התאבדות היא לכאורה המעשה הפרטי ביותר, בו אנו מחליטים בינינו לבין עצמנו, בשביל עצמנו, על עצמנו. והנה לאורך ההיסטוריה אנחנו עדים לא פעם לקבוצות שנטלו את חייהן בידיהן במשותף ואשר שמו קץ קולקטיבי לקיומן. ומשום מה, בעוד ההתאבדות של היחיד נתפסת כמעשה שלילי, אפילו מביש, התאבדות קבוצתית זוכה פעמים רבות להוקרה ולהלל, אפילו (כמו במקרה מצדה) להיזכר כמעשה מופתי של גבורה שיש ללמוד ממנו לקח נצחי. ההבדל לכאורה הוא שהיחיד מתאבד מתוך קושי פרטי בחייו, והקבוצה כתוצאה ממשבר אידיאולוגי-פוליטי כללי – ובשביל אידיאולוגיה מותר למות. אבל לא כל ההתאבדויות הקולקטיביות נזכרות לטובה. דווקא הגדולה שבהן נחשבת לטרגדיה, אם לא ממש פשע.

כת "מקדש העם" של ג'ים ג'ונס הצליחה לשבור כמה וכמה שיאים בתקופתה: הם היו חלוצים של סובלנות גזעית ומגדרית, הם כנראה היו הנוצרים הקומוניסטים היחידים בעולם, הם חיו חיי שיתוף מלאים בארה"ב של שנות השבעים, וכמו שחיו כך גם מתו, במה שייתכן והיא ההתאבדות הקולקטיבית הגדולה בהיסטוריה.

ג'ים ג'ונס נולד למשפחה ענייה ודיספונקציונלית ב- 1931, זמן השפל הגדול בארה"ב. הוא גדל באינדיאנה, ומילדות גילה עניין בדת. בגיל 23 הוזמן להיות מטיף בכנסייה הפנטקוסטלית, והתגלה כנואם מוכשר וכריזמטי. הוא משך חברים חדשים לכנסייה, אבל כאשר הממונים עליו גילו שבין אלה נמצאים שחורים הוא התבקש לשנות את המסר שלו, שכלל שוויון בין גזעי. ג'ונס בחר לא להתפשר ופרש מהכנסייה. ב- 1955 הקים את "מקדש העם", תנועה נוצרית ששמה בלבה את הדאגה לנדכאים ולעניים שבחברה, והטיפה לשוויון ואחווה בין כל בני האדם ללא הבדל גזע, מין או נטייה מינית. הוא ואשתו אימצו ילד שחור ושני ילדים אסייתים וגידלו אותם לצד בנם הביולוגי. בינתיים הוא גם הוסמך לכמורה.

באותה תקופה באינדיאנה פעילותו השיוויונית היתה לא פחות ממהפכה, והוא נתקל בהתנגדות רבה. כדי לבנות את קהילתם במקום יותר שקט וסובלני עברו ב- 1965 ג'ונס וכשמונים חברי כנסייתו לצפון קליפורניה. שם הם חיו חיי שיתוף ואחווה, ובכל קיץ היו יוצאים למסע אוטובוסים ברחבי ארה"ב, מפיצים את הבשורה שנשאו ומשכנעים אנשים להצטרף לכנסייה ולחיות עמם.

ב- 1971 כבר היו בקהילה אלפי חברים. הם נכנסו לשכונות מצוקה, הציעו שירותים נחוצים, כגון מעונות יום לתינוקות וגני ילדים, בחינם, והיוו גורם כה חיובי בסביבה, עד שפוליטיקאים החלו לחזר אחרי ג'ונס ולבקש את תמיכתו הפומבית. חברי הקהילה עצמם מצאו בה לא רק בית פיזי, אלא מעון אידיאולוגי וכר משותף לגידול תקוותיהם לעולם טוב יותר. רבים מהם הרגישו כי הם חיל החלוץ של חברה צודקת המבוססת על עקרונות מקודשים.

"מקדש העם" התנהל כמעין אגודה שיטופית או קיבוץ עירוני: החברים התבקשו לתת את כל רכושם לקופה המשותפת ובתמורה לקבל תנאי מחייה ושירותים הכרחיים למשך כל חייהם. בנוסף לעבודתם המקורית הם עבדו כמעט מסביב לשעון בניהול השוטף ובפרסום הקהילה – המוטיבציה היתה גבוהה ואנשים התחרו ביניהם מי מקדיש את חייו בצורה מוחלטת יותר למען המטרה.

ההטרוסקסואל היחיד בעולם

גם להומוסקסואלים היה מקום שמור בכנסייה של ג'ונס, והם התקבלו בברכה ובראייה שוויונית וחיו בזוגיות גלויה לכל, דבר שכמובן כלל אינו מובן מאליו, בוודאי לפני ארבעים שנה. אולם מגמה זאת התבססה לא רק על אידאולוגיית האחווה הכלל אנושית של הקהילה – מסתבר שלג'ונס היתה תיאוריה מקורית מאוד על מיניות: הוא קבע שכולם הומוסקסואלים. כן: כולם עליזים, להיות הומו זה הדבר הכי טבעי בעולם, ואם אתה חושב שאתה הטרוסקסואל אתה מסתיר את האמת. חמור מכך: אם אתה מקיים יחסי מין הטרוסקסואלים זה בגלל שאתה אנוכי ואתה מוציא אנרגיה על חשבון פעילותך בכנסייה. כי כולם הומואים. אה כן, חוץ ממנו: ג'ונס הכריז על עצמו כהטרוסקסואל היחיד בעולם. אבל באופן מוזר ההטרוסקסואליות שלו לא הפריעה לו לשגל גברים רבים בקהילה – באחת הישיבות הועלתה אף הצעה שכל חבר יבצע חוקן לפני ביקור של המנהיג האהוב.

מצד שני, הכומר הכריזמטי נהג גם לשכב עם נשות הקהילה, ובכלל זה נשים נשואות. הוא כנראה לא ראה בזוגיות דבר מקודש, וייתכן, כך מסבירים חוקרי הכת, שעל ידי עידוד חוסר נאמנות בין זוגות, עודד ג'ונס את הנאמנות אליו, ואליו בלבד.

ג'ונס צבר את כוחו וחסידיו תוך הסתמכות על התנ"ך, ובעיקר על הברית החדשה. כישו בן זמננו הוא יצא לרפא את החולים, לתמוך בחלשים ולייסד קהילה קדושה בה כולם שווים בפני האל. עם השנים, ובעיקר עם המעבר לג'ונסטאון בגוּיָנָה (ראו להלן), הוא שינה את טעמו: פתאום הוא גילה שהתנ"ך לא רק מלא בסתירות עצמיות, אלא גם תומך בעבדות ואף ברצח של מי שהאל אינו חפץ ביקרו. אז הוא אימץ את המניפסט הקומוניסטי ואת "פראבדה" כמקור לתורתו השוויונית, ואף היה בקשרים עם ברה"מ. יחד עם זאת, הוא לא הפסיק לטעון שהתנ"ך מאשר את מפעל "מקדש העם" ומראה בברור שהוא, ג'ונס, נביא אמת.

גם סגנון פעילותו של ג'ונס היה כשל מטיף נוצרי: כאשר נשא את נאומיו מול הקהילה היה מתלבש בגלימות ומנופף בתנ"ך. ג'ונס אף נהג לבצע ניסים של ריפוי בבני הקהילה: הוא היה מצווה על בעלי משקפיים לראות בלעדיהן, טוען שהוא מרפא אנשים ממכאובים ומחלות שונות, ובאופן כללי מביא את קהילתו לאקסטאזה של שאגות הללויה בעוד הוא מנצח על הפסטיבל הססגוני שכלל שירה, ריקודים, צחוק ובכי. רבים מחברי הקהילה האמינו שריפא אותם מסרטן, שהציל אותם מתאונות דרכים ובלעדיו אין להם סיכוי לאושר. הניסים שעשה, אגב, התגלו מאוחר יותר כתרמיות ואלו שריפא לעיני כולם היו משתפי פעולה ששתל בקהל.

אבל המניפולציות של ג'ונס לא נגמרו בכמה ניסים מפוברקים. ככל שעברו השנים דאג ג'ונס לשכנע את חברי הקהילה שרק הוא ייתן להם חיים טובים ושהעולם החיצוני אף פעם לא יהיה הוגן כלפיהם. הוא התבסס כשליט בלעדי החולש על כל תחומי חיי מאמיניו.

מפריחים את השממה

ב- 1974 קיבלה הקהילה בגוּיָנָה, מדינה קטנה בצפון דרום-אמריקה, חלקת אדמה גדולה להקים עליה ישוב ופרוייקט חקלאי. עד 1977 חיו במקום, שהיה נטוע בלב הג'ונגלים וניתן היה להגיע אליה רק באמצעות טיסה, כחמישים איש. באוגוסט 1977 התפרסמה ב"ניו מגזין" האמריקאי כתבה לא אוהדת על "מקדש העם". גו'נס הרגיש שהוא מאבד שליטה והחליט לסגת למעוזו בג'ונגלים, שקיבל אז את השם "ג'ונסטאון". תוך כמה חודשים נאספו כאלף איש בג'ונסטאון והחלו לחיות שם את חייהם החדשים, מקימים יחד "גן עדן עלי אדמות" ב"ארץ המובטחת".

אבל בארה"ב האמת כבר יצאה לאור: הצד החשוך והמכוער של ג'ונס התגלה, וחברים לשעבר של "מקדש העם", ובני משפחה של אלו שעברו לגוינה, הפגינו בדרישה לחקור את המתרחש שם ולאפשר למי שהיה מעוניין לחזור לארה"ב. כמובן שבקהילה לא שמעו על כך, שכן לא היה להם כל קשר עם העולם החיצוני.

בינתיים ג'ונס התחרפן והלך. הוא נהיה פרנואיד וצרך כמויות לא קטנות של סמי הרגעה. לפעמים היה מקליט את עצמו ומריץ את ההקלטה כל היום וכל הלילה במערכת הכריזה של המתחם. הקהילה עצמה הפכה, תחת הוראותיו, למערכת מרושתת של מלשנים שדיווחו לו על כל "חריגה" בדיבור או במעשה. החטא הגדול ביותר היה הרצון לעזוב (בשביל ג'ונס זו היתה "בגידה" ו"חילול השם"), והעונש, אחרי משפט פומבי והבעת חרטה מול הקהילה, היה בדרך כלל מכות.

Suicide is painless

הפיצוץ הבלתי נמנע הגיע עם ביקורו של חבר הקונגרס ליאו ראיין. ראיין החליט לבדוק מה בדיוק קורה בכפר המבודד וב- 17 לנובמבר 1978, מלווה בקבוצת עיתונאים, נחת על מסלול ההמראה הקטן של ג'ונסטאון. בביקורו הוא פגש אנשים רבים שהעידו בהתלהבות כי הם מאוד מרוצים מחייהם, ושג'ונסטאון הוא הדבר הטוב ביותר שקרה להם. יחד עם זאת הוא נפגש גם עם כאלה שעבורם ג'ונסטאון היתה סיוט: כמה מחברי הכת טמנו בידיו של ראיין פתקים בהם הם מבקשים את עזרתו (הסודית כמובן) לעזוב את המקום.

הבלגן התחיל בבוקר ה- 18 לחודש. אז נפגש ראיין בסתר עם קבוצת אנשים שרצו לעזוב במטוס יחד איתו. אחר הצהריים הם נעו לכיוון המטוס, ואז כל השדים פרצו החוצה: עוד ועוד אנשים ביקשו לעזוב יחד איתם וג'ונס החל להתחנן: "אתם לא יכולים לעזוב! אתם האנשים שלי!". למרות זאת עלו הקבוצה של ראיין ופורשי הכת על רכבים ונעו לכיוון מסלול ההמראה. כאשר הגיעו והחלו לעלות אל המטוס הגיע למקום טרקטור שנשא עגלה. מתוך העגלה קפצו חמושים שפתחו באש והרגו את ראיין, את הפורשים וכמה עיתונאים.

בינתיים כינס ג'ונס את הקהילה כולה והחל לשאת נאום בו שהיה למעשה הספד ל"מקדש העם". הוא הודיע שחבר הקונגרס הומת, ושלמעשה זה סופה של הקהילה שלהם משום שבמהרה יגיעו סוכנים פדרלים שיצנחו ממטוסים, יטבחו בהם ויענו את ילדיהם. הוא הדגיש שהמוצא היחיד שנשאר להם הוא מוות. בנאום שנשא (שהוקלט – לתיעוד באמת מצמרר ראו חלק א' וחלק ב') ציין ג'ונס שהוא מדבר אליהם הפעם לא כראש הקהילה אלא כנביא. הוא דיבר על איך שהקריב את עצמו למענם, איך ש"מת כל יום בשביל השלווה שלהם", ודיבר על בגידה שכביכול הם נבגדו (בדברים אלו הוא הידהד באוזני מאמיניו, במודע או שלא במודע, את האמונה הנוצרית בדבר קרבנו של ישו למען האנושות ואת הבגידה בו על ידי יהודה איש קריות). הוא טען שלחיים של אנשי הקהילה ממילא אין משמעות בלעדיו (וזכה לתשועות) ושהוא הדבר הכי טוב קרה להם. כמה מחברי הקהילה התנגדו והעלו תמיהות למה כולם חייבים למות, אבל הם הושתקו במהרה – לא על ידי ג'ונס – אלא על ידי חברייהם שטענו שיש לשמוח על הזכות הזאת למות ביחד ולהודות ל"אבא" (ג'ונס) שהביאם עד הלום. בסוף דבריו הוא מגדיר את מה שהם עושים "התאבדות מהפכנית" ש"יוצאת כנגד תנאי העולם הבלתי אנושיים".

לאחר דברים אלו הועמדה בחוץ חבית פח מלאה במיץ מלאכותי שלתוכו הוכנסו מנות ציאניד ווָאליום. האנשים נעמדו בשורות, ואחרי שנתנו לילדיהם לשתות הם שתו בעצמם. המוות היה מהיר ותוך כמה דקות משפחות שלמות שכבו חבוקות על האדמה, ללא רוח חיים. ג'ונס עצמו מת מיריה בראשו. בסך הכל 909 איש התאבדו וחמישה ברחו לג'ונגל ושרדו. לסוכנים הפדרלים נותר רק לפנות את הגופות.

האם זו אכן היתה התאבדות המונית? הילדים בברור לא התאבדו, הם היו צעירים מדי והושקו רעל על ידי הוריהם. זקנים רבים קיבלו זריקות רעל בעודם ישנים. אבל כמה מאות מבוגרים אכן נטלו את חייהם ביודעין, ואני חושב שלא יהיה זה נכון, או הוגן, לומר שהם עשו זאת רק מתוך טירוף או שטיפת מוח. אי אפשר להאשים את ג'ים ג'ונס לבדו ברצח של 900 איש, ונראה שהטרגדיה הזו היא מעשה משותף של קהילת מאמינים מאוחדת. גם אם ג'ונס בברור היה חולה בנפשו, וגם אם לא היה שום איום אמיתי על חייהם מחוץ לקהילה, קל מדי יהיה לראות את אנשי "מקדש העם" כחברי כת הזויים. מי שיראה סרטונים שצילמו במקום יראה אנשים שמחים שחיים יחדיו באחווה. בשבילם ההתאבדות היתה הדרך היחידה להמשיך את פעילותם האידיולוגית. הם חשו מאויימים על ידי העולם ורצו למות יחד, כקהילה השומרת על עקרונותיה – במקומות וזמנים אחרים, להבדיל, האם לא כינו פעולה כזאת "קידוש השם"? יותר מאשר סיפור של שטיפת מוח, זהו לדעתי סיפור על כוחם של אידיאלים ושל אמונה עיוורת, כוחה של ההקרבה האנושית, שבמקרים רבים סוללת את הדרך לא לגן עדן אלא הישר בכיוון ההפוך.

הנה סרטון עם תמונות של ג'ונסטאון ופס קול משובח:

סרט מצויין שהופק לאחרונה על הפרשה ישודר ביום ד', 16/5, 21:50 בערוץ 8. הנה טריילר:

ועוד טריילר:

[לגרסת אנרג'י של המאמר; לסיכום טוב של הפרשה; אתר מצויין המוקדש לחקר הכת ומכיל מאמרים רבים; למאמר על התאבדותה של כת Heaven's Gate; מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]

1. מסתבר שהכנסייה מסוגלת להשתנות: אחרי יותר מ- 1500 שנה של אמונה בלימבו, הכנסייה הקתולית עושה קולות של סתאאאאאם: במסמך שציפו לו זמן רב מודיעה "הועדה הבינלאומית לתיאולוגיה" שלכנסייה בעצם אין דוגמה פורמלית בנושא הלימבו, ולכן אפשר לוותר על האינסטאנציה המטאפיזית הזו.

הלימבו נועד מראשיתו לענות על צורך שהתעורר עם קבלת הדוגמה בדבר החטא הקדמון: כידוע, על פי הכנסייה הקתולית כולנו נולדים בחטא משום שאדם וחווה לא צייתו לצוויו של אלוהים ואכלו מעץ הדעת (כן, עונש קולקטיבי. לא פייר? איפה הייתם כשנברא היקום?). עד הופעתו של ישו בעולם לא היתה בעצם אפשרות לגאול את עצמנו מהחטא הזה, ורק עם צליבתו של בן האלוהים, קימתו לתחייה וקבלתנו אנו את האמונה בכל זה אנחנו נחלצים מהברוך. בראשיתן היו הכתות הנוצריות מטבילות כל מצטרף חדש לשורותיהן וכך מכניסות אותו אל תוך קהילת הנגאלים, וכשהדת התמסדה הורידו יותר ויותר את גיל ההטבלה (נדמה לי שתחילה זה היה בבר מצווה) כי פחדו שצעירים ימותו ללא כניסה תחת כנפי הכנסייה וכך לא יהנו מהמחילה מהחטא. לכן כיום מטבילה הכנסייה תינוקות בני יומם.

שתי בעיות התעוררו כתוצאה מהאמונה הזאת: ראשית, מה עם כל האנשים הצדיקים שחיו לפני שישו הגיע? מה עם אברהם אבינו, משה רבנו, ואריסטו (הפילוסוף החביב על הכנסייה)? האם הולכים לגיהנום רק כי הם חיו לפני שישו מצא לנכון להתגשם בגוף על פני האדמה, להיצלב ולקום לתחייה? שנית, מה עם תינוקות שמתים ללא הטבלה (למשל, תינוקות של יהודים)? הרי הם רק תינוקות! האם מגיע להם גיהנום רק על סמך החטא הקדמון, אפילו אם לא הספיקו עוד לחטוא חטא כלשהו משל עצמם (זיכרו שאין גלגול נשמות בנצרות)?

כדי לפתור את שתי הבעיות האלו המציאו אבות הכנסייה, בראשם אוגוסטינוס, את הלימבו. הלימבו הוא מקום ניטרלי כזה, לא גן עדן ולא גיהנום, אליו הולכים נשמות מי שחי חיים למופת או שלא הספיק לחיות כמעט כלל, ומאידך לא הפך לחבר רשמי בכנסייה. ולשם הלכו הנשמות האלו ב- 1500 שנה האחרונות.

כנראה שהבעיה שהתעוררה עם כל העניין (חוץ מזה שבעיניים מודרניות זה נראה קצת מופרך) היא שבמקומות רבים בהם הכנסייה עדיין מנסה לעשות נפשות (בעיקר אפריקה), קשה לומר למשפחות שמצטרפות שהתינוקות שהם לא הספיקו להטביל ומתו, לא זכו להגיע לגן עדן. מזל שיש עכשיו אפיפיור שהוא בעצמו מומחה לתיאולוגיה, והחליט להזיז עניינים.

עם זאת, הכנסייה מדגישה שזה שאין לימבו לא אומר בהכרח שהתינוקות (או משה רבנו וכו') נמצאים בגן עדן, רק ש"ישנם יסודות תיאולוגיים וליטורגיים רציניים לתקווה שתינוקות שלא עברו הטבלה ומתו, ינצלו ויהנו מזיו השכינה."

מה שבעצם מדהים בכל הסיפור הזה הוא המשמעות התיאולוגית שלו, כי זה בעצם מטיל איזשהו צל של ספק על כל הטענה הנוצרית שמי שלא בכנסייה נידון לגיהנום – נוצר כאן סדק ראשון באופי האבסולוטיסטי, הדרקוני, השובניסטי שקיים בנצרות משום הטענה שרק דרך ישו אפשר להגאל. וזה לא רע.

2. ואפרופו ישו, מאמר מעניין מאוד של פרופ' ישראל קנוהל (שיש לי את העונג הרב ללמוד מפיו בימים אלו) התפרסם אתמול ב"תרבות וספרות" ושופך אור על האמונה הנוצרית בדבר מותו וקימתו לתחייה של המשיח. מסתבר שעל פי טקסט שנמצא האמונה במשיח שמת וקם לתחייה היתה קיימת ביהדות בשלהי המאה הראשונה לפנה"ס, עוד לפני הדוגמא החיה שנתן ישו. אותו רעיון הוא גם הבסיס לאמונה היהודית במשיח בן יוסף.

בקצרה, האמונה במשיח בן יוסף אומרת שלפני שיבוא משיח בן דוד ויגמור עניין, תהיה מלחמה ענקית ("גוג ומגוג") שבה ימות משיח אחר, בן יוסף. הוא ינהיג את כוחות האור (זה אנחנו, כן?) ועל סף הניצחון יהרג. אחריו יבוא בן דוד וימלוך על ממלכת ישראל הגדולה לנצח נצחי נצחים. הרעיון הזה נזכר לראשונה בתלמוד (ראו לינק למאמר, שם קנוהל מדבר על זה), ואחרי זה זכה לפיתוחים נרחבים בקבלה לזרמיה.

אם זה נכון, הרי שהכת הנוצרית הקטנה אימצה את הרעיון הזה כדי להתמודד עם המשבר שפקד אותה במות עליה נביאה, ואולי – אם נעז להעלות על דעתנו (נעז, נעז!) – ישו תיכנן את מותו מראש, כדי שיהיה תואם לאותו רעיון של משיח הרוג (הוא אהב לעשות דברים שתאמו לנבואות קדומות).

אם כך, מסתבר שמאותו עץ גינאולוגי צמחו (באופן אבולוציוני-מימטי – ראו תרשים מפואר שהכנתי בעצמי) שני רעיונות על תפקידו ותפקודו של המשיח: הראשון, הנוצרי, על מותו ותחייתו, והשני, התלמודי-תָנָאי (שאולי כבר הכיר את זה הנוצרי) על משיח מוקדם, משיח פג, שמת בקרב ומוחלף על ידי המשיח האולטימטיבי.

3. ואפרופו אבולוציה ומימטיקה, הרי הרצאה של ריצ'רד דוקינס, אולי האנטיתאיסט הכי פנאט, אבל אולי גם הכי חכם, בעולם. כאן הוא מדבר על ספרו האחרון The God Delusion, שכבר חודשים בראש טבלת רבי המכר בארה"ב. עד שראיתי את הסרט הזה (האמת, רק את עשר הדקות הראשונות בינתיים) לא ממש חיבבתי את האיש. אבל שורו הביטו וראו: מדובר בגבר מרשים. ולא פחות חשוב: הוא יודע לכתוב, לעזאזל. אני ממליץ לשמוע אותו קורא מספרו את השורות הבאות (לכו לסביבות 8:30 דקות – אם הטלוויזיה לא עובדת הנה הלינק):

The God of the Old Testament is arguably the most unpleasant character in all fiction: jealous and proud of it; a petty, unjust, unforgiving control freak; a vindictive, bloodthirsty ethnic cleanser; a misogynistic, homophobic, racist, infanticidal, genocidal, filicidal, pestilential, megalomaniacal, sadomasochistic, capriciously malevolent bully.

אוי, יש משהו בדבריו, לא? הוא באמת לא הכי נחמד בעולם, ה' צבאות…

אבל חשוב לי להבהיר משהו: ייתכן שנוצר איזה רושם שאני בז לדת האורתודוקסית או המסורתית. זה לא המצב. יש לי הרבה כבוד והערכה לדת הממוסדת, וביתר תוקף ליהדות. לכונן מערכת דתית-חברתית זה לא עניין פשוט (בלשון המעטה), והוא מלווה תמיד בהרבה שגיאות ובעיקר בהרבה פשרות. יחד עם זאת אני חושב שיש ביהדות מוסדות ורעיונות מאוד מאוד עמוקים וחכמים. כמובן, יש גם הרבה מאוד מאוד מה לשפר ולשנות, ויש הרבה מקום לביקורת, וכמובן גם לצחוק.

ברוך השם, ברוך השם אנחנו חיים בעידן בו אפשר לצחוק בחופשיות על הנושא שהכי חשוב לצחוק עליו, שהוא כמובן הנושא שהוא הכי חשוב, שהוא כמובן אלוהים. וברוך השם שאנחנו חיים בעידן בו אנשים מוכשרים לאללה נותנים ממרצם, זמנם וממונם כדי ליצור קטעים כמו אלה, מערכונים נהדרים שמשתמשים בכל מה שמטורף בתיאולוגיה היודו-נוצרית כדי להנות (לשם שינוי) מהאבסורד שבאמונה התמימה.

1. Mr. Diety היא סדרה בת עשרה פרקים שבה אפשר להבין שבריאת העולם היתה למעשה הפקה הוליוודית. הנה הפרק הראשון, המעולה, שבו מחליטים ה' והעוזר שלו לארי כמה רוע הם מוכנים לאפשר בעולם:

הנה הפרק השני שבו האל מבקש מג'סי, הידוע יותר בשמו ג'יזס, לעשות לאנושות טובה ממש ממש גדולה ולהיצלב למען כפרת חטאיהם:

והפרק החמישי הוא גם חובה: לוציפר מתעצבנת מתפקידה הנחשי בסצנת גן עדן:

שאר הפרקים בלינק הזה

 

2. הנה כמה קטעי סצנות שנשארו על ריצפת חדר העריכה של סרטו המפורסם של מל גיבסון על ישו, ומראות שכמו כולנו, כל שחקן שישחק את ישו יהיה, בסופו של דבר, עדיין אדם:

 

 

3. את הסדרה הבאה (בת ששה פרקים) אי אפשר להביא לכאן אבל אני ממליץ עליה מאוד: Jesus Christ Supercop ישו כשוטר-על הנלחם בפשיעה, ובאופן אירוני הוא כמובן ממש לא עושה את זה by the Book. 

4. לסיום, המגזין הנוצרי אך הכופרני Ship of Fools ערך תחרות למציאת עשרת בדיחות הדת הטובות ביותר ועשרת בדיחות הדת הפוגעניות ביותר. הנה דוגמא לאחת:

I was walking across a bridge one day, and I saw a man standing on the edge, about to jump. I ran over and said: "Stop. Don't do it."
"Why shouldn't I?" he asked.
"Well, there's so much to live for!"
"Like what?"
"Are you religious?"
He said, "Yes."
I said, "Me too. Are you Christian or Buddhist?"
"Christian."
"Me too. Are you Catholic or Protestant?"
"Protestant."
"Me too. Are you Episcopalian or Baptist?"
"Baptist."
"Wow. Me too. Are you Baptist Church of God or Baptist Church of the Lord?"
"Baptist Church of God."
"Me too. Are you original Baptist Church of God, or are you Reformed Baptist Church of God?"
"Reformed Baptist Church of God."
"Me too. Are you Reformed Baptist Church of God, Reformation of 1879, or Reformed Baptist Church of God, Reformation of 1915?"
He said: "Reformed Baptist Church of God, Reformation of 1915."
I said: "Die, heretic scum," and pushed him off.

 והנה רשימת הזוכים כולה 
 
 

1. יש דת נוצרית, יש מוסר נוצרי, יש רוק נוצרי ועכשיו גם יש גם אינצקלופדיה נוצרית, קונסרבפדיה (ו- Wired כתבו על זה), ויו-טיוב נוצרי: גוֹד-טיוב.

2. עמוד המאגד בתוכו כמה וכמה ראיונות וידאו עם מורים רוחניים מפורסמים: מיינד-ליפט.

3. סרטון חמוווווד על פסח

4. דת, מסתבר, נמצאת במקום שני אחרי מין באינטרנט.

5. כת נוצרית-יהודית קטנה שמאמינה בשימוש רוחני במריחואנה. איפה? בהוליווד.

6. למי שפיספס בקולקטיב, הנה העץ המשפחתי של אלי יוון. ייתכן שזאוס הוא הגיס של אפימתאוס?

7. והנה העתיד: "אחרי 77 שעות פתר המחשב בעיה שהעסיקה דורות של מתמטיקאים". אז מה יתרון לו לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, אם בסוף בא איזה מחשב, ולא רק שפותר את הבעיה, ולא רק שמגיש פתרון כזה שאי אפשר כנראה להבין אותו, אלא גם מגיש פתרון כזה שאי אפשר בכלל לקרוא אותו ("אורך הפתרון לבעיה […] הוא גדול עד כדי כך שאם הוא יודפס במדפסת, יכסה הנייר אזור ששטחו שווה לשטח מנהטן")?

אחרי ש"כחול עמוק" ניצח את קספרוב בשח, עכשיו יש מחשב שכבר מנצח אותנו במתמטיקה. המחשבה האנליטית שלנו, כנראה, נידונה להתמקם במקום השני המכובד על פני כדור הארץ, וייתכן, יאמרו מני עתידנים, שגם בענייני טקטיקה פוליטית וכלכלית יחליטו בשבילנו בעתיד מחשבים. ואנחנו אפילו לא נוכל לבקש מהם להסביר את ההחלטות שלהם: "צר לי (יאמר המחשב בקול נשי – תמיד נותנים להם קול של אישה בסרטים), אבל זה נשגב מבינתך, בן אנוש חביב. וממילא רק לומר לך מה הביא אותי להחליט כך יקח לי בערך שנה. אז עשה מה שאני אומרת ואל תשאל שאלות." ואנחנו נענה: "נעשה ונשמע". וזהו, אנחנו כבר לא הכי חושבים בעולם.

ומה בכך? אנחנו כל כך הרבה יותר מאשר מכונות של מחשבות וחישובים.

8. הלהיט הניו-אייג'י הגדול עכשיו בארה"ב הוא הספר והסרט "The Secret", בהם מדובר על "סוד" שלכאורה הוסתר מהאנושות ("צופן דה וינצ'י" סטייל) ועכשיו מתגלה: המחשבות שלכם קובעות את המציאות שלכם. יש גם אתר בעברית, וגם אנרג'י כתבו על זה. כרגיל בכל בלבול, גם השטות הזאת מבוססת על אמת, שכמובן עוותה ונופחה מעבר לכל זיהוי. סטיוארט דיוויס, חבר של קן וילבר מסביר יפה למה זה קשקוש בלבוש, וגם נותן בפרודיה.

9. לפני כחודשיים, כזכור, מת המורה הרוחני דאגלס הארדינג. לפני כשלושה שבועות מת הגורו ההודי ארבּי ניטיננדם, הידוע בכינויו  "אג'א". אג'א היה מאחרוני מורי האדוויטה הטהורה (בסגנון רמאנה מהארישי) ואל כפרו הקטן עלו מחפשים לרגל מכל העולם. בשנה שעברה כמעט הלכתי לראות אותו, אבל בסוף נשארתי עוד קצת בטירוונאמאלאי. הנה ראיון של אנדרו כהן איתו.

10. ולפני כשבוע מת יו. ג'י. קרישנמורטי (תקופה קשה לניו אייג'). הנה דברים שכתבתי עליו לאנרג'י:

יו. גי'. קרישנמורטי, אחד המורים הרוחניים המפורסמים בעולם, מת בבית חבריו באיטליה לפני חמישה ימים. יו. גי'., בן 89 במותו, היה אחד המורים מעוררי המחלוקת ביותר, ובכוונת מכוון: הוא אהב ללעוג למאמציהם הרוחניים של מחפשים רבים שבאו לבקש את הדרכתו ונהנה לרסק כל אמונה בדבר אלוהים, נשמה, גן עדן, גלגולים, חוקים קוסמיים וכיוצא באלו. לדידו הארה היא מצב ביולוגי שאין דרך, ואין גם כל ערך, לנסות ולהגיע אליו או להשתדל להביא אותו. הוא היה מדבר בגסות ולא היסס להכפיש ולזלזל בכל גורו או דרך רוחנית.

יו. ג'י. התחיל את דרכו כחבר נאמן באגודה התיאוסופית ואף היה שליח מטעמה בארה"ב, שם היה מועסק כמרצה מבוקש לתורותיה. בגיל 39, אחרי חיפוש רוחני אינטנסיבי, התרחש (מיד אחרי שהאזין לשיחה של ג'ידו קרישנמורטי) מה שהוא כינה אותו "האסון": טרנספורמציה תודעתי ופיזית בה שרשרת המחשבות שלו נקטעה סופית והאורגניזם שוחרר סופית מרודנות המחשבה. כדבריו: "אין מה להשיג, אין מה להגשים, אין מה לקבל, אין מטרה שיש להגיע אליה. מה שמונע ממה שכבר ישנו, מהמצב החי הזה, מלבטא את עצמו בדרכו שלו היא תזוזת המחשבה שקיימת רק לצורך התפקוד בעולם".

יו. ג'י. לא לימד בצורה מסודרת ומי שרצה לשמוע אותו היה צריך להגיע אליו, או לנסות לתפוס אותו באחת התחנות שלו ברחבי הגלובוס. אני לא זכיתי לפגוש אותו, אבל אנשים שכן פגשו אותו סיפרו לי שמפגשים שלו עם מחפשים רוחניים היו מתבזבזים ברובם על רכילות רוחנית מרושעת וכל מני קשקושים על עולם ומלואו – רק מעט מהזמן היה יו. ג'י. מדבר על בעיותיה של האנושות והדרכים לפתרן. מאידך, הרבה אנשים חוו חוויות עזות ועמוקות כאשר היו בנוכחותו, וכפי הנראה היתה לו השפעה חזקה על כל מי שהיה בסביבתו. כך או כך, רבים רואים בו את אחד המורים הצלולים והישירים ביותר. יו. ג'י. מעולם לא לקח כסף עבור המפגשים איתו וגם כל ספריו מוגשים באופן חופשי באינטרנט.

כפי שמסופר כאן, לפני כמה שבועות נפצע יו. ג'י. מנפילה ולא יכול היה יותר לקום ממיטתו. מכיוון שלא רצה להיות למעמסה על חבריו הוא החליט ש"הגיע הזמן ללכת". הוא אכל פחות ופחות, עד שהפסיק לאכול לגמרי. בעשרים ושניים למרץ, בצהרי היום, הוא חדל מלהתקיים. גופתו נשרפה.

הנה מאמר שלי על יו. ג'י. קרישנמורטי מלפני כשלושה חודשים
הנה האתר הרשמי של יו. ג'י. קרישנמורטי
הנה עוד אתר ובו סרטי וידאו רבים שלו

11. לסיום, אם מישהו כאן רואה טלוויזיה בערב פסח, ואם הוא במקרה יראה ערוץ 2, כנראה שהוא יראה אותי. אני מדבר על המשמעות הרוחנית של מיתוס היציאה ממצריים בתכנית שתשודר כנראה סביב 19:30 אותו הערב (למי שרוצה את זה בכתב, הנה מאמר מוצלח שלי על פסח מלפני שנתיים). לא יודע איך יצאתי, ייתכן שעשיתי פדיחות, אני לא יודע אפילו את שם התכנית, אבל נדמה לי שמשתתף גם פרופ' יאיר זקוביץ', ואותו בטח כדאי לשמוע. [עדכון 31/3: לתכנית קוראים "בצאת ישראל" והיא תשודר ב- 19:00]

חג שמח, ושנצא כולנו מעבדויות קטנות לחרויות קטנות.

פעמים רבות מתרחשת פגישתו הראשונה של ילד מערבי עם הקיר הקר של החילוניות כאשר הוא מגלה שסנטה קלאוס אינו קיים. זהו הרמז הראשון בשבילו שהוא בוקע מתוך יקום בלתי מוגבל אל עולם שטוח שעבר דמיסטיפיקציה מוחלטת בשם הרציונליות והתכליתיות. הורים רבים מבקשים לגונן על ילדיהם מפני ההתפכחות הזאת, ורק לפני שבועיים פוטרה מורה באנגליה בגלל שגילתה את האמת המרה לכיתה של בני תשע, אבל ספק אם ההורים האלה יודעים מיהו אותו סנטה שאת קיומו הם רוצים לשמר בתודעות ילדיהם, שכן סיפור עלייתו לגדולה של סיינט ניקולס הוא לא רק סיפור של קדושה, אלא גם של ביזה, ניצול, ובעיקר, כמובן, שיווק. אכן, אם היה נדמה לכם שסנטה קלאוס פופולרי כמעט כמו קוקה קולה, הרי שהייתם קרובים יותר אל האמת משאתם מתארים לעצמכם.

מי שגדל להיות ניקולס הקדוש נולד במחצית השנייה של המאה השלישית, בעיירת נמל קטנה במחוז ליסייה של האימפריה הרומית (בטורקיה של היום). כילד התייתם מהוריו ואלו הותירו לו ירושה נאה. הוא השתמש בכסף כדי לטייל בארץ ישראל ובמצריים, וכשחזר בערה בו הבשורה החדשה של הכת האופנתית דאז: הנצרות. הוא הפך לבישוף של העיר מיירה (Myra), אבל מכיוון שהנצרות היתה צורת פולחן אסורה באימפריה, נשלח לכלא כחלק מגזרות הקיסר דיוקלטיאן. הוא שוחרר משם רק עם עלייתו לשלטון של הקיסר קונסטנטין והכרזתו, ב- 313, שאין לרדוף יותר נוצרים. ב- 325 הוא השתתף בועידת ניקאה, שנועדה לקבוע בין הנוצרים לבין עצמם במה בדיוק הם מאמינים. מסופר שהוא סטר שם לאריוס הידוע לשמצה, כאשר התברר לו שהאחרון כופר בעיקרי הנצרות (הוא טען שישו אינו זהה לאלוהים). לא נמסר אם אריוס הגיש את הלחי השנייה.

הם קראו לו "הברון"

אבל תהילתו של ניקולס לא באה לו ממלחמות תיאולוגיות, אלא ממעשי הנדיבות הרבים בהם עסק. המסורת הנוצרית מספרת שעוד לפני שהפך לבישוף היה נוהג לחלק מתנות של זהב ואוכל לעניים. הוא התחיל לעסוק בכך אחרי ששמע שאב עני מתכוון למכור את שלושת בנותיו לזְנות, מפני שלא היה לו כסף לשלם נדוניה לחתונותיהן. ניקולס כמובן מימן את הנדוניות, ואף שניסה לעשות כן בהסתר, נחשף המעשה והתפרסם. כשמת, בסביבות 350 לספירה, נקברו עצמותיו בכנסייה במיירה והמקום הפך מוקד לעלייה לרגל.

וזה בדיוק העניין: כקדוש שידוע בנדיבותו הרבה, העלייה אליו לרגל היתה המונית – כולם רצו שיברך אותם בשפע. העיר מיירה שגשגה תחת מבול העולים לרגל, ונראה שאחרי מותו, אף יותר מבחייו, היה ניקולס מקור ברכה לסביבתו. אלא שהעושר של האחד הוא מושא הקנאה של חברו, ולא עבר זמן רב לפני שערים עניות יותר נשאו עיניים ירוקות אל עבר הצלחתה של מיירה. אבל מה אפשר לעשות? ניקולס קבור במיירה, לערים אחרות יש את קברי הקדושים שלהם, ולך נותר רק לקוות שאיזה קדוש יחליט לגווע גם בעיר שלך.

מצד שני, תקווה היא בשביל מי שבאמת מאמין. מי שרוצה לראות רווחים עושה מעשה: בשנת 1087, יצאו שישים ושניים מלחים והפליגו מהעיר בארי (Bari) שבאיטליה אל עבר מיירה. הם עגנו לחופי טורקיה, ובחסות החשכה נכנסו לכנסייה שבעיר. בפטיש אדיר שברו את מכסה ארון האבן של ניקולס, הוציאו את עצמותיו וברחו חזרה אל עירם. שם כבר המתינה להם קתדרלה מפוארת שנבנתה במיוחד בכדי לאכסן את עצמותיו של הקדוש, כלומר במיוחד כדי להיות אחד המוקדים הכי פופולרים לעלייה לרגל באירופה. וכך אכן היה: למאמינים, מסתבר, לא ממש איכפת מאיפה הגיעו העצמות הקדושות ואיך. הם רוצים חיבור אל השפע. הגנבים, ששמם מהולל עד היום בבארי, חתמו על חוזה עם הכנסייה בו תמורת העצמות הובטח להם חלק ברווחי "תיירות הקודש". הכנסייה לא כיבדה את החוזה הזה.

ממקום מושבו החדש באיטליה הפך ניקולס לאחד הקדושים האהובים באירופה כולה. הוא נהיה הקדוש הפטרון של רוסיה ויוון, של הערים פרייבורג ומוסקבה ובית-ג'אלה (כן כן, כאן ליד בית לחם), של הרווקות המבקשות חתן, של המלחים, של הסוחרים, אפילו של הילדים. הוא צויר בציורים ומחזות נכתבו על דמותו, ויום מותו, השישי בדצמבר, נחגג כל שנה. במאה השתים-עשרה החלו נזירות צרפתיות, על פי דוגמתו של ניקולס, לחלק במועד זה פירות ואגוזים לעניים, אותם השאירו בתוך גרביים על פתחי הבתים, ומהם המנהג התפשט באירופה. אבל במאה השש עשרה, עם המהפכה הפרוטסטנטית, בוטל פולחן הקדושים, שהיה כבר מזמן מקור לשחיתות וניצול לרעה. החגיגות ביום מותו של ניקולס הוצאו מחוץ לחוק, אבל ההמונים, שלא היו מוכנים לוותר על המנהגים האהובים עליהם, העבירו את חלקם לחג המולד.

המרענן הרשמי של הנצרות

במאה השבע-עשרה הגיעו מנהגים אלו לאמריקה, יחד עם זכרו של ניקולס. היו אלה המהגרים ההולנדים שהביאו את Sinterklaas, וריצייה הולנדית של שמו של הקדוש, אל ניו-אמסטרדם (העיר ניו-יורק של היום). באנגלית זה הפך ל"סנטה קלאוס", שתואר בתחילה כאֶלְף קטנטן שמבקר בבתים ומביא לילדים מתנות. ב-1822 כתב קלמנט קלארק מור שיר שנתן למעשה את התיאור הראשון של סנטה כפי שהוא מוכר לנו היום. ב- 1863 צייר האמן תומס נאסט ציור של סנטה על פי המתואר בשיר, אבל חלפו עוד עשורים עד שהדמות הזאת הפכה לפופולרית ברמות גלובליות. בשביל זה היה צורך במסע שיווק עולמי ומוחץ. מסע שיווק כמו שרק חברת קוקה קולה יודעת לעשות.

בשנות העשרים של המאה שעברה הרגישו אנשי חברת קוקה קולה, שהמשקה הפופולרי שלהם נתפס יותר מדי ככזה שמתאים לקיץ. בחורף ירדו המכירות וזו היתה כמובן סיבה טובה לדאגה. טעם החיים, שבא לעולם ב- 1886, היה צריך לעבור מיתוג מחודש ולהיכנס לתודעה כמשקה שטוב לכל זמן, לכל מקום. אנשי קוקה-קולה חיפשו אישיות חורפית אליה יהיה אפשר לקשור את המשקה.

הדמות שפיתח נאסט התאימה להם בדיוק: גם חורפי, גם קדוש, וגם לבוש באדום, סמלה המסחרי של החברה. בדיוק לפני 75 שנה, ב- 1931, פנתה החברה אל האמן הדון סאנדבלום כדי שיצייר להם פרסומת המשלבת את סנטה ואת המשקה. במשך שלושים ושלוש השנים הבאות צייר סאנדבלום את הדמות שאותה אנחנו מזהים כיום כסנטה, עד שכיום, על אף שספק אם לבש פרווה או נהג במזחלת מימיו, קשה לדמיין את ניקולס הקדוש בכל צורה אחרת.

כך יצא שאדם נדיב שמקדיש את חייו להפצת אמונתו בעיירה קטנה, הופך אחרי מותו למוקד לעלייה לרגל, מוקד כל כך מוצלח עד שהוא נבזז ומועבר לעיר אחרת, שם הוא מצליח אפילו יותר. במהרה תהילתו אופפת את אירופה כולה, אבל דווקא משום כך החג לזכרו מבוטל כאשר כוחות דתיים אחרים עולים לשלטון. למרות זאת הוא מצליח להסתנן אל "העולם החדש", ושם, באמריקה, שובה לבבות. תהילת עולם נופלת בחיקו כאשר חברה מסחרית משתמשת בו כדי לקדם את מטרותיה.

מניקולס לסנטה קלאוס, מדובר כאן למעשה בסיפור על ניכוס של עוצמה רוחנית: ראשית בידי הכנסייה הקתולית ואנשי מיירה, שסיפסרו בעצמותיו של ניקולס ועשו מהם הון כלכלי ופוליטי. אחריהם באו תושבי העיר בארי באיטליה והחליטו שגם להם מגיע חלק בשלל, ואכן העיר בארי התעשרה מאוד בעקבות הבאת עצמות הקדוש אליה. לאורך ההיסטוריה זכרו של הקדוש נשמר ואף גדל, ובמאה העשרים הוא היה לא רק בעל עוצמה רבה, אלא גם פוטנציאל ענק, וזה זוהה על ידי חברת קוקה קולה, שניצלה בשלישית את זכר הקדוש כדי לעשות ממנו קרדום לחפור בו. כיום ניקולס ידוע כזקן חביב ושמנמן שמגיע כל חג-מולד ומחלק לילדים מתנות – אבל רק אם הם התנהגו, כמובן. דבר אחד בטוח: סנטה קיים, השבח לקוקה-קולה.
<

[המאמר מתפרסם היום גם באנרג'י. סרט על "סנטה קלאוס האמיתי" ישודר היום בערוץ 8 בתשע וחצי בערב]