בין מעגלי המחפשים הרוחניים בזמן הזה כמעט שאין צורך להציג את קרישנמורטי. מי שנחשב ללא ערעור לאחד המורים הרוחניים הגדולים של העת המודרנית; מי שכילד נבחר על ידי האגודה התיאוסופית להיות ה-world teacher הבא, כלומר להיכנס לנעלי משה, הבודהה, ישו או מוחמד ולהיות המבשר הנוכחי של האמת הנצחית; מי שב-1929, בנאום מפורסם ומרשים זרק מעליו כל יומרה להיות מנהיג המונים או גורו נערץ ויצא לדרך עצמאית; מי שהפך להיות מורה רוחני ופילוסוף נודד שגם זכה מג'ורג' ברנרד שואו לתואר "האדם היפה ביותר בעולם"; ומי שעד סוף חייו (1986) נדד ממדינה למדינה, מגנה את הלאומיות והאתנוצנטריות, מדבר על כך ש"אתה הוא העולם" ומבקש ממאזיניו לחפש לא פתרונות לשאלותיהם, אלא את מקור השאלות עצמן – האדם הזה הוא עבור רבים התגלמות הפסגה הטהורה של ההוראה הרוחנית.

אותו טוהר רוחני נובע לא רק מאורח חייו מעורר ההשראה, אלא אף יותר מכך מתורתו, שנראה שאין "נקייה" ממנה. קרישנמורטי בעצם הטיף לאי-לימוד. הוא דחה כל אמונה, כל מסגרת מטאפיזית, כל טקס, כל מצווה, ואפילו כל תרגול רוחני או מדיטטיבי. הוא ביקש מתלמידיו (אחרי שהתעקש שהוא לא מורה והם לא תלמידים) שירפו מכל מאמץ אקטיבי להתפתח רוחנית או מוסרית, שירפו גם מכל מה שידוע להם על עצמם או על העולם, וינסו אך ורק להבין, ברגע אחד, מי הם באמת ומהי המציאות לאשורה. עם הזמן (מאז שנות השלושים בשיחותיו ומאז שנות החמישים בספריו) גם נתן מעין מיני-תרגול רוחני אחד פשוט: להתבונן בעולם מתוך "מודעות חסרת בחירה" (choiceless awareness). רק תפיסה כזו של העולם יכולה להביא לחירות אמיתית, התעקש.

במאמר שהתפרסם עכשיו, A Pathless Land: Krishnamurti and the Tradition of No Tradition, אני מנסה לנתח את מקורות תורתו של קרישנמורטי. אני לא מקבל את העמדה שגורסת שמדובר ביצירה מקורית של קרישנמורטי, ומציע ששורשיה מצויים בנצרות הפייטיסטית, שהיא עצמה התפתחות של הפרוטסטנטיות הלותרנית. אני גם מציע שהפריצה שלו מתוך האגודה התיאוסופית, שסימן אותו נאום מפורסם ב-1929, לא נבעה רק מהמשבר האמוני שנקלע אליו עם מות אחיו הצעיר ניטיננדה, אלא היתה תוצאת הבשלתה של אישיותו, בתוספת השפעות שונות שנחשף אליהן במסעותיו במערב. כל אלה יחד הובילו את קרישנמורטי למה שניתן לכנות "המסורת של אי-מסורת", כלומר אותה מסורת שמתיימרת לדחות כל מסורת.

המאמר פורסם בספר Theosophical Appropriations: Esotericism, Kabbalah, and the Transformation of Traditions בעריכת פרופ' בועז הוס וד"ר ג'ולי חייס ובהוצאת אוניברסיטת בן גוריון. הוא מסכם כנס שנערך באוניברסיטת בן גוריון בדצמבר 2013, ומכנס מאמרים מעניינים רבים. ראו כאן רשימת תוכן והקדמה מאת העורכים.

כאן המאמר כולו (יחד עם הקדמת העורכים לפניו)

במאי 2011 הוגש למשרד הרווחה והשירותים החברתיים דו"ח "לבחינת תופעת הכתות בישראל". צוות הדו"ח, שהוזמן על ידי שר הרווחה של ממשלת אולמרט, יצחק (בוז'י) הרצוג, הורכב בעיקרו מעובדים סוציאליים, שפעלו מתוך גישה הרואה את מצוקתם של חברי קבוצות דתיות שונות, ולא פחות מכך, בני משפחותיהם, כסוגייה העיקרית אליה יש להתייחס. בהתאם לכך, לצד הצעות טובות שהעלה הדו"ח, כגון הקמת מאגר מידע על התופעה ואף פיצוי נפגעי קבוצות שכאלה על ידי הביטוח הלאומי, הובאו גם הצעות מרחיקות לכת, שכללו הקמה של "צוותי התערבות" שאמורים לפעול לפירוק קבוצות דתיות, חקיקת חוק "נגד פעילות כתות", ואפילו נתינת אפשרות למנות אפוטרופוס לאדם שנמצא בקבוצה שכזו, כאילו הוא קטין שאינו יכול להחליט עבור עצמו.

בתגובה לדו"ח ולליקויים שראתה בו, שלחה קבוצה של אקדמאים החוקרים את הנושא בתחומי הסוציולוגיה וחקר הדת מכתב לשר הרווחה (אז כבר משה כחלון). במכתב טענה הקבוצה (שאני אחד מחבריה) שהדו"ח מסתמך על מקורות והגדרות שמוכרים באקדמיה כמוטים. בעיקר מחה המכתב על השימוש במילה "כת" וברעיון של 'שליטה הכרתית' (mind control), שניהם מושגים בעייתיים מאוד מבחינת שימושם במחקר ומבחינת התוקף המדעי שלהם (כאן המכתב, כאן רשימה שכתבתי אז בבלוג בנושא).

פרסום הדו"ח, והעובדה שאחד ממקורות המידע של צוות הדו"ח היה המרכז הישראלי לנפגעי כתות – גוף פרטי שאינו פועל על פי סטנדרטיים אקדמיים – הובילו כמה משולחי המכתב ליזום את הקמתו של גוף אקדמי שיאסוף מידע על תנועות דתיות חדשות בישראל – מיד"ע: מרכז מידע ישראלי לדתות עכשווית. בסוף 2013 יצא קול-קורא להגשת הצעות מחקר עבור המרכז, ובימים אלה המרכז קורם עור וגידים. לקראת הצגתו של המרכז בכנס הישראלי השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית (תוכניה) ביקשתי מהעומדים בראשו – פרופ' בועז הוס (אונ' בן גוריון), ד"ר אדם קלין-אורון (המכללה האקדמית צפת ומכון ון ליר) וד"ר רחל ורצברגר (אוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת תל אביב) – להסביר קצת על מה ולמה.

למה צריך את המרכז? למה שיהיה מרכז שיאסוף אינפורמציה על תנועות דתיות חדשות? האם יש למרכז כזה מקבילות בעולם?
פעילות של קבוצות דתיות ורוחניות עכשוויות בישראל, שחלקן נתפסות ככתות מסוכנות, מעוררת עניין רב בצבור ופעמים רבות עולה לכותרות. אסוף אינפורמציה על תנועות דתיות חדשות חשוב בגלל העניין הרב בקבוצות אלו, ובגלל שהתופעה היא חשובה, בולטת, ובעלת השפעה הן על החיים הציבוריים בישראל והן על חייהם הפרטיים של אזרחים רבים. מאחר והדיון הצבורי בתנועות דתיות חדשות ובכתות מתנהל פעמים רבות על בסיס מידע חלקי או אף שגוי, וניזון משמועות, דעות קדומות ותיאוריות פסבדו-מדעיות, יש צורך ממשי ודחוף בקיומו של מרכז שיאסוף ויציג מידע אמין ואובייקטיבי לציבור הרחב ולרשויות המדינה.

בעולם הרחב הוכר הצורך במרכזים כאלה כבר בשנות השמונים של המאה העשרים וקיימים כמה מרכזים כאלה בארצות הברית ובאירופה. שניים מן המרכזים החשובים ביותר המהווים השראה לפעילות שלנו ושאתם אנו עומדים בקשרים מקצועיים, הם INFORM באנגליה וCESNUR– שבאיטליה. מרכזים אלה אוספים מידע על קבוצות דתיות חדשות, מארגנים סמינרים וכנסים אקדמיים בנושאים הנוגעים לקבוצות דתיות חדשות, ונותנים יעוץ הן לאנשים פרטייים והן לרשויות המדינה המחפשים מידע מהימן על פעילותן של קבוצות דתיות חדשות, על האמונות והדעות שלהן ועל הסכנות – הממשיות או המדומיינות – שהן מציבות.

מי מממן את עבודת המרכז?
בינתיים, אף אחד לא ממן את עבודת המרכז והיא נעשית בהתנדבות ובמסגרת קבוצות מחקר אקדמיות, שפועלות באוניברסיטאות שונות בארץ ובמכון ון-ליר בירושלים.

איזה סוג מידע אתם מציעים, ואיך אתם אוספים אותו?
אנו משתדלים לאסוף מידע מהימן על המבנה, הפעילות והאמונות של הקבוצות השונות – אנו אוספים מידע על מספר החברים בקבוצה מסויימת, על המבנה וההנהגה שלה, על האמונות, הדעות והמנהגים שבהם מחזיקים חברי הקבוצה ועל ההיסטוריה שלה. אנחנו מציגים גם את הביקורת שעולה כנגד הקבוצה ופעילות משפטית וממסדית כנגדה – במידה והיא קיימת. המידע נאסף על ידי חוקרים ותלמידי מחקר באוניברסיטאות (בשנה הזו, על ידי חברים בקבוצת מחקר על תנועות דתיות חדשות הפועלת במכון ון ליר). המידע נאסף מהספרות של התנועות עצמן, ממחקרים אקדמיים שנעשו עליהן, מכתבות בעיתונות, מסמכים משפטיים, ראיונות ומחקר שטח.

האם אתם מבדילים בין קבוצות יהודיות לבין קבוצות שאינן? האם תרכזו גם מידע על קבוצות חרדיות שעונות לקריטריונים של המרכז?
איננו עושים הבחנה כזו ונאסוף מידע על תנועות חרדיות חדשות המעוררות עניין בצבור. הקריטריון העיקרי שלנו הוא לבחון קבוצות חדשות שמעוררות דיון ציבורי ושנתפסות בצבור ככתות.

אתם לא משתמשים במילה "כת". האם זה מתוך רגישות פוליטיקלי-קורקטית, או שיש כאן משהו מעבר לזה?
רגישות ותקינות פוליטית הם לא תמיד דבר רע. אנחנו לא משתמשים במילה כת משום שמילה זו כרוכה מראש בתיוג שלילי של קבוצה דתית ועמדה שיפוטית כלפיה. קבוצות דתיות רבות, שכיום הן קבוצות ממוסדות ומכובדות, כונו בראשית דרכן על ידי מתנגדיהן בשם 'כת' (כמו למשל, הנצרות בראשיתה, או 'כת החסידות'). המטרה שלנו היא לספק מידע על קבוצות דתיות חדשות מבלי לשפוט אותן מראש, ולכן איננו מכנים אותם בשם כתות.

האם המרכז מוכן? האם כבר אפשר לגלוש ולדלות אינפורמציה על קבוצות שונות? אם לא, מה עלי לעשות אם אני רוצה מידע רלוונטי עכשיו?
המרכז עדיין איננו מוכן: אנחנו נמצאים כעת בגל הראשון של איסוף נתונים, ומקווים להכין דו"חות מחקריים ראשוניים על כמה קבוצות במהלך החודשים האחרונים של 2014. על קבוצות בינלאומיות שיש להן סניפים בארץ ניתן לקרוא באתר ה-World Religions & Spirituality Program, בניהולם של שניים מהחוקרים המובילים בתחום, David G. Bromley ו-J. Gordon Melton. בינתיים, ניתן גם לפנות אלינו בשאלות ספציפיות ל-center.meida@gmail.com ונשתדל לסייע.

כמה אנשים חברים כיום בתנועות דתיות חדשות בישראל? האם לדעתכם השדה נמצא במגמת התרחבות, או להפך?
זו שאלה מצוינת, שלצערנו, אין עליה תשובה ברורה. אחד המניעים שלנו להקמת מיד"ע היה הצורך באיסוף מדויק ומדוקדק של נתונים שכרגע פשוט לא קיימים. בהתחשב במגבלות התקציב וכוח האדם, אנחנו אוספים כעת מידע נקודתי, על קבוצות ספציפיות – אבל אין ספק שנדרש גם מחקר כמותני רחב יותר, שיספק לנו מספרים מקובלים ואמינים. עד אז, לא היינו רוצים להפריח מספרים באוויר. לדוגמה, בדו"ח משרד הרווחה והשירותים החברתיים בנושא מ-2011 נאמר שבישראל חברים 100,000 איש בכ-90 "כתות", למרות שלמספר הזה, כפי שמשרד הרווחה והשירותים החברתיים עצמו הודה, אין שום ביסוס – אבל מאז המספר ממשיך להדהד.

לעיתים מדברים על חברי כתות כעוברים "שטיפת מוח" או תהליך היפנוטי מסויים. איך אתם תופסים את הסוגייה הזאת?
טענות אודות שטיפת מוח החלו להתפשט לאחר שחיילים אמריקאים חזרו מהשבי במלחמת קוריאה. כבר אז, המחקר בתחום (למשל זה של Robert Jay Lifton) מצא שקשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לשנות את האישיות של אדם – וזאת אפילו בתנאים של עינויים קשים. אבל מיתוס "שטיפת מוח" שובה את הדמיון הציבורי וממשיך להיות נפוץ. המחקר המדעי, שנערך בעיקר על-ידי פסיכולוגים וסוציולוגים, די נחרץ בנושא: שטיפת מוח ממש כמעט ואיננה קיימת.

באמירה זו אין כוונתנו שלא ניתן להשפיע על אנשים לחשוב או להרגיש בצורה מסוימת. בהחלט ניתן לשכנע אנשים לשנות את עמדותיהם, ולחץ חברתי משפיע מאוד על ההתנהגות של כולנו. אבל אין טכניקה שיכולה לשנות את האמונות וההתנהגות של אנשים בצורה בלתי נמנעת וקבועה – או, לפחות, עד היום המדע לא מצא שום עדויות לקיומה של טכניקה כזו.

בהקשר זה, חשוב לשים לב לתופעת "הדלת המסתובבת" בתנועות דתיות חדשות: אלו קבוצות דתיות שכמעט תמיד מתקשות מאוד לשמור על המצטרפים אליהן. מחקרים רבים מצאו שרוב מי שמצטרף לתנועה דתית חדשה, עוזב אחרי זמן מה, וזה המצב אפילו עם ילדים שנולדו אל תוך הקבוצה. אם קבוצות אלו מסוגלות לשטוף את מוחותיהן של החברים בהן, כיצד יש בהן אחוז גדול כל-כך של נשירה?

כיצד נכון להיום מתייחסת מדינת ישראל לתנועות דתיות חדשות, ואיך אנחנו דומים ושונים מהמצב כיום בעולם המערבי?
המצב בעולם המערבי מגוון מאוד: הסמן הקיצון הוא צרפת, שבה יש חקיקה נגד תנועות דתיות חדשות וכמה גופים ממשלתיים שמצרים את צעדיהן של תנועות אלו. בארצות הברית, לעומת זאת, לתנועות דתיות חדשות יש חופש רב, למרות שהן מצאו את עצמן בבתי המשפט לא פעם, ולעתים גם נמצאו אשמות. ברבות ממדינות העולם (למשל שוויץ, גרמניה, יפן, קנדה ועוד) הסוגיה של תנועות דתיות חדשות עוררה בהלה בראשית שנות ה-80, מה שהוביל לשורה של וועדות בדיקה מטעם הממשלים השונים – שבמרבית המקרים, מצאו שאין ממש בעיה, או שמצאו שיש בעיה והגישו שורה של המלצות שכמעט אף פעם לא יושמו. דבר דומה קרה גם בארץ עם דו"ח תעסה-גלזר, שהתפרסם ב-1987 אך לא יושם.

אלא שבעשור האחרון יש הרבה פחות עניין בתנועות דתיות חדשות ברחבי העולם, וחוץ מאשר בצרפת, כמעט ואין חקיקה בנושא או רדיפה של תנועות אלו. במובן זה, המצב בארץ מעט שונה, כי ב-2011 התפרסם, כאמור, דו"ח של משרד הרווחה והשירותים החברתיים שמוקיע את התנועות הדתיות החדשות (ה"כתות") וממליץ לחוקק מגוון של חוקים נגדן ונגד מנהיגיהן. המלצות החקיקה לא יושמו עדיין, אבל במשרד הרווחה והשירותים החברתיים מונתה בשנת 2013 מפקחת לתחום הכתות. העשייה בנושא כרגע, בעיקר עשייה הרואה בתנועות דתיות חדשות סכנה שיש לטפל בה, אינטנסיבית בישראל יותר מאשר ברוב העולם המערבי.

תודה רבה.

בכנס השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית יתקיים מושב בחסות מרכז מיד"ע:

מושב ד' 4 רב שיח: סמכות רוחנית בקבוצות דתיות חדשות בישראל – בחסות מרכז מיד"ע
מנחה: דר' אדם קלין-אורון (התוכנית ללימודי מיסטיקה ורוחניות, המכללה האקדמית צפת ומכון ון ליר בירושלים). משתתפים: פרופ' בועז הוס (אוניברסיטת בן גוריון בנגב), דר' רחל ורצברגר (אוניברסיטת בן גוריון בנגב ואוניברסיטת תל אביב), מר נחי אלון (פסיכולוג קליני, ממקימי 'פסיכודהרמה' – בית הספר לתורת הנפש הבודהיסטית), מר עמיר פריימן (חבר לשעבר בקהילה של המורה הרוחני אנדרו כהן ומנכ"ל התנועה להעצמת הרוח בחינוך), גב' אלה גולן (אשתו לשעבר של גואל רצון).
16:45-18:30, אולם ההרצאות, מרכז צימבליסטה, אוניברסיטת תל-אביב

נאו-פגאניזם הוא ענף נבדל של הרוחניות העכשווית שמתרכז בניסיון לשחזר את פולחן האלים הקדומים, אמנות הכישוף וההרמוניה שלכאורה היתה קיימת בין האדם לטבע ולבעלי החיים. הוא מתרכז במסורות אתניות שונות ובפנתיאונים מגוונים של אלים (למשל, הפנתיאון הקלטי, או היווני, או הכנעני). זוהי תופעה חדשה יחסית – רק מאז המחצית השנייה של המאה העשרים, אולם היומרה של הנאו-פגאנים היא כמובן להחיות מסורות עתיקות הרבה יותר מאשר המונותאיזם המערבי כולו, ויש ביניהם הטוענים שהם לא רק מחדשים, אלא שקיים קשר רציף בינם ובין שושלות קדומות של כוהנים ומכשפים.

מדובר בתופעה המתרחבת במהירות, אם כי קשה לדעת בדיוק כמה נאו-פגאנים יש במערב, שכן רבים מהם אינם מזדהים ככאלה במפקדים ממשלתיים, וממילא סקרי דת רבים לא נותנים רובריקה של "פגאני" או "מכשפה" לצד יהודי ונוצרי. עם זאת, עמיתי שי פררו ציין בפני שלפי הערכות עדכניות באקדמיה עומד מספר הפגאנים בארצות הברית לבדה על כמליון בני אדם. בבריטניה נספרו כמעט 85,000 פגאנים במפקד של שנת 2011.

קתרין ראונטרי (Kathryn Rountree) היא מהמומחיות הגדולות בעולם לתנועות הנאו-פגאניות ולממשק בין רוחניות עכשווית לפמיניזם. היא חקרה את תנועת "האלה הגדולה" (The Goddess) בחלקים שונים של העולם, בעיקר בניו-זילנד מולדתה ובמלטה, ובעת הזאת מתעמקת בהתעוררות נאו-פגאנית באירופה. במחקריה מדגישה ראונטרי את הדרכים בהן הפנייה לנאו-פגאניזם מעשירה את עולמו הערכי של האינדיבידואל המערבי בעת הזאת. כך, פולחן הצלמיות השופעות של האלה יכול להוות מקור להעצמה נשית וקרבה מחודשת אל הגוף הנשי, כמו גם לחיזוק פמיניסטי כנגד המונותאיזם המעמיד את הזכר כנציגו הארצי של האל (שגם הוא זכרי). באנתולוגיה שתפורסם בקרוב תחת עריכתה של ראונטרי יפורסמו מאמרים על נאו-פאגניזם במדינות מזרח אירופה והקשר שלו לערכים כפטריוטיות ולאומיות, כמו גם אנטי-מערביות (ראו השאלות להלן על כך).

בכתבה שכתבתי לפני כשנה עבור 'מוסף הארץ' (כאן בבלוג) על פולחן האלה הגדולה במלטה תהיתי אם חסידי האלה, כמו גם פגאנים מסוגים אחרים, אינם מבקשים לחזור אל הטבעי ואל ההיולי בתקווה למצוא משמעות וקהילה בעולם היפר-קפיטליסטי, שרוקן את עצמו מכל דבר שאינו כפוף להיגיון האינסטרומנטלי. כאן לכאורה החזרה אל העבר הרחוק מאפשר מציאת "אותנטיות", שלמות סובייקטיבית ואתיקה שחסרה לרבים כיום. במובן הזה הנאו-פגאניזם מתקשר לא רק עם מסורות קדומות, אלא עם המסורת ההומניסטית, ומציג שילוב של פרה-מודרנה ומודרניות כנגד הגוונים השונים של הפירוק הפוסט-מודרני.

ראונטרי מגיעה לארץ על מנת להשתתף בכנס השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית, שיערך ב-23 לאפריל באוניברסיטת תל אביב. יושבי ראש הכנס הם פרופ' רון מרגולין ואנוכי, והכנס יכלול למעלה משמונים הרצאות מחוקרים בכירים מהארץ ומחו"ל. בקישור להלן תוכלו למצוא את התוכנייה המלאה. לרגל הגעתה ארצה ביקשתי ממנה לענות על כמה שאלות, ואני מודה לה מאוד על הסכמתה.

את חוקרת את תנועת האלה באזורים שונים של העולם המערבי כבר למעלה מעשרים שנה. תוכלי בבקשה לתאר בקצרה את התנועה? מהם מאפיינה, היכן היא קיימת והאם היא נמצאת במצב של צמיחה או התנוונות?

אכן, חלפו כבר 25 שנים מאז התחלתי בחקר פולחן האלה המערבי בניו זילנד כחלק מלימודי הדוקטורט שלי! שנות התשעים היוו תקופה של פריחה עבור התנועה, כאשר קבוצות אלה צצו במדינות מערביות רבות בהשראת כתביהן של פמיניסטיות וחוקרות כגון קרול פ. כרייסט (Carol P. Christ), מרי דיילי (Mary Daly), שרלין ספרטנק (Charlene Spretnak), נעמי גולדנברג (Naomi Goldenburg), סוזאנה בודפסט (Zsuzsanna Budapest), וכמובן סטארהוק (Starhawk). מאמרה המפורסם של כרייסט מ-1978, "מדוע נשים זקוקות לאלה" (Why Women Need the Goddess), משקף את הלך הרוח של תנועת האלה ברגע ההוא בצורה הטובה ביותר שאני מכירה: "המשמעות הפשוטה והבסיסית ביותר של סמל האלה היא ההכרה בלגיטימיות של כוח נשי ככוח חיובי ועצמאי".* אלפי פמיניסטיות בעלות נטיות רוחניות ראו בתפיסת האלוהות כנקבית חוויה מעוררת השראה, משחררת ומעצימה.

אני עדיין נפגשת באופן קבוע עם אותה קבוצה של נשים בניו זילנד אשר בחברתן ערכתי את מחקר הדוקטורט שלי לפני רבע מאה, אך תחומי העניין המחקריים שלי הורחבו וכוללים כעת גם את צורותיו המגוונות של הפגאניזם המערבי המודרני. אני מתעניינת במיוחד בצורות בהן הקשרים תרבותיים, דתיים ופוליטיים מקומיים מעצבים ביטויים יחודיים של פגאניזם בכל ארץ וארץ. בשנת 2005 התחלתי במחקר אתנוגרפי של וויקאניים (Wiccans) ופגאנים באי מלטה (מחקר זה פורסם כספר בהוצאת Ashgate בשנת 2010 – Crafting Contemporary Pagan Identities in a Catholic Society), והייתה זו חוויה מרתקת לעקוב אחר צמיחתה של קהילה הפגאנית והתמורות שחלו בה במדינה ש-98% מאוכלוסייתה הינה קתולית. הרגשתי שניתן לזהות היגיון תרבותי מועבר בין הקתוליות לפגאניזם – גישה שונה לפגאניזם מזו שאנו מזהים במדינות בעלות אופי יותר חילוני או פרוטסטנטי. למרות שהפגאנים המלטזים בוחרים בפגאניזם כדרכם הרוחנית, כמעט כולם גדלו וחונכו כקתולים במידה זו או אחרת, והקתוליות היא לפיכך חלק בלתי נפרד מזהותם התרבותית. אני מאוד מעוניינת לדעת אם משהו דומה קורה בקרב פגאנים בישראל בהקשר ליהדות.

בנוגע לתנועת האלה, איני נמצאת בדיוק בעמדה המתאימה לומר האם התנועה צומחת או נחלשת. בוודאי שבניו זילנד התנועה לא גדלה וכנראה שאף נחלשה – כפי שלהט הפמיניסטי נחלש אף הוא. עם זאת, אני שומעת עוד ועוד קבוצות אלה שמוקמות במדינות כמו ספרד, פורטוגל, הונגריה, גרמניה, איטליה וישראל, כך שנראה כי התנועה גודלת בחלקים מסוימים של העולם. למרות שנראה כי תנועת האלה דועכת בניו זילנד, הרעיונות שהיא מקדמת מוכרים יותר כעת ומקובלים על ידי יותר אנשים: רעיון הכוח והעצמאות הנשית עליו דיברה קרול כרייסט הוא נורמלי יותר. נראה כי תפיסת האלוהות כנקבית או מעבר למגדר, והרעיון בדבר הקשר שבין בני אדם לעולם מקודש ומונפש (animate) מושכים יותר כעת.

הניאו-פגאניזם נתפס כמשהו דומה ל'כבשה השחורה' של סצינת הניו-אייג', שכן הוא אינו עוסק בעידן חדש או תור זהב עתידי, אלא מנסה לשחזר את דתות העבר שנשכחו או שועבדו. מה לדעתך עומד בבסיסה של תשוקה זו לעבר ולקדום?

מעניין שאתה אומר שהנאו-פגאניזם הוא 'כבשה שחורה' בקרב אנשי העידן החדש, שכן רבים מהנאו-פגאנים מחזיקים בדעה שלילית על רוחניות הניו-אייג', ורואים אותה כסוליפסיסטית, עסוקה יתר על המידה בשיפור עצמי ודומה מדיי לדתות המיינסטרים בהדגשת 'האור' והעתיד במקום לאמץ לחיקו את החיים-כפי-שהם ואת מלוא ספקטרום החוויה – אפלה ואור יחדיו. זה נכון שניאו-פגאנים מאדירים את הדתות הקדומות בדרגות שונות, אך רבים מהם הינם גם אקלקטיים וחדשניים באופן מודע ועולז ומסתמכים על מגוון עצום של מקורות לצורך כך: מסורות דתיות קדומות וחיות, פולקלור, שיח איכות הסביבה, פמיניזם, קבוצות שיחזור היסטוריות, תרבות פופולרית, ועוד.

בקרב הנאו-פגאנים קיימת גם אמונה רווחת כי המונותאיזם הפטריארכאלי לא מתאים לעולם העכשווי. כל הנאו-פגאנים, ללא קשר לרמת המחויבות שלהם לשיחזורן של דתות קדומות, שואפים למערכת יחסים יותר אינטימית ומכבדת עם הטבע, וזה כביכול מתקשר ל'תשוקה לעבר ולקדום' בקרבם. שיח איכות הסביבה עובר כחוט שזור בקרב כולם. חוקרים גורסים כי קבוצות שמנסות לשחזר את הדתות הישנות של אבותיהם הקדומים מגיבות לדאגות הנוגעות לאידיאולוגיות זרות המגיעות מן החוץ, שחיקה תרבותית, גלובליזציה, קוסמופוליטיות ומשברים של זהות אתנית. בהקשר למתחים אלו, ניתן להשתמש במשאבים של מורשתו התרבותית של האינדיבידואל על מנת לספק את ההון הסימלי עבור הפרויקט החברתי-פוליטי העכשווי. באירופה הפוסט-סובייטית במיוחד, אך לא רק בה, שיחזורן של דתות עתיקות קשור בהעלאת טיעונים לזהות ילידית אותנטית.

בקרוב יצא לאור קובץ מאמרים בעריכתך שמתמקד בדתות הקוממיות הפגאניות (Pagan Reconstructionism) הפורחות במדינות מרכז ומזרח אירופה. מחקרים בנושא הראו כי התופעה נושאת בחובה את הפוטנציאל ללאומנות חריפה, הרואה בנצרות דת זרה, 'מערבית', ולעיתים אף מזהה אותה אלמנט מזרח תיכוני או יהודי שיש לדחותו בתהליך בנייתה של מדינת לאום 'טהורה' ו'אמיתית'. תוכלי לומר כמה מילים על תופעה זו, ועל הדרך השונה בה התפתח הניאו-פגאניזם המזרח אירופאי בניגוד לבאירופה המערבית, צפון אמריקה, אוסטרליה וניו זילנד?

האנתולוגיה כוללת למעשה תנועות ניאו-פגאניות ואמונות מקומיות מכל קצוות אירופה, מאירלנד לצפון-מזרח סיביר, מסקנדינביה לספרד ופורטוגל. למרות שתנועות בהן אתנולאומיות זוכה לחשיבות רבה נקשרו לארצות מרכז ומזרח אירופה בעוד הפגאניזמים המערביים אופיינו באמצעות אקלקטיות, אוניברסאליות וחוסר עניין באתניות, הספר משקף דפוס מבולגן יותר. קבוצות קוממיות בעלות דגש מקומי ביותר המושפעות מדחפים לאומניים – באירופה הפוסט-סובייטית, אך גם במקומות נוספים – ואינספור קבוצות אחרות המושפעות ממסורות בריטיות ואמריקאיות דוגמת וויקה, דרואידיות, פולחן האלה וה- Core Shamanism של מייקל הרנר מתקיימות פעמים רבות אלו לצד אלו, אם כי עם גיוונים מקומיים. הספר בוחן את מה שעשוי להיות מזוהה כשני דחפים רחבים תחת מטריית הנאו-פגאניזם והאמונות המקומיות, אחת קולוניאליסטית (במונחים של המסורות האוניברסליות האנגלו-אמריקאיות) והשנייה לאומנית. הם מראים כיצד שני דחפים אלו – שבשום אופן לא סותרים אחד את השני – מצטלבים, מתנגשים ומשתנים.

באשר לתנועות הפגאניות שאתה שואל לגביהן, הרי שהאותנטיות הדתית של תנועה מודרנית נובעת מיומרה לקשר עם שורשים תרבותיים או אתניים קדומים של הפולחן המסויים. כפי שהסביר אדריאן איבאכיב (Adrian Ivakhiv) לאור עבודתו באוקראינה, 'דם' ו'מסורת' – ובסופו של דבר גם לאומיות ומדינת הלאום – נטועים באזור ספציפי, רעיון שיש לו שורשים בתרבות האירופאית והסובייטית. הקשר טבע-חברה מעוצב כאן באופן שונה מאשר בחברות אנגלו-אמריקאיות, טוען איבאכיב. בני האדם לא נתפסים כנבדלים מהטבע, אלא כ'מושרשים' תרבותית ואתנית בעולם הטבע.** משום כך דת ופוליטיקה אתנית שלובים זה בזה. בסקירה של התנועות הללו מגלה ויקטור שנירלמן (Victor Shnirelman) שמאז שנות השמונים נאו-פגאנים בארצות פוסט-סובייטיות "מחפשים הן עבר קדום והן תרבות אתנית טהורה. את שני אלה הם תופסים כמקורות הכרחיים על מנת להתגבר על הקשיים והריק האידיאולוגי של תקופת המעבר."*** לאומנים אתניים בארצות אלו קוראים לחזרה לרוחניות האותנטית של העידן הקדם-נוצרי על מנת לסייע לבניית מדינות הלאום שלהם, בהציגם מסר אנטי-קולוניאליסטי ואנטי-מערבי. אולם כפי שאמרתי, בארצות מסויימות ישנם רקונסטרוקציוניסטים אדוקים ולצדם נאו-פגאנים המתרגלים מסורות פגאניות מערביות.

הרצאתך במסגרת הכנס הישראלי השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית עוסקת בבדיקה מחדש של קוממיות ואקלקטיות, ו'מזרח' ו'מערב' בקבוצות פגאניזם מודרני ואמונות מקומיות. תוכלי לספר לנו על מה תדברי בהרצאתך?

אטיל ספק במידה שבה מודל שמעמת בין מזרח ומערב, או קוממיות ואקלקטיות, יכול להיות בעל חשיבות בעולם עכשווי גלובלי ורווי-אינטרנט בו פגאנים ומאמינים באמונות מקומיות לוקחים חלק בקהילות גלובליות ועוקפים גבולות תרבותיים וגיאוגרפיים, אפילו בעוד חלק מהם טוענים לחשיבותם של אלה. אספק דוגמאות לקבוצות ניאו-פגאניות באירופה שמבלגנות את הסטריאוטיפים של 'מזרח' ו'מערב'. בתקופה בה הפגאניזם מתפשט ומשנה צורה בתוך עולם בו זהויות וזיקות מובנות ומובנות-מחדש באינספור דרכים – ובו פלורליזם תרבותי, אתני ודתי הופך לנפוץ אף יותר – אני חושבת שהגיע הזמן לשקול מחדש את חשיבותן של קטגוריות של קוממיות ואקלקטיות, או מזרח ומערב, עבור קבוצות עכשוויות של פגאנים ומאמינים באמונות מקומיות.

תודה רבה, ונתראה בכנס.

—

* החיבור "מדוע נשים זקוקות לאלה" הוצג לראשונה במסגרת הרצאה מליאה (בפני מעל 500 נשים) בכנס "האלה הגדולה מופיעה מחדש" (Great Goddess Re-emerging) באוניברסיטת סנטה קרוז, באביב 1978. הוא פורסם לראשונה ב- Heresies: The Great Goddess Issue (1978), 8-13, ומאז הודפס מחדש פעמים רבות. http://www.goddessariadne.org/#!why-women-need-the-goddess-part-1/cufo

** Ivakhiv, A. 2009. ‘Nature and Ethnicity in East European Paganism: An Environmental Ethic of the Religious Right?’ in B. Davy (ed.) Paganism: Critical Concepts in Religious Studies, vol. 2, Ecology. London: Routledge, pp. 213-42

*** Shnirelman, V. 2002. ‘“Christians! Go home”: A Revival of Neo-Paganism between the Baltic Sea and Transcaucasia (An Overview)’, Journal of Contemporary Religion 17(2): 197-211 (quote p.197).

משחק הסופרבול שמתקיים מדי שנה בארה"ב אינו עוד "גמר גביע" פשוט, אלא מהווה בעשורים האחרונים לא פחות מהתגלמות גשמית של החלום האמריקאי: תחרות, מצוינות, ניצחון החזק, גאווה לאומית. כמעמד טקסי מרכזי במה שניתן לכנות "הדת האזרחית" האמריקאית, ההמנון שמושר בתחילתו חשוב לא פחות מהנפת ידי המנצחים בסופו. בין לבין אמנם יש משחק, אך את תשומת הלב תופסות גם הפסקות הפרסומת, עבורן מגישים משרדי הפרסום את מיטב תנובתם, דהיינו את הסרטונים היקרים והמושקעים ביותר.

במשחק שהתקיים לפני כחודש היו יכולים הצופים האמריקאים לשזוף עיניהם לא רק בפרסומות לבירה ולמכוניות, אלא גם בפרסומת לדת. כלומר, לדת מסויימת: הסיינטולוגיה. זאת במידה ונסכים עם הגדרתה העצמית כמובן, משום שכנסיית הסיינטולוגיה מתעקשת שהיא אכן דת, ולא שום דבר אחר. לא מועדון חברים אקסקלוסיבי, לא מיזם עסקי שמגלגל מיליארדים, ובטח שלא – וכאן יש להיזהר היטב מתביעות דיבה – כת. האם שושנה בשמות שונים היא עדיין שושנה? מסתבר שלא. הדרך שבה נכנה את התנועה הזאת תקבע את הצורה שבה היא תתגלה בפנינו, וממילא הרבה מהיחס שלנו כלפיה.

הפרסומת לסיינטולוגיה היתה חביבה למדי בסך הכל, והזמינה את "מי שרוצה לדעת על החיים, על היקום, על עצמך" להצטרף אל שורות התנועה הזאת, שמאז שנות החמישים עברה כמה וכמה גילגולי חיים. הכל התחיל כאשר סופר מדע בדיוני בשם ל. רון האברד החליט להקדיש את חייו למציאת פתרון יעיל לתסבוכות הנפשיות של האדם. הוא פרסם ספר המתאר שיטה פסיכולוגית פרי פיתוחו ("דיאנטיקה"), ובהמשך ייסד סביבה תנועה. תחילה התעקש האברד ששיטתו היא מדעית לחלוטין, אולם מאוחר יותר החליט שמדובר בכלל בדת, ככל הנראה משום שבדיקות מדעיות הפריכו את מסקנותיו. נכון: לא הזיק גם הפטור ממיסוי שזוכה לו דת על פי החוק האמריקאי. האברד עצמו מת ב-1986, אולם התנועה שהקים המשיכה באון, התרחבה והתעשרה, ובשנות התשעים אף גייסה סלבס למכביר (ג'ון טרבולטה, טום קרוז). נראה היה שפניה אל השמש העולה.

או לשקיעה נוגה. כיום הסיינטולוגיה במשבר חמור, וזאת בעיקר בגלל אויב שסופר מדע בדיוני היה דווקא אמור לצפות את בואו: האינטרנט. כארגון היררכי וממודר היטב תלויה הסיינטולוגיה לא מעט בסודיות: סודיות באשר למה שמתרחש בתוכה (ומה שמתרחש הוא לפעמים איום ונורא), סודיות באשר לחלקי תורתה הפסיכולוגית שאמורים להתגלות רק למי שמשתתף בתוכניותיה (ומשלם עבורן הון), וסודיות באשר לתיאולוגיה הפנטסטית שלה (עלילות זינו הקיסר הבין-גלקטי ושות').

בשנים האחרונות התפרסמו על התנועה כתבות תחקיר רבות, ואף ספרים שלמים, המתבססים לא פעם על ראיונות עם חברים בכירים לשעבר בהיררכיה הפנימית. התמונה שעולה מהם מציגה ארגון שנראה הרבה יותר כמו עסק מאשר דת, בו נדרשים חבריו להוציא עשרות אלפי דולרים כדי להעפיל במעלה מדרגותיו ודרגותיו. ביקורת חיצונית על הארגון נתקלת פעמים רבות בתביעות משפטיות, וביקורת פנימית בנידוי המבקרים ובהחרמתם על ידי חבריהם לשעבר, ואף באלימות פיזית. לתנועה מדיניות רשמית של התנתקות מוחלטת מהעוזבים אותה, ונידויָם אף על ידי בני משפחותיהם. המאבק של התנועה כנגד הפסיכיאטריה וההתעקשות שלה לטפל בחבריה בעצמה גרמו במקרה אחד, על פי החשד, למותה של חברת התנועה. ב-2009 קבע בית משפט בצרפת שהסיינטולוגיה משולה ל"אינקוויזיציה מודרנית" והאשים שישה מחבריה בהונאה.

כאשר כל החומרים הללו, בתוספת, כאמור, של סיפורי המדע הבדיוני שמרכיבים את התיאולוגיה הסיינטולוגית, נחשפים לעיני כל, המסכה נקרעת מפניה של הדת הצעירה, והיא מתקשה להחזיק בחבריה. הערכות המלומדים מספרות על יותר מעשרים אלף חברים שעזבו את התנועה בעשור האחרון, משאירים מאחוריהם כעשרים וחמישה אלף עקשנים. גם בארץ התנועה בצרות: לפני כחצי שנה פרסם 'מעריב' שהקהילה הסיינטולוגית הישראלית התפצלה. הפורשים הישראלים מהכנסייה מאשימים אותה ב"איומים, הכפשות, חרמות, ניצול כספי, הפצת תעמולה כוזבת, שליטה במידע, איסור על העברת ביקורת או חשיפה לתכנים שליליים". המידע באשר לצדדיה השליליים של התנועה, שמופץ באופן חסר תקדים ברשת, הוא שמנקב חורים בכיסוי ההרמטי בעזרתו היא מנסה לנתק את חבריה מהעובדות הקשות, ומוביל לכרסום מתמשך בכוחה.

דת או כת?

אז האם הסיינטולוגיה היא כת? נדמה לי שדווקא כאשר התשובה לכאורה כל כך ברורה, עלינו לשאול את עצמנו מה הרווח האנליטי שנזכה בו מהדבקת הכותרת הזאת לתופעה. בחודש שעבר התקיים יום עיון באוניברסיטת אריאל תחת הכותרת "תופעת הכתות המיסטיות בישראל". האירוע אורגן על ידי בית הספר לעבודה סוציאלית, והתופעה נידונה בו מתוך דגש טיפולי, דהיינו דובר בעיקר על הסיוע לנפגעי כתות למיניהם. אולם הכנס תקף את הנושא – והמילה הזאת בהחלט במקום – מתוך עמדה מאוד חד צדדית. ניתן להבין זאת לא רק מתוך הזווית שנבחרה להתייחסות אל העניין, אלא כבר מתוך הכותרת עצמה. המונח "כתות" מקובל אולי בפרסומים עיתונאיים, אולם איננו מקובל בשדה המחקר כיום.

הסיבה לכך אמורה להיות ברורה. כאשר אנחנו מעלים בראשנו את המילה "כת" מתלווים אליה לא רק פריטי מידע שונים, אלא תחושות לא נעימות, לעיתים אף רגשות עזים. זו מילה שלילית בפירוש, והיא מכתימה את מושאה. מדובר למעשה בקללה יותר מאשר בהסבר, ובשדה המחקר אנחנו זקוקים להסברים, לא להשמצות. בכלל, איך בדיוק נגדיר "כת"? בשדה המחקר קיימות עשרות הגדרות שונות למונח, אולם אם כל שברצוננו הוא לומר על ארגון דתי מסויים שהוא מסוכן ומגונה, אין כל צורך בהגדרות מחקריות.

נחזור לסיינטולוגיה ונשתמש בה כדוגמא. ב-1993, אחרי מאבק משפטי ארוך ומתיש, אישר הממשל הפדרלי האמריקאי פטור ממס לסיינטולוגיה. הפטור, כאמור לעיל, ניתן בארה"ב לדתות. האם, אם כן, ניתן האישור הרשמי לכך שאכן מדובר בדת? הסיינטולוגים מתעקשים שכן. נפגעיהם ומתנגדיהם מתעקשים שמדובר לא בדת, אלא בכת. הפולמוס הזה מדגיש עד כמה התארים האלה משמעותיים, ומבהיר בבירור איזה מטען ערכי הם נושאים (בכלל, תארים הם עניין רציני. ראו כמה עניין עושים מהתואר "אוניברסיטה" באכסנייה המארחת).

הבחירה לערוך יום עיון תחת כותרת שכזו מעלה שאלה על תקפותו האקדמית של הכנס. מעבר לכך, לכנס לא הוזמן ולו חוקר רציני אחד של התחום שמציג עמדה שונה (רק אחרי שקבוצה של חוקרים של התחום, ביניהם הח"מ, פנתה אל המארגנים הם הסכימו להזמין אחד מאיתנו). יום עיון שכזה מצטייר כהמשך של מדיניות שמקדמות קבוצות שונות שנלחמות באותן תנועות, כגון 'יד לאחים' או 'המרכז לנפגעי כתות', המעוניינות גם לקדם חקיקה בנושא. יש לומר ש'המרכז לנפגעי כתות' מלא באנשים טובים המבקשים להזהיר את הציבור מתנועות דתיות שאכן עלולות להיות מסוכנות, כמו גם לסייע למי שנפגע מכאלה. אולם הגישה החד-צדדית גם כאן היא בעוכריו של העניין.

המונח "כתות", כמו המונחים "מתנחלים" או "לוחמי חירות", מוסיף לנו מידע בעיקר באשר לעמדתו של הדובר, ולא באשר למושא דיבורו. כדי לתאר את התופעה המוזכרת כאן משתמש מחקר הדתות בזמננו במונח "תנועות דתיות חדשות", דהיינו ארגונים בעלי אופי דתי, שיכולים לגלות מאפיינים חיוביים או שליליים. תאמינו או לא, גם מהסיינטולוגיה יוצאים אנשים שמרגישים שהארגון ואמונותיו עושים להם רק טוב. שלילה גורפת של התופעה לא תאפשר לנו להבין את מורכבותה, ותעוור אותנו למנגנוני הכוח המורכבים שלה, כמו גם לסוד הקסם שהיא מטילה ברבים כל כך.

הפרסומת לסיינטולוגיה מהסופרבול מסתיימת באחת הסיסמאות הידועות של התנועה: "האמת היא מה שאמיתי בשבילך". זה כמובן לא יותר מאשר קשקוש פוסטמודרני, המצביע יותר מכל על אופיו הסובייקטיבי והרלטיביסטי של שדה הרוחניות העכשווית. אם האקדמיה מעוניינת להיות יותר מריאקציה ריקה לתופעה הזאת, מן ההכרח שהיא תציג ותייצר מידע ממשי ומבוסס על התופעות אותן היא חוקרת.

נספח: על מכרז להקמת מרכז המטפל ב"נפגעי כתות"

לפני כמה שבועות פרסם משרד הרווחה "הודעה בדבר מטרות שעבורן ניתן לבקש תמיכה" (כאן באתר המשרד). אחת המטרות המוצעות עוסקת ב"בתחום הטיפול והסיוע לנפגעי כתות פוגעניות ובני משפחותיהם". יש טעם לשים לב להגדרות של התחום ולתנאי המכרז בהם אמור לעמוד המוסד הרוצה לקבל תמיכה ממשרד הרווחה.

באשר להגדרות, "כתות פוגעניות" מוגדרות כך:

קבוצות, הכוללות קטינים, בגירים או משפחות, המתלכדים סביב אדם או רעיון, תוך שימוש בשיטות של שליטה בתהליכי חשיבה ובדפוסי התנהגות לצורך יצירת זהות נבדלת מהחברה ותוך שימוש במצגי שווא. […]

ההגדרה הזו זהה בדיוק לזו שפורסמה ב"דו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל" במאי 2011 (כאן ב-doc), דו"ח שלשם גיבושו נועצו אנשי משרד הרווחה בין השאר בפעילי המרכז לנפגע כתות. הבעיה איתה, אז כהיום, היא שהיא אינה עומדת בסטנדרטים של המחקר העדכני לגבי תופעה של תנועות דתיות חדשות בהן מתרחש ניצול. התפיסה לפיה יש "שיטות של שליטה בתהליכי חשיבה" (שטיפת מוח, mind control) אינה מקובלת היום, ולמעשה הוכחה כשגויה. כבר כשיצא הדו"ח נשלח מכתב רשמי המוחה על ההגדרה הזו על ידי קבוצה של חוקרים ישראלים של התחום, ביניהם אני. כתבתי אז גם רשימה בבלוג כנגד הדו"ח והמנסה להסביר מה עומד מאחורי הצורך להשתמש במושגים שכאלה.

באשר לתנאים, אחרי שנקבע כי התמיכה תינתן "על-פי עקרונות של סבירות ושוויון" וש"כל שיקוליה של הוועדה יהיו ענייניים, תוך הפעלת אמות מידה מקצועיות", מפורטים אותם תנאים. לתמיכה "זכאי רק תאגיד שהוא מוסד ציבור", שהוא "מאוגד ורשום כעמותה לפי חוק העמותות", וש"פעל באופן ממשי בתחום הפעילות עבורו מתבקשת התמיכה במשך שתי השנים שקדמו לשנת בקשת התמיכה."

כמה מוסדות שהן עמותות רשומות ושפועלים בתחומי "הכתות הפוגעניות" כבר שנתיים לפחות יש בארץ? אגלה לכם: אחד בלבד. מדובר כמובן במרכז לנפגעי כתות. כן, זה שאנשיו גם עזרו להגדיר את מושא המכרז.

קבוצה של חוקרים, ואני אחד הזוטרים שבהם, כתבה לפני כשבועיים כמה מכתבים רשמיים למשרד הרווחה במחאה על מה שעלול להתפס חלילה כמכרז תפור. מכתבים נשלחו על ידי פרופ' בועז הוס, ד"ר אדם קלין אורון, ד"ר מריאנה רוח מדבר ועל ידי (המכתב שלי כאן בקובץ docx). ד"ר מריאנה רוח מדבר גם דיברה טלפונית עם המשרד. מאז לא קיבלתי כל תגובה מאנשי המשרד, ונדמה לי שגם חברי עדיין ממתינים.

אומר בפירוש: אין לי דבר אישית כנגד אנשי המרכז לנפגעי כתות, שהם אנשים טובים ומלאי כוונות טובות. הבעיה היא שהם פועלים על פי תפיסה שהיא לכל הפחות לא מעודכנת בבואם לבחון את הנושא, תפיסה שלא רק שאינה עומדת במבחן המחקר האקדמי, אלא שעלולה, אם תיושם בשטח על ידי רשויות המדינה, לפגוע בחופש הדת בארץ. בעיה נוספת היא שגם לו תפיסה זו היתה מתוקפת על ידי המחקר הנוכחי, לא ברור מדוע רק היא נשמעת בפני אנשי משרד הרווחה, וכמו באותו כנס באוניברסיטת אריאל, יש לכאורה התעלמות מעמדות אחרות. לא כך אמור לפעול משרד ממשלתי האמון על רווחת הציבור.

—

פורסם (ללא הנספח) במוסף 'ערב שבת' של מעריב, 30.3.13.

ב-28-29 למאי השנה יתקיים הכנס הישראלי החמישי לחקר דת ורוחניות עכשווית באוניברסיטת תל-אביב. הכנס יציע מגוון גדול של הרצאות הנוגעות להתפתחויות האחרונות בשדה, תחת הכותרת הכללית של מסורות מומצאות. אני חבר בוועדה האקדמית של הכנס ומרצה בו (על "מדיטציה יהודית כמסורת מומצאת בהגותו של ר' אריה קפלן"), וישתתפו בו לבד מחוקרים ישראלים גם מגדולי חוקרי התחום בעולם. וכמובן ממליץ מאוד להגיע ולהנות מההרצאות. הנה אתר הכנס והנה תוכניית ולו"ז הכנס.

מהביקור שלי, לפני 17 שנים, במרכז העולמי של האגודה התיאוסופית במדרס שבהודו אני זוכר כמה דברים: את יופי העצים שבמקום (בעיקר את עצי הבאובב המפלצתיים), את ההדר הויקטוריני של המבנים, ואת מורה הזן הויאטנמי טיך נאת האן, שהרשים אותי מאוד. המורה הבודהיסטי המפורסם אינו שייך כמובן לאגודה התיאוסופית (שבאופן כללי כיום שייכים אליה פחות ופחות אנשים), אלא שהוא העביר במקום קורס מדיטציה. הוא היה בהודו לרגל מסע שערך בין האתרים הבודהיסטים, ושפר עלי מזלי כשהחליט לתת קורס בדיוק כשהייתי בסביבה. אבל אם נחזור לאגודה התיאוסופית וחבריה המדלדלים, הרי שניתן להבין מה מצבה גם מכך שהיא משכירה את שטח מרכזה העולמי למורים רוחניים מן החוץ.

לא תמיד היה כך כמובן. בתחילת המאה העשרים היתה האגודה התיאוסופית מהתנועות הדתיות החדשות המצליחות והמעניינות ביותר, כאשר תחת כנפייה מתקבצים אלפי אינטלקטואלים וידוענים (שלא לומר ידעונים) למיניהם, ואשר בתי הדפוס שלה מפיצים תרגומים לכתבי הקודש המזרחיים, וכמובן את ספרי האזוטריה-להמונים של המייסדת, מאדאם הלנה פטרובנה בלווצקי. התיאוסופים היו מבוני הגשרים המרכזיים בין מזרח למערב, והזינו בתחילת המאה העשרים את הרעב המערבי למיסטיקה, ואולי יותר מכך מיסטיפיקציה, מזרחית.

בניגוד חריף לאנטי-אינטלקטואליזם שרווח כיום בקרב ניו-אייג'יסטים למיניהם, האגודה התיאוסופית ראתה עצמה כחלוצה בחקר רציני בהחלט של דתות העולם על המסורות המיסטיות והאוקולטיסטיות שלהן. לבה הפועם היה האמונה שכל הדתות כולן מכוונות אל אותה אמת, ואת אותה אמת ראוי וניתן לגלות (ססמתם היתה, בהתאם לכך, There Is No Religion Higher Than Truth). יחד עם זאת, הנטייה בהחלט היתה מזרחה, ולא פחות מכך, הרחק מהנצרות הממוסדת, שמייסדי האגודה לא ממש סמפטו.

ב-1929 תקוותיהם שג'ידו קרישנמורטי, בן טיפוחיהם, יהפוך ל"מורה העולם" החדש נכזבו, והאגודה ספגה מכה ממנה לא התאוששה. הוסיפו לזה את המגמה ההולכת וגוברת, אחרי מלחמת העולם השנייה, של בני המערב לקבל את המזרח הישר ממורים רוחניים מזרחיים, ותבינו כיצד האגודה התיאוסופית נידונה לדעיכה. יחד עם זאת, תרומתה הגדולה לשדה הרוחניות העכשווית לא תישכח.

ספר חדש, מאת עמיתי באוניברסיטת תל-אביב, ד"ר אייזיק לובלסקי, שחוקר את תנועות העידן החדש ומלמד בתכנית למדע הדתות ובחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה הפתוחה (ובעל הבלוג הזה), מנסה לא רק לזכור את תרומתה של האגודה התיאוסופית לרוחניות העכשווית, אלא גם לגלות פנים חדשים בתרומתה הלא מבוטלת לעליית הלאומיות ההודית והתעצבותה של הודו העצמאית. הספר נקרא Celestial India: Madame Blavatsky and the Birth of Indian Nationalism, וניצלתי את ההזדמנות לשאול את אייזיק כמה שאלות עליו ועל התיאוסופים.

בין מצריים להודו: מזרוח המערב וניו-אייג' גבוה

האגודה התיאוסופית היא לבטח מהמקורות והמשאבים העיקריים של מה שאנחנו מכנים היום הניו-אייג', או באופן כללי שדה הרוחניות העכשווית. כולנו יודעים שהיא הוקמה על ידי ספיריטואליסטית אוקראינית וקולונל בודהיסט אמריקאי (שהיה המערבי הראשון להמיר דתו לבודהיזם בציילון בשנת 1880), אבל אולי תוכל לגלות לנו יותר על הסיבות החברתיות להקמתה, על הכוחות הסוציולוגיים והתרבותיים שהובילו לייסודה, כמו גם להצלחתה האדירה בתחילת המאה העשרים?
האגודה התיאוסופית הוקמה בשנת 1875 בניו-יורק בידי הלנה פטרובנה בלווצקי וקולונל הנרי סטיל אולקוט, כחלק מהגל הספיריטואלי האופנתי של שלהי המאה ה- 19 בעולם המערבי. ישנן כמה סיבות מרכזיות להצלחתה, ביחס לתנועות דומות אחרות שקמו באותו הזמן, בעיקר בארה"ב ובאנגליה. סיבה בולטת אחת היא יכולת הכתיבה יוצאת הדופן של מדאם בלווצקי, שפרסמה מספר ספרים בין 1877 ועד למותה, בשנת 1891 ("איזיס החשופה" ו"הדוקטרינה הסודית" הם הידועים בין אלה), ערכה שני ירחונים ("התיאוסופיסט" בהודו ו"לוציפר" בלונדון), כתבה אין ספור מאמרים לעיתונות האמריקנית, אנגלית והודית, ועסקה באופן שוטף בתכתובת פרטית נרחבת.

סיבה שנייה ומשמעותית לא פחות היא הבנתם של מייסדי התנועה, בלווצקי ואולקוט, את חשיבותה האדירה של העיתונות ותקשורת ההמונים בתקופתם. דוגמה בולטת לעניין זה היא טקס שריפת-הגופה הראשון אי-פעם בארה"ב, אותו ניהל אולקוט בשנת 1876, אשר זכה לסיקור עיתונאי נלהב וכתוצאה ממנו לחשיפה תקשורתית נרחבת של האגודה. מעבר לאלה, אין ספק שהמעבר של מקימי האגודה להודו בשנת 1879 היווה נקודת מפנה משמעותית, כאשר תת-היבשת ההודית, שבאותו זמן נשלטה בידי הבריטים, קיבלה את בלווצקי ואולקוט בזרועות פתוחות וסיפקה להם פלטפורמה נרחבת למיסוד הפעילות התיאוסופית, על בסיס עריכת סינתזה בין תרבות המזרח לתרבות המערב. השילוב הזה, בין מזרח למערב, הוא זה שהקנה להגות התיאוסופית את עוצמתה בהמשך הדרך, צבע את האגודה בגוונים אקזוטיים והקנה לראשיה הילה מיסטית ומסתורית.

בהמשך לכך ולצורך דיוק יתר: איך אתה רואה את תרומת האגודה לשדה הרוחניות העכשווית? מה הניו-אייג'יסטים חייבים למאדאם בלווצקי ולקולונל אולקוט? מה היה חסר לנו אם האגודה לא היתה קמה, או במילים אחרות, עד כמה מרכזיים לדעתך המרכיבים התיאוסופיים במרק הניו-אייג'י שסביבנו?
אנסה לענות לשאלה מורכבת זו בקצרה: כאשר אנו מנתחים את התופעה הנרחבת המכונה "עידן חדש", הרי שלהבנתי אנו חייבים להתייחס קודם כל לשני מאפיינים: ניו-אייג' "נמוך" (כלומר, כל מני פרקטיקות שונות שאינן מערבות עיסוק בהגות כתובה) וניו-אייג' "גבוה", המערב חיבור ועיסוק בכתבים, בין אם כתבי קודש ובין אם הגות כזו או אחרת. האגודה התיאוסופית היא זו שיצרה את הסוג השני והמשמעותי מבין השניים, כאשר בלווצקי הייתה האחראית המרכזית לניפוק שורת ספרים שסיפקו, ועדיין מספקים, ביאורים ותיאוריות שונות עבור מחפשי הדרך, ובמיוחד אלה התופסים עצמם כאינטלקטואלים.

מעבר לכך, התיאוסופים אחראים לאחד המאפיינים המרכזיים של תנועת העידן החדש – החיבור בין מזרח למערב. חיבור זה נוכח גם באימוץ פרקטיקות מזרחיות, כמו יוגה או מדיטציה, בידי מערביים. הוא קיים גם בקבלת תורות רפואיות מזרחיות במערב (שיאטסו, אקופונקטורה וכו'), וגם ברמה הפילוסופית-דתית. זו הייתה גולת הכותרת בפעילותה של בלווצקי: הסינתזה אותה היא התיימרה לערוך בין תורת הנסתר המזרחית לבין זו המערבית. בנוסף, האגודה התיאוסופית הייתה הראשונה מבין תנועות העידן החדש שאימצה קודים, סדרים, טקסים, מנהלה ומידור, בדומה לאלה שאפיינו תנועות קודמות, דוגמת הבונים החופשיים. כל אלה העניקו לה עוצמה, אוטוריטה ויכולות גיוס מרשימות של כספים ואישים משפיעים. בשורה התחתונה, היא זו שיצרה את הגשר הרעיוני בין מזרח למערב, אך היא גם זו שסייעה לראשונה למסד ולהכשיר כלגיטימי את העיסוק באזוטריה ובתורת הנסתר במערב.

וואוטר האנחרף, בספרו המאלף על הניו-אייג', עוקב אחרי תהליך ה"מזרוח" של מאדאם בלווצקי. הוא טוען שבעוד שבתחילתה היא פעלה לחלוטין במסגרת ההרמטיציזם המערבי, עם הזמן היא שילבה בתוך המסגרת האיזוטרית-מערבית בעיקרה רעיונות מזרחיים (כקארמה, או כמאסטרים מוארים החיים בהימלאיה). מה תוכל לומר על תהליך ה"מזרוח" של בלווצקי, ושל האגודה התיאוסופית כולה (שלבסוף כאמור קבעה את מרכזה הפיזי בהודו)?
הרשה לי לחלוק על הנחראף, או אולי לחדד את דבריו, ליתר דיוק. נכון, בלווצקי היא האחראית על השינוי הגדול באוריינטציה של חובבי תורת הנסתר, שעד לזמנה השקיפו על מצרים העתיקה כעל המקור לקסם באשר הוא. בלווצקי היא זו שהעתיקה, גם פיזית, את העניין המערבי בנסתר לכיוונה של הודו. בתוך כך, נכון שחלק נכבד מהמיתולוגיה התיאוסופית מערב דמויות מזרחיות. למרות זאת, לדעתי, יש לבדוק עד כמה אותו "מזרח" אכן קיים בתיאולוגיה התיאוסופית, מעבר לרמה הקוסמטית. זה בדיוק אחד הדברים המהותיים שעשיתי בספרי, כאשר קראתי את הספרות התיאוסופית הענפה, והתחקיתי אחר מקורותיה.

למרבה הפלא, אלה ברובם המוחלט מערביים ולא מזרחיים. המסקנה החד-משמעית שלי היא שהסינתזה היומרנית של בלווצקי הייתה בסופו של דבר בין גופי ספרות ואזוטריה מערביים, ולאו דווקא בין מזרח למערב. מכאן ניתן להגיע למסקנות מרחיקות לכת אחרות, ביניהן כי כאשר התיאוסופים דיברו על שילוב בין מזרח למערב, הם למעשה הכריחו את המזרח לתאום למסגרות המערביות שאפיינו את דרך חשיבתם, כמו את מטרותיהם. דוגמה ידועה לכך היא הפרשנות שבלווצקי, ואחריה גם אני בזנט, ערכו לספרי קודש הינדואים, דוגמת ה"בהגווד גיטה", אותו הם פירשו כאילו היה עמוס ברמזים ומשמעויות אזוטריות, שתאמו את דרך המחשבה המערבית וכלל לא את החשיבה ההודית המקורית.

האם, בהמשך לשלוש השאלות הקודמות: עד כמה לדעתך מתבצע, גם בתרומתה של האגודה התיאוסופית, תהליך של "מזרוח המערב" (כהצעתו של קולין קמפבל)?
אין ספק שהאגודה תרמה רבות לעניין זה, אך יחד עם זאת, נדמה לי שהדגש המהותי כאן הוא דווקא על "מערוב המזרח", בפראפראזה על שאלתך. נכון, האגודה התיאוסופית סייעה רבות למערביים אשר התעניינו בהודו ובמזרח בכלל, אך השפעתה הדרמטית, להערכתי, הייתה דווקא על הודו עצמה ועל קירוב רעיונות מערביים לחברה ההודית המתגבשת של שלהי המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20.

גיבוש הודו כמדינה עצמאית, גיבוש ההינדואיזם כדת

נעבור אם כן לענייו זה: בספרך אתה מקשר בין האגודה התיאוסופית ללאומיות ההודית. קל מאוד להבחין שבהודו התבצע אחד ממפעלי ייצור הלאומיות הגדולים של המאה העשרים, כאשר מערב רב של עמים, ממלכות ואמונות נוסדה הדמוקרטיה הגדולה בעולם, ונולד ה"הינדואיזם" כ"דת" אחת. מה תוכל לומר על תפקיד האגודה התיאוסופית בשני התהליכים הללו?
אחריותה של האגודה התיאוסופית לגיבוש ההינדואיזם המודרני קיימת ברמות מסויימות, אם בהקשר לפרוייקטים של תרגום ספרות קודש אותם סבסדה, אם בהקשר להקמת מערכות חינוך המוניות, אשר סיפקו מסד אידיאולוגי רלבנטי לנערים, נערות ולסטודנטים ברחבי הודו, וכדומה. עם זאת, תרומת התיאוסופים להאחדת האמונה ההינדואית היא מינורית יחסית למקום אותו מילאו הרפורמטורים הניאו-הינדואים הגדולים, וביניהם רמוהאן רוי, דיאננדה סראסוואטי, או ויווקננדה. לעומת זאת, התפקיד אותו מילאה האגודה התיאוסופית בסוגיית הלאומיות ההודית הוא קריטי ועדיין לא זכה להערכה מספיקה, ובכך בדיוק מטפל ספרי.

מפאת קוצר היריעה, אמחיש את העניין באמצעות דוגמה אחת מייצגת: מפלגת הקונגרס ההודי הלאומי היא מפלגת השלטון ההודית הכמעט נצחית, מאז קבלת העצמאות בשנת 1947 ועד היום, למעט שני פסקי זמן קצרים בהם ישבה באופוזיציה. בראש המפלגה הזו עמדו כמעט תמיד נציגים של משפחת נהרו, החל מג'אווהרלל נהרו, עבור דרך בתו, אינדירה גנדהי, נכדו- ראג'יב גנדהי, אלמנתו של זה – סוניה גנדהי, ובעתיד הקרוב, כך נראה, נינו של נהרו – ראהול גנדהי. המפלגה הזו נוסדה כגוף פוליטי כבר בשנת 1885, תחת השם "הקונגרס ההודי הלאומי", גוף שבמסגרתו פעלה האליטה ההודית עד לקבלת העצמאות. לדוגמה, אביו של נהרו, מוטילאל נהרו, היה פעמיים נשיא הקונגרס ההודי הלאומי, שלא לדבר על אישים כמו מוהנדס גנדהי ורבים וטובים אחרים. רק מעטים מודעים לעובדה שהקונגרס ההודי הלאומי הוקם בידי תיאוסוף בשם אלאן אוקטביאן יום, שהיה קצין בריטי בדימוס בשנת 1885, האמין בקיומם של המאסטרים התיאוסופיים, הקים בעצמו את הלשכה התיאוסופית בשימלה, והיה חסיד גדול לזמן-מה של בלווצקי והתיאוסופיה בכלל. הקשר בין הקונגרס לבין האגודה התיאוסופית נשמר באופן הדוק עד לשנת 1919, במהלכה נותקו החבלים העבותים שקשרו עד אז בין האגודה התיאוסופית לבין הקונגרס ההודי הלאומי.

אני חושב שקשה למצוא עיר גדולה בהודו שאין בה רחוב "אני בזאנט". בזאנט היתה מנהיגת התיאוסופים בתחילת המאה העשרים, אולם גם מנהיגת מפלגת הקונגרס ההודית, שאחרי מלחמת העולם השנייה תקים את הדמוקרטיה ההודית. איך הגיעה בזאנט להנהגת שני הגופים הללו? מה היה הקשר וההשפעה ההדדית ביניהם תחת הנהגתה?
אני בזנט הבריטית, בעברה עיתונאית מיליטנטית ולוחמת למען זכויות נשים ופועלים, "הומרה" לתיאוסופיה בעקבות מפגשה הראשון עם בלווצקי, בשנת 1889. זו סימנה את בזנט כיורשתה המוצהרת. לאחר מותה של בלווצקי, בשנת 1891, בזנט טיפסה במעלה ההיררכיה התיאוסופית העולמית, כרתה בריתות, לחמה במלחמות פוליטיות, הביאה לפילוגים באגודה, ולבסוף נבחרה לנשיאת האגודה העולמית בשנת 1907, לאחר מותו של הנרי אולקוט, ונשארה בתפקיד זה עד למותה שלה, בשנת 1933. כבר בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 היא העתיקה את מקום מגוריה להודו, שהפכה למולדתה השנייה. במשך שנים רבות היא הידקה את קשריה עם האליטה הברהמינית ההודית ונעשתה למקורבת לאנשי מפתח, כמו למשל גופאל קרישנה גוקלה, שהיה המנהיג בה"א הידיעה של הקונגרס ההודי הלאומי בין 1900-1915.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, בזנט נכנסה בעובי הקורה של פעילות פוליטית בהודו, הקימה ארגון משפיע בשם "הליגה הכל-הודית למען שלטון עצמי", ייסדה עיתון ושבועון בהם הטיפה למען עצמאותה של הודו ובסופו של דבר, לאחר ששוחררה ממאסר בן מספר חודשים זכתה לכבוד גיבורים ולבחירתה לנשיאת הקונגרס ההודי הלאומי בשנת 1917. באותה תקופה נדמה היה כי החלום התיאוסופי מתגשם סופסוף, כאשר נשיאת האגודה התיאוסופית מכהנת כנשיאת התנועה ההודית הלאומית, בדרך ליישום היעד התיאוסופי: החייאתה של ההגמוניה הארית (הודו-אירופית) גם ברמת השלטון הפוליטי וגם ברמה הרוחנית. כשנתיים לאחר מכן, בעקבות טבח אמריצאר, במסגרתו חיילים בריטים חיסלו כמה מאות אזרחים הודים, ירדה קרנה של בזנט והיא נאלצה לפנות את מקומה לטובת הכוכב העולה החדש – מוהנדס גנדהי, שדרך אגב קיבל את כינויו "מהטמה" (נשמה אצילה) מידיה של בזנט עצמה.

לפעמים סדרת-הבת יותר טובה מהמקור: קרישנמורטי ושטיינר

אולי תרומתה החשובה ביותר של התיאוסופיה היתה בפורשים ממנה: הן ג'ידו קרישנמורטי והן רודולף שטיינר הפכו למורים רוחניים בעלי השפעה עצומה אחרי שטרקו מאחוריהם את הדלת התיאוסופית – כל אחד מהם באופן שונה לחלוטין כמובן. בספרך אתה כותב על קרישנמורטי. מה תוכל לומר לנו על יציאתו מהתיאוסופיה? מה לדעתך באמת קרה שם? ומה קרה שם בהקשר הרעיוני-סוציולוגי? ואם תוכל גם לומר כמה מילים על שטיינר, נהיה לנצח אסירי תודה.
ג'ידו קרישנהמורטי "התגלה" בידי יד-ימינה של בזנט, צ'ארלס וובסטר לידביטר, בשנת 1909, בהיותו בן 14. לידביטר, שהיה מחלוצי הניו-אייג' בכל הקשור לקריאת הילות, עיסוק בצ'אקרות וכדומה, טען שהוא מזהה מקריאה בהילתו של הנער ההינדואי כי הוא האווטאר (הגלגול) של קרישנה וישוע גם יחד. "גילוי" זה היה קריטי כחלק מפרוייקט הדגל התיאוסופי, פרוייקט "מורה העולם". מאותו רגע ואילך קרישנהמורטי חונך על-פי הערכים התיאוסופיים, בציפייה שגופו ישמש כמעין מרכב אליו ייכנס בבוא העת "מורה העולם", שבהתאם למיתולוגיה התיאוסופית, כבר הופיע בעבר בדמותם של ישוע, בודהא ורבים וטובים אחרים.בשנות ה- 20 הגיעה ההערצה לקרישנהמורטי לשיאה, ועמה גם עלייה מתמשכת במספר החברים באגודה התיאוסופית, כאשר בשנת 1928 זה עמד על 45,000 חברים פעילים, שיא שלא חזר מאז ועד היום.

דווקא ברגע שיא זה, קרישנהמורטי חווה משבר חריף שהביאו להתכחש לייעודו התיאוסופי ולהודיע ברבים כי "האמת היא ארץ ללא דרכים ואינכם יכולים להגיע אליה באמצעות שום דרך, שום דת, שום כת… האמת, בהיותה חסרת גבולות, בלתי-מותנה, לא נגישה באמצעות שום דרך, לא יכולה להיות מאורגנת; לפיכך, אין להקים שום ארגון כדי להוביל או לאלץ אנשים לאורכה של דרך מסוימת". לאחר פרישתו מהאגודה התיאוסופית נעשה קרישנהמורטי למורה רוחני מוערך ברחבי העולם. יחד עם זאת, הוא נשאר בקשר קרוב עם אני בזנט עד למותה ובשנים האחרונות לחייו שלו אף חידש את הקשר עם נשיאת האגודה התיאוסופית הנוכחית, רדהא בורנייר.

סיפורו של שטיינר, בהקשר התיאוסופי, סבוך לא פחות. הוא התוודע לראשונה לספרות תיאוסופית כבר בשנת 1887, אך מגעיו הראשונים עם האגודה התקיימו בשנת 1899, בברלין, שם גם פגש תיאוסופית נלהבת בשם מארי פון סיפרס, שנעשתה בהמשך לרעייתו. בשנת 1902 שטיינר פגש בלונדון את אני בזנט, שהתלהבה מהמיסטיקן המשכיל ומינתה אותו למזכיר הכללי של הפלג הגרמני התיאוסופי, תפקיד אותו מילא עד לשנת 1913. במהלך 11 השנים בהן ניהל שטיינר את הפלג הגרמני, הלך זה וצמח עד שבשנת 1913 מנה 69 לשכות תיאוסופיות שונות ברחבי גרמניה. לדבריו של שטיינר, משנת 1906 ואילך החלו להתרחש בחוגי האגודה מקרים שהבהירו לו כי היא צועדת בדרך לא נכונה. מבחינתו, "גילויו" של קרישנהמורטי והפולחן שהתארגן מסביבו גדשו את הסאה.

למרות ששטיינר האמין בגלגול נשמות ובתורת הקארמה, הרי שהוא לא סבל את הרעיון, האבסורדי בעיניו, לפיו קרישנהמורטי היה גלגולו של ישוע הנוצרי. סלידתו מכך נבעה מאמונתו כי ישוע, אותו תפס כהתגלות אלוהית אותנטית, היה דמות ייחודית בהיסטוריה האנושית. כמו כן, הוא האמין כי הנצרות המקורית הכילה יותר אמת מכל דת אחרת, לפני שהתקלקלה בידי הממסד הכנסייתי. כתוצאה מניגודי השקפות אלה, הלך והחריף המתח בינו לבין בזנט, עד שזו ביטלה חד-צדדית את זיכיונו כמזכיר הפלג הגרמני ובשנת 1913 סילקה אותו מהאגודה התיאוסופית. הכריזמה של שטיינר כמורה וכמנהיג אזוטרי הוכיחה עצמה לאחר שסולק מהאגודה. זמן קצר לאחר מכן הוא הקים את תנועתו החדשה, האגודה האנתרופוסופית, ששאפה לאפשר את לימוד הידע האזוטרי מתוך פניה למשאבי הפילוסופיה המערבית.

בהקשר זה, יש המספקים זווית פרשנית נוספת ומעניינת למחלוקת בין שטיינר לבין בזנט. בניתוח ההבדלים ביניהם על פי קריטריונים מגדריים, הרי שניתן לטעון כי דרכו הרוחנית של שטיינר הייתה גברית ביסודה, בניגוד ל"נשיות" שאפיינה את התיאוסופיה. "נשיות" זו התבטאה בתפקיד המרכזי של נשים בהנהגתה ובמספר הנשים שהאמינו בתיאוסופיה. בנוסף, התכנים הפילוסופיים התיאוסופיים היו בעלי אופי אוריינטלי שנתפס בתודעה האירופית כ"נשי" יותר מהפילוסופיה המערבית ה"גברית" והרציונליסטית. לפי קו מחשבה זה, שטיינר הציע לחסידיו פרשנות "גברית", "רצינית" וקרובה יותר לזרם הפילוסופיה הגרמני וה"גברי" מזו שסיפקה להם קודם לכן התיאוסופיה ה"נשית".

האם אוכל לשאול מה הקשר האישי שלך לנושא? איך התחלת להתעניין ולחקור אותו? מה משך אותך אליו? והאם יש בין אישי האגודה התיאוסופית ופורשיה מישהו שאתה מעריך באופן אישי?
אין קשר אישי של ממש ביני לבין הנושא. אני חוקר רציונליסט, הפועל לפי כללי הדיסציפלינה של ההיסטוריה של הרעיונות, ועם זאת, תמיד גיליתי עניין פסיכולוגי ורומנטי בדמויות שפעלו בניגוד למצופה מהן ויצרו במו ידיהן סדר עולמי חדש. התחלתי לחקור את הנושא הזה כבר לפני שנים רבות, כאשר עמדתי לפני סיום לימודי התואר הראשון בהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. בסמינר אותו העביר פרופסור דוד כ"ץ, שנעשה לאחר מכן למנחה שלי בעבודות המאסטר והדוקטורט, הזדמן לי לקרוא טקסט של בלווצקי, דרכו גיליתי לראשונה את החשיבה התיאוסופית, אשר הזכירה לי לא במעט את זרם המחשבה ההרמטי מתקופת הרנסנס. עניין הוביל לעניין, ולאחר שגיליתי שבזנט הייתה נשיאת הקונגרס ההודי הלאומי, הבנתי כי גיליתי תחום מחקר מרתק, שיוכל לערב את העניין שלי בדתות ובפילוסופיה, לצד אהבתי למחקר ההיסטורי.

מבין מנהיגי האגודה התיאוסופית, נדמה לי שבאופן מיוחד אני מעריך ומחבב את אני בזנט, שבאמת הייתה אישה יוצאת דופן. חכמה, תרבותית, משכילה, חדורה בתחושת שליחות ורצון לסייע לחלכאים ונדכאים, וכן, גם יפה.. לצדה, מדאם בלווצקי היא אישה שבשמחה הייתי שותה אתה קפה או שניים. לא הזדמן לי עד היום להכיר מישהו שכוח דמיונו ויכולות ההמצאה שלו עלו על אלה שלה.

סתם

—

בבלוג הלווין לבלוג זה הוספתי ידיעה על ניסיונותיה של תנועת "בני ברוך" להיכנס לבתי הספר, וזאת תחת "תנועת הערבות" המשמשת לה כזרוע מיסיונרית.