פמיניזם דתי

ג'וזף סמית, נביא ואזוטריקן, חלק ד' – פוליגמיה: תשוקה, מצווה ואלכימיה קדושה

דבר לא יכול להיות יותר פחות מבוסס, דבר לא יכול להיות יותר שטחי, מאשר לדמיין שלפוליגמיה הזאת היה איזשהו קשר לפריצות מינית. אם ג'וזף סמית היה מציע למאמיניו שיחיו חיים של הפקרות מינית הם היו מסתערים עליו, וככל הנראה מקדימים את השכנים האדוקים שלהם שבסופו של דבר ירו בו.

ג'וזף סמיתג'ורג' ברנרד שו לא היה ידוע בחיבתו לדת, אבל הוא זה שאמר, בנאום שנשא ב-1933, את המילים המצוטטות לעיל. יש בהן אמת, אבל הן לא מספרות את הסיפור כולו. אינני יודע עד כמה מקיפות היו ידיעותיו של שו בהיסטוריה ובתיאולוגיה המורמונית, אבל נדמה לי שהוא לא ידע שהפוליגמיה שהנהיג ג'וזף סמית עברה כמה שלבים של התפתחות, ובעוד שאחרי מותו היא הפכה למנהג דתי שחלקו היה בהחלט טקסי ושבכל מקרה לא נבע בעיקרו מתאוות בשרים, הרי שבזמן חייו של סמית, ולמיטב הערכתי בוודאי שבחייו שלו עצמו, היה גם היה מניע מיני גרידא למנהג. לא זאת אף זאת: במידה רבה תאוותו המינית של סמית וניסיונו למסד אותה במצוות האל היא שהביאה אל מותו בטרם עת. הגיע הזמן, אם כן, לספר את הפרק הזה באפוס שלנו על סמית, להפשיל שרוולים, ולהיכנס לעומקם של העניינים המלוכלכים האלה. הו, גילטי פלז'ר.

סמית, כבר אמרנו, נשא בחייו שלושים ושלוש נשים שאנחנו יודעים את שמן, וכנראה עוד כעשר שעד היום לא נודע כי בא אל קרבן. למקורות מורמונים ההתמודדות עם הנושא קשה: גם אם הם היו הליברלים הפרוגרסיבים ביותר, הרי שריבוי נשים היה נחשב עבורם כניצול פטריארכלי דכאני, והנה הם בכלל שמרנים בני שמרנים, כך שכל וריאציה על מוטיב הנישואין ממילא מזעזעת אותם – והנה נביאם הגדול עצמו שלח ידו במעל. ועוד איך שלח.

הרעיון שאלוהים רוצה שהוא יישא עוד נשים כפי הנראה צץ במוחו של סמית כשנה אחרי פרסומו של הספר ש"תרגם" מלוחות הזהב שמצא, כלומר ב-1831. קיים מכתב מחסיד של סמית שבו הוא מתאר שכאשר הוא שאל את סמית ב-1834 כיצד הוא ואחרים אמורים לשאת נשים רבות אם הם כבר נשואים, ענה לו הנביא שיעשו זאת "בדיוק באופן שהוא אברהם לקח את הגר וקטורה, ויעקב לקח את רחל, בלהה וזלפה." התייחסתי בקצרה ברשימה על המורמונים שסמית למעשה ביקש להשיב את ימי הממלכה הישראלית העתיקה כקדם, והנה לא רק מקדשים, נביאים ושושלות כהונה הוא החזיר בזמנו, אלא גם את האפשרות לשאת נשים רבות.

קח לך אישה, ואז עוד שלושים

סמית עצמו נשא נשים נוספות כבר בשנות השלושים של המאה הי"ט, אולם המנהג היה שנוי במחלוקת בין חסידיו הקרובים ביותר, ואף הביא לסכסוכים עם כמה מהם. באופן מפתיע גם אשתו, אֶמה, לא סבלה את הרעיון שבן זוגה נושא נשים נוספות, וסמית היה משתדל שתדע על כך כמה שפחות. הוא היה נוהג לבקר בסתר את נשותיו האחרות, ומשביע אותן לסודיות. אגב, כעשר מתוך אותן נשים היו נשואות בו-זמנית לגברים אחרים, אולם סמית קיבל את רשות אותם גברים, חסידיו כמובן, להתחתן עם נשותיהם.

הנה שני סיפורים לדוגמא:

  • זינה הנטינגטון, בת העשרים, נישאה להנרי ג'ייקובס במרץ 1841, אלא שסמית הבהיר לזוג שהאל בחר בזינה להיות אשה לנביאו האהוב לנצח נצחי נצחים. בהאמינו ש"מה שעושה הנביא הוא נכון, בלי להכפיף את סמכותו של האל להגיון האנושי", הסכים ג'ייקובס לתת את אשתו הטריה, בחודש השביעי להריונה ממנו, לנביא ה', הגם שהיא המשיכה, באישורו של סמית, להיות נשואה להנרי (ולשכב איתו).
  • באביב 1842 בישר סמית לחסידו Newell K. Whitney שהאל ציווה עליו להתחתן עם בתו הבכורה, שרה בת ה-17. כנביא אמת (כלומר סוג משודרג של סוחר גמלים) הוא הבטיח חיי נצח לו ולכל בני ביתו עבור הנערה. תשעה חודשים מאוחר יותר סמית יזם חתונה פיקטיבית בין שרה למאמין מורמוני אחר, זאת כדי לכסות על העובדה שהיא נשואה לסמית, ובד בבד לחסום את האפשרות שמישהו אחר ינסה להתחתן איתה. אף אחד מעולם לא טען שהוא לא מתוחכם.

כפי שאתם רואים, לא רע להיות נביא (ראו עוד עדויות על יחסי סמית ונשים כאן). רק ב-1843 בישר סמית באופן רשמי על התגלות אלוהית שבה האל פוקד עליו לחדש את מנהג הפוליגמיה, אולם גם זאת רק למעגל הפנימי של הדת החדשה. על פי סמית האל ציווה עליו לחדש את המסורת העברית הישנה, ונאמר לו שישו "ישמיד" כל אישה שלא תסכים שבעלה יישא נשים נוספות (כן, ישו יודע גם להיות קשוח כשצריך). יחד עם זאת, העניין עדיין היה בגדר שמועה שערורייתית לכל מי שאינו מורמוני, והמורמונים ניסו מאוד שה"גויים" מסביב לא ידעו על מנהגם. ההתנהלות הכיתתית הזאת תביא בסופו של דבר להרצחו של סמית (על כך בחלק הבא והאחרון של הרשימות על סמית).

בדידות מקודשת

מודעה המזמינה את הקהל האמריקאי להשכיל בהלכות הפוליגמיה של המורמונים, הנחשבות שערוריתיות כמובןרק אחרי מותו של סמית, ב-1852, הפך ריבוי הנשים לעיקר אמונה מוצהר של המורמונים. סביב 1860 יותר מארבעים אחוזים מהגברים המורמונים נשאו יותר מאישה אחת. אולם המנהג נתקל בהתנגדות קשה מצד הרשויות הפדרליות בארה"ב. ב-1877 פסק בית המשפט העליון בארה"ב שריבוי נשים אינו חוקי, גם אם מדובר, כפי שטענו המורמונים, בציווי דתי (מובן? יש בכל זאת מצוות שהמדינה המודרנית לא מוכנה לקבל).

אחרי שהמורמונים לא חדלו ממנהגם גם כשזה הכניס אותם לא פעם לכלא, החרימה ממשלת ארה"ב את כל נכסי הכנסייה ב-1890. באורח פלא ממש באותה שנה קיבל נביא המורמונים ומנהיגם דאז, Wilford Woodruff, התגלות אלוהית שבה נמסר לו שעל הכנסייה לחדול ממנהג מגונה זה. מרגע שהמורמונים הפסיקו עם הפוליגמיה נפתח דף חדש בינם לבין הממשל האמריקאי, הם הפכו לאזרחים מן השורה, ויוטה, מקום מושבם, הפכה למדינה באיחוד.

אם נחזור לדבריו של שו בהם פתחנו, נראה שהוא במובן מסויים צודק: ראינו כבר שסמית היה מוטרד מחטאיו המיניים. סביר להניח שהוא האמין שמין מחוץ לנישואין הוא חטא חמור. הדרך בה עיצב את הדת שייסד איפשרה לו לספק את תאבונו המיני ותוך כדי כך לעמוד בסטנדרטים שחשב שאלוהים מצווה עליו. העובדה שעל העניין הספציפי הזה חלקו עליו גם הקרובים לו ביותר מראה שלאנשים בתקופתו בסביבתו היה אכן קשה לקבל את מה שהם החשיבו כהפקרות מינית.

למצוות ריבוי הנשים היתה מבחינתו של סמית גם משמעות אזוטרית. התורות האזוטריות מהם ינק סמית את רעיונותיו, כגון ההרמטיציזם, הקבלה והאלכימיה, החשיבו את הנישואין בין הזכר לנקבה (כיסודות, כמהויות, כישויות שמימיות, וגם כבני אדם) כמפתח לחיי נצח ולהרמוניה קוסמית. ללא נישואין לנקבה לא יכול הזכר להתעלות למדרגת אל אחרי שהוא מת. על פי סמית הוא "לא יכול להתגדל אלא נשאר בנבדלות וביחידות." אלה ה-Hieros gamos, הנישואין המקודשים, שבכוחם לאחד בין הרוח לחומר, בין קודש לחול, בין חיים ומוות, בין גבר לאשה. כאן שוב נכנס הצד האזוטרי בתורתו של סמית, זה שעל פיו הדת היא מסע רוחני שאמור להביא למימוש הפוטנציאל האלוהי של הפרט ולהפכו לאלוהים.

למרות שנשים מורמוניות, כמאמינות אדוקות, הגנו על המנהג בפני שלטונות ארה"ב כל עוד הוא היה מצוות דתן, בספר שכתב טוד קמפטון מתוארת "הבדידות הקדושה" בה חיו לפחות נשותיו של סמית עצמו: הובטחו להן אמנם חיי נצח של נישואין מקודשים ומלכות על כוכב משלהן לצד אהובן-נביאן, אבל בחייהן אלה הן נידונו לבדידות עצובה, שכן סמית היה מקדיש זמן מועט מאוד לרובן, ואפילו אחת את השנייה לא היה להן כסעד נפשי, בבית ומחוצה לו.

נשים מורמוניות מפגינות למען זכותן להנשא במשותף לגבר אחד

אל מעבר לתחומי השכל הישר

עוד לפני שנגיע לפרק האחרון ולמותו האלים של סמית, ברצוני להתייחס לשאלה שאולי מטרידה כמה מכם, קוראים יקרים. בספרו The American Religion כותב הרולד בלום שלא היה מעולם חדשן דתי אמריקאי "בעל חיות של דמיון כג'וזף סמית". ובכן, אחרי שדיברנו על התגלויות של מלאכים, ספר קודש חדש הכתוב "מצרית משופצת", שבטים עבריים קדומים על אדמת אמריקה ונביא מודרני שמציץ ב"אורים ותומים", נדמה לי שמאליה עולה ונשאלת השאלה: איך התפתו רבים כל כך להאמין בסיפורים הפנטסטיים האלה?

מעבר לעובדה הפשוטה שרבים מאוד ממש לא האמינו בזה, וזלזלו במי שכן, ומעבר לעובדה הפשוטה שבסופו של דבר תמיד ימצאו מספיק אנשים שיאמינו בכל שטות שתאמר בצורה מספיק בוטחת ונחושה, הייתי רוצה להציע לדבר שני הסברים. ראשית, אני חושב שהצגת האמונות האלה שלא במסגרת של דוגמה דתית פשוטה שיש להאמין בה, אלא במסגרת של מסע רוחני אישי שיש לצלוח, עזרה מאוד. כיום, כמו בזמן יוון העתיקה וכמו בדתות המזרח, רבים מאיתנו תופסים את חיי הדת כפרוייקט שיש לבצע, ולא כמערך אמונות שיש להחזיק. הפיכתה של הנצרות על ידי סמית מדת ל"דרך רוחנית" (ועוד עם ניחוח אזוטרי) תרמה לקסם שהרעיפה על האמריקאים.

טוקווילושנית, נדמה לי שאלקסיס דה-טוקוויל מביא בספרו אבחנה נאה (אם אתם כותבים על ארה"ב, תמיד תחפשו מה טוקוויל אומר. א. הבנאדם גאון; ב. לצטט אותו עושה רושם). טוקוויל כידוע ערך את מסעו רב-האבחנות בארה"ב בתחילת שנות השלושים של המאה ה-19, כלומר ממש בעצם ימי ההתעוררות הדתית השנייה והיווסדות הדת המורמונית. את רשמיו הוא כתב בספרו המונומנטלי, הדמוקרטיה באמריקה. הנה מה שיש לו לומר בפרק תחת הכותרת "מדוע יש אמריקנים הנתפסים לספיריטואליזם כה נלהב" (עמ' 574-575, תרגום אהרן אמיר, הוצאת שלם):

בכל מדינות האיחוד, אך במיוחד בשטחים המאוכלסים למחצה בקצווי מערב, נוכל לפגוש במטיפים נודדים המוליכים את דבר האלוהים ממקום למקום.
[…]
פה ושם פוגש אתה בלב החברה האמריקנית באנשים החדורים ספיריטואליזם קנאי וכמעט פראי, שאיננו קיים כמעט באירופה. מזמן לזמן צצות כיתות מוזרות המתאמצות לפלס נתיבים יוצאי דופן לאושר נצחים. אי-שפיות דתית היא תופעה שכיחה מאוד בארצות-הברית.
[…]
אם אי פעם יהיו כישוריהם של רוב בני האדם מכוונים אך ורק לחתירה אל נכסי חומר, אפשר לשער שתבוא על כך תגובה מדהימה בנפשות אחדים מהם. הללו ייסחפו בכל מאודם אל עולם הרוחות, מחשש פן יישארו כלואים בסד הצר, שיבקש גופם לכוף עליהם.
[…]
לולא היה משטרם החברתי של האמריקנים, תנאי חייהם כיום וחוקיהם מאלצים אותם כל כך לשקוד על רווחתם הארצית, אפשר להניח שהיו מגלים יתר איפוק ויתר חכמת ניסיון כל אימת שהיו מפנים את שימת לבם לדברים שברוח, ושלא היו מתקשים לרסן את עצמם. אבל הם חשים עצמם כלואים בגבולות שכפי הנראה לא מרשים להם לחרוג מהם. משעה שהם פורצים את הגבולות האלה שוב אינם יודעים היכן להיעצר, ולעיתים קרובות הם שטפים במרוצתם אל מעבר לתחומי השכל הישר.

סתם

לחלקים א, ב, ג של הסדרה. בחלק הבא והאחרון: סמית מביא על עצמו את סופו כקורבן לינץ' אכזרי. אל תזפזפו.

הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

לכבוש את המלכה

לא מזמן ישבתי עם חנה פנחסי (דוקטורנטית במחלקה למגדר באונ' בר אילן, ועוד כל מני דברים) לשיחה קלה על כוס קפה, שיחה שבמהלכה היא האירה את עיני בתובנה מעניינת מאוד. דיברנו על בית המדרש שהיא תנחה בשנה הבאה במכון הרטמן, ותהיתי למה הוא מיועד לנשים בלבד. הרי לכאורה, אם אנחנו סבורים שבתי מדרש לא אמורים להיות של גברים בלבד, למה שנקיים בתי מדרש על טהרת הנשים? האם מדובר מבחינתה בניסיון לייצר לימוד נשי, בעל אופי "מיוחד", אחר מזה הגברי?

פנחסי מיהרה לומר שאין לה סבלנות רבה לרעיונות מהותניים שכאלה, המייחסים "טבע" שונה לאישה, שמוביל בהכרח לצורה שונה של לימוד גמרא. נהפוך הוא, היא אמרה – וכאן מגיעה התובנה המעניינת – אם נתבונן במערכה הפמיניסטית שמתחוללת בתקופה זו בשדות שונים על פני היהדות נראה שטיעונים מהותניים משמשים בדרך כלל כדי לשמור את הנשים במקומן. דווקא פמיניזם "קלאסי" הוא אפקטיבי הרבה יותר ביצירת שיוויון בין המינים מזה ה"רדיקלי".

פנחסי התייחסה להבחנה בין פמיניזם שמבקש בבסיסו שוויון תנאים והזדמנויות לגברים ונשים, לבין זה שסבור ששחרור האישה יגיע לאו דווקא מהשתלבותה כשווה בעולם של גברים, אלא ממימוש הפוטנציאל הנשי שלה, מהגשמת נשיותה, שאינה אמורה להיות, ולמעשה אסור שתהיה, דומה לגבריותם של הגברים. זהו פמיניזם תרבותי, שמבקר את הניסיון של הגל הפמיניסטי הראשון להפוך נשים לגבר-גבר, שמבקש למצוא מקום בחברה ליתרונות הנשיות. לפעמים הוא נראה כרדיקלי מפני שהוא מכריז על שינוי סדר העדיפויות ואינו מוצא את חוסר השוויון בהסדרים חברתיים, דתיים או מעמדיים שניתן לשנות באופן טכני. ממילא מובן שפמיניזם מהסוג הזה מחזיק בגישה המהותנית המייחסת טבע שונה לגברים ונשים.

מה שפנחסי הצביעה עליו הוא שניסיונות לייחס לנשים תכונות שמבדילות אותן מבחינה אימננטית מגברים משחקת ליד כוחות שמרנים בתוך המסגרת האורתודוקסית, שממילא תופסים כך את הנשים (וזה נכון לא רק לגבי היהדות). פעולות שנגזרות מתפיסה כזאת, כגון הסמכת יועצות הלכה (חלילה לא פוסקות) בענייני נידה, תיחום אחוות נשים ב'סעודות אמֶנים', או דרשות המעניקות ערך מוסף לתפקידי האישה המסורתיים (למשל הניקיונות לפסח) אמנם יכולות לתת לאישה היהודיה תחושת העצמה וייחוד, אולם אינן עושות דבר המערער את הסדר הפטריארכלי הקיים. מרחב הבחירה של בנותיהן לא יהיה רחב יותר. מנגד, תתעטף אישה לרגע בטלית, ומיד נשמע זעקות שבר מכל בר בי רב.

ההבחנה החשובה הזאת רלוונטית מאוד גם לתמונה שעולה מהתפתחותה הכללית של היהדות האורתודוקסית הפמיניסטית בישראל מבחינה היסטורית. בעוד שבעבר ביטויים למאוויים פמיניסטים קיבלו צורה של עיסוק מוגבר בתחומים שעל פי המנהג ממילא היו ברשותן של נשים (ראש חודש, מקווה, הדלקת נרות, הפרשת חלה), בשנים האחרונות יותר ויותר מסגרות מציעות לימוד כללי, מקיף, של המסורת ושל ההלכה לנשים (ישיבת תלפיות השוויונית בירושלים למשל, והחל מהשנה הבאה בית מדרש שוויוני בשם "זיהרא" בתל-אביב) . התהליך כאן הוא הפוך לזה שהתרחש בתנועה הפמיניסטית המערבית: מפמיניזם "תרבותי" או "רדיקלי" המעבר הוא לפמיניזם "ליברלי".

במילים אחרות, ככל שמדובר במאבק הפמיניסטי לשוויון בתחומי המסורת היהודית, הכיוון הוא הופכי מזה שבחברה המערבית הכללית (לפחות בחלק מהמקרים). הדבר נובע מכך שבמסורת עצמה יש יסודות של תפיסה מהותנית של המינים והמגדרים, דבר שמוביל לכך שפמיניזם תרבותי מסוגל לעיתים דווקא לבצר עוד יותר את מאזן הכוחות הקיים. מנגד, חריגה של נשים מהגבולות המסורתיים שלהן (במקום העצמת תפקידיהם בתוך אותם גבולות) נתפסת כמאיימת בצורה מיידית על ההגמוניה הגברית. ובצדק: לזאת ייקרא, אם תסלחו לי על חוסר הפמיניזם הרגעי, לכבוש את המלכה עמי בבית.

ומעניין שתהליך שמתקדם בדפוס דומה ניתן למצוא גם בכל הנוגע להתפתחותן של מסגרות לימוד יהודיות-חילוניות (לגברים ונשים יחדיו כמובן). בעוד שעד לפני שנים בודדות מסגרות שכאלה, כולל בתי מדרש פלורליסטים כגון 'אלול' ו'בינה', התעסקו באופן עיקרי בתחומים שמחד נזנחו על ידי החברה הדתית בארץ, ומאידך היו קרובים ללבם של חילונים (מוסר, היחס לגר, צדקה וצדק), כיום יש מדברים יותר ויותר בתחומים "דתיים", כגון אלוהים והלכה. ללא ספק גם מהלך שכזה מאיים יותר על הסדר הקיים מאשר התרכזות בענייני אהבת-לרעך-כמוך בלבד. (לא שתמיד צריך לאיים על הסדר הקיים, אגב. אבל מדי פעם כדאי).

ועוד משהו מעניין, והוא שדווקא יהודיות פמיניסטיות שלא באות מהציבור האורתודוקסי מוצאות עניין בפמיניזם יהודי תרבותי, דהיינו במצוות שמיוחדות לנשים. ההצלחה העצומה בקרב חילוניות לספר "תפילת נשים" של עליזה לביא למשל, או ספרים כמו "פרשת המים" של אלונה ליסיצה, דליה מרקס, מיה ליבוביץ` ותמר דבדבני המביאים לציבור הרחב דווקא את המצוות היחודיות לאישה ומכניסים אותם בכך לדיאלוג עם השדה המסורתי, דבר שברבות הזמן גם יכול לאתגר אותו (שהרי לא מדובר פשוט בחזרה בתשובה). עבור פנחסי, שמגיעה מתוכו, הדרך לאתגר אותו היא דווקא לשחק במגרש שמסרב לכלוא את עצמו בהגדרות מגבילות של "הנשי".

למה אם כן בכל זאת לומדות בבית המדרש שהיא מנחה רק נשים? על פי פנחסי אנחנו עדיין חיים בעולם בו כשנשים (בנות 20 או 50) נפגשות הן מדברות על דברים שלא יכולים לעלות כשגברים מצטרפים למעגל. זהו דיבור אחר ופורה שצריך לתת לו מקום, קל וחומר כשאשר מדובר בשיחה עם טקסטים קנוניים שנכתבו, התפרשו, ונמסרו ע"י גברים במשך אלפי שנים. לדעתה אחרי יותר מאלפיים שנות מונופול גברי על המקורות יש צורך לפנות מקום לנשים בלי להניח מראש מהי נשיות."חֵיְדר משלך", בית המדרש שלה, מבקש, היא אמרה לי, "לאפשר את שיחת הנשים הזאת מתוך הבנה (וגם ניסיון) שכשאנחנו, הנשים, מקשיבות לעצמנו, ולטקסטים קנוניים בלי גברים נמצא שם פרשנויות שלא שיערנו יחד עם תובנות על עצמנו. ההפרדות הזו הזמנית היא ככל הנראה מעשה רדיקלי. אני מבקשת, כמו בחיים, לשלב את המהפכה עם ההתפתחות." הזמנו חשבון.

סתם

פורסם באתר אבי חי ובאתר קולך.

בימים אלה יוצא לאור גיליון רוח הארץ, מגזין חד-שנתי חדש על הרוחנית העכשווית בישראל בעריכתי. אפשר להירשם לקבלת טעימות ומבצעים כאן, או לרכוש אותו כאן. פרטים נוספים כאן.

בשנת הלימודים הבאה אעביר קורס בבית המדרש של 'בינה' על משיחיות יהודית מודנית. הקהל הרחב מוזמן. פרטים כאן.

עושות סדר – פסח פמיניסטי

מה נשתנה בתקופה הזאת מכל התקופות? שבכל התקופות נשים ניקו לפני פסח ולא עשו מזה עניין. בתקופה האחרונה זה עניין. כלומר, זה issue. ולא תגידו, הפמיניסטיות האלה, בטח שהן עושות עניין, מכל דבר הן עושות עניין; אלא הבינו שהעניין שעושות הפמיניסטיות לא יכול שלא לגלוש ולחלחל אל תוך תודעתן של הנשים כולן, בדיוק כמו שקריאותיהם של צמחונים, גם אם כנראה לא יגרמו לרוב הקרניבורים להפסיק לנעוץ שיניהם בסטייק, בהחלט יעוררו מודעות למשהו שבעבר היה מובן מאליו.

נקיונות הפסח הם מבצע מתיש למדי, וכאשר הם מוטלים על הנשים באופן בלעדי או עיקרי, אותה מודעות, כלומר הרעיון שיש כאן משהו שיכול להיתפס כבעייתי גורמת לצורך לספק לעניין הסברים, וזאת גם ממי שלא רק שלא מתיימר להחזיק בדעות פמיניסטיות, אלא פעמים רבות אף מסתייג מהן. הסברים אפולוגטים כאלה באים פעמים רבות בצורה של פרשנות רוחנית למלאכת הנקיונות. הנה למשל, ציפורה בארבי (מישהו מכיר?) מבהירה ש

עבודות הבית של הנשים אינן עניין גשמי בלבד. אלו החיים עצמם. זה העולם הזה שלנו, זה העולם הבא.

ובפורום ברסלב דואגים להדגיש כי

כל אישה צריכה לדעת שעבודות לקראת פסח הם זכות גדולה אישה מכניסה את עצמה בקדושה וטהרה על ידי שטורחת לקראת פסח בעבודה קשה שגומרת לה להזיע, אישה שמזיעה בעבודות הפסח, הזיעה הזאת היא כמו טבילה במקווה טהרה

גם הרבנית ימימה מזרחי, אולי הבולטת שבין המנהיגות הרוחניות הפופולריות ביהדות האורתודוקסיות בארץ כיום, מסבירה ש

דווקא עבודות הכפיים הנחשבות כעומדות "בצל" [כמו בניית המשכן של בצלאל – ת.פ.] לעומת ההבנות הרוחניות של משה, מקנות את ה"סדר" האמיתי של הכוונה האלוקית, את "ליל הסדר" האמיתי! […] לפי ההבנה הזו, האמירה המזלזלת "נשים- לכיור!" תישמע באזני נשים חכמות לב, כמחמאה גדולה דווקא! לכן, בלי בושה, הסתערי בשמחה על נקיונות הפסח, מהעבודות הטהורות שבמקדש.

מזרחי מסבירה, בצורה אינטלגנטית מאוד אגב, מדוע העשייה החומרית מחזיקה בתוכה לא פחות רוחניות, ואולי אף יותר. מתוך מבנה תיאולוגי דיאלקטי (שמזכיר מאוד את הגות חב"ד) היא מביאה את הקוראות להבנת עבודתן כשיא רוחני, ולא כטרחה הכרחית אך מעצבנת. בהזדמנות אחרת (סליחה, אין לינק) עודדה מזרחי נשים להתייחס לנקיונות כהזמנה למודעות מוגברת לעצמן ולתהליך הניקוי החיצוני, שהוא גם ניקויי נפשי פנימי. פרשנות זו, שבעצם הופכת את עבודות הניקיון ל"עבודה בגשמיות" חסידית, משמעותית לדעתי ובעלת פוטנציאל אמיתי להפוך את העבודה לפרקטיקה רוחנית.

והיא שעמדה

כמובן, זו לא הדרך היחידה להעצמה נשית. ברשימתה של הרבנית ימימה לעיל, היא מציינת גם נשים שלעומת אלו שמנקות, דווקא "מתעמקות בהגות חג הפסח", ומוסיפה שזה "דבר נפלא כשלעצמו". כמה מהנשים הללו מציגות בפסח הזה צורה שונה להתמודדות עם מקומן המצומצם של הנשים במצוות החג. בשבועיים האחרונים ראו אור שני כותרים חדשים העוסקים בצורות שונות במימד הנשי של פסח. האחד, והיא שעמדה: הגדה של פסח עם מדרש נשי חדש (הקיבוץ המאוחד) מציג הגדה של פסח עם פרשנות פמיניסטית של מגוון רחב של מחברות. השני, עושות סדר: סדר פסח לנשים – מבט מגדרי מאת חגית אקרמן (רסלינג) מביא מחקר שסוקר את התפתחותה של ההגדה הזאת ממש. הסרט ותוכנית ה"מאחורי הקלעים" יצאו בבת אחת.

ההגדה הזאת נולדה מתוך תופעה שמכונה "סדרי נשים", שבה נשים חוגגות יחד, כמה ימים לפני ליל הסדר, סדר פסח "נשי". אקרמן מספרת בספרה החדש שראשיתה של התופעה בסוף שנות השבעים בארה"ב, אז ניסחו נעמי נמרוד ואסתר ברונר הגדה פמיניסטית ראשונה וערכו סדרי נשים ראשונים. ההתנגדות לתופעה, אף מצד "גברים שנחשבו [על ידי נמרוד] לרפורמטורים ופמיניסטים" (עמ' 30) היתה רבה. ובכל זאת, התופעה התמסדה ונמשכת מאז. על פי אקרמן

סדרי נשים רבים מתקיימים כיום בעיקר בארה"ב, באירופה, ברוסיה ובישראל. בישראל התרחבה התופעה של סדרי נשים בסוף שנות ה-90, כאשר קבוצות, קהילות וארגונים השייכים לזרמים שונים ביהדות מקיימים סדרי נשים. […] לאחרונה מתקיימת תופעה שנראית לי ייחודית לחברה הישראלית – סדר רב-זרמי של אורתודוקסיות, מסורתיות, חילוניות וליברליות [רפורמיות וקונסרבטיביות – ת.פ.]. נשים אלו לומדות בצוותא ויוצרות סדרים משותפים, המתקיימים בראשית חודש ניסן כ"מבואה" לסדר המשותף. (עמ' 32-33)

באחת מקבוצות אחרונות אלה בחרה אקרמן כדי לערוך את מחקרה, וממנה כאמור יצאה ההגדה החדשה.

לעמוד מחדש תחת הר סיני

הבחירה לפרש מחדש את ההגדה של פסח משמעותית לא רק מתוך מקומו המרכזי של החג ושל הסדר בחיים היהודיים כיום; אחת מנקודות התהוותו של הפמיניזם היהודי בארה"ב היתה קשורה גם היא בנעשה במדבר סיני, או ליתר דיוק במעמד הר סיני. ג'ודית פלסקו היא שפרסמה בספרה Standing Again at Sinai (1990), את קריאתה לעמוד מחדש תחת הר סיני. היא תוהה על ציוויו של משה:

וַיּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה (שמות, יט, טו)

פלסקו שואלת בעבודתה – מי כאן "העם"? מי מצוּוה, כהכנה לקבלת התורה, לא לבוא במגע מיני עם נשים שלושה ימים? והתשובה: הגברים כמובן. כלומר "העם" הוא הגברים היהודיים. הם מצווים, הם הפועלים, הם בני-השיח של משה. הנשים הן רק מה שאסור להתקרב אליו. כפי שכותבת פלסקו,

משה לא אומר "אסור לגברים ונשים להתקרב אלו לאלו". בנקודה המרכזית בהיסטוריה היהודית הנשים הן בלתי נראות. […] ההוראה של משה יכולה להיתפש כפרדיגמטית למה שאני מכנה "חוסר ההוגנות הבסיסית של התורה עצמה". בפסקה הזאת האחרוּת של הנשים מוצאת את דרכה ללב החוויה היהודית. (Standing Again at Sinai, עמ' 25)

וחוסר ההוגנות הזה ממשיך הישר אל תוך ההגדה, המספרת ביציאת מצריים. המצווה שסביבה נבנה החג, הרי, היא "והגדת לבנך", והיא כמובן מערבת זכרים בלבד. הגבר הוא שמנהל את הסדר, זאת למען חינוך בניו, ובנו הצעיר הוא ששואל את הקושיות. ההגדה כולה כתובה בלשון זכר, ואין בה ולו דמות נשים אחת. זאת, אגב, הסיבה שלהגדה החדשה קוראים "והיא שעמדה" – זו הפעם היחידה בהגדה שנוכחת בה הטייה נשית, ולו דקדוקית בלבד.

מתוך הגדת 'והיא שעמדה'

פמיניזם מכוונן פעולה

אם נחזור לרגע לרבנית מזרחי, נבין שהעלאת מעמדם של הנקיונות בפסח לכדי עבודת המקדש באה לא רק משום שלא קל או נעים לנקות, אלא, בצורה קצת אירונית, דווקא משום שסוף סוף נמצא כאן תפקיד שהוא "נשי"! דווקא הנקיונות, שמוטלים על הנשים, מעניקים לה "תפקיד" רשמי בחג שמתנהל כולו סביב הגברים. הנקיונות נותנים לאשה תפקיד מובחן ומיוחד, מצווה משלה, וממילא אפשר לבנות עליה פרשנויות והגיגים. העצמה נשית. (שימו לב שאותו מהלך מתבצע כיום גם ביחס למצוות הנידה, שהופכת למוקד של העצמה נשית/רוחנית.)

על פי ג'ודית פלסקו פמיניזם יהודי הוא תמיד מכוונן פעולה – החשיבה אמורה ליצור שינוי בחיים היהודיים, הלכותיהם ומנהגיהם. בהתאם לכך, בניגוד לפרשנות מקדשת הנקיונות של הרבנית מזרחי מנסה ההגדה הפמיניסטית לא להאדיר את מקומן הנוכחי של הנשים, אלא לקחת לעצמן מקום משמעותי יותר. על פי אקרמן

העובדה ש[לאורך כל המסורת היהודית עד המאה העשרים ]נשים לא כתבו ושלא נוצרה מסורת של כתיבה נשית הופכת כל כתיבה נשית, במודע או שלא במודע, לאקט מורד החותר תחת הריבונות הגברית; ובמילים הלקוחות מהגדת הפסח המסורתית – הכתיבה כיציאה (נשית) משיעבוד לגאולה. הכתיבה בהקשר זה מהווה מסע לגיבוש הזהות הנשית ותשובה למסע לגיבוש הזהות הגברית, שהוא קונקרטי – מסע הגיבור. הכתיבה מאפשרת לנשים הכותבות להרגיש שייכות ולהפנים את האפשרות שיש להן מקום בנצח הספרות הכתובה, ושהן יכולות ליצור ידע בעל סגולות ייחודיות. (עמ' 62)

מתוך הגדת 'והיא שעמדה', מאת טליה גלזר החשיבות של האפשרות להרגיש משמעותיות בסדר משותפת כאמור לנשים מזרמים יהודיים שונים. על פי אקרמן המפגש הבין-מגזרי הוא גם הזדמנות להפרייה הדדית, ליצירת קהילה משותפת ותומכת, וללידתו של מסר תרבותי משותף:

במפגש הבין-מגזרי נולדת שפה חדשה, שאותה ניתן לכנות "שפה משייכת". שפה זו שוזרת את שיח הזהות, השיח הדיאלוגי והשיח הגישורי-שוויוני עם השיח הפמיניסטי. היא מאפשרת יצירה של מרחב להתחדשות יהודית, ומהווה בשורה דיאלוגית-חברתית החורגת ממרחב סדר הנשים אל המרחב הבין מגזרי ואל לב הקהילה הישראלית. (עמ' 181)

במילים אחרות, הנשים הנידונות פיתחו "תודעה מעמדית" שהופכת אותן לבנות-ברית במאבק משותף על ייצוג ושוויון, וזאת כנגד הסדר הגברי, תרתי משמע, המנוכר עבורן. פחות משנה להן שהן שומרות או לא-שומרות הלכה בצורות שונות. חשוב להן יותר שכולן סובלות מאותה מצוקה, ומנסות להתמודד איתה יחד.

עבור רוב המשתתפות בסדר הנשים, מספרת אקרמן, הסדר המרכזי, עם המשפחה, נותר חשוב יותר, אולם ההשתתפות בסדר נשים מאפשרת להן לבטא זוויות שבאופן טבעי לא היו באות בו לידי ביטוי. כמו כן, ישנו תהליך של היזון חוזר בין הסדרים,

כשאחד מזין את האחר כמו גם מתעמת עמו ושואל עליו. התהליך המתרחש הוא תנועה בין חידוש לשימור […] שבמהלכה כל אחד מהטקסים משתנה ומתעצב מחדש. (עמ' 156)

בעוד סדר הנשים הוא חדש כולו, רק מעט ממרכיביו ורוחו מגיעים גם לסדר הרשמי, המשפחתי. קטעים ודיונים מסדר הנשים עולים גם בסדר המשפחתי, ולפעמים גם אלמנטים סמבוליים כגון כוס מרים, כנגד כוס אליהו. על פי אקרמן "הסדר הנפרד מתפקד כמרחב המאפשר תיקון לחווית הדרה שאותן חוו הנשים בסדר המשותף" (עמ' 176). בהמשך לכך ההשתתפות בסדר הנשים גם מאפשרת הרגשת שייכות גדולה יותר בקרב הנשים לסדר הרשמי, זאת אחרי שהרגישו ניכור כלפיו בעבר.

הרושם שעולה הוא שסדר הנשים משמש כמעין בסיס של העצמה ויצירתיות, ממנו יוצאות הנשים כל אחת לסדר המשפחתי שלה, ומביאות רוחות ומנהגים חדשים. כמובן, יש הבדל בין החילוניות או לבנות הזרמים הפלורליסטים שעושות כן – על פי אקרמן הן לעיתים הופכות למובילות הסדר במשפחותיהן – לדתיות האורתודוקסיות, שלא מובילות את הסדר ואף צריכות לפעמים להאבק על הכנסתם של יסודות חדשים אליו. אקרמן גם מבהירה שעבור החילוניות משמש לפעמים סדר הנשים כמקור להעצמה יהודית יותר מאשר נשית, כאשר הן מנכסות את ההגדה "כחלק מיצירת זהות יהודית, תוך יצירת חיבור משמעותי לטקסט על מנת ליצור טקס משמעותי הנוגע למשתתפים בו" (עמ' 160).

פמיניזם פוליפוני

ההגדה עצמה יפה, מאירת פנים, מעניינת, וחשוב ביותר: מפגינה מודעות עצמית והומור בריא. היא בנויה סביב הטקסט המסורתי, שמובא בשלמותו ומסומן בצבע מאפיין, ומשלבת בצדדיו את יצירותיהן של הכותבות. כתבו אותה במשותף לא פחות משלושים ותשע נשים, ביניהן שמות מוכרים כעלמה זהר, יוכי ברנדס, סיון הר-שפי, רבקה לוביץ' ורבקה מרים – אם כי אולי העובדה המשמעותית יותר היא שישראליות "רגילות", לא משוררות ולא רבניות, השתתפו ביצירה.

מימד חיובי נוסף בהגדה הזו היא שהיא איננה עוד הגדה בסגנון הידוע שבה לצד הטקסט המקורי מובאים דבריו ופרשנויותיו של רב פלוני (ולעיתים, פרופסור פלוני; ולאחרונה, סופר). כאן מדובר ביצירה קולקטיבית, רב קולית, של נשים רבות, שאף מגיעות מזרמים יהודיים שונים. דווקא בכך ההגדה הזו קרובה הרבה יותר לרוחם וצורתם של המקרא, המשנה והתלמוד, חיבורים רבי יוצרים ופוליפונים בעצמם.

ההגדה הנשית הזאת מצטרפת לתופעה מתרחבת והולכת של כתיבה יהודית-דתית-נשית, שכוללת גם תפילות, מדרשים וכמובן הגות. זהו הצד ה"יוצר" של המהפכה הפמיניסטית היהודית, שמגיע (בישראל) אחרי שנים שבה זו התמקדה יותר בלימוד. אחרי שנשים לקחו לעצמן את הרשות (ויש יאמרו, חובה) ללמוד ברצינות מקרא, גמרא והלכה, כעת הן גם עושות בידע הזה שימוש. את היצירתיות הזאת ניתן כבר כמה שנים לראות, למשל, בטקסי חתונה, וכאמור גם בחיבורים שונים. כעת היא מגיעה גם לחגים, ופסח תחילה. בכל זאת, חג החירות.

סתם

השיר "והיא שעמדה" לקוח מתוך ההגדה, והוא מאת טליה גלזר. האיור, ככל איורי ההגדה, הוא יצירתה של רחלי שלו.
בשבוע האחרון הוספתי כמה רשימות בבלוג המשנה – ראו שם על רצוננו במדע קסום, על בורותו של הרב חגי לונדין ועל התבטאויות שערוריתיות של הרב קרים והרב אפרתי.

למה הפמיניזם כל כך מסוכן ליהדות האורתודוקסית

לכאורה, הגל המיזוגני שעובר בשנים האחרונות על היהדות האורתודוקסית בארץ הוא מתכון ברור לכשלון מביש. לא מפני שקשה היום לקחת ברצינות זרם דתי שמפחד לשמוע אישה שרה – הרי אמונות משונות יש לכל דת – אלא מפני שכל כך מובן לנו (המערביים החיים במדינות דמוקרטיות) שמעמדן של נשים ראוי להיות זהה לזה של גברים, שאפליה שובניסטית היא דבר מגונה, שדיכוי נשים הוא לא מוסרי; כלומר, בין אם נכון שעל החברה המתוקנת לתת לנשים שוויון הזדמנויות ובין אם לא, הדעה הזאת שוכנת לבטח בסל ה"דעות שראוי לחשוב". אם יש משהו שנשאר תקף מאוד בלבבות ההמונים כמורשת מההומניזם הוא ההנחה שכל בני האדם שווים, ושגם נשים הן בני אדם. עד כדי כך הצליחה המהפכה הפמיניסטית.

לכן ראוי לשאול, ראשית, למה. למה אנו רואים בשנים האחרונות, בוודאי בשנה האחרונה, בצד פתיחות גוברת ואף העצמה נשית פה ושם, את הנטייה של חלק מהיהדות האורתודוקסית להדרת נשים מתגברת, או לפחות הופכת בולטת יותר ויותר? התופעה הרי מסביבנו: קווי אוטובוסים עם מקומות ישיבה נפרדים לנשים בירושלים, הפרדה בין גברים ונשים גם ברחובות מאה שערים, העלמותן של נשים מלוחות המודעות בירושלים (או השחתת צילומיהן כאשר הן מופיעות), פסיקה הלכתית של הרבנות הראשית שבטקסים צבאיים יש להזמין רק זמרים ולא זמרות, העברת חיילות למתחם אטום ומגודר בחגיגות שמחת תורה בצה"ל, וכל זה בלי לציין את אובססיית ה"צניעות" שכבר מזמן מפרנסת כרכי הלכה וקריירות רבניות (וראו מאמר מצויין של בכל סרלואי אולמן בנושא).

אוקי, אז למה. למה דווקא לעניין הזה נטפלים, למה דווקא את זה מעלים על ראש שמחתנו? הרי כל בר דעת מבין שלחבב את היהדות האורתודוקסית על הציבור הרחב, זה לא יחבב. למה במקום, כפי שבוודאי אפשר, למצוא אלף תירוצים למה כל מני הלכות סקסיסטיות אינן תקפות בימינו; במקום, כפי שבוודאי אפשר, לכל הפחות להתעלם מאותן הלכות, כל מני רבנים וקבוצות דווקא מדגישים, מעלים על נס ונראה שגם די נהנים להתעקש על מני מנהגים מיזוגנים. למה?

כי הן שם

אני רוצה לתת כאן כמה תשובות, שלדעתי נכונות כולן, מי במידה גדולה יותר, מי פחותה, ונלך מהפשוט אל המורכב.

תשובה ראשונה, היא פשוט מפני שנשים הן קורבנות זמינים, תמיד היו, וקל להפנות את האיבה כלפיהן כדי להסיח את הדעת מבעיות רבות (כלומר, כפי שהמדינה משתמשת בפלסטינים, באיראן וכו'), ולא חסרות בעיות לאורתודוקסיה, על אחת כמה וכמה לחברה החרדית.

תשובה שנייה, שמובלעת כבר בשאלה לעיל, היא מפני שהגל הפמיניסטי הגיע סוף סוף גם למגזר הדתי בארץ, לפחות לזה הדתי-לאומי, ולכן הריאקציה. מניינים שוויוניים, טקסי חתונה הדדיים יותר, לימוד גמרא – יש התעוררות. גל פמיניסטי תמיד מביא איתו מה שנקרא בלעז בעקלע"ש, ובמגפיו של זה אנו חוזים היום, לא רק בדוגמאות הנ"ל אלא כמובן גם בפסקי ההלכה הנחרצים של הרב אבינר נגד לימוד גמרא לנשים, או למשל בפסיקתו של הרב אליקים לבנון בשנה שעברה נגד האפשרות של נשים להיבחר למזכירות אלון מורה.

תשובה שלישית (וכאן אנחנו כבר מגיעים לעניינים מורכבים יותר) אביא מתוך דבריה של אחת מחוקרות המחשבה היהודית המעניינות של זמננו, תמר רוס, שהיא גם פמיניסטית אורתודוקסית ידועה. במאמר "תרומת הפמיניזם לדיון ההלכתי: 'קול באישה ערווה' כמקרה מבחן" (מתוך הלכה, מטה-הלכה ופילוסופיה: עיון רב תחומי, בעריכת אבינועם רוזנק, מאגנס ומכון ואן-ליר, 2011), מבהירה רוס עד כמה התודעה הפמיניסטית מעמידה את המערכת ההלכתית כולה בפני אתגר אדיר:

מודעתה ותובנתה המיוחדות של האישה בתור אישיות בעלת דעה משלה בעניין, המכונה כיום בשם 'תודעה פמיניסטית' […] מעלה שאלות שלא העזו כלל לחשוב עליהן לפנים, שאלות המעמידות בספק הנחות הלכתיות בסיסיות ביחס למשקל המכריע של קונצנזוס חכמי הדור, באשר חבורת חכמים זו היתה ועדיין הנה על טהרת הגבריות. (עמ' 43)

נקודת המבט של האישה מעולם לא נלקחה בחשבון. ניתן לראות זאת היטב בהלכה לגבי שירת נשים. הפוסקים מתלבטים האם הגבר יחוש גירוי מיני אם ישמע אשה שרה, או רק אם גם יראה אותה בשירתה, או רק אם גם יכיר אותה, וכו'. רק על בסיס השינויים הפסיכוסומטיים שהגבר יעבור או לא יעבור תיקבע ההלכה. נקודת המבט של האישה כלל לא קיימת (זה פוגע בה? זה משפיל אותה? ואולי גם היא מתגרה מינית משמיעת גבר שר?). הפמיניזם מכניס למשחק את נקודת המבט של האישה, ולכן הוא כל כך מהפכני עבור מערכת שרובה ככולה בנויה על פי נקודת מבטו של הגבר.

השמעת ביקורת פמיניסטית על הנרטיב ההלכתי הקיים היא פעילות מערערת מהסוג המהפכני ביותר. בעוד שפעולה המאמצת את הרטוריקה ההלכתית הקיימת טוענת: 'קיימות בהלכה פריצות וניתן לנצלן', הביקורת הפמיניסטית הכוללת יותר טוענת: 'ההלכה אינה תופסת אל נכון את העולם שבו אנו חיים', ובכך חותרת לשנות לחלוטין את משמעותה. […] נשים בעלות תודעה פמיניסטית המשמיעות את קולן במובן הרחב יותר, אינן עוסקות ברטוריקה בלבד. הן גם מעניקות ביטוי מטה-הלכתי לתחושת קבוצה שלמה של נשים שסיפור הרקע של ההלכה כבר אינו מתאים לנסיבות חייהן (עמ' 52)

"סיפור הרקע" שרוס מדברת עליו הוא ההגמוניה הגברית והמובן מאיליו שנשים לא נחשבות מבחינה הלכתית-דתית. לא בבית הכנסת, לא בבית המדרש, לא (במהרה בימינו כמובן) בבית המקדש. בכל אתר משמעותי לתפקוד היומיומי של היהדות הגברים הם הפעילים ובעלי הסמכות, הנשים פאסיביות במקרה הטוב, בכלל לא בתמונה במקרה הרע. הגברים נחשבים, הנשים לא. בלי הגברים אי אפשר, בלי הנשים אפשר, ולפעמים אפילו יותר קל. הפמיניזם, במהותו, מבקש לשנות את כל זה.

מכאן מובן מה גודל האיום שמציבה התודעה הפמיניסטית, ומכאן על מה ולמה נזעקים הרבנים, על מה ולמה הם מתעקשים להציב גבולות כבר עכשיו, לא לתת לסכר להיפרץ (וראו בהקשר זה את מאמציו של הרב אבינר לאסור על נשים ללמוד גמרא).

מקור למשמעות ומוסר

ועכשיו לתשובה הרביעית, המשלימה את השלישית מכיוון נוסף, בכך שהיא מסבירה למה התודעה הפמיניסטית כל כך מסוכנת ליהדות האורתודוקסית (תכלס, גם לזו הקונסרבטיבית): לא רק כי היא מאיימת, מבחינה תוכנית, על הנחות היסוד המטא-הלכתיים, אלא מפני שהיא מאפשרת לבעליה נקודת מוצא ומקור סמכות לערוך את הערעור. ובשביל להסביר למה נידרש לפנות לשני הוגים, אמנם גברים, אבל דבריהם דברי טעם.

אני זוכר ששמעי את פרופ' משה הלברטל באיזו הרצאה, מדבר על האתגר האדיר שהעמידו מול האמונה היהודית הציונות והמרקסיזם. הנקודה היתה שהאתגר לאמונה לא היה בזה שההשכלה והמחקר הראו, נאמר, שהעולם הוא בן מיליארדי שנים ולא אלפים, או שמוצא האדם והקוף מאב קדמון משותף, או שהתורה היא הטלאה של מקורות שונים. כל אלה מהווים כולם מכות קשות לאמונה ולמסורת כפי שהיתה בעבר, אולם לרוב לא אלו לבדם מורידים כיפה מראשו של אדם. בשביל שזה יקרה דרושה לו לאדם מסגרת ערכית חילופית.

וכאן נקפוץ לרגע למרן צ'רלס טיילור, ואחר כך נחזור להלברטל. בספרו Sources of the Self קובע טיילור שכשם שהאדם זקוק למנגנון שייתן לו שיווי משקל פיזי, הוא זקוק במידה לא פחות למסגרת ערכית שתיתן לו שיווי משקל מוסרי. במילים אחרות, לא ייתכן אדם ללא עמוד שדרה מוסרי שיעמיד אותו במקומו, שיהיה בשבילו מצפן; האדם זקוק למערך מוסרי שיכוון אותו אל הראוי וירחיק אותו מהבלתי-ראוי (ופחות משנה מה אלו בדיוק).

האדם זקוק לזה כמו שהוא זקוק לאדמה מתחת לרגליו, ועד למאה ה-18 הדת היא שסיפקה זאת לאדם המערבי. ואז משהו קרה. טיילור מצביע על שני מערכים מוסריים עיקריים שעלו אז והיוו תחליפים לדת: ההסתמכות על החשיבה הרציונלית כמקור פנימי, "גבוה", "טהור", של כבוד-סגולי (dignity), אובייקטיביות, אתיקה וריחוק נאצל מה"חומר"; והפנייה אל הרגש, הדמיון והחוויה כמקור פנימי, "טבעי", פרטי, סובייקטיבי בפירוש של אותנטיות, יצירתיות וביטוי-אישי.

שורשיהם של שני המקורות המוסריים הללו, שהחליפו את הדת המסורתית, הם הנאורות והרומנטיקה, בהתאמה, ואפשר כמובן לראות אותם עדיין סביבנו, פורחים בעשרות גוונים. כך למשל, כשאתאיסט מתעקש על כך שהוא אמיץ מספיק להתמודד עם החיים (והמוות) ללא הקביים שמהווה אמונה, הוא מבטא עמדה מוסרית הפונה אל הכבוד הסגולי שלו כאדם רציונלי ובעל יושר-אינטלקטואלי נאמן. או למשל, כאשר ניו-אייג'יסט מבקש לבכר את החוויה הרוחנית האישית שהוא זכה לה על פני הדוגמה האמונית שהוא ירש מאבותיו (ולכן, למשל, להחליט שיחסי מין מזדמנים הם דבר חיובי וטוב, וכלל לא אסור ורע), הוא מבטא עמדה מוסרית השואבת סמכות מחיי הנפש שלו ושוללת סמכות מכל דבר חיצוני לו. שימו לב אם כן: לא כל "הוכחה" לכך שאין אלוהים או שישו או משה רבנו לא היו קיימים הם שאיפשרו את החילון, אלא מערכים מוסריים אלטרנטיבים שצמחו עם עידן הנאורות.

חזרה להלברטל. כמו הנאורות והרומנטיקה בזמנן, הלברטל דיבר על זה (אני מקווה שאני זוכר נכון) שהציונות והמרקסיזם בזמנם נתנו ליהודי בתחילת המאה העשרים מסגרת ערכית אלטרנטיבית שאל המרחב האתי שהיא מספקת הוא היה יכול להעביר את אוהלו הפרטי, בהשאירו מאחור את בניין מסורת אבותיו. כלומר, לבד מזה שהוא אולי לא האמין במעמד הר סיני, אותו יהודי היה זקוק גם לתחליף שיעמיד עבורו מערך כולל של זהות, סמכות ומקור מוסרי. הלאומיות הציונית מחד, שביקשה לכונן יהדות חדשה, יהדות הקמה מאפר הגלות ובונה חברת מופת; והאוניברסליזם הסוציאליסטי מאידך, שביקש לכונן אנושות חדשה, אנושות המתקדמת בקצב המטריאליזם הדיאלקטי לעבר חברת מופת, נתנו לו כזה מין תחליף.

הלברטל ציין (אני שוב מקווה שאני זוכר נכון) שאנו כיום חיים בזמנים טובים מאוד לאמונה, אחרי שהמאה העשרים על מלחמותיה המדגישות את בעיות הלאומיות והגותה הפוסטמודרניסטית המפרקת כל יומרה למשיחיות חילונית לא השאירה לאדם המערבי בתחילת המאה העשרים ואחת מסגרות אלטרנטיביות כוללות כל שכאלה. הציונות והמרקסיזם כבר לא נתפסים כאופק אוטופי עבור היהודי או האדם. מה עושים במקרה כזה? עושים תשובה.

אבל מערך ערכי אחד אולי עדיין מאיים על הדת, אמר הלברטל, והוא הפמיניזם. כאן יש עדיין מסגרת ערכית שמסוגלת לתת, גם אם במידה פחותה מהמטא-נראטיבים הגדולים שצוינו לעיל, מקור לזהות ומוסר. קריאת כיוון. כלומר הפמיניזם כיום הוא אחת המסגרות האידיאולוגיות היחידות שמספקות לאוחזים בה מערך אתי אלטרנטיבי. אלטרנטיבי למערך ההלכתי, ולכן כזה שמתוכו אפשר לצאת למתקפה על ההלכה, ואף להחליף איתו את ההלכה. לכן הפמיניזם מסוכן כל כך לאורתודוקסיה. מכל זה נובע שהאורתודוקסיה (שוב חשוב לציין שלא כולה, שהרי חלקה בפירוש מפנימה את המהפכה הפמיניסטית) בחרה לתקוף את האיום הגדול ביותר עליה, את המר שבאויבים.

האם יש לה סיכוי? לדעתי רוב הציבור מתבונן בהשתאות ובחוסר נעימות על מפגני המיזוגניה האלו. השאלה שמעניינת אותי היא איך מתייחסות לכל העניין נשים אורתודוקסיות. כאן נראה לי שסיפור מורכב. נדמה לי שפעמים רבות אף הנשים המשכילות, המודרניות וכו' דווקא לא נזעקות מהמהלכים האנטי-פמיניסטים הללו. יש כאלה שמקבלות אותם. למה? אולי דווקא מפני שהן מזהות שישנו כאן מערך ערכי שמאיים על המסגרת ההלכתית בצורה עמוקה, ומכל מני סיבות הן מעוניינות לשמור על אותה מסגרת.

סתם

התפרסם היום באתר אבי-חי

* התמונות לקוחות מתוך פרויקט מיוחד לחג הסוכות האחרון, במסגרתו ראיין עיתון הנשים פנינים (54, סוכות תשע"ב), השייך לעיתון החרדי בקהילה, נשות רבנים. מטעמי צניעות לא הביא כמובן העיתון את תמונותיהן של הנשים עצמן, אלא ליווה את דבריהן בתמונות בעליהן. בישיבת מערכת של "לולאת האל" הוחלט שמטעמי צניעות יתרה כדאי גם לא להביא את דבריהן, אלא אך ורק את תמונות בעליהן.

הכנס לחקר רוחניות וכנסים אחרים

כמה מפגשים וכנסים מעניינים ממשמשים ובאים, באחדים אני אפילו מדבר, אז הנה רשימה קצרה ומהירה בנוגע לכך.

1. ראשית, הכנס הישראלי השלישי לחקר רוחניות עכשווית יתקיים ב-15 למרץ באוניברסיטת חיפה. הרבה אנשים טובים יתנו שם מדבשם, וכמעט בכל חדר שבכל מושב יש לפחות הרצאה אחת שהייתי רוצה לשמוע. הנה פרסום חביב עם פרטים (שימו לב שפרופ' משה אידל מדבר בפתיחה, ופרופ' אוה אילוז בסיום – היש תענוג גדול מזה???):

בכ"א, אנוכי הק' אדבר שם (במושב ג'5) על "ניטרול המימד המיסטי ב"התבודדות" הברסלבית בין ממשיכי ר' נחמן בזמננו". הנה תקציר הרצאתי:

חסידות ר' נחמן מברסלב זוכה בעת הזו לעדנה חסרת תקדים. בין אם כאחד מהמוקדים המרכזיים לקליטת חוזרים בתשובה, בין אם כמעין נובע להשפעה על יצירה תרבותית עכשווית, ובין אם ככוח המניע והמארגן מאחורי פסטיבל העליה לרגל באומן בכל ראש שנה עברית, הרי שכמעט שאי אפשר שלא להיכנס לתחום השפעתה הישירה או העקיפה של תנועה מגוונת זו.

יחד עם זאת, ברור שכפי שהפריחה הזו עצמה חדשה ומפתיעה עבור החסידות הותיקה, כך גם רבות מהתופעות שמאפיינות את חסידי ברסלב הנוכחיים הינן תופעות חדשות, שלא היו מוכרות בדברי ימי החסידות. בהרצאתי אנסה לברר תופעה אחד שכזו, והיא תרגולת ה"התבודדות" המודגשת מאוד בין הרבנים המלמדים כיום את תורת ר' נחמן.

ר' נחמן עצמו הדגיש את החשיבות הרבה ביציאה להתבודדות לפחות שעה בכל יום. בהתבודדות על החסיד לדבר בצורה חופשית וספונטנית עם אלוהיו, לשטוח את טענותיו, להודות על הטוב שיש לו ולבקש על כל מה שהוא מרגיש שחסר לו. אולם בעוד כך מציגים רבנים שונים כיום את התרגולת הזו, עבור ר' נחמן ההתבודדות היתה גם פרקטיקה מיסטית רבת עוצמה. ר' נחמן הורה שההתבודדות היא דרך המלך להתאחדות עם האל, שכן ההתבודדות מביאה ל"ביטול הגשמיות" ול"התכללות" באלוהות.

עבור ר' נחמן החסיד האידיאלי היה אמור לעבור בהתבודדות תהליך אקסטטי של התוודות ותחינה לפני האל, מסע רגשי ופיזי שהיה סוחט את כוחותיו ומביא אותו לסף עילפון. בהיותו מותש הוא היה יכול סוף סוף לזכות לאיחוד מיסטי עם אלוהיו.

בניגוד לכך, הגם שמפיצי תורתו הבולטים (כגון הרב אליעזר שלמה שיק, הרב שלום ארוש, הרב ארז משה דורון והרב ישראל יצחק בזאנסון) שמים דגש רב על הפרקטיקה הזו, הרי שההוראות למלאכת ההתבודדות של חלקם אינן מותירות זכר למטרה המיסטית שהציב ר' נחמן, ושל אחרים מבטלות את דרך האקסטטית שהובילה אליה. לרוב ההתבודדות בשבילם היא שיחה כנה, "שפיכת הלב", ותו לא.

כאשר אנו עדים לשטף של פרקטיקות מיסטיות, או לכל הפחות שאיפות מיסטיות, שרווחות מאוד ברוחניות העידן החדש, יש טעם בתהייה על ניטרול הפן המיסטי שאנו מוצאים בהוראתם של רבני ברסלב הפופולריים כיום. בהרצאתי אציג את מלאכת ההתבודדות על פי ר' נחמן, את ההתבודדות כפי שהיא מוצגת ומתוארת בספרי כמה ממשיכיו המודרניים, ואנסה להסביר את מיסתורין ניטרול המיסטיקה שבתורותיהם של חלק מאלו האחרונים.

מעניין! כאן אתר הכנס, וכאן התוכנייה המלאה ב-pdf.

2. מסתבר שבימים אלה נכתב פירוש פמיניסטי לתלמוד. מדובר בפרוייקט חובק עולם שמרכזו ב- Freie Universität בברלין, בשיתוף עם ההיברו-יוניון קולג' של התנועה הרפורמית, ועיקרו (על פי הסיכום הקצר כאן) פירוש הלוקח בחשבון את האופי הפטריארכלי, האנדרוצנטרי, המבדיל בחדות בין תרבות לטבע של הטקסט התלמודי, ועד כה יצאו לאור כרכי תענית, סוכה וביצה. בהמשך לכך, כנס המתקרא האישה והמקדש – פירוש פמיניסטי לתלמוד הולך להתקיים ב- 7-8 למרץ, שיכלול בתוכו אנשים טובים ומעניינים (לכשעצמי נחשפתי למאמרה של דליה מרקס על מסכת קינים, בו היא מציגה את התמקדותו בנשי בצורה הלכתית ומדרשית):

3. מיד אחריו, ב-9 למרץ, יתקיים באוניברסיטת תל-אביב כנס תחת הכותרת "ותצאנה כל הנשים", שיעסוק במעורבות ההולכת וגדלה של נשים בטקסים וטקסטים יהודיים, ושיכלול הרצאות וסדנאות. וכפי שהלברטל אמר בהרצאה שכתבתי עליה כאן, הפמיניזם הוא אולי האתגר הגדול ביותר שעומד בפני הדת הממוסדת בעידננו. הנה האתר והנה הפרסום:

4. ולסיום, מפגש בסדרת מפגשי "שבילים רבים – דהרמה אחת" תחת הכותרת בודהיזם מהשורש: על טבעה הריק של המציאות, ידברו גדולים וטובים כד"ר אביתר שולמן, ד"ר דניאל סטמבלר, מיכל כהן, יובל אידו טל, וכן אנוכי הריק ממהות עצמית, והמנחים אילן לוטנברג ואבי פאר (שעושים רבות רבות למען התרבות הבודהיסטית – ועל כן התרבות בכלל – בישראל). הכל ב-18 במרץ, 10:00-14:00 (התכנסות ב-9:30), סמינר הקיבוצים, דרך נמיר 149, תל-אביב.

מתוך דף המידע (גללו מטה) מסתבר שנדבר על "מושג ה'ריקות' (sunyata), שידוע במידה זו או אחרת למרבית ההולכים בדרך הבודהיסטית ובמיוחד לאלו הקרובים יותר למסורות הזן והבודהיזם הטיבטי, אבל שאף אחד לא מבין אותו ממש, כפי שאכן אמור כנראה להיות – או שלא? מי שיבוא יידע. הכל גם קשור לצאתו המבורך של תרגומו החדש של אביתר שולמן לספרו מהולל של נגארג'ונה, שכתבתי עליו כאן. הרשמה כאן.