פמיניזם דתי

פמיניזם רוחני – ראיון עם מריאנה רוח מדבר

התוכנית לדתות זמננו בחוג למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב מתרחבת בשנה הבאה. ד"ר מריאנה רוח מדבר מצטרפת אלינו ותעביר קורס תחת הכותרת "רוחניות פמיניסטית". מריאנה היא חוקרת ותיקה של הרוחניות העכשווית. הדוקטורט שלה, שהוגש ב-2006, נכתב בתכנית הבין-תחומית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן, תחת הכותרת "תרבות העידן החדש (New Age) בישראל – מבוא מתודולוגי ו'הרשת הרעיונית'", ומשמש מחקר יסוד עבור העוסקים בתחום. היא הקימה את החוג למיסטיקה ורוחניות במכללה האקדמית צפת ועומדת בראשו (שם גם תעביר קורס דומה), והיא מתמחה במפגש העכשווי שבין יהדות וניו אייג', בממשק שבין הרוחניות העכשווית לאינטרנט, ברוחניות פמיניסטית כמובן, ועוד. כדי לחגוג את הגעתה לחוג שלנו ביקשתי ממנה ראיון קצר על הקשר בין פמיניזם לרוחניות. (אני, אגב, אלמד בשנה הבאה קורס יחד עם ד"ר קרן ארבל על מדיטציה יהודית ובודהיסטית, הבדלים והשפעות.)

מריאנה רוח מדברבשנה הבאה תלמדי קורס על "רוחניות פמיניסטית". מכיוון שרוב רובו של הניו-אייג' ממילא אגליטרי, מה בעצם מיוחד ברוחניות פמיניסטית?

הניו אייג' מבטא באמת ברובו ערכים רוחניים-פמיניסטיים, ובמובן זה צודקת מרי פרל בדנרובסקי כשהיא טוענת שאפשר לראות בשיח של הניו אייג' ובשיח של הרוחניות הפמיניסטית "שיחים חופפים". הרבה טקסטים יכולים להיחשב גם כניו אייג' וגם כרוחניות פמיניסטית. אבל החפיפה היא חפיפה והיא חלקית, היא לא זהוּת מלאה. ניו אייג' כולל גם הרבה נושאים שאינם בהכרח שייכים לרוחניות הפמיניסטית, כמו התעניינות בריפוי אלטרנטיבי ובתרבויות המזרח, במלאכים ובקלפי טארוט. הנושא הנשי הוא אחד הנושאים בניו אייג', שמעריץ נשיות (או מה שהוא תופס כ"נשיות") ואת האיכויות ה"נשיות", מכל מיני סיבות שודאי נגיע אליהן בהמשך.

יותר מזה, מכיוון שהניו אייג' כל כך מעריץ נשיות, הדרך לחפיפה ולערבוב בין השיח הפמיניסטי לבין הניו אייג' מאד קצר. כי אם למשל הניו אייג' מדגיש חלופות לחשיבה שכלית, כגון עיסוק באינטואיציה, רגש, חוויה וכו' – כל אלה מזוהות בדרך כלל עם הנשי, גם בשיח הניו אייג'י וגם בשיח הרוחניות הפמיניסטית. כתוצאה, כשמלמדים אותנו לבטא רגשות או מעודדים אותנו לשים לב לאינטואיציה ולטפח אותה, אפשר לראות בכל השיח הזה (גם אם המילה "נשי" אינה מופיעה בו) דוגמה של שיח פמיניסטי. דוגמה בולטת אחרת היא ערך שמשותף לשני השיחים והוא הדגש על הקרבה לטבע, ההערצה והקידוש של הטבע – גם הניו אייג' עורג לטבע ול"טבעיות" וגם השיח הרוחני-פמיניסטי מדגיש את הטבע וקידוש הטבע. יותר מזה, נשיות מזוהה עם טבע, ולכן הערצת הנשיות עולה בקנה אחד עם הערצת הטבע. אשה נתפסת כפוטנציאל של אמא (רחם), והטבע מזוהה כ"אמא אדמה", והזיהוי בין השתיים הוא עמוק ומתעסקים איתו בדרכים שונות ורבות בניו אייג' וברוחניות הפמיניסטית.

בקיצור, השאלה שלך מוצדקת. מצד אחר, אני לא בטוחה שהמילה הנכונה לתיאור הפמיניזם הניו אייג'י היא "אגליטרי", כי מדובר בפמיניזם שהוא לאו דווקא מהסוג הליברלי, כאמור לעיל.

למה לדעתך הניו אייג' מעריץ נשיות?

כדי להסביר את זה (וכדי להסביר למה לא אוכל להסביר את זה באופן מלא), אני רוצה להוסיף הקדמה קטנה. בדוקטורט שלי הצעתי מודל של ראיית הניו אייג' כ"רשת רעיונית" – רעיונות, ערכים, מושגים נמצאים בקשרים אסוציאטיביים זה עם זה בתוך העולם התרבותי של הניו אייג', כך שהרבה מאד רעיונות קשורים זה לזה בדרכים שונות. הנושא של הנשיות נמצא גם הוא בתוך "הרשת הרעיונית" של הניו אייג', ואני חושבת שהדרך להסביר למה הניו אייג' מעריץ נשיות היא בעצם לתאר את ההיגיון הפנימי ב"רשת" הזו והקשרים האסוציאטיביים בתוכה בהקשר של נשיות. זה כמובן מאד מורכב וסבוך, ואי אפשר למצות את זה כאן, אבל אני אצביע על כמה הקשרים מרכזיים של הערצת הנשיות בניו אייג'.

אחד מהם הוא הערצת ה"אחר" וה"אחרוּת" – מתוך העמדה הביקורתית של הניו אייג' כלפי התרבות המערבית המודרנית המיין-סטרימית, הוא מעלה על נס דוגמאות חלופיות לדגמים המערביים, דוגמאות של ה"אחר". זה כולל את ההערצה למזרח הרחוק, ואת הסקרנות כלפי קבוצות כופרות במסורות הקונבנציונליות (ע"ע צופן דה-וינצ'י), ואת ההתעניינות בכל שיטת ריפוי שאינה קונבנציונלית, וגם במיגדר הנשי שנתפס כמדוכא ודחוי במסורת המערבית המרכזית. אז אפשר לראות בהתעניינות של הניו אייג' בנשיות ביטוי של ההתעניינות ב"אחר".

דרך אחרת להתבונן על הערצת הנשיות בניו אייג' היא דרך הקידוש של הטבע – המחזוריות של הטבע, האדמה, הסמליות של אמא אדמה וכו'. מכיוון שהטבע נתפס כנשי בתרבות המערבית, ואמא אדמה נתפסת כארכיטיפ של נשיות, גם ההערצה לטבע תומכת ודוחפת להערצה של נשיות. כמובן זוהי הערצה של ה"נשיות" כפי שנשיות נתפסת בניו אייג', ואני לא נכנסת כאן לשאלה אם זו באמת נשיות. עבור הניו אייג', הנשיות קרובה לטבע, נשים מבטאות בגופן את המחזוריות של הטבע, הגוף הנשי מגלם את הקדושה של הטבע הנשי, הרחם הנשי הוא דגם בזעיר-אנפין של אמא אדמה – ולכן כפי שהטבע נערץ ונחשק, כך גם הנשיות.

אפשר להוסיף ולהוסיף הקשרים נוספים לרשימה הזו – למשל, השיח הפסיכולוגי היונגיאני ששולט בניו אייג', וכולל עיסוק בארכיטיפ של "אנימה"; החיפוש אחר חלופות לשכל שמוביל לדגש על גוף, חוויה, רגש ואינטואיציה – שכולן נתפסות בניו אייג' (ולמעשה גם במסורת המערבית הקלאסית) כנשיות; ועוד.

צלמית אלה ממלטה

מה הממשק של הרוחניות הפמיניסטית עם היהדות?

השאלה הזו עוזרת לי להציג את הצד האחר של השאלה הקודמת. ניסיתי להבהיר כיצד הניו אייג' כולל בתוכו גם רוחניות פמיניסטית אבל גם דברים אחרים (תרבות המזרח, טארוט, הילינג…), ואפשר גם להציג את זה הפוך – הרוחניות הפמיניסטית כוללת גם שיח ניו אייג'י אבל גם מעבר לו. יש רוחניות פמיניסטית שמתעניינת באופן למדני-מדרשי במקורות היהודיים והערכים שלה אינם ניו אייג'יים בהכרח, אלא יותר עוסקים בביקורת דרשנית של המסורת היהודית. (אפשר למצוא גם רוחניות פמיניסטית בדתות אחרות – למשל בעולם הפונדמנטליסטי-אסלאמי יש צמיחה של פמיניזם, והוא שונה מהפמיניזם הניו אייג'י.)

בחזרה לשאלה שלך, הפמיניזם הרוחני היהודי כולל בתוכו גישות שונות למסורת – חלקן מבקרות את הטקסטים המסורתיים ומדגישות את הדיכוי שבהן עבור נשים, וחלקן מנצלות את הטקסטים כדי להדגיש את העצמת הנשים שגלומה בהם; חלקן מבקרות את אלוהים על גישתו הפטריארכלית, וחלקן משמיעות את קולו של אלוהים (או השכינה) כמבטא ערכים פמיניסטיים/נשיים; חלקן חושבות שהיהדות היא מקור מרכזי לבעיית הנשים ומשמיעות קול "חילוני", וחלקן רואות את המאבק שלהן כפרוייקט דתי מובהק, למען ובשם המסורת היהודית. כך שיש מגוון גישות בעולם היהודי-פמיניסטי, ומעניין לראות כמובן את הרווחים והמחירים השונים שכל בחירה פמיניסטית כרוכה בהם.

אתן דוגמה לשני מדרשים פמיניסטיים יהודיים, שמצויים באסופה "דרשוני". שניהם עוסקים בשרה אימנו, ושניהם מנסים להתמודד עם הבעיה של השוליות של שרה לעומת אברהם במסורת היהודית על ידי העלאת דמותה על נס, אבל כל אחד מהם עושה זאת בדרך אחרת.

המדרש האחד מבוסס על מדרש חז"ל המזכיר את עשרת הניסיונות של אברהם, וממחיש כיצד כל ניסיון של אברהם היה למעשה גם ניסיון של שרה – יוצא שלא רק אברהם עמד בעשרת הנסיונות שהפכו אותו ראוי להיות אבי האומה, כי אם גם שרה עמדה במקביל בעשרה נסיונות קשים. לדוגמה, אם תחשוב על הניסיון שבו עמד אברהם כששרה נלקחה לארמון פרעה, הרי הניסיון היה קשה לשרה לא פחות. זה מדרש שמבטא כיוון ליברלי המשווה את מעמדה של שרה לזה של אברהם על בסיס זהה.

המדרש האחר מציע קריאה אחרת של העקידה, לפיה יוצא שגם שרה הועמדה בניסיון של הקריאה להקריב את בנה יצחק, אבל סירבה לצו האלוהי. המדרש הפמיניסטי ממשיך ומספר שהפניה הגיעה לאברהם והוא ציית לצו האלוהי ויצא עם יצחק להר המוריה. מסתבר בהמשך המדרש כי למעשה הניסיון האמיתי היה בחינה של היכולת לעמוד בסירוב לצו האלוהי, מתוך הבנה שזו מעין "מצווה בלתי חוקית בעליל", ושרק בזכותה של שרה ניצל יצחק והברית ממשיכה, שכן אברהם נכשל בניסיון שבו עמדה שרה. אמנם זהו רק סיפור על אברהם ושרה ברגע אחד, אבל מסתתרת כאן עמדה פמיניסטית המעריכה סירוב על פני ציות, המעודדת חתרנות כנגד עמדת הסמכות/הממסד.

ההשוואה בין שני המדרשים האלה היא מאלפת, כי שניהם משווים בין עמידת שרה לבין עמידת אברהם בניסיונות שאלהים מזמן להם, אלא שהראשון מנסה ליצור גזירה שווה מתוך קבלה מלאה של הערכים שאברהם מייצג בסיפור הקלאסי, בעוד שהאחרון חותר תחת המשמעות הקלאסית של סיפור העקידה – אמונה וציות עד כדי הקרבת הבן, ומציג את אברהם כמי שנכשל ואת הערך האמיתי בסירוב לציית.

הרווח הפמיניסטי בגישה הראשונה הוא דמות נשית של מנהיגה, של אם האומה. המחיר שלה הוא קבלת הערכים הפטריארכליים (כניעה לצו העליון, הקרבת קשרי דם ואהבה על מזבח הציות…). הרווח של הגישה האחרונה הוא דמות נשית שעדיפה על הדמות הגברית, אבל המחיר הוא הודאה בכך שנשים לא אמינות בעניין של ציות לסמכות, שיש בהן אלמנט מהותי של מרדנות. הגישה הראשונה רואה במרדנות פגם מבחינה מנהיגותית, מכיוון שהיא מקבלת את הערכים המסורתיים, בעוד הגישה האחרונה רואה במרדנות מעלה מבחינה מנהיגותית… והנה לנו דוגמה אחת של הפרדוקס שאיתו מתמודדים בהקשר של פמיניזם רוחני/דתי.

צלמית אלה ממלטה

בזמנו כשחקרתי מעט את פולחני האלה הגדולה בימינו, נחשפתי לפולמוסים ערים בתוך הקהילה הנאו-פגאנית. יש נשים שסבורות שקבוצות הפולחן אמורות להיות על טהרת הנשים בלבד. יש המשתפות גברים אולם רואות במונותאיזם המערבי את אבי אבות החטא הפטריארכלי, ומחרימות את האלוהות הזכרית. מנגד, יש נשים שמבקרות את הרוחניות הנשית כחסרת השפעה במציאות, בנתיב של בריחה שמונע פעולה פמיניסטית פוליטית אמיתית. האם תוכלי להסביר את יחסי הכוחות במאבקים הפנימיים האלה?

אוהו… גם אתה מתאר כאן וגם אני בתשובתי הקודמת הזכרתי על קצה המזלג את ההבדלים העמוקים בין גישות שונות ברוחניות הפמיניסטית. לפני שאתייחס לשאלה, אני רק רוצה להדגיש את ההבחנה בין "נשים" לבין פמיניזם. יכולה להיות גישה פמיניסטית בפי דוברים גברים, ולא כל דבר שאומרת אישה הוא בגדר שיח פמיניסטי. גישה פמיניסטית מסויימת טוענת שלנשים יש קול אחר, דיבור אחר, תובנות אחרות – ולכן מבחינתה שיח נשי הוא שיח פמיניסטי (ושיח גברי הוא שיח לא-פמיניסטי).

זו גישה מאד רווחת ברוחניות הפמיניסטית, אבל השימוש שלי במילה "פמיניזם" היא אחרת. אני אינני מתמקדת בדובר/ת (האם זו אשה?), אלא בתוכן הדברים או בגישה או בערכים שמוצגים. פמיניזם מבכה את דיכוי הנשים – גם אם בדרכים שונות ומנוגדות. יש כאלה שמבכות את העובדה שלא מעודדים ילדות ללמוד מתמטיקה כביטוי לדיכוי הנשיות (שיכולה להצליח במתמטיקה ומתוך כך להצליח ולזכות להערכה בחברה), וכאלה שמבכים את העובדה שמעודדים ילדות ללמוד מתמטיקה כביטוי לדיכוי הנשיות (שמנוגדת למתמטיקה ולהערכת מתמטיקה). גם זו וגם זו יכולה להיחשב גישה "פמיניסטית", כי היא עוסקת בדיכוי נשים (רק ששתי הגישות חולקות בשאלה מה בדיוק נחשב לאותו דיכוי).

אם נרצה לסבך את התמונה, אחרי שכיניתי את שתי הגישות האלה "פמיניסטיות", חשוב לציין שגם אלה וגם אלה יכולים לטעון שהגישה שלהם בכלל "לא פמיניסטית". זה כבר עניין של טרמינולוגיה, ואני אסתפק כאן בטענה שאלה דיבורים פמיניסטיים במובן שאני הגדרתי – כלומר שהם מתמקדים בשאלות של דיכוי נשים ובדרך לתקן את הדיכוי.

ועכשיו לשאלתך, אפשר למצוא באמת המון המון גישות ותתי גישות בתוך הפמיניזם הרוחני.

יש שיח פמיניסטי (של נשים או של גברים) שממשיך לדבר על אל, אלוהות זכרית. שיח פמיניסטי אחר מדבר על האלה (או השכינה, או גאיה, או אמא אדמה, או דיאנה…). שיח פמיניסטי אחר מדבר על ההיבטים הזכריים והנקביים של האלהות (או על הקדוש ברוך הוא והשכינה, או בעל וענת, או מגוון האלים והאלות ההודיים…). יש פמיניסטיות רוחניות שנוקטות בגישה רדיקלית לפיה יש מקום במעגל רק לנשים, ויש פמיניסטית שמרגישות נוח גם עם גברים במעגל, ויש שמקפידות דווקא על השילוב של נשים וגברים. יש שפועלות במרחבים שונים בדרכים שונות – יש מרחבים חד-מיניים (לנשים בלבד או לגברים בלבד, כמו פסטיבל שאקטי ופסטיבל שיווא בהתאמה) ויש מעורבים.

יש שיח שדוחה את המסורות המונותיאיסטיות האברהמיות (יהדות, נצרות, אסלאם, דרוזים…) כי הוא רואה בהן דת פטריארכלית ומציע להן תחליף (למשל, גישות ניאו-פגאניות), ויש שיח שמנסה לתקן-לפרש את המסורות האברהמיות כדי להטמיע בהן גישות פמיניסטיות חדשות. יש פעילות רוחניות שמדגישות היבטים פמיניסטיים ופעילות פמיניסטית בהקשר הרוחני, ויש כאלה שלא… דוגמה מעניינת בהקשר הזה היא התקשור – רוב המתקשרים הם מתקשרות (נשים), אבל רוב הישויות המתוקשרות הן זכריות (מרשב"י ועד סנט ג'רמיין

לגבי הביקורת על הגישה שהפמיניזם הרוחני מבטא נסיגה מפעילות במרחב הציבורי, היא מזכירה לי את הטענות הכלליות נגד הניו אייג' – שאנשים עסוקים במדיטציה למען השלום הפנימי בתקווה לסדר את המצב עם הפלסטינים. הטענות האלה, לדעתי האישית (ור' גם טענתה הדומה של קת'רין ראונטרי), לא מוצדקות ברוב המקרים. יש גם פעילות פוליטית בולטת בתוך הרוחניות הפמיניסטית וגם יש פעילות פוליטית אלטרנטיבית, כזו שחומקת מהעין כשאתה מחפש הצבעות בכנסת והפגנות אלימות בצמתים. הטענה שמופנית כלפי השיח הרוחני היא שהוא מתמקד בעולם האישי והפנימי, ולכן לא מפנה אנרגיות לפעילות במרחב הציבורי והחיצוני. וזו טענה שגם אינה מדוייקת (כי יש פעילות פוליטית במרחב הציבורי) וגם בעייתית (כי מי אמר שרק פעילות פוליטית במרחב הציבורי נחשבת?!).

הפמיניזם העלה על נס את הסיסמה "האישי הוא פוליטי" – למשל, אם אני מרגישה לא נוח עם הגוף שלי, זו לא בעיה אישית שלי שאין לה הקשר רחב-חברתי/פוליטי/חינוכי. אם אני לא מוצאת דרך גם לקדם את הקריירה שלי וגם לגדל ילדות, שוב זו לא בעיה אישית שלי בלבד. אלה בעיות פוליטיות – ששייכות למרחב הציבורי: הן נובעות מהמרחב הציבורי, ניתנות לפתרון במסגרת המרחב הציבורי, והפתרונות ה"אישיים" שלנו מזינים מחדש לטוב-ולרע את המרחב הציבורי. אם נשים מתארגנות לשינוי התודעה שלהן, לשינוי המיתוסים והערכים הקהילתיים, לעידוד פתרונות חלופיים, ללגיטימציה לבחירות שונות – יש לכך כח פוליטי ללא ספק.

לכן, כשפעילות רוחנית פמיניסטית עוסקת בהעצמת נשים, ביצירת שפה חלופית, בדיבור על אלהים בנקבה, ביצירת טקסים שנשים הן המנהיגות הרוחניות בהן, בקידוש-מחדש של סמלים נקביים וחידוש פולחנים נשיים (מפולחנים שמזמנים את האלה למעגל ועד טקס תפילת ראש חודש בכותל), בניסוח מדרשים למדניים חתרניים ופירסומם, בהפצת מיתוסים וסיפורים על הנשיות המקודשת (שבחלקם הופכים לרבי מכר בעשרות שפות, כגון "המיוחלת") – אני לא רואה איך אפשר לטעון שהן לא פעילות פוליטית.

אגב, מעניין מאד לציין כאן שחלק מהפמיניזם הרוחני עוסק בשיח דתי מתוך מטרות "חילוניות". התובנה שהשיח שלנו הוא שמכונן ומעצב את הערכים ואת ההתנהלות החברתית, שהמיתוסים והאמונות שלנו יוצרים את מרחבי הבחירה לנשים ולגברים, הובילה מנהיגות של הרוחניות הפמיניסטית ליצור באופן מודע ומכוון מיתוסים שעוסקים באלה ושמעצימים היבטים נשיים. הבחירה הזו נועדה ליצור שינוי תודעתי, בעצמן, אצל בנותיהן (ובניהן), בקהילותיהן, ובחברה הכללית. כשנוצרת לגיטימציה לדבר על אלהים בנקבה, זה משפיע על האופן שבו נשים תופסות את עצמן ואת האפשרויות העומדות לפניהן, כמו גם את הפרשנות שהן מעניקות לחוויות שלהן, וזה משנה את החברה. זה יכול לשנות את המקצוע שהבת שלך תבחר. זה יכול לשנות את המקצוע שהבן שלך יוכל לשקול. זה יכול לגרום לאנשים לחוש אי נחת בכל פעם שמברכים "אתה… אלהינו מלך העולם" מבלי להזכיר את השכינה. וזו לא פעילות פוליטית?!

תודה רבה.

:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות:

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' יעל ברמן-בכר
yaelbe@tauex.tau.ac.il
03-6405627

רבות בנות (עשו חיל) – עידן חדש בתולדות היהדות האורתודוקסית

בדיוק לפני שבוע היינו עדים לאירוע דרמטי בתולדות היהדות, אירוע שמירב השפעתו עוד לפנינו. בתיאום לא מכוון אבל בעל ניחוח של השגחה הוסמכו שמונה נשים יהודיות אורתודוקסיות לרבות. כלומר קיבלו הסמכה רבנית. הן אינן הראשונות – ב-2009 הוסמכה הרבה האורתודוקסית הראשונה, שרה הורוביץ, על ידי הרב אבי וייס, שספג בעקבות כך ביקורת קשה מסביבתו. מאז הוא לא הסמיך עוד "רבות", אלא הגה עבור בוגרות המוסדות שלו את הכינוי מהר"ת, ראשי תיבות של מנהיגה הלכתית רוחנית תורנית.

גם הפעם וייס הוא אחד המסמיכים: הוא מסמיך שש מתוך הרבות, ורשמית גם הן מוסמכות כמהר"ת, אולם כל השש הודיעו שהן תישאנה את התואר "רבה", והרב וייס כנראה שלם עם זה. בין שש הנשים גם שלוש ישראליות: ד"ר ענת שרבט, יפה אפשטיין ואביטל אנגלברג (ויש עוד בוגרות בדרך). תוכנית ההסמכה השנייה נערכה בבית המדרש הר־אל בירושלים, והיא ניתנת על ידי הרב פרופ' דניאל שפרבר והרב הרצל הפטר. שתי הרבות החדשות הן רחל ברקוביץ' וד"ר מיש המר־קסוי, והן מוסמכות יחד עם שני רבנים גברים.

בנוסף לכל זה, כפי שמדווח יאיר אטינגר בכתבה מצויינת על ההתפתחויות הללו, במדרשה התורנית לנשים לינדנבאום בירושלים לומדת עוד קבוצה של נשים לקראת "היתר הוראה" בענייני הלכה, זאת מטעם הרב שלמה ריסקין (שעל מעמדו כרב ההתנחלות אפרת מאיימת הרבנות הראשית לאחרונה). כל אלה מצטרפים לגל משמעותי שמבשר תקופה חדשה בתולדות האורתודוקסיה היהודית: שבעים שנה אחרי התנועה הרפורמית ושלושים שנה אחרי הקונסרבטיבית, גם האורתודוקסיה מסמיכה רבות.

אורתודוקסיה רבה

אולם כאן גם ההבדל בין התנועות: בעוד עבור הרפורמים והקונסרבטיבים ההחלטה התקבלה במוסדות הגבוהים של התנועות וחלה באופן מיידי על כל זרועותיהן, לאורתודוקסיה אין מוסדות כאלה, ולא רק זאת אלא שהיא מחולקת לזרמים נבדלים ולפעמים שונים מאוד. מה הקשר, מבחינת תפיסת העולם, בין חב"ד לבין הקיבוץ הדתי? ובינו לבין סאטמר? ובינם לבין מעגלי החוזרים בתשובה בחסידות ברסלב? ובינם לבין ישיבות הקו של הרב טאו? מבחינת תפיסת העולם אין כמעט קשר.

הגיוון הזה, לדעתי, רחוק מאוד מלסמן חולשה. להפך. תנועה דתית (או פילוסופית, פוליטית וכו') חיה היא תנועה דתית שיש בה ריבוי קולות, מאבקים פנימיים וממילא גם זרמים שונים. דווקא התנועות הלא-אורתודוקסיות צריכות לשאול את עצמן למה אין תחת חסותן זרמים שונים, נבדלים מעט או לחלוטין באופיים, שהמאבקים הפנימיים ביניהם מולידים התפתחות והפרייה. שאלה רצינית מאוד.

לעניינינו, נראה לי מובן שעלייתן של רבות אורתודוקסיות מסמנת פיצול נוסף בתוך האורתודוקסיה, אלא שהפעם מדובר לא בהיווצרותו של זרם נוסף, אלא בשבירת המושג עצמו. האורתודוקסיה עצמה לא תוכל להתקיים אלא, בשלב ראשון, בתוספת כינויים מסייגים ("אורתודוקסיה פתוחה", "אורתודוקסיה נאמנה", "אורתודוקסיה מסורתית", "אורתודוקסיה ליברלית" וכו') שיבדילו בין חלקיה שמקבלים את סמכותן ההלכתית של הרבות, לבין אלו שלא. בהמשך, כאשר עצם קיומן של רבות יהיה מובן מאליו ופסיקותיהן השונות והחדשניות יהפכו לקו החזית החדש, ייתכן שנראה פיצול עמוק הרבה יותר, ולידתם של שני זרמים שונים לחלוטין. כמו בעבר כך גם בעתיד: ההלכה השונה היא שתוליד זרמים שונים.

אולם כבר עכשיו יש המפקפקים ב"אורתודוקסיות" של אותן רבות ואף של מסמיכיהן. שימוש בתואר "רב" דומה מהבחינה הזאת לקיום המחיצה במניינים שיוויוניים (או שוויוניים יותר). גם שם הצטמצמותה ההולכת וגוברת של המחיצה מעלה שאלות על האורתודוקסיות של המניין, או במילים אחרות המחיצה משמשת גם כקו תיחום בין קונסרבטיבים לאורתודוקסים.

עד כה אורתודוקסים ליברלים היו יכולים לומר שהמבדיל ביניהם לקונסרבטיבים הוא שלפוסקות ההלכה שלהם הם אינם קוראים "רבות". עבור חלקם התקופה התמימה הזאת נגמרה. יהיה מאיר עיניים לעקוב אילו אירועים אורתודוקסים יהיו סגורים בפני הרבות החדשות – בשבועות למדנו (1, 2, 3, 4) שארגון הרבנים צהר אינו מוכן לחלוק במה עם רבנים רפורמים וקונסרבטיבים. האם יהיה מוכן לדיאלוג פומבי עם רבה אורתודוקסית? יהיה מעניין.

והנה מוקד נוסף של מתיחות: כבר היום יש בינינו נשים אורתודוקסיות לא מעטות שבקיאות מאוד בהלכה, מלמדות הלכה ואף פוסקות הלכה, אבל אינן מכונות "רבות". ביניהן אפשר למנות את מלכה פיוטרקובסקי, מיכל טיקוצ'ינסקי, חנה הנקין, חנה גודינגר, רחלי שפרכר פרנקל, נועה לאו ועוד. ארגון הרבנים בית הלל מונה בין שורותיו נשים לא מעטות המכנות עצמן רבניות ומשתתפות בפסיקות הלכתיות, ביניהן אורה קראוס, אוריה מבורך, איילת ליבזון, אריאלה ביגמן, דבורה עברון, חנה פרידמן, חנה השקס, מלכה בינה ועוד רבות.

נשאלת השאלה: למה יגרע חלקן? מדוע הן "רבניות" או "נשות הלכה" אבל לא "רבות"? הרי תלמודן ההלכתי לא פחוּת, וסמכותן הקהילתית לעיתים גדולה יותר מאותן רבות חדשות. האם מי מהן תתחיל לכנות את עצמה רבה? או שמא תהיה התעקשות דווקאית על הבדלה בין "נשות הלכה" ל"רבות", כאשר הראשונות מבקשות להפגין יותר מסורתיות ופחות חדשנות? כאן נוצר עוד מוקש של מתח פנימי, ויהיה מעניין לעקוב אחר ההתפתחויות.

דבר הרבה

לרגל המאורע ביקשתי מהרבה אביטל אנגלברג להענות לראיון עבור הבלוג. אנגלברג חוזרת לישראל ותעסוק בהוראה בתיכון הרטמן לבנות בירושלים ובמדרשת עין־פרת, ומעבר לכך תמשיך להיות פעילה בישראל בענייני יהדות והלכה.

אביטל, שלום.

לפני שנתחיל, אני רוצה לפתוח ברעיון שלדעתי נותן רקע לבחירה שלי, ולכל שאלותיך בכלל:

הרב שרלו, בספר שלו שנתקלתי בראשית הדרך ומלווה אותי מאז, 'בין משכן לעגל', מדבר על העובדה שכל שינוי/דבר חדש בעולם יכול להיות משכן- הדרך לגאולה ולתיקון עולם, או יכול להיות עגל- עבודה זרה. וכמו שהמשכן והעגל- יש ביניהם דמיון גדול (בפסוקים המתארים אותם, במעורבות של אהרון הכהן בעשיה, ואולי אפילו, כדברי האבן עזרא, בתאור של רצון העם לעבוד את ה'- בשניהם)

עכשיו השאלה הגדולה היא איך לדעת אם מה שאנו יוצרים כרגע הוא משכן או עגל. אולי שנים אחרי, במבט לאחור, אפשר לומר מהו משכן ומהו עגל, אבל תוך כדי, קשה מאד לדעת.

בתחילת דרכה- גם את החסידות יש שראו בתור עגל, למרות שבדיעבד- פריחתה הצילה והיתה למשכן. גם את את מורה נבוכים לרמב"ם בתחילה שרפו. ומהצד השני- את שבתאי צבי קיבלו בידיים פתוחות ובתקווה לגאולה. והציונות- יש שיגידו שעד היום לא ברור אם היא משכן או עגל.

מה שאני מבקשת לטעון זה שאי אפשר לדעת במאת האחוזים אם אנחנו כיום מתקנות עולם או עושות ההיפך. אבל – אחד הכלים להתמודדות עם הבחירות בחיינו הוא כוונת הלב והמחשבה מתוך רצון כנה ואמיתי לא רק לתקון עולם, אלא – לתקון עולם במלכות שדי. ולהשתדל לעשות הכל – דרך הפריזמה הזו. דרך נסיון כנה להרבות טוב בעולם. אז – אני מקווה ופועלת בכל ליבי לבנות משכן, ולתקן עולם במלעות שדי.

ועכשיו אפשר להתחיל.

אז אני רוצה להתחיל דווקא בשאלה כללית מאוד: למה בכלל ללמוד הלכה בזמננו? האם המסגרת הדתית הזאת עדיין רלוונטית?

מבחינתי כאדם דתי זו מערכת החוקים שבתוכה אני פועלת. פעם כשהיו אומרים לי שיש מימד אנושי בהלכה הייתי נעלבת בשמה. היום כשאומרים לי שיש מימד אנושי בהלכה אני שמחה משום שזה המימד שהופך את ההלכה לרלוונטית – בזכות המימד האנושי בה אנחנו חיים איתה, בתוכה. לכן זו מערכת ששורדת כל כך הרבה זמן. עכשיו, זה הבסיס לעולם הדתי שלי. אני רוצה להיות בעולם הדתי מכל הלב ובאמונה אמיתית, ואלה הכלים שאני צריכה, וממילא הכלים שאני צריכה ללמוד. ללמוד הלכה זו הדרך מבחינתי לפסוע בעולם הדתי ולקחת בו חלק מלא.

ייתכן שאין מניעה הלכתית בהסמכת רבות, ועם זאת אנחנו יודעים שלא היו מעולם רבות בעולם היהודי המסורתי. האם אין כאן התאמה לערכים מודרניים, שבעצם באה על חשבון המסורת?

אני חושבת שלהרבה מהשאלות ששאלת יש בסיס אחד, והוא ההבנה של עולם ההלכה. המושג הלכה, על פי אחת ההגדרות האהובות עלי, פירושו תורה פוגשת מציאות. עולם התורה פוגש מציאות וצריך להענות אליה. עולם התורה פירושו כל מה שהיה עד אותו הרגע מבחינה תורנית. המציאות – המציאות מזמנת כל הזמן התמודדויות חדשות. שצריך להענות או להתמודד איתן. למשל: הגדרת החשמל, פיתוחים רפואיים שהצריכו תשובות הלכתיות אחרות, וכו'.

אם כך תופסים את העולם ההלכתי, אז בעצם אין שום חידוש בחידושים בעולם ההלכתי – זה המבנה של העולם הזה, ולכן, כשהחת"ם סופר טבע את 'חדש אסור מין התורה' – הוא עצמו חידש. בעולם ההלכה יש את הכלים הדרושים לו להגיב למה שקורה בעולם. אולי לאט, אולי בזהירות – אבל זה מהותו של העולם ההלכתי.

אמנם, זה נכון שכיום יש לנו בעיתיות בהקשר זה. יש שיקראו לזה 'משבר הסמכות'. אם פעם היתה קבוצה מצומצמת של תלמידי חכמים שבידם היה הידע, ויחסית היה קל להכריע (בתי המדרש של חכמים במשנה ובגמרא, הכרעה בסנהדרין, וגם על הסנהדרין היו חולקים, ושאלות מתי בדיוק היתה ואם היתה באמת), כיום, שאין איזו מועצה עליונה המקובלת על כולם, ורבנים רבים, גם אם הם חושבים ששינוי מסוים או התפתחות הלכתית היא נכונה, חוששים שאין להם את הכתפיים הרחבות לעשות שינוי זה.

כשאין הסכמה כללית קשה מאד להוביל שינויים גדולים. וכשיש כל כך הרבה תלמידים חכמים ויודעי תורה בעולם, אז להגיע להסכמה זה לא דבר פשוט, בטח ובטח שכיום (וגם זה לא דבר חדש) השאלה גם את מי אני סופר. גם אם נרצה להקים תיאורטית סנהדרין- מי יקח בה חלק? האם אכליל את אנשי העולם החרדי בסנהדרין שלי? האם הם יכלילו אותי (גם אם הייתי רב ציוני דתי גבר…)?

ומשום כך- הכרעות גדולות נעשות קשות הרבה יותר. ובעצם – גורם לכך שעולם ההלכה שלנו כבר הרבה זמן משתנה – אך בעיקר לחומרא. ההכרעה לא להכריע – היא עצמה התפתחות. כי כפי שתיארתי, עולם ההלכה הוא עולם שנדרש יום יום להכריע במפגש של מציאות והלכה. ואם הוא לא מכריע או לא מגיב למציאות, עצם הדבר הוא הכרעה.

כמו כן, איך שאני רואה את העולם ההלכתי, כל חומרא היא קולא מהצד השני וכן להיפך.
ולכן כשרוצים להחמיר בצניעות, או בכל הסבר אחר למה לא מתאים שנשים יתפקדו בפועל כרב, אז בעצם גם נוהגים פה בקולא. בהתעלמות הזאת מקלים פה בכבוד הציבור, וב-ואהבת לרעך כמוך.

אז נכון, הסמכת נשים זה דבר חדשני בעולם האורתודוכסי, אבל חדשות לבקרים דברים מתחדשים בעולם שלנו, והעולם ההלכתי צריך להתמודד איתם, כי זה בדיוק מהותו של העולם ההלכתי, מה שעושה את הדת שלנו לדת חיה אלו הכלים ההלכתיים שמהותם היא ההתמודדות. ואמנם נשים זה לא דבר חדש בעולם, אבל העובדה היא שמעמד האישה השתנה מהותית בשנים האחרונות. כמו כל שינוי, יש לזה השלכות הלכתיות לטעמי.

בהמשך לשאלה הקודמת, אחד המאפיינים של העולם האורתודוקסי הוא שהוא שמרני. האם התקדמות שכזאת אינה משנה את אופיו, ובעצם מערערת את מהותו הפנימית, את זהותו? אם כן, מה הופך את הערעור הזה למשתלם בעינייך? או שמא זאת כלל לא בעיה מבחינתך?

אתחיל בנימה אישית. לפני שנים, כשהתחלתי במסלול הזה, כל הזמן שאלו אותי: אבל למה להילחם? מה הסיכוי? למה לא ללכת להיות רבה קונסרבטיבית, איפה שכבר אפשר בלי להילחם. ואני עניתי: אני רוצה לעשות לביתי.

מאותה סיבה שלא נשארתי בניו-יורק, שם בקלות יכולתי להיות רב של קהילה, שיחסית זו הבחירה ה'קלה' – לעשות בדיוק את התפקיד שלשמו למדתי כל כך הרבה שנים, בחרתי לחזור לארץ, כי אני רוצה לתקן את העולם שלי, שאני מאמינה בו.

העולם האורתודוכסי גם מתקדם. אולי הוא מגדיר את ההתקדמות על ידי אוצר מילים שונה, אולי הוא יתקדם או יגיב לאט, אבל שוב, מהותה של ההלכה זה התמודדות עם המציאות. גם ובעיקר: זו המסורת של ההלכה. ולכן, לדעתי, זו המציאות גם של העולם האורתודוכסי. אולי זה מורכב. אולי קל לנו, לעולם האורתודוכסי להגיב לשינוי בהחמרות וב'שב ואל תעשה עדיף' בגלל החשש שאין לנו כתפיים רחבות מספיק, אבל גם ההכרעה של העמידה במקום היא הכרעה הלכתית, של מפגש עם מציאות.

העולם האורתודוכסית הוא שמרן, אבל גם הכרעה זו, של לבחור בצד השמרן, זו הכרעה אל מול מציאות. ההתקדמות אולי משנה את העולם האורתודוכסי, אבל היא הכרחית לעולם ההלכתי. ברור שהסתגלות זו על עולם ההלכה עלולה לזעזע תפסיה מסוימת של העולם האורתודוכסי. או כמו ששואלים הרבה, אז מה ההבדל ביניכם לרפורמים? מה שהם עושים עכשיו – אתם תעשו עוד שבע שנים וכו'. ועל זה אני עונה: גם לקצב יש חשיבות. להליכה הזהירה. על אף שלפעמים אנחנו חסרי סבלנות. אבל עדיין, יכול להיות שמה שמתאים היום, לא היה מתאים לפני עשרים שלושים שנה.

ואם אחזור לשאלתך – אנחנו זקוקים לתהליך. תהליך הדרגתי, שבודק את מה הגבולות שלנו, מה אנחנו יכולים לקבל בשלב זה. היה צריך הליך ארוך של לימוד של נשים, משרה שנירר ועד היום, של התקדמות ולקיחת מקום בעולם הלימוד. כיום, שיש נשים הלומדות ומלמדות תורה בתחומים שונים, אז נוצר הצורך והמקום לנשים לרכוש גם את עולם הידע ההלכתי, ורצון לקחת בו חלק פעיל. יש עוד מה ללמוד, תמיד יש לאן להתקדם, אבל יש דרך הדרגתית, שהשאלה הגדולה היא: באיזה קצב להתקדם.

הרבה אביטל אנגלברג מקבלת את ההסמכה מהרב ג'ף פוקס. מאוחר הרב דניאל שפרבר

לבד מההישג הפמיניסטי והשוויון המגדרי, האם לדעתך יש ערך נוסף לרבות נשים?

כן.

אני מבינה זאת מתוך עולם בית המדרש של חכמים, ובשיח ההלכתי הכולל גם את דעות היחיד, גם את הדעות שלא התקבלו להלכה, כדי שיהיה לנו את הראיה הכוללת על הסוגיא. הרצון והחשיבות של שילוב כלל הדעות בשיח הוא חיוני בעיני. בין אם הן מתקבלות להלכה ובין אם לא – אנו רוצים להראות בכל דיון הלכתי מנעד של דעות והסתכלויות על הסוגיא. גם אם בסופו של דבר יש להכריע, יש רצון להראות את הפנים השונות, כדי שיהיה לנו מראה עמוק ומקיף של הסוגיא, מכל צדדיה.

כך אני רואה גם את לימוד התורה והכנסת פנים שונות בסוגיא. אני חושבת שלעיתים לעולם הנשי תהיה הסתכלות שונה על סוגיות שונות. המושג של 'שבעים פנים' מבחינתי מצביע על החשיבות של לראות מכמה שיותר זוויות סוגיא, להקיף אותה, ואז לפסוק. לא בהכרח צריך לפסוק כמו כל הזוויות, גם אי אפשר, אבל – הזוויות השונות מקיפות ומעמיקות את ההבנה של הדבר. ולכן מבחינתי, כמה שיותר זוויות שונות תהיינה לנו, כך נזכה ביכולת לפסוק בצורה המקיפה והטובה ביותר.

לא תמיד לנשים תהיה זוית ראיה אחרת ושונה. או יותר מדויק – לא לכל אשה הדוברת הלכה יהיה את אותה ההסתכלות – ואנו כבר רואות זאת, עם הנשים שכיום כבר פועלות בתחום, אבל ה'עוד קולות' הללו הן חיוניים בעיני, להרחבת והעמקת השיח ההלכתי.

רב אינו רק פוסק הלכה, אלא גם מנהיג ציבור, מחנך, מנהיג תפילה. מה עם פעולות שאסורות לנשים על פי ההלכה? נאמר שיש לנו קהילה שמנהיגה אותה רבה. האם היא לא תוכל להיות עדה בחתונה? לומר קדיש בתפילה? להשלים מניין?

נכון שנשים אורתודוכסיות לא יכולות לקחת חלק בכלל הפעילות הדתית בבית הכנסת. אך יש ערך למה שהן כן יכולות לעשות. הנהגת קהילה וחינוך הם מבחינתי תפקידים חשובים ומשמעותיים. אז נכון שמלבד מחלק מהתפילות במנייניים המשתפים אשה אינה יכולה להוביל תפילה, אבל היא יכולה לתפוס תפקיד משמעותי בבית הכנסת ללא זה. יש מספיק רבנים שאינם משמשים כחזנים.

העובדה שנשים פסולות לעדות ולא נספרות למניין היא אחד הדברים הקשים לי אישית. ללא ספק זה אחד האתגרים, ומרתק בעיני מה עוד יקרה בהמשך, אבל כרגע המחשבה היא לחשוב יצירתית, ולקחת חלק משמעותי במה שאפשר.

ברור לך שחלקים גדולים מהציבור שומר המצוות האורתודוקסי לא יקבלו אותך ואת עמיתותייך, ולמעשה הדבר ייצור קו גבול שיחלק את אותו ציבור. איך את תופסת את התהליך הזה?

זוהי לא המחלוקת היחידה בעולם האורתודוכסי. יש בינינו מחלוקות אידאולוגיות רבות. אך שוב – הן מרחיבות את השיח. אני מברכת מחלוקות לשם שמיים. הן מייצרות דיבור. 'אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה'. כאשר אנו מאפשרים את הדיון ואת המחלוקות, אנו מייצרים חברה מעמיקה יותר. גם אם לא אצליח לשכנע את המתנגדים, והם אולי לא יצליחו לשכנע אותי, אם נקיים דיון אמיתי שני הצדדים ירוויחו. נאתגר אחד את השני, נגרום למחשבה, וניצור דיבור שהוא משמעותי. כך נוכל להגיע למשכן. ויכול להיות שהוא יהיה בנוי בצורה שונה.

בהמשך לשאלה הקודמת, מזה שלושים שנה נקודת מחלוקת ונבדלות בין הזרם האורתודוקסי לזרם הקונסרבטיבי היתה הסמכת נשים. האם אין כאן בעצם אמירה של התקרבות לקונסרבטיבים? אולי אתם בכלל קונסרבטיבים? אם כן, מה דעתך על זה? אם לא, מה מבדיל ביניכם, והאם חשוב לך לשמור על הנבדלות?

המשותף לעולם שלי ולעולם הקונסרבטיבי הוא ששניהם משתמשים בכלים הלכתיים, אפילו אותם כלים הלכתיים. הרב עובדיה והרב גולינקין – ארגז הכלים שלהם הוא מאד דומה. ולעיתים העולם השמרני הקונסרבטיבי די נושק לעולם האורתודוכסי הפלורליסטי – זה נכון, מכיוון שכולנו עובדים על מנעד של העולם ההלכתי. עכשיו השאלה רק איפה עובר הגבול, שלעיתים הוא דק מאד. יש חלקים בעולם הקונסרבטיבי שרחוקים ממני מאד, ויש חלקים, בעיקר הקצה השמרני, שאני יכולה לראות בו דמיון וערכים משותפים.

מה עוד נותר לנשים להשיג מבחינה היחס והקשר להלכה ולאורתודוקסיה? מה החזון שלך?

אני יכולה לדבר על איך אני רואה את אחרית הימים, אבל לכרגע זה לא יועיל. כי יותר חשוב מההישגים, זה הדרך בה הם יעשו. דרך הדרגתית, המגיבה למציאות ופועלת לפיה. אני מקווה שנשים ישתלבו יותר בשיח ההלכתי ובמרחב הציבורי הדתי, ואני יכולה לאחל לעצמנו ולקוות, שדברים יפעלו בקצב הנכון, על מנת שהשינויים הללו יתקבלו כברכה.

הרבה אביטל אנגלברג בתום טקס ההסמכה שלה

הקדושה ברוכה היא: מלטה והאלה הגדולה

האם הגדולה היא כנחש האורובורוס: איומה וטורפת, מיטיבה ויצירתית, עוזרת אבל גם מפתה והורסת, מכשפת ומטרפת חושים אולם גם מבשרת חכמה, בהמית ואלוהית, זונה מפורכסת ובתולה טהורה, אל-זמנית בזקנתה וצעירה לנצח… היא נחה במצב הראשוני בו הכל משולב ובלתי-מובחן, מצב שאין לתפוס אותו מפני שהוא בזרימה תמידית.

כך מתאר אריך נוימן את ארכיטיפ האם הגדולה, האלָה האחת, ההוויה הכללית ממנה, על פי הפסיכולוג היוניגיאני, כולנו באנו, ואליה אנחנו נמצאים בגעגוע תמידי ומתעתע לשוב. כראוי לארכיטיפ, ניתן למצוא את דמותה של האם הגדולה בכל רחבי הגלובוס. מהודו ועד מצריים, מאפריקה ועד יוון, תרבויות רבות מציבות את האלָה האם כרחם שממנה הכל התחיל. וייתכן שמלטה היתה הראשונה מבין כולן.

מלטה נחה כטבור במרכז הים התיכון, קטנה ופוריה. תרבויות עלו בה ונפלו, ותושביה מציגים ערבוב ססגוני של עמים ועדות. הארכיפלג המלטוזי מורכב בעיקרו מזוג איים, אשר אורכו של הגדול שבהם קטן משלושים קילומטר. מיקומו במרכז הים התיכון הוא שהפך אותו אטרקטיבי עבור יורדי ים משחר ההיסטוריה – ולמעשה עוד לפניה. על פי אחת הגרסאות הומרוס מיקם בארכיפלג את ביתה של קליפסו, הנימפה שהחזיקה את אודיסאוס במשך שבע שנים ומנעה ממנו להמשיך אל ביתו שבאיתקה. בספר 'מעשי השליחים' שבברית החדשה מסופר כיצד פאולוס, שליחו הנחוש והמבריק של ישו, נסחף אל חוף מלטה כשהספינה שהובילה אותו להישפט ברומא טבעה.

הפיניקים, הרומאים, הביזנטים, הערבים, הנורמנים, השוואבים (מדרום גרמניה של היום), הארגונים (מצפון ספרד של היום), הקסטיליאנים, האבירים הקתולים, הצרפתים והבריטים, כל אלה כבשו אותה והתיישבו בה, על פי רוב כבסיס יבשתי בדרך הימית שבין אפריקה לאירופה. אבל עוד הרבה לפני כובשיו המיליטריסטים של האי הגיעה אליו קהילה שלא ביקשה לעשות ממנו תחנת ביניים, אלא דווקא לנצל את בדידותו כדי לפתח בו באין מפריע תרבות ייחודית.

הם הגיעו מסיצליה, שבינה ובין מלטה מפרידים כתשעים קילומטרים של ים, ועשו זאת כנראה לפני 7000 שנה. הם הביאו איתם זרעים לצורך חקלאות וחיות מבויתות עבור מזון, וכן כדי שישמשו כקרבנות. בתוך אלפיים שנה הם יצרו על האי הקטן תרבות עשירה שבמרכזה עמד פולחן שהתקיים ביותר מעשרים מקדשי אבן. בין אם כתוצאה מפלישה של זרים ובין אם כתוצאה ממחסור חומרי כלשהו, אנחנו יודעים היום שתרבותם הגיעה אל סופה סביב 2500 לפני הספירה. את התרבות האבודה הזאת מבקשים כיום בני מערב (ובעיקר, יש לומר, בנות מערב) להחיות. אולם כדי להחיות אותה צריך תחילה לצייר את דמותה.

פסל האלה הנמה. מתוך המאמר ב'הארץ'.

אלות. או אלה. או האלה.

כמו גילויים ארכיאולוגים רבים מספור, גם ראשיתו של זה בטעות. פועלים באזור טרשין שבמלטה חפרו בורות גשם באבן הגיר שמחזיקה אותם ואת כל אוכלוסיית האי מעל פני המים, וגילו מתחת לידיהם חלל תת-קרקעי. הם מיהרו לכסות אותו – לא שילמו להם כדי לגלות עתיקות. למעלה מעשור עבר, ורק ב-1913, לפני מאה שנה בדיוק, מנהל המוזיאון הלאומי של מלטה, תמיסטוקלס זמיט (Zammit), הגיע אל האתר ולראשונה נכנס למעמקיו. ההיכל התת-קרקעי הראשון הוביל לאחר, וזה הוביל לאחרים, הן לצדדיו והן מתחתיו, ובסופו של דבר התברר שמתחת לאדמה נמצא קומפלקס עצום של אולמות תת-קרקעיים, כולם חצובים בסלע מזה אלפי שנים.

האתר, הידוע כיום כהיפוגאום ("התת-קרקעי") היה כפי הנראה בית הקברות של האוכלוסייה הקדומה של האי. היה זה ההיפוגאום שסיפק גם עדות מרכזית לאופי פולחן העתיק של מלטה: בין יותר משבעת אלפים שלדי אדם ששכבו מקופלים בחדריו השונים של האתר מצאו החופרים פסל, לא גדול אבל מסותת ברגישות, של אישה שמנה, עבת ירכיים ושופעת שדיים, הלבושה בחצאית מפוספסת ושוכבת על צידה. ישנה. האלָה.

עובדת היותה ישנה היא מובנת: סביבה נמים את שנתם האחרונה מיטב בניו של האי. אולם לארכיאולוגים באתר היה ברור שכדי להיות בטוחים ששנתה של האלה אינה אלא תנוחה ארעית, בהתאם לנסיבות, הם יהיו חייבים למצוא את אותה הדמות בפוזיציה אחרת. התגלית הבאה אכן הגיעה, שנה לאחר מכן, ושוב במקרה. חקלאים שעסקו בחרישה כמאה מטרים בלבד מההיפוגאום נתקלו שוב ושוב במוטות אבן שהפריעו לפילוח האדמה. אחרי כמה נסיונות עקרים לחרישה החליט בעל האדמה להזמין את זמיט שיבדוק את העניין.

כבר בביקורו הראשון באזור התחיל זמיט לחפור, ותוך זמן קצר גילה מבנה אבן עתיק ומורכב. במהלך השנים הבאות התברר שמדובר במרשים ובמסועף שבמקדשים העתיקים שבמלטה, ובמרכזו שרידיו של צלם גדול. מדובר היה באותה דמות, כלומר באותה אלה, ולמרות שהיה ברור שהפעם היא לא שוכבת, אי אפשר היה לדעת אם היא עומדת או יושבת – כל שנשאר ממנה הוא ירכיה העצומות, המכוסות באותה חצאית מפוספסת והמסתיימות בזוג כפות רגליים קטנטנות.

בניגוד לצלם האלָה שנמצא בנקרופוליס, שתפקידה כפי הנראה היה להיות בת לוויה דוממת למתים, במקדש הובאו לאלה קורבנות של בעלי חיים. התגלו בו מזבחות, ולידם סכין העשוי אבן מחודדת ועצמות של פרים, כבשים ועזים. בעלי החיים כנראה לא נשרפו במקדש, אלא רק נשחטו, ונאכלו על ידי התושבים בארוחה חגיגית שהיתה שותפה בה, לכאורה, אותה אלה.

אבל התגלית העיקרית היתה אפשרית רק כאשר התפתחה שיטת התיארוך בעזרת פחמן-14. תחילה חישבו שהמקדש נוסד סביב 2500 לפנה"ס, מה שנתן לו ותק מרשים בהחלט, המקביל לפירמידות. אולם אחרי שיפורים טכנולוגיים מסויימים הגיעו למסקנה שהמקדש הזה, כמו גם מקדשים אחרים במלטה, הם בני לא פחות מחמשת אלפים שנה, וכנראה פעלו כבר מ-3200 לפנה"ס. התיארוך הזה שם אותם כאבן הפינה לכל הבנייה האנושית. מדובר במבני האבן העומדים בצורה עצמאית (כלומר לא נשענים על צלע הר) העתיקים בעולם, ובכך גם המקדשים הבנויים העתיקים בעולם. הם עמדו אל מול השמש כשבע מאות שנה לפני הפירמידות במצריים, כאלף חמש מאות שנה לפני שניצבו המונוליתים העצומים של סטונהנג', כאלפיים שנה לפני מעמד הר סיני (בהנחה שהתרחש כאירוע היסטורי).

מריבוי צלמיות הנשים שהתגלו באי, ומהחוסר המופגן בצלמיות גבריות, ניתן להניח שהחברה הנאוליתית במלטה פיתחה תרבות דתית הסובבת סביב פולחן אלות. או אלה. או האלה. מכך שאותן צלמיות מפגינות שפע גופני לתפארת ניתן להניח שבעיני חסידיהן הן ייצגו את כוח הפריון. או האימהוּת. או את האם האחת הגדולה. וסביב האבחנות הקטנות-גדולות האלה בדיוק סובבת הדרמה הארכיאולוגית-דתית שמפרנסת כיום לא מעט ארכיאולוגים, חוקרי דתות ומדריכי תיירים, שכן מלטה הפכה בזמן הזה למוקד של פולמוסים אקדמיים, רוחניים ופמיניסטיים.

רגלי פסל האלה העומדת. צילום שלי באתר המקדש בטרשין

אותנטיות נאוליתית

בשנות השמונים של המאה העשרים נחלקו הארכיאולוגים שחקרו את עתיקות מלטה לשתי אסכולות עיקריות. בעוד הראשונה ראתה בפולחן הנאוליתי במלטה גרסה מקומית של דת פריון, עבודה דתית שמבקשת להסדיר את ירידת הגשמים וצמיחת היבולים, השנייה מצאה באי הקטן עדויות ברורות לקיומה של אמונה באלוהות נקבית אוניברסלית, פולחן "האלה האם" או "אמא אדמה" המבקש לעבוד את הכוח הנקבי הקוסמי הכולל-כל. הסבריהם של האחרונים תפסו את תשומת לבם של מחפשים רוחניים מערביים השייכים למה שמכונה "תנועת האלה" (Goddess Movement). מדובר בקבוצה אקלקטית המורכבת בעיקרה מנשים, והמאמינה שצורת הפולחן שמעמידה במרכזה את דמות האלה הגדולה אינה אלא הדת העתיקה בעולם.

סביב אמונה זו מעצבים חסידיה המודרניים של האלה עבר אידיאלי שכלל חברה מטריצנטרלית, שוחרת שלום ושוויונית, בעלת מודעות אקולוגית ורוחניות הרמונית. על פי אמונתם תור הזהב הנקבי וההוליסטי הגיע לקיצו רק עם עליית המונותאיזם, שעיצב דת פטריארכלית, קנאית והיררכית, שבראשה עומד מלך מלכי המלכים ושעבדיו צוו לרדות "בכל חיה הרמשת על הארץ". או אז נקרע השסע הראשון בין האדם לטבע, שהתרחב והלך עד שהגיע בימינו לתהום של ניצול ופגיעה אנושה בסביבה. חסידי האלָה, שכיום מונים מעל חצי מיליון איש בעולם המערבי, מבקשים אפוא לחזור לעידן הטרום-מונותאיסטי, ולהפוך את העבר האידיאלי לעתיד אוטופי בו שוב יחיו בני אדם ובנות חווה בשוויון ובאחווה לא רק ביניהם אלא גם עם טבע.

החל משנות התשעים מקיימות חברות הקבוצות האלה (מדובר, בסופו של דבר, בעיקר בנשים) סיורים קבוצתיים למקדשים הנאוליתים במלטה. אלה אינם טיולים תיירותיים, אלא מסעות עלייה לרגל, שכן המטרה, כפי שמגדיר אותה אחד האתרים המוקדשים לנושא, היא "לגעת במקומות הקדושים בחוץ ובפנים", וזאת כדי ש"נגלה את האלָה שנית, מביאה תקווה לעתיד שליו והרמוני עם הטבע ואחד עם השני, ומחזירה אותנו לשורשים האנושיים העתיקים ביותר". למשתתפות מובטח כי יחד "נרגיש את הקסם והמסתורין שבחזרה אל חיקה של אמא אדמה הקדומה".

קתרין ראונטרי (Rountree), שחוקרת מזה כעשרים שנה את "תנועת האלָה", מביאה במחקריה עדויות של נשים שהשתתפו במסעות אלה. מדבריהן ניכר שפולחן האלה מעצים את נשיותן בכמה מישורים. עבור רבות מהן הצלמיות השמנות משתמשות כנוגדן המחסן אותן מפני הערצת הרזון הנשי שרווחת בחברה המערבית. נשים אלה מדווחות שהן התמלאו בשמחה והכירו ביופיו של הגוף שלהן כפי שמעולם לא חוו לפני כן: הנה כאן סוף סוף הן נפגשות עם תרבות מפוארת שהעריצה – למעשה סגדה – לגוף נשי מלא.

ההעצמה הנשית אינה מוגבלת רק ליחס אל הגוף, ומתפשטת באופן טבעי לתפיסה החברתית: אותן נשים הופכות מודעות יותר ל"כוח הנשי" ולאפשרות – ולו התיאורטית או המיתית – לחברה שוויונית יותר, ואף כזו שבה הנשיות ולא הגבריות מוצבת כאידיאל דתי ותרבותי. מכאן נולדת רוחניות פמיניסטית העובדת את האלה הגדולה ומבקשת לשנות את החברה בימינו ולהפוך אותה ל"נקבית" יותר.

מעבר לכך, יש להניח שהחיפוש אחר "אותנטיות" ברבדים הנאוליתיים של התרבות האנושית מסמן גם אכזבה מהריקנות התרבותית בעולם היפר-קפיטליסטי. חסידי האלָה, כמו מחפשים רוחניים רבים כיום, מבקשים לחזור אל הטבעי ואל ההיולי בתקווה למצוא משמעות וקהילה בעולם שרוקן את עצמו מכל דבר שאינו כפוף להיגיון האינסטרומנטלי. במובן הזה פולחן האלה הניו-אייג'יסטי מהווה לא רק חלק מהמאבק הפמיניסטי, אלא באופן עמוק חלק מחזון ההומניסטי.

צלמית שנמצאה במקדש במלטה. מוצגת היום במוזיאון הלאומי

רוחניות אבוריג'נית

מכיוון שאין לנו כל עדויות כתובות מהתקופה בה המקדשים במלטה פעלו, קשה להכריע איזה מבין האסכולות הארכיאולוגיות מנתחת נכונה את הממצאים הקדומים. ברור לנו שהדת המלטוזית הנאוליתית היתה "נקבית": הצלמיות הן נקביות במופגן; המקדשים גם הם מעוגלים, ובנויים מכמה מתאים אלפטיים המסודרים אחד אחרי השני (ההשערה היא שהכניסה אל המקדש נדמתה בעיני עורכי הפולחן לכניסה לגופה שאל האלה, ולעיבורה; היציאה מהמקדש – ללידה); גם הקבורה בהיכלות התת-קרקעיים יכולה להתפרש כחזרה אל בטן האדמה, בטנה ההריונית של האם הכללית. אולם האם אכן יש כאן בסיס להסיק שמדובר בפולחן "האלה הגדולה"?

אפשר אולי ללמוד משהו על כך אם נתבונן בהתפתחויות דתיות שעברו על כמה קבוצות של אבוריג'ינים באוסטרליה. לחלק מהאבוריג'נים היה פולחן מסורתי שבמסגרתו הומחז הקשר שלהם ל"אמא". על פי המיתוס האבוריג'ני אמא זו היתה אישה בעלת עוצמה (אבל לא אלָה) שהיתה בולעת ילדים. מכיוון שלא נותרה ברירה, הרגו אבותיהם של האבוריג'נים את האישה, וחילצו את הילדים מתוך רחמה (ולא קיבתה).

והנה, מאז שנות השמונים של המאה העשרים התחילו האבוריג'נים לדבר על אותה "אמא" כ"אמא אדמה". הסיבה לכך היתה המגע ההולך וגובר בינם לבין קבוצות של מחפשות רוחניות אקו-פמיניסטיות, אשר אימצו לעצמן את מה שהן תפסו כ"רוחניות אבוריג'נית", והסבירו לילידים שכאשר הם מדברים על "אמא" הם למעשה מתכוונים לא לאישה זקנה אלא לאמא אדמה, לאלה הגדולה. בספרו על האבולוציה של הדת מסביר רוברט בלה (Bellah) שעבור האבוריג'נים מונחים אחרונים אלה הם חסרי משמעות, מכיוון שהילידים האוסטרלים (שלא התמערבו) אינם מסוגלים לתפוס מושגים מופשטים כ"אמא אדמה", ואף לא כ"אדמה".

האפשרות שתושבי מלטה הקדמונים חשבו במושגים שכאלה נראית על כן קלושה. המונותאיזם האוניברסאלי במזרח התיכון או הדיבורים ההינדואיסטים על "האחד" בהודו הופיעו יותר מאלף חמש מאות שנה אחרי שעבדו צלמיות שמנמנות במלטה. למעשה, מסביר בלה, המעבר לחברה עירונית, שאינה שבטית ועל כן היררכית, היה קשור בצורה עמוקה למעבר למחשבה מופשטת. היכולת לחשוב על "החברה" באופן מופשט איפשר את אירגונה.

דגם אחד המקדשים. התאים מעוגלים ומסודרים אחד אחרי השני. אפשר לדמות את הכניסה למקדש ככניסה לגוף נשי, גוף האלה, ואת הטקס כעיבורה. היציאה מהמקדש היא הלידה מחדש.

המצאות פוסט-מודרניות

עבור חלק מחסידותיה הפמיניסטיות של האלה הגדולה אלו לא חדשות מרעישות. הן מודעות לכך שלא כל התמונה האידילית שהן מציירות צבועה בצבעים שעמידים לחקירה רצינית. אבל כפי שכתבה פעם התיאורטיקנית הפמיניסטית מוניק וויטיג (Wittig), "עשי מאמץ לזכור, או, אם נכשלת, המציאי". המטרה (חברה שוויונית המכבדת את הנשי) מצדיקה במקרה זה את האמצעים. ובכלל, איך נוכל ליצור עתיד אלטרנטיבי אם לא נזכור עבר אלטרנטיבי, כלומר שאכן יכולה להיות מציאות שונה? אנחנו רגילים לדתות שהורסות ודורסות את אתרי הקודש של קודמותיהן ומציבות על גביהם את מקדשיהם החדשים. הנה דוגמא לדת חדשה שעד כדי כך רוצה דווקא לשחזר את הדת שהיתה לפניה, שהיא מוכנה לפרגן לה בהשלמת מידע ותיאולוגיה.

עד כאן יש לנו לכל הפחות מודעות עצמית וכנות. העניין הופך מורכב יותר עם הארכיאולוגיה ה"פוסט-פרוצסואלית". זו ארכיאולוגיה שבונה את מקדשה על הקרקע של "הארכיאולוגיה החדשה", או הארכיאולוגיה הפרוצסואלית, כלומר זו אשר (מאז שנות השישים) מבקשת לשלב אנתרופולוגיה בניתוח הממצאים הארכיאולוגים, וללמוד מהם על אופי החברות שיצרו אותם, ועל כן על התהליכים ההיסטוריים שמאחוריהם. ארכיאולוגיה פוסט-פרוצסואלית היא לארכיאולוגיה החדשה מה שהפוסט-סטרוקטורליזם הוא לסטרוקטורליזם: פירוק רלטיביסטי של כל מה שחשבנו שידענו על עובדות ותהליכים והעמדת המחקר פחות על ממצאים ויותר על פרשנות, תוך מודעות (והתנגדות) מתמדת ל"שדות כוח" דכאניים.

הארכיאולוגיה הפוסט-פרוצסואלית מטילה ספק בכל ניסיון לפענח את אופי החברה הקדומה על פי שרידיה. במקום זה, ניתן מקום לריבוי של פרשנויות, תוך תשומת לב למניעיהם. במסגרת פרוייקט ארכיאולוגי כזה פרשנותן של אקו-פמיניסטיות נאו-פגאניות מקבלת תוקף לא פחוּת מזה של הארכיאולוגים המדופלמים שעוסקים במלאכת החפירות במקום. ממילא לכל צד יש את האינטרסים הפוליטיים שלו.

באופן לא מפתיע, הארכיאולוגים במלטה מגלים יחס אמביוולנטי כלפי הניכוס הרוחני-פמיניסטי של העתיקות במקום. מצד אחד, הקבוצות אכן מפגינות עניין בשימור העתיקות, ואף מגייסות תרומות לצורך כך, ומביאות להעלאת המודעות של ממשלת מלטה לעניין. מצד שני, סבלנותם לפרשנויות ניו-אייג'יות או לארכיאולוגיה פוסטמודרנית היא מוגבלת. כתוצאה מכך לצד שיתוף הפעולה התועלתני שבין קבוצות הנשים המתעניינות במקדשים ובין הארכיאולוגים, בו שני הצדדים מרוויחים, תנועת הנגד לסיפורי האלה הגדולה הביאה לביצורו של קו אקדמי רשמי בקרב הארכיאולוגים במלטה, על פיו מרבית הצלמיות שנמצאו במקום הן "א-מיניות", כלומר חסרות מאפיינים מיניים ברורים. יש כאן, אם כן, נסיגה אף מהקו המינימלי של פולחן פריון, שהיה נהוג, כאמור לעיל, בשנות השמונים.

באחד מקירות המקדש בחל-ספליני ישנו חור בערך בכותר של 30 ס"מ. מתוך השוואה עם מקדשים עתיקים אחרים, ההשערה היא שמדובר בחור שמצדו האחד, בתוך המקדש, עמד נביא או עמדה נביאה, וסיפקה נבואות עבור ההדיוטות מצדו החיצוני, שעמדו בתור כדי לקבל את נבואותיהם.

העצמה דתית

ועוד אתגר עומד בפני עבודת ה' התמימה של חסידות האלָה. לא הרבה אחרי היווסדו בשנות השבעים של המאה העשרים קמה לפמיניזם הרוחני התנגדות. בדומה לביקורת שמוטחת ברוחניות העכשווית באופן כללי, הפמיניזם הרוחני נחשב כבריחה א-פוליטית מהמאבק הפמיניסטי האמיתי, כהתבסמות בורגנית ואגוצנטרית בעולמות קסומים ודמיוניים, תוך ויתור על התמודדות עם המצוקות האמיתיות מאוד של נשים בעולם הממשי הזה.

לחסידות האלה הגדולה נוספת על האשמות אלה עוד אשמה, המבקרת את הגישה המהותנית שלהם לנשיות. הרי על פי פרשנותן תרבויות "האלה הגדולה" היו שוויוניות, שוחרות שלום, רגישות וקרובות לטבע מפני שהן היו "נשיות", אולם האם אין בכך הודאה שנשים לא מסוגלות להיות אגרסיביות, אלימות או לעמוד בראש מבנה חברתי היררכי? והאם לא מדובר כאן בעצם באימוצה המלא של העמדה הפטריארכלית הקלאסית, זו שממוחזרת לעייפה גם במסורות הדתיות המונותיאיסטיות, בדבר היותן של נשים "אמהיות" וקרובות יותר לטבע ומשום כך רציונליות פחות ולא מתאימות לתפקידי כהונה, הוראה או רבנות?

מול הטענות האלה מתעקשות חסידות האלָה שהתפיסה על פיה "האלה הגדולה" אינה יותר מאשר אלוהים בשמלה היא שגויה, כלומר שאין כאן החלפתה של תיאולוגיה דכאנית אחת באחרת. האלה אינה דמות נשית מהותנית, אלא מימוש של ההוויה האחת ההרמונית, בה כל דבר קשור ומשפיע על כל דבר אחר. לא מדובר אפוא בעמדה בינארית בה החליפו את המלך במלכה, אלא במודעות לרשת האינטר-סובייקטיבית של החיים, בה נכללים זכרי ונקבי על כל מורכבויותיהם.

מעבר לכך, במסגרת עבודת השדה שהיא ערכה, פגשה קתרין ראונטרי "נשים רבות שדרך השתתפותן בפמיניזם רוחני עברו תהליך מדורג של שחרור עצמי". ראונטרי כותבת על נשים שבעקבות העניין הרוחני שלהן באלָה הצליחו לשנות דפוסי התנהגות שליליים (כגון החלצות ממערכות יחסים פוגעניות), ושהתחילו לפעול במסגרות התנדבותיות שונות, וטוענת ש"מבחינת יצירת מרחב תומך ומעצים של sisterhood, מעגלים רוחניים פמיניסטים פועלים בצורה דומה לקבוצות העלאת מודעות פמיניסטית בשנות השישים המאוחרות ושנות השבעים." באופן אירוני הביקורת על פמיניסטיות רוחניות מצד מחפשות רוחניות ללא אג'נדה פמיניסטית היא שהן מנצלות את האלָה רק בשביל הפוליטיקה.

2013-09-28_210443

על רקע פירותיו היפים של פולחן האלָה נראה שההתנגדות הפמיניסטית הקשה כנגד הפמיניזם הרוחני מפספסת לפחות את חלקו. הביקורת המרקסיסטית שבויה בצורה עיוורת באקסיומה שקובעת שכל דת היא אשלייה שנועדה לשמור על שיעבוד הפרולטריון. גם ממשיכיה הנאו-מרקסיסטים והפוסט-מודרניסטים אינם נותנים משקל רב מספיק למימד הרליגיוזי בחייו של אדם, מימד שגם אם ביטוייו יכולים להיות נלעגים (או מסוכנים) אינו בסופו של דבר רק דמיון, ביטוי של כוח פוליטי או רגרסיה למצב האינפנטילי.

ישנו מין מיוחד של העצמה שיכול להתפתח רק על קרקע דתית. הוא ודאי לא מתאים לכולם, אולם עבור אחדים (ואחדות) אין תחליף לארוס הרוחני כאשר הם מבקשים להניע עצמם לפעולה ולשנות דפוסים שליליים של התנהלות, בין שלהם ובין של החברה שסביבם. ישנן נשים שזקוקות לאלָה הגדולה כדי לטפח את דימויין העצמי, לחבור לקהילה סולידרית של אחיות, ולפעול למען חברה צודקת יותר. ייתכן שהן יונקות עוצמה מהאינטגרציה של הנפש דרך הארכיטיפ של האלה הגדולה שהן מוצאות במעמקי נפשן. ייתכן שהאלה עצמה עוזרת להן.

אחד הקירות החיצוניים של המקדש בגוזו

נוטות החסד

בפתיחת המחזה 'נוטות החסד', שם אייסכילוס בפי הפִּיתִיָה, הלא היא האורקל הידועה מדלפי, תפילה, המשמשת כפרולוג למחזה כולו. הנביאה מדלפי מתחילה את תפילתה בחזרה אל העבר, אל המסורת האורקלית אשר היא לה רק החוליה האחרונה. היא משרתת את האל אפולו, אבל יודעת שנביאות דלפיות שפעלו לפניה – וכוונתה לכאלף שנים לפניה – קיבלו את רוח הנבואה שלהן מאלים אחרים. על פי עדותה קדמו לה נביאותיה של פויבה, הלא היא סבתו הטיטנית של אפולו, ולפניה נביאות שהביאו את בשורתה של תמיס, אלת הצדק. אולם הראשונה שניבאה את נביאי דלפי, כך על פי אייסכילוס, היתה גאיה, הלא היא אלת האדמה, האם האלוהית.

המחזה עלה על הבמה בפסטיבל דיוניסוס באתונה, 498 לפנה"ס, וקשה לדעת עד כמה המסורת הנבואית שאייסכילוס מעלה באוב אכן התקיימה. יש בהחלט סיכוי שכן, אולם גם אם נביאות דלפיות לגאיה מעולם לא התנבאו, ניתן ללמוד לכל הפחות שהגעגוע לדת נקבית, אמהית, בה אלה עבת בשר מחבקת את בניה – כל היצורים החיים – אינו בשום פנים עניין חדש.

פורסם ב'מוסף הארץ', 26.9

כמה מילים על הרב פרופ' דוד הרטמן ז"ל

דוד הרטמן. מקור: וויקיפדיה

הלוויתו של הרב פרופ' דוד הרטמן יצאה אתמול, בצהרי היום אשר בבוקרו נעצרו עשר נשים בעוון תפילה בטלית בכותל. המעצר היווה סיום לא נעים לבוקר משמח ביותר, בו את רחבת הכותל גדשו עשרות רבות של תומכים (ולא מעט עיתונאים), ביניהם כמה מן הצנחנים ששחררו את הכותל במלחמת ששת הימים. כדברי אחד מהם, יצחק יפעת, הם הגיעו כדי "לשחרר את הכותל שוב", והפעם מהממסד החרדי-אורתודוקסי האנטי-דמוקרטי שהשתלט עליו. מעולם לא זכו נשות הכותל לתמיכה ציבורית כה רחבה, ומעולם לא היו עד כדי כך קרובות לקונצנזוס. דוד הרטמן היה שמח לדעת שרבים כל כך הולכים בדרך אותה התחיל לפרוץ לפני ארבעים שנה, כשעלה לארץ אחרי אותה מלחמה.

הרטמן אמנם למד בצעירותו בישיבת לייקווד הליטאית בניו-יורק, אולם מאוחר יותר הפך לאחד מתלמידיו המובהקים של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שגם הסמיכו לרבנות. בשונה מרבו הוא עלה, בתור ציוני נלהב, לארץ, והקים בירושלים את מכון שלום הרטמן, על שם אביו. עם השנים הוא קנה לו שם כמומחה להגות הרמב"ם וכן כהוגה חשוב המתייחס לחזית ההתמודדות של המסורת ההלכתית עם אתגרי החשיבה המודרנית. הוא הצביע על כך שניתן לתפוס את מערכת היחסים של האדם עם אלוהיו לא רק כציות מושלם לסט של ציוויים שמימיים, אלא גם כמסגרת של דיאלוג מתמיד, עמוק ואינטימי. בעוד שהכיוון הראשון מיוצג בבירור על ידי האב-טיפוס המיתי של העקדה, השני נמשך מתוך הפולמוס שמקיים אברהם עם האל לגבי גורלה של סדום. שני המודלים האמוניים הללו קבועים בחייו של היהודי הראשון, וכל הכרעה ביניהם היא ממילא בחירה שלנו.

הרטמן בחר בדיאלוג. עם השנים דעותיו הפכו ליברליות יותר, והוא נחשב לסמן שמאלי מאוד באורתודוקסיה המודרנית. בספריו האחרונים הוא חורג במפורש מדעתו של רבו. בעוד שסולובייצ'יק עמד על נבדלותה ושלמותה של ההלכה כפי שהיא, ועל היכולת שלנו לגזור מתוכה עצמה, באופן כמעט מתמטי, פסיקות לגבי המציאות, הרטמן הדגיש שעלינו להיות קשובים יותר לעולם לפני שאנחנו כופים עליו הלכה. הפריעו לו לא רק חריגות ברורות מהמציאות הפשוטה (כגון הקביעה ההלכתית שאישה שהתגיירה אינה יכולה להתחתן עם כהן, מפני שהיא חשודה בזנות), אלא אף יותר מכך הסבל הנגרם לפרטים אשר עיוורונה של ההלכה למצוקתם כולא אותם בדרך ללא מוצא.

מתוך השנים הבודדות שלמדתי הוראה במכון הרטמן נחרתו בזיכרוני צעקותיו (ממש כך) כשהיה מגיע לדבר על מסורבות גט או עגונות. הוא היה משוכנע באופן חד משמעי שיש לפתור את מוקדי הכאב האלה בצורה מהירה, וזעם על רבנים שהסבירו לו שחוסר יכולתם להתיר את הקשרים הסבוכים במקרים כאלו היא ה"עקדה" שלהם. "אותן נשים נשארות במצוקתן, והם עוברים עקדה?!?" כאן ניכרת אותה חובה שראה בקיום דיאלוג נוקב – גם אם מתוך יראה – עם האל, על פני הכניעה התמימה (או המיתממת) להלכה במצבה הנוכחי. עומק עבודת ה' של היהודי אינו מתגלה, על פי הרטמן, בציות עיוור, אלא דווקא בבחינה מודעת ומתמדת של יחסו עם המסורת ועם האל, במימוש יכולתו לבחור ולהכריע מתוך חירות ואחריות. דוד הרטמן היה מאמין גדול באלוהים, אולם לא פחות מכך מאמין גדול באדם, והגותו מוקדשת להעצמתו ולעידודו לקחת אחריות על עולמו, החילוני והדתי.

השיעורים איתו היו תמיד מסעירים, ולא רק בגלל הנושאים שעסקנו בהם. הוא עצמו היה מתענג על הויכוח והפלפול, היה מתגרה בנו כדי שנחלוק עליו ונתעמת איתו, היה המרוצה ביותר מכל חיכוך המוליד הפרייה הדדית ופריצת דרך. החתירה אל האמת היתה בנפשו, ושוב ושוב היה מצטט את מסכת יומא בה קבעו החכמים שהנביאים השונים לא תיארו את האל כ"גיבור" או "נורא" משום שבימיהם, ימי החורבן, לא ראו לפניהם את גבורתו ונוראותו. "מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו". חותמתו של הקב"ה אמת, ואין טעם לזייף מלפניו.

דוד הרטמן עלה לארץ משום שהיה משוכנע שנוצרת כאן יהדות חדשה, יהדות ארץ-ישראלית שפורצת את מוגבלויות הגלות. הוא התאכזב לגלות שאותה יהדות חדשה הקדישה את כל אונה, החל משנות השבעים, להתיישבות בשטחי יהודה ושומרון תוך התעלמות מזכויות האוכלוסייה הפלסטינית. עם השנים הצער שלו על מצב היהדות הדתית הארץ העמיק, והוא עשה ככל שביכולתו להציע אלטרנטיבה שעל פי דעתו לא מתכחשת למציאות, לא מתנתקת מהעולם. 'מכון שלום הרטמן' שייסד על שם אביו הפך בעשרים השנים האחרונות למרכז אינטלקטואלי שוקק, המכנס תחת כנפיו יהודים מכל הזרמים (ואף כמה לא-יהודים), מוציא לאור ספרי מחקר והגות ומחנך דור חדש של יהודים, הן בבתי הספר המסונפים אליו, והן בסדנאות ושיעורים שהוא העביר לרבבות שעברו בין שעריו. אין לי ספק שחלקים מהתחייה הפלורליסטית של הזמן הזה חייבים את קיומם למכון ולאנשיו. ברור לי שהתהודה הרבה שקיבלה עליית הנשים המתפללות לכותל ביום הלוויתו היא בחלקה בזכותו. היא, בין השאר, ההמשך לשליחותו.

סתם

פורסם באתר אבי חי

ג'וזף סמית, נביא ואזוטריקן, חלק ד' – פוליגמיה: תשוקה, מצווה ואלכימיה קדושה

דבר לא יכול להיות יותר פחות מבוסס, דבר לא יכול להיות יותר שטחי, מאשר לדמיין שלפוליגמיה הזאת היה איזשהו קשר לפריצות מינית. אם ג'וזף סמית היה מציע למאמיניו שיחיו חיים של הפקרות מינית הם היו מסתערים עליו, וככל הנראה מקדימים את השכנים האדוקים שלהם שבסופו של דבר ירו בו.

ג'וזף סמיתג'ורג' ברנרד שו לא היה ידוע בחיבתו לדת, אבל הוא זה שאמר, בנאום שנשא ב-1933, את המילים המצוטטות לעיל. יש בהן אמת, אבל הן לא מספרות את הסיפור כולו. אינני יודע עד כמה מקיפות היו ידיעותיו של שו בהיסטוריה ובתיאולוגיה המורמונית, אבל נדמה לי שהוא לא ידע שהפוליגמיה שהנהיג ג'וזף סמית עברה כמה שלבים של התפתחות, ובעוד שאחרי מותו היא הפכה למנהג דתי שחלקו היה בהחלט טקסי ושבכל מקרה לא נבע בעיקרו מתאוות בשרים, הרי שבזמן חייו של סמית, ולמיטב הערכתי בוודאי שבחייו שלו עצמו, היה גם היה מניע מיני גרידא למנהג. לא זאת אף זאת: במידה רבה תאוותו המינית של סמית וניסיונו למסד אותה במצוות האל היא שהביאה אל מותו בטרם עת. הגיע הזמן, אם כן, לספר את הפרק הזה באפוס שלנו על סמית, להפשיל שרוולים, ולהיכנס לעומקם של העניינים המלוכלכים האלה. הו, גילטי פלז'ר.

סמית, כבר אמרנו, נשא בחייו שלושים ושלוש נשים שאנחנו יודעים את שמן, וכנראה עוד כעשר שעד היום לא נודע כי בא אל קרבן. למקורות מורמונים ההתמודדות עם הנושא קשה: גם אם הם היו הליברלים הפרוגרסיבים ביותר, הרי שריבוי נשים היה נחשב עבורם כניצול פטריארכלי דכאני, והנה הם בכלל שמרנים בני שמרנים, כך שכל וריאציה על מוטיב הנישואין ממילא מזעזעת אותם – והנה נביאם הגדול עצמו שלח ידו במעל. ועוד איך שלח.

הרעיון שאלוהים רוצה שהוא יישא עוד נשים כפי הנראה צץ במוחו של סמית כשנה אחרי פרסומו של הספר ש"תרגם" מלוחות הזהב שמצא, כלומר ב-1831. קיים מכתב מחסיד של סמית שבו הוא מתאר שכאשר הוא שאל את סמית ב-1834 כיצד הוא ואחרים אמורים לשאת נשים רבות אם הם כבר נשואים, ענה לו הנביא שיעשו זאת "בדיוק באופן שהוא אברהם לקח את הגר וקטורה, ויעקב לקח את רחל, בלהה וזלפה." התייחסתי בקצרה ברשימה על המורמונים שסמית למעשה ביקש להשיב את ימי הממלכה הישראלית העתיקה כקדם, והנה לא רק מקדשים, נביאים ושושלות כהונה הוא החזיר בזמנו, אלא גם את האפשרות לשאת נשים רבות.

קח לך אישה, ואז עוד שלושים

סמית עצמו נשא נשים נוספות כבר בשנות השלושים של המאה הי"ט, אולם המנהג היה שנוי במחלוקת בין חסידיו הקרובים ביותר, ואף הביא לסכסוכים עם כמה מהם. באופן מפתיע גם אשתו, אֶמה, לא סבלה את הרעיון שבן זוגה נושא נשים נוספות, וסמית היה משתדל שתדע על כך כמה שפחות. הוא היה נוהג לבקר בסתר את נשותיו האחרות, ומשביע אותן לסודיות. אגב, כעשר מתוך אותן נשים היו נשואות בו-זמנית לגברים אחרים, אולם סמית קיבל את רשות אותם גברים, חסידיו כמובן, להתחתן עם נשותיהם.

הנה שני סיפורים לדוגמא:

  • זינה הנטינגטון, בת העשרים, נישאה להנרי ג'ייקובס במרץ 1841, אלא שסמית הבהיר לזוג שהאל בחר בזינה להיות אשה לנביאו האהוב לנצח נצחי נצחים. בהאמינו ש"מה שעושה הנביא הוא נכון, בלי להכפיף את סמכותו של האל להגיון האנושי", הסכים ג'ייקובס לתת את אשתו הטריה, בחודש השביעי להריונה ממנו, לנביא ה', הגם שהיא המשיכה, באישורו של סמית, להיות נשואה להנרי (ולשכב איתו).
  • באביב 1842 בישר סמית לחסידו Newell K. Whitney שהאל ציווה עליו להתחתן עם בתו הבכורה, שרה בת ה-17. כנביא אמת (כלומר סוג משודרג של סוחר גמלים) הוא הבטיח חיי נצח לו ולכל בני ביתו עבור הנערה. תשעה חודשים מאוחר יותר סמית יזם חתונה פיקטיבית בין שרה למאמין מורמוני אחר, זאת כדי לכסות על העובדה שהיא נשואה לסמית, ובד בבד לחסום את האפשרות שמישהו אחר ינסה להתחתן איתה. אף אחד מעולם לא טען שהוא לא מתוחכם.

כפי שאתם רואים, לא רע להיות נביא (ראו עוד עדויות על יחסי סמית ונשים כאן). רק ב-1843 בישר סמית באופן רשמי על התגלות אלוהית שבה האל פוקד עליו לחדש את מנהג הפוליגמיה, אולם גם זאת רק למעגל הפנימי של הדת החדשה. על פי סמית האל ציווה עליו לחדש את המסורת העברית הישנה, ונאמר לו שישו "ישמיד" כל אישה שלא תסכים שבעלה יישא נשים נוספות (כן, ישו יודע גם להיות קשוח כשצריך). יחד עם זאת, העניין עדיין היה בגדר שמועה שערורייתית לכל מי שאינו מורמוני, והמורמונים ניסו מאוד שה"גויים" מסביב לא ידעו על מנהגם. ההתנהלות הכיתתית הזאת תביא בסופו של דבר להרצחו של סמית (על כך בחלק הבא והאחרון של הרשימות על סמית).

בדידות מקודשת

מודעה המזמינה את הקהל האמריקאי להשכיל בהלכות הפוליגמיה של המורמונים, הנחשבות שערוריתיות כמובןרק אחרי מותו של סמית, ב-1852, הפך ריבוי הנשים לעיקר אמונה מוצהר של המורמונים. סביב 1860 יותר מארבעים אחוזים מהגברים המורמונים נשאו יותר מאישה אחת. אולם המנהג נתקל בהתנגדות קשה מצד הרשויות הפדרליות בארה"ב. ב-1877 פסק בית המשפט העליון בארה"ב שריבוי נשים אינו חוקי, גם אם מדובר, כפי שטענו המורמונים, בציווי דתי (מובן? יש בכל זאת מצוות שהמדינה המודרנית לא מוכנה לקבל).

אחרי שהמורמונים לא חדלו ממנהגם גם כשזה הכניס אותם לא פעם לכלא, החרימה ממשלת ארה"ב את כל נכסי הכנסייה ב-1890. באורח פלא ממש באותה שנה קיבל נביא המורמונים ומנהיגם דאז, Wilford Woodruff, התגלות אלוהית שבה נמסר לו שעל הכנסייה לחדול ממנהג מגונה זה. מרגע שהמורמונים הפסיקו עם הפוליגמיה נפתח דף חדש בינם לבין הממשל האמריקאי, הם הפכו לאזרחים מן השורה, ויוטה, מקום מושבם, הפכה למדינה באיחוד.

אם נחזור לדבריו של שו בהם פתחנו, נראה שהוא במובן מסויים צודק: ראינו כבר שסמית היה מוטרד מחטאיו המיניים. סביר להניח שהוא האמין שמין מחוץ לנישואין הוא חטא חמור. הדרך בה עיצב את הדת שייסד איפשרה לו לספק את תאבונו המיני ותוך כדי כך לעמוד בסטנדרטים שחשב שאלוהים מצווה עליו. העובדה שעל העניין הספציפי הזה חלקו עליו גם הקרובים לו ביותר מראה שלאנשים בתקופתו בסביבתו היה אכן קשה לקבל את מה שהם החשיבו כהפקרות מינית.

למצוות ריבוי הנשים היתה מבחינתו של סמית גם משמעות אזוטרית. התורות האזוטריות מהם ינק סמית את רעיונותיו, כגון ההרמטיציזם, הקבלה והאלכימיה, החשיבו את הנישואין בין הזכר לנקבה (כיסודות, כמהויות, כישויות שמימיות, וגם כבני אדם) כמפתח לחיי נצח ולהרמוניה קוסמית. ללא נישואין לנקבה לא יכול הזכר להתעלות למדרגת אל אחרי שהוא מת. על פי סמית הוא "לא יכול להתגדל אלא נשאר בנבדלות וביחידות." אלה ה-Hieros gamos, הנישואין המקודשים, שבכוחם לאחד בין הרוח לחומר, בין קודש לחול, בין חיים ומוות, בין גבר לאשה. כאן שוב נכנס הצד האזוטרי בתורתו של סמית, זה שעל פיו הדת היא מסע רוחני שאמור להביא למימוש הפוטנציאל האלוהי של הפרט ולהפכו לאלוהים.

למרות שנשים מורמוניות, כמאמינות אדוקות, הגנו על המנהג בפני שלטונות ארה"ב כל עוד הוא היה מצוות דתן, בספר שכתב טוד קמפטון מתוארת "הבדידות הקדושה" בה חיו לפחות נשותיו של סמית עצמו: הובטחו להן אמנם חיי נצח של נישואין מקודשים ומלכות על כוכב משלהן לצד אהובן-נביאן, אבל בחייהן אלה הן נידונו לבדידות עצובה, שכן סמית היה מקדיש זמן מועט מאוד לרובן, ואפילו אחת את השנייה לא היה להן כסעד נפשי, בבית ומחוצה לו.

נשים מורמוניות מפגינות למען זכותן להנשא במשותף לגבר אחד

אל מעבר לתחומי השכל הישר

עוד לפני שנגיע לפרק האחרון ולמותו האלים של סמית, ברצוני להתייחס לשאלה שאולי מטרידה כמה מכם, קוראים יקרים. בספרו The American Religion כותב הרולד בלום שלא היה מעולם חדשן דתי אמריקאי "בעל חיות של דמיון כג'וזף סמית". ובכן, אחרי שדיברנו על התגלויות של מלאכים, ספר קודש חדש הכתוב "מצרית משופצת", שבטים עבריים קדומים על אדמת אמריקה ונביא מודרני שמציץ ב"אורים ותומים", נדמה לי שמאליה עולה ונשאלת השאלה: איך התפתו רבים כל כך להאמין בסיפורים הפנטסטיים האלה?

מעבר לעובדה הפשוטה שרבים מאוד ממש לא האמינו בזה, וזלזלו במי שכן, ומעבר לעובדה הפשוטה שבסופו של דבר תמיד ימצאו מספיק אנשים שיאמינו בכל שטות שתאמר בצורה מספיק בוטחת ונחושה, הייתי רוצה להציע לדבר שני הסברים. ראשית, אני חושב שהצגת האמונות האלה שלא במסגרת של דוגמה דתית פשוטה שיש להאמין בה, אלא במסגרת של מסע רוחני אישי שיש לצלוח, עזרה מאוד. כיום, כמו בזמן יוון העתיקה וכמו בדתות המזרח, רבים מאיתנו תופסים את חיי הדת כפרוייקט שיש לבצע, ולא כמערך אמונות שיש להחזיק. הפיכתה של הנצרות על ידי סמית מדת ל"דרך רוחנית" (ועוד עם ניחוח אזוטרי) תרמה לקסם שהרעיפה על האמריקאים.

טוקווילושנית, נדמה לי שאלקסיס דה-טוקוויל מביא בספרו אבחנה נאה (אם אתם כותבים על ארה"ב, תמיד תחפשו מה טוקוויל אומר. א. הבנאדם גאון; ב. לצטט אותו עושה רושם). טוקוויל כידוע ערך את מסעו רב-האבחנות בארה"ב בתחילת שנות השלושים של המאה ה-19, כלומר ממש בעצם ימי ההתעוררות הדתית השנייה והיווסדות הדת המורמונית. את רשמיו הוא כתב בספרו המונומנטלי, הדמוקרטיה באמריקה. הנה מה שיש לו לומר בפרק תחת הכותרת "מדוע יש אמריקנים הנתפסים לספיריטואליזם כה נלהב" (עמ' 574-575, תרגום אהרן אמיר, הוצאת שלם):

בכל מדינות האיחוד, אך במיוחד בשטחים המאוכלסים למחצה בקצווי מערב, נוכל לפגוש במטיפים נודדים המוליכים את דבר האלוהים ממקום למקום.
[…]
פה ושם פוגש אתה בלב החברה האמריקנית באנשים החדורים ספיריטואליזם קנאי וכמעט פראי, שאיננו קיים כמעט באירופה. מזמן לזמן צצות כיתות מוזרות המתאמצות לפלס נתיבים יוצאי דופן לאושר נצחים. אי-שפיות דתית היא תופעה שכיחה מאוד בארצות-הברית.
[…]
אם אי פעם יהיו כישוריהם של רוב בני האדם מכוונים אך ורק לחתירה אל נכסי חומר, אפשר לשער שתבוא על כך תגובה מדהימה בנפשות אחדים מהם. הללו ייסחפו בכל מאודם אל עולם הרוחות, מחשש פן יישארו כלואים בסד הצר, שיבקש גופם לכוף עליהם.
[…]
לולא היה משטרם החברתי של האמריקנים, תנאי חייהם כיום וחוקיהם מאלצים אותם כל כך לשקוד על רווחתם הארצית, אפשר להניח שהיו מגלים יתר איפוק ויתר חכמת ניסיון כל אימת שהיו מפנים את שימת לבם לדברים שברוח, ושלא היו מתקשים לרסן את עצמם. אבל הם חשים עצמם כלואים בגבולות שכפי הנראה לא מרשים להם לחרוג מהם. משעה שהם פורצים את הגבולות האלה שוב אינם יודעים היכן להיעצר, ולעיתים קרובות הם שטפים במרוצתם אל מעבר לתחומי השכל הישר.

סתם

לחלקים א, ב, ג של הסדרה. בחלק הבא והאחרון: סמית מביא על עצמו את סופו כקורבן לינץ' אכזרי. אל תזפזפו.

הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.