השלטון שמעניק להן כח, והעיתון ש"מדווח" קובעים את המסגרת הזו. ריטלין אין קנאביס אאוט. למה? בגלל האידאל האנושי עליו החברה שלנו מושתתת. כמובן שאין דיון על זה. למה מתי בדיוק יש דיון על אידאל שמוטבע עמוק כל כך בתרבות? האם היה אי פעם דיון פתוח על כך שהאידאל הבודהיסטי הוא הארהנט? שהאידאל היהודי הוא הצדיק? דווקא כשיש דיון זה סימן שהאידאל דורש בירור.

    אי אפשר להאשים אפילו אדם אחד או וועדה אחת בזה. זה גדול בהרבה – בדיוק כמו שמסגרת כזו "אמורה" להיות. ראה מקרה פרופ דיוויד נאט שפוטר על ידי ממשלת אנגליה כי טען שקנאביס אינו סם מסוכן.

    אני, כמוך, חושב שזה גרוע. אבל אני לא חושב שאפשר באמת להגיד שאנחנו חיים בחברה בה אין מודל של עצמי אידאלי. חבל דווקא.

    אהבתי

    1. תודה אסף, אתה צודק. המודל הוא של עצמי יעיל, ממוקד, אחראי, בשליטה תמידית. ירושת הנאורות וההומניזם. אם כי קשה לי להאמין שאותם אלה שדורשים את זכותו של אותו עצמי "לממש את עצמו" מודים גם בפני עצמם שהמימוש הזה מתמצא בציונים טובים או נהיגות ליליות על המשאית. למילים האלה בכ"ז יש מטען משמעותי יותר, גם הוא, בחלקו, ירושת הנאורות וההומניזם, אבל אותו לא מבררים.

      אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s