פמיניזם

עומדים על נקודת המתח: ‘פרומים’ של יאיר אטינגר

הציונות הדתית מעסיקה את תושבי ישראל באופן כמעט אובססיבי ואני חושב שבצדק. גם מבלי לדבר על כך שפרוייקט הדגל שלה, מפעל ההתנחלויות, שינה באופן עמוק את מדינת ישראל וייתכן שגזר כליה על הציונות, הרי שאין עוד ציבור בישראל שנושא בתוכו מתחים פנימיים כמו הציונות הדתית. המתח בין מסורת וקידמה, בין דת וחילוניות, ביין השטעטל ומדינת הלאום, בין פטריארכליות ופמיניזם, בין הומניזם לגזענות – כל אלה מוצאים בה את ביטויים הקיצוני ביותר במרחב היהודי של ימינו. בנוסף, מדובר בציבור אידיאולוגי מאוד, “ערכי” ומחוייב, דבר משמעותי ולא נפוץ בחברה המערבית כיום.

כל אלה הופכים את הציונות הדתית למרתקת ואת אנשיה לחלוצים במובנים רבים ושונים. שכן הציונות הדתית מגלמת את אחד הניסיונות הנועזים ביותר למודרניזציה של היהדות. שלא כמו הציונות החילונית, היא לא מחליפה בפשטות (יחסית) את המסורת בלאומיות; שלא כמו החרדיות, היא לא נסוגה אל הגטו המוגן; שלא כמו היהדות הרפורמית, היא לא מבקשת להתאים את המסורת למודרנה; שלא כמו היהדות הסוציאליסטית, היא לא מחלנת את החזון המשיחי לכדי בשורה מטריאליסטית אוניברסלית. היא רוצה להיות גם וגם וגם וגם, והתעוזה והיומרה ראויות להערכה – ומסקרנות מאוד.

יאיר אטינגר (ג"נ: חבר וקולגה) כתב ספר נאה שפורש תמונה מעודכנת על מצב הציונות הדתית כיום. 'פרומים: המחלוקות שמפצלות את הציונות הדתית' (הוצאת דביר) נוגע בכל: התרסקות סמכות הרבנים; הסמכת נשים לדיינות/רבנות/מהר"תות; מניינים (כמעט) שוויונייים; קבלת הלהט"ב הדתיים; שינויים במודרן-אורתודוקס בארה"ב; גיוס בנות; עלייה להר הבית ומשיחיות מקדשית; הפנייה כנגד הרבנות הראשית (בנישואין, כשרות, מקוואות); ותופעת הבית היהודי-הימין החדש, כלומר המלכת דתיים-לייט (בנט) או חילונים (שקד) על המפלגה הציונית דתית.

הספר עשיר בפרטים, מלא בניתוחים מלומדים וכתוב מתוך נקודת מבט ביקורתית אך אוהדת. הוא מביא גם ראיונות מעניינים עם פרופ' תמר רוס ועם הרב יעקב מדן, ומצליח כאמור לתת פנורמה רחבה של המתחולל בציבור הסרוג כיום. אם הייתי מוסיף משהו, זה היה פרק על ההתלהבות מה"שמרנות" האמריקאית ואיתה מהליברטריאניות (וחוסר הנאמנות בשני המקרים לעקרונות המקור).

הדתיים החדשים

הספר שלח אותי מיד בדיוק עשרים שנה אחורה, לספר אחר. הייתי סטודנט לתואר ראשון כשיצא הספר 'הדתיים החדשים' של יאיר שלג.* בספר תיאר שלג את ראשית הפרימה של הסרוגים, כלומר את תחילת המהלך בו הם יצאו מגבולות המגזר, פיזית ותודעתית. שימו לב לפסקת הפתיחה של הפרק "הדתי-לאומי החדש":

בשנים האחרונות ניתן לראות ברחבי הארץ, בעיקר בערים הגדולות, זן חדש של צעירים דתיים, צעירים שהפנימו יסודות מובהקים של תרבות פנאי חילונית באופן שלא היה מקובל בקרב צעירים דתיים: הם הולכים עם חבריהם החילונים לפאבים […] לומדים קולנוע וטלוויזיה ; חוזרים לשחייה מעורבת ולריקודים מעורבים – תופעות שנדמה שכמעט נדחקו לגמרי מסדר יומה של החברה הדתית – ונראים בגלוי כשהם מתחבקים עם בנות זוגם, לעתים הם אף יוצאים עם חברות חילוניות.

ישמור. אותנו. השם. שלג מספר גם על הקמת 'צהר', על אינטלקטואלים צעירים שקוראים תיגר על המוסכמות (יואב שורק), על ניצני נאו-חסידות (הרב שג"ר), על תחילת סמכות הלכה נשית (אז בענייני נידה), על המוטיבציה להתגייס לקרבי, וגם באופן מוזר על "התמתנות פוליטית" (לכאורה בעקבות חשבון נפש אחרי רצח רבין).

ללא ספק התהליכים הללו הלכו והתגברו בעשרים השנים האחרונות (חוץ מההתמתנות הפוליטית כמובן), וספרו של אטינגר מביא תמונת מצב מעודכנת על כל אלה ועוד. אצל אטינגר הליכה לפאבים היא כבר מובנת מאליה, הנאו-חסידות כבשה את הציונות הדתית, הציונות הדתית כבשה את התקשורת, ןההתגייסות לקרבי אומצה גם על ידי נערות דתיות.

מיאיר עד יאיר, אפשר לומר שהראשון זיהה את תחילת השינויים, והאחרון מראה כיצד השינויים הללו התגברו וכעת מחלקים את הציונות הדתית לציבורים שונים. על פי אטינגר הציונות הדתית מופרטת ומפוצלת, אבל לא לשני מחנות ברורים, אלא למגוון רחב של מעגלים ונטיות. מצב זה מונע מהפיצול להיראות בברור, אולם השברים הפנימיים משמעותיים. אטינגר משרטט אותם בפני הקורא.

הספר יציג לישראלים חילונים, שבדרך כלל מביטים בציונות הדתית כמקשה אחת (אם היה לי שקל על כל פעם שהייתי צריך להתעקש שיש הבדל עצום בין בנט סמוטריץ') את פלגי הפלגים שבתוך הציבור הזה. הוא יציג בפני סרוגים מראה, כמו גם מפה שתתן להם הזדמנות למקם את עצמם במרחב המגזרי.

שתי נקודות של ביקורת

על שתי נקודות הייתי מותח ביקורת באשר לספר. ראשית, מחלוקת עובדתית. אטינגר כותב בפרק הסיכום כי גם הסרוגים הפרוגרסיבים ביותר מעוניינים בשינויים אולם "בלי לשבור את מסגרת ההלכה". או שוב, כותב כי "הציבור ה'פתוח'" מעוניין "ליישב את הדת העתיקה עם העולם המשתנה […] אף שאיפתה תיעצר במוקדם או במאוחר בקיר ההלכה" (עמ' 250).

אני חייב לומר שלדעתי זה פשוט לא נכון. אני כבר לא מדבר על שמיעת שירת נשים, עליה להר הבית או לימוד גמרא לנשים, שהקייס ההלכתי נגדם מוצק אבל הפך זה מכבר לאות מתה. אני מדבר על מי שמסמס בשבת, לא שומר נגיעה, או לא מתפלל שלוש פעמים ביום – ומדובר במספרים לא קטנים. עבור כל אלה ההלכה בהחלט אינה קיר. יותר נכון לומר שהם מציגים ציונות דתית פוסט-אורתודוקסית (מונח שטבע עיתונאי וחוקר נהדר… אחד, יאיר אטינגר).

וכאן אנחנו מגיעים לנקודת הביקורת השניה שלי על הספר. אטינגר מציג תמונה עשירה ומלומדת, אבל לא נותן לנו מסגרת שתאפשר לנו לתלות אותה ולהעריך אותה כמכלול. יש פירוט מרשים של התהליכים, אבל אין מיסגור תיאורטי שמסביר למה הציונות הדתית עוברת את התהליכים הללו. ההפרטה, ההתגוונות, אבדן הסמכות הרבנית, היחס המרוכך להלכה – מאיפה כל אלה נובעים? במילים אחרות, למה הציונות הדתית מתחלנת?

הנה דעתי (שניסחתי כבר פה ושם): הציונות הדתית כיום מחליפה את זהותה ההלכתית בזהות לאומית. תאמרו "היא תמיד היתה לאומית!", ואומר שכעת היא מבכרת את היסוד הלאומי בזהותה על היסוד ההלכתי, עד כדי כך שהלאומיות מהווה עבורה את יסוד הזהות העיקרי, ואילו ההלכה הופכת לעניין פחות משמעותי, ולפעמים (למשל אצל בנט) לפולקלור אופציונלי שבסופו של דבר די מיותר – אלא אם אפשר להשתמש בו כדי לסמל משהו לאומי.

זה וקרה משום שהלאומיות מאפשרת זהות קהילתית ונראטיב מגדיר ללא דרישות ממשיות מהפרט. אדרבה, בגרסתה הדמוקרטית והקפיטליסטית היא אף מעודדת אינדיבידואליזציה. חברו את זה עם אידיאלים מערביים, שכולנו שותפים להם, כאוטונומיה ואותנטיות, כלומר עם ציבור שכבר הפנים את הסובייקטיביות המערבית לאשורה, ותקבלו את מה שתואר לעיל.

לסרוגים רבים ההלכה פשוט לא כל כך חשובה. חשובה להם הזהות המגזרית והמסגרת הקהילתית – אבל את זה מספקת להם לאומיות ימנית, שדורשת מהם הרבה פחות מההלכה. ואכן, כפי שמצאו תמר הרמן ושותפיה במחקר** שניהלו לפני כמה שנים, "ימניות מדינית־ביטחונית" משותפת כבסיס זהות ליותר מהמגדירים עצמם "ציונים דתיים" מאשר הקפדה הלכתית. זה עיקר זהותם.

במילים אחרות, הניסיון להלחים יחד לאומיות והלכתיות, שהתחיל הרב ריינס והמשיך (אחרת) הרב קוק, עבד לא רע כל עוד הציונות הדתית היתה מיעוט מתגונן, בוודאי כל עוד היא נשאה נראטיב משיחי חי ואקטיבי. ברגע שגדלה, התעצמה, ומצד שני התברגנה ואיבדה (באופן טראומטי) את תקוותיה המשיחיות, היסוד הלאומי הופך למקור של זהות מתחרה להלכתי, ותכופות גובר עליה.

אפשר לראות את זה באופן מובהק בכל סיפור העליה להר הבית. מעשה שהיה מוקצה ונאסר הלכתית אפילו על ידי הרב צבי יהודה קוק הפך לנפוץ ומוסכם בציונות הדתית. כפי שמצטט אותי אטינגר בספר בהקשר זה, המוטיבציה של העולים אינה פולחנית, אלא לאומית. הם רוצים – ואומרים בפירוש – שמטרתם חיזוק הריבונות על ההר, לא קיום מצווה. הלאומיות מחליפה את ההלכה.

אגב, החרד"ל מרגישים את זה היטב, נחרדים, ובתגובה מושכים בכל הכוח חזרה אל ההלכה (כולל בסיפור הר הבית). בשילוב עם לאומנות, הומופוביה, מיזוגניה וגזענות, התוצאה, מהרב טאו ועד בצלאל סמוטריץ', היא מנטליות ספרטנית של מסדר דתי, שיכולה לעורר השראה בקרב שאר הסרוגים, אבל בפועל מתאימה למיעוט זעיר.

הרב מדן על מלאכת האיזון

נחזור לספר: על העושר והיקף המפורט כבר דיברנו. אביא לסיום ציטוט מפי הרב מדן, שהוא גם נהדר בפני עצמו וגם מבטא היטב את המקום הרגיש והמרתק שהציונות הדתית נמצאת בו. מדן מדבר על הדילמה בין שני ערכים סותרים: מצד אחד הנאמנות להלכה, ומצד שני ההכרה הברורה שנשים שוות לגברים בערכן. מדן עומד בדיוק בנקודה שבין שני אלה, ומנסה שוב ושוב לאזן ביניהם.

ואין תשובה אחת. "אם יש כאן ניסיון להכריע את ההתמודדות בין המסורת היהודית לדורותיה לבין הערך החשוב בעיניי מאוד של שוויון האישה", אומר מדן, "אם יש כאן הכרעה חד משמעית, מבחינתי זה דבר שהוא מעבר לקו" – כלומר פסול. הכרעה ברורה לכל צד שהוא היא תבוסה. ניצחון הוא החזקת שתי הקצוות יחד.

מלאכת האיזון הזו, הסירוב לשבור לקצה הזה או לזה, גוזלת כוח וזמן, ויכולה להיתפס מבחוץ כמפגינה עמדה קיומית מגמגמת, לא החלטית, בלתי אותנטית. אבל היא מהיסודות החשובים של הציונות הדתית מתחילתה. המתח בין תורה ומדע, תורה ועבודה, עבר ועתיד, הוא מתח שקשה להחזיק, אבל כמו כל מתח הוא גם מקור ליצירתיות והתפתחות. הספר של אטינגר מניח שתי אצבעות על נקודת הדופק של היצירתיות וההתפתחות הזו ברגע הנוכחי.

:

* על הספר של שלג כתבתי באותו זמן ביקורת למקומון חיפה 'כלבו'. הייתי כותב ביקורות ספרים על המחשב, מעתיק אותה לפלופי דיסק, ותופס אוטובוס למשרדי העיתון בעיר התחתית, שם הייתי מגיש את הדיסק ולפעמים מקבל ספר או שניים שהגיעו למערכת. אם אני לא טועה העורך שלי היה ארז אשרוב. מי שרוצה לקרוא את הביקורת שלי מאז, כאן קובץ פידיאף של הטקסט. אנא גלו רחמים, מדובר בטקסט קדום. כפי שתוכלו לראות, הייתי מעט נחרץ מדי במסקנותיי.

**תמר הרמן, גלעד בארי, אלה הלר, חנן כהן, יובל לבל, חנן מוזס, קלמן נוימן, דתיים? לאומיים! המחנה הדתי-לאומי בישראל 2014, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2015

פמיניזם רוחני – ראיון עם מריאנה רוח מדבר

התוכנית לדתות זמננו בחוג למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב מתרחבת בשנה הבאה. ד"ר מריאנה רוח מדבר מצטרפת אלינו ותעביר קורס תחת הכותרת "רוחניות פמיניסטית". מריאנה היא חוקרת ותיקה של הרוחניות העכשווית. הדוקטורט שלה, שהוגש ב-2006, נכתב בתכנית הבין-תחומית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן, תחת הכותרת "תרבות העידן החדש (New Age) בישראל – מבוא מתודולוגי ו'הרשת הרעיונית'", ומשמש מחקר יסוד עבור העוסקים בתחום. היא הקימה את החוג למיסטיקה ורוחניות במכללה האקדמית צפת ועומדת בראשו (שם גם תעביר קורס דומה), והיא מתמחה במפגש העכשווי שבין יהדות וניו אייג', בממשק שבין הרוחניות העכשווית לאינטרנט, ברוחניות פמיניסטית כמובן, ועוד. כדי לחגוג את הגעתה לחוג שלנו ביקשתי ממנה ראיון קצר על הקשר בין פמיניזם לרוחניות. (אני, אגב, אלמד בשנה הבאה קורס יחד עם ד"ר קרן ארבל על מדיטציה יהודית ובודהיסטית, הבדלים והשפעות.)

מריאנה רוח מדברבשנה הבאה תלמדי קורס על "רוחניות פמיניסטית". מכיוון שרוב רובו של הניו-אייג' ממילא אגליטרי, מה בעצם מיוחד ברוחניות פמיניסטית?

הניו אייג' מבטא באמת ברובו ערכים רוחניים-פמיניסטיים, ובמובן זה צודקת מרי פרל בדנרובסקי כשהיא טוענת שאפשר לראות בשיח של הניו אייג' ובשיח של הרוחניות הפמיניסטית "שיחים חופפים". הרבה טקסטים יכולים להיחשב גם כניו אייג' וגם כרוחניות פמיניסטית. אבל החפיפה היא חפיפה והיא חלקית, היא לא זהוּת מלאה. ניו אייג' כולל גם הרבה נושאים שאינם בהכרח שייכים לרוחניות הפמיניסטית, כמו התעניינות בריפוי אלטרנטיבי ובתרבויות המזרח, במלאכים ובקלפי טארוט. הנושא הנשי הוא אחד הנושאים בניו אייג', שמעריץ נשיות (או מה שהוא תופס כ"נשיות") ואת האיכויות ה"נשיות", מכל מיני סיבות שודאי נגיע אליהן בהמשך.

יותר מזה, מכיוון שהניו אייג' כל כך מעריץ נשיות, הדרך לחפיפה ולערבוב בין השיח הפמיניסטי לבין הניו אייג' מאד קצר. כי אם למשל הניו אייג' מדגיש חלופות לחשיבה שכלית, כגון עיסוק באינטואיציה, רגש, חוויה וכו' – כל אלה מזוהות בדרך כלל עם הנשי, גם בשיח הניו אייג'י וגם בשיח הרוחניות הפמיניסטית. כתוצאה, כשמלמדים אותנו לבטא רגשות או מעודדים אותנו לשים לב לאינטואיציה ולטפח אותה, אפשר לראות בכל השיח הזה (גם אם המילה "נשי" אינה מופיעה בו) דוגמה של שיח פמיניסטי. דוגמה בולטת אחרת היא ערך שמשותף לשני השיחים והוא הדגש על הקרבה לטבע, ההערצה והקידוש של הטבע – גם הניו אייג' עורג לטבע ול"טבעיות" וגם השיח הרוחני-פמיניסטי מדגיש את הטבע וקידוש הטבע. יותר מזה, נשיות מזוהה עם טבע, ולכן הערצת הנשיות עולה בקנה אחד עם הערצת הטבע. אשה נתפסת כפוטנציאל של אמא (רחם), והטבע מזוהה כ"אמא אדמה", והזיהוי בין השתיים הוא עמוק ומתעסקים איתו בדרכים שונות ורבות בניו אייג' וברוחניות הפמיניסטית.

בקיצור, השאלה שלך מוצדקת. מצד אחר, אני לא בטוחה שהמילה הנכונה לתיאור הפמיניזם הניו אייג'י היא "אגליטרי", כי מדובר בפמיניזם שהוא לאו דווקא מהסוג הליברלי, כאמור לעיל.

למה לדעתך הניו אייג' מעריץ נשיות?

כדי להסביר את זה (וכדי להסביר למה לא אוכל להסביר את זה באופן מלא), אני רוצה להוסיף הקדמה קטנה. בדוקטורט שלי הצעתי מודל של ראיית הניו אייג' כ"רשת רעיונית" – רעיונות, ערכים, מושגים נמצאים בקשרים אסוציאטיביים זה עם זה בתוך העולם התרבותי של הניו אייג', כך שהרבה מאד רעיונות קשורים זה לזה בדרכים שונות. הנושא של הנשיות נמצא גם הוא בתוך "הרשת הרעיונית" של הניו אייג', ואני חושבת שהדרך להסביר למה הניו אייג' מעריץ נשיות היא בעצם לתאר את ההיגיון הפנימי ב"רשת" הזו והקשרים האסוציאטיביים בתוכה בהקשר של נשיות. זה כמובן מאד מורכב וסבוך, ואי אפשר למצות את זה כאן, אבל אני אצביע על כמה הקשרים מרכזיים של הערצת הנשיות בניו אייג'.

אחד מהם הוא הערצת ה"אחר" וה"אחרוּת" – מתוך העמדה הביקורתית של הניו אייג' כלפי התרבות המערבית המודרנית המיין-סטרימית, הוא מעלה על נס דוגמאות חלופיות לדגמים המערביים, דוגמאות של ה"אחר". זה כולל את ההערצה למזרח הרחוק, ואת הסקרנות כלפי קבוצות כופרות במסורות הקונבנציונליות (ע"ע צופן דה-וינצ'י), ואת ההתעניינות בכל שיטת ריפוי שאינה קונבנציונלית, וגם במיגדר הנשי שנתפס כמדוכא ודחוי במסורת המערבית המרכזית. אז אפשר לראות בהתעניינות של הניו אייג' בנשיות ביטוי של ההתעניינות ב"אחר".

דרך אחרת להתבונן על הערצת הנשיות בניו אייג' היא דרך הקידוש של הטבע – המחזוריות של הטבע, האדמה, הסמליות של אמא אדמה וכו'. מכיוון שהטבע נתפס כנשי בתרבות המערבית, ואמא אדמה נתפסת כארכיטיפ של נשיות, גם ההערצה לטבע תומכת ודוחפת להערצה של נשיות. כמובן זוהי הערצה של ה"נשיות" כפי שנשיות נתפסת בניו אייג', ואני לא נכנסת כאן לשאלה אם זו באמת נשיות. עבור הניו אייג', הנשיות קרובה לטבע, נשים מבטאות בגופן את המחזוריות של הטבע, הגוף הנשי מגלם את הקדושה של הטבע הנשי, הרחם הנשי הוא דגם בזעיר-אנפין של אמא אדמה – ולכן כפי שהטבע נערץ ונחשק, כך גם הנשיות.

אפשר להוסיף ולהוסיף הקשרים נוספים לרשימה הזו – למשל, השיח הפסיכולוגי היונגיאני ששולט בניו אייג', וכולל עיסוק בארכיטיפ של "אנימה"; החיפוש אחר חלופות לשכל שמוביל לדגש על גוף, חוויה, רגש ואינטואיציה – שכולן נתפסות בניו אייג' (ולמעשה גם במסורת המערבית הקלאסית) כנשיות; ועוד.

צלמית אלה ממלטה

מה הממשק של הרוחניות הפמיניסטית עם היהדות?

השאלה הזו עוזרת לי להציג את הצד האחר של השאלה הקודמת. ניסיתי להבהיר כיצד הניו אייג' כולל בתוכו גם רוחניות פמיניסטית אבל גם דברים אחרים (תרבות המזרח, טארוט, הילינג…), ואפשר גם להציג את זה הפוך – הרוחניות הפמיניסטית כוללת גם שיח ניו אייג'י אבל גם מעבר לו. יש רוחניות פמיניסטית שמתעניינת באופן למדני-מדרשי במקורות היהודיים והערכים שלה אינם ניו אייג'יים בהכרח, אלא יותר עוסקים בביקורת דרשנית של המסורת היהודית. (אפשר למצוא גם רוחניות פמיניסטית בדתות אחרות – למשל בעולם הפונדמנטליסטי-אסלאמי יש צמיחה של פמיניזם, והוא שונה מהפמיניזם הניו אייג'י.)

בחזרה לשאלה שלך, הפמיניזם הרוחני היהודי כולל בתוכו גישות שונות למסורת – חלקן מבקרות את הטקסטים המסורתיים ומדגישות את הדיכוי שבהן עבור נשים, וחלקן מנצלות את הטקסטים כדי להדגיש את העצמת הנשים שגלומה בהם; חלקן מבקרות את אלוהים על גישתו הפטריארכלית, וחלקן משמיעות את קולו של אלוהים (או השכינה) כמבטא ערכים פמיניסטיים/נשיים; חלקן חושבות שהיהדות היא מקור מרכזי לבעיית הנשים ומשמיעות קול "חילוני", וחלקן רואות את המאבק שלהן כפרוייקט דתי מובהק, למען ובשם המסורת היהודית. כך שיש מגוון גישות בעולם היהודי-פמיניסטי, ומעניין לראות כמובן את הרווחים והמחירים השונים שכל בחירה פמיניסטית כרוכה בהם.

אתן דוגמה לשני מדרשים פמיניסטיים יהודיים, שמצויים באסופה "דרשוני". שניהם עוסקים בשרה אימנו, ושניהם מנסים להתמודד עם הבעיה של השוליות של שרה לעומת אברהם במסורת היהודית על ידי העלאת דמותה על נס, אבל כל אחד מהם עושה זאת בדרך אחרת.

המדרש האחד מבוסס על מדרש חז"ל המזכיר את עשרת הניסיונות של אברהם, וממחיש כיצד כל ניסיון של אברהם היה למעשה גם ניסיון של שרה – יוצא שלא רק אברהם עמד בעשרת הנסיונות שהפכו אותו ראוי להיות אבי האומה, כי אם גם שרה עמדה במקביל בעשרה נסיונות קשים. לדוגמה, אם תחשוב על הניסיון שבו עמד אברהם כששרה נלקחה לארמון פרעה, הרי הניסיון היה קשה לשרה לא פחות. זה מדרש שמבטא כיוון ליברלי המשווה את מעמדה של שרה לזה של אברהם על בסיס זהה.

המדרש האחר מציע קריאה אחרת של העקידה, לפיה יוצא שגם שרה הועמדה בניסיון של הקריאה להקריב את בנה יצחק, אבל סירבה לצו האלוהי. המדרש הפמיניסטי ממשיך ומספר שהפניה הגיעה לאברהם והוא ציית לצו האלוהי ויצא עם יצחק להר המוריה. מסתבר בהמשך המדרש כי למעשה הניסיון האמיתי היה בחינה של היכולת לעמוד בסירוב לצו האלוהי, מתוך הבנה שזו מעין "מצווה בלתי חוקית בעליל", ושרק בזכותה של שרה ניצל יצחק והברית ממשיכה, שכן אברהם נכשל בניסיון שבו עמדה שרה. אמנם זהו רק סיפור על אברהם ושרה ברגע אחד, אבל מסתתרת כאן עמדה פמיניסטית המעריכה סירוב על פני ציות, המעודדת חתרנות כנגד עמדת הסמכות/הממסד.

ההשוואה בין שני המדרשים האלה היא מאלפת, כי שניהם משווים בין עמידת שרה לבין עמידת אברהם בניסיונות שאלהים מזמן להם, אלא שהראשון מנסה ליצור גזירה שווה מתוך קבלה מלאה של הערכים שאברהם מייצג בסיפור הקלאסי, בעוד שהאחרון חותר תחת המשמעות הקלאסית של סיפור העקידה – אמונה וציות עד כדי הקרבת הבן, ומציג את אברהם כמי שנכשל ואת הערך האמיתי בסירוב לציית.

הרווח הפמיניסטי בגישה הראשונה הוא דמות נשית של מנהיגה, של אם האומה. המחיר שלה הוא קבלת הערכים הפטריארכליים (כניעה לצו העליון, הקרבת קשרי דם ואהבה על מזבח הציות…). הרווח של הגישה האחרונה הוא דמות נשית שעדיפה על הדמות הגברית, אבל המחיר הוא הודאה בכך שנשים לא אמינות בעניין של ציות לסמכות, שיש בהן אלמנט מהותי של מרדנות. הגישה הראשונה רואה במרדנות פגם מבחינה מנהיגותית, מכיוון שהיא מקבלת את הערכים המסורתיים, בעוד הגישה האחרונה רואה במרדנות מעלה מבחינה מנהיגותית… והנה לנו דוגמה אחת של הפרדוקס שאיתו מתמודדים בהקשר של פמיניזם רוחני/דתי.

צלמית אלה ממלטה

בזמנו כשחקרתי מעט את פולחני האלה הגדולה בימינו, נחשפתי לפולמוסים ערים בתוך הקהילה הנאו-פגאנית. יש נשים שסבורות שקבוצות הפולחן אמורות להיות על טהרת הנשים בלבד. יש המשתפות גברים אולם רואות במונותאיזם המערבי את אבי אבות החטא הפטריארכלי, ומחרימות את האלוהות הזכרית. מנגד, יש נשים שמבקרות את הרוחניות הנשית כחסרת השפעה במציאות, בנתיב של בריחה שמונע פעולה פמיניסטית פוליטית אמיתית. האם תוכלי להסביר את יחסי הכוחות במאבקים הפנימיים האלה?

אוהו… גם אתה מתאר כאן וגם אני בתשובתי הקודמת הזכרתי על קצה המזלג את ההבדלים העמוקים בין גישות שונות ברוחניות הפמיניסטית. לפני שאתייחס לשאלה, אני רק רוצה להדגיש את ההבחנה בין "נשים" לבין פמיניזם. יכולה להיות גישה פמיניסטית בפי דוברים גברים, ולא כל דבר שאומרת אישה הוא בגדר שיח פמיניסטי. גישה פמיניסטית מסויימת טוענת שלנשים יש קול אחר, דיבור אחר, תובנות אחרות – ולכן מבחינתה שיח נשי הוא שיח פמיניסטי (ושיח גברי הוא שיח לא-פמיניסטי).

זו גישה מאד רווחת ברוחניות הפמיניסטית, אבל השימוש שלי במילה "פמיניזם" היא אחרת. אני אינני מתמקדת בדובר/ת (האם זו אשה?), אלא בתוכן הדברים או בגישה או בערכים שמוצגים. פמיניזם מבכה את דיכוי הנשים – גם אם בדרכים שונות ומנוגדות. יש כאלה שמבכות את העובדה שלא מעודדים ילדות ללמוד מתמטיקה כביטוי לדיכוי הנשיות (שיכולה להצליח במתמטיקה ומתוך כך להצליח ולזכות להערכה בחברה), וכאלה שמבכים את העובדה שמעודדים ילדות ללמוד מתמטיקה כביטוי לדיכוי הנשיות (שמנוגדת למתמטיקה ולהערכת מתמטיקה). גם זו וגם זו יכולה להיחשב גישה "פמיניסטית", כי היא עוסקת בדיכוי נשים (רק ששתי הגישות חולקות בשאלה מה בדיוק נחשב לאותו דיכוי).

אם נרצה לסבך את התמונה, אחרי שכיניתי את שתי הגישות האלה "פמיניסטיות", חשוב לציין שגם אלה וגם אלה יכולים לטעון שהגישה שלהם בכלל "לא פמיניסטית". זה כבר עניין של טרמינולוגיה, ואני אסתפק כאן בטענה שאלה דיבורים פמיניסטיים במובן שאני הגדרתי – כלומר שהם מתמקדים בשאלות של דיכוי נשים ובדרך לתקן את הדיכוי.

ועכשיו לשאלתך, אפשר למצוא באמת המון המון גישות ותתי גישות בתוך הפמיניזם הרוחני.

יש שיח פמיניסטי (של נשים או של גברים) שממשיך לדבר על אל, אלוהות זכרית. שיח פמיניסטי אחר מדבר על האלה (או השכינה, או גאיה, או אמא אדמה, או דיאנה…). שיח פמיניסטי אחר מדבר על ההיבטים הזכריים והנקביים של האלהות (או על הקדוש ברוך הוא והשכינה, או בעל וענת, או מגוון האלים והאלות ההודיים…). יש פמיניסטיות רוחניות שנוקטות בגישה רדיקלית לפיה יש מקום במעגל רק לנשים, ויש פמיניסטית שמרגישות נוח גם עם גברים במעגל, ויש שמקפידות דווקא על השילוב של נשים וגברים. יש שפועלות במרחבים שונים בדרכים שונות – יש מרחבים חד-מיניים (לנשים בלבד או לגברים בלבד, כמו פסטיבל שאקטי ופסטיבל שיווא בהתאמה) ויש מעורבים.

יש שיח שדוחה את המסורות המונותיאיסטיות האברהמיות (יהדות, נצרות, אסלאם, דרוזים…) כי הוא רואה בהן דת פטריארכלית ומציע להן תחליף (למשל, גישות ניאו-פגאניות), ויש שיח שמנסה לתקן-לפרש את המסורות האברהמיות כדי להטמיע בהן גישות פמיניסטיות חדשות. יש פעילות רוחניות שמדגישות היבטים פמיניסטיים ופעילות פמיניסטית בהקשר הרוחני, ויש כאלה שלא… דוגמה מעניינת בהקשר הזה היא התקשור – רוב המתקשרים הם מתקשרות (נשים), אבל רוב הישויות המתוקשרות הן זכריות (מרשב"י ועד סנט ג'רמיין

לגבי הביקורת על הגישה שהפמיניזם הרוחני מבטא נסיגה מפעילות במרחב הציבורי, היא מזכירה לי את הטענות הכלליות נגד הניו אייג' – שאנשים עסוקים במדיטציה למען השלום הפנימי בתקווה לסדר את המצב עם הפלסטינים. הטענות האלה, לדעתי האישית (ור' גם טענתה הדומה של קת'רין ראונטרי), לא מוצדקות ברוב המקרים. יש גם פעילות פוליטית בולטת בתוך הרוחניות הפמיניסטית וגם יש פעילות פוליטית אלטרנטיבית, כזו שחומקת מהעין כשאתה מחפש הצבעות בכנסת והפגנות אלימות בצמתים. הטענה שמופנית כלפי השיח הרוחני היא שהוא מתמקד בעולם האישי והפנימי, ולכן לא מפנה אנרגיות לפעילות במרחב הציבורי והחיצוני. וזו טענה שגם אינה מדוייקת (כי יש פעילות פוליטית במרחב הציבורי) וגם בעייתית (כי מי אמר שרק פעילות פוליטית במרחב הציבורי נחשבת?!).

הפמיניזם העלה על נס את הסיסמה "האישי הוא פוליטי" – למשל, אם אני מרגישה לא נוח עם הגוף שלי, זו לא בעיה אישית שלי שאין לה הקשר רחב-חברתי/פוליטי/חינוכי. אם אני לא מוצאת דרך גם לקדם את הקריירה שלי וגם לגדל ילדות, שוב זו לא בעיה אישית שלי בלבד. אלה בעיות פוליטיות – ששייכות למרחב הציבורי: הן נובעות מהמרחב הציבורי, ניתנות לפתרון במסגרת המרחב הציבורי, והפתרונות ה"אישיים" שלנו מזינים מחדש לטוב-ולרע את המרחב הציבורי. אם נשים מתארגנות לשינוי התודעה שלהן, לשינוי המיתוסים והערכים הקהילתיים, לעידוד פתרונות חלופיים, ללגיטימציה לבחירות שונות – יש לכך כח פוליטי ללא ספק.

לכן, כשפעילות רוחנית פמיניסטית עוסקת בהעצמת נשים, ביצירת שפה חלופית, בדיבור על אלהים בנקבה, ביצירת טקסים שנשים הן המנהיגות הרוחניות בהן, בקידוש-מחדש של סמלים נקביים וחידוש פולחנים נשיים (מפולחנים שמזמנים את האלה למעגל ועד טקס תפילת ראש חודש בכותל), בניסוח מדרשים למדניים חתרניים ופירסומם, בהפצת מיתוסים וסיפורים על הנשיות המקודשת (שבחלקם הופכים לרבי מכר בעשרות שפות, כגון "המיוחלת") – אני לא רואה איך אפשר לטעון שהן לא פעילות פוליטית.

אגב, מעניין מאד לציין כאן שחלק מהפמיניזם הרוחני עוסק בשיח דתי מתוך מטרות "חילוניות". התובנה שהשיח שלנו הוא שמכונן ומעצב את הערכים ואת ההתנהלות החברתית, שהמיתוסים והאמונות שלנו יוצרים את מרחבי הבחירה לנשים ולגברים, הובילה מנהיגות של הרוחניות הפמיניסטית ליצור באופן מודע ומכוון מיתוסים שעוסקים באלה ושמעצימים היבטים נשיים. הבחירה הזו נועדה ליצור שינוי תודעתי, בעצמן, אצל בנותיהן (ובניהן), בקהילותיהן, ובחברה הכללית. כשנוצרת לגיטימציה לדבר על אלהים בנקבה, זה משפיע על האופן שבו נשים תופסות את עצמן ואת האפשרויות העומדות לפניהן, כמו גם את הפרשנות שהן מעניקות לחוויות שלהן, וזה משנה את החברה. זה יכול לשנות את המקצוע שהבת שלך תבחר. זה יכול לשנות את המקצוע שהבן שלך יוכל לשקול. זה יכול לגרום לאנשים לחוש אי נחת בכל פעם שמברכים "אתה… אלהינו מלך העולם" מבלי להזכיר את השכינה. וזו לא פעילות פוליטית?!

תודה רבה.

:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות:

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' יעל ברמן-בכר
yaelbe@tauex.tau.ac.il
03-6405627

רבות בנות (עשו חיל) – עידן חדש בתולדות היהדות האורתודוקסית

בדיוק לפני שבוע היינו עדים לאירוע דרמטי בתולדות היהדות, אירוע שמירב השפעתו עוד לפנינו. בתיאום לא מכוון אבל בעל ניחוח של השגחה הוסמכו שמונה נשים יהודיות אורתודוקסיות לרבות. כלומר קיבלו הסמכה רבנית. הן אינן הראשונות – ב-2009 הוסמכה הרבה האורתודוקסית הראשונה, שרה הורוביץ, על ידי הרב אבי וייס, שספג בעקבות כך ביקורת קשה מסביבתו. מאז הוא לא הסמיך עוד "רבות", אלא הגה עבור בוגרות המוסדות שלו את הכינוי מהר"ת, ראשי תיבות של מנהיגה הלכתית רוחנית תורנית.

גם הפעם וייס הוא אחד המסמיכים: הוא מסמיך שש מתוך הרבות, ורשמית גם הן מוסמכות כמהר"ת, אולם כל השש הודיעו שהן תישאנה את התואר "רבה", והרב וייס כנראה שלם עם זה. בין שש הנשים גם שלוש ישראליות: ד"ר ענת שרבט, יפה אפשטיין ואביטל אנגלברג (ויש עוד בוגרות בדרך). תוכנית ההסמכה השנייה נערכה בבית המדרש הר־אל בירושלים, והיא ניתנת על ידי הרב פרופ' דניאל שפרבר והרב הרצל הפטר. שתי הרבות החדשות הן רחל ברקוביץ' וד"ר מיש המר־קסוי, והן מוסמכות יחד עם שני רבנים גברים.

בנוסף לכל זה, כפי שמדווח יאיר אטינגר בכתבה מצויינת על ההתפתחויות הללו, במדרשה התורנית לנשים לינדנבאום בירושלים לומדת עוד קבוצה של נשים לקראת "היתר הוראה" בענייני הלכה, זאת מטעם הרב שלמה ריסקין (שעל מעמדו כרב ההתנחלות אפרת מאיימת הרבנות הראשית לאחרונה). כל אלה מצטרפים לגל משמעותי שמבשר תקופה חדשה בתולדות האורתודוקסיה היהודית: שבעים שנה אחרי התנועה הרפורמית ושלושים שנה אחרי הקונסרבטיבית, גם האורתודוקסיה מסמיכה רבות.

אורתודוקסיה רבה

אולם כאן גם ההבדל בין התנועות: בעוד עבור הרפורמים והקונסרבטיבים ההחלטה התקבלה במוסדות הגבוהים של התנועות וחלה באופן מיידי על כל זרועותיהן, לאורתודוקסיה אין מוסדות כאלה, ולא רק זאת אלא שהיא מחולקת לזרמים נבדלים ולפעמים שונים מאוד. מה הקשר, מבחינת תפיסת העולם, בין חב"ד לבין הקיבוץ הדתי? ובינו לבין סאטמר? ובינם לבין מעגלי החוזרים בתשובה בחסידות ברסלב? ובינם לבין ישיבות הקו של הרב טאו? מבחינת תפיסת העולם אין כמעט קשר.

הגיוון הזה, לדעתי, רחוק מאוד מלסמן חולשה. להפך. תנועה דתית (או פילוסופית, פוליטית וכו') חיה היא תנועה דתית שיש בה ריבוי קולות, מאבקים פנימיים וממילא גם זרמים שונים. דווקא התנועות הלא-אורתודוקסיות צריכות לשאול את עצמן למה אין תחת חסותן זרמים שונים, נבדלים מעט או לחלוטין באופיים, שהמאבקים הפנימיים ביניהם מולידים התפתחות והפרייה. שאלה רצינית מאוד.

לעניינינו, נראה לי מובן שעלייתן של רבות אורתודוקסיות מסמנת פיצול נוסף בתוך האורתודוקסיה, אלא שהפעם מדובר לא בהיווצרותו של זרם נוסף, אלא בשבירת המושג עצמו. האורתודוקסיה עצמה לא תוכל להתקיים אלא, בשלב ראשון, בתוספת כינויים מסייגים ("אורתודוקסיה פתוחה", "אורתודוקסיה נאמנה", "אורתודוקסיה מסורתית", "אורתודוקסיה ליברלית" וכו') שיבדילו בין חלקיה שמקבלים את סמכותן ההלכתית של הרבות, לבין אלו שלא. בהמשך, כאשר עצם קיומן של רבות יהיה מובן מאליו ופסיקותיהן השונות והחדשניות יהפכו לקו החזית החדש, ייתכן שנראה פיצול עמוק הרבה יותר, ולידתם של שני זרמים שונים לחלוטין. כמו בעבר כך גם בעתיד: ההלכה השונה היא שתוליד זרמים שונים.

אולם כבר עכשיו יש המפקפקים ב"אורתודוקסיות" של אותן רבות ואף של מסמיכיהן. שימוש בתואר "רב" דומה מהבחינה הזאת לקיום המחיצה במניינים שיוויוניים (או שוויוניים יותר). גם שם הצטמצמותה ההולכת וגוברת של המחיצה מעלה שאלות על האורתודוקסיות של המניין, או במילים אחרות המחיצה משמשת גם כקו תיחום בין קונסרבטיבים לאורתודוקסים.

עד כה אורתודוקסים ליברלים היו יכולים לומר שהמבדיל ביניהם לקונסרבטיבים הוא שלפוסקות ההלכה שלהם הם אינם קוראים "רבות". עבור חלקם התקופה התמימה הזאת נגמרה. יהיה מאיר עיניים לעקוב אילו אירועים אורתודוקסים יהיו סגורים בפני הרבות החדשות – בשבועות למדנו (1, 2, 3, 4) שארגון הרבנים צהר אינו מוכן לחלוק במה עם רבנים רפורמים וקונסרבטיבים. האם יהיה מוכן לדיאלוג פומבי עם רבה אורתודוקסית? יהיה מעניין.

והנה מוקד נוסף של מתיחות: כבר היום יש בינינו נשים אורתודוקסיות לא מעטות שבקיאות מאוד בהלכה, מלמדות הלכה ואף פוסקות הלכה, אבל אינן מכונות "רבות". ביניהן אפשר למנות את מלכה פיוטרקובסקי, מיכל טיקוצ'ינסקי, חנה הנקין, חנה גודינגר, רחלי שפרכר פרנקל, נועה לאו ועוד. ארגון הרבנים בית הלל מונה בין שורותיו נשים לא מעטות המכנות עצמן רבניות ומשתתפות בפסיקות הלכתיות, ביניהן אורה קראוס, אוריה מבורך, איילת ליבזון, אריאלה ביגמן, דבורה עברון, חנה פרידמן, חנה השקס, מלכה בינה ועוד רבות.

נשאלת השאלה: למה יגרע חלקן? מדוע הן "רבניות" או "נשות הלכה" אבל לא "רבות"? הרי תלמודן ההלכתי לא פחוּת, וסמכותן הקהילתית לעיתים גדולה יותר מאותן רבות חדשות. האם מי מהן תתחיל לכנות את עצמה רבה? או שמא תהיה התעקשות דווקאית על הבדלה בין "נשות הלכה" ל"רבות", כאשר הראשונות מבקשות להפגין יותר מסורתיות ופחות חדשנות? כאן נוצר עוד מוקש של מתח פנימי, ויהיה מעניין לעקוב אחר ההתפתחויות.

דבר הרבה

לרגל המאורע ביקשתי מהרבה אביטל אנגלברג להענות לראיון עבור הבלוג. אנגלברג חוזרת לישראל ותעסוק בהוראה בתיכון הרטמן לבנות בירושלים ובמדרשת עין־פרת, ומעבר לכך תמשיך להיות פעילה בישראל בענייני יהדות והלכה.

אביטל, שלום.

לפני שנתחיל, אני רוצה לפתוח ברעיון שלדעתי נותן רקע לבחירה שלי, ולכל שאלותיך בכלל:

הרב שרלו, בספר שלו שנתקלתי בראשית הדרך ומלווה אותי מאז, 'בין משכן לעגל', מדבר על העובדה שכל שינוי/דבר חדש בעולם יכול להיות משכן- הדרך לגאולה ולתיקון עולם, או יכול להיות עגל- עבודה זרה. וכמו שהמשכן והעגל- יש ביניהם דמיון גדול (בפסוקים המתארים אותם, במעורבות של אהרון הכהן בעשיה, ואולי אפילו, כדברי האבן עזרא, בתאור של רצון העם לעבוד את ה'- בשניהם)

עכשיו השאלה הגדולה היא איך לדעת אם מה שאנו יוצרים כרגע הוא משכן או עגל. אולי שנים אחרי, במבט לאחור, אפשר לומר מהו משכן ומהו עגל, אבל תוך כדי, קשה מאד לדעת.

בתחילת דרכה- גם את החסידות יש שראו בתור עגל, למרות שבדיעבד- פריחתה הצילה והיתה למשכן. גם את את מורה נבוכים לרמב"ם בתחילה שרפו. ומהצד השני- את שבתאי צבי קיבלו בידיים פתוחות ובתקווה לגאולה. והציונות- יש שיגידו שעד היום לא ברור אם היא משכן או עגל.

מה שאני מבקשת לטעון זה שאי אפשר לדעת במאת האחוזים אם אנחנו כיום מתקנות עולם או עושות ההיפך. אבל – אחד הכלים להתמודדות עם הבחירות בחיינו הוא כוונת הלב והמחשבה מתוך רצון כנה ואמיתי לא רק לתקון עולם, אלא – לתקון עולם במלכות שדי. ולהשתדל לעשות הכל – דרך הפריזמה הזו. דרך נסיון כנה להרבות טוב בעולם. אז – אני מקווה ופועלת בכל ליבי לבנות משכן, ולתקן עולם במלעות שדי.

ועכשיו אפשר להתחיל.

אז אני רוצה להתחיל דווקא בשאלה כללית מאוד: למה בכלל ללמוד הלכה בזמננו? האם המסגרת הדתית הזאת עדיין רלוונטית?

מבחינתי כאדם דתי זו מערכת החוקים שבתוכה אני פועלת. פעם כשהיו אומרים לי שיש מימד אנושי בהלכה הייתי נעלבת בשמה. היום כשאומרים לי שיש מימד אנושי בהלכה אני שמחה משום שזה המימד שהופך את ההלכה לרלוונטית – בזכות המימד האנושי בה אנחנו חיים איתה, בתוכה. לכן זו מערכת ששורדת כל כך הרבה זמן. עכשיו, זה הבסיס לעולם הדתי שלי. אני רוצה להיות בעולם הדתי מכל הלב ובאמונה אמיתית, ואלה הכלים שאני צריכה, וממילא הכלים שאני צריכה ללמוד. ללמוד הלכה זו הדרך מבחינתי לפסוע בעולם הדתי ולקחת בו חלק מלא.

ייתכן שאין מניעה הלכתית בהסמכת רבות, ועם זאת אנחנו יודעים שלא היו מעולם רבות בעולם היהודי המסורתי. האם אין כאן התאמה לערכים מודרניים, שבעצם באה על חשבון המסורת?

אני חושבת שלהרבה מהשאלות ששאלת יש בסיס אחד, והוא ההבנה של עולם ההלכה. המושג הלכה, על פי אחת ההגדרות האהובות עלי, פירושו תורה פוגשת מציאות. עולם התורה פוגש מציאות וצריך להענות אליה. עולם התורה פירושו כל מה שהיה עד אותו הרגע מבחינה תורנית. המציאות – המציאות מזמנת כל הזמן התמודדויות חדשות. שצריך להענות או להתמודד איתן. למשל: הגדרת החשמל, פיתוחים רפואיים שהצריכו תשובות הלכתיות אחרות, וכו'.

אם כך תופסים את העולם ההלכתי, אז בעצם אין שום חידוש בחידושים בעולם ההלכתי – זה המבנה של העולם הזה, ולכן, כשהחת"ם סופר טבע את 'חדש אסור מין התורה' – הוא עצמו חידש. בעולם ההלכה יש את הכלים הדרושים לו להגיב למה שקורה בעולם. אולי לאט, אולי בזהירות – אבל זה מהותו של העולם ההלכתי.

אמנם, זה נכון שכיום יש לנו בעיתיות בהקשר זה. יש שיקראו לזה 'משבר הסמכות'. אם פעם היתה קבוצה מצומצמת של תלמידי חכמים שבידם היה הידע, ויחסית היה קל להכריע (בתי המדרש של חכמים במשנה ובגמרא, הכרעה בסנהדרין, וגם על הסנהדרין היו חולקים, ושאלות מתי בדיוק היתה ואם היתה באמת), כיום, שאין איזו מועצה עליונה המקובלת על כולם, ורבנים רבים, גם אם הם חושבים ששינוי מסוים או התפתחות הלכתית היא נכונה, חוששים שאין להם את הכתפיים הרחבות לעשות שינוי זה.

כשאין הסכמה כללית קשה מאד להוביל שינויים גדולים. וכשיש כל כך הרבה תלמידים חכמים ויודעי תורה בעולם, אז להגיע להסכמה זה לא דבר פשוט, בטח ובטח שכיום (וגם זה לא דבר חדש) השאלה גם את מי אני סופר. גם אם נרצה להקים תיאורטית סנהדרין- מי יקח בה חלק? האם אכליל את אנשי העולם החרדי בסנהדרין שלי? האם הם יכלילו אותי (גם אם הייתי רב ציוני דתי גבר…)?

ומשום כך- הכרעות גדולות נעשות קשות הרבה יותר. ובעצם – גורם לכך שעולם ההלכה שלנו כבר הרבה זמן משתנה – אך בעיקר לחומרא. ההכרעה לא להכריע – היא עצמה התפתחות. כי כפי שתיארתי, עולם ההלכה הוא עולם שנדרש יום יום להכריע במפגש של מציאות והלכה. ואם הוא לא מכריע או לא מגיב למציאות, עצם הדבר הוא הכרעה.

כמו כן, איך שאני רואה את העולם ההלכתי, כל חומרא היא קולא מהצד השני וכן להיפך.
ולכן כשרוצים להחמיר בצניעות, או בכל הסבר אחר למה לא מתאים שנשים יתפקדו בפועל כרב, אז בעצם גם נוהגים פה בקולא. בהתעלמות הזאת מקלים פה בכבוד הציבור, וב-ואהבת לרעך כמוך.

אז נכון, הסמכת נשים זה דבר חדשני בעולם האורתודוכסי, אבל חדשות לבקרים דברים מתחדשים בעולם שלנו, והעולם ההלכתי צריך להתמודד איתם, כי זה בדיוק מהותו של העולם ההלכתי, מה שעושה את הדת שלנו לדת חיה אלו הכלים ההלכתיים שמהותם היא ההתמודדות. ואמנם נשים זה לא דבר חדש בעולם, אבל העובדה היא שמעמד האישה השתנה מהותית בשנים האחרונות. כמו כל שינוי, יש לזה השלכות הלכתיות לטעמי.

בהמשך לשאלה הקודמת, אחד המאפיינים של העולם האורתודוקסי הוא שהוא שמרני. האם התקדמות שכזאת אינה משנה את אופיו, ובעצם מערערת את מהותו הפנימית, את זהותו? אם כן, מה הופך את הערעור הזה למשתלם בעינייך? או שמא זאת כלל לא בעיה מבחינתך?

אתחיל בנימה אישית. לפני שנים, כשהתחלתי במסלול הזה, כל הזמן שאלו אותי: אבל למה להילחם? מה הסיכוי? למה לא ללכת להיות רבה קונסרבטיבית, איפה שכבר אפשר בלי להילחם. ואני עניתי: אני רוצה לעשות לביתי.

מאותה סיבה שלא נשארתי בניו-יורק, שם בקלות יכולתי להיות רב של קהילה, שיחסית זו הבחירה ה'קלה' – לעשות בדיוק את התפקיד שלשמו למדתי כל כך הרבה שנים, בחרתי לחזור לארץ, כי אני רוצה לתקן את העולם שלי, שאני מאמינה בו.

העולם האורתודוכסי גם מתקדם. אולי הוא מגדיר את ההתקדמות על ידי אוצר מילים שונה, אולי הוא יתקדם או יגיב לאט, אבל שוב, מהותה של ההלכה זה התמודדות עם המציאות. גם ובעיקר: זו המסורת של ההלכה. ולכן, לדעתי, זו המציאות גם של העולם האורתודוכסי. אולי זה מורכב. אולי קל לנו, לעולם האורתודוכסי להגיב לשינוי בהחמרות וב'שב ואל תעשה עדיף' בגלל החשש שאין לנו כתפיים רחבות מספיק, אבל גם ההכרעה של העמידה במקום היא הכרעה הלכתית, של מפגש עם מציאות.

העולם האורתודוכסית הוא שמרן, אבל גם הכרעה זו, של לבחור בצד השמרן, זו הכרעה אל מול מציאות. ההתקדמות אולי משנה את העולם האורתודוכסי, אבל היא הכרחית לעולם ההלכתי. ברור שהסתגלות זו על עולם ההלכה עלולה לזעזע תפסיה מסוימת של העולם האורתודוכסי. או כמו ששואלים הרבה, אז מה ההבדל ביניכם לרפורמים? מה שהם עושים עכשיו – אתם תעשו עוד שבע שנים וכו'. ועל זה אני עונה: גם לקצב יש חשיבות. להליכה הזהירה. על אף שלפעמים אנחנו חסרי סבלנות. אבל עדיין, יכול להיות שמה שמתאים היום, לא היה מתאים לפני עשרים שלושים שנה.

ואם אחזור לשאלתך – אנחנו זקוקים לתהליך. תהליך הדרגתי, שבודק את מה הגבולות שלנו, מה אנחנו יכולים לקבל בשלב זה. היה צריך הליך ארוך של לימוד של נשים, משרה שנירר ועד היום, של התקדמות ולקיחת מקום בעולם הלימוד. כיום, שיש נשים הלומדות ומלמדות תורה בתחומים שונים, אז נוצר הצורך והמקום לנשים לרכוש גם את עולם הידע ההלכתי, ורצון לקחת בו חלק פעיל. יש עוד מה ללמוד, תמיד יש לאן להתקדם, אבל יש דרך הדרגתית, שהשאלה הגדולה היא: באיזה קצב להתקדם.

הרבה אביטל אנגלברג מקבלת את ההסמכה מהרב ג'ף פוקס. מאוחר הרב דניאל שפרבר

לבד מההישג הפמיניסטי והשוויון המגדרי, האם לדעתך יש ערך נוסף לרבות נשים?

כן.

אני מבינה זאת מתוך עולם בית המדרש של חכמים, ובשיח ההלכתי הכולל גם את דעות היחיד, גם את הדעות שלא התקבלו להלכה, כדי שיהיה לנו את הראיה הכוללת על הסוגיא. הרצון והחשיבות של שילוב כלל הדעות בשיח הוא חיוני בעיני. בין אם הן מתקבלות להלכה ובין אם לא – אנו רוצים להראות בכל דיון הלכתי מנעד של דעות והסתכלויות על הסוגיא. גם אם בסופו של דבר יש להכריע, יש רצון להראות את הפנים השונות, כדי שיהיה לנו מראה עמוק ומקיף של הסוגיא, מכל צדדיה.

כך אני רואה גם את לימוד התורה והכנסת פנים שונות בסוגיא. אני חושבת שלעיתים לעולם הנשי תהיה הסתכלות שונה על סוגיות שונות. המושג של 'שבעים פנים' מבחינתי מצביע על החשיבות של לראות מכמה שיותר זוויות סוגיא, להקיף אותה, ואז לפסוק. לא בהכרח צריך לפסוק כמו כל הזוויות, גם אי אפשר, אבל – הזוויות השונות מקיפות ומעמיקות את ההבנה של הדבר. ולכן מבחינתי, כמה שיותר זוויות שונות תהיינה לנו, כך נזכה ביכולת לפסוק בצורה המקיפה והטובה ביותר.

לא תמיד לנשים תהיה זוית ראיה אחרת ושונה. או יותר מדויק – לא לכל אשה הדוברת הלכה יהיה את אותה ההסתכלות – ואנו כבר רואות זאת, עם הנשים שכיום כבר פועלות בתחום, אבל ה'עוד קולות' הללו הן חיוניים בעיני, להרחבת והעמקת השיח ההלכתי.

רב אינו רק פוסק הלכה, אלא גם מנהיג ציבור, מחנך, מנהיג תפילה. מה עם פעולות שאסורות לנשים על פי ההלכה? נאמר שיש לנו קהילה שמנהיגה אותה רבה. האם היא לא תוכל להיות עדה בחתונה? לומר קדיש בתפילה? להשלים מניין?

נכון שנשים אורתודוכסיות לא יכולות לקחת חלק בכלל הפעילות הדתית בבית הכנסת. אך יש ערך למה שהן כן יכולות לעשות. הנהגת קהילה וחינוך הם מבחינתי תפקידים חשובים ומשמעותיים. אז נכון שמלבד מחלק מהתפילות במנייניים המשתפים אשה אינה יכולה להוביל תפילה, אבל היא יכולה לתפוס תפקיד משמעותי בבית הכנסת ללא זה. יש מספיק רבנים שאינם משמשים כחזנים.

העובדה שנשים פסולות לעדות ולא נספרות למניין היא אחד הדברים הקשים לי אישית. ללא ספק זה אחד האתגרים, ומרתק בעיני מה עוד יקרה בהמשך, אבל כרגע המחשבה היא לחשוב יצירתית, ולקחת חלק משמעותי במה שאפשר.

ברור לך שחלקים גדולים מהציבור שומר המצוות האורתודוקסי לא יקבלו אותך ואת עמיתותייך, ולמעשה הדבר ייצור קו גבול שיחלק את אותו ציבור. איך את תופסת את התהליך הזה?

זוהי לא המחלוקת היחידה בעולם האורתודוכסי. יש בינינו מחלוקות אידאולוגיות רבות. אך שוב – הן מרחיבות את השיח. אני מברכת מחלוקות לשם שמיים. הן מייצרות דיבור. 'אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה'. כאשר אנו מאפשרים את הדיון ואת המחלוקות, אנו מייצרים חברה מעמיקה יותר. גם אם לא אצליח לשכנע את המתנגדים, והם אולי לא יצליחו לשכנע אותי, אם נקיים דיון אמיתי שני הצדדים ירוויחו. נאתגר אחד את השני, נגרום למחשבה, וניצור דיבור שהוא משמעותי. כך נוכל להגיע למשכן. ויכול להיות שהוא יהיה בנוי בצורה שונה.

בהמשך לשאלה הקודמת, מזה שלושים שנה נקודת מחלוקת ונבדלות בין הזרם האורתודוקסי לזרם הקונסרבטיבי היתה הסמכת נשים. האם אין כאן בעצם אמירה של התקרבות לקונסרבטיבים? אולי אתם בכלל קונסרבטיבים? אם כן, מה דעתך על זה? אם לא, מה מבדיל ביניכם, והאם חשוב לך לשמור על הנבדלות?

המשותף לעולם שלי ולעולם הקונסרבטיבי הוא ששניהם משתמשים בכלים הלכתיים, אפילו אותם כלים הלכתיים. הרב עובדיה והרב גולינקין – ארגז הכלים שלהם הוא מאד דומה. ולעיתים העולם השמרני הקונסרבטיבי די נושק לעולם האורתודוכסי הפלורליסטי – זה נכון, מכיוון שכולנו עובדים על מנעד של העולם ההלכתי. עכשיו השאלה רק איפה עובר הגבול, שלעיתים הוא דק מאד. יש חלקים בעולם הקונסרבטיבי שרחוקים ממני מאד, ויש חלקים, בעיקר הקצה השמרני, שאני יכולה לראות בו דמיון וערכים משותפים.

מה עוד נותר לנשים להשיג מבחינה היחס והקשר להלכה ולאורתודוקסיה? מה החזון שלך?

אני יכולה לדבר על איך אני רואה את אחרית הימים, אבל לכרגע זה לא יועיל. כי יותר חשוב מההישגים, זה הדרך בה הם יעשו. דרך הדרגתית, המגיבה למציאות ופועלת לפיה. אני מקווה שנשים ישתלבו יותר בשיח ההלכתי ובמרחב הציבורי הדתי, ואני יכולה לאחל לעצמנו ולקוות, שדברים יפעלו בקצב הנכון, על מנת שהשינויים הללו יתקבלו כברכה.

הרבה אביטל אנגלברג בתום טקס ההסמכה שלה

החוק החדש באינדיאנה וההיתר לבעל עסק לסרב לסייע לחתונת להט"בים

חוק חדש שיכנס לתוקפו ביולי באינדיאנה, חוק "חופש הדת", נועד לכאורה להגן על חירות אמונותיהם הדתיות של תושבי המדינה, אולם נתקל בביקורת חריפה משום שהוא נתפס כרשיון להפלות כנגד להט"בים. החוק לא נועד להפלות להט"בים רק בגין היותם להט"בים, אולם כנראה יאפשר לבעלי עסקים לסרב לתת שירות לזוגות חד-מיניים שיבקשו להתחתן – למשל לבעלי אולם שלא ירצו שחתונה כזאת תתקיים באולמם.

על פי הפרשנות בנ"י טיימס, החוק מאפשר לפרטים ולחברות מסחריות לסרב לתת שירות שיגרום ל"עול משמעותי" (“substantial burden”) על אמונותיהם הדתיות. אם סירובם יגיע לבית המשפט, על השופט יהיה לאזן בין העול על העמדות הדתיות שלהם לבין רצונה של המדינה למנוע אפליה. היועץ המשפטי של CNN סבור שהחוק לא יאפשר לסרב לשרת פרטים להט"בים, אבל יאפשר לסרב לסייע בכל צורה מסחרית לחתונה להט"בית. העניין כבר עורר הפגנות נזעמות של הקהילה הגאה, וגינויים מצד פעילי זכויות שונים ופוליטיקאים (למשל הילרי קלינטון). מושל קונטיקט הבטיח לחתום על צו שמבטל נסיעות מסובסדות על ידי המדינה שלו לאינדיאנה, וכך גם ראש העיר של סיאטל. טים קוק כתב מאמר שמגנה את החוק. אשטון קוצ'ר ומיילי סיירוס מצייצים בטוויטר עם הסימון #boycottindiana.

אולי זכור לכם שמקרה כזה כבר הובא לפני בית המשפט הישראלי. ב-2012 "הטילה השופטת דורית פיינשטיין קנס של 60 אלף שקלים על בית ההארחה במושב יד השמונה, שסירב לערוך את חתונתן של טל יעקובוביץ' ויעל בירן בשל נטייתן המינית. […] השופטת ציינה כי מטרת הקנס לא רק לפצות את בנות הזוג, אלא גם לחנך את הציבור הרחב לערך השוויון וכבוד האדם." (מתוך כתבתו של אילן ליאור ב'הארץ'). כאן היה מדובר באולם השייך ליהודים משיחיים, שהעניין מנוגד לאמונתם.

האם נקבל בעל אולם חתונות שלא מוכן להשכיר את האולם שלו לחתונות של שחורים/מזרחים/יהודים? ודאי שלא, ובישראל, כמו במדינות אחרות בעולם הדמוקרטי, יש חוקים רבים השוללים אפלייה על רקע גזעי. ומה עם בעל אולם חתונות שלא מוכן להשכיר את האולם שלו לחתונה בין-גזעית? כמובן, אותם חוקים לא יאפשרו לו גם את זה. מה עם בעל אולם שלא מוכן להשכיר את האולם שלו לאנשים דתיים? או לחילוניים? נדמה לי שלא נקבל מצב כזה.

לכאורה, אם כן, אנחנו לא מוכנים לאפלייה כלפי מבקשי שירות. אבל העניין לא כל כך פשוט. נדמה לי שאיש מאיתנו לא חושב שלבעל עסק פרטי (לא איש ציבור או שירות ממלכתי) אין רשות לעולם, בשום סיטואציה, לסרב לשרת לקוח. כך למשל, בארה"ב היו כבר כמה מקרים  בהם אנשי דת (לא בעלי עסקים) נתבעים לדין על סירובם לחתן להט"בים – אבסורד מוחלט לדעתי. האם עורך דין חייב לקבל כל לקוח, גם מי שלדעתו הוא עבריין חסר מוסר? האם מנתח פלסטי חייב לערוך ניתוח להגדלת חזה לכל אישה שמגיעה אליו? איך אפשר להכריח אדם פרטי לא רק לקבל לקוח שהוא לא רוצה, אלא לקוח שהוא סבור שאסור לו לקבל?

מעמד חתימת החוק באינדיאנה. במרכז מושל המדינה, מסביבו התומכים בחוק

אבל בואו נתרכז רק בענייני אולמות וחתונות. חשבו למשל על הדוגמא הבאה:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם חרדים. יש לכם בעיה דתית להשכיר את האולם ליהודים בשישי-שבת, מפני שאתם מאמינים שיהודים מצווים לשמור שבת, ואתם לא מוכנים לסייע למה שהוא מבחינתכם דבר עבירה. באופן דומה לא תשכירו את האולם ליהודים שמעוניינים בקייטרינג לא כשר. אין לכם בעיה להשכיר את האולם ללא-יהודים בסופי שבוע או שלא-יהודים יערכו קייטרינג לא כשר.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם אתאיסטים ופמיניסטים. יש לכם בעיה אידיאולוגית להשכיר את האולם לדתיים שמנהיגים הפרדה מגדרית. אתם לא מעוניינים שבאולם שלכם גברים ישבו לחוד מנשים, שהמלצרים ישרתו רק את הגברים והמלצריות רק את הנשים. אין לכם בעיה להשכיר את האולם לדתיים, אבל לא אם הם מנהיגים הפרדה כזאת. אותו דבר לגבי חתונות של צעירים, בני ובנות 17 ובוודאי בני ובנות 14. זה, באולם שלכם, לא יהיה.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם צמחונים, או אולי טבעונים. אין לכם שירות קייטרינג באולם, ואתם מאפשרים ללקוחות לשכור שירותי קייטרינג חיצוניים. למרות שאתם מתנגדים בכל תוקף לאכילת בשר, אתם מבינים שרוב האנשים אוכלים בשר, ומוכנים לקבל זוגות שמתחתנים אצלכם ומזמינים קייטרינג בשרי. יום אחד מגיע זוג ומבקש לשכור את האולם. תוך כדי שיחה אתם מבינים שהם מתכוונים להזמין קייטרינג שיגיש לובסטרים. כדי שבשר הלובסטרים יהיה טרי (וכמובן, כעניין של רהבתנות) הם גם מתכוונים להציב אקווריום עצום באולם, שבו ישחו הלובסטרים החיים, עד שישלפו ממנו ויוטלו לתוך סירי מים רותחים. לזה אתם לא מוכנים ואתם מבהירים לזוג שהם לא יהיו יכולים לשכור את האולם שלכם.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. מסיבות פוליטיות ומוסריות אתם מתנגדים בכל תוקף לשליטת ישראל ביהודה ושומרון. אתם מחרימים מוצרים מההתנחלויות, ולא מוכנים להשכיר את האולם לזוגות שבאים מההתנחלויות.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם מתנגדים בכל תוקף לחתונות בין יהודים ללא-יהודים. עבורכם זה באמת לא עניין גזעני, אלא דתי/מסורתי. חשוב לכם למנוע מה שבעיניכם הוא תהליך הרסני של דילול ואף התפוגגות היהדות. אתם לא מוכנים להשכיר את האולם לזוגות של יהודים ולא-יהודים.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

לא כל הדוגמאות האלה זהות, וצריך להבחין ביניהן. יש הבדל בין אפליית לקוחות על בסיס הגזע/עדה/דת שלהם לבין אפליית לקוחות על בסיס מעשיהם. ההבדל נובע מכך שהמוצא או הדת של אדם הם חלק עמוק ומהותי מזהותו, ואילו מעשיו אינם על פי רוב חלק מזהותו. חלק נכבד משיח זכויות האדם מבוסס על מה שאנחנו תופסים כמקורות של זהות ומשמעות עמוקה בחיינו. חופש הביטוי, למשל, חשוב לא רק עבור חברה בריאה בה מתקיימים ריבוי דעות ויכולת לביקורת עצמית, אלא גם מפני שיכולתו של אדם לבטא את דעותיו היא נדבך מרכזי בתפיסתו העצמית, בכבודו הסגולי. כך גם חופש הדת והמצפון, או באופן הכי פשוט השלמות הפיזית של גופנו.

לכן חוסר נכונות להשכיר אולם למי שמבשל לובסטרים אינו שקול לחוסר נכונות להשכיר אולם ליהודים. גם רצונו של אדם לשמור שהאולם שלו לא יחלל שבת, או לא יגיש מזון לא כשר, אינו אפליה לא הוגנת של לקוחות, אלא הגנה על האמונה הדתית שלו.

ומה עם חרם על מתנחלים? נדמה לי שכאן העניין מורכב יותר. יש אנשים שישיבתם ביהודה ושומרון היא חלק עמוק מזהותם. הם לא רק חיים בשטחים הכבושים – הם מתנחלים. כך הם תופסים את עצמם, זה חלק מרכזי בזהותם, הם רואים זאת כערך עליון ועל כך גאוותם. מצד שני, נראה לי שהזהות המתנחלית חלשה יותר מזהות יהודית או מזהות להט"בית. יש כאן מקרה ביניים. האם מותר להפלות מתנחלים לרעה ולא לעשות איתם עסקים? כשחוקק בישראל חוק החרם, האוסר על קריאה לחרם על בסיס מקום מגורים, רבים (כולל אני) ראו בו ניסיון מגונה ואנטי-דמוקרטי לאסור על התנגדות לגיטימית לכיבוש. נראה שאנשים רבים סבורים שמותר לבעל עסק פרטי (או לצרכן) להחרים מתנחלים רק מפני שהם מתנחלים.

ללא ספק, הומוסקסואליות היא עניין של זהות, ולא של פעילות מינית. נטייה מינית נחשבת כיום יסוד עמוק באישיותו של אדם, וממילא מימד מרכזי בתפיסתו העצמית ובכבודו הסגולי. לכן אנחנו כל כך מתרעמים כאשר מפלים לרעה להט"בים – משום שההגיון בבסיס שיח הזכויות מוביל אותנו למסקנה שיש להם בתור מי שהם זכויות שוות.

האם על כן אסור לאדם פרטי לסרב לתת שירות להומוסקסואלים שמעוניינים להתחתן? נאמר שאותו אדם מוכן להשכיר את האולם שלו למסיבת יומולדת של הומו או לסבית. אין לו בעיה עם הומוסקסואליות בפני עצמה – הוא לא הומופוב. השאלה היא האם עלינו לחייב אדם להשכיר את האולם שלו ספציפית לחתונה חד-מינית, כלומר לביצוע של מעשה שהוא מחזיק שאינו מוסרי ו/או בניגוד לציוויי האל.

הבה נשווה את זה לאדם שאינו מוכן להשכיר אולם לחתונה שיש בה הפרדה מגדרית. בכך הוא בעצם מדיר מהעסק שלו חרדים ואת רוב הציונים-הדתיים. האם זה מותר? יכול להיות שאנחנו חושבים שזה אסור, ושעלינו לחייבו. אולי אנחנו חושבים גם שאסור לסרב להשכיר אותם לחתונה חד-מינית, ועלינו לחייב פרטים שהדבר עומק בניגוד לתפיסת העולם שלהם להשכיר את האולם שלהם.

מצד שני, יכול להיות שאנחנו חושבים שאסור לסרב לחתונת להט"בים אבל מותר לסרב לחתונת חרדים. אני חושב שזו עמדה לגיטימית, אבל צריך להבין שהיא יוצאת מתוך תפיסה ליברלית מסויימת ונושאת אג'נדה ליברלית מסויימת. מדובר בקידום של אג'נדה שבבסיסה שיח הזכויות המתפתח, כאשר העמדה היא שאל המקום אליו הגיע שיח הזכויות בזמננו – זה המקום אליו החוק צריך לנוע. מותר לסרב לארח חתונת חרדים משום שהם פוגעים בזכויות נשים, ואסור לסרב לארח חתונת להט"בים משום שאין לפגוע בזכויותיהם להתחתן. מנקודת מבט אחרת יהיה אפשר לומר שיש כאן אג'נדה של חילון המרחב הציבורי, בדומה לחוק האוסר כיסוי הפנים בבורקה בצרפת או חוק האוסר בניית צריחי המסגדים בשוויץ, דהיינו חוק הדורס באופן מודע מצווה דתית מסויימת (במקרה זה איסור נישואים חד-מיניים), וזאת על מנת לקדם מרחב ציבורי חילוני יותר.

זו לא העמדה שלי, אבל אני כאמור חושב שזו עמדה לגיטימית. מה שהייתי רוצה להדגיש הוא שזאת עמדה. כלומר שיש כאן מטען אידיאולוגי (נאמר, המקדם דמוקרטיה ליברלית ו/או חילוניות). לכן באותה מידה צריך להכיר בכך שאין כאן משהו שהוא מובן מאליו, ושייתכן – ואף רצוי – פולמוס ציבורי בין העמדה הזאת לעמדות נגדיות.

דחיית לקוחות דתיים או להט"בים משום שאופי החתונות שהם מנהיגים הוא לא מוסרי לדעת בעל האולם תיתפס ככל הנראה על ידי הנדחים כדחיית זהותם, ולכן היא מעשה קשה מאוד. עם זאת, בהחלט אפשר לטעון שהדחייה היא לא של דתיים או להט"בים, אלא רק של המעשה הספציפי שהם עושים בנישואים. כמובן שגם המעשה הזה מגיע הרבה יותר עמוק אל תוך זהותם מאשר אכילת לובסטרים מורתחים מגיעה אל תוך זהותו של האוכל. יש כאן ביטוי הרבה יותר מהותי של "מי שהם". ועם זאת, אפשר לטעון שזה עדיין לא הופך את דחיית החתונה שלהם לדחייה שלהם. יכול בעל האולם לטעון שאין לו שום בעיה עם שומרי מצוות או הומואים, אלא רק עם אופן נישואיהם.

גם להקשר יש חשיבות כאן. אם הציבור המופלה המדובר הוא ציבור קטן וחלש ומוחרם על ידי רוב החברה, יש טעם שהחוק יגן עליו. לדוגמא, אילו להט"בים היו נדחים על ידי 90% מאולמות האירועים, ולא היתה להם אופציה סבירה לערוך את חתונתם, היה מקום לחוק שיגן עליהם ויכריח בעלי אולמות להשכיר להם את אולמם. נדמה לי שהמצב הוא הפוך: בעלי אולמות שלא מוכנים להשכיר אולמות ללהט"בים הם מיעוט, והעמדה הדתית-מוסרית שהם אוחזים בה הופכת לדחוייה יותר ויותר בחברה המערבית של זמננו. ראו לעיל את רשימת המוחים כנגד החוק החדש באינדיאנה.

אני חושב שזכותם של להט"בים להתחתן, כלומר שמדובר בזכות בסיסית, ולכן אני חושב שיש לדרוש מהמדינה לאפשר חתונות חד מיניות על פי חוק (אני מקווה לכתוב על זה מבחינה עקרונית מתישהו). מצד שני, אני חושב שבמצב הנוכחי, בו לא חסרים אולמות ועורכי חופות שישמחו לארח או לערוך חופה חד מינית, יש לאפשר לבעלי עסקים פרטיים לשמור על אמונותיהם ולסרב לערוך חתונות חד-מיניות בבתי העסק שלהם. זאת משום שיש לחברה אינטרס וגם חובה לאפשר לפרטים לשמר ולבטא את הכרתם הדתית ו/או המוסרית בחופשיות.

הסוגייה הזאת אינה פשוטה. היא מערבת דת ופוליטיקה, מוסר פרטי ודין משפטי. היא מערבת תפיסה חברתית מסויימת עם תרבות פוליטית מסויימת, וגם עם ניתוח הקשרי של המצב העובדתי בשטח. החוק באינדיאנה שמתיר לאנשים פרטיים לסרב להשתתף, כבעלי עסק, בחתונה להט"בית, מגן על מושג הטוב הפרטי שלהם, וזה חשוב. הוא לא מונע מהם את הצורך להצדיק אותו, אם יידרשו, בבית משפט. הוא גם לא מונע מחאות, ואף חרמות, על ידי הקהל הרחב כנגדם. אני חושב שיש כאן איזון נכון.

:

(תודה ליעל פלד על הערותיה המחכימות לגבי טיוטה של רשימה זו. כמובן שכל הדעות והטעויות כאן הן שלי.)

נאו-פגאניזם: בין פמיניזם ללאומנות – ראיון עם קתרין ראונטרי

נאו-פגאניזם הוא ענף נבדל של הרוחניות העכשווית שמתרכז בניסיון לשחזר את פולחן האלים הקדומים, אמנות הכישוף וההרמוניה שלכאורה היתה קיימת בין האדם לטבע ולבעלי החיים. הוא מתרכז במסורות אתניות שונות ובפנתיאונים מגוונים של אלים (למשל, הפנתיאון הקלטי, או היווני, או הכנעני). זוהי תופעה חדשה יחסית – רק מאז המחצית השנייה של המאה העשרים, אולם היומרה של הנאו-פגאנים היא כמובן להחיות מסורות עתיקות הרבה יותר מאשר המונותאיזם המערבי כולו, ויש ביניהם הטוענים שהם לא רק מחדשים, אלא שקיים קשר רציף בינם ובין שושלות קדומות של כוהנים ומכשפים.

מדובר בתופעה המתרחבת במהירות, אם כי קשה לדעת בדיוק כמה נאו-פגאנים יש במערב, שכן רבים מהם אינם מזדהים ככאלה במפקדים ממשלתיים, וממילא סקרי דת רבים לא נותנים רובריקה של "פגאני" או "מכשפה" לצד יהודי ונוצרי. עם זאת, עמיתי שי פררו ציין בפני שלפי הערכות עדכניות באקדמיה עומד מספר הפגאנים בארצות הברית לבדה על כמליון בני אדם. בבריטניה נספרו כמעט 85,000 פגאנים במפקד של שנת 2011.

קתרין ראונטריקתרין ראונטרי (Kathryn Rountree) היא מהמומחיות הגדולות בעולם לתנועות הנאו-פגאניות ולממשק בין רוחניות עכשווית לפמיניזם. היא חקרה את תנועת "האלה הגדולה" (The Goddess) בחלקים שונים של העולם, בעיקר בניו-זילנד מולדתה ובמלטה, ובעת הזאת מתעמקת בהתעוררות נאו-פגאנית באירופה. במחקריה מדגישה ראונטרי את הדרכים בהן הפנייה לנאו-פגאניזם מעשירה את עולמו הערכי של האינדיבידואל המערבי בעת הזאת. כך, פולחן הצלמיות השופעות של האלה יכול להוות מקור להעצמה נשית וקרבה מחודשת אל הגוף הנשי, כמו גם לחיזוק פמיניסטי כנגד המונותאיזם המעמיד את הזכר כנציגו הארצי של האל (שגם הוא זכרי). באנתולוגיה שתפורסם בקרוב תחת עריכתה של ראונטרי יפורסמו מאמרים על נאו-פאגניזם במדינות מזרח אירופה והקשר שלו לערכים כפטריוטיות ולאומיות, כמו גם אנטי-מערביות (ראו השאלות להלן על כך).

בכתבה שכתבתי לפני כשנה עבור 'מוסף הארץ' (כאן בבלוג) על פולחן האלה הגדולה במלטה תהיתי אם חסידי האלה, כמו גם פגאנים מסוגים אחרים, אינם מבקשים לחזור אל הטבעי ואל ההיולי בתקווה למצוא משמעות וקהילה בעולם היפר-קפיטליסטי, שרוקן את עצמו מכל דבר שאינו כפוף להיגיון האינסטרומנטלי. כאן לכאורה החזרה אל העבר הרחוק מאפשר מציאת "אותנטיות", שלמות סובייקטיבית ואתיקה שחסרה לרבים כיום. במובן הזה הנאו-פגאניזם מתקשר לא רק עם מסורות קדומות, אלא עם המסורת ההומניסטית, ומציג שילוב של פרה-מודרנה ומודרניות כנגד הגוונים השונים של הפירוק הפוסט-מודרני.

ראונטרי מגיעה לארץ על מנת להשתתף בכנס השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית, שיערך ב-23 לאפריל באוניברסיטת תל אביב. יושבי ראש הכנס הם פרופ' רון מרגולין ואנוכי, והכנס יכלול למעלה משמונים הרצאות מחוקרים בכירים מהארץ ומחו"ל. בקישור להלן תוכלו למצוא את התוכנייה המלאה. לרגל הגעתה ארצה ביקשתי ממנה לענות על כמה שאלות, ואני מודה לה מאוד על הסכמתה.

דמות אלה, או האלה הגדולה, שנמצאה במלטה

את חוקרת את תנועת האלה באזורים שונים של העולם המערבי כבר למעלה מעשרים שנה. תוכלי בבקשה לתאר בקצרה את התנועה? מהם מאפיינה, היכן היא קיימת והאם היא נמצאת במצב של צמיחה או התנוונות?

אכן, חלפו כבר 25 שנים מאז התחלתי בחקר פולחן האלה המערבי בניו זילנד כחלק מלימודי הדוקטורט שלי! שנות התשעים היוו תקופה של פריחה עבור התנועה, כאשר קבוצות אלה צצו במדינות מערביות רבות בהשראת כתביהן של פמיניסטיות וחוקרות כגון קרול פ. כרייסט (Carol P. Christ), מרי דיילי (Mary Daly), שרלין ספרטנק (Charlene Spretnak), נעמי גולדנברג (Naomi Goldenburg), סוזאנה בודפסט (Zsuzsanna Budapest), וכמובן סטארהוק (Starhawk). מאמרה המפורסם של כרייסט מ-1978, "מדוע נשים זקוקות לאלה" (Why Women Need the Goddess), משקף את הלך הרוח של תנועת האלה ברגע ההוא בצורה הטובה ביותר שאני מכירה: "המשמעות הפשוטה והבסיסית ביותר של סמל האלה היא ההכרה בלגיטימיות של כוח נשי ככוח חיובי ועצמאי".* אלפי פמיניסטיות בעלות נטיות רוחניות ראו בתפיסת האלוהות כנקבית חוויה מעוררת השראה, משחררת ומעצימה.

אני עדיין נפגשת באופן קבוע עם אותה קבוצה של נשים בניו זילנד אשר בחברתן ערכתי את מחקר הדוקטורט שלי לפני רבע מאה, אך תחומי העניין המחקריים שלי הורחבו וכוללים כעת גם את צורותיו המגוונות של הפגאניזם המערבי המודרני. אני מתעניינת במיוחד בצורות בהן הקשרים תרבותיים, דתיים ופוליטיים מקומיים מעצבים ביטויים יחודיים של פגאניזם בכל ארץ וארץ. בשנת 2005 התחלתי במחקר אתנוגרפי של וויקאניים (Wiccans) ופגאנים באי מלטה (מחקר זה פורסם כספר בהוצאת Ashgate בשנת 2010 – Crafting Contemporary Pagan Identities in a Catholic Society), והייתה זו חוויה מרתקת לעקוב אחר צמיחתה של קהילה הפגאנית והתמורות שחלו בה במדינה ש-98% מאוכלוסייתה הינה קתולית. הרגשתי שניתן לזהות היגיון תרבותי מועבר בין הקתוליות לפגאניזם – גישה שונה לפגאניזם מזו שאנו מזהים במדינות בעלות אופי יותר חילוני או פרוטסטנטי. למרות שהפגאנים המלטזים בוחרים בפגאניזם כדרכם הרוחנית, כמעט כולם גדלו וחונכו כקתולים במידה זו או אחרת, והקתוליות היא לפיכך חלק בלתי נפרד מזהותם התרבותית. אני מאוד מעוניינת לדעת אם משהו דומה קורה בקרב פגאנים בישראל בהקשר ליהדות.

בנוגע לתנועת האלה, איני נמצאת בדיוק בעמדה המתאימה לומר האם התנועה צומחת או נחלשת. בוודאי שבניו זילנד התנועה לא גדלה וכנראה שאף נחלשה – כפי שלהט הפמיניסטי נחלש אף הוא. עם זאת, אני שומעת עוד ועוד קבוצות אלה שמוקמות במדינות כמו ספרד, פורטוגל, הונגריה, גרמניה, איטליה וישראל, כך שנראה כי התנועה גודלת בחלקים מסוימים של העולם. למרות שנראה כי תנועת האלה דועכת בניו זילנד, הרעיונות שהיא מקדמת מוכרים יותר כעת ומקובלים על ידי יותר אנשים: רעיון הכוח והעצמאות הנשית עליו דיברה קרול כרייסט הוא נורמלי יותר. נראה כי תפיסת האלוהות כנקבית או מעבר למגדר, והרעיון בדבר הקשר שבין בני אדם לעולם מקודש ומונפש (animate) מושכים יותר כעת.

מזבח פגאני עתיק, מלטה

הניאו-פגאניזם נתפס כמשהו דומה ל'כבשה השחורה' של סצינת הניו-אייג', שכן הוא אינו עוסק בעידן חדש או תור זהב עתידי, אלא מנסה לשחזר את דתות העבר שנשכחו או שועבדו. מה לדעתך עומד בבסיסה של תשוקה זו לעבר ולקדום?

מעניין שאתה אומר שהנאו-פגאניזם הוא 'כבשה שחורה' בקרב אנשי העידן החדש, שכן רבים מהנאו-פגאנים מחזיקים בדעה שלילית על רוחניות הניו-אייג', ורואים אותה כסוליפסיסטית, עסוקה יתר על המידה בשיפור עצמי ודומה מדיי לדתות המיינסטרים בהדגשת 'האור' והעתיד במקום לאמץ לחיקו את החיים-כפי-שהם ואת מלוא ספקטרום החוויה – אפלה ואור יחדיו. זה נכון שניאו-פגאנים מאדירים את הדתות הקדומות בדרגות שונות, אך רבים מהם הינם גם אקלקטיים וחדשניים באופן מודע ועולז ומסתמכים על מגוון עצום של מקורות לצורך כך: מסורות דתיות קדומות וחיות, פולקלור, שיח איכות הסביבה, פמיניזם, קבוצות שיחזור היסטוריות, תרבות פופולרית, ועוד.

בקרב הנאו-פגאנים קיימת גם אמונה רווחת כי המונותאיזם הפטריארכאלי לא מתאים לעולם העכשווי. כל הנאו-פגאנים, ללא קשר לרמת המחויבות שלהם לשיחזורן של דתות קדומות, שואפים למערכת יחסים יותר אינטימית ומכבדת עם הטבע, וזה כביכול מתקשר ל'תשוקה לעבר ולקדום' בקרבם. שיח איכות הסביבה עובר כחוט שזור בקרב כולם. חוקרים גורסים כי קבוצות שמנסות לשחזר את הדתות הישנות של אבותיהם הקדומים מגיבות לדאגות הנוגעות לאידיאולוגיות זרות המגיעות מן החוץ, שחיקה תרבותית, גלובליזציה, קוסמופוליטיות ומשברים של זהות אתנית. בהקשר למתחים אלו, ניתן להשתמש במשאבים של מורשתו התרבותית של האינדיבידואל על מנת לספק את ההון הסימלי עבור הפרויקט החברתי-פוליטי העכשווי. באירופה הפוסט-סובייטית במיוחד, אך לא רק בה, שיחזורן של דתות עתיקות קשור בהעלאת טיעונים לזהות ילידית אותנטית.

חברי קהילת Nova Roma מקיימים פולחן רומי לאלה קונקורדיה בחורבות Aquincum, בעיר בודפשט, הונגריה, בזמן הפסטיבל הרומי Floralia. התמונה מויקיפדיה

בקרוב יצא לאור קובץ מאמרים בעריכתך שמתמקד בדתות הקוממיות הפגאניות (Pagan Reconstructionism) הפורחות במדינות מרכז ומזרח אירופה. מחקרים בנושא הראו כי התופעה נושאת בחובה את הפוטנציאל ללאומנות חריפה, הרואה בנצרות דת זרה, 'מערבית', ולעיתים אף מזהה אותה אלמנט מזרח תיכוני או יהודי שיש לדחותו בתהליך בנייתה של מדינת לאום 'טהורה' ו'אמיתית'. תוכלי לומר כמה מילים על תופעה זו, ועל הדרך השונה בה התפתח הניאו-פגאניזם המזרח אירופאי בניגוד לבאירופה המערבית, צפון אמריקה, אוסטרליה וניו זילנד?

האנתולוגיה כוללת למעשה תנועות ניאו-פגאניות ואמונות מקומיות מכל קצוות אירופה, מאירלנד לצפון-מזרח סיביר, מסקנדינביה לספרד ופורטוגל. למרות שתנועות בהן אתנולאומיות זוכה לחשיבות רבה נקשרו לארצות מרכז ומזרח אירופה בעוד הפגאניזמים המערביים אופיינו באמצעות אקלקטיות, אוניברסאליות וחוסר עניין באתניות, הספר משקף דפוס מבולגן יותר. קבוצות קוממיות בעלות דגש מקומי ביותר המושפעות מדחפים לאומניים – באירופה הפוסט-סובייטית, אך גם במקומות נוספים – ואינספור קבוצות אחרות המושפעות ממסורות בריטיות ואמריקאיות דוגמת וויקה, דרואידיות, פולחן האלה וה- Core Shamanism של מייקל הרנר מתקיימות פעמים רבות אלו לצד אלו, אם כי עם גיוונים מקומיים. הספר בוחן את מה שעשוי להיות מזוהה כשני דחפים רחבים תחת מטריית הנאו-פגאניזם והאמונות המקומיות, אחת קולוניאליסטית (במונחים של המסורות האוניברסליות האנגלו-אמריקאיות) והשנייה לאומנית. הם מראים כיצד שני דחפים אלו – שבשום אופן לא סותרים אחד את השני – מצטלבים, מתנגשים ומשתנים.

באשר לתנועות הפגאניות שאתה שואל לגביהן, הרי שהאותנטיות הדתית של תנועה מודרנית נובעת מיומרה לקשר עם שורשים תרבותיים או אתניים קדומים של הפולחן המסויים. כפי שהסביר אדריאן איבאכיב (Adrian Ivakhiv) לאור עבודתו באוקראינה, 'דם' ו'מסורת' – ובסופו של דבר גם לאומיות ומדינת הלאום – נטועים באזור ספציפי, רעיון שיש לו שורשים בתרבות האירופאית והסובייטית. הקשר טבע-חברה מעוצב כאן באופן שונה מאשר בחברות אנגלו-אמריקאיות, טוען איבאכיב. בני האדם לא נתפסים כנבדלים מהטבע, אלא כ'מושרשים' תרבותית ואתנית בעולם הטבע.** משום כך דת ופוליטיקה אתנית שלובים זה בזה. בסקירה של התנועות הללו מגלה ויקטור שנירלמן (Victor Shnirelman) שמאז שנות השמונים נאו-פגאנים בארצות פוסט-סובייטיות "מחפשים הן עבר קדום והן תרבות אתנית טהורה. את שני אלה הם תופסים כמקורות הכרחיים על מנת להתגבר על הקשיים והריק האידיאולוגי של תקופת המעבר."*** לאומנים אתניים בארצות אלו קוראים לחזרה לרוחניות האותנטית של העידן הקדם-נוצרי על מנת לסייע לבניית מדינות הלאום שלהם, בהציגם מסר אנטי-קולוניאליסטי ואנטי-מערבי. אולם כפי שאמרתי, בארצות מסויימות ישנם רקונסטרוקציוניסטים אדוקים ולצדם נאו-פגאנים המתרגלים מסורות פגאניות מערביות.

הרצאתך במסגרת הכנס הישראלי השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית עוסקת בבדיקה מחדש של קוממיות ואקלקטיות, ו'מזרח' ו'מערב' בקבוצות פגאניזם מודרני ואמונות מקומיות. תוכלי לספר לנו על מה תדברי בהרצאתך?

אטיל ספק במידה שבה מודל שמעמת בין מזרח ומערב, או קוממיות ואקלקטיות, יכול להיות בעל חשיבות בעולם עכשווי גלובלי ורווי-אינטרנט בו פגאנים ומאמינים באמונות מקומיות לוקחים חלק בקהילות גלובליות ועוקפים גבולות תרבותיים וגיאוגרפיים, אפילו בעוד חלק מהם טוענים לחשיבותם של אלה. אספק דוגמאות לקבוצות ניאו-פגאניות באירופה שמבלגנות את הסטריאוטיפים של 'מזרח' ו'מערב'. בתקופה בה הפגאניזם מתפשט ומשנה צורה בתוך עולם בו זהויות וזיקות מובנות ומובנות-מחדש באינספור דרכים – ובו פלורליזם תרבותי, אתני ודתי הופך לנפוץ אף יותר – אני חושבת שהגיע הזמן לשקול מחדש את חשיבותן של קטגוריות של קוממיות ואקלקטיות, או מזרח ומערב, עבור קבוצות עכשוויות של פגאנים ומאמינים באמונות מקומיות.

תודה רבה, ונתראה בכנס.

* החיבור "מדוע נשים זקוקות לאלה" הוצג לראשונה במסגרת הרצאה מליאה (בפני מעל 500 נשים) בכנס "האלה הגדולה מופיעה מחדש" (Great Goddess Re-emerging) באוניברסיטת סנטה קרוז, באביב 1978. הוא פורסם לראשונה ב- Heresies: The Great Goddess Issue (1978), 8-13, ומאז הודפס מחדש פעמים רבות. http://www.goddessariadne.org/#!why-women-need-the-goddess-part-1/cufo

** Ivakhiv, A. 2009. ‘Nature and Ethnicity in East European Paganism: An Environmental Ethic of the Religious Right?’ in B. Davy (ed.) Paganism: Critical Concepts in Religious Studies, vol. 2, Ecology. London: Routledge, pp. 213-42

*** Shnirelman, V. 2002. ‘“Christians! Go home”: A Revival of Neo-Paganism between the Baltic Sea and Transcaucasia (An Overview)’, Journal of Contemporary Religion 17(2): 197-211 (quote p.197).